*המתג שנשאר על 28 וולט / הרב אליהו טרבלסי*
ב-11 באפריל 1970 שוגרה Apollo 13 בדרכה לירח. הכול נראה מצוין. למעשה, המשימה כבר נחשבה כמעט שגרתית. אחרי אפולו 11 ואפולו 12, הציבור האמריקני אפילו התחיל לאבד עניין בטיסות לירח. ואז, כ-56 שעות לאחר השיגור, נשמע פיצוץ. אחד ממכלי החמצן התפוצץ. מערכות החשמל החלו לקרוס. החמצן ברח לחלל. בתוך זמן קצר המשימה השתנתה לחלוטין: אף אחד כבר לא דיבר על נחיתה על הירח. השאלה היחידה הייתה איך מחזירים שלושה אסטרונאוטים חיים לכדור הארץ. בסופו של דבר הם חזרו בשלום.
אבל החלק המרתק באמת התגלה רק אחר כך, בחקירה. כי הפיצוץ שהתרחש במרחק של כ-320 אלף קילומטר מכדור הארץ התחיל, במובן מסוים, חמש שנים קודם לכן.
בשנת 1965 נעשו שינויים במערכת החשמל של חללית אפולו. בין היתר, המתח שבו ניתן היה להפעיל את מחממי מכלי החמצן הועלה מ-28 וולט ל-65 וולט. אבל היה פרט קטן. המתגים התרמוסטטיים שבתוך המכלים, שתפקידם לנתק את המחממים כשהטמפרטורה עולה יותר מדי, לא הותאמו לשינוי. המערכת השתנתה. המתח השתנה. אבל מנגנון ההגנה נשאר בעולם הישן.
לפני השיגור התעוררה בעיה נוספת: מכל החמצן מספר 2 סירב להתרוקן בדרך הרגילה. כדי לרוקן אותו הפעילו את המחממים במשך שעות באמצעות מתח של 65 וולט. התרמוסטט היה אמור לעצור את החימום. אבל הוא לא עמד במתח החדש. לפי ועדת החקירה, המתגים כנראה נרתכו במצב סגור, הטמפרטורה בתוך המכל הגיעה אולי לכ-1, 000 מעלות פרנהייט, ובידוד הטפלון של החיווט נפגע קשות. איש לא ראה את הנזק. המכל הוכנס לחללית. החללית שוגרה. וב-13 באפריל, בדרך לירח, הופעלו המאווררים בתוך המכל. ככל הנראה נוצר קצר בחיווט הפגוע, ניצוץ הצית את החומרים בסביבת החמצן, והמכל התפוצץ.
כל הסיפור העצום של אפולו 13 הגיע בסופו של דבר גם לפרט קטן להפליא: העולם עבר ל-65 וולט. אבל מנגנון ההגנה נשאר בנוי ל-28.
ופה, נדמה לי, מתחיל אלול.
אנחנו רגילים לעשות חשבון נפש בשאלה: מה אני עושה לא נכון? אבל יש שאלה אחרת שכמעט איננו שואלים: האם מנגנוני ההגנה שבניתי לחיים שלי עדיין מתאימים לחיים שיש לי היום?
כי החיים משתנים. אדם שהיה רווק נעשה נשוי. זוג נעשה משפחה. ילדים קטנים הופכים למתבגרים. אדם מקבל תפקיד ניהולי. העבודה נעשית תובענית יותר. נכנס סמארטפון. נכנסות המון קבוצות ווטסאפ. נכנסים לחצים כלכליים. פתאום יש יותר כסף. או פחות כסף. יותר סמכות. יותר עומס. יותר אפשרויות. והאדם אומר לעצמו: אני אותו אדם. נכון. אבל אתה כבר לא עובד על 28 וולט.
*עשו סייג לתורה*
אנשי כנסת הגדולה אומרים בתחילת מסכת אבות: ״הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה. ״
המילה ״סייג״ נשמעת לפעמים כמו עוד איסור. עוד גבול. עוד משהו מגבלה. אבל סייג הוא בעצם מנגנון הגנה. חז״ל הכירו היטב את האדם. הם ידעו שלא מספיק שאדם יודע מה נכון ומה לא נכון. כי יש מרחק בין מה שאני מאמין בו בשמונה בבוקר לבין מה שאני עושה באחת עשרה וחצי בלילה כשאני עייף, עצבני והטלפון ביד. לכן לא בונים חיים רוחניים רק על כוונות. בונים גם מערכות. גבולות. הרגלים. סייגים.
*הבעיה היא שהסייג של פעם לא תמיד מתאים להיום*
נניח שלפני עשר שנים החלטתי שאני לא עובד בשעות הערב. מצוין. אבל אז לא היה לי דואר אלקטרוני בכיס. היום אני יושב בסלון עם הילדים ולא ״עובד״. רק עונה להודעה. ועוד אחת. ועוד אחת. טכנית, ההחלטה הישנה עדיין קיימת. בפועל, המציאות השתנתה.
או אדם שאומר: ״אני אף פעם לא מפסיד תפילה במניין. ״ יפה מאוד. אבל אולי פעם התפילה הייתה גם מקום של מפגש עם הקב״ה, והיום הגוף במניין והראש כבר עבר על ארבעים הודעות לפני ״מודה אני״. המסגרת נשארה. המתח השתנה.
או ביחסים בבית. פעם היה לי כלל שאני משתדל להגיע הביתה בשעה מסוימת. אבל היום גם כשאני מגיע, העבודה מגיעה איתי בתוך הכיס. אולי אני מקיים בדיוק את הכללים שקבעתי לעצמי לפני שנים. רק שהם נבנו לחיים שכבר אינם קיימים.
*זה חשבון נפש מסוג אחר*
בדרך כלל באלול אנחנו שואלים: איפה נכשלתי? אולי השנה כדאי לשאול גם: איפה החיים שלי השתנו, אבל אני לא עדכנתי את מערכת ההגנה?
אולי קיבלתי יותר סמכות, אבל לא בניתי לעצמי אדם שאומר לי אמת. אולי הטלפון נעשה חזק פי מאה, אבל הגבולות שלי נשארו כפי שהיו כשהוא היה רק מכשיר לשיחות. אולי העבודה נעשתה תובענית יותר, אבל לא בניתי מחדש את הזמן של הבית. אולי הילדים גדלו והם צריכים ממני משהו אחר, אבל אני עדיין אבא שמתאים לילדים שהיו לפני חמש שנים. אולי אני כבר לא בן עשרים וחמש, אבל עדיין בטוח שאפשר לישון ארבע שעות, לאכול שטויות ולדרוש מהגוף לשתוק. לא תמיד צריך יותר כוח רצון. לפעמים צריך מערכת שמתאימה למתח החדש.
אז בסליחות הלילה הייתי מציע לא לקבל עוד קבלה. רק לעשות בדיקה הנדסית קטנה. לשאול: מה השתנה בחיים שלי השנה? ואז: האם הגבולות שלי השתנו בהתאם?
אם העבודה נכנסה יותר הביתה, אולי צריך מקום שבו הטלפון נשאר בערב. אם התפקיד שלי גדל, אולי אני צריך אדם אחד שמותר לו לבקר אותי. אם התפילה נחלשה בגלל הטלפון, אולי לא פותחים אותו עד אחרי שחרית. אם אני מגלה שאין לי זמן לתורה, אולי הבעיה איננה באהבת התורה שלי אלא במערכת שבה התורה מקבלת תמיד את הזמן שנשאר. לא לתקן הכול. לבחור מערכת אחת שבה המתח השתנה, ולהתאים לה את הסייג.
ועדת החקירה של אפולו 13 לא הסתפקה בשאלה מי טעה. היא המליצה לשנות את המערכת. מכלי החמצן עוצבו מחדש. התרמוסטטים שודרגו. המאווררים הוסרו. החיווט קיבל הגנה טובה יותר. גם מערכות האזהרה נבדקו מחדש. וזה אולי אחד הדברים היפים בתשובה.
תשובה איננה רק לומר: בפעם הבאה אהיה חזק יותר. לפעמים תשובה בוגרת אומרת: אני מכיר את עצמי. אני יודע איפה אני חלש. ולכן בפעם הבאה אני לא מתכוון לסמוך רק על עצמי. אני משנה את המערכת.
חז״ל אמרו: ״ועשו סייג לתורה. ״ כי אדם חכם לא מחכה לפיצוץ כדי לגלות שמנגנון ההגנה שלו מיושן. אלול הוא הזמן לפתוח את לוח הבקרה ולבדוק:
*איפה החיים שלי כבר עובדים על 65 וולט, ואני עדיין בהגנה הישנה? *
נשלח על ידי: אליהו טרבלסי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה