*לא לעבוד את השמחה* / הרב אליהו טרבלסי
על שמחה, שליחות והיכולת לחיות את המקום שבו אנחנו נמצאים
אחת התביעות החריפות ביותר שמציבה התורה בפני האדם נמצאת דווקא בפרשת הקללות:
> *"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". *
זהו פסוק מבהיל. התורה אינה מתארת כאן אדם שעבד עבודה זרה, כפר בעיקר או פרק מעליו עול מצוות. היא מתארת אדם שעבד את ה', אבל דבר אחד היה חסר בעבודתו: *שמחה וטוב לבב*.
וכאן מתעוררת שאלה: וכי אפשר לצוות על אדם להיות שמח? הרי שמחה היא רגש. יש ימים שבהם הלב פתוח ויש ימים שבהם הוא כבד. יש תקופות של שפע ויש תקופות של כאב, אובדן ודאגה. כיצד יכולה התורה לתלות דברים חמורים כל כך בכך שלא היינו שמחים?
ייתכן שהמפתח נמצא בדקדוק בפסוק.
התורה איננה אומרת: "תחת אשר לא שמחת". היא אומרת: *"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה"*.
השמחה איננה העבודה. היא הדרך שבה נעשית העבודה.
גם דוד המלך אינו אומר "עבדו את השמחה", אלא:
> *"עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה"*
זוהי הבחנה יסודית. האדם המודרני הפך לעיתים את השמחה עצמה למעין יעד. הוא שואל את עצמו ללא הרף: האם אני מאושר? האם אני מסופק? האם העבודה שלי גורמת לי שמחה? האם הזוגיות שלי מספקת אותי? האם אני מממש את עצמי?
וככל שהוא בודק יותר אם הוא שמח, כך הוא עלול להיעשות עצוב יותר.
השמחה נעשית עבודה זרה: יעד שהאדם עובד אותו.
אבל התורה מבקשת דבר אחר לגמרי: לא *לעבוד את השמחה*, אלא *לעבוד בשמחה*.
לא לעשות רק את מה שאוהבים
העולם אוהב לומר לאדם: עשה רק את מה שאתה אוהב. מצא את הדבר שמלהיב אותך, ושם יהיו חייך.
יש אמת מסוימת במשפט הזה, אבל הוא עלול להפוך למלכודת.
מפני שהחיים אינם בנויים רק מדברים שאנחנו אוהבים לעשות. יש בהם אחריות, משפחה, עבודה, מחויבות, ילדים, קהילה, תפילה, לימוד, התמודדות. לעיתים האדם צריך לעשות דבר מפני שהוא נכון, לא מפני שמתחשק לו לעשות אותו.
יתר על כן, גם הדברים שאנחנו אוהבים אינם נשארים תמיד באותה עוצמת התלהבות. מה שהלהיב את האדם אתמול עלול להפוך מחר לשגרה.
החסידות מציעה מהפך במבט:
לא רק *לעשות את מה שאתה אוהב*, אלא ללמוד *לאהוב את מה שאתה עושה*.
אין פירוש הדבר שהאדם חייב להישאר לעולם במקום רע או הרסני. אין כאן קריאה להשלים עם עוול או לוותר על שינוי. הכוונה אחרת: כל עוד אתה נמצא כאן, אל תחיה את חייך מתוך שנאה לרגע הנוכחי.
אם כבר מוטלת עליך משימה, הכנס לתוכה לב.
אם אתה כבר מתפלל, אל תעמוד רק עם הגוף.
אם אתה כבר יושב עם ילדיך, היה איתם באמת.
אם אתה כבר מלמד, עובד, מבשל, מסיע, מסדר, לומד או מקשיב למישהו - אל תחכה שהחיים "האמיתיים" יתחילו אחר כך.
החיים האמיתיים מתרחשים עכשיו.
התורה מוסיפה שתי מילים מפתיעות:
> "בשמחה ובטוב לבב - מרוב כל".
לא נאמר "מכל", אלא "מרוב כל".
האדם לעולם אינו מקבל "הכול". תמיד יש דבר שחסר. גם חיים טובים מאוד אינם חיים מושלמים.
אבל פעמים רבות יש לאדם *רוב כל*.
וכאן מתרחשת אחת הטרגדיות האנושיות: האדם עלול להחזיק בידיו רוב טוב, ולהיות עסוק כולו במיעוט שחסר.
הוא אינו רואה את מה שיש מפני שהוא מביט כל הזמן במה שאין.
לכן מצרפת התורה לשמחה את *טוב הלב*.
טוב לב איננו תמימות ואיננו התעלמות מן הכאב. טוב לב הוא צורת הסתכלות. היכולת להכיר ברע בלי לאפשר לו למחוק את הטוב.
אלקנה אומר לחנה:
> *"חנה, למה תבכי ולמה לא תאכלי ולמה ירע לבבך, הלוא אנוכי טוב לך מעשרה בנים". *
לכאורה זו אמירה קשה. וכי העובדה שיש לה בעל אוהב מבטלת את כאבה הנורא על כך שאין לה ילדים?
ודאי שלא.
אבל אלקנה מזכיר לה אמת נוספת: הכאב אמיתי, ובכל זאת הוא איננו כל המציאות.
אפשר שיהיה חסרון גדול, ובאותו זמן יהיה גם טוב גדול.
זוהי עבודת "טוב לבב": לא למחוק את החסר, אלא לא לתת לחסר למחוק את היש.
רבי נחמן מברסלב מתאר ב״מעשה מבעל תפילה" חברות שונות שהפכו ערך מסוים לאליל. יש מי שעובדים את הממון, אחרים את הכבוד, ואחרים את השמחה עצמה.
זוהי אזהרה מבריקה.
מפני שגם דבר חיובי עלול להפוך לאליל כאשר הוא נעשה המטרה העליונה של החיים.
החיים עצמם אינם תמיד שמחים. יש בהם חולי, אכזבה, עייפות, פרידות, מלחמות וימים של הסתר פנים. מי שמציב לעצמו תנאי: "אחיה רק כאשר ארגיש שמח", עלול לגלות שחלקים גדולים מחייו חולפים בזמן שהוא ממתין.
התביעה היהודית אינה שהמציאות תהיה תמיד שמחה.
התביעה היא שאנחנו *נכניס שמחה אל המציאות*.
זו משמעותו של "עבדו את ה' בשמחה". השמחה איננה מזג האוויר שבו אני מסכים לעבוד את ה'. היא משהו שאני מביא איתי אל העבודה.
לפעמים השמחה היא התלהבות ולפעמים היא פשוט הנכונות להיות נוכח, להודות על הטוב, להאיר פנים, ולהשקיע אהבה במה שמוטל עליי עכשיו.
מכאן מגיעה הפרשה אל רעיון נוסף, המשלים את הראשון.
במצוות הביכורים נאמר:
> *"והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשכן שמו שם". *
התורה איננה אומרת בפירוש "ירושלים". שוב ושוב היא משתמשת בביטוי המסתורי: *"המקום אשר יבחר ה'"*.
הרמב״ם מסביר ב״מורה הנבוכים" מדוע לא גילה הכתוב מראש את מקום המקדש. בין השאר, כדי שלא יהפוך המקום לסיבה למאבק בין השבטים, כאשר כל שבט ירצה שבית הבחירה ייבנה דווקא בנחלתו.
אבל בתורת החסידות קיבל הפסוק גם משמעות אחרת לגמרי.
לפעמים האדם עסוק כל כך בשאלה: מהו המקום שאני אבחר? והתורה מזכירה שיש גם:
*"המקום אשר יבחר ה'". *
יש מקומות שאיננו בוחרים. לא בחרנו את כל נסיבות חיינו. לא בחרנו כל משימה שהגיעה אלינו, כל אדם שפגשנו, כל תקופה שאליה נקלענו.
ובכל זאת, אם ההשגחה הביאה את האדם למקום מסוים, יש לשאול לא רק: *איך אני יוצא מכאן? *אלא קודם: *מה תפקידי כאן? *
בתורת הבעל שם טוב מובא שהאדם צריך לדעת שבואו למקום מסוים הוא בהשגחה פרטית, ועליו להאיר דווקא במקום שאליו נשלח. זוהי תפיסה אחרת לחלוטין של החיים.
אנחנו רגילים לדמיין שליחות כדבר גדול: תפקיד ציבורי, מפעל חיים, פרויקט שמשנה עולם.
אבל לעיתים השליחות היא האדם שיושב מולך עכשיו. הילד שזקוק לך. התלמיד שקשה ללמד. השכן שמבקש עזרה. העבודה שלא תכננת להישאר בה. התקופה שלא היית בוחר לעצמך.
יכול להיות שהמקום הזה איננו התחנה האחרונה. ייתכן בהחלט שעוד תמשיך הלאה. אבל לפני שעוברים לתחנה הבאה, צריך לשאול האם כבר עשינו את מה שבאנו לעשות בתחנה הזאת.
לא להיתקע - ולא לברוח
וכאן דרוש איזון חשוב. התביעה למצוא שליחות במקום שבו האדם נמצא איננה קריאה להיתקע בו לנצח. יש מקומות שצריך לעזוב. יש עבודות שצריך להחליף. יש מצבים שצריך לתקן. ולעיתים ההחלטה הנכונה ביותר היא לקום וללכת.
אבל יש הבדל גדול בין לעזוב מקום *לאחר שמיציתי את תפקידי בו*, לבין לברוח ממנו מפני שאינני מוכן לפגוש את העבודה שהוא דורש ממני. אדם יכול להחליף מקום עבודה, זוגיות, קהילה או מסגרת, ולגלות כעבור זמן קצר שהוא פוגש בדיוק את אותו קושי בתחפושת אחרת. משום שהמקום השתנה, אבל האדם טרם השתנה.
לפעמים הדרך לצאת באמת ממקום מסוים עוברת דווקא דרך הנכונות להיות בו באמת. לא מתוך שנאה. לא בהתמרמרות. לא מתוך המתנה לחיים אחרים. אלא מתוך השאלה: מה הקב״ה מבקש ממני כאן?
"היום הזה"
ייתכן שזה עומק דברי רש״י על הפסוק בפרשתנו:
> *"היום הזה ה' אלוקיך מצווך"* - "בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאילו בו ביום נצטווית עליהם".
האדם נוטה לחיות בשני מקומות שאינם קיימים. בעבר - במה שהיה. ובעתיד - במה שעוד יהיה. והתורה מחזירה אותו פעם אחר פעם למילה אחת: *היום. *"היום הזה".
זה היום שבו אפשר לעבוד. זה היום שבו אפשר לאהוב. זה היום שבו אפשר להאיר למישהו פנים. זה היום שבו אפשר להתפלל קצת אחרת. זה היום שבו אפשר למלא את השליחות של המקום שבו אנחנו נמצאים. לא כאשר הכול יסתדר. לא כשיגיע המקום המושלם. לא כשנהיה סוף סוף מאושרים. *עכשיו. *
כי השמחה איננה הפרס שמקבלים בסוף הדרך. השמחה היא האור שבו הולכים בדרך.
והאדם השמח איננו בהכרח מי שהגיע למקום שבו רצה להיות. פעמים רבות הוא מי שלמד לפגוש את הקב״ה גם ב״מקום אשר יבחר ה'", ולהכניס לשם את ליבו.
זו עבודת אלול עמוקה: להפסיק להמתין לחיים אחרים, ולשאול מה אפשר לחדש בחיים שכבר ניתנו לנו.
להיוולד מחדש ב״היום הזה".
לעבוד את ה' - *בשמחה ובטוב לבב*.
נשלח על ידי: אליהו טרבלסי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה