גדרי איסור לפני עיוור
גמרא עבודה זרה ו'.
איבעיא להו (האיסור לשאת ולתת עם עובדי ע״ז לפני החג שלהם) משום הרווחה (שמרוויח בקנייה ומודה לעבודת כוכבים) או משום {ויקרא י״ט: י״ד} ולפני עור לא תתן מכשול (ומקריבה לעבודת כוכבים)?
למאי נפקא מינה דאית ליה בהמה לדידיה. אי אמרת משום הרווחה - הא קא מרווח ליה אי אמרת משום עור לא תתן מכשול - הא אית ליה לדידיה
וכי אית ליה לא עבר משום עור לא תתן מכשול? והתניא אמר רבי נתן מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר… ת״ל ולפני עור לא תתן מכשול והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקלי איהו וקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול.
הב״ע דקאי בתרי עברי נהרא
שבת ג עמוד א-ב
א״ל רב מתנה לאביי: הא תמני הויין? תרתי סרי הויין! וליטעמיך, שיתסרי הויין! א״ל: הא לא קשיא, בשלמא בבא דרישא אפטור ומותר – לא קתני, אלא בבא דסיפא דפטור אבל אסור – קשיא
תוספות שבת ג'.
בבא דרישא פטור ומותר – וא״ת והא קא עבר אלפני עור לא תתן מכשול ואפילו מיירי שהיה יכול ליטלו אפילו לא היה בידו דלא עבר משום לפני עור דמושיט כוס יין לנזיר מוקי לה בפ״ק דמס' עבודת כוכבים (דף ו:) דקאי בתרי עברי דנהרא מ״מ איסור דרבנן מיהא איכא שחייב להפרישו מאיסור ואפילו אי מיירי בנכרי דלא שייך לפני עור מיהו איסור דרבנן מיהא איכא… ויש לומר דמיירי בנכרי והחפץ של נכרי דאפילו מכניס ומוציא כל היום אין כאן איסור כלל כיון שאין החפץ של בעל הבית.
משנה שביעית פרק ה משניות ו, ח, ט
אֵלּוּ כֵלִים שֶׁאֵין הָאֻמָּן רַשַּׁאי לְמָכְרָם בַּשְּׁבִיעִית, מַחֲרֵשָׁה וְכָל כֵּלֶיהָ, הָעוֹל, וְהַמִּזְרֶה, וְהַדָּקָר. אֲבָל מוֹכֵר הוּא מַגַּל יָד וּמַגַּל קָצִיר, וַעֲגָלָה וְכָל כֵּלֶיהָ. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁמְּלַאכְתּוֹ מְיֻחֶדֶת לַעֲבֵרָה, אָסוּר. לְאִסּוּר וּלְהֶתֵּר, מֻתָּר…
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִמְכֹּר לוֹ פָרָה חוֹרֶשֶׁת בַּשְּׁבִיעִית. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְשָׁחֲטָהּ… וְכֻלָּן, בְּפֵרוּשׁ, אֲסוּרִין:
מַשְׁאֶלֶת אִשָּׁה לַחֲבֶרְתָּהּ הַחֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבִיעִית נָפָה וּכְבָרָה וְרֵחַיִם וְתַנּוּר. אֲבָל לֹא תָבוֹר וְלֹא תִטְחַן עִמָּהּ. אֵשֶׁת חָבֵר מַשְׁאֶלֶת לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ נָפָה וּכְבָרָה, וּבוֹרֶרֶת וְטוֹחֶנֶת וּמַרְקֶדֶת עִמָּהּ. אֲבָל מִשֶּׁתַּטִּיל הַמַּיִם, לֹא תִגַּע אֶצְלָהּ, שֶׁאֵין מַחְזִיקִין יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. וְכֻלָּן לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם
שולחן ערוך יורה דעה קנא, א
א דְּבָרִים שֶׁהֵם מְיֻחָדִים לְמִין מִמִּינֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם, אָסוּר לִמְכֹּר לְעוֹבְדֵי אוֹתָן עֲבוֹדוֹת כּוֹכָבִים שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם. 1) וְאִם קוֹנֶה הַרְבֵּה בְּיַחַד, שֶׁנִּכָּר הַדָּבָר שֶׁהוּא קוֹנֶה אוֹתָם לִסְחוֹרָה, מֻתָּר.
2) וְכֵן אִם אוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ אוֹתָם לִדְבָרִים אֲחֵרִים, וְהַיִּשְׂרָאֵל יוֹדֵעַ שֶׁכִּדְבָרָיו כֵּן הוּא, מֻתָּר.
3) וּדְבָרִים שֶׁאֵינָם מְיֻחָדִים לָהּ, מוֹכְרִים אוֹתָם סְתָם…
4) הָיוּ מְעֹרָבִים דְּבָרִים הַמְיֻחָדִים עִם דְּבָרִים שֶׁאֵינָם מְיֻחָדִים, כְּגוֹן לְבוֹנָה זַכָּה בִּכְלַל לְבוֹנָה שְׁחֹרָה, מוֹכֵר הַכֹּל סְתָם וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יְלַקֵּט הַזַּכָּה לְבַדָּהּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
5) הגה: וְדַוְקָא לְכֹהֵן (עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים) אוֹ לְגּוֹי שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁיַּקְטִיר הַלְּבוֹנָה לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אֲבָל לִסְתָם גּוֹי, שָׁרֵי.
יֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְּאָסוּר לִמְכֹּר לָהֶם דְּבָרִים הַשַּׁיָּכִים לַעֲבוֹדָתָם,
הַיְנוּ 6) דַּוְקָא אִם אֵין לָהֶם אֲחֵרִים כַּיּוֹצֵא בוֹ אוֹ שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לִקְנוֹת בְּמָקוֹם אַחֵר, אֲבָל אִם יְכוֹלִים לִקְנוֹת בְּמָקוֹם אַחֵר, מֻתָּר לִמְכֹּר לָהֶם כָּל דָּבָר. (מָרְדְּכַי דפ''ק דע''ז). וְיֵשׁ מַחְמִירִין. וְנָהֲגוּ לְהָקֵל כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, וְכָל בַּעַל נֶפֶשׁ יַחְמִיר לְעַצְמוֹ. (ר''ן שָׁם וּבְתוֹסָפוֹת וַאֲשֵׁרִ''י והגמ''ר פ''ק דְּשַׁבָּת לְדַעַת הָרַב).
ש״ך שם סק״ו
אבל לפי עניות דעתי דלא פליגי, דכולי עלמא מודים לתוספות בעבודה זרה, דבעובד כוכבים או מומר שרי (= מותר) והתוספות במסכת שבת מיירי בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור, וכדכתב הרא״ש שם דלא גרע מישראל קטן אוכל נבילות שבית דין מצווים להפרישו כל שכן ישראל גדול, מה שאין כן בעובד כוכבים וישראל מומר שאינו חייב להפרישו.''
שו״ת כתב סופר יורה דעה סימן פג
וליישב קושי' ש״ך העצומה בסתירת דברי הרא״ש ותוס' ור״י נלפענ״ד דיש לחלק בין הא דפ״ק דשבת לפ״ק דע״ז דבפ״ק דשבת העני המוציא או מניח לידו של הבעה״ב אז היא אתחלת' דעבירה כשמוציא מידו או גמרה כשמניח בידו והוא מסייע קצת בשעת עבירה הגם שאין בסיוע צורך שאפשר בלא״ה מ״מ אסור מדרבנן ודן ולמד זה מדמצווי' לקטן להפרישו כשרואי' שעושה איסור כ״ש שאין לסייע בסוף קצת כשמתחיל או גומר האיסור על ידו, אבל בנותן איסור שלו למומר הגם שידוע שיאכל מ״מ בשעת נתינה עדיין ליכא כאן שום אתחלת' דאיסור ואינו מסייע לו כלום בשעה שעושה האיסור כנ״ל והוא חילוק נכון:
הרב משה שטרנבוך, בספרו תשובות והנהגות (עמ' 358)
התיר לבעל תשובה להזמין אליו את הוריו שאינם שומרי מצוות, למרות החשש שיגיעו אליו ברכב, וזאת משום שכוונתו של בעל התשובה היא להחזיר את הוריו בתשובה, וכשכוונת "המכשיל" היא לטובה, לא נחשב המעשה שלו ל׳מכשול'." (הרב שמחה וייס תחומין יח עמ' 184)
שולחן ערוך אורח חיים קס״ט
לֹא יִתֵּן לֶאֱכֹל אֶלָּא לְמִי שֶׁיּוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁיְּבָרֵךְ.
הגה: וְיֵשׁ מְקִלִּין אִם נוֹתֵן לְעָנִי בְּתוֹרַת צְדָקָה (הר״י סוֹף פֶּרֶק אֵלּוּ דְּבָרִים).
דוגמאות מהאחרונים:
האם מותר למכור בגדי הלבשה לא צנועים (יחוה דעת ג סו – דווקא אם יש סיכוי שילבשו אותו מעל או מתחת בגדים מותרים.
האם מותר לבעל מתחם משרדים וחנויות. להשכיר חנויות שיהיו פתוחות בשבת (יביע אומר או״ח ב, טו – הסתמך על הש״ך שבמומר אין איסור לפני עיוור + מהרש״ם שבאוויר דירה אין איסור זה לא נקרא הושטה לנזיר. .)
שידוך לזוג שלא ישמרו טהרת משפחה (נצי״ב משיב דבר ב, לב)
סברא נוספת הביא הגרש''ז אויערבך (מנחת שלמה א, לה), שאם מדובר באדם שאוהב תורה ומצוות, וכאשר לא יתנהגו אליו בצורה יפה זה עלול יגרום לכך שישנא את הדת ושומריה - אי נתינת האוכל וביזויו מהווה מכשול גדול יותר ממצב בו ייתנו לו אוכל ולא יברך. כמו כן, לצורך קירוב רחוקים או במקום של הפסד ממון (עסקה שתתבטל בעקבות כך), התיר הרב משה פיינשטיין (או''ח ה, יג), לתת אוכל לאדם שלא יברך
מרדכי מסכת עבודה זרה פרק לפני אידיהן רמז תשצה
שלא יושיט כו' פסק בסה״ג דאסור ליתן יין נסך למומר דאע״פ שחטא ישראל הוא ודוקא דקאי בתרי עברי דנהרא גם מכאן מוכיח בה״ג דמותר להלוותן בזמן הזה אף על פי שהן נותנין [*מן המעות] תקרובת עבודת כוכבים לשמש ביום חגם לפי שאין נותנים לשמש כל כך שלא יוכלו למצוא אותו דבר מועט ללות מעובדי כוכבים אחרים אפילו לא היינו מלוים להם
משפחה שבאה לצימר בשבת, ויודע בעל הצימר שהמשפחה הזו מתכוונת ליסוע בשבת לטיול מחוץ למושב.
א. האם מותר להשכיר מלכתחילה את יחידת הדיור?
ב. למושב יש שער שנפתח בשבת, האם הרבש״ץ רשאי לתת למשפחה הזו הרשאה לפתיחת השער דרך הטלפון?
שאלה דומה שנראית מורכבת יותר. משפחה חילונית שבאה ברכב בעצם יום השבת להתארח בשבת אצל משפחה דתית, האם מותר לתת להם הרשאה לפתיחת השער בשבת?
מקורות עיקריים באיסור
רמב״ם ספר המצוות מצווה רצט
''והמצוה הרצ״ט היא שהזהירנו מהכשיל קצתנו את קצתנו בעצה והוא שאם ישאלך אדם עצה בדבר הוא נפתה בו ובאה האזהרה מלרמותו ומהכשילו, אבל תיישירהו אל הדבר שתחשוב שהוא טוב וישר. והוא אמרו יתעלה (קדושים יט) ולפני עור לא תתן מכשול. ולאו זה אמרו, שהוא כולל גם כן מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה.''
מה הדין במקרה שבכדי לעבור את העבירה, יצטרך החוטא לטרוח?
אגרות משה או״ח חלק א סימן צח-צט
"ברור שהמטרה אשר לה מזמינים את הילדים, במקרה שעליו משיב הרמ״פ, היא מטרה חיובית, שיש בה אף מצוה. ואעפ״כ בהעדר כל התנאים הנ״ל, נאסרה ההזמנה. יצויין כי הרב משה שטרנבוך, בספרו תשובות והנהגות (עמ' 358) התיר לבעל תשובה להזמין אליו את הוריו שאינם שומרי מצוות, למרות החשש שיגיעו אליו ברכב, וזאת משום שכוונתו של בעל התשובה היא להחזיר את הוריו בתשובה, וכשכוונת "המכשיל" היא לטובה, לא נחשב המעשה שלו ל׳מכשול'." (הרב שמחה וייס תחומין יח עמ' 184)
ראה בספרו של הרב יצחק קופמן, הצבא כהלכה לא, יב - עמ' שג-שד) לגבי המתבקש לכוון נהג בשבת ליעדו או הנחת אוכל לפני אדם שלא יטול ידיו ולא יברך. הרשז״א העלה סברה להיתר, אם בשל ההימנעות עלול אדם להתרחק מהתורה ומהמצוות.
ספק לפני עיוור
תולים להקל
במשניות בשביעית ה, ו הותרה השאלת כלי עבודה למי שהוא חשוד על השביעית, כאשר כלי זה אין מלאכתו מיוחדת לעבירה, אלא הוא מיועד לאיסור ולהיתר גם יחד. כמו״כ מותר לדעת בית הלל למכור פרה לחשוד על השביעית, אע״פ שיתכן שהוא יחרוש בה, "מפני שהוא יכול לשוחטה". לדעת הריטב״א בע״ז טו, ב תולים שהאדם לא יעבור עבירה באמצעות הכלי שניתן לו, אפילו כשהאיסור הוא מדאורייתא, ולכאורה היה מקום לומר שספק דאורייתא לחומרא. לדעתו, עצם הספק משמיט ממעשה הנתינה את הגדרתו כהכשלה. לפי זה היה מקום להתיר את ההזמנה לבית הכנסת באופן שהמכשלה אינה וודאית.
אבל בתוספות-אנשי-שם על המשנה בשביעית, וכן במשנה-ראשונה שם, כתבו שהיתר המשנה קיים רק כשהעבריין יכול היה להשיג את הכלים ממקור אחר, שאז הרי זה כחד עברא דנהרא, והאיסור הוא רק מדרבנן שבו ניתן להקל בספק. אכן פוסקים רבים צידדו בדעת הריטב״א, ולדעתם כל היכא דאיכא למיתלי, תלינן (חתם-סופר יו״ד יט; תשובת פני-יהושע יו״ד סי' ג; עין-יצחק ח״א או״ח סי' יג; אגרות-משה יו״ד ח״א סי' עב ואו״ח ח״ב סי' סב).
שו״ת מנחת שלמה, חלק א, סימן לה.
(ויקרא יט, ד): "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל
רמב״ם פירוש המשנה תרומות ו, ג
הכלל אצלינו אין שליח לדבר עבירה. והעושה את העבירה בעצמו הוא שמענישין אותו בית דין. והמתעהו ומביא אותו לידי מכשול, או שצוהו על העבירה, או שסייעו עליה באיזה סיוע שהוא, אפילו בדיבור מועט, נענש בידי שמים כפי ערך מה שעשה בסייעו או בהוקישו את חבירו. ואינו מתחייב שום עונש מכל העונשים האמורים בתורה, אבל עובר הוא על מה שאמר ה' "ולפני עור לא תתן מכשול" אם גרם לעבירה. או שעובר על דבר ה' "אל תשת ידך עם רשע" אם סייע לחוטא
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה