בס״ד
ירושלים נחלאות, בצלאל, פינת כורזין. רחוב ״תפארת ישראל״ קהילת כורזין.
ה׳ באייר תשע״ד, לסופ״ש פ״ש ו, יום העצמאות
**בהפטרת יום העצמאות** ישנו פסוק תמוה לכאורה: ״וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהּוּא: אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי, יָשֹב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי״ (ישעיה יב). ומסביר רש״י: כשנראה את סממני הגאולה מתגשמים לנגד עינינו, אנחנו נודה לבורא עולם על חרון אפו בנו בזמן הגלות.
חז״ל מסבירים על דרך המשל: מה לאחד משני בני אדם שיצאו לסחורה — אחד יצא להפליג לעשות סחורה, ולכן לא נפצע ימים, וכעס מאד על כך. התחיל מחרף ומגדף (הוא לכך). כשמע שספינתו של חבירו טבעה, התחיל מודה ומשבח. והיינו דאמר רבי אלעזר: ״אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו״ (בבלי נדה א).
נתאמץ להתאים נמשל למשל זה. במבט ראשון נראה שלאדם לא קרה שום דבר טוב — לא נפצע, אך לא הרויח סחורה מסחורתו. אלא יש להבין שספינתם טבעה, ודבר של בסופו הוא שישראל עם, שסבל בגלות, ניצל מהפורענות שהגיעה לאומות — מהקוץ. הפסוקים שלפניו בהפטרה ניבאו על תבוסת הגויים המתארת את תחילת הגאולה: ״יִכָּרֵתוּ צֹרְרֵי יְהוּדָה״, ״וְהֶחֱרִים ה' אֵת לְשׁוֹן יָם מִצְרַיִם״. וזוהי ההודאה הראשונית לה׳ על תבוסתם, שבזמן איתם היינו. אפוא יהיה הסימן הראשון לגאולה — הפרדת גורלו של עם ישראל משאר גורל האומות.
ובהמשך, גם האומות נגיע לישיבה בנחת, אמנם בדרך לא קלה. כפי שכותב הרמב״ם (הל׳ מלכים יב): ״שֶיִּהְיוּ יִשְרָאֵל יוֹשְבִין לָבֶטַח״. עד כאן שלב ראשון. ובהפטרה: ״הִנֵה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד״.
כעת מוליך אותנו הנביא אל השלב הסופי של הגאולה, בפסוק המתחיל ״וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה״. יש לנו רווח ייחודי — לא רק מניעת הפסד: יש לנו מים, ו״אין מים אלא תורה״ (בבלי ע״ז). חג העצמאות חל בימי ספירת העומר, לפני חג השבועות, מתן תורה. והנביא מודיע שהדרך לשאוב מים בששון, ללמוד תורה בשמחה, היא דרך מעייני הישועה — ״תורת ארץ ישראל, לאדמתנו״ (בראשית רבה טז, ד).
אילו הייתה ההפטרה מסתיימת בפסוק הזה, היינו מבינים שהמטרה הסופית של הגאולה היא התיישבות עם ישראל בארץ ישראל, ועיסוק שלֵו בתורת ישראל מתוך שמחה. אך ה׳ דיבר אלינו דרך ישעיה ולא נגמר.
״וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא: הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְמוֹ, הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו. הַזְכִּירוּ כִּי נִשְגָּב שְמוֹ. זַמְּרוּ ה' כִּי גֵאוּת עָשָׂה, מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ״. עשינו. הבורא השפיע עלינו שפע ברכה ונצחונות, ועכשיו הגיע הזמן לתקן את העולם. משתמשים במים שדלינו ממעייני הישועה, ומשקים איתם את כל העולם הצמא למוסר חדש. וכך תאר הרמב״ם את סיום השלב האחרון: ״וְלֹא יַשְחִיתוּ וְלֹא יַגְזְלוּ, וְכֻלָּם יַחְזְרוּ לְדַת הָאֱמֶת״.
משתדלים ומלאי הוד על הנס הגדול שעשה לנו הקדוש ברוך הוא בימים ההם בזמן הזה, ומתקדמים אל עבר גאולה שלמה במהרה בימינו, אמן.
״לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה׳״ (בראשית מט)
שבת שלום וחג שמח — חנן
---
שאלה לכל: hanan. bsd@gmail. com | טל׳ 0543982345
---
¹ העיקרון ״אין בעל הנס מכיר בניסו״ מסוייג בצורה נפלאה על ידי החיד״א (לפני כ־250 שנה), וזה לחשוש: ״אין בעל הנס מכיר בניסו — לא חל לנס אחד, אבל בנס נאמר שמא אין בעל הנס מכיר בניסו — לכך״ (ברכי יוסף, או״ח תרצז, או תרגום). ששים בנס כלל ישראל.
² כדי להבין את העיקרון המרכזי די בלשונו של הנביא. ״וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא״ מאפיין את תחילת השיבה לציון — אך ״וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא״ — כולם יחד, בסוף התהליך.
³ תהליך הגאולה תואם במידת מה לעיקרון שתבע ר׳ ישראל בעל שם טוב (כתר שם טוב, שם טוב): הכנעה (גלות ה), הבדלה (הפרדת הגורל), המתקה (תיקון כללי) — ״וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם״.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה