**המשקפיים שהכינו ליום השחרור** הרב אליהו טרבלסי | מוצאי יום הכיפורים
ב־5 באוגוסט 2010 התמוטט מכרה סן חוסה שבצ׳ילה. 33 כורים נלכדו בעומק של כ־700 מטרים מתחת לאדמה. במשך 17 ימים איש לא ידע בוודאות אם הם בכלל בחיים.
המחלצים קדחו לתוך ההר שוב ושוב, עד שב־22 באוגוסט עלה מן המעמקים פתק קטן עם הודעה שהרעידה את העולם: כל 33 הכורים בחיים.
אלא שהידיעה המשמחת הייתה רק תחילתו של מבצע חילוץ מורכב. הכורים עדיין היו לכודים מאות מטרים מתחת לאדמה, וצוותים מרחבי העולם התגייסו לעזרה, ובהם גם מומחים של נאס״א שסייעו בהיערכות לחילוץ.
במשך שבועות קדחו המהנדסים פיר חילוץ חדש ובנו קפסולה צרה שאדם אחד יכול להיכנס לתוכה. היא צוידה באמצעי תקשורת, באספקת חמצן לשעת חירום ובציוד לניטור מצבו של הכורה בדרכו למעלה.
ב־13 באוקטובר, לאחר 69 ימים מתחת לאדמה, החל החילוץ. בזה אחר זה עלו הכורים אל פני השטח. העולם כולו צפה בהם יוצאים מן הקפסולה ומתחבקים עם בני משפחותיהם. כולם חולצו בחיים.
אבל יש פרט קטן ומדהים בהכנות לחילוץ: *לכל כורה הכינו משקפי שמש מיוחדים. *
מסתבר שאחרי יותר מחודשיים ללא אור שמש, החזרה הפתאומית לאור היום הייתה עלולה להיות קשה לעיניהם. המשקפיים נועדו להגן עליהן מפני קרינת השמש ומפני חלקיקים שעלולים ליפול במהלך החילוץ.
תחשבו על האירוניה: במשך 69 ימים הם חלמו לראות שוב את השמש, וברגע שסוף סוף יצאו אליה, הדבר הראשון שעשו היה להגן על העיניים. לא מפני שהשמש האירה באופן חריג, אלא מפני שגם למפגש מחודש עם האור צריך להתכונן.
*חשבתי על הסיפור הזה דווקא במוצאי יום הכיפורים. *
רק לפני כמה שעות היינו בעולם אחר: צום, תפילות, וידויים וכמובן תפילת הנעילה. במשך יממה כמעט כל מה שמעסיק אותנו ביום רגיל נדחק הצדה. לא עבודה, לא טלפונים, לא ארוחות ולא מרוץ החיים השוטף.
אז נשמעת התרועה הגדולה. מתפללים ערבית, עושים הבדלה, אוכלים, ופתאום הכול חוזר. לפעמים יש אפילו תחושה מוזרה של אכזבה. לפני רגע היינו במקום רוחני כל כך גבוה, ועכשיו שוב צריך לחשוב על קניות, כביסה, ילדים ועבודה. אבל אולי אנחנו מפספסים משהו.
הכורים לא חולצו כדי שיוכלו להישאר לנצח בתוך קפסולת החילוץ. הם חולצו כדי לחזור לחיות. והמשקפיים שהכינו להם מספרים בדיוק את הסיפור הזה: לא מנסים לשמר את החיים שמתחת לאדמה, אלא מתכוננים למפגש המחודש עם העולם שבחוץ.
יש ברש״י בפרשת ויקהל פרט מופלא. על הפסוק ״וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ מפרש רש״י: ״למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר״.
ביום הכיפורים ירד משה רבנו מהר סיני עם הלוחות השניים, לאחר שהקב״ה נתרצה לישראל בעקבות חטא העגל. זה היה רגע מופלא של סליחה ושל חידוש הברית עם בורא עולם.
ומה קורה למחרת? משה מקהיל את עם ישראל, מצווה אותם על השבת ומוסר להם את ההוראות לבניית המשכן: עצים, קרשים, יריעות, זהב, כסף ועבודה של בעלי מלאכה. אפשר לשאול: דווקא עכשיו? אחרי רגע גדול כל כך של רוממות? ! לא עדיף להישאר עוד קצת באווירה של יום הכיפורים?
אבל אולי זו בדיוק התשובה. הקב״ה לא סלח לעם ישראל כדי שיישאר לנצח בהר סיני. הוא סלח להם כדי שיוכלו לבנות משכן. מטרת הסליחה איננה להוציא אותנו מהחיים, אלא להחזיר את השכינה אל תוכם.
זו אולי המחשבה שצריך לקחת ממוצאי יום הכיפורים: אנחנו לא אמורים להישאר במצב של נעילה במשך כל השנה. אנחנו אמורים לחזור לחיים, לחזור הביתה, לחזור לילדים ולחזור לעבודה, אבל להביא לשם משהו ממה שפגשנו ביום הקדוש.
אם ביום הכיפורים הרגשתי כמה הקשר עם הקב״ה יקר לי, אולי מחר אביא משהו מן הקרבה הזאת אל התפילה הרגילה. אם ביקשתי מהקב״ה שיסלח לי, אולי אהיה גם אני רחב לב יותר כלפי האנשים שסביבי. ואם במהלך היום הבנתי כמה החיים שלי הם מתנה, אולי אפסיק להתייחס לאנשים היקרים לי כאילו הם מובנים מאליהם.
לא צריך לנסות להפוך כל יום ליום הכיפורים. צריך לאפשר ליום הכיפורים להיות נוכח גם ביום רגיל.
ועוד מעט נגיע לחג הסוכות. דווקא אחרי היום שבו התרחקנו כל כך מענייני העולם, התורה מכניסה אותנו לסוכה, אל תוך מצווה של אכילה, שתייה ומגורים. לא בורחים מהחיים, מגלים שאפשר לפגוש את הקב״ה גם בתוכם.
33 הכורים יצאו מן המעמקים אחרי 69 ימים. המחלצים לא הכינו להם משקפיים כדי שימשיכו לחיות בחושך. הם הכינו אותם כדי שיוכלו לפגוש שוב את אור השמש. אולי גם אנחנו צריכים לצאת כך מיום הכיפורים: לא לנסות לשמור את עצמנו לנצח בתוך בית הכנסת, ולא להתאכזב מכך שהעולם הרגיל חוזר, אלא להבין שעכשיו מתחיל החלק שלשמו עברנו את כל המסע.
*יום הכיפורים איננו המקום שבו החיים נעצרים. הוא המקום שממנו אנחנו חוזרים לחיים. *
גמר חתימה טובה. תזכו לשנים רבות נעימות וטובות.
נשלח על ידי: אליהו טרבלסי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה