מנהג הכפרות

מנהג הכפרות בכתבי הגאונים

רש״י מסכת שבת דף פא עמוד ב

האי פרפיסא - עציץ נקוב שזרעו בו, ובתשובת הגאונים מצאתי: שעושין חותלות מכפות תמרים, וממלאין אותם עפר וזבל בהמה, ועשרים ושנים או חמישה עשר יום לפני ראש השנה עושין כל אחד ואחד לשם כל קטן וקטנה שבבית, וזורעים לתוכן פול המצרי או קיטנית, וקורין לו פורפיסא, וצומח, ובערב ראש השנה נוטל כל אחד שלו, ומחזירו סביבות ראשו שבעה פעמים, ואומר: זה תחת זה, וזה חליפתי וזה תמורתי, ומשליכו לנהר.

תשובות רב נטרונאי גאון - ברודי (אופק) אורח חיים סימן קעט

{רב נטרונאי} (וששחקתם) [ושחקרתם] שאנו רגילין ליקח ראשי כבשים בראש השנה [ולאכול, ולשחוט] כל אחד ואחד תרנגולת בערב יום הכפורים […] ושאלתם לפרש לכם.

דבר זה (נסה רבה) [נחש לטובה] הוא, {וחכמים} ורוב אנשי בבל כך רגילין לעשות, שבערב ראש השנה לוקחין בשר {או ראשים} (של צאן) ומבשלין אותם (בסטני) [בטיסני] או בדבר של מתיקה, ואין מבשלין בשול שיש בו חומץ, [וא]ומרים: נאכל מיני מתיקה ובשר ובשול שמן, כדי שתהא (כל השנה ועריבה מתוקה) [שנה כולה מתוקה ועריבה] ולא יהא בה דבר רע ודבר צרה.

וביום טוב הראשון של ראש השנה שוחטין תרנגולין {על} כל אחד {ואחד} שבבית, ומחזרין אותן בחייהן על כל אחד ואחד מן בני הבית ואומרים: זה תחת זה, זה חלוף זה, זה בשביל זה, זה מחול על זה, יוצא זה למיתה {ו}תכנס אתה פלוני בר פלוני לחיים ולא תמות, ושוחטין אותו ומחלקין אותו לעניים וליתומים, ואומרים יהא זה כופר שלנו ויהיו עלינו כפרה. וחכמים ובעלי בתים אף בערב יום הכפורים עושים כן, ויש שעושין אלים וכבשים.

תשובות הגאונים - שערי תשובה סימן רצט

מר רב ששנא גאון ז״ל וששאלתם האי שאנו רגילים לשחוט ערב יום הכיפורים תרנגולים ואין אנו יודעים מנהג זה למה, אי משום תמורה מאי שנא תרנגול מבהמה וחיה הא ודאי קושיא היא. ויש לומר שיש בה שני טעמים אחד שתרנגול מצוי בביתו של אדם מבהמה וחיה ועוד יש במקומנו עשירים שעושים תמורה אילים ועיקר מבעלי קרנים דמות אילו של יצחק אבינו לפי' לא דבר קבוע הוא. ועוד שמענו מחכמים ראשונים שאעפ״י שיש מי שעושה תמורה בבהמה שדמיה יקרים, תרנגול מובחר לפי ששמו גבר…וכיון ששמו גבר תמורת גבר בלבד וטפי מהני ומעלי.

וכך צריך אוחז שליח תרנגול ומניח ידו על ראש התרנגול ונוטלו מניחו על ראש מתכפר ואומר זה תחת זה וזה חילוף זה זה מחול על זה ומחזירו עליו פעם אחרת ואומרי' יושבי חשך וצלמות כו' ויוציאה מחשך וצלמות כו' אוילים מדרך פשעם כו' כל אוכל תתעב נפשם וגו' ויצעקו אל ה' בצר להם וגו' ישלח דברו וירפאם יודו לה' חסדו וגו' ויחננו ויאמר פדעהו וגו' נפש תחת נפש. ועושה כסדר הזה ז' פעמים ואח״כ מניח ידו על ראש תרנגול ואומר זה יצא למיתה תחת זה ומניח ידו על ראש מתכפר ואומר תכנס אתה פלוני בן פ' לחיים ולא תמות ועושה כסדר הזה ג' פעמים ומניח מתכפר ידו על ראש תרנגול תבנית סמיכה וסומך ידו עליו ושוחטו לאלתר. תבנית תכף לסמיכה שחיטה.

תשובות הגאונים החדשות - עמנואל (אופק) סימן י

תשלא. וששאלתם שאנו רגילין לשחוט ערב יום הכיפורים תרנגול מה קורין עליו. רגילין כאן אוחז שליח צבור תרנגול ומניח ידו על ראש התרנגול ומניחה על ראש המתכפר ואומ' זה תחת זה, זה חלופי זה, זה תמורת זה, זה מחול על זה, ומחזירו על ראש המתכפר שניה ואומרי' שלשה בני אדם מזמור ק״ז הודו ליי' וגו', יאמרו גאולי יי' וגו' כלו עד ויתבוננו חסדי יי', זה תחת זה וכו' שלשה פעמים, זה למיתה תחת זה ולא תמות, הכנס אתה פלוני בן פלוניתא לחיים תחת זה ולא תמות ג' פעמים, ומניח מתכפר ידו על ראש התרנגול תבנית סמיכה וישחוט לאלתר כדאמרי' [ברכות מב, א] תכף לסמיכה שחיטה. ואעפ״י שיש לעשות תמורה בבהמה גסה שדמיהם יקרים יותר מתרנגול, אעפ״י כן תרנגול מובחר מפני ששמו גבר מורח גבר כדאמרי' [יומא כ, ב] מאי קריאת הגבר, רב אמ' קרא גברא דבי ר' שילא אמרי קרא תרנגולתא, תניא [יומא כא, א] כותיה דר' שילא היוצא קודם קריאת הגבר דמו בראשו.

מנהג הכפרות בכתבי הראשונים

ספר מהרי״ל (מנהגים) הלכות ערב יום כיפור

אמר מהר״י סג״ל אשה מעוברת תקח שתי כפרות והאחד בשביל העובר. מהר״י סג״ל נהג ליטול תרנגול לבן לכפרה דחטאים אדומים הם, ויתקיים ביה אם יאדימו כתולע כצמר יהיו (ישעיה א, יח). דרש מהר״י סג״ל יש מקומות שנותנים הכפרות גופן לעניים, והוכשר מנהג ריינוס שנותנים מעות שוים לעניים דאז לא מתבייש העני מלקבלם. אבל כשנותנים את התרנגול גופי' אומר העני זה השליך עונותיו על תרנגול זה ונבזה אני לו ששלחו אלי.

שו״ת הרשב״א חלק א סימן שצה

מונטפשליר. לחכם רבי יעקב בר מכיר. כתב מר כי ראית מה שהשבתי אני בענין הכפרה שעושין לנערי' בערבי יום הכפורי' ושאסרתי אני. והנאך ואתה מוסיף עוד לומר שקרוב לומר שהשחיטה פסולה שזה כמו שוחט לשם חטאתו. אני מצאתי מנהג זה פשוט בעירנו עם שאר דברים שהיו נוהגין כיוצא בזה. שהיו שוחטין תרנגול זקן לכפרה על הנער היולד וחותכים ראשו ותולים הראש בנוצתו בפתח הבית עם שומים. והבלי' הרבה שנראו בעיני כדרכי האמורי ודחקתי על זה הרבה. ובחסד עליון נשמעו דברי ולא נשאר מכל זה ומכיוצא באלו בעירנו מאומה. אף על פי ששמעתי מפי אנשים הגונים מאד מאשכנז היושבים עמנו בבית המדרש שכל רבני ארצם עושין כן ערבי יום הכפורים ושוחטין לכפרה אווזין ותרנגולין. גם שמעתי כי נשאל לרבינו האיי גאון ז״ל ואמר שכן נהגו. ועם כל זה מנעתי המנהג הזה מעירנו.

בית יוסף אורח חיים סימן תרה

וכתוב בארחות חיים (הל' ערב יוה״כ אות א) שהרמב״ן אוסרו משום דרכי האמורי.

פסיקת השו״ע והאחרונים

שו״ע או״ח סימן תרה סעיף א

מה שנוהגים לעשות כפרה בערב יום כיפורים לשחוט תרנגול על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים, יש למנוע המנהג. הגה: ויש מהגאונים שכתבו מנהג זה, וכן כתבו אותו רבים מן האחרונים, וכן נוהגין בכל מדינות אלו ואין לשנות, כי הוא מנהג ותיקין. ונוהגין ליקח תרנגול זכר לזכר, ולנקבה לוקחין תרנגולת (ב״י בשם תשב״ץ), ולוקחין למעוברת ב' תרנגולים אולי תלד זכר; ובוחרין בתרנגולים לבנים, על דרך שנאמר: אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (ישעיה א, יח) ונהגו ליתן הכפרות לעניים, או לפדותן בממון שנותנים לעניים (מהרי״ל). ויש מקומות שנוהגין לילך על הקברות ולהרבות בצדקה, והכל מנהג יפה. ויש להסמיך שחיטת הכפרות מיד לאחר שהחזירו עליו. וסמך ידיו עליו, דמות הקרבן; וזורקין בני מעיהם על הגגות או בחצר, מקום שהעופות יכולין לקחת משם (טור).

שער הכוונות, דרושי יום הכיפורים, הקדמה דף ק ע״א

מנהג של הכפרה המנהג הנזכר בספרי הגאונים היה מורי ז״ל נזהר מאד לקיימו והיה לוקח תרנגול א' לבן לכל א' מבני הבית הזכרים ותרנגולת א' לבנה לכל א' מבני הבית הנקבות ולפיכך לאשה מעוברת ישחוט עליה מספק ב' תרנגול א' זכר אולי הוא זכר ותרנגולת א' נקבה אולי הולד נקבה ועוד תרנגולת אחרת בשביל האשה עצמה נמצא שהם ג' תרנגולים ב' נקבות וא' זכר לכל אשה מעוברת. וזמן שחיטתו הוא בליל ערב יום הכיפורים באשמורת קודם עלות השחר אחר סליחו' וסוד הדבר הוא לכפות את הדינים…

שו״ת מהר״י ווייל סימן קצא

בערב יום כפורים יעשה כפרות ויאמר חת״כ ר״ת חליפתי תמורתי כפרתי זהו שם החותך חיים לכל חי. ויחשוב בלבו שהוא חייב מיתה כמו זה. והיינו טעם הקרבנות. זורקו לארץ כעין סקילה, שוחטו הרג, תופסו בידו בצואר הבהמה היינו חנק, שורפו היינו שריפה. היינו דכתיב צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו וכתוב פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר. כיון שיצא המשחית אינו משיב אא״כ צריך לחול על שום דבר והיינו טעמא דעגלה ערופה.

שו״ת תורה לשמה סימן קנה

שאלה: בכפרות שעושים בערב יום הכפורים יש אומרים על זה קודם שחיטה יהר״מ שתועיל כפרה זו כמו שעיר המשתלח אם יש לפקפק בזה שנמצא בזה חושב אותה כמו קרבן…

תשובה: אם אתם מפקפקים על לשון כפרה שאומרים בפיהם אין משמעות זה כמו כפרת הקרבן אלא כאן קורים אותם כפרות לשון כופר נפש ואם אתם מפקפקים בשביל שאומרים כמו שעיר כי לא היה קרב ע״ג המזבח אלא עניינו לפי הפשט הנגלה היה ג״כ כמו כופר נפש.

זאת ועוד לפי סודן של דברים אלו שגילה רבינו הגדול האר״י זצ״ל הנה תמצא כי באמת ענין זה הוא דוגמת הנעשה בשעיר המשתלח …על כן תמצא כי זה האומר יה״ר שתועיל כפרה זו כמו שעיר המשתלח לא טעה בזה שכן באמת הכונה הוא שכזה יהיה מיתוק הגבורות כמו ענין מיתוק הנעשה בשעיר וזה הוא דוגמת זה.

האם חייב דווקא תרנגול?

לבוש אורח חיים סימן תרה

מיהו אם אין לו תרנגול לוקחין מין בעל חי אחר, כגון אווזים ותורים ובני יונים, ויש אומרים אפילו דגים, ורגילים ליתנם לעניים כדי שיהיה כפרה לנפשו, או פודין אותן ונותנים פדיונם לעניים.

מגן אברהם סימן תרה

ואם אין לו תרנגול יקח שאר ב״ח וי״א אפי' דגים (לבוש). ונ״ל דלא יקח דבר הראוי להקרבה כגון תורים ובני יונה שלא יהא נראה כמקדיש קדשים בחוץ.

רבינו יוסף חיים זיע״א בספרו בניהו על הש״ס, מסכת מכות דף יא ע״ב

ידוע דהתרנגולים הם רומזים לבני אדם, התרנגול כנגד האיש הזכר, לכן גם התרנגול נקרא גבר, והתרנגולת כנגד האשה הנקבה. ולכן בעבור כפרה לאיש ואשה שוחטין תרנגולים ולא מין עופות אחרים ולא בהמות וחיות.

מנהג הכפרות בכסף

חיי אדם כלל קמד סעיף ד

כבר נתפשט המנהג לעשות כפרות בערב יום הכפורים…אף שכמה גאונים כתבו מנהג זה, מכל מקום מה שנשרש בלב ההמון שכל כפרת יום הכפורים תולה בזה, וכמעט שכפרות ואכילת מצה נחשב להם למצוה אחת וסוברים שאין להם כפרה ביום הכפורים אם לא בתרנגול, ועל ידי זה באים לידי איסור נבלה חס וחלילה, שדוחקין זה את זה בקהלות גדולות והשוחטים ניעורים כל הלילה בפנים זעופים ואינם מרגישים בסכין. ואי לדידי צייתי ואינם רוצים לבטל מנהג זה, טוב יותר היה להם לסבב על ראשיהם במעות, כמו שכבר נשרש בלב עמי הארץ שאם אי אפשר להם להשיג תרנגול, אזי מסבבין במעות, שבאמת כן מצינו במנהג קדמונים שהיו מסבבים בזרעים (כמש״כ המ״א בשם רש״י בשבת פ״א), ותחשב להם לצדקה, ושלא יהיו נכשלים באיסור נבלה חס וחלילה. ומכל שכן לפי מנהג הנכון ליתן הכפרות לעניים או לפדותן וליתן המעות לעניים. ומי שיכול ורוצה מן המובחר, אזי יקרא להשוחט לביתו באשמורת הבוקר, ויהיה תיכף לסמיכה שחיטה. אבל לא יחשוב שזהו כפרתו, אלא יחשוב שכל מה שעושין לעוף הזה הכל היה ראוי לבא עליו (כענין הכוונה בקרבנות), והקב״ה ברחמיו עבור התשובה שעשה, היפך הגזרה ונתקיים דוגמתו בעוף הזה…

מנהג הכפרות בעציץ והמנהג למעשה

לעיל במקור 1 ראינו את דברי הגאונים לגבי כפרות בעציץ. עתה נראה את דברי האחרונים על מנהג זה.

יעב״ץ סידור עמודי שמים דף קיב ע״ב

לא מצא בעלי חיים, יקח עציץ עם זרע או נטע, ומחזירו סביב ראשו, כי האדם עץ השדה, משתתף עמו בנפש הצומחת

נחלת אבות ששון, עמ' 180, תשובה של הראשון לציון הרב יצחק ניסים זצ״ל לרבנית פרחה ששון ע״ה

בהנ״ו ירושלים תובב״א ז' חשון פור״ת לכבוד הרבנית המפורסמת בגודל חכמתה ובצדקת פזרונה כבוד שם תפארתה פרחה סלמאן דוד ששון יחי שמה לעד אכי״ר

שאלה: על הדבר אשר אמרו בבגדאד בשם פוסקים שיסבבו לכפרות מעות ולא תרנגולים והיכן כתוב.

תשובה: דבר זה לא נמצא בשום פוסק ורק הרב חיי אדם בכלל קמ״ד אות ד' כתב וזה לשונו בקהילות גדולות השוחטים נעורים כל הלילה וכו' וקרוב הדבר שלא ירגישו בבדיקת הסכין על כן אי לדידי צייתי ואינם רוצים לבטל מנהג זה, טוב יותר היה להם לסבב על ראשיהם במעות כמו שכבר נשרש בלב עמי הארץ שאם לא ישיגו תרנגולים אזי מסובבין מעות שבאמת כן מצינו לקדמונים שהיו מסבבים זרעים כמו שכתב הרב מגן אברהם בשם רש״י שבת דף פ״א עמוד שני וכו' עד כאן לשון הרב חיי אדם שם בכלל קמ״ד.

הנה הרב חיי אדם בחר במנהג עמי הארץ וכתב שטוב שיסובבו מעות ולא תרנגולים משום שלא יכשלו ח״ו באיסור נבילה וכו'. אבל מי שיכול למצוא שוחט הגון וירא שמים בודאי גם החיי אדם מודה שטוב לסובב תרנגולים. ומה שהביא סמך למנהג עמי הארץ ממה שכתב רש״י דף פ״א דשבת שהקדמונים היו נוהגים לסבב זרעים, במחילת כבוד תורתו אין דמיונו עולה יפה, דשאני זרעים מהמעות דכל עיקר הכוונה בכפרות הוא להכניע לב האדם ושיחשוב שכן היה ראוי לבא עליו כמפורש בכל הפוסקים. ואם כן בזרעים שיש בהם חיות והם יונקים ועל ידי שמסבבן ועוקרן פוסק כח החיות, והרי בזה יכול להיות שיכנע לב האדם כמו בשחיטת העופות. אבל מה שאין כן במעות. וז״ל רש״י בשבת (ד״ה האי), איזה ימים קודם ראש השנה לוקחים עציץ לכל אחד מאנשי הבית גדול וקטן וזורעים בתוכו פולין או קטניות ובערב ראש השנה שכבר צמח, לוקח כל אחד עציצו ומחזירו סביב ראשו שבע פעמים, ואומר זה חליפתי זה תמורתי וכו' ע״כ. הרי שהדבר שהיה נהוג הוא בזרעים צומחים שיש בהם כח חיות, באופן זה אין סמך למנהג עמי הארץ שהיו מסובבין מעות ורק הרב חיי אדם כתב כמנהג זה שלא יכשלו באיסור נבילות וטרפות ולבטל המנהג לגמרי לא היה עולה בידו כי כבר נתפשט בכל המקומות, ואפילו בין הספרדים, (ואף דמרן ז״ל כתב שיש למנוע המנהג), משום שכמה מהגאונים כתבו לקיים מנהג זה וכמ״ש הרב בהגה״ה והמקובלים אדרבה הזהירו לנהוג כן.

כף החיים תרה ס״ק כב

כב) ואיתא בשבת דף פ״א ע״ב ברש״י שהיו נוהגין ליקח עציץ עם הזרעים ולהחזירו סביב ראשו בער״ה…ונפקא מינה למי שאינו יכול ליקח תרנגול וגם אין לו כסף לסבב על ראשו במקום תרנגול שיעשה זה. וכ״כ בסידור רב יעב״ץ ונתן טעם כי האדם עץ השדה משתתף עמו בנפש הצומחת. …ומ״מ לא שמענו ולא ראינו בזה״ז מי שעושה זאת ואפשר דיש לחלק בין זה לתרנגול ועוד י״ל דהא דנהגו בתרנגול משום כי כן נפיק ג״כ מפומיה דהאר״י ז״ל.

מחזור בית הכפורת, דיני מנהג הכפרות, הלכה ו

ומי שאינו נוהג לעשות כפרה בתרנגול יעשה הכפרה במחיר כסף לצדקה כפי ערך הכפרה. כי "כסף" במלוי גימטריא "כפרה". עיין ספר יוסף לחק סדר משפטים יום רביעי ובבאר היטב ס״ק ה.

מאמר מרדכי-למועדים וימים פרק מב סעיף ו

אם אין שוחט מומחה או שאין לאשה פנאי לנקות ולהכשיר את העוף כדין בשרייה, מליחה והדחה, מוטב שלא יכנסו לספקות בערב יום הכפורים ויעשו כפרה בכסף.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

איסור ניחוש ועשיית סימנים בראש השנה

ב״ה

סימני ראש השנה ואיסור לא תנחשו

ויקרא יט כו, כו

לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ:

דברים יח פסוק י

לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף:

רש״י - פתו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך, מקלו נפל מידו (סנהדרין סה:).

בעל הטורים דברים פרשת שופטים פרק יח

מנחש נוטריקון מפי נפלה חתיכה שלי (שם). ד״א מקל (שם) נחש (שם) חולדה (שם סו א) שועל (שם):

שולחן ערוך יורה דעה הלכות מעונן ומכשף סימן קעט סעיף ג

האומר: פתי נפלה מפי, או מקלי מידי, או בני קורא לי מאחרי, או שצבי הפסיקו בדרך, או שעבר נחש מימינו או שועל משמאלו, ולמי שאירע לו אחד מאלו עושה ממנו ניחוש שלא לצאת לדרך או שלא להתחיל במלאכה, וכן המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים, וכן האומר: אל תתחיל לגבות ממני, שחרית הוא, מוצאי שבת הוא, מוצאי ר״ח הוא, וכן האומר: שחוט תרנגול שקרא כעורב ותרנגולת זו שקראה כתרנגול, אסור. הגה: י״א אם אינו אומר הטעם למה מצוה לשחוט התרנגולת, אלא אומר סתם שחטו תרנגולת זו, מותר לשחטה כשקראה כתרנגול (ב״י בשם הר״א). וכן הוא המנהג.

הגהות הרמ״א ביו״ד סי' קעט (סעיף ד'):

י״א דאדם מותר לעשות לו סימן בדבר שיבא לעתיד, כמו אליעזר עבד אברהם או יונתן, ויש אוסרין. וההולך בתום ובוטח בה' - חסד יסובבנו ע״כ.

הניחוש של אליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול

תלמוד בבלי מסכת חולין דף צה עמוד ב

רב הוה קאזיל לבי רב חנן חתניה, חזי מברא דקאתי לאפיה, אמר: מברא קאתי לאפי, יומא טבא לגו; אזל קם אבבא, אודיק בבזעא דדשא חזי חיותא דתליא, טרף אבבא, נפוק אתו כולי עלמא לאפיה, אתא טבחי נמי, לא עלים רב עיניה מיניה, אמר להו: איכו השתא, ספיתו להו איסורא לבני ברת! לא אכל רב מההוא בישרא; מ״ט? אי משום איעלומי - הא לא איעלים, אלא דנחיש - והאמר רב: כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש! אלא: סעודת הרשות הואי, ורב לא מתהני מסעודת הרשות. רב בדיק במברא, ושמואל בדיק בספרא, רבי יוחנן בדיק בינוקא. כולהו שני דרב, הוה כתב ליה רבי יוחנן: לקדם רבינו שבבבל; כי נח נפשיה, הוה כתב לשמואל: לקדם חבירינו שבבבל, אמר: לא ידע לי מידי דרביה אנא? כתב שדר ליה עיבורא דשיתין שני, אמר: השתא, חושבנא בעלמא ידע, כתב שדר ליה תליסר גמלי ספקי טריפתא, אמר: אית לי רב בבבל, איזיל איחזייה; א״ל לינוקא: פסוק לי פסוקיך! אמר ליה: ושמואל מת, אמר: ש״מ, נח נפשיה דשמואל ולא היא, לא שכיב שמואל, אלא כי היכי דלא ליטרח רבי יוחנן. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: בית תינוק ואשה, אף על פי שאין נחש יש סימן. אמר ר' אלעזר: והוא דאיתחזק תלתא זימני, דכתיב יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו.

תוספות ד״ה כאליעזר - ואם תאמר אליעזר היאך ניחש למ״ד בפ' ארבעה מיתות (סנהדרין דף נו:) כל האמור בפרשת מכשף בן נח מוזהר עליו וי״ל דההוא תנא סבר שלא נתן לה הצמידים עד שהגידה לו בת מי היא ואף על גב דכתיב (בראשית כד) ויקח האיש נזם זהב וגו' והדר כתיב ויאמר בת מי את אין מוקדם ומאוחר בתורה וכן מוכח כשספר דכתיב ואשאל אותה ואומר בת מי את.

וכיונתן בן שאול - וא״ת היאך ניחש ויש לומר דלזרז את נערו אמר כן ובלאו הכי נמי היה עולה.

חידושי הריטב״א מסכת חולין דף צה עמוד ב

הא ודאי מה שעשה יהונתן בן שאול אין בו צד ניחוש, כי סימנין בעלמא מסר אם כה יאמרו עלו ועלינו ובלאו הכי היה עולה, וכן אליעזר עבד אברהם על זכותו של אברהם סמיך, כדאיתא בקרא, וחס ליה לעבדא דאברהם דליהוי מנחש, והכא הכי פירושו דכל ניחוש שאין סומך עליו כמו שסמכו אלו על סימניהן אינו ניחוש, וכן פירש ר״י ז״ל.

רמב״ם (פי״א מהל' ע״ז ה״ד)

המשים לעצמו סימנים, אם יארע לי כך וכך - אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע - לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם, וכל כיוצא בדברים האלו הכל אסור, וכל העושה מעשה - מפני דבר מדברים אלו, לוקה.

השגות הראב״ד שם: א״א, זהו שיבוש גדול, שהרי דבר זה מותר ומותר הוא, ואולי הטעהו הלשון שראה "כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן, אינו נחש", והוא סבר שלענין איסור נאמר, ולא היא, אלא הכי קאמר, אינו ראוי לסמוך עליו, ואיך חשב על הצדיקים כמותם עבירה זו, ואי הוה אינהו, הוו מפקי פולסי דנורא לאפי' עכ״ל.

חידושי הר״ן מסכת חולין דף צה עמוד ב

וכך נראה לי בתירוצן של דברים שהנחש שאסרה תורה הוא התולה את דבריו בסימן שאין הסברא נותנת שיהא בהם גורם תועל' לדבר או נזק כגון פתו נפל מידו וצבי הפסיק לו בדרך כדאיתא בפ' ד' מיתות שאלו וכיוצא בהם הם מדרכי האמורי אבל הלוקח סימנין בדבר שהסברא נודעת שהן מורין תועלת הדבר או נזקו אין זה נחש שכל עסקי העולם כך הם שהרי האומר שאם ירדו גשמים לא אצא לדרך ואם לאו אצא לדרך אין זה נחש אלא מנהגו של עולם ואליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול וכיוצא מזה תלו מעשיהם שאליעזר יודע היה שלא היו מזווגין אשה ליצחק אבינו אלא הוגנת לו ולפיכך לקח סימן לעצמו שאם תהא כל כך נאה במעשי' ושלמה במדותיה עד שכשיאמר לה הגמיאני מעט מים תשיבנו ברוח נדיב' שתה וגם גמליך אשקה אותה היא שהזמינו מן השמי' ליצחק. וכן יונתן בן שאול שבקש להכות במחנה פלשתים הוא ונושא כליו בלבד לקח זה סימן לעצמו שאם יאמרו עלו אלינו יהא נראה שהם יראים ממארב ובכיוצא בזה בטח יונתן בגבורתו שהוא ונושא כליו יפגעו בהם שכן מנהגו של עולם ששנים או שלשה אבירי לב יניסו הרבה מן המפחדים ואם יאמרו דומו עד הגענו אליכם יראה מדבריהם שאינם מתפחדים ובכיוצ' בזה לא היה ראוי ליונתן בן שאול שימסור עצמו לסכנה וכל כיוצא בזה מנהגו של עולם הוא. וכי מייתינן לה בגמר' לענין איסור הכי קאמרינן שכל נחש שהוא מן הדברי' שאסרה תורה שאין הסברא מכרעת בהן כל שאינו סומך על מעשיו ממש כמו שעשו אלו השנים בדבר מותר אינו נחש ואינו אסור אף על פי שהוא מדרכי הנחשים האסורים ורב לא תלה מעשיו במברא שהרי לא אמר אי מברא אתי לאפאי איזיל ואי לא לא איזיל אלא דכי חזא מברא דאתי לאפיה אמר יומא טבא לגאו וכיון שכן אמאי לא אכיל מההוא. ואי קשיא לך והא ר' יוחנן בדיק בינוקא ונראה שהוא תולה מעשיו דהא בעי למיזל לאקבול אפיה דשמואל וכי א״ל ושמואל מת נמנע ולא הלך. י״ל שענינו של תינוק אינו מצדדי הנחש אלא כגון נבואה קטנה היא כדאמרינן בפ״ק דב״ב ניתנה נבואה לתינוקות. ולפ״ז כי אמרינן בגמ' רב בדיק במברא אי מזומנת לו אזיל ואם בקושי מצאה לא אזיל ואפשר שאף זה אינו סמך גמור כאליעזר עבד אברהם וכיהונתן בן שאול שתלו מעשיהם עליו לגמרי אבל רב מפני דברים אחרים היה נמנע אלא שהיה עושה סימן של מברא סניף להם והיינו נמי דאמרינן בית אשה ותינוק אף על פי שאין נחש יש סימן וכתב רש״י ז״ל אף על פי שאין נחש שאסור לנחש ולסמוך על הנחש יש סימן שאם אינו מצליח אחרי כן אין לו לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח. זהו דעתי בדברים הללו. ואפשר שאף הרמב״ם ז״ל לכך נתכוון שהמשים לעצמו סימנין בדבר אסור ותולה עליו מעשה לגמרי כמו שעשה אליעזר עבד אברהם בדבר מותר:

עשיית סימן למזל טוב

תלמוד בבלי מסכת הוריות דף יב עמוד א

ת״ר: אין מושחים את המלכים אלא על המעיין, כדי שתמשך מלכותם, שנא': ויאמר המלך להם קחו עמכם את עבדי אדוניכם [וגו'] והורדתם אותו אל גיחון. אמר רבי אמי: האי מאן דבעי לידע אי מסיק שתיה אי לא, ניתלי שרגא בעשרה יומי דבין ראש השנה ליום הכפורים בביתא דלא נשיב זיקא, אי משיך נהוריה נידע דמסיק שתיה. ומאן דבעי למיעבד בעיסקא, ובעי למידע אי מצלח אי לא מצלח, לירבי תרנגולא, אי שמין ושפר מצלח. האי מאן דבעי למיפק [לאורחא], ובעי למידע אי חזר ואתי לביתא אי לא, ניקום בביתא דחברא, אי חזי בבואה דבבואה לידע דהדר ואתי לביתא. ולאו מלתא היא, דלמא חלשא דעתיה ומיתרע מזליה. אמר אביי, השתא דאמרת: סימנא מילתא היא, [לעולם] יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא, כרתי וסילקא ותמרי

שולחן ערוך יורה דעה הלכות מעונן ומכשף סימן קעט סעיף ד

בית, תינוק ואשה אף על פי שאין ניחוש, יש סימן. הגה: אם הצליח אחר זה ג' פעמים או לא (ב״י בשם רש״י). וכן מותר לומר לתינוק: פסוק לי פסוקיך (טור). י״א דאדם מותר לעשות לו סימן בדבר שיבוא לעתיד, כמו שעשה אליעזר עבד אברהם או יהונתן (טור והר״ד קמחי), ויש אוסרין (רמב״ם וסמ״ג). וההולך בתום ובוטח בה', חסד יסובבנו (תהילים לב, י).

מרדכי (יומא רמד תשכ״ג) בשם תשו' הגאונים

וששחקתם שאנו נוחשי נחישות שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה ואוכלים דבש וכל מיני מתיקה ואוכלים טיסני עם בשר שומן ואוכלים רוביא וכרתי… הניחוש כזה טוב הוא ורובו מיסוד המקרא ואגדות על ראשי כבשים שאנו אוכלין כדי שישמענו הקדוש ברוך הוא לטובה בר״ה וישימנו לראש ולא זנב.

תורת חיים מסכת חולין דף צה עמוד ב

בית תינוק ואשה […] דאף על גב דבסומך עצמו עליהן מותר דלא הוה ניחוש אלא כשאומר כן בפירוש וסומך עליהן אבל כששותק לית לן בה וכי האי גונא כתב בבית יוסף סימן קע״ט מה שנוהגין לשחוט תרנגולת שקרא גברית משום דלא הוה מדרכי האמורי אלא כשאומר בפירוש שחטו תרנגולת שקרא גברית אבל כשאומר שחטו סתמא לית לן בה. מיהו לישנא דאין נחש משמע דלית בהו איסור ניחוש קאמר וכן משמע קצת מלשון הגהת אשיר״י שכתב בית תינוק ואשה אף על פי שאינו נחש וכו' והרמב״ם ז״ל בפרק י״ב מהלכות עבודת כוכבים כתב מי שאמר דירה זו שבניתי סימן טוב היתה עלי אשה זו וכו' מותר הואיל ולא כוון מעשיו ולא נמנע מלעשות אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה ולא ידענא דא״כ מאי אף על פי דקאמר.

מהרש״א חידושי אגדות הוריות שם – אין איסור ניחוש אלא בדבר שהוא לרעה

מאן דבעי למידע אי מסיק שתא כו'. […] ויש להשיב בזה משום דלכאורה בכל זה יש בו משום לא תנחשו ומאיזה טעם יהא מותר בכל אלו […] וכבר נדחקו המפרשים בכל זה ואענה חלקי גם אני מהידוע כי הטוב הוא בא ממנו ית' ב״ה אבל הרע אינו יורד מן השמים אבל עונו של אדם הוא מסלק מדת טובו ית' ב״ה מעצמו כמ״ש כי עונותיכם הבדילו ביני לביניכם ולזה הטוב הבא ממנו ית' ב״ה בהחלט כמ״ש לא יצאה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזרה וכו' אבל הרע אינו בא בהחלט כי אפשר שישתנה כמ״ש ברבי חנינא שלא היה יכול המכשף להזיקו משום דנפיש זכותיה שנאמר אין עוד מלבדו ולזה הנותן לעצמו סימן בדבר מה לטובה אין זה ניחוש אלא סימן טוב שיבא לו ממנו ית' ב״ה אבל הנותן לעצמו סימן בדבר מה בהפך זה ולרע לו הרי זה ניחוש שתולה שיבא הדבר בהחלט ואינו כן דברחמי שמיא אפשר שישתנה וכל הני דנקט בהך ברייתא דפ״ד מיתות דהוי ניחוש כגון פתי נפלה מפי וכו' הן ניחוש לרעה לו ולזה […] והענין מבואר דבעשרה ימים אלו נגזר על האדם מי יחיה ומי ימות מי יעשר ומי יעני מי ינוח ומי ינוע ומי ישקט וכו' ולזה כי הנר הוא נשמת אדם ואם יראה דמשיך נהוריה יהיה לו לסימן טוב שיחיה ומסיק שתא וכן אי שמין תרנגולא יהיה לו לסימן טוב דמצלח בעסקיו ויתעשר וכן אי חזי בבואה דבבואה וכו' כי האל יתברך ב״ה הוא נותן מלאכיו לשמרו בכל דרכיו כמ״ש כי מלאכיו יצוה לך וגו' והן הן צלו של אדם וז״ש כלב סר צלם מעליהם וה' אתנו אמר כי כל אומה יש לה שר בשמים שהוא מגינם וצלם וכבר סר הקדוש ברוך הוא אותם מעליהם דאין הקדוש ברוך הוא מפיל אומה עד שהוא מפיל שר שלהם ואל תאמרו כי גם אנו אין לנו שר כי אין מזל לישראל הנה וה' אתנו כמ״ש בצל שדי יתלונן דעולם ומלואו שלו לצוות את מלאכיו לשמרנו ולזה אי חזי בבואה וכו' שהוא לסימן טוב על שמירת מלאכיו בדרך כמ״ש הדר ואתי לביתיה בלי שום פגיעה רעה אבל בהפך לא קאמר דגם אם לא ימשוך נהוריה אפשר שיחיה וגם אם לא שמין אפשר שיצליחו נכסיו וגם אם לא חזי בבואה וכו' אפשר דהדר ואתי לביתיה דבתשובה ומעשים טובים שבאלו עשרה ימים יתכפר לו עונו להשתנות מזלו הרעה לטובה ודו״ק:

קרן אורה מסכת הוריות דף יב עמוד א

האי מאן דבעי למידע כו' עיין מהרש״א בח״א שהאריך בזה, ותוכן דבריו דלטובה אין בו משום ניחוש וכל הני דתני בסנהדרין (ס״ה ע״ב) הם ניחוש לרעה וזה אסור. ולא משמע כן בחולין פרק גיד הנשה (חולין צ״ה ע״ב) גבי הא דאמר רב מברא אתי לאפאי יומא טבא לגו. וקאמר התם אלא משום דנחיש, והאמר רב כל ניחוש שאינו כאליעזר כו' אינו ניחוש. ולדברי המהרש״א ז״ל תיפוק ליה דמותר לעשות סימן לטובה. והא דאליעזר נמי אמאי הוי ניחוש, הא עשה סימן לטובה. […] ונראה דלעשות לו סימן לדבר מותר, ואינו בכלל ניחוש. ושורש כל דבר זה הוא ממשיחת מלכים על המעיין. דילפינן מינה דסימנא מלתא היא. וכה״ג נמי סימן הנר והתרנגולת הוא דבר שאין בו ניחוש, אלא סימן בעלמא מעין הדבר. כי הדלקת הנר הוא סימן מעין חיות האדם על האדמה, כמ״ש (ש״א ג', ג') ונר אלהים טרם יכבה כו' וכן גידול התרנגולת הוא סימן להצלחת העסק, ומ״מ דברי המהרש״א ז״ל נכונים דלרע ח״ו אין לחוש לשום סימן, וכמו שאמרו ז״ל (סוכה ל״ט ע״א) על ליקוי המאורות מאותות השמים אל תחתו.

גר״ש קלוגר (הגהות חכמת שלמה או״ח סי' תקפ״ג ס״ק א'):

הנה הטעם מ״ש בש״ס ובש״ע לאכול דברים טובים ומתוקים אין הכוונה דרך תפלה, דאין מקום לתפלה בשעת אכילה, רק זה הוי לבטחון ואמונה, כי מראה שהוא מאמין ובוטח שכן יהיה, ובפרט לפמש״כ בדרושים דבר״ה יהיה אדם משמח ואומר כל מה שעשה הוא יתברך לטובה, ובזה יהיה נהפך באמת לטובה… ולכן מה״ט תקנו לאכול מאכלים טובים ומתוקים ולומר עליהם כן כדי שאם ח״ו נגזר להיפך יהיה נהפך ע״י אמירה זו לטובה וכו', עכ״ד.

ספר צדה לדרך (לרבנו אשר ב״ר שמואל מלוניל מאמר ד כלל ה), וז״ל: … ולפי שאנו נשענין ובוטחין על הכפרה מתוך התשובה, באה המצוה שנשמח בר״ה כמו שבאה בקבלה בעזרא לכו אכלו משמנם ושתו ממתקים וגו', ושנגיל במצוותיו ושנזכרהו מתוך השמחה, ולכן אמרו חז״ל שנהגו לשום על השולחן סלקי תמרי רוביא… וזה שלא כדרך נחושי הסכלים, אלא שהטבע משלים כוונת היום, צריך שיהא זה על שולחנו ויחשוב עליהם בדרך השיתוף סלקי יסתלק עונותינו תמרי יתמו חטאתינו וכו', עכ״ד.

בית הבחירה למאירי (הוריות יב.)

הרבה דברים הותרו לפעמים שהם דומים לנחש ולא מדרך נחש חלילה אלא דרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה, והוא שאמרו ליתן על שלחנו בליל ראש השנה קרכס״ת [ר״ת] קרא רוביא כרתי סלקא תמרי שהם ענינם מהם שגדלים מהר ומהם שגדלותם עולה הרבה, וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש תקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה … וידוע שכל זה אינו אלא הערה, שאין הדבר תלוי באמירה לבד רק בתשובה ומעשים טובים וכו'.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

סימני החג

החג סימני

שנה ראש זמן מיוחד, יום נורא ואיום, יום שבו אנו ממליכים את הקב״ה על העולם, שאנו מתפללים בו כי יתברך הבורא יתגלה עלינו וישכין עלינו מלכותו. ולכן יום זה גם יום הדין הגדול והנורא — אנו נבדקים מה עשינו עם כל הטוב האלוקי שהתגלה עלינו בשנה שעברה, האם השתמשנו בו לטובה, ואז אפשר להמשיך להגלות עלינו… או ח״ו השתמשנו בו לרעה, ואז.

המקובלים כתבו כי בערב ראש השנה הנשמה עולה לעליונים, נשפטת שם וחוזרת אלינו טעונה בכוחות חדשים, להמשיך לחיות לשנה הקרובה. כך יוצא שבתחילת הלילה יש לנו רק כמין חיות לגופינו, ועיקר הנשמה נמצאת בעליונים.

הגמרא במסכת כריתות למדה אותנו כחלק מהרצון שלנו להיות שליחים נאמנים חיילים בדבר ה׳: ״אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל איניש למיכל בריש שתא קרא, ורוביא, כרתי, סילקא ותמרי״ — (מילולית: אמר אביי: עכשיו שאמרת שלסימן יש חשיבות, יהא רגיל אדם לאכול בראש השנה דלעת, לוביה, כרישה, תרד ותמר).

אנחנו לוקחים סימנים שמסמלים את הרצון האמיתי שלנו להתדבק בבורא, וכך על ידי סימנים אלה מציבים סדר רעיוני ומטרות לשנה הבאה עלינו לטובה. (הסדר שנלמד הוא לפי איש חי — ספרדי, לפי הבן.)

אנחנו מתחילים בתמר כשלב ראשון.

**1) תמר — הצבת מטרות**

אחד הדברים המיוחדים בתמר מסמל לנו מה המטרה של חיינו — שכל חלק ממנו יהיה לשם שמים. בתמר אין פסולת, משתמשים בכולו: אוכלים את הפרי, משתמשים בגרעינים להסקה, בעלים כפות, ולסכך, ומשתמשים בתמרים כמטאטא וכו׳.

אחד הדברים המדהימים בתמר הוא שאפילו שגדל בבקעה, בחום, במליחות — הפרי שלו הוא אחד הפירות המתוקים ביותר. לוקח את המר המלוח הקשה — והופך למתוק.

כך אם נצליח להפוך — אנו אומרים לקב״ה שרוצים שהשנה לא תהיה בנו כלל פסולת, שכל רע, לקחת את כל הכוחות שלנו ולנצל אותם לטוב.

**2) לוביה — הכוונת מחשבות**

לאחר שהתבנו מטרות לשנה החדשה, אנחנו לוקחים את הלוביה. זה ירק שבנוי עם נרתיק עם מלא עיגולים (מזכיר שעועית ירוקה).

בחיינו ישנם הרבה רצונות, מחשבות במגוון כל כך רחב של נושאים, ואנו מתפללים ומבקשים מריבונו של עולם שכל המחשבות שלנו יובלו לכיוון אחד, למקום אחד — לדבקות בבורא. כמו הלוביה שיש לה הרבה גרעינים וכולם מוכוונים לאותו כיוון — גם אני רוצה להיות מוכוון כולי אליך, להתדבק בך.

**3) כרתי — עבודה על עצמי**

כרתי — מלשון כרת.

לאחר שהבענו את רצוננו הכללי להידבק בבורא, אנחנו מתחילים להתעסק בפן המעשי שלנו.

ישנם אלו — מחשבות רעות שקיימות בי, שאני ממש רוצה לכרות אותם ממני, שלא ימשיכו ללוות אותי: קנאה, כעס, תאווה, וכבוד ומחשבות שליליות. אני לוקח את הכרתי — מלשון כרת, ומתפלל לה׳ שיעזור לי השנה לכרות את אותם מחשבות שליליות מעלי.

**4) סלקא — עבודה על עצמי**

זה סוג של מחשבות לעומת הכרתי — ישנם מחשבות נהדרות שאני מאוד רוצה אותם, אבל לא עכשיו. מדהימות, אך לא מגיעות בזמן נכון.

לדוגמא — לחשוב על כיבוד הורים זה דבר נפלא, אבל לחשוב על זה בזמן שאני לומד תורה — אז אני לא אכבד הורים ולא אלמד תורה. וכן להיפך — לחשוב על לימוד תורה בזמן שאני מכבד הורים. זה מחשבות נהדרות רק שבאות בזמן הלא נכון.

אנחנו מבקשים מהבורא לסלק את אותם המחשבות הנהדרות (לא לבטלם, אלא לסלקם לזמן אחר). ולכן רוצה לסלק אותם לזמן נכון — טובות מחשבות שמגיעות כשאני עסוק במשהו חשוב אחר.

**5) קרא — ״יקרע רוע גזר דיננו ויקראו לפניך זכיותינו״ — זכיות שעשיתי ברע שעשיתי להתקדמות**

עד עכשיו הבענו עמדות לגבי שנה הבאה, אבל מה עם הטעיות שכבר עשינו, אותם מחשבות לא נכונות שהיו לנו עד עכשיו?

אני לא רוצה למחוק אותם לגמרי, האמת שכל הזדונות שאותם אני פשוט רוצה להפוך לטוב — יהפכו לזכויות. שיקרע רוע גזר דיננו ויקראו לפניך זכיותינו — הדברים הרעים שעשיתי יראו לי מה לעשות ואיך להתקדם, שהכל יתהפך לטובה.

**6) רימון — הוצאת הטוב**

אחרי התשובה העמוקה שעשינו לעצמינו, יוצא הזיו והזוהר הפנימי שלנו.

רימון מסמל יופי, פאר.

הגמרא במסכת בבא מציעא מספרת על יופיו המיוחד של רבי יוחנן ואז אומרת: ״מַאן דְּבָעֵי מֶחֱזֵי זַהֲרֵי דְּר׳ יוֹחָנָן, נַיְּיתֵי כָסָא דְּכַסְּפָא מִבֵּי הַצּוֹרֵף, וְּנְּמַלֵּי לֵיה פַּרְּצִידַיָא דְּרִמּוֹנָא סוּמְּקָא, וְּנֶהְּדַר, וְּנוֹתְּבֵיה בֵּין שִׁמְּשָׁא לְּטוּלָא, וְּנִסְּמוֹךְ כְּלִילָא דְּוַורְּדָא סוּמְּקָא לְּפוּמֵיה״ — [מי שרוצה לראות את יופיו של ר׳ יוחנן, שיביא כוס כסף מבית הצורף, וימלא אותה גרעיני רימון אדומים, והכסף חדשה ולבן ביותר, וישים זר ורדים אדומים על פי הכוס, ויעמיד אותה בין החמה והצל — אותו הזוהר שיש לציור הזה הוא יופיו של ר׳ יוחנן].

כל יופיו המדהים של הרימון עם הכתר על ראשו מסמל לנו שאחרי כל התהליך שעברנו, היופי והטוב שיש לנו יוצא החוצה.

**7) תפוח בדבש — לפעמים החמוץ מתוק ולפעמים המתוק חמוץ**

הרבה פעמים אנחנו מרגישים שמה שנראה לנו טוב ומתוק בחיים הוא לא באמת נכון, וגם ההיפך — שהדרך שאנחנו הולכים בה היא חמוצה לנו, אבל בסופו של דבר זה באמת מתוק.

לכן אנחנו מערבבים שניהם יחד — את התפוח החמצמץ ואת הדבש המתוק, ומבקשים שנה טובה ומתוקה, שנזכה לחוות את הטוב ולהרגיש את הטוב, שגם הדרך וגם התוצאה יהיו מתוקים.

ויש גבול לכמות דבש שאדם יכול לאכול אחר כך, כי זה נהיה מגעיל… ואנחנו מברכים שנה טובה ומתוקה בלי כדבש — (שלא רוצים שיהיה גבול למתיקות של השנה).

**8) ראש דג — העברה למעשה**

בהתחלה יש לנו המון מחשבות טובות ועוצמתיות, אבל אנחנו מפחדים — ראש השנה זו תחילת שנה, שכשיתפוגג המתיקות של ההתחלה, שבמשך השנה ירדו לנו הרצונות, שכל התובנות שהגענו אליהם.

לכן לוקחים ראש של דג ומתפללים שכל השנה הזו יהיה כראש ולא כזנב — שכל התהליך והתובנות שהגענו אליהם ילוו אותנו במשך השנה, ושנצליח להגיע לדבקות בבורא אחרי כל התהליך ובמשך כל השנה. שנזכה שהשנה שהשכל יהיה שליט על הלב ולא הפוך, שבאמת הראש יוביל במהלך השנה.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שיעור בענייני שמיטת כספים מועדכן - הלל מרצבך- אלול תשפ''ב

בס״ד

יסודות דיני שמיטת כספים

החיוב

א. פסוקים א-י, דברים טו

מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַעֲשֶׂה שְׁמִטָּה: וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה׳…

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה׳ וְהָיָה בְךָ חֵטְא: נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.

ב. רמב״ם הל׳ שמיטה ויובל פ״ט הל׳ א-ג

מצות עשה להשמיט המלוה בשביעית, שנאמר ״שמוט כל בעל משה ידו״. והתובע חוב שעברה עליו שביעית עבר על לא תעשה, שנאמר ״לא יגוש את רעהו ואת אחיו״. אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג שם שיש שמיטת קרקע… ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בכל מקום בזמן הזה, ואף על פי שאין היובל נוהג, כדי שלא תשתכח תורת שמיטת הכספים מישראל.

ג. טור חושן משפט סימן סז, ה

וכתב א״א הרא״ש ז״ל בתשובה: ששאלת בארץ שנוהגין לגבות שטרות שעברה עליהן שביעית, הוי יודע שמיום בואי לארץ הזאת תמהתי על זה וצווחתי ולית דמשגח בי, ואמרו כי כבר נהגו כן בארץ ככרוכיא ואמרתי מנהג כזה שהוא כן ואא״פ לשנות המנהג. לעבור על דברי תורה ולהוציא ממון שלא כדין אין לילך אחריו. ואמרו לי כי רגילין לכתוב הרבה יפוי לשון בשטרות שמורין שהן על זה שלא תהא שביעית משמטתו, ודקדקתי ולא מצאתי שום תנאי ויפוי לשון שכתוב בשטרות שיוכל המלוה לגבות בכל צד בין בדרכים הדתיים בין בדרכים שאינם דתיים. ואם מתנה הוא לגבות בדרכים שאינם דתיים הרי הוא מתנה על מה שכתוב בתורה. ואני מיום בואי לכאן איני דן שלא תשמט שביעית, וגם איני סותר מנהגם אלא אני מניחם לדון כמנהגם.

ערוך השולחן חושן משפט סימן סז סעיף א

אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה, אלא בזמן שהיובל נוהג. ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בכל מקום בזמן הזה.

הגה: י״א אבל דאין כן הסכמת הפוסקים, שאין שמיטה נוהגת בזמן הזה. ונראה שעליהם סמכו במדינות אלו, שאין נוהגים דין שמיטה כלל בזמן הזה, והמנהג היו עדין נוהגים כמו שכתוב בתשובה הרא״ש בזמנו, שהיה צווח ככרוכיא ולא אשגחו ביה, לבטל המנהג.

זמן חלות שמיטת כספים

ד. רמב״ם הל׳ שמיטה ויובל פ״ט הל׳ ד

אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה… לפיכך הלוה חבירו את חובו גובה כל השנה עצמה בשביעית, וכשתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב.

הנמנע מלהלוות לפני השמיטה

ה. רמב״ם הל׳ שמיטה ויובל פ״ט הל׳ ל

מי שנמנע מלהלוות את חבירו קודם השמיטה שמא יתאחר החוב שלו וישמט עבר על לא תעשה, שנאמר ״השמר לך וגו׳ וחטא״, שהרי הזהירה גדול הוא עליו בשני לאוין… והתורה הקפידה על רעה מחשבה זו וקראתו בליעל. והבטיח הקדוש ברוך הוא בשכר הדבר הזה כי בגלל הדבר הזה יברכך, שנאמר ״יברכך וגו׳״. הלוואות שלא נכללו בשמיטה

ו. שולחן ערוך חושן משפט סי׳ סז סע׳ י-טו

המלוה את חבירו וקבע זמן לו… אין שביעית הבאה משמטתו בתוך הזמן.

המוסר שטרותיו לבית דין ואמר להם: גבו לי חובי — אינו נשמט.

המלוה על המשכון — אינו משמט.

הקפת חנות — אינה משמטת. ואם זקפה עליו במלוה — משמטת.

שכר שכיר — משמט. ואם זקפו עליו במלוה — אינו משמט.

דין פרוזבול

ז. מסכת שביעית פרק י משנה ג

פרוזבול אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן, כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה (דברים טו) ״השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל״ וגו׳, התקין הלל פרוזבול.

ח. תלמוד בבלי גיטין לו, ב

ומי איכא מידי דמדאורייתא משמט שביעית והתקין הלל דלא משמטא? … אמר אביי: בשביעית בזמן הזה… הלל ראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה, עמד והתקין פרוסבול.

ומי איכא מידי, דמדאורייתא שביעית משמטא, דתשמט? אמר אביי: הוא שב ואל תעשה ותקינו רבנן. אמר רבא: הפקר בית דין היה הפקר.

ט. רמב״ם הל׳ שמיטה ויובל פ״ט הל׳ טז

כשראה הלל הזקן שנמנעו מלהלוות זה את זה ועוברין על הכתוב בתורה: ״השמר לך פן יהיה וגו׳״ — התקין פרוזבול כדי שילוו זה את זה עד שישמט החוב.

י. שולחן ערוך חושן משפט סימן סז סעיף יט

זה גופו של פרוזבול: מוסרני לכם פלוני ופלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה. והדיינים, או העדים, חותמים מלמטה.

יא. רמב״ם הל׳ שמיטה ויובל פ״ט הל׳ יט

אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע. אין ללוה קרקע — המלוה לו אפילו קלח של כרוב שבתוך שדהו, כירה או תנור — כותבין עליו. השאילו מקום לכירה, היתה לו שדה ממושכנת — כותבין עליה פרוזבול.

יב. שולחן ערוך חושן משפט סי׳ סז סע׳ כה

כותבים על נכסי האיש, ולאשה על נכסי בעלה, וליתומים על נכסי אפוטרופוס.

הלוואות שאחר שכתב פרוזבול

יג. רמב״ם הל׳ שמיטה ויובל פ״ט הל׳ כב

כתב הפרוזבול ואח״כ הלוה — אינו מועיל, אלא נמצאת משמיט עד שיכתוב הפרוזבול אחר שהלוה. שכל מלוה שקודם הפרוזבול אומר אינה נשמטת בפרוזבול זה, ואם קודם למלוה הפרוזבול — נשמטת.

המחאות שהגיע זמן פירעונם

יד. מרדכי מאמר פרק כב סע׳ ט

המחאת צ׳ק דינה כשטר חוב ולא ככסף, ולכן צ׳ק שזמנו לפני ר״ה של השנה השמינית, ודחה משיכתו לאחר ר״ה — משמט אם לא עשה פרוזבול. ואם זמנו לאחר ר״ה של השנה השמינית — אינו צריך פרוזבול.

גבייה בכרטיס אשראי

טו. מרדכי מאמר פרק כב סע׳ י

אדם שפורע חובו ע״י תשלום בכרטיס אשראי, אף שהחברה גובה מן הלווה לאחר כמה שבועות, נחשב כגבוי למוכר ולא חל בו שמיטת כספים. כיוון שהחברות משלמות למוכר בין אם יש ללקונה ממון ובין אם לאו.

תכנית חסכון

טז. מרדכי מאמר פרק כב סע׳ ח

תכנית חסכון בבנק שזמן פרעונה לפני ר״ה של השנה השמינית ונמשכה עד סוף השביעית — נשמטת (אא״כ עשה פרוזבול). ואם זמן פרעונה חל אחרי השנה השמינית — אינה נשמטת.

משכנתא

יז. ילקוט יוסף פרק כד סע׳ לז

מנהלי הבנקים חייבים לעשות פרוזבול, כדי שיוכלו לגבות את החובות שקיימים להם (לפני ראש השנה). ודי בפרוזבול אחד כללי לכל חובות הבנק.

החזרת חוב אחר השביעית

יח. רמב״ם הל׳ שמיטה ויובל פ״ט הל׳ כח

כל המחזיר חוב שעברה עליו שביעית — רוח חכמים נוחה הימנו. וצריך המלוה לומר למחזיר: כבר אני משמיט, וצריך שיקבל ממנו, אמר אעפ״כ רצוני שיקבל — יקבל. ואל יאמר לו בחובי

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

פרשת כי תצא לדרשה

אלי מדברת הפרשה

בס״ד

אליהו בן שלמה — הרב אליהו בן אלעזר

פרשת כי תצא, תש״פ״ב

היום יום שישי, י״ג אלול, יום לפטירתו של מרן גאון עוזינו ותפארתינו, רבנו יוסף חיים בעל הבן איש חי, עלינו תגן זכותו.

אז נכתוב דברים משמו, איש חי.

---

בפרשה כתוב: ״כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך״ (דברים כב, ח) — כדי שלא יפול האדם שעלה לגג, ומברך: ״אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה״.

בספרו דרשות יוסף חי (ועוד) בא לקח פירוש את הפסוק הזה לצד הרוחני. וזה תוכן דבריו: ״כי תבנה בית חדש״ — הבן איש חי.

הכתוב כאן ליתן עצה טובה נפלאה לאדם, בין בעניינים הגשמיים של משא ומתן שלו, בין בעסק התורה. עצה זו צריכה לכל אדם. רוב העולם מגיע להם נזק מדבר אחד, ואין מרגישים בו. לכן כולם צריכים לעצה הטובה. אני הקטן צריך לעצה זו, ואני מתפלל שהקב״ה יעזור לי לקיים את העצה הזו.

העצה שהבן איש חי לומד היא: אדם שבונה לעצמו בית חדש — בית במחשבות, בית במעשים, בית בדמיונות — צריכים לשים להם מעקה! גבול לדמיונות. אם אדם ישקע בדמיונות של ההצלחה — מה הוא יעשה בכסף שהוא ירוויח, איך יראה עם התעודה שיקבל, איך יצטלם יפה עם הכובע והמצנפת של קבלת התואר — זה עצמו מונע ממנו להתקדם אלא השיא.

כדי שלא תשים גבול, כדי שתהיה לאדם אמביציה להמשיך ולעשות וליצור — אבל אנחנו אומרים: ״נכון, השמים הם הגבול״ — תיפול בדמיונות לא נכונים.

---

הרב (בהמשך דרשות יוסף חי בפרשתינו) מספר ואמר על אדם שאחד ששם תבניות ביצים על ראשו וחשב איך יעשיר. וכך יעשה: שישים תרנגולות על הביצים ויצאו לו אפרוחים, והם יגדלו ויטי לו עוד ביצים, עד שיהיה לו מלא ביצים וימכור אותם. ואט ואט יהיה לו מכולת משלו, ויקנה וימכור ויסחר, ובסוף יהיה לו סניף רמי לוי, ובסוף יקנה וימכור כל סניפי רמי לוי בארץ. וכך חשב בדעתו ודמיונותיו, עד שחשב שהוא יהיה האדם הכי עשיר בעולם. וכאשר יגיע יום ההולדת של נשיא שלו יהיו, יזמינו אותו לברך את נשיא ארצות הברית, ביידן, והוא דמיין איך הוא יברך ואיך יקוד לו קידה. וכאשר עשה כן נפלו לו כל הביצים מראשו ונשתברו, ואיתם נגוזו כל חלומותיו.

---

ובזה הרב מסביר את דברי הגמרא (סנהדרין דף כו עמוד ב): ״מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה״, ופירש רש״י: אדם שאומר כך וכך אעשה, או עד תאריך כך וכך אסיים את מסכת זו — וכזה וכזה יעשה זה שישבית הדבר ולא יצליח לעשות.

יזכנו ה׳ יתברך לדבוק בדרכיו ובמידותיו של מרן רבנו יוסף חיים ע״ה בעל הבן איש חי, ומי שזוכה ללמוד כל יום שעה מהבן איש חי — אשריו ואשרי חלקו.

---

¹ כנפסק בשולחן ערוך בחושן משפט בסימן תכז, ובבן איש חי הלכות שנה שניה פרשת פנחס א. וראה בטעם מצות מעקה בספר החינוך מצוה תקמו.

² כך פסק הרמב״ם בפרק יא מהלכות ברכות הלכה ח, וכן הוא בבן איש חי הלכות שנה שניה פרשת פנחס הלכה ד, ודלא כדעת הרוקח. ודעת המאירי במגילה כא: שאין לברך על מעקה, ובהליכות עולם חלק ז עמודים קעה-קעט חזר בו הרב הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצ״ל ממה שפסק ביח בסימן מד חלק ו דעת ה, ומסקנתו שיש לברך על מעקה.

³ וראה גם בשיחות הר״ן אות ו, וגם בליקוטי שיחות של הרבי מלובביץ כרך ב עמוד 385.

⁴ דלא כפירוש שיחות הר״ן אות סב. ועיין על הגמרא בסנהדרין שם בספר בית יעקב לרבנו אברהם דיין ע״ה, שהיה מגדולי חכמי ארם צובא, שהעיר על דברי החיד״א במראית העין. ועיין עוד בכתר מלכות אות צ מה שכתב בזה מרן רבנו יוסף חיים ע״ה.

⁵ כן כתב הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצ״ל בבן איש חי, ומי שזוכה ללמוד כל יום שעה. בשו״ת יחוה דעת חלק ז סימן ה בתשובה לאדם שששכח להניח את התפילין שלו יום אחד, מה יעשה לתיקון. מה יעשה לתיקון.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

הלנת שכר בהלכה

הלנת שכר בהלכה וחודש אלול

מקור

1. דברים כד 2. ויקרא יט

התורה חוזרת על האיסור בהקשרים שונים, מדוע? חיזוק, איסור בעל גוונים שונים.

בבא מציעא קיא ע״א

רמב״ם שכירות יא [איסורי דאורייתא]

איסורי דרבנן

חיוב מוחלט ללא פשרות

שו״ע חו״מ שלט — תשלום משכורת ידוע מראש.

תלוי בתביעת הפועל או בהגעת התקציב מדין מחילה.

כשהעביר את השכר בדרך אחרת [דרך חנווני] אינו עובר.

פתחי תשובה בשם שו״ע הרב: מידת חסידות כשאין לו — ללוות ולתת לפועל.

מה דין רשויות שאינן משלמות בזמן עקב שותפות בשכירות הפועל?

האיסור מדרבנן — נבל ברשות התורה. בזה איסור הלנת שכר חמור יותר, כי יש לרשות דין מלכות, וכידוע שמלך כותב לו שני ס״ת אחד על ידו.

בדרך כלל זה קורה ברשויות כאשר יש להם סדר עדיפויות בתחלוקת התקציב, והפועלים אינם בראש, וגם פוליטיקה מעורבת בזה — מקורבים, הבטחות, וכיוצא בזה.

אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו איזובי הקיר — הפרט לומד מהכלל.

רמב״ם שם.

מלאכי ג ה.

מצודות שם.

״ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה״ [ישעיה א].

מדוע הצדקה מקבילה לתשובה ונמשלת בנביא לשמש? לשמש תכונות של הארה ובהירות, השמש מאירה את נתיבי הדרך, מעצימה את חירות האדם, מבשילה את הפירות.

ללא תשובה אנו כעניים ממעש, אובדי עצה ודרך, שמינו מעוננים. כך הצדקה עושה לעני ולנצרך. יש כאן מידה כנגד מידה — במידה שאדם מודד כך מודדין לו. כך קלות התשובה לעניים מדעת מקבילה לפעולת הצדקה לעני.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

כי תצא תשפב

תצא - כי תצא: מידות ומשקלות

הרב חנן שוקרון

**סיפור**

כמה שנים לפני נפטר איש עסקים מצליח, שהיה ידוע בעושרו כמו הרב, גם בגמילות החסד שלו ובתרומותיו למוסדות תורה. עוד כששכב על ערש דווי, הפקיד ביד ילדיו שתי מעטפות סגורות וציווה אותן לפתוח אחרי מותו. על הראשונה כתוב ״לפתוח בעת ההלוויה״, ועל השניה ״לפתוח בתום השבעה״.

בעת ההלוויה נפתחה הראשונה, והתברר שכתובות בה שש מילים בסך הכול: ״אני מבקש לקבור אותי עם גרביים״. הבנים רצו למלא את בקשתו האחרונה של אביהם, אך חברא קדישא התעקשו שלפי ההלכה לא קוברים אדם עם גרביים. תחינותיהם, צעקותיהם ואיומיהם לא הועילו, והאב נקבר בלי גרביים, כמו כל יהודי כשר.

ציפו בקוצר רוח לסוף השבעה כדי לגלות את סודה של המעטפה השניה. כל בני המשפחה והחברים התכנסו, והבן הבכור נטל לידיו את המעטפה ופתח אותה בידיים רועדות. על הדף שהיה בפנים היו כתובות המילים הבאות:

״בני היקרים, אני יודע שקברתם אותי בלי גרביים. רציתי רק להראות לכם שלא משנה כמה כסף ורכוש יש לך בעולם, כשאתה עוזב אותו — לא תוכל לקחת איתך אפילו זוג גרביים עלוב אחד. ״

**פרשת המצווה**

״לֹא־יִהְיֶה לְךָ בְכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה: לֹא־יִהְיֶה לְךָ בְבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה: אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה־לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה־לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: כִּי תוֹעֲבַת ה׳ אֱלֹהֶיךָ כָּל־עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל״

**חומרה**

בחומרא רבה. מי שמשקר בעסקים נחשב תועבה. למה? כי תועבה ממש, כמו משכב זכור או מעביר בנו ובתו באש — פירושו שינוי סדרי הערכים בחיים.

האלשיך שואל שאלה נוספת על הפסוקים: האם לא די בכך שהמרמה קרויה תועבה? למה צריך גם להבטיח שכר כך כל כך מופלג? בזה שהוא קרוי תועבה — לא די?

האלשיך מתרץ שרוב המריבות הפיזיות שבין איש לרעהו הם על משא ומתן בממון. לכן נסמכה פרשת הרמאות לפרשת אנשים שינצו. המשקר בעסקים גורם לעצמו אריכות ימים בכך שאין לו אויבים — אין מי שמבקש את רעתו.

**סיפור**

פעם פגשתי מנכ״ל של חברת יזמות עסקית בשם ג׳ק גאומטריקס. יום אחד הוא נפגש עם איש עסקים ענק בהודו ושוחחו על שיתוף פעולה. אחרי כמה שעות, שואל ההודי את ג׳ק: ״העסקה נראית טובה. אבל איך אני יודע שלא תגנוב אותי או תעתיק ממני? ״ ג׳ק ענה לו: ״כשהאלהים מצווה עליך לעשות את מה שמרכז החיים שלך עליך — סכום בעולם לא חשוב. ״

**זהות יהודית**

הרש״ר הירש מדייק (והוא משתמש במילים חריפות יותר בתרגום) למה הוא נחשב ״תועבת ה׳ אלהיך״ ולא סתם ״תועבה״? אם הוא קורא לעצמו ״יהודי״ ואיננו שומר בקפדנות על צדק במשא ומתן — הוא תועבת ה׳ אלהיו.

הגמרא מוסיפה (בבא בתרא פח ב) שעונשן של מדות קשה יותר מעונשן של עריות, כי תשובה על זה קודם כל להשיב את הגזלה, ומי שמרמה אינו יודע כמה גנב וממי. וגם אחרי ההצעה של הגמרא לעשות צרכי רבים בים, הגמרא מסכמת: ״לאו תשובה מעלייתא היא״, כי זה לא רק גזל — אבל אסור להזהיר. כדברי המדרש: יש כאן משהו נוסף — שהם גונבי דעת הבריות, ביותר על לא אחד.

השולחן ערוך כותב (רלא): ״ענשו בעוה״ז שלא יצליח ונכסיו ילכו לטמיון, ולהיפך מי שמתאמץ במדות ומשקלות אמת, אף שלשעתו נראה חסר יבואנו, אבל לבסוף הברכה שורה בכל משלח ידיו. ״

**סיפור**

חבר קנה מזדה 2004 יד שניה. יום אחד עשה תאונה. המוסכניק החליף לו הכל מקורי בשאסי ואמר לו: ״אתה יכול לנסוע מצויין, אבל כשתמכור — שים לב שנפגע. ״ הגיע היום למכירה, ופרסם את המזדה עם הפגיעה בשאסי למחירון 15 אלף. התחבט, התלבט, ובסוף פרסם ב-15 אלף, אבל כבר לכל אחד בטלפון סיפר שהייתה פגיעה בשלדה בתאונה. עוד אחד ועוד אחד מתקשר ומסרב, עד שהגיע אחד ושילם לו 14 אלף — כי הרכב היה של ילדותו, וביקש אותו במיוחד.

**המצווה — ״מצוות מידות״**

על מידת הביטחון בה, אפילו בשם המצווה ״מראה ישראל אהבת הרעות״, המאזניים של המוט נקרא בגמרא ״נפ״ש״ (ב״ב שם) — זה כמו בית דין. אסור למדוד לאחד בימות החמה ולשני בחורף, מחשש להטיה. לא מכינים מאזניים מעץ או מבדיל, אלא רק מאבן או זכוכית. ועוד ועוד.

לסיכום, השולחן ערוך אומר: ״מוטב לאדם להתגולל באשפתות משיהיה במסחרו מידות ומשקולות שקריים, ואסור לרמות שום רמאות בעניין המידה והמשקל בין לישראל בין לגוי, אלא יהיו מיושרות ומצודקות. ״

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות