שיעור לראש השנה-סימני ראש השנה ואיסור לא תנחשו
מבואר במשנה במסכת שבת שיש איסור דרכי האמורי, ויש מי שמתיר חלק מדברים אלו רק אם הם נעשים לשם רפואה.
אך מצד שני הגמרא במסכת חולין אומרת שרב היה אומר שאם מעבורת באה לכיוונו זה אומר שיומו יהיה טוב, ואומרת הגמ' ששמואל היה בדיק בספרא ור' יוחנן בינוקא. ואומרת הגמרא שבית תינוק ואשה אין זה נחש אלא סימן שיצליחו דרכיו אם נשא אשה בנה בית וכו' ואחר כך הצליח בעסקיו. (להתעכב על אליעזר ויונתן איך עשו נחש)
וכן הגמ' בכריתות ובהוריות מביאה דברים שעושים משום סימן, משיכת מלכים כל המעיין, נסיון התרנגול, נסיון הנר. ולפי זה מסיקה הגמרא שאדם צריך להיות רגיל בראש השנה לאכול דברים לסימן טוב. ולכאורה יש קושי וסתירה בין הדברים מה ההבדל בין נחש ודרכי האמורי שאסורים לבין סימן שמותר.
המאירי כותב שבאמת כל סימן וניחוש אסור. וסימני ראש השנההם דרך סימן לעורר לבבנו להנהגה טובה להתעורר לתשובה ומעשים טובים, והגמרא חזרה בה ממה שאמרה בתחילה לגבי תרנגול ונר וכו'. ושאסור לעשות דברין אלו.
המהרש״א לעומת זאת דייק מלשון הגמרא שנחש זה רק שאומר אם יהיה כך יהיה טוב ואם להיפך יהיה רע שהרי ידועשהטוב מהקב״ה והרע אינו יורד מהשמים ולכן הטוב הוא מוחלט ויקרה שלא ירדה מידה טובה מן השמים וחזרה בה, אבל הרע הוא רק על דרך האפשר, והוא יכול להשתנות, ולכן הנותן סימן לטובה זה דבר שמותר, אך אם נותן סימן לרעה זה אסור כי תולה שוודאי יבוא לו רע, והרי אין הרע מוכרח שהרי יכול להשתנות ברחמי שמים (ולכן בסנהדרין הסימנים הם רק לרעה ולכן אסור), וראה עוד שהאריך.
הקרן אורה הקשה על דברי המהרש״א שהרי מצאנו גמ' שאומרות שיש משום ניחוש גם על דבר שהוא לטובה. ולכן אומר הקרן אורה שצריך לומר שכאשר האדם עצמו שעושה פעולה כדי שיהיה לטובה אין זה ניחוש אלא סימן בעלמא כמו שנר הוא כנגד הנשמה, והמים הם כנגד משיכת המלכות.
ר' שלמה קלוגר דחה את דברי המאירי וכתב שסימני ראש השנה הם לאמונה וביטחון שאנחנו מראים שאנחנו בוטחים בו שתהיה לנו שנה טובה, ומאמינים בזה, ודבר זה עצמו פועל להפוך הכל לטובה. ולכן תקנו לאכול דברים מתוקים.
הצידה לדרך כתב גם כעין דבריו שמתוך הבטחון שהקב״ה יכפר לנו בגלל תשובתנו, אנחנו שמחים בראש השנה, ולכן נוהגים לשים על השלחן את הסימנים, כיוון שהטבע משלים כוונת היום. ומתוך שימחתנו וביטחוננו אנחנו בטוחים שיסתלקו עוונותינו ויתמו חטאינו.
הר״ן כתב שהתורה לא אסרה דבר שהסברא נותנת שיש בו תועלת, ורק דבר שאין בו סברא אסור כגון פתו נפל מידו וכדומה. אך העושה סימן שיש בו סברא אין בדבר איסור, ולכן יונתן שאמר אם יאמרו לעלות או שיבואו אלינו הדבר מראה על גבורתם שאם הם יאמרו לעלות זה מראה על פחד ממארב וזה אומר שיצליחו לנצחם אך אם הם לא יפחדו וירדו אליו זה מראה על אומץ וגבורה של הפלשתים, וכן אליעזר תלה בדבר הגיוני שיצחק בן אברהם צריך אשה הוגנת לו וגומל חסד. והגמ' רק אמרה שכל הסומך על נחש באופן האסור, כמו שסמכו אליעזר ויונתן (אלא שאליעזר ויונתן תלו בדבר שמותר לתלות בו ועשו באופן מותר), הרי זה נחש. וכן אם רק אומר שזה סימן טוב אך לא סומך עליו אין בכך איסור כגון אצל רב שלמרות שהיה לו סימן טוב הוא לא אכל.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף סז עמוד א
משנה יוצאין בביצת החרגול ובשן שועל ובמסמר מן הצלוב משום רפואה דברי רבי מאיר וחכמים אוסרין אף בחול משום דרכי האמורי
תלמוד בבלי מסכת שבת דף סז עמוד א
: משום רפואה דברי רבי מאיר: אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי הא אין בו משום רפואה יש בו משום דרכי האמורי והתניא אילן שמשיר פירותיו סוקרו (וצובע אותו) בסיקרא וטוענו באבנים בשלמא טוענו באבנים כי היכי דליכחוש חיליה אלא סוקרו בסיקרא מאי רפואה קעביד כי היכי דליחזייה אינשי וליבעו עליה רחמי כדתניא וטמא טמא יקרא צריך להודיע צערו לרבים ורבים יבקשו עליו רחמים אמר רבינא כמאן תלינן כובסי בדיקלא כי האי תנא.
תלמוד בבלי מסכת כריתות דף ה עמוד ב ורש״י מכריתות ומהוריות י״ב א
ת״ר אין מושחין את המלכים אלא על המעיין כדי שתימשך מלכותן שנאמ' ויאמר המלך (אל בניהו) וגו' והורדתם אותו על גיחון (מעיין קטן סמוך לירושלים ולא זהו גיחון הגדול היוצא מעדן) ומשח אותו שם אמר רב אמי האי מאן דבעי לידע אי משכא שתא אי לא מייתי שרגא בהלין עשרה יומין דבין ריש שתא ליומא דכיפורי וניתלי (ידליק) בביתא דלא נשיב זיקא אי משיך נהוריה (שדולק כל זמן שהשמן בתוכו) נידע דמסיק שתיה ומאן דבעי נעביד עיסקי ובעי דנידע אי מצלח עיסקי אי לא נירבי תרנגולא (לשם כך) אי שמין ושפר (שמשמנת ומשבחת) נידע דמצלח האי מאן דבעי ניפוק באורחא ובעי דנידע אי הדר לביתיה ניעול ניקום בביתא דבהתא (אפל במקצת) אם חזי בבואה לבבואה דבבואה נידע דאתי לביתיה ולאו מילתא היא דילמא חלשא דעתיה ומתרע מזליה (דלא ליעביד איניש הכי דלמא הוי סימנא בישא ומצער נפשיה ומיתרע מזליה) אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא קרא ורוביא (תלתן והני איכא דגדלי מהר ואיכא דמתקי) כרתי סילקא ותמרי
בית הבחירה למאירי מסכת הוריות דף יב עמוד א
הרבה דברים הותרו לפעמים שהם דומים לנחש ולא מדרך נחש חלילה אלא דרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה והוא שאמרו ליתן על שלחנו בליל ראש השנה קרכס״ת קרא רוביא כרתי סלקא תמרי שהם ענינם מהם שגדלים מהר ומהם שגדלתם עולה הרבה וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש תקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה והוא שאומרים בקרא יקראו זכיותינו וברוביא ירבו צדקותינו ובכרתי יכרתו שונאינו ר״ל שונאי הנפש והם העונות ובסלקא יסתלקו עונינו ובתמרי יתמו חטאינו וכיוצא באלו ורוביא פרשוה גדולי הרבנים תלתן ואנו מפרשים בו קטנית הנקרא פיישו״ל וידוע שכל זה אינו אלא הערה שאין הדבר תלוי באמירה לבד רק בתשובה ומעשים טובים אבל הדברים שנעשים בדרך נחש חלילה אין פקפוק באיסורם והוא שאמר הנה על קצת בני אדם שכשמתחילין בסחורה מגדלין תרנגול על שם אותה סחורה ואם הוא נעשה יפה בוטחים על הצלחתם ושאר דברים הדומים לאלו שהוזכרו הנה אמר על כלם "ולאו מילתא היא" כלומר ואין ראוי לבטוח על אלו ההבלים ועשייתם אסורה על הדרך שביארנו בסנהדרין והבוטח בי״י חסד יסובבנו:
מהרש״א חידושי אגדות מסכת הוריות דף יב עמוד א
מאן דבעי למידע אי מסיק שתא כו'. יש לדקדק בדברי המאמר הזה מעיקרא אמר האי מאן דבעי למידע אי מסיק שתא אי לא כו' ובעשיה לא קאמר רק חלוקה הראשונה דהיינו אי משך נהוריה נידע דמסיק שתא ולא קאמר חלוקה השניה דאי לא משיך נהוריה לא מסיק שתא וכן בבעי למידע אי מצלח אי לא לירבי כו' לא קאמר אלא אי שמין ושפיר מצלח ולא קאמר אי לא שמין ושפיר לא מצלח וכן בבעי למידע אי חזר ואתי לביתיה כו' לא קאמר אי לא חזי בבואה דבבואה דלא אתי לביתיה ויש להשיב בזה משום דלכאורה בכל זה יש בו משום לא תנחשו ומאיזה טעם יהא מותר בכל אלו טפי מפתי נפלה מפי מקלי נפלה מידי צבי כו' כדאמרינן פרק ד' מיתות וכבר נדחקו המפרשים בכל זה ואענה חלקי גם אני מהידוע כי הטוב הוא בא ממנו ית' ב״ה אבל הרע אינו יורד מן השמים אבל עונו של אדם הוא מסלק מדת טובו ית' ב״ה מעצמו כמ״ש כי עונותיכם הבדילו ביני לביניכם ולזה הטוב הבא ממנו ית' ב״ה בהחלט כמ״ש לא יצאה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזרה וכו' אבל הרע אינו בא בהחלט כי אפשר שישתנה כמ״ש ברבי חנינא שלא היה יכול המכשף להזיקו משום דנפיש זכותיה שנאמר אין עוד מלבדו ולזה הנותן לעצמו סימן בדבר מה לטובה אין זה ניחוש אלא סימן טוב שיבא לו ממנו ית' ב״ה אבל הנותן לעצמו סימן בדבר מה בהפך זה ולרע לו הרי זה ניחוש שתולה שיבא הדבר בהחלט ואינו כן דברחמי שמיא אפשר שישתנה וכל הני דנקט בהך ברייתא דפ״ד מיתות דהוי ניחוש כגון פתי נפלה מפי וכו' הן ניחוש לרעה לו ולזה אמר האי מאן דבעי למידע אי מסיק שתא אי לא וכו' לא בעי למימר אי לא מסיק שתא אלא דה״ק אי לא דהיינו דא״נ לא משיך נהוריה לא ידע אי מסיק שתא אי לא וכאילו לא עשה כלום דלא יסמוך בניחוש לרעה ולזה בעשייה לא קאמר אלא דאי משיך נהוריה מסיק שתא וזה שנותן סימן לטובה דשרי שהוא דבר הבא ממנו יתברך בהחלט אבל לא קאמר אי לא משיך נהוריה לא מסיק שתא דזה הוה ניחוש (דאם כן) [דא״נ] לא משיך נהוריה אפשר דמסיק שתא דלרעה לא באה ממנו יתברך ב״ה ואפשר שישתנה בשום זכות וכן באי מצלח אי לא היינו דידע דמצלח בהחלט ואי לא היינו דלא ידע כאילו לא עשה כלום ולכך בעשיה לא נקט אלא אי שמין ושפיר מצלח אבל אי לא שמין אפשר דמצלח ואפשר דלא מצלח ולא ידע כלום וכן יש לפרש באי חזר לביתיה אי לא דהיינו אי לא ידע ולכך לא נקט אלא אי חזי בבואה וכו' אבל אי לא חזי בבואה דבבואה לא ידע כלום והענין מבואר דבעשרה ימים אלו נגזר על האדם מי יחיה ומי ימות מי יעשר ומי יעני מי ינוח ומי ינוע ומי ישקט וכו' ולזה כי הנר הוא נשמת אדם ואם יראה דמשיך נהוריה יהיה לו לסימן טוב שיחיה ומסיק שתא וכן אי שמין תרנגולא יהיה לו לסימן טוב דמצלח בעסקיו ויתעשר וכן אי חזי בבואה דבבואה וכו' כי האל יתברך ב״ה הוא נותן מלאכיו לשמרו בכל דרכיו כמ״ש כי מלאכיו יצוה לך וגו' והן הן צלו של אדם וז״ש כלב סר צלם מעליהם וה' אתנו אמר כי כל אומה יש לה שר בשמים שהוא מגינם וצלם וכבר סר הקדוש ברוך הוא אותם מעליהם דאין הקדוש ברוך הוא מפיל אומה עד שהוא מפיל שר שלהם ואל תאמרו כי גם אנו אין לנו שר כי אין מזל לישראל הנה וה' אתנו כמ״ש בצל שדי יתלונן דעולם ומלואו שלו לצוות את מלאכיו לשמרנו ולזה אי חזי בבואה וכו' שהוא לסימן טוב על שמירת מלאכיו בדרך כמ״ש הדר ואתי לביתיה בלי שום פגיעה רעה אבל בהפך לא קאמר דגם אם לא ימשוך נהוריה אפשר שיחיה וגם אם לא שמין אפשר שיצליחו נכסיו וגם אם לא חזי בבואה וכו' אפשר דהדר ואתי לביתיה דבתשובה ומעשים טובים שבאלו עשרה ימים יתכפר לו עונו להשתנות מזלו הרעה לטובה ודו״ק:
אמר אביי השתא דאמרת סימנא מלתא היא וכו'. ר״ל דאמרת דמה שיטיל האדם עצמו לסימן טוב מלתא היא ואין בו משום ניחוש:
קרן אורה מסכת הוריות דף יב עמוד א
האי מאן דבעי למידע כו' עיין מהרש״א בח״א שהאריך בזה, ותוכן דבריו דלטובה אין בו משום ניחוש וכל הני דתני בסנהדרין (ס״ה ע״ב) הם ניחוש לרעה וזה אסור. ולא משמע כן בחולין פרק גיד הנשה (חולין צ״ה ע״ב) גבי הא דאמר רב מברא אתי לאפאי יומא טבא לגו. וקאמר התם אלא משום דנחיש, והאמר רב כל ניחוש שאינו כאליעזר כו' אינו ניחוש. ולדברי המהרש״א ז״ל תיפוק ליה דמותר לעשות סימן לטובה. והא דאליעזר נמי אמאי הוי ניחוש, הא עשה סימן לטובה. כמ״ש והיה הנערה כו', ועיין בדברי הרמב״ם ז״ל בפי״א מהלכות ע״א, ובדברי הראב״ד שם ובנושאי כליו. ועוד מ״ש דגבי לא תעוננו אסור ליתן עונה אפילו לטובה, כדאיתא התם בפ״ד מיתות (סנהדרין שם). ולענין ניחוש אינו אסור אלא לרעה. ונראה דלעשות לו סימן לדבר מותר, ואינו בכלל ניחוש. ושורש כל דבר זה הוא ממשיחת מלכים על המעיין. דילפינן מינה דסימנא מלתא היא. וכה״ג נמי סימן הנר והתרנגולת הוא דבר שאין בו ניחוש, אלא סימן בעלמא מעין הדבר. כי הדלקת הנר הוא סימן מעין חיות האדם על האדמה, כמ״ש (ש״א ג', ג') ונר אלהים טרם יכבה כו' וכן גידול התרנגולת הוא סימן להצלחת העסק, ומ״מ דברי המהרש״א ז״ל נכונים דלרע ח״ו אין לחוש לשום סימן, וכמו שאמרו ז״ל (סוכה ל״ט ע״א) על ליקוי המאורות מאותות השמים אל תחתו.
דף על הדף הוריות דף יב עמוד א
ועצם ביאור הענין באכילת (או ראיית) הסימנים כתב המרדכי ביומא (רמד תשכ״ג) בשם תשו' הגאונים וז״ל:
וששחקתם שאנו נוחשי נחישות שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה ואוכלים דבש וכל מיני מתיקה ואוכלים טיסני עם בשר שומן ואוכלים רוביא וכרתי…
הניחוש כזה טוב הוא ורובו מיסוד המקרא ואגדות על ראשי כבשים שאנו אוכלין כדי שישמענו הקדוש ברוך הוא לטובה בר״ה וישימנו לראש ולא זנב.
ומה שאנו אוכלין טיסני ובשר שומן ושותין דבש וכל מיני מתיקה כדי שתהא השנה הבאה עלינו מתוקה ושמינה, וכתוב כן בספר עזרא אכלו משמנים ושתו ממתקים. ורוביא הוא פול המצרי אנו אוכלין כדי שירבו נכסינו כרוביא וכרתי כדי שיכרתו שונאינו וכו', ע״כ.
וכתב הגר״ש קלוגר ז״ל בהגהות חכמת שלמה (או״ח סי' תקפ״ג ס״ק א'):
הנה הטעם מ״ש בש״ס ובש״ע לאכול דברים טובים ומתוקים אין הכוונה דרך תפלה, דאין מקום לתפלה בשעת אכילה, רק זה הוי לבטחון ואמונה, כי מראה שהוא מאמין ובוטח שכן יהיה, ובפרט לפמש״כ בדרושים דבר״ה יהיה אדם משמח ואומר כל מה שעשה הוא יתברך לטובה, ובזה יהיה נהפך באמת לטובה… ולכן מה״ט תקנו לאכול מאכלים טובים ומתוקים ולומר עליהם כן כדי שאם ח״ו נגזר להיפך יהיה נהפך ע״י אמירה זו לטובה וכו', עכ״ד.
ובקובץ אור ישראל (שנה י״ד קו' א' ע' רכ״ג בהג״ה) מציינים על הנ״ל:
ועד״ז כתב בספר צדה לדרך (לרבנו אשר ב״ר שמואל מלוניל מאמר ד כלל ה), וז״ל: … ולפי שאנו נשענין ובוטחין על הכפרה מתוך התשובה, באה המצוה שנשמח בר״ה כמו שבאה בקבלה בעזרא לכו אכלו משמנם ושתו ממתקים וגו', ושנגיל במצוותיו ושנזכרהו מתוך השמחה, ולכן אמרו חז״ל שנהגו לשום על השולחן סלקי תמרי רוביא… וזה שלא כדרך נחושי הסכלים, אלא שהטבע משלים כוונת היום, צריך שיהא זה על שולחנו ויחשוב עליהם בדרך השיתוף סלקי יסתלק עונותינו תמרי יתמו חטאתינו וכו', עכ״ד.
טור אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקפג
גרסינן בפ״ק דכריתות (ה ב) אמר רבה מאן דבעי למידע אי מסיק שתא אי לא מייתי בהדין עשרה יומי שבין ר״ה ליה״כ שרגא בביתא דלא נשיב זיקא אי משיך נהורא ידע דמשיך שתא ומאן דבעי למידע אי מצלח עסקיה אי לא מרבי תרנגולא אי שמין שפיר ידע דמצלח אמר אביי השתא דאמרת סימנא מלתא היא יהא איניש רגיל למיכל בריש שתא אתרוגא קרי רוביא כרתי סלקי ותמרי רוביא פירש רש״י תלתן רוביא ירבו זכיותינו כרתי יכרתו כו' סלקי יסתלקו כו' תמרי יתמו כו' קרי מפני שממהר להיות גדל ומזה רבו המנהגים כ״מ ומקום לפי מנהגו כמו באשכנז שרגילין לאכול בתחלת הסעודה תפוח מתוק בדבש לומר תתחדש עלינו שנה מתוקה ובפרובינצ״א נוהגין להביא על השלחן כל מיני חידוש ואוכלין ראש כבש והריאה לומר נהיה לראש ולא לזנב והריאה לפי שהיא קלה והר״מ מרוטנבורג היה רגיל לאכול ראש איל זכר לאילו של יצחק:
בית יוסף אורח חיים סימן תקפ״ג
"כתב המרדכי שהיה מנהגו של רבינו האי לומר על כל דבר ודבר כעין מה שכתב הטור ועל הקרא (דלעת) כתב שאומר יקרע גזר דיננו אבל מדברי הטור אין נראה שצריך לומר שום דבר, אלא שֵם אותם הדברים רומז על הענינים ההם. והרב רבי דוד אבודרהם כתב שיש אומרים בלשון תפלה: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שיקראו לפניך זכיותינו ושיקרע גזר דיננו" "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שיתרבו זכיותינו" וכן כולם. וכתב עוד שיש מביאין רימון ואומרים עליו נרבה זכיות כרימון."
תלמוד בבלי מסכת חולין דף צה עמוד ב
רב הוה קאזיל לבי רב חנן חתניה חזי מברא דקאתי לאפיה אמר מברא קאתי לאפי יומא טבא לגו אזל קם אבבא אודיק בבזעא דדשא חזי חיותא דתליא טרף אבבא נפוק אתו כולי עלמא לאפיה אתא טבחי נמי לא עלים רב עיניה מיניה אמר להו איכו השתא ספיתו להו איסורא לבני ברת לא אכל רב מההוא בישרא מ״ט אי משום איעלומי הא לא איעלים אלא דנחיש והאמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש אלא סעודת הרשות הואי ורב לא מתהני מסעודת הרשות רב בדיק במברא ושמואל בדיק בספרא רבי יוחנן בדיק בינוקא… תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר בית תינוק ואשה אף על פי שאין נחש יש סימן אמר ר' אלעזר והוא דאיתחזק תלתא זימני דכתיב יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו.
רש״י מסכת חולין דף צה עמוד ב
חזא מברא - מעבורת הנהר שהיתה באה מעבר השני לעבר זה.
אמר מברא אתי לאפאי יומא טבא לגו - סימן טוב הוא לעוברי דרכים כשהמעבורת באה לקראתן מאליה קודם שזימנוה יום טוב להם בבית אושפיזם באותה לילה כשילינו.
אודיק בבזעא דדשא - הציץ דרך סדק שבדלת.
איכו השתא - כלומר אם בשמירתכם השתא.
ספיתו להו איסורא לבני בנתי - שהעלמתם עיניכם.
דנחיש - אמעברא דאתא לאפיה דאמר יומא טבא לגו.
כל נחש שאינו - סומך עליו ממש כאליעזר עבד אברהם שאם תשקני אדבר בה ואם לאו לא אדבר בה.
וכיונתן בן שאול - אם יאמרו אלינו עלו ועלינו +שמואל א' י״ד+.
סעודת הרשות - בת ת״ח לע״ה באלו עוברין (פסחים מט).
בדיק במברא - אם מזומנת לו אזיל ואם בקושי מוצאה לא אזיל.
בינוקא - דשייל ליה פסוק לי פסוקיך.
בית תינוק ואשה - בנה בית או נולד לו בן או נשא אשה.
אף על פי שאין נחש - שאסור לנחש ולסמוך על הנחש.
יש סימן - סימנא בעלמא הוי מיהא דאי מצלח בסחורה ראשונה אחר שבנה בית או שנולד התינוק או שנשא אשה סימן הוא שהולך ומצליח ואי לא אל ירגיל לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח.
תלתא זימני - הצליח או לא הצליח.
יוסף איננו ושמעון איננו - הרי שתים אם את בנימין תקחו מיד עלי היו כולנה ואין לך צרה שאינה עוברת עלי.
תוספות מסכת חולין דף צה עמוד ב
וכיונתן בן שאול - וא״ת היאך ניחש ויש לומר דלזרז את נערו אמר כן ובלאו הכי נמי היה עולה.
חידושי הריטב״א מסכת חולין דף צה עמוד ב
וכיהונתן בן שאול. הא ודאי מה שעשה יהונתן בן שאול אין בו צד ניחוש, כי סימנין בעלמא מסר אם כה יאמרו עלו ועלינו ובלאו הכי היה עולה, וכן אליעזר עבד אברהם על זכותו של אברהם סמיך, כדאיתא בקרא, וחס ליה לעבדא דאברהם דליהוי מנחש, והכא הכי פירושו דכל ניחוש שאין סומך עליו כמו שסמכו אלו על סימניהן אינו ניחוש, וכן פירש ר״י ז״ל.
חידושי הר״ן מסכת חולין דף צה עמוד ב
והאמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש. כתב הרמב״ם ז״ל בפרק א' מהלכות ע״א וכן המשים לעצמו סימנין אם יארע לו כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה כגון אליעזר עבד אברהם וכו' הכל אסור. וכתב עליו הראב״ד ז״ל בהשגות זה חדוש גדול שהרי דבר זה מותר הוא ואולי הטעהו הלשון שראה כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן אינו נחש והוא סבור שלענין אסור נאמר. ולא היא אלא הכי קאמר אינו ראוי לסמוך ואיך חשב על צדיקים כמותן עבירה זו. ודברי הראב״ד ז״ל תמהין בעיני שהרי מפורש בגמרא שלענין איסור נאמר דהא אמרינן אלא משום דנחיש כלומר מ״ה לא אכיל והכא אמר רב כל נחש שאינו וכו' אינו נחש כלומר ואינו אסור הרי מפורש שלענין איסור נאמר ומכל מקום הדבר צריך תירוץ שאי אפשר שהצדיקים הללו הוו מנחשין וכך נראה לי בתירוצן של דברים שהנחש שאסרה תורה הוא התולה את דבריו בסימן שאין הסברא נותנת שיהא בהם גורם תועל' לדבר או נזק כגון פתו נפל מידו וצבי הפסיק לו בדרך כדאיתא בפ' ד' מיתות שאלו וכיוצא בהם הם מדרכי האמורי אבל הלוקח סימנין בדבר שהסברא נודעת שהן מורין תועלת הדבר או נזקו אין זה נחש שכל עסקי העולם כך הם שהרי האומר שאם ירדו גשמים לא אצא לדרך ואם לאו אצא לדרך אין זה נחש אלא מנהגו של עולם ואליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול וכיוצא מזה תלו מעשיהם שאליעזר יודע היה שלא היו מזווגין אשה ליצחק אבינו אלא הוגנת לו ולפיכך לקח סימן לעצמו שאם תהא כל כך נאה במעשי' ושלמה במדותיה עד שכשיאמר לה הגמיאני מעט מים תשיבנו ברוח נדיב' שתה וגם גמליך אשקה אותה היא שהזמינו מן השמי' ליצחק. וכן יונתן בן שאול שבקש להכות במחנה פלשתים הוא ונושא כליו בלבד לקח זה סימן לעצמו שאם יאמרו עלו אלינו יהא נראה שהם יראים ממארב ובכיוצא בזה בטח יונתן בגבורתו שהוא ונושא כליו יפגעו בהם שכן מנהגו של עולם ששנים או שלשה אבירי לב יניסו הרבה מן המפחדים ואם יאמרו דומו עד הגענו אליכם יראה מדבריהם שאינם מתפחדים ובכיוצ' בזה לא היה ראוי ליונתן בן שאול שימסור עצמו לסכנה וכל כיוצא בזה מנהגו של עולם הוא. וכי מייתינן לה בגמר' לענין איסור הכי קאמרינן שכל נחש שהוא מן הדברי' שאסרה תורה שאין הסברא מכרעת בהן כל שאינו סומך על מעשיו ממש כמו שעשו אלו השנים בדבר מותר אינו נחש ואינו אסור אף על פי שהוא מדרכי הנחשים האסורים ורב לא תלה מעשיו במברא שהרי לא אמר אי מברא אתי לאפאי איזיל ואי לא לא איזיל אלא דכי חזא מברא דאתי לאפיה אמר יומא טבא לגאו וכיון שכן אמאי לא אכיל מההוא. ואי קשיא לך והא ר' יוחנן בדיק בינוקא ונראה שהוא תולה מעשיו דהא בעי למיזל לאקבול אפיה דשמואל וכי א״ל ושמואל מת נמנע ולא הלך. י״ל שענינו של תינוק אינו מצדדי הנחש אלא כגון נבואה קטנה היא כדאמרינן בפ״ק דב״ב ניתנה נבואה לתינוקות. ולפ״ז כי אמרינן בגמ' רב בדיק במברא אי מזומנת לו אזיל ואם בקושי מצאה לא אזיל ואפשר שאף זה אינו סמך גמור כאליעזר עבד אברהם וכיהונתן בן שאול שתלו מעשיהם עליו לגמרי אבל רב מפני דברים אחרים היה נמנע אלא שהיה עושה סימן של מברא סניף להם והיינו נמי דאמרינן בית אשה ותינוק אף על פי שאין נחש יש סימן וכתב רש״י ז״ל אף על פי שאין נחש שאסור לנחש ולסמוך על הנחש יש סימן שאם אינו מצליח אחרי כן אין לו לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח. זהו דעתי בדברים הללו. ואפשר שאף הרמב״ם ז״ל לכך נתכוון שהמשים לעצמו סימנין בדבר אסור ותולה עליו מעשה לגמרי כמו שעשה אליעזר עבד אברהם בדבר מותר:
מהרש״א חידושי אגדות מסכת חולין דף צה עמוד ב
מברא קאתי לאפי יומא טבא כו'. דבר זה לא הוה ניחוש כדמסיק וענינו מפורש בחדושינו במסכת הוריות גבי האי מאן דבעי למידע אי מסיק שתיה ואי מצלח עסקיה כו' דכיון שלא הזכיר אלא צד אחד הטוב ולא ההפך דהיינו הצד הרע אין זה ניחוש דאינו סומך עליו להרע כדמפורש שם והך דיונתן מקרי ניחוש שמפורש בו שאמר ב' החלוקות אם כה יאמרו דומו גו' לא נעלה ואם כה יאמרו עלו ועלינו…
והאמר רב כל ניחוש כו'. יש לדקדק היאך בעי למימר דרב עבר על לאו דניחוש וי״ל דלמאי דבעי למימר נמי השתא באומר צד א' מקרי ניחוש היינו בסומך על זה אבל רב כיון דלא אכל ולא נתקיים מחשבתו שאמר יומא טבא לנו אין כאן ניחוש ופריך דגם אם היה אוכל שם לאו ניחוש הוה כיון דלא אמר צד השני כאליעזר וכמ״ש לעיל וק״ל:
תורת חיים מסכת חולין דף צה עמוד ב
בית תינוק ואשה. אף על פי שאין נחש שאסור לנחש אחר שבנה בית או נשא אשה ולומר אם אצליח בסחורה ראשונה אעשה עוד ואם לא אפסיק מכל מקום יש בהן סימן שאם תצליח יעשה עוד ויצליח ואם לא הצליח יפסיק דאף על גב דבסומך עצמו עליהן מותר דלא הוה ניחוש אלא כשאומר כן בפירוש וסומך עליהן אבל כששותק לית לן בה וכי האי גונא כתב בבית יוסף סימן קע״ט מה שנוהגין לשחוט תרנגולת שקרא גברית משום דלא הוה מדרכי האמורי אלא כשאומר בפירוש שחטו תרנגולת שקרא גברית אבל כשאומר שחטו סתמא לית לן בה. מיהו לישנא דאין נחש משמע דלית בהו איסור ניחוש קאמר וכן משמע קצת מלשון הגהת אשיר״י שכתב בית תינוק ואשה אף על פי שאינו נחש וכו' והרמב״ם ז״ל בפרק י״ב מהלכות עבודת כוכבים כתב מי שאמר דירה זו שבניתי סימן טוב היתה עלי אשה זו וכו' מותר הואיל ולא כוון מעשיו ולא נמנע מלעשות אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה ולא ידענא דא״כ מאי אף על פי דקאמר.
שולחן ערוך יורה דעה הלכות מעונן ומכשף סימן קעט סעיף ד
בית, תינוק ואשה אף על פי שאין ניחוש, יש סימן. הגה: אם הצליח אחר זה ג' פעמים או לא (ב״י בשם רש״י). וכן מותר לומר לתינוק: פסוק לי פסוקיך (טור). י״א דאדם מותר לעשות לו סימן בדבר שיבוא לעתיד, כמו שעשה אליעזר עבד אברהם או יהונתן (טור והר״ד קמחי), ויש אוסרין (רמב״ם וסמ״ג). וההולך בתום ובוטח בה', חסד יסובבנו (תהילים לב, י).
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף סה עמוד ב
תנו רבנן מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו מקלו נפלה מידו בנו קורא לו מאחריו עורב קורא לו צבי הפסיקו בדרך נחש מימינו ושועל משמאלו אל תתחיל בי שחרית הוא ראש חודש הוא מוצאי שבת הוא תנו רבנן לא תנחשו ולא תעוננו כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובדגים
רש״י מסכת סנהדרין דף סה עמוד ב
פתו נפלה מפיו - צריך לדאג היום מהיזק.
נחש בא מימינו או שועל משמאלו - סימן רע הוא לו.
צבי הפסיקו - שהיה הולך ממזרח למערב, והצבי הולך מצפון לדרום, והפסיק דרכו.
אל תתחיל בי - כשבא הגבאי לגבות מס ממנו או קיצת העיר, אומר לו: בבקשה ממך אל תתחיל בי להיות ראשון בדבר הפסד, שסימן רע הוא לו.
שחרית הוא - שהיה תובע ממנו חוב, אמר לו: שחרית הוא, ולא אתחיל תחלת מעשה היום בפירעון.
ראש חדש הוא - המתן לי עד מחר.
מוצאי שבת הוא - ראשון לימי השבוע.
המנחשין - כשיוצאין לדרך או כשמתחילין בשום דבר.
חידושי הר״ן מסכת סנהדרין דף סה עמוד ב
ועוד קשה דבגמ' אמרינן דבכלל המנחשי' הם המנחשי' בחולדה ובעופות ובכוכבים דאלמא דמסתכלין באיצטגנינות הכוכבים הם בכלל מנחשים ובפסחים אמרינן מניין שאין שואלין בכלדיים שנאמ' תמים תהי' עם י״י אלהיך. וכלדיים פי' בעל הערוך החוזים במשפט הכוכבים והכא אמר דהוה בכלל לאו דמנחש. ותירץ ה״ר דוד ז״ל דמאי דאסור משום נחוש הם דברים בטלים שאין להם עיקר לא בדרך הטבע ולא בדרך החכמה כמו פתו נפלה מפיו צבי הפסיקו בדרך וחביריו ומאי דאמרינן נמי בחולדה ובעופות ובכוכבים הם ג״כ ענינים בטילים נתפתו בהם המון האנשי' הפחותים ואינם ענייני חכמה ולא מאיצטגנינות כלל כמו שיאמרו אם תראה כוכב כך ביום כך יהיה כך וכך בדבר שאין לו שום אמתות אבל ענייני חכמת המשפט הם דברים אמתיים שהאדם בטבעו נמשך אחר תכונה מהתכונות לפי מזגו וכשלא ירצה למשול על מדותיו מצד שכלו אז שפיטת חכמי המשפט היא אמיתית אבל מצד היות השכל שליט על זה הסדור לא יתחייבו העניינים ההם ועל זה הצד אמרו בשילהי מסכ' שבת שמי שנולד במזל פ' וביום פ' יהי' מוכן מצד מזגו לחכמה או לחסידות או להיות גנב או גזלן וכיוצא באלו וזה ענין מותר לגלותו ושישמר מן הרעה הנכון לבא עליו ואין סומכין על הנס אבל שישתדל לעשות כל מעשיו על פיהם וכפי מה שיורו חכמי המשפט על זה ולזה אסרו חכמים ז״ל לשאול לחכמי המשפט את אשר יקרהו כפי מזל מולד מולדו כי יביא קצת אל הסרת ההשגחה וסילוק הבחירה ולמדו דבר זה מפסוק תמים תהי' עם י״י אלהיך. וא״כ לפי כל זה דבר שידע שיהיה רע לפי חכמת המשפט אפשר להשמר ממנו ולזה נוהגין ההמון שאין מתחילין בב״ד כי מזל הלבנה קל בימים ההם ואין ההתחלה מצלחת בימים ההם וגם מה שנשמרים בני אדם מלישא אשה בלבנה חסרה אינה משום חשוב עתים ושעות אלא שסימן יפה להם לישא אשה בזמן תוספת הלבנה ולא בזמן חסרונה כענין שאמרו חז״ל ממשיכין את היין בצנורות שהוא תוספת ברכה. ולדבריו ז״ל כל דבר של נחש שאינו דבר חכמה אסור לו לעשות ולמנוע ממנו אפילו בשב ואל תעשה: אבל הרמב״ן ז״ל הסכים בתשובת שאלה שאף במה שנאסר משום נחש אין אסור אלא שלא לשאול בהם אבל לעשות כנגדן אין לנו. וכן נראה נכון. והרמב״ם ז״ל סובר שבכלל מעונן הוא בין שילמד השעות והעתים הטובים והרעים לפועל מה ואפילו על פי חכמי המשפט ובין שיעשה האדם ויכוין פועל מה בעת הטוב ההוא שיעדו חכמי המשפ'. וצ״ע.
וראה שו״ת הרשב״א המיוחסות לרמב״ן סימן רפג
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה