מרצחים ושחרור שבויים פדיון
מרצחים המון לשחרר רצוי או מותר אם כתבם ומפי מפיהם וטובים רבים לשאלת
הנלענ״ד את בקיצור לבאר הנני לביתו חטוף חייל ולהביא לפדות כדי. ומחבלים
תיקון מפני דמיהן כדי על יתר השבויין את פודין "אין ע״א) מ״ה (גיטין במתניתין שנינו
השבוין תקנת מפני אומר רשב״ג העולם. תיקון מפני השבויין את מבריחין ואין."העולם.
שם. ובגמ'
לגרבו דלא משום או הוא דציבורא דוחקא משום העולם תיקון מפני האי להו "איבעיא
ומאן אביי אמר זהב. דינרי אלפי בתליסר לברתיה פרקא דרגא בר דלוי ת״ר טפי. ולייתו
עביד חכמים ברצון שלא דלמא עביד, חכמים דברצון לן."לימא
תקנת מפני אומר רשב״ג העולם, תיקון מפני השבויין את מבריחין "ואין שם. ועוד
חד אלא דליכא בינייהו מאי."השבוין.
בגמ ונסתפקו דמיהן, כדי על יותר השבויים את פודין שאין חכמים שתיקנו לן 'הרי
הציבור לדחוק לנו "אין שם וכדפרש״י דציבורא דוחקא משום אם זו. הלכה בטעם
"דלא שם וכדפרש״י ולייתי לגרבו דלא משום או אלו", בשביל עניות לידי ולהביאו
לו יש אם ונפ״מ ביוקר, אותן שמוכרין מפני טפי ולייתו וליגרבו נפשייהו עכו״ם ימסרו
הציבור על יפילהו ולא בדמים לפדותו שרוצה עשיר."אב
מדובר לא שהרי ליכא דציבורא דוחקא דמשום אלה טעמים בשני ני״ד תלוי ולכאורה
יש ודאי ולחטוף לשבות יוסיפו שלא החשש לפי אך לתת, הציבור שעל בכספים
ההלכה שורת מה אנן נחזה וא״כ. לחשוש,
על ביתר השבויים את פודין "אין הי״ב) (פ״ח עניים מתנות בהלכות הרמב״ם כתב
את מבריחין ואין לשבותם. אחריהם רודפין האויבים יהיו שלא העולם תקון מפני דמיהן
ומרבים העול את עליהן מכבידין האויבים יהיו שלא העולם תקון מפני השבויים
."בשמירתן
עי״ש ד', סעיף רנ״ב סימן ביו״ד גם הוא. וכך
בני״ד הדין הוא לכאורה וא״כ ולייתו. ליגרבו דלא זו הלכה דטעם להלכה לן. הרי
ונבאר טעמים מכמה להקל נראה באמת. אך
גדול לכרך שהלך חנניה בן יהושע ברבי מעשה "ת״ר מבואר ע״א נ״ח בגיטין דהנה
סדורות וקווצותיו רואי וטוב עינים יפה האסורים בבית יש אחד תינוק לו אמרו שברומי
וישראל יעקב למשיסה נתן מי אמר האסורים בית פתח על ועמד הלך תלתלים לו
שמעו ולא הלוך בדרכיו אבו ולא לו חטאנו זו ה' הלא ואמר תינוק אותו ענה לבוזזים
שאפדנו עד מכאן זז שאיני העבודה בישראל הוראה שמורה בו מובטחני אמר בתורתו
ימים היו ולא הרבה בממון שפדאו עד משם זז לא אמרו עליו שפוסקין ממון בכל
אלישע בן ישמעאל רבי ומנו בישראל הוראה שהורה עד."מועטין
ותירצו הרבה, בממון פדאו ואיך דמיהם מכדי יותר פודין אין דהלא הקשו שם והתוס'
דרכים. בשתי
סכנה בו יש שבוי וכל כפקו״נ, מוגדר פדיון דכל ואף שאני, נפשות סכנת במקום א:
החורבן בשעת כגון ישירה סכנה כשיש מ״מ ס״ה, רנ״ב יו״ד ובשו״ע ח' בב״ב כמבואר
דמיהן מכדי ביותר אף פודין הרשעה רומי מלכות. ע״י
מכדי יתר לפדותו מותר ת״ח להיות שבכחו חריף תלמיד ואף שאני. בחכמה מופלג ב:
עי״ש. דמיו,
ולא סתמו ליגרבו". דלא שייך לא הבית חרבן "בשעת לתרץ עוד הוסיפו שם מ״ה ובדף
דרכים בשתי דבריהם לפרש יש ולכאורה כונתם, . פירשו
הרגה הרשעה רומי ומלכות למשיסה היה העם כל הכי בלאו הבית חורבן בשעת א:
עדיף ומשו״כ ולייתו, דליגרבו חשש ואין פיה, מלא אכלה המות וחרב חמלה ולא
פורתא הצלה. להציל
בקשרי לעמוד רוחו את ולאמץ העם לב לחזק שאפשר וכל שאני מלחמה שעת ב:
גדולה הצלה בזה יש. מלחמה
בשעת "זו כתב זה תירוץ ובביאור התוס', תירוצי ככל שכתב שם בגיטין במאירי וראיתי
הרי ונשבו". גלו כולם שהרי טפי בהו דליגרבו למיחש וליכא היתה הבית חורבן
גלו כולם דבלא״ה משום הוא ולייתו דליגרבו חשש שייך לא החורבן שבשעת דהסיבה
. ונשבו
מכדי יותר אף פודין חריף תלמיד או חכם דבתלמיד נפסק ד' סעיף שם בשו״ע והנה
הרמ״א ע״י ולא השו״ע ע״י לא הובא לא שאני דסכנה התוס' תירוץ אך. דמיהן,
(מ״ה בגיטין הרמב״ן דמיהן, כדי על ביתר אף פודין סכנה דבמקום התוס' שתירצו ובמה
לפדות שלא תיקנו ואעפ״כ מות בסכנת עומד שבוי כל דהלא דבריהם על חולק ע״א)
עיקר ונקט לעריות, חשש שיש אף לאשה איש בין חילקו דלא ועוד מדמיו, ביותר
עי״ש תמורתו, לנו אין שמת חכם דהלא שאני חכם. דתלמיד
בין לחלק כתב ולא להדיוט חכם בין לחלק כתב דהלא הרמב״ן כשיטת משמע ובשו״ע
בזה עיין בעלמא, לשבי סכנה. מקום
להלכה זו בשאלה הפוסקים האחרונים גדולי נחלקו. וכבר
שלטון ע״י שנתפס ישראל נער בענין נשאל ט״ו סימן מלובלין מהר״ם בשו״ת
ונשאל דת, להמרת או למות לדונו ורצו ישמעאלית זונה עם שנתפס בעון הישמעאלים
לפדותו דמצוה ואת״ל זו, צרה לעצמו שגרם כיון לפדותו כלל מצוה יש האם, מהר״ם
מדמיו ביותר אף כן לעשות יש. האם
הזונה עם היותו בעון שנתפס במה כלל נפ״מ ואין לפדות מצוה דודאי מהר״ם והשיב
שיכתוב פוסק שום מצינו דלא דמיו מכדי ביותר לפדות שאין פסק מ״מ אך הנכריה,
סימן וייל מהר״י משו״ת והביא דמיו. מכדי ביותר לפדותו צריך להרגו מבקשים דאם
גמורה סכנה במקום דאף נקט ומהרי״ו שהיה במעשה הראשונים בזה שנחלקו קמ״ח
עי״ש מכד״ד, ביותר פודין. אין
עי״ש דמיהם, מכדי ביותר פודין אין דת המרת חשש כשיש דגם שם כתב. ועוד
שם תשובה פתחי ועיין הרמ״א, על חלק מהרש״ק הגאון וכן רנ״ב סימן יו״ד הלל ובבית
ד.'ס״ק
ונאף שגנב מעללים רע אחד באיש הוא אף נשאל ל״ח סימן יחזקאל כנסת ובשו״ת
וכתב מדמיו, ביתר לפדות צריכים אם נפשות בסכנת נמצא והוא המלכות ע״י ונתפס
אם אלא זה אין שאני סכנה דבמקום התוס' דמש״כ מלובלין מהר״ם דברי את לחזק
הציבור על דבסכנה דציבורא, דוחקא משום זו תקנה דכל דמילתא דטעמא נאמר
אם דהלא מסתברא איפכא ולייתו ליגרבו דלא זו הלכה טעם אם אבל ביותר, להתאמץ
את להציל ומהי״ת נוספים, אנשים שיתפסו גדולה סכנה יש מדמיו ביותר זה איש נפדה
כטעם שפסקו ובשו״ע ברמב״ם שמבואר וכיון אחרים. אנשים ולסכן הסכנה מן פלוני
עי״ש סכנה, במקום אף להקל מקום אין ולייתו ליגרבו. דלא
של עתידית סכנה מחשש מיידית מסכנה האחד מהצלת להמנע יש אם נחלקו ולכאורה
מכניס הוא שעי״כ אף ודאית בסכנה שנמצא מי להציל דיש בזה לצדד יש ועוד רבים,
וצ״ע אחרים רבים ולסכן היחיד את להציל דאין י״ל מאידך אך סכנה, לספק אחרים
. בכ״ז
מדובר דכאשר מבינתי נשגבים יחזקאל וכנסת גנור״ד דברי עיקר דכל אכחד לא אך
לא והלא ולייתי ניגרבו דלא בזה שייך מה עבירה מחמת השלטון ע״י שנאסר במי
וצ״ע דמיהן, מכדי ביתר אף פודין כה״ג כל ולכאורה סתם, . אסרוהו
בעד לשחררו והסכימו השלטונות ע״י ונאסר שנתפס מרוטנבורג דמהר״ם מעשה וידוע
משום בדבר מיאן שמהר״ם אלא הסכום כל את לשלם מרוצה היה והקהל הרבה ממון
האסורים בבית בהיותו עולמו לבית נסתלק ובסוף מדמיהן, ביותר פודין שאין. שפסק
גדול דהלא מהר״ם הנהגת על תמה ס״ו סימן פ״ד גיטין שלמה של בים והמהרש״ל
שאם מהר״ם דשיער הנ״ל, סברא כעין וכתב תורה, ביטול משום תיפ״ל ועוד היה, הדור
ותלמידיהון רבנן נוספים ישראל גדולי ייתפסו הרבה, ממון תמורת לפדותו יסכימו
תורתו ולבטל זה את ולסכן ותורתו זה את להציל ומהי״ת מישראל, תורה, ותשתכח
. עי״ש
אף השבויים את לפדות נהגו שהאידנא שם הרש״ל רבינו כתב כבר למעשה אמנם
ליתן כתבו ושניהם נהגו שכך מ' סימן ח״א הרדב״ז גם כתב וכך דמיהן, מכדי ביתר
יש דלמעשה נקטו שכתבו, הסברות יתר ובין ההלכה, עפ״י זה במנהג ותבלין טעם
עי״ש לשבוי, ברורה סכנה כשיש. להקל
כני״ד גמורה סכנה במקום ובפרט בזה להקל שנהגו מה דמלבד בני״ד, עיקר, והנראה
טפי להקל נראה משאול קשים וייסורים עינוי חשש יש דכאשר לומר שיש מה, ומלבד
נראה באמת ע״ב, ל״ג כתובות תוס' עיין ממות, קשים דייסורים הראשונים כתבו וכבר
מכדי יותר שבויין פדיון בענין וההלכה הגמ' סוגית לכל כלל דומה דידן שאלה דאין
. דמיהן
שום לפדות שאין נפסוק ע״כ זו, לסוגיא דידן ענין לדמות באנו אכן דאם אומר, וראשית
לחלק תיתי ומהיכי חליפתו. זה תמורתו זה ויחיד, אחד מחבל תמורת אלא שבוי חייל
לשחרר לאסור דעתו על יעלה ולא יציע לא אחד שאף ומכיון ואלף. למאה שנים בין
תמורת רבים אף להחליף שמותר הטעם והוא הדין הוא אחד, יהודי תמורת מחבלים שני
. יחיד
זאת גם דהלא הזרוע, בכח שבוי חייל ולשחרר לנסות לצבא דאסור לפסוק נצטרך ועוד
תיקון מפני השבויין את מבריחין דאין ע״א) מ״ה (גיטין שם דמתניתין בסיפא שנינו
זה שבוי אלא בידם כשאין דנפ״מ מבואר שם ובגמ' השבויין. תקנת מפני או, העולם
שבוי לשחרר לנסות שאסור מודים כו״ע נוספים שבויים אויבינו בידי יש דאם ונמצא
אחד אלא בידם אין אם אף אסור בגמ' אחד ולדרך. בכח,
כדי על יותר מושג כלל שייך לא גברא בחילופי מדובר דכאשר פשוט נראה וע״כ
ומהי״ת כנ״ל, בשנים אחד ולא באחד אחד אלא להחליף שאין נפסוק דאל״כ דמיהן,
דמיהן מכדי יותר הוי אלף או ומאה דמיהן בכלל הוי שלשה או דשנים. לומר
וכדומה מאות שלש אלא אלף משחררים היינו לא אילו דאף פשוט נראה דבאמת, ועוד
לקבוע ומנ״ל מידה, באותה יהודים לחטוף ומשתדלים מתאמצים המחבלים היו
מאות שלש או מאתיים מבשביל יותר ישתדלו אלף. שבשביל
שכל בזמן בתכלית, אחרת מציאות על דיברו והם חכמים, שתיקנו מה אלא לנו ואין
יד תמוט שלא וכדי הקהילות, מן כספים לסחוט כדי היה יהודים בחטפם הגויים כונת
יסכינו שעי״כ בהנחה דמיהן, כדי על יתר לפדות לא תיקנו בשבי בנ״י ילכו ולא הציבור
יסכימו רבים נשחרר לא שאם להניח אין בזמנינו אבל בדמיהם, עמנו בני את לשחרר
לא ובכה״ג וטבעם, כדרכם להורג יוציאוהו אלא המועט תמורת החטוף את לשחרר
מלחמתה הלוחמים בניה את לשחרר הבאה מדינה עם קשר כל לזה ואין תיקנו.
שאני מלכות דדין. באויביה,
דדיני האחרונים כתבו וכבר שאני, מלכות ודין מלחמה דשעת נראה אלה כל ומלבד
המלכות ביד נתונה דהרשות בני״ד גם ונראה שלום, שבשעת פקו״נ מדיני שאני מלחמה
כל את תשקול והמלכות מחבלים. לשחרר היא מוכנה תנאים באילו ולהחליט לקבוע
מה כל יעשו ששולחיו ויודע לקרב היוצא שהחייל ידוע השאר ובין השיקולים, מכלול
ולא וגבורה עוז ברוח להלחם יותר נפשו ימסור הביתה, בשלום להשיבו כדי דאפשר
לבבו. ירך
שבויים פדיון בדין בגלות ישראל לקהילות שתיקנו חז״ל תקנת כלל לדמות אין סו״ד
שלגביהן ישראל מלחמת במסגרת שנשבו מלחמה שבויי לדין כסף בצע למען שנשבו
למילתא מילתא בזה לדמות ואין רבים צדדים לשקול הממשלה. על
בכ״ז ודו״ק זה, בענין וברורה פסוקה הלכה לקבוע בידנו דאין נראה זה כל. ומשום
לבנים יצירה אבות מעשי
עוסק שתחילתו משום היצירה ספר קרוי זה שספר שמות לספר בפתיחה הרמב״ן כתב
ספר הכתוב "השלים וז״ל לבנים, יצירה שכולם אבות במעשי והמשכו העולם בבריאת
שהם כולם האבות ובמקרי נוצר, כל ויצירת העולם בחדוש היצירה ספר שהוא בראשית
אלא לבנים סימן רק לא הם אבות מעשי מדבריו, למדנו גדול ודבר לזרעם". יצירה כעין
למקומם מכוונים היו לא הקדושים אבותינו של הגדולים מעשיהם לבנים, יצירה אף
לאורך ישראל לבני ותעצומות עוז נתנו אשר הם והן עולם, לדורות אלא בלבד ושעתם
עילאיים ובכוחות נפש במסירת הנסיונות בכל לעמוד. הדורות
שבקלים קל ואף במעשיהם פגם כל הלא ולחסד, לשבט האבות, מעשי גדולים כמה
כ״ז (כ״א וירא בפרשת חז״ל בדברי וכדחזינן רבים, לדורות עצומה השפעה )השפיע
מה לאברהם אבימלך ויאמר לאבימלך ויתן ובקר צאן אברהם "'ויקח ד') (נ״ד בב״ר
חייך רצוני בלי כבשות שבע נתת אתה הוא ברוך הקדוש לו אמר כבשת' שבע הנה
כנגד חייך רצוני בלי כבשות ז' לו נתת אתה דורות. שבעה בניך בשמחת משהה שאני
בניו ושלשת ושאול ושמשון ופנחס חפני הן ואלו צדיקים שבעה מבניך הורגים הם. כן
אהל הן ואלו משכנות, ז' מבניך מחריבין בניו כן כנגד רצוני בלי כבשות ז' לו נתת אתה
תרין עולמים ובית ושילה וגבעון נוב וגלגל."מועד
שבע לו ונתן אבימלך עם ברית אבינו אברהם שכרת דבשעה הדברים. מבהילים וכמה
שתינתן תורה היתה דראויה דורות שבעה תורה מתן ונדחתה גזירה נגזרה צאן כבשות
חרבו מקדשות דשבע ועוד משה, ביד וניתנה דורות שבעה ונתאחרה אבינו אברהם ע״י
מתן היא הלא הבריאה כל תכלית בחומרתן. מבהילים והדברים הצאן, כבשות ז' בעון
שבעה נדחה תורה ומתן ראשית, שנקראת תורה בשביל אלא העולם נברא דלא תורה
בבית בישראל השכינה השראת וגם אבימלך, עם אבינו אברהם של בריתו בעון דורות
זה בעון היא אף נדחתה מ״ו) כ״ט (שמות הרמב״ן כמ״ש גבוה צורך שהוא. המקדש
משעבדת שאינה בעולם אומה לך "דאין י״ט ז' פרק רבא אליהו דבי בתנא עוד ועיין
גוי עם ברית אברהם שכרת בשביל אלא שנה מאות מכמה יותר ישראל את "ומענים
דאברהם י') ט״ז (בראשית הרמב״ן שכתב במה עוד ועיין בחומרתם. מבהילים והדברים
ישראל את לצער ישמעאל לבני כח בכך ונתן שרה, יד תחת כשנתנה בהגר חטא. אבינו
רום לפום אלא כלל ועון חטא היה לא ודאי אלו במעשים הלא הדברים, נוראים וכמה
שהקב״ה אלא פשעו, ומה חטאו מה ידענו לא ואנחנו בענקים הגדולים אבוה״ק מעלת
שהיה חטא משמץ נורא סבל בנ״י סבלו ואעפ״כ השערה, כחוט צדיקים עם מדקדק
ע״א י״א (סוטה חז״ל אמרו הלא ק״ו של בנו בן ק״ו מזה ללמוד ועלינו האבות, במעשי
והלא פעמים, מאות חמש פורענות ממדת מרובה טובה דמדה ע״ב) ק' וסנהדרין
שיעור לאין היו וכוכביהם רום שמי עד והנשגבים הרמים אבוה״ק של הטובים מעשיהם
והחסד שהטובה ברור הרי וא״כ בחטאם שהיה והדק הקל הפגם מן יותר גדולים
הכוחות כל האבות של ומכחן וקץ, ערך לה אין האבות ממעשי עולם לדורות הנשפע
עולם לדורות הבנים של הנפש. והתעצומות
בדברי רבים במקומות למדנו הוא האבות כח ישראל כלל של כוחו שכל זה ויסוד
עצמן ועזריה מישאל חנניה שמסרו בשעה י') א' ז' השירים (שיר במדרש יעויין חז״ל,
אבותיהם של שפתותיהם ונשקו "רדו השרת למלאכי הקב״ה אמר האש כבשן לתוך
מסי״נ שע״י הרי באש" לפני בניהם פעלו כך באש, לפני הם שפעלו שכשם אלו של
מסירות תכונת כולה האומה בנפש השרישו יצחק ובעקידת כשדים באור האבות של
דחנה במעשה ע״ב) נ״ז (גיטין הגמ' דברי את לפרש זה בדרך ואמרתי להקב״ה, הנפש
אמרה להורג הוצא בניה קטן וכאשר השם קדושת על נפשם את שמסרו בניה ושבעת
מזבחות שבעה עקדתי ואני אחד מזבח עקדת אתה אבינו, לאברהם ואמור "לך,"לו
יותר עצמה את להגדיל או אבינו באברהם להתגרות באתה וכי היא, תימה ולכאורה
ומכחך אחד" מזבח עקדת "אתה לפרש נראה אלא זו, באמירה כוונתה ומה ממנו
ולאורך לדורותם ישראל בני של כוחם דכל מזבחות! שבעה לעקוד כח לי נתת הגדול
הנפש כוחות את ישראל בני בלב השרישו אשר הם והן הוא, אבות של כחם גלותם
ובאמונתם בתמימותם ולדבוק הגלות בנסיונות. לעמוד
בב״ב חז״ל כונת וזה זה, בכלל האבות וכל היו, לבנים יצירה האבות מעשי כל והנה
ולרחבה לארכה בארץ התהלך "קום הקב״ה לו שאמר אבינו אברהם לגבי ע״א) (ק'
הקודש אדמת על אבינו אברהם הליכת דע״י הרי בניו" לפני לכבוש נח שיהא כדי וכו'
נתקדש יצחק עקידת וע״י בניו, לפני לכבוש נוחה שתהא בכך גרם ישראל ארץ של
ישראל בית תפילות כל וגם והמקדש, הקודש מקום להיות והוכשר העקידה מקום
"ואמר י״ד) כ״ב (בראשית אונקלוס בתרגום כמבואר זה ממקום למרום עולות לדורותם
היו מעשיו שכל בפרט מצינו אבינו יעקב לגבי אך דריא", פלחין יהון הכא ה' קדם
ימיהם בסוף ותעצומות עוז להם לתת ישראל גלות ולאורך הימים לאחרית מכוונים
שאמרו מה את פירשו חסידות ובספרי עולמים. ישועת ולהיוושע להגאל ראויים שיהיו
מקום בכל ולילה היא, הלילה תפילת דערבית ערבית", תיקן "יעקב ע״ב) כ״ז (ברכות
ויגש פרשת חכמה במשך וכ״כ בגלות, דרך לישראל תיקן אבינו ויעקב היא, לגלות רמז
תירא "אל הקב״ה לו ואמר מצרים לארץ בניו עם שירד זה הוא אבינו, יעקב ב'), (מ״ו
את לגלות יעקב וביקש עלה", גם אעלך ואנכי מצרימה עמך ארד אנכי מצרים, מרדה
הגאולה את ולקרב באתכסיא ולא באתגליא בעולמו, ית' כבודו את לגלות היינו הקץ
אבות "תפלות במאמר וירא פרשת לקמן (ועיין הגאולה. זמן את להודיע רק ולא
.)"תקנום
א ברכות, ארבע חייו בימי קיבל אבינו שיעקב מבואר תולדות בפרשת הקדוש.'ובזוהר
כ״ז כ״ז (בראשית תורתו בחכמת מעשו שהוציא יצחק של הברכות ב– כ״ט), .'
ג כ״ח (בראשית בתואל לבית כששלחו יצחק שברכו 'הברכות הברכות– ג'. ד'),
י״ג כ״ח (בראשית בחלומו אליו כשנגלה הקב״ה שברכו שברכו– הברכות ד'. ט״ו),
כ״ח ל״ב (בראשית לו יכל ולא עמו כשנאבק עשו של שרו שקל– אבינו ויעקב כ״ט).
הגדולות הברכות שלושת ואת לעצמו ולקחו שבברכות הקטנה את רוחו במאזני ומדד
אבינו שיעקב ברכותיו שלושת בזכות הגלויות משלושת נגאלו ישראל ובני לזרעו, הנחיל
יעקב של ופועלו עבודתו כל היתה וזו תולדות), פרשת לקמן בזה (עיין עי״ש הנחילם
גלותם בסוף ושארית תקוה ישראל לבני לתת האבות בחיר. אבינו
"אותי מצרימה להורידו בנו בנימין את ממנו בניו כשבקשו לבניו אבינו יעקב אמר והנה
מ״ב (בראשית כולנה" היו עלי תקחו, בנימין ואת איננו ושמעון איננו, יוסף שכלתם
חשש יעקב דכאשר ח״ב) סוף רענן זית בשו״ת (כמובא מוילנא הגאון בשם וידוע ל״ו).
בני קללתך "עלי רבקה לו אמרה יקללנו פן במרמה מיצחק הברכות את "לבקש
שנגזר ליעקב רומזת ורבקה יוסף, לבן עשו ר״ת דעלי הגאון וביאר י״ג) כ״ז (בראשית
וגזירת יוסף, של קצפו ואת לבן, של אחיו, עשיו של סבלם, את לסבול השמים מן עליו
היו "עלי ימיו, בערוב לבניו יעקב שאמר וזה ממנה, להמלט יוכל ולא הוא שמים
בני מבנימין אותי לשכל עוד לכם ומה עלי היו כבר הללו הגזירות שלשת הלא! כולנה"
גדולה תשועה אלא זו היא גזירה שלא נתגלה.)(ואכן
ומה לדורותיהם, יעקב לבני הם יצירה ויוסף לבן עשו אלה, שלשת דגם לי אומר ולבי
גולה ודור, דור שנות נא בינו ודור. דור בכל זרעו על גם נגזר עליו ונגזר ליעקב שאירע
היה פנים, לשתי מתחלקת ישראל שגלות נבחין לכשנתבונן וסורה. גולה גולה, אחר
את להרוג שזמם עשו גזירת וזו ואחשורוש, המן כגזירת וכליון הריגה גזירת עלינו ונגזר
וזו היונים, כגזירת והמצוה התורה וביטול שמד גזירת עלינו ונגזר יש אך אבינו. יעקב
יכולנו אלה לכל אמנם ולאבד. להרוג לא אך הכל, את לעקור שבקש הארמי לבן גזירת
אחים שנאת של הנוראה הגזירה שהיא יוסף גזירת מכולם הקשה אך שמים בחסדי
עצמנו לבין. בינינו
כולנה היו "עלי הגזירות שלשת את שכמנו על סבלנו אנו בדורנו שגם ואומר אען."ועוד
להשמיד ביקשו יחון" לא ונער זקן פני ישא לא אשר פנים עז "גוי והנאצים ימ״ש היטלר
עדיין ימ״ש, שאולה בדם ירדו ה' שבחמלת ולאחר לפניהם, וכהמן כעשו ולאבד להרוג
מחוקי ולהעבירם תורתך להשכיחם וגזרו ימ״ש הבולשביקים וקלגסיו סטאלין נשארו
"היא אחים שנאת "יוסף" גזירת מכולם הקשה אך ה', בחמלת נושענו מהם וגם רצונך,
נושענו לא עדיין ממנה בינינו" מרקדת ועדיין היכלנו את ושרפה ביתנו את, שהחריבה
ופליט שריד לה להשאיר ולא מקרבנו לעקרה מוטל ועלינו תלויה היא בנו זו, . דגזירה
בהן לשלוט יכולה ולשון אומה כל אין אחת באגודה שישראל! בזמן
מ״ב כ״ו (ויקרא יעקב" בריתי את "וזכרתי אבינו יעקב על רש״י כתב נפלא )ודבר
נטל יעקב מקומות בחמשה (אליה), חסר ואליהו מלא יעקוב נכתב מקומות "בחמשה
להביא פועלו בתוקף אבינו יעקב בניו", גאולת ויבשר שיבא ערבון אליהו של משמו אות
את להבטיח כדי אליהו של משמו ערבון נטל האחרונה מגלותם ישראל לגאולת
דוקא אליהו של משמו אות יעקב נטל למה דרכים כמה התורה מפרשי (וכתבו הגאולה
לאליהו יעקב והשביעו תורה חומשי חמשה כנגד דזה כתב המזרחי מקומות, בחמשה
מקומות דחמשה כתב למהר״ל אריה ובגור לבניו, גאולה ויבשר שיבא חפצא בנקיטת
הנביא אליהו עי״ש). ידו כף לו נותן ערבון דהנותן היד כף של אצבעות חמש כנגד הם
את הקדושה עבודתו בכח שפעל הוא אבינו ויעקב הגאולה בשורת ויבשר שיבא הוא
האחרונה. הגאולה
לזמר אנו נוהגים משיחא, מלכא דוד בסעודת מלכא, מלוה בסעודת במוצש״ק והנה
יעקב עבדי תירא "אל אבינו יעקב של לכבודו וזמר הנביא, אליהו של לכבודו,"זמר
קודש דשבת ידוע דהלא המבואר, הוא המנהג ושורש הדברים שסיבת לי אומר ולבי
הרמב״ן וכמ״ש עולם של שבתו הוא השביעי דהאלף הגאולה ימי כנגד מכוונת
משיחא מלכא דוד סעודת היא מוצ״ש וסעודת ב') כ״ה ויקרא ב', ח' ג', כ' (בראשית
יעקב של ולכבודו הגאולה מבשר אליהו של לכבודו זו בסעודה לזמר נהגו כך ומשום
ימלא התשבי אליהו יעקב, עבדי תירא אל זו, גאולה נשפע ובכוחו אליהו את שהשביע
לבניך גאולה ויבשר! שליחותך
ובמדותיהם בדרכיהם לדבוק אנו צריכים מכוחם ולינוק אבות מזכות ליהנות כדי אמנם
למעשי מעשי יגיעו מתי לומר אדם חייב כ״ה) פרק אליהו דבי (תנא חז״ל אמרו וכבר
לגעת לפחות אלא למעשיהם להגיע הכונה שאין מרוז׳ין הרה״ק בשם ואמרו אבותי,
אנו יונקים בדרכיהם וללכת אבותינו במעשי לדבוק מתיגעים שאנו כך ידי ועל בהם
בזכותם להיוושע וזוכים. מכוחם
למעשי מעשי יגיעו מתי לומר אדם חייב דבאמת מאמרם פשטות לפי נראה באמת אך
אב ברחמי אלינו יורדים הגדול בכוחם אשר הם הן אבות, של כחם גופה וזה אבותי,
בפקודת להפקד כדי במעשיהם, ולדבוק אליהם להתקרב שנוכל מנת על אם ואהבת
ורחמים. ישועה
וכו מהם ישיבה פרשה לא אבותינו של "מימיהם ע״ב) כ״ח (יומא חז״ל אמרו 'והנה
יעקב היה, בישיבה ויושב זקן אבינו יצחק וכו', היה בישיבה ויושב זקן אבינו אברהם
הגה״ק מרן כ״ק ממו״ר רבות שנים לפני ששמעתי וזכורני בישיבה", ויושב זקן אבינו
ט״ו תורה למדו שהאבות א' אות קדמות במדבר החיד״א מש״כ על שעמד זצ״ל מצאנז
שעות שאר בכל עשו ומה מזה יותר למדו שלא יתכן וכי גדולה תמיה ותמה ביום שעות
הראשונים "חסידים ע״ב) ל״ב (ברכות חכמים אמרו הלא פשוט, ביאור בזה ואמר היום,
תפלה שכל הרי אחת" שעה ושוהין וחוזרין אחת שעה ומתפללין אחת שעה שוהין היו
תפלות ג' התפללו שהאבות הוא פשוט והלא ואחריה, לפניה שהיה עם שעות ג' ארכה
יומא ובתו״י שם תוס' (עיין ניתנה שלא עד כה״ת קיים אבינו אברהם דהלא יום בכל
לתלמוד שעות וט״ו התפלה לעבודת ביום שעות תשע הקדישו וא״כ ואכמ״ל), כ״ח
קדשו דברי על והוספתי ולעבודה, לתורה מוקדשים היממה שעות כ״ד כל והיו תורה
שם קדמות המדבר על העין" "קדמת בהגהות שהקשה מה אצלי נתיישב דלפי״ז
אפילו בתורה עסקו דהאבות כתב חסידים ספר על דבהגהותיו דבריו סותר דהחיד״א
אלא סתירה בזה שאין רק לא המבואר ולפי ביום, שעות ט״ו רק ולא לילה, בחלום
שעות את כוללים בהכרח תורה של השעות דט״ו אלו, את אלו משלימים דבריו אדרבא
שעות ט״ו לנו אין כן דאילולי וחלומותיהם. שנתם
פורסם אוקטובר, 8 2013 - 8: 25
דף ח״א בזוה״ק וכמבואר העולם עמודי משלושת אחד תיקן מהאבות אחד כל והנה
שנאמר וכמו החסד יסוד הוא דאברהם חסדים גמילות עמוד היה אבינו שאברהם קמ״ו
להיות המוריה הר נתקדש יצחק דבעקידת העבודה עמוד היה יצחק לאברהם, חסד תתן
תם איש ויעקב זה, ממקום לשמים עולים ישראל בני תפילות כל וגם המקדש מקום
"התפארת נ״ח ברכות ועיין "תפארת" ספירת הוא (יעקב התורה עמוד היה אהלים יושב
וגאולתנו הגואל ביאת תלויה התורה עמוד שהוא יעקב של זו ובמדה תורה"), מתן זה
בזכות האחרונה דהגאולה תצוה, בפר' החיים האור שכתב וכמו האחרונה, הגלות מן
מאז ואמרתי התורה". מן הבטלנים עם לגאול חפץ אינו רבינו "ומשה יהיה רבינו משה
שנשא מהימנא רעיא מרע״ה וכי ישראל, את לגאול חפץ שאינו מרע״ה על לומר דח״ו
אלא ישראל, בני את לגאול חפץ אינו היונק את האומן ישא כאשר בחיקו העם את
אותו פעל ישראל, לכלל ישועה שפעל העולם מאבות אחד דכל בכונתם, פשוט נראה
הגבורה במדת יצחק החסד במידת אברהם דהיינו המסויים ובכחו המיוחדת במדתו
משה תורת "זכרו שמו על נקראה והתורה ישראל לבני תורה שנתן רבינו ומשה וכדו',
עם לגאול יכול ואינו התורה בכח רק ישראל את לגאול יכול בחורב" ציויתי אשר עבדי
התורה מן. הבטלנים
מתחנן מרע״ה את ושומעים רואים היינו שומעות ולאזניים לראות לעינים זכינו אילו
קצת עוד לשמה, תורה קצת עוד לי תנו יקרים בנים אנא נפשו, על ומבקש בפנינו
הגואל ביאת את להחיש אוכל למען דשמעתתא. חדוותא
התורה עמל ע״י רק התפארת, ומדת התורה עמוד שהוא אבינו יעקב של בכחו וכך
את נענג הבה התורה בעמל ואומץ כח נאזור הבה עולמים, בישועת ניוושע ושמחתה
בב״א צדק גואל לביאת נזכה ת״ת ובזכות ושעשועה בשמחתה. נפשנו
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה