ב״ה
סימני ראש השנה ואיסור לא תנחשו
ויקרא יט כו, כו
לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ:
דברים יח פסוק י
לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף:
רש״י - פתו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך, מקלו נפל מידו (סנהדרין סה:).
בעל הטורים דברים פרשת שופטים פרק יח
מנחש נוטריקון מפי נפלה חתיכה שלי (שם). ד״א מקל (שם) נחש (שם) חולדה (שם סו א) שועל (שם):
שולחן ערוך יורה דעה הלכות מעונן ומכשף סימן קעט סעיף ג
האומר: פתי נפלה מפי, או מקלי מידי, או בני קורא לי מאחרי, או שצבי הפסיקו בדרך, או שעבר נחש מימינו או שועל משמאלו, ולמי שאירע לו אחד מאלו עושה ממנו ניחוש שלא לצאת לדרך או שלא להתחיל במלאכה, וכן המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים, וכן האומר: אל תתחיל לגבות ממני, שחרית הוא, מוצאי שבת הוא, מוצאי ר״ח הוא, וכן האומר: שחוט תרנגול שקרא כעורב ותרנגולת זו שקראה כתרנגול, אסור. הגה: י״א אם אינו אומר הטעם למה מצוה לשחוט התרנגולת, אלא אומר סתם שחטו תרנגולת זו, מותר לשחטה כשקראה כתרנגול (ב״י בשם הר״א). וכן הוא המנהג.
הגהות הרמ״א ביו״ד סי' קעט (סעיף ד'):
י״א דאדם מותר לעשות לו סימן בדבר שיבא לעתיד, כמו אליעזר עבד אברהם או יונתן, ויש אוסרין. וההולך בתום ובוטח בה' - חסד יסובבנו ע״כ.
הניחוש של אליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול
תלמוד בבלי מסכת חולין דף צה עמוד ב
רב הוה קאזיל לבי רב חנן חתניה, חזי מברא דקאתי לאפיה, אמר: מברא קאתי לאפי, יומא טבא לגו; אזל קם אבבא, אודיק בבזעא דדשא חזי חיותא דתליא, טרף אבבא, נפוק אתו כולי עלמא לאפיה, אתא טבחי נמי, לא עלים רב עיניה מיניה, אמר להו: איכו השתא, ספיתו להו איסורא לבני ברת! לא אכל רב מההוא בישרא; מ״ט? אי משום איעלומי - הא לא איעלים, אלא דנחיש - והאמר רב: כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש! אלא: סעודת הרשות הואי, ורב לא מתהני מסעודת הרשות. רב בדיק במברא, ושמואל בדיק בספרא, רבי יוחנן בדיק בינוקא. כולהו שני דרב, הוה כתב ליה רבי יוחנן: לקדם רבינו שבבבל; כי נח נפשיה, הוה כתב לשמואל: לקדם חבירינו שבבבל, אמר: לא ידע לי מידי דרביה אנא? כתב שדר ליה עיבורא דשיתין שני, אמר: השתא, חושבנא בעלמא ידע, כתב שדר ליה תליסר גמלי ספקי טריפתא, אמר: אית לי רב בבבל, איזיל איחזייה; א״ל לינוקא: פסוק לי פסוקיך! אמר ליה: ושמואל מת, אמר: ש״מ, נח נפשיה דשמואל ולא היא, לא שכיב שמואל, אלא כי היכי דלא ליטרח רבי יוחנן. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: בית תינוק ואשה, אף על פי שאין נחש יש סימן. אמר ר' אלעזר: והוא דאיתחזק תלתא זימני, דכתיב יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו.
תוספות ד״ה כאליעזר - ואם תאמר אליעזר היאך ניחש למ״ד בפ' ארבעה מיתות (סנהדרין דף נו:) כל האמור בפרשת מכשף בן נח מוזהר עליו וי״ל דההוא תנא סבר שלא נתן לה הצמידים עד שהגידה לו בת מי היא ואף על גב דכתיב (בראשית כד) ויקח האיש נזם זהב וגו' והדר כתיב ויאמר בת מי את אין מוקדם ומאוחר בתורה וכן מוכח כשספר דכתיב ואשאל אותה ואומר בת מי את.
וכיונתן בן שאול - וא״ת היאך ניחש ויש לומר דלזרז את נערו אמר כן ובלאו הכי נמי היה עולה.
חידושי הריטב״א מסכת חולין דף צה עמוד ב
הא ודאי מה שעשה יהונתן בן שאול אין בו צד ניחוש, כי סימנין בעלמא מסר אם כה יאמרו עלו ועלינו ובלאו הכי היה עולה, וכן אליעזר עבד אברהם על זכותו של אברהם סמיך, כדאיתא בקרא, וחס ליה לעבדא דאברהם דליהוי מנחש, והכא הכי פירושו דכל ניחוש שאין סומך עליו כמו שסמכו אלו על סימניהן אינו ניחוש, וכן פירש ר״י ז״ל.
רמב״ם (פי״א מהל' ע״ז ה״ד)
המשים לעצמו סימנים, אם יארע לי כך וכך - אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע - לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם, וכל כיוצא בדברים האלו הכל אסור, וכל העושה מעשה - מפני דבר מדברים אלו, לוקה.
השגות הראב״ד שם: א״א, זהו שיבוש גדול, שהרי דבר זה מותר ומותר הוא, ואולי הטעהו הלשון שראה "כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן, אינו נחש", והוא סבר שלענין איסור נאמר, ולא היא, אלא הכי קאמר, אינו ראוי לסמוך עליו, ואיך חשב על הצדיקים כמותם עבירה זו, ואי הוה אינהו, הוו מפקי פולסי דנורא לאפי' עכ״ל.
חידושי הר״ן מסכת חולין דף צה עמוד ב
וכך נראה לי בתירוצן של דברים שהנחש שאסרה תורה הוא התולה את דבריו בסימן שאין הסברא נותנת שיהא בהם גורם תועל' לדבר או נזק כגון פתו נפל מידו וצבי הפסיק לו בדרך כדאיתא בפ' ד' מיתות שאלו וכיוצא בהם הם מדרכי האמורי אבל הלוקח סימנין בדבר שהסברא נודעת שהן מורין תועלת הדבר או נזקו אין זה נחש שכל עסקי העולם כך הם שהרי האומר שאם ירדו גשמים לא אצא לדרך ואם לאו אצא לדרך אין זה נחש אלא מנהגו של עולם ואליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול וכיוצא מזה תלו מעשיהם שאליעזר יודע היה שלא היו מזווגין אשה ליצחק אבינו אלא הוגנת לו ולפיכך לקח סימן לעצמו שאם תהא כל כך נאה במעשי' ושלמה במדותיה עד שכשיאמר לה הגמיאני מעט מים תשיבנו ברוח נדיב' שתה וגם גמליך אשקה אותה היא שהזמינו מן השמי' ליצחק. וכן יונתן בן שאול שבקש להכות במחנה פלשתים הוא ונושא כליו בלבד לקח זה סימן לעצמו שאם יאמרו עלו אלינו יהא נראה שהם יראים ממארב ובכיוצא בזה בטח יונתן בגבורתו שהוא ונושא כליו יפגעו בהם שכן מנהגו של עולם ששנים או שלשה אבירי לב יניסו הרבה מן המפחדים ואם יאמרו דומו עד הגענו אליכם יראה מדבריהם שאינם מתפחדים ובכיוצ' בזה לא היה ראוי ליונתן בן שאול שימסור עצמו לסכנה וכל כיוצא בזה מנהגו של עולם הוא. וכי מייתינן לה בגמר' לענין איסור הכי קאמרינן שכל נחש שהוא מן הדברי' שאסרה תורה שאין הסברא מכרעת בהן כל שאינו סומך על מעשיו ממש כמו שעשו אלו השנים בדבר מותר אינו נחש ואינו אסור אף על פי שהוא מדרכי הנחשים האסורים ורב לא תלה מעשיו במברא שהרי לא אמר אי מברא אתי לאפאי איזיל ואי לא לא איזיל אלא דכי חזא מברא דאתי לאפיה אמר יומא טבא לגאו וכיון שכן אמאי לא אכיל מההוא. ואי קשיא לך והא ר' יוחנן בדיק בינוקא ונראה שהוא תולה מעשיו דהא בעי למיזל לאקבול אפיה דשמואל וכי א״ל ושמואל מת נמנע ולא הלך. י״ל שענינו של תינוק אינו מצדדי הנחש אלא כגון נבואה קטנה היא כדאמרינן בפ״ק דב״ב ניתנה נבואה לתינוקות. ולפ״ז כי אמרינן בגמ' רב בדיק במברא אי מזומנת לו אזיל ואם בקושי מצאה לא אזיל ואפשר שאף זה אינו סמך גמור כאליעזר עבד אברהם וכיהונתן בן שאול שתלו מעשיהם עליו לגמרי אבל רב מפני דברים אחרים היה נמנע אלא שהיה עושה סימן של מברא סניף להם והיינו נמי דאמרינן בית אשה ותינוק אף על פי שאין נחש יש סימן וכתב רש״י ז״ל אף על פי שאין נחש שאסור לנחש ולסמוך על הנחש יש סימן שאם אינו מצליח אחרי כן אין לו לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח. זהו דעתי בדברים הללו. ואפשר שאף הרמב״ם ז״ל לכך נתכוון שהמשים לעצמו סימנין בדבר אסור ותולה עליו מעשה לגמרי כמו שעשה אליעזר עבד אברהם בדבר מותר:
עשיית סימן למזל טוב
תלמוד בבלי מסכת הוריות דף יב עמוד א
ת״ר: אין מושחים את המלכים אלא על המעיין, כדי שתמשך מלכותם, שנא': ויאמר המלך להם קחו עמכם את עבדי אדוניכם [וגו'] והורדתם אותו אל גיחון. אמר רבי אמי: האי מאן דבעי לידע אי מסיק שתיה אי לא, ניתלי שרגא בעשרה יומי דבין ראש השנה ליום הכפורים בביתא דלא נשיב זיקא, אי משיך נהוריה נידע דמסיק שתיה. ומאן דבעי למיעבד בעיסקא, ובעי למידע אי מצלח אי לא מצלח, לירבי תרנגולא, אי שמין ושפר מצלח. האי מאן דבעי למיפק [לאורחא], ובעי למידע אי חזר ואתי לביתא אי לא, ניקום בביתא דחברא, אי חזי בבואה דבבואה לידע דהדר ואתי לביתא. ולאו מלתא היא, דלמא חלשא דעתיה ומיתרע מזליה. אמר אביי, השתא דאמרת: סימנא מילתא היא, [לעולם] יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא, כרתי וסילקא ותמרי
שולחן ערוך יורה דעה הלכות מעונן ומכשף סימן קעט סעיף ד
בית, תינוק ואשה אף על פי שאין ניחוש, יש סימן. הגה: אם הצליח אחר זה ג' פעמים או לא (ב״י בשם רש״י). וכן מותר לומר לתינוק: פסוק לי פסוקיך (טור). י״א דאדם מותר לעשות לו סימן בדבר שיבוא לעתיד, כמו שעשה אליעזר עבד אברהם או יהונתן (טור והר״ד קמחי), ויש אוסרין (רמב״ם וסמ״ג). וההולך בתום ובוטח בה', חסד יסובבנו (תהילים לב, י).
מרדכי (יומא רמד תשכ״ג) בשם תשו' הגאונים
וששחקתם שאנו נוחשי נחישות שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה ואוכלים דבש וכל מיני מתיקה ואוכלים טיסני עם בשר שומן ואוכלים רוביא וכרתי… הניחוש כזה טוב הוא ורובו מיסוד המקרא ואגדות על ראשי כבשים שאנו אוכלין כדי שישמענו הקדוש ברוך הוא לטובה בר״ה וישימנו לראש ולא זנב.
תורת חיים מסכת חולין דף צה עמוד ב
בית תינוק ואשה […] דאף על גב דבסומך עצמו עליהן מותר דלא הוה ניחוש אלא כשאומר כן בפירוש וסומך עליהן אבל כששותק לית לן בה וכי האי גונא כתב בבית יוסף סימן קע״ט מה שנוהגין לשחוט תרנגולת שקרא גברית משום דלא הוה מדרכי האמורי אלא כשאומר בפירוש שחטו תרנגולת שקרא גברית אבל כשאומר שחטו סתמא לית לן בה. מיהו לישנא דאין נחש משמע דלית בהו איסור ניחוש קאמר וכן משמע קצת מלשון הגהת אשיר״י שכתב בית תינוק ואשה אף על פי שאינו נחש וכו' והרמב״ם ז״ל בפרק י״ב מהלכות עבודת כוכבים כתב מי שאמר דירה זו שבניתי סימן טוב היתה עלי אשה זו וכו' מותר הואיל ולא כוון מעשיו ולא נמנע מלעשות אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה ולא ידענא דא״כ מאי אף על פי דקאמר.
מהרש״א חידושי אגדות הוריות שם – אין איסור ניחוש אלא בדבר שהוא לרעה
מאן דבעי למידע אי מסיק שתא כו'. […] ויש להשיב בזה משום דלכאורה בכל זה יש בו משום לא תנחשו ומאיזה טעם יהא מותר בכל אלו […] וכבר נדחקו המפרשים בכל זה ואענה חלקי גם אני מהידוע כי הטוב הוא בא ממנו ית' ב״ה אבל הרע אינו יורד מן השמים אבל עונו של אדם הוא מסלק מדת טובו ית' ב״ה מעצמו כמ״ש כי עונותיכם הבדילו ביני לביניכם ולזה הטוב הבא ממנו ית' ב״ה בהחלט כמ״ש לא יצאה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזרה וכו' אבל הרע אינו בא בהחלט כי אפשר שישתנה כמ״ש ברבי חנינא שלא היה יכול המכשף להזיקו משום דנפיש זכותיה שנאמר אין עוד מלבדו ולזה הנותן לעצמו סימן בדבר מה לטובה אין זה ניחוש אלא סימן טוב שיבא לו ממנו ית' ב״ה אבל הנותן לעצמו סימן בדבר מה בהפך זה ולרע לו הרי זה ניחוש שתולה שיבא הדבר בהחלט ואינו כן דברחמי שמיא אפשר שישתנה וכל הני דנקט בהך ברייתא דפ״ד מיתות דהוי ניחוש כגון פתי נפלה מפי וכו' הן ניחוש לרעה לו ולזה […] והענין מבואר דבעשרה ימים אלו נגזר על האדם מי יחיה ומי ימות מי יעשר ומי יעני מי ינוח ומי ינוע ומי ישקט וכו' ולזה כי הנר הוא נשמת אדם ואם יראה דמשיך נהוריה יהיה לו לסימן טוב שיחיה ומסיק שתא וכן אי שמין תרנגולא יהיה לו לסימן טוב דמצלח בעסקיו ויתעשר וכן אי חזי בבואה דבבואה וכו' כי האל יתברך ב״ה הוא נותן מלאכיו לשמרו בכל דרכיו כמ״ש כי מלאכיו יצוה לך וגו' והן הן צלו של אדם וז״ש כלב סר צלם מעליהם וה' אתנו אמר כי כל אומה יש לה שר בשמים שהוא מגינם וצלם וכבר סר הקדוש ברוך הוא אותם מעליהם דאין הקדוש ברוך הוא מפיל אומה עד שהוא מפיל שר שלהם ואל תאמרו כי גם אנו אין לנו שר כי אין מזל לישראל הנה וה' אתנו כמ״ש בצל שדי יתלונן דעולם ומלואו שלו לצוות את מלאכיו לשמרנו ולזה אי חזי בבואה וכו' שהוא לסימן טוב על שמירת מלאכיו בדרך כמ״ש הדר ואתי לביתיה בלי שום פגיעה רעה אבל בהפך לא קאמר דגם אם לא ימשוך נהוריה אפשר שיחיה וגם אם לא שמין אפשר שיצליחו נכסיו וגם אם לא חזי בבואה וכו' אפשר דהדר ואתי לביתיה דבתשובה ומעשים טובים שבאלו עשרה ימים יתכפר לו עונו להשתנות מזלו הרעה לטובה ודו״ק:
קרן אורה מסכת הוריות דף יב עמוד א
האי מאן דבעי למידע כו' עיין מהרש״א בח״א שהאריך בזה, ותוכן דבריו דלטובה אין בו משום ניחוש וכל הני דתני בסנהדרין (ס״ה ע״ב) הם ניחוש לרעה וזה אסור. ולא משמע כן בחולין פרק גיד הנשה (חולין צ״ה ע״ב) גבי הא דאמר רב מברא אתי לאפאי יומא טבא לגו. וקאמר התם אלא משום דנחיש, והאמר רב כל ניחוש שאינו כאליעזר כו' אינו ניחוש. ולדברי המהרש״א ז״ל תיפוק ליה דמותר לעשות סימן לטובה. והא דאליעזר נמי אמאי הוי ניחוש, הא עשה סימן לטובה. […] ונראה דלעשות לו סימן לדבר מותר, ואינו בכלל ניחוש. ושורש כל דבר זה הוא ממשיחת מלכים על המעיין. דילפינן מינה דסימנא מלתא היא. וכה״ג נמי סימן הנר והתרנגולת הוא דבר שאין בו ניחוש, אלא סימן בעלמא מעין הדבר. כי הדלקת הנר הוא סימן מעין חיות האדם על האדמה, כמ״ש (ש״א ג', ג') ונר אלהים טרם יכבה כו' וכן גידול התרנגולת הוא סימן להצלחת העסק, ומ״מ דברי המהרש״א ז״ל נכונים דלרע ח״ו אין לחוש לשום סימן, וכמו שאמרו ז״ל (סוכה ל״ט ע״א) על ליקוי המאורות מאותות השמים אל תחתו.
גר״ש קלוגר (הגהות חכמת שלמה או״ח סי' תקפ״ג ס״ק א'):
הנה הטעם מ״ש בש״ס ובש״ע לאכול דברים טובים ומתוקים אין הכוונה דרך תפלה, דאין מקום לתפלה בשעת אכילה, רק זה הוי לבטחון ואמונה, כי מראה שהוא מאמין ובוטח שכן יהיה, ובפרט לפמש״כ בדרושים דבר״ה יהיה אדם משמח ואומר כל מה שעשה הוא יתברך לטובה, ובזה יהיה נהפך באמת לטובה… ולכן מה״ט תקנו לאכול מאכלים טובים ומתוקים ולומר עליהם כן כדי שאם ח״ו נגזר להיפך יהיה נהפך ע״י אמירה זו לטובה וכו', עכ״ד.
ספר צדה לדרך (לרבנו אשר ב״ר שמואל מלוניל מאמר ד כלל ה), וז״ל: … ולפי שאנו נשענין ובוטחין על הכפרה מתוך התשובה, באה המצוה שנשמח בר״ה כמו שבאה בקבלה בעזרא לכו אכלו משמנם ושתו ממתקים וגו', ושנגיל במצוותיו ושנזכרהו מתוך השמחה, ולכן אמרו חז״ל שנהגו לשום על השולחן סלקי תמרי רוביא… וזה שלא כדרך נחושי הסכלים, אלא שהטבע משלים כוונת היום, צריך שיהא זה על שולחנו ויחשוב עליהם בדרך השיתוף סלקי יסתלק עונותינו תמרי יתמו חטאתינו וכו', עכ״ד.
בית הבחירה למאירי (הוריות יב.)
הרבה דברים הותרו לפעמים שהם דומים לנחש ולא מדרך נחש חלילה אלא דרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה, והוא שאמרו ליתן על שלחנו בליל ראש השנה קרכס״ת [ר״ת] קרא רוביא כרתי סלקא תמרי שהם ענינם מהם שגדלים מהר ומהם שגדלותם עולה הרבה, וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש תקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה … וידוע שכל זה אינו אלא הערה, שאין הדבר תלוי באמירה לבד רק בתשובה ומעשים טובים וכו'.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה