שאול בן ציון ע״י שמים ברחמי נכתב לק״י
פרשת "עקב" דבר תורה התשפ״ה
״ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה״ (דברים י', יב)
האם ניתן ללמוד מפסוק זה שיראת שמים היא דבר גדול או דבר קטן יחסית להשגה?
הצצה חטופה במקומות שונים בהם מוזכרת המילה ״מה״ מראה לנו שלכאורה היא מופיעה במקומות של קטנות: ״ונחנו מה״, ״ה' מה אדם ותדעהו״, ובמקומות של מיעוט (״חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה הוא נחשב״). אך היא מופיעה גם במקומות של הַאדרה: ״מה רבו מעשיך ה׳״, ״מה אדיר שמך בכל הארץ״.
הבה ננסה להכריע בשאלה זו בעזרת ה'.
**גדלות יראת שמים**
התלמוד הבבלי (ברכות ל״א ע״ב) מספר על רבי סימון ורבי אלעזר שהיו עוברים ושבים. רב יעקב בר אחא אמר אחד: נקום מפניו כי הוא ירא שמים, ואמר אחד: נקום כי הוא ירא שמים, כי הוא בן תורה. ובסופו של דבר הוכרע, ואמר ר' יוחנן: אין לקב״ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר ״ועתה ישראל״ וכו'.
**שמים יראת – דבר קטן? **
תלמוד בבלי, ברכות ל״ג ע״ב:
ואמר רבי חנינא: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר (דברים י', יב) ״ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה״. אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא?
א״ר חנינא משום ר' שמעון בן יוחי: אין לו להקב״ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר (ישעיהו ל״ג, ו') ״יראת ה' היא אוצרו״. ואין מילתא זוטרתא למשה.
דאמר ר' חנינא: משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו — דומה עליו ככלי גדול. קטן ויש לו — דומה עליו ככלי קטן. קטן ואין לו — דומה עליו ככלי גדול.
משמע לעיל שאכן ״מילתא זוטרתא״, אלא לא לסתם אדם, אבל לגדול הנביאים — משה רבנו.
ה״כלי יקר״ על דברים י', יב מסביר מדוע לא רק למשה אלא גם לאותו הדור כביכול ״מילתא זוטרתא״:
ואני אומר שזהו כוונת הפסוק שאמר ״ועתה ישראל מה״, לפי שנאמר אח״כ ״וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ולא ראו את מוסר ה' אלהיכם״ וכל הסיפור וגו', עד ״עיניכם הרואות את כל מעשי ה׳״ וגו'. כך ביאורו: אלו בקשתי להכניס היראה מן הבנים אשר יקומו מאחריכם אשר לא ראו את כל הנוראות אשר עשה ה' למען תהיה יראתו על פניהם — ודאי שאלה גדול הייתי שואל, כי ודאי קשה לבלות את האדם בעול היראה כי רב הוא. אמנם ״ועתה״ — ר״ל הדור הזה — ראיתם בעיניכם כי ראיתם את כל הנוראות אשר עשה האלהים כדי שייראו מלפניו, וכבר אתם מורגלים במידת היראה. לפיכך ״ועתה״ — באשר שם הוא — שאלה קטנה שואל ה' מעמך.
**אך מה עושה היראה — כביכול ״קל״ להשגה? ומהו סוד העניין? **
כדי ליישב את השאלה ולהסביר, נקרא את דברי רבינו הרמב״ם, מורה נבוכים, חלק ב', פרק ל״ט, במהדורת כה״ר יוסף בן דוד קאפח זצ״ל:
וחכמתה וצדקתה יתבאר לך כראוי כאשר נדבר בטעמי המצוות במאמר זה. אבל מי שמדמה כי עולה כבד וקשה להתבאר, ולפיכך נאמר בה ״תורת ה' תמימה״ — זה כל טעות בהתבוננות. ולקמן אבאר קלותה באמת אצל מי שיש בה סבל. ולפיכך אמר ״מה ה' אלהיך שואל מעמך״ וגו', והמדבר אמר לישראל ״וגו׳״.
אלא שזה ביחס לחסידים. אבל אנשי העושק והכעס וההשתלטות — הרי המזיק, והקשה ביותר אצלם הוא שיהא שם שופט שימנע את ההשתלטות. וכן התאוותנים השפלים, הקשה ביותר עליהם היא מניעת ההפקרות בזנות, והפעלת העונשים בעושיהם. וכך כל בעל מגרעת — מניעת הרע שהוא מעדיפו כפי מגרעתו נראה לו טורח עצום מידותי.
ואין לשקול קלות התורה וקשייה לפי שאיפותיו של כל מושחת שפל בעל מגרעות מידותיות, אלא נבחנים לפי השלם שבבני אדם, אשר מטרת התורה הזו שיהו כל בני האדם אותו אדם.
**ומכאן ישוב העניין: **
אדם ש״מתרגל״ (מלשון תרגול) נפשו במעשים ומידות אלוהיות, ובתפילה בכוונה זכה וברה, ובדרישת החכמה והחכמים, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, ומגיע לשיעורי תורה ומתאמץ, הוגה בה גם בחדרי חדרים בדרשות, ובבתי כנסיות ובתי מדרשות, ו״נגוע״ ולהוט בעונג אהבת ה' ומקדש את ביתו ומשפחתו — זה האדם, מצד הדבקות במידת היראה, יקל עליו יותר לדבוק בה.
ובבחינה זו היא היראה ״מה״ — דבר להשגה. אבל ״כל חפציך לא ישוו בה״ מבחינת ערכה ולא מבחינת שלמותו ואושרו של האדם. כי הפך הוא אצל מי שהתבלבל וחשב שהחומר הוא העיקר — ועליו נאמר ״כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם״ — כלומר עבורם היראה גדולה כהר, גבוה ומאיים.
אשרינו שזכינו, וגם לזה וגם לזה נזכה יחד בדרך זו — לאור באור ה' ולהתענג מזיו יקרו, מתוך קדושה שמחה ויראת שמים, ובמידה מענייני החומר — נאכל לשובע נפשנו — אמיתית.
שבת שלום
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה