ב״ה
להסתכל לפחד בעיניים
על עמידות ועמידה הורית בזמן מלחמה ובאתגרי החיים
ספר איוב
כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ס עמוד א
ההוא תלמידא דהוה קא אזיל בתריה דרבי ישמעאל ברבי יוסי בשוקא דציון. חזייה דקא מפחיד, אמר ליה: חטאה את דכתיב פחדו בציון חטאים. אמר ליה: והכתיב אשרי אדם מפחד תמיד! - אמר ליה: ההוא בדברי תורה כתיב [-שמא תשכח התורה ממנו].
מהר״ל נתיבות עולם נתיב הבטחון פרק א
ודבר זה יש לו טעם מופלג מאוד כי כאשר הדברים הם שייכים לאדם עצמו אין ראוי להפסד כי אם מצד החטא, בודאי אין ראוי לפחד שאין האדם עומד לפורעניות אלא א״כ היה הגורם החטא כדלעיל שאז הוא כלי קרוב לשבירה, ולפיכך אמר חטאה את שאם לא כן לא היה לו פחד כלל.
הראי״ה קוק - אדר היקר – עקבי הצאן – מאמר הפחד
הפחד הנפרז הוא נוטל את זיו החיים של האדם ושל כל החי המרגיש. אין דבר רע ואכזרי בעולם דומה לו. הוא מגדיל את כל הרעות יותר באין ערוך ממה שהם, ומאפיל את זוהר כל הטובות, בחתירתו אשר יחתור מתחת לאשיותיהן [-ליסודות של הטובות הנמצאות בעולם], להגזים ששם צפונה רעה, תחת הטוב הגלוי.
מקור כל חולשה וכל רפיון חמרי מוסרי ושכלי, הוא רק הפחד העובר את גבולו; הוא יאיים על האדם, שלא יעשה כל דבר לישועתו, שלא ינקף אצבע להצלתו, שמא ינזק, שמא יביא עליו רעה לא יוכל כפרה, עד שהוא עושהו לחלש ומלא רפיון, עד שמעצלות ואפס מעשה הוא נופל בכל רע.
הפחד היותר מזיק הוא הפחד המחשבי, שמטיל הדמיון הכוזב על החלק היותר עדין ויותר מפואר מן המין האנושי [-עם ישראל], שהם עומדים לנס, להיות לאורות מזהירים את דרכי החיים אל הכלל כלו. הצללים הנם הולכים תמיד בעקבות האורות, ולפי מה שיגדל כשרונו של אדם להבין ולהשכיל, כן הוא גדול פחדו המדומה מפעולות המחשבה. יותר מכל העמים […] ומפני שעיקר יסוד גבורתו [-של עם ישראל] הוא עז הא-להים, על כן בחלישות הרוחניות שלו, נעשה חלש ורפה עד מאד. ההצלה היותר נכבדה לעמנו לעת כזאת היא הסרת הפחד הדמיוני הרוחני מתוך הלב, להראותו ברור כשמש, שאין לו כלל וכלל ממה לפחוד. […]
אי אפשר שיחול רוח הקודש והמאור האלוקי על ישראל כי אם כשיסיר מקרב נשמתו את הפחד הרע והפרוע, אשר דבק בו כמכה מלפפת, ממשך ימי הגלות והרדיפות של שונאיו השפלים והרעים. גם על איש יחידי אין השכינה שורה כי אם על חכם גיבור ועשיר, ואינה שורה אלא מתוך שמחה, וקל וחומר על הגוי כולו. העושר, הוא אמנם גם במובן הכלל, מתת אלוקים הנתונה ממרומים, רק - על פי רוב -אחרי ההשתדלות המעשית "וברכך ד' אלוקיך בכל אשר תעשה", כמו אצל היחיד. ויש עשיר בדעת, כשיודע לשמח בחלקו, באיש וכן בעם, אבל הגבורה, והשמחה שהיא תולדתה, היא מוכרחת לעולם לבא רק על ידי תקון הנפש, תקון הדעה והמחשבה, על זה יש כבר כריתות ברית: "יגעתי ולא מצאתי, לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין". באחרית הימים בעקבא דמשיחא, שהאורה הא-להית היא עומדת אחר כתלנו, הנה ראשית כל ההכשרים היא הסרת הפחד העודף של המחשבה מתוך הנפש הכללית, ביחוד מתוך נפשותיהם של היחידים המצוינים, החנונים בשכל טוב, בכשרון של קדושה וצדק, והם הנם היותר נלקים בפחד וחולשה.
הסרת הפחד נעשית ע״י חוצפה וספונטניות המתגלה בדורנו
הדחיפה לזה [-להסרת הפחד] היא ע״י הכח ההפכי, - כח החוצפה שהוכרח להתגבר בעת הזאת, שבמקום שמתגלה אין שם שום פחד; אע״פ שבא מצד השפל, מצד השכרון והמהומה, הרחוק כרחוק שמים מארץ מאותה הגבורה הבאה מברכת שמים של עושר הנשמה וחזקת צדקתה, מכל מקום הוא פועל בכחו העז לקחת ממנו את החלק הטוב, את נצוצי הקדושה, את הפנים היותר תוכי - מניעת הפחד המחשבי מפני העז המובטח הצפון באוצר חיינו, ואז תקבע הגבורה במשבצת הקדושה, והמחשבה תפריח. "אל תיראי כי לא תבושי, ואל תכלמי כי לא תחפירי, כי בושת עלומיך תשכחי, וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד" [ישעיהו נ״ד, ד'].
הראי״ה קוק - עולת ראי״ה ב - עמוד סג
"דָּרַשְׁתִּי אֶת ה' וְעָנָנִי וּמִכָּל מְגוּרוֹתַי הִצִּילָנִי":
עצמותה של דרישת ה' המביאה את האדם להשגה הטהורה באמיתת ה' יתברך, כל אחד לפי מדרגתו, זאת היא בעצמה העניה [-המענה] היותר גדולה על כל מבוקש.
כי החיסרון של כל מה שיש במציאות הוא באמת רק חסרון הכרת האמת העליונה […]ונמצא שהמגור והפחד אין להם מקום כי אם בהעדר ההכרה האמיתית בשלמות הקדושה הא-להית העליונה, וכל מה שהאדם מפנה יותר את ליבו לדרישת ה', כל מצוקותיו הולכות ממנו וכל משאלותיו מתמלאות.
המילוי הפנימי הזה, המרומם את האדם מעל כל מגור ופחד, הוא מתלבט [-נראה בפועל] בהרבה פעמים במילוי המבוקש […] אבל זהו רק צל צלו של מילוי המבוקש, אבל עיקרו הוא מרוכז בעצמותה של דרישת ה' […]
הרב ליאור לביא – מתוך עלון באהבה ואמונה ויחי תשפ״ד
מהו הסוד שעומד מאחורי גבורת האימהות שלנו? מאיפה מגיעים הכוחות? השאלות האלה הופנו לא אחת לאיריס חיים במהלך השבועות הארוכים האלה, בראיונות הרבים שנתנה לכלי התקשורת. השבוע, בריאיון שהעניקה לאחר השבעה לערוץ 12, אמרה את הדברים האלה:
"אני בכל השבעים יום דיברתי על בחירה שלי לראות את הבן שלי באור ולא בבור. וכשבאה בשורה כל כך קשה ומטלטלת, ובעצם אמרתי, במה אני אתרכז עכשיו, איזו תקווה נשארה לי, לקח לי קצת זמן… בדקה הראשונה ממש התפרקתי, בכיתי מאוד, אבל לא הרבה זמן אחרי, אמרתי: הבן שלי, שאמרתי שהוא לא בבור אלא באור, מבחינה רוחנית, שאני בוחרת – הוא לא בבור יותר, ויותם היה בבור, מבחינת המקום הפיזי שהוא היה – במנהרה כנראה. ועכשיו הוא באור".
בסיומו של הריאיון שאל המראיין את איריס: "את רוצה להעביר עוד איזה מסר למי שרואה אותנו, אנחנו בשמונים ימים של לחימה לא פשוטה". וכך השיבה:
"אני כל יום מקבלת את ההודעות, כמו כולם, של 'הותר לפרסום'. מחר אני הולכת לנחם משפחה… עם כל הקושי, אני חושבת שאנחנו בשעה שכולנו מקריבים פה משהו. אני יכולה להגיד את זה כי הקורבן… זה לא קורבן, אני לא מרגישה שהקרבתי, כי אני חלק ממשהו מאוד גדול, של מדינת ישראל, תמיד אני אומרת שאין לנו מקום אחר בעולם הזה. אף אחד לא רוצה אותנו כל כך. אנחנו חייבים להגן על עצמנו וזאת משימה לאומית של כולנו. וכל אחד שנמצא בסיטואציה, מאוד חשוב מה הוא אומר.
"ואתמול היה לי מאוד מביך שישבו אצלי בשבעה… משפחה של חטוף שחזר. ובאותה נשימה גם הלכו להפגין נגד המדינה, הממשלה. מאוד הפריע לי. אמרתי שנייה, רגע, החזירו לכם חטוף, תגידו כרגע תודה. ושנייה בואו נסתכל על כל מה שנעשה בהכרת תודה.
"וזה המסר שלי – לצאת לרגע מהמקום הפרטי הזה שרק רוצה לצעוק ורוצה את הילד שלו בחזרה, גם אני רציתי את הילד שלי בחזרה, וכל הזמן רציתי אותו והנה, הוא לא חזר חי, אבל… זה המסר שלי – שאנשים צריכים לדעתי, אני מבקשת מאנשים, לא צריך כלום, כל אחד יעשה מה שמתאים לו, אבל איזשהו אורך רוח ופירגון וחמלה גם למי שעושה".
הבעל שם טוב על התורה - פרשת עקב
"אמרו רבותינו ז״ל )ברכות נט.) על פסוק (קהלת ג יד) "והאלקים עשה שייראו מלפניו" - לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומיות שבלב, והענין נאמר בשם הבעל שם טוב נשמתו בגנזי מרומים שה' יתברך חפץ מאוד שיהיו כל ישראל יראים מלפניו, אך מי שיש לו שכל ירא מלפניו בגין דאיהו רב ושליט עיקרא ושורשא בכל עלמין (זוהר בהקדמה י״א ב) ואם יסלק חיותו חס ושלום אף רגע כמימריה היו מתבטלין כל העולמות, ומחמת זה הוא ירא וחרד מאימת ה' יתברך עד שכל איבריו נרתעים מפחד ה' יתברך ומהדר גאונו לא כמו השוטים שאומרים על היראה אמיתית שהוא מרה שחורה, שאינו צריך רק נקודה, והבל יפצה פיהם ולא כן ידברו, אבל באמת צריך שיפול עליו אימה ופחד גדול עד שיהיו כל איבריו נרתעים אצלו.
ונחזור לענינינו זהו מי שיש לו שכל, אבל מי שאין לו שכל לירא מפניו יתברך שמו, וה' יתברך אף על פי כן חפץ שיראו מלפניו, לכן מאיים עליו ה' יתברך בדבר שיהיה נרתע ונבעת לפי קט שכלו, כגון בשומעו קול הרעם, וכוונת ה' יתברך שילך מזה אל היראה העליונה, בחושבו הלא הרעם הוא אחד מגבורותיו של הקדוש ברוך הוא, ואיך לא יירא מה' יתברך בעצמו, וכן שאר היראות החיצוניות שיש לאדם כגון שירא מהשררה או שלא ימותו בניו, כוונת ה' יתברך הוא שיעלה מזה אל היראה העליונה, שידע שאינו ירא רק מה' יתברך, שהיראה עליונה יראת ה' עצמה נתלבשה ונתצמצמה תוך הדברים ההם כדי לאיים עליו לפי קט שכלו".
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה