ספר הזוהר

מדוע נקרא זוהר?

תיקוני זוהר דף יז ע״א

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִי''ם וְגוֹמֵר, כְּתִיב (דניאל יב ג) הַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וְגוֹמֵר, אִלֵּין אִינוּן רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי וַחֲבֵרָיו, רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ, וְרַבִּי אַבָּא, וְרַבִּי יוֹסֵי, וְרַבִּי חִיָּיא, וְרַבִּי יִצְחָק, וּשְׁאָר חַבְרַיָּא, דְאִזְדַּהֲרוּ זְהִירוּ לְעִילָא כְּזֹהַר הָרָקִיעַ, מַאי כְּזֹהַר, אֶלָּא כַּד עָבְדוּ הַאי חִבּוּרָא, אִסְתַּכְּמוּ עֲלֵיהּ לְעִילָא, וְקָרְאוּ לֵיהּ סֵפֶר הַזֹּהַר, וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים בֵּיהּ יְהוֹן נְפִישִׁין כַּכֹּכָבִים לְעוֹלָם וָעֵד, דְּלָא אִתְחֲשִׁיךְ נְהוֹרָא דִלְהוֹן לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין, בְּהַהוּא זִמְנָא דְאִתְחַבַּר הַאי חִבּוּרָא, רְשׁוּתָא אִתְיְהִיב לְאֵלִיָּהוּ לְאַסְכָּמָא עִמְּהוֹן בֵּיהּ, וּלְכָל מָארֵי מְתִיבְתָּא דִלְעִילָא וְתַתָּא, וְכָל חֲיָילִין דְּמַלְאָכִין עִלָּאִין, וְנִשְׁמָתִין עִלָּאִין, לְמֶהֱוִי עִמְּהוֹן בְּאַסְכָּמוּתָא וּרְעוּתָא כַּחֲדָא.

[תרגום: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִי''ם וְגוֹמֵר. כָּתוּב הַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וְגוֹ', אֵלּוּ הֵם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וַחֲבֵרָיו - רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ, וְרַבִּי אַבָּא וְרַבִּי יוֹסִי וְרַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יִצְחָק וּשְׁאָר הַחֲבֵרִים, שֶׁהִזְהִירוּ זֹהַר לְמַעְלָה כְּזֹהַר הָרָקִיעַ. מַה זֶּה כְּזֹּהַר? אֶלָּא כְּשֶׁעָשׂוּ אֶת הַחִבּוּר הַזֶּה, הִסְכִּימוּ עָלָיו לְמַעְלָה, וְקָרְאוּ לוֹ סֵפֶר הַזֹּהַר. וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים בּוֹ יִהְיוּ רַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד, שֶׁלֹּא יַחֲשִׁיךְ הָאוֹר שֶׁלָּהֶם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. בְּאוֹתוֹ זְמַן שֶׁהִתְחַבֵּר הַחִבּוּר הַזֶּה, נִתְּנָה רְשׁוּת לְאֵלִיָּהוּ לְהַסְכִּים עִמָּם בּוֹ, וּלְכָל בַּעֲלֵי הַיְשִׁיבָה שֶׁלְּמַעְלָה וּלְמַטָּה וְכָל חֵילוֹת הַמַּלְאָכִים הָעֶלְיוֹנִים, וּנְשָׁמוֹת עֶלְיוֹנוֹת, לִהְיוֹת עִמָּם בָּהֶם בְּהַסְכָּמָה וְרָצוֹן כְּאֶחָד].

עריכת הזוהר

כתם פז חלק א עמ' צה

בהיות האמת, החיבור הזה מלוקט מלקט שכחה ופאה מהחיבור הגדול הראשון, אשר שמענו שהיה משא מ' גמלים, ובעוונותינו שרבו אבדנוהו - הוא וספרים רבים, כמו ספרא דחנוך, ספרא דשלמה, ספרא דרב המנונא סבא, ויותר מהמה זולתם רבים ונכבדים. והיה הסבה בזה אורך הגלות וטלטול ישראל ממקום למקום, שזה היה סבה שנתמעטו הלבבות וטח עיניהם של אחרונים מראות מהשכיל לבותם בספרים ההם עד שלא היו נפתחים מראש השנה לראש השנה - שהיו בעיניהם כדברי הספר החתום, אשר יתנו אותו אל יודע ספר לאמר: קרא נא זה ואמר לא אוכל כי חתום הוא. והיו מניחים הספרים בזוית בתיהם עד אשר בלו ועש אכלם, או דלף טורד נפל עליהם וספו תמו מן בלהות. ולולי חסדי יי' כי לא תמו, בהשאיר הראשונים אחריהם ברכה, בניהם קמו תחתיהם - נתן אלקים בלבם לתור ולבקש ללקוט הנשאר מהספרים ההם יתר הפליטה הנשאר זעיר שם זעיר שם ויצברו אותם מפה ומפה, ויחברו ענין אל ענין כפי מסת ידיהם ובדרך זה נעשה החבור הזה הנמצא אצלנו היום. ואשר לזאת הסבה, לפעמים לא תמצא קשור ענין אל ענין כאשר בתחלה. ולפעמים לא נמצא תחלת הענין עם סופו ולא סופו עם תחלתו.

משנת חכמים למהר״ם חאגיז, המעלה הי'

ס' שלב - כי האמת יורה דרכו דמסדר ומחבר ספר הזוהר הקדוש, דודאי אדם גדול היה דבאו לידו הקונטריסים, ומן השמים זיכו אותו להוציא לאור תעלומות חכמה רמה ונעלמה והוא סידר הקונטרסים על סדר הפרשיות, אך לא חלילה רשב״י או רבי אבא עשו סדר זה הנמצא בידינו, כי זה טעות ושטות מפורסם וכו',

ס' שלד – אוף הכי בחיבור נורא זה מספר הזוהר אין להסתפק בעיקרן של דברים כהוייתן שיצאו מפי רשב״י וחבריו, ולכן המהרהר אחריו כמהרהר אחר השכינה, אך המסדר עשה התקשרות הדברים כאשר עליו באו לידו על נכון.

כיצד התגלה הזוהר

שם הגדולים מערכת ספרים אות ז - זהר

[ח] זהר ראיתי כתוב מהרב מהר״א רוויגו וז״ל: מצאתי בזהר כ״י ישן נושן אצל מורי מהר״ם זכות נר״ו. מצאתי כתוב באמת כי ראש המקובלים ר' נחוניא ן' הקנה והוא חיבר ס' הבהיר ואחריו רשב״י עשה ספר הזהר וחיבר בו כמה חבורים כמו התיקונים. וכשמת רשב״י ורבי אלעזר וכל הדור ההוא אבדה חכמת הקבלה. עד שהקרה ה' לפני מלך אחד ממלכי מזרח שצוה לחפור במקום אחד על עסקי ממון. ונמצא שם ארון אחד ובו ספר הזהר ושלח לחכמי אדום ולא ידעו ולא יבינו. שלח אחר היהודים באו אצלו וראו הספר וא״ל אדונינו המלך זה הספר עשאו חכם אחד והוא עמוק ואין אנו מבינים אותו. אמר ליה וכי אין יהודי בעולם שמבין אותו אמר לו יש במדינת טוליטילה. והמלך שלח הספרים עם גבוריו לטוליטולא וכשראוהו חכמי טוליטילא שמחו בו שמחה גדולה ושלחו למלך מתנות רבות ומשם נתפרסמה הקבלה בישראל. ע״כ מצאתי כתוב מהרב הנז'. והרב יש״ר בספר מצרף לחכמה דף כ״ב כתב דשמע מפי מגידי אמת שבש' ש״פ שבזזו הספרדי' עיר הידילבירגה לקחו מהאקידימיי״א כמה אלפים ספרים וביניהם ספרי קדש על קלף ובכלל ס' הזהר על כל עשרים וארבע משא סבל ושולחו הספרים לחשמנים ודוכסים ע״ש:

אור יקר (תיקוני זוהר שער ה' סימן א)

וכן היה במציאות גילוייו נס ופלא שאין מי שידע אופן גילוייו, ויש בזה דרכים רבים. יש מי שאומר שמצאו ישמעאלי עובד אדמה במערה במירון ומכרו לבשמים ורוכלים לכרוך התבלים, ומצאו חכם אחד מתושבי דרעא בארץ ישראל בעיר צפת תוב״ב מפוזר ומפורד וקרוע, וקבצו וטרח כמה טרחות עד שהלך אפילו באשפות לקבץ החתיכות הקטנות שמכרו הרוכלים והבשמים (ב) [ו]תבלים כדרך הנשים שמשליכין ניירין שכורכין התבלים, והלך על כל חנויות הרוכלים מוכרי בשמים ותבלים וקנה מהם כל מה שנשאר בידם שמכר להם עובד אדמה ישמעאלי שמצאו במערה, והעתיקו ונמצא בו חסרונות הרבה מזה שנאבד וכלה ונקרע ונפזר, ואין בזה הכרח ולא ראיה, רק שמצינו שבארץ דרעא במדינות המערב היה עיקר מציאות הספר, ומשם נתפשט אלינו…

שם הגדולים מערכת גדולים אות א [ריט]

הלא מראש הנה זאת חקרנוה ראשונים שאלו אמאי לא אתא משיחא בימי חסידים הראשונים ובימי ר' שמעון בן יוחאי וכל קדושים עמו אשר היו דבקים בו ית' והיו נשמות עליונות ובעסקם בתורה אתא אש״א שפצינהו. והיתה האש מלהטת סביבם ומלאכי השרת מוקפים חומה. ואליהו זכור לטוב הוה מתרחיש להו כאשר ידבר איש אל רעהו וכביכול גוזר גזרה ואינהו בטולי בטלוה דהוו מתקפי ברחמי ונהרו״ת המושכין עד דאתבסם עלמא וחדל להיות לצר״ה. ומדוע בושש לא בא בן ישי הלא דוד מסתתר באותם הימים.

ועוד יש לחקור מדוע ס' הזהר הקדש לא נתגלה לאמוראים ורבנן סבוראי והגאונים ולגדולי הרבנים. ואיך נתגלה אח״כ בדורות הגרועים מהם. והנה לחקירה ראשונה התשובה מבוארת כי גזרה חכמתו יתברך שיהיו אלף שנים במעמד זה כדכתיב נתנני שוממה כל היום דוה והוא יומו של הקדוש ברוך הוא וכן אמרו בזהר ובמדרש איכה בכמה דוכתי וכל התנאים ואמוראים היו סמוך לחרבן בתוך האלף שנים שהרי אב אשי שסידר התלמוד היה בשנת שנ״ח לחרבן ולכן לא הועילה קדושתם להביא המשיח כי גזרה עומדת.

וממוצא דבר אפשר לומר כי ודאי הכל בשקול אל דעות ולו נתכנו עלילות ואפשר דבהיות גזרת החרבן אלף שנים וכל הקדושים היו בתוך האלף שנים לא רצה הקדוש ברוך הוא שיגלה ס' הזהר שיש בו כמה חומרות ועונשים כרחם אב על בנים כי באותו פרק היו רעות ותוקף הצרות והיו ישראל בצער גדול. ואם היו מתגלים דברי הקדושים רשב״י וחביריו וכל העונשים היה מקום לשטן לקטרג יותר על ישראל לרעו״ת ביעקב רעה אחר רעה. אבל אחר שעבר אלף שנים מהחרבן שנשלמו שנת ד' אלפים תתכ״ח אז היה יכול לבוא משיח ובעו״ר אשתהויי אשתהי וזה חטא נוסף לכלל ופרט על כל חטאים וחלול שמו ח״ו ותורתו. ונתגבר היצה״ר מאד יען כבר נתברר הרבה ועתה הברירה ברגלים וכמ״ש בעקבות משיחא חוצפא יסגא שהיא התאוה שמתגברת בראותה כי כלתה אליה רעה וכמו שביאר באורך רבינו האר״י זצ״ל ומתגבר' להחטיא אבל כשל כחה בענין הרעות ותוקף הצרות כי כבר הוברר הרבה כאמור מפי כבוד האר״י זצ״ל (וגזרת ת״ח טעם יש בדבר) ולכן סמוך לדורות שאחר האלף שנה מהחרבן נתגלה אור הזהר להגן על הדורות ושאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל…

סגולות הזוהר

זוהר - רעיא מהימנא כרך ג (במדבר) פרשת נשא דף קכד עמוד ב

וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר, יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי.  [תרגום: וּמִשּׁוּם שֶׁעֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לִטְעֹם מֵעֵץ הַחַיִּים, שֶׁהוּא סֵפֶר הַזֹּהַר הַזֶה, יֵצְאוּ בוֹ מֵהַגָּלוּת ברחמים].

תיקוני זוהר תקונא שתיתאה, כג ע״ב-כד ע״א

וְכַמָּה בְּנֵי נָשָׁא לְתַתָּא יִתְפַּרְנְסוּן מֵהַאי חִבּוּרָא דִילָךְ, כַּד יִתְגַּלֵי לְתַתָּא בְּדָרָא בַתְרָאָה בְּסוֹף יוֹמַיָּא, וּבְגִינֵיהּ (ויקרא כה י) וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ וְגוֹמֵר. [תרגום: וְכַמָּה בְּנֵי אָדָם לְמַטָּה יִתְפַּרְנְסוּ מֵהַחִבּוּר הַזֶּה שֶׁלְּךְ, כְּשֶׁיִּתְגַּלֶּה לְמַטָּה בַּדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּסוֹף הַיָּמִים, וּבִגְלָלוֹ וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ וְגוֹמֵר. ].

מורה באצבע סימן ב אות מד

לימוד ספר הזוהר מרומם על כל לימוד בשגם לא ידע מאי קאמר ואף שיטעה בקריאתו והוא תיקון גדול לנשמה לפי שהגם דכל התורה שמותיו של הקדוש ברוך הוא מכל מקום נתלבשה בכמה ספורים ואדם הקורא ומבין הספורים נותן דעתו על הפשט הפשוט אבל ספר הזוהר מן הסודות עצמן בגלוי והקורא יודע שהם סודות וסתרי תורה אלא שאינו מובן מקוצר המשיג ועומק המושג:

פלא יועץ ערך זוהר

לְמוּד סֵפֶר הַזֹּהַר נִשְׂגָּב מְאֹד לְטַהֵר וּלְקַדֵּשׁ הַנֶּפֶשׁ וַאֲפִלּוּ אִי לָא יָדַע מַאי קָאָמַר וְשׁוֹגֶה בּוֹ שְׁגִיאוֹת הַרְבֵּה הוּא חָשׁוּב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּדִּכְתִיב: "וְדִגְלוּ עָלַי אַהֲבָה" (שיר השירים א, ד) פִּי' רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "וְדִלּוּגוֹ עָלַי אַהֲבָה". הָא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְתִינוֹק קָטָן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ דָּבָר וּמְדַבֵּר חֶצְיָן שֶׁל תֵּבוֹת בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וְאָבִיו וְאִמּוֹ יִצְחֲקוּ לוֹ יִשְׂמְחוּ לְקוֹלוֹ - כָּךְ יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יְשַׂחֵק וְיִשְׂמַח כְּשֶׁהָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי יֵשׁ לוֹ חִבָּה בַּתּוֹרָה וְרוֹצֶה לִלְמֹד אַךְ אֵין דַּעְתּוֹ מַשֶּׂגֶת, אוֹ אֵין לוֹ מִי שֶׁיְּלַמְּדֵנוּ וְלוֹמֵד כְּמוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ - בְּוַדַּאי עוֹשֶׂה נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ וּבָא בִּשְׂכָרוֹ. הִנֵּה כִּי כֵן אֵין מָקוֹם פְּטוֹר לְמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִלְמֹד - אֵין טַעֲנָה זוֹ פּוֹטַרְתּוֹ לְיוֹם הַדִּין כִּי יָכוֹל לִלְמֹד כְּמוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ. וּנְהִי שֶׁבְּלִמּוּד הַמִּשְׁנָיוֹת והכ״ד [=התנ״ך נקרא כ״ד מפני שיש בו כ״ד ספרים] יֵשׁ דֵּעוֹת שֶׁצָּרִיךְ לְהָבִין לְפָחוֹת מַהוּ הָעִנְיָן שֶׁלּוֹמֵד אֲבָל בְּלִמּוּד תְּהִלִּים וְזֹהַר הַקָּדוֹשׁ אֲפִלּוּ בְּאֵין מֵבִין כְּלָל חָשׁוּב וּמְקֻבָּל וּמְרֻצֶּה לִפְנֵי ה'.

מי יכול ללמוד קבלה

שו״ת מאמר מרדכי כרך ג יורה דעה סימן י

א. יש הבדל בין לימוד הקבלה "עץ חיים", "שער הכוונות" וכדו' לבין לימוד ספר הזוהר.

ב. מי שמילא כרסו בש״ס ובפוסקים בארבעת חלקי השו״ע, מצוה שילמד את תורת הקבלה מפי מקובל, איש מפי איש.

ג. מי שלא מילא כרסו בש״ס ופוסקים יכול לקרוא את ספר הזוהר לא בעמקות וללמוד את הזוהר שבחוק לישראל גם בעיון, אך אסור לו ללמוד את חכמת הקבלה עד שילמד ש״ס ופוסקים.

ד. אין לנשים ללמוד קבלה גם אם הן צדקניות וחסדניות וק״ו בן בנו של ק״ו שאסור ללמוד גברים ונשים ביחד.

ה. מצוה גדולה מוטלת על מי שלמד ש״ס ופוסקים ללמוד את תורת הקבלה, ולמי שלא הגיע למדרגה זו, לקרוא זוהר לא בעמקות ולקרוא זוהר שבחוק לישראל כדי שנזכה להגאל בזכות חכמת האמת.

בברכה רבה, מרדכי אליהו ראשון לציון הרב הראשי לישראל

---

נשלח על ידי: הרב שלו שבתאי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

שיעור לפרשת קדושים תשפו

לפרשת שיעור קדושים

קדושי)ם (פרשת טו פסוק יט פרק ויקרא הגדול מדרש

לו אומר אתה ואחד צרכו כל מדבר אחד יהא שלא דינין. בעלי שני השויית זו עמיתך. תשפט בצדק

ואחד יקרים בגדים לובש אחד יהא ולא לאחד פנים וירע לאחד פנים יסביר ושלא בדבריך. קצר את להושיב רצו שאם שמעתי יהודה ר' אמר יושב. ואחד עומד אחד יהיה ולא בזויין בגדים לובש

ואחד למעלה אחד ישב ולא יושב. ואחד עומד אחד יהיה שלא האסור הוא ואיזה מושיבין, יהן שנ זה בצד זה אלא. למטה

שאין יחידי דן תהי אל חכמים אמרו אבל תורה דבר חבירו את דן יחיד עמיתך. תשפט בצדק ד״א

אחד אלא יחידי. דן

זכות לכף האדם כל את דן הוי עמיתך. תשפט בצדק. ד״א

העליון מגליל שירד אחד באדם מעשה זכות. לכף אותו דנין זכות לכף חבירו את הדן רבנן תנו שכרי לי תן לו אמר הכפורים יום ערב שהגיע כיון שנים שלוש בדרום אחד בית בעל אצל ונשכר

תן לי, אין קרקע לי תן לי, אין בהמה לי תן, מעות לי אין לו אמר בני. ואת אשתי את ואפרנס ואלך לאחר נפש. בפחי לביתו והלך לאחוריו טליתו הפשיל לי, אין וכסתות כרים לי תן לי, אין פירות לי שלמיני ואחד שלמשקה ואחד שלמאכל אחד חמורים שלשה ומשוי בידו הבית בעל שכרו נטל הרגל

שכרי לי תן לי שאמרת בשעה לו אמר רו. שכ לו נתן ושתו שאכלו לאחר לביתו, והלך מגדים ולקח לרבי לו נזדמן בזול פרקמטיא שמא אמרתי לו אמר חשדתני במה מעות לי אין לך ואמרתי

אחרים בידי הן מושכרות שמא אמרתי לו אמר חשדתני במה בהמה לי אין לך וכשאמרתי, בהן.

אחרים בידי הן, ת מוחכרו שמא אמרתי לו אמר חשדתני במה קרקע לי אין לך וכשאמרתי אין לך וכשאמרתי מעושרין, אינן שמא אמרתי לו אמר חשדתני במה פירות לי אין לך וכשאמרתי העבודה לו אמר לשמים. נכסיו כל ר' הקדיש שמא אמרתי לו אמר חשדתני במה וכסתות כרים לי

בירי ח אצל וכשבאתי בתורה עסק שלא בני הורקנוס בשביל לשמים נכסי כל שהקדשתי היה כך

זכות לכף אותך ידון המקום זכות לכף שדנתני כשם ואתה נדרי. לי התירו. שבדרום

(ה א שער העבודה ושורש יסוד ז פרק גדול)

שיבא שא״א נאמנה ותדעו נפשי. שאהבה את אתכם נא ואודיעה הפעם נא אדברה ורעיי אחי למען

בתמידיות לקיים עצמו את כשירגיל לא אם הנ״ל, והעיקרית השרשית זו העבודה לתכלית האדם

ובאמת יח), ל, (ויקרא כמוך לרעך ואהבת של מ״ע האחת הקדושה: שבתורה כלליות מ״ע שני

תשפוט בצדק של מ״ע והיא בה תלוי' והשניה בתורה, גדול כלל זה שם): (ספרא ר״ע עלי' ר אמ יבא בודאי בהם האדם כשיתמיד לו, יאמר קדוש כי קדושים, בפ' נאמרו ושניהם טו). (שם עמיתך

כמו ממש ענינים, בכל וכגופו כנפשו חברו את שיאהוב דהיינו קדוש, להקרא עליונה למדריגה

להיפך ח״ו וכן לרעהו. טובה שום בבא וישמח יגיל כן טובה שום הש״י לו, שנותן כ שמח שהוא רצון שיעשה במעשה, וכן ר״ל. עליו בא הי' ח״ו כאלו לבו במר ודואג נעצב ויהא בצרתו עמו ישתתף

רצונו נגד שהוא דבר שום לרעהו יעשה לא וכן רוצה, שהוא מה כל לעצמו שעושה כמו ממש רעהו

בצווי ויתעלה ית״ש הבורא כוונת עיקר וזהו רצונו. נגד שהוא דבר שום לעצמו ה עוש שאינו כמו צריך חבירו של משובח ענין איזה שמזכיר מי אף בזה״ק, ואיתא כמוך. לרעך ואהבת של מ״ע שבחא דאמר מאן האי ת״ח ע״ב: קי״ז ד' במדבר פ' וז״ל מרובה. ענשו אותו ברך לא ואם לברכו

י א, (דברים דכתיב ממשה, מנלן ברכאן, עלי' ולאודאה לי' לברכא בעי:)א דממונ או דבנוי דחברי' אלף ככם עליכם יוסף אבותיכם אלהי ה' כתיב, מה לבתר לרוב, השמים ככוכבי היום והנכם נתפס הוא ברכאן עלי' אודי ולא דחברי' שבחא מני איהו ואי כו', חד הוי ברכאן תרין וגו', פעמים

טבא בעינא לי' לברכא בעי וברכתא מלעילא מתברך הוא לי' מברך יהו א ואי מלעילא, בקדמיתא את ואהבת בג״כ דלבא, ורחמותא טבא ולבא טבא עינא דבעי עאכו״כ לקוב״ה לי' דמברך מאן כו',

זו בהערה ודי עכ״ל. כו' לבבך בכל. ה״א

חברו, שיעשה מעשה ובכל ענין בכל זכות לכף חברו את לדון היינו עמיתך, תשפוט בצדק של ומ״ע ומחוברת תלויה היא זכות, דוקא לבו אל לקרב ית' הבורא צוה השכל, מן רחוק יהי' שהזכות אפי'

שוב א', פעם אפי' חובה לכף לחבירו שידין באם הוא, ברור דבר כי כמוך. לרעך ואהבת של למ״ע

בעז״ה. ך בסמו שאבאר כפי ושלימותה, בורי' על כמוך לרעך ואהבת של מ״ע בו לקיים יכול לא יכול כו' ואהבת של מ״ע דהיינו רגע, ובכל שעה ובכל עת בכל לקיימם האדם יכול אלו מצות ושני

מקיים הוא בפועל, טובה איזה לרעהו עושה אם כיצד, ובמחשבה. במעשה עת בכל אותה לקיים

שלם בלב ושמח שש והוא טובה איזה חבירו על שומע או רואה ואם בפועל. כו' ואהבת של מ״ע ר״ל להיפך ח״ו וכן במחשבה. כו' ואהבת של זו מ״ע קיים הרי הטובה, אותה לו בא כאלו. ממש שאינו מקום בשאר או במרחץ הוא אם אפי' לידו, שתבוא עת בכל לקיים האדם יכול זו מ״ע נמצא

משא״כ שיתרחש, עת בכל ג״כ במחשבתו לקיימו האדם יכול כו', תשפוט בצדק של מ״ע וכן נקי.

לשמוח דעתו על להעלות האדם יכול נקי שאין במקום ואף מצות. התרי״ג שבכל ול״ת ע מ "בשאר שארי משא״כ חבירו, בצרת עצמו לצער ג״כ יכול ובחול וי״ט, בשבת הן בחול הן חבירו, בטובת מאד עד אלו מצות שני של שכר גדול כי משכיל, לכל ברור זה וגם במקום. או בזמן התלויים, מצות

מרז״ל כנודע רק תלוי קיומם צווי אין אלו מצות ששני בהיות אגרא, צערא לפום כג): ה, (אבות וגלל חבירו. בטובת מרעהו איש קנאת לתת יום בכל עליו מתגבר אדם של יצרו חבירו, של בטובתו

הקנאה כא): ד, (שם ואמר העבירות, מכל יותר בהם וכיוצא זו רעה במדה התנא הזהיר כן

של ויראה אהבה מפאת יצרו על האדם וכשמתגבר העולם. מן האדם את ין מוציא והכבוד והתאוה הבוי״ת ככוונת ממש גדול, בשלימות בוריין על אלו מ״ע השני לקיים ויתעלה, ית״ש ובוראו יוצרו

זו בהערה ודי ראתה. לא ועין לו הצפון טוב רב מה כנ״ל, בהם. ויתעלה

טו פסוק יט פרק ויקרא הירש רש״ר

וכל אדם כל של זכותו תקופח לא מקום, בכל יוגשם אם הדין. של המופשט הרעיון הוא הצדק טענותיהם את ו״ישקיט" "ישתיק" תביעותיהם ו״סיפוק" להם; המגיע את יקבלו כולם. דבר;

על- העולם "סדר" שלום- לו "ישפות" הצדק רעיון פי כט עמ' בראשית פי' (השווה המשפט.)והוא

הרעיון עתה לנגדו- הצדק את ישווה והשופט ה'; מתורת נלמד הצדק של האובייקטיבי שהוא

הצדק- את רק יגשים דינו בגזר הפסוק; בראשית הנשלל העוול, של היפוכו התחשבות בלא

לפניו- העומד את ימוד הצדק במידת הדין: בעלי של במעמדם כל ענייניו. את יסדיר זו ובמידה

זה- לעומת "זה יעמדו הדין בעלי כל בזכויותיו. שווה "עמיתו": "ניו בעי יהיה הדין מבעלי אחד שאין ע״א ל בשבועות מכאן למדו כך משום צדק. של שווה למידה זכאים כולם אחת; בשורה אחד יושב ואחד עומד אחד יהא "שלא טענותיהם: שמיעת בשעת אפילו הדין בעלי בין להפלות

דברי."ך קצר לו אומר ואחד צרכו כל מדבר

נתחייב השופט לזו. זו סותרות הנראות הלכות, לשתי מקור הוא עמיתך" תשפט "בצדק המאמר

על- לדון בו המוחלט- הצדק פי הדין- בית לכותלי מחוץ ואילו ההר; את הדין וייקוב ביחס

לחברו- אדם שבין החברתית להערכה ע״א ל (שבועות זכות" לכף חברך את דן "הוי מכאן: .)למדו

מבחינת מזה זה שונים החברתית וההערכה המשפטי הדין כי שלכאורה. סתירה אלא זו אין אך מעשה- של גופו את רק לבחון השופט על המושא. ועליו הצדק; למידת נוגד או מתאים הוא אם

והאישיות- הפרטיות הנסיבות מכל להתעלם לו שאין מעשה יש כך. לידי שהביאו המניעים ומכל

ואף- זכות; עליו ללמד ר אפש אך הצדקה- על- פי- מעשה ויש בדין. עושהו את לחייב יש, כן

שפלות- של בגושפנקא חתומים שמניעיו ואף- על- פי- החברה זה כנגד בדין. עליו לחייב אין כן

אופי של לחולשה או לשלמות סימן רק בעיניה הוא מעשה כל ובאופי; באישיות בעיקר מעוניינת

מידת ואותה המעשה; בגוף רק וידון האישיות, מן יתעלם שהשופט נותנת, צדק ה מידת חבריה. האישיות על זכות ללמד בהן שיש האפשריות, הנסיבות כל את תשקול שהחברה נותנת, צדק זו הרי זכות!" לכף חברך את דן "הוה חברך, על דין לחרוץ תמהר אל אומרת: היא והרי ואופיה.

ביחס האומרת צדק, מידת אותה למקומו שתגיע עד חברך את תדין "אל החברתית: "להערכה

שהיא עד המשפטי, הדין לבין החברתית ההערכה בין מבדילה היא כך כדי ועד ד). ב, (אבות וכשנפטרים כרשעים, בעיניך יהיו לפניך עומדים דינים בעלי "כשיהיו הדין: בית לשופט אומרת

את עליהם כשקבלו כזכאין בעיניך יהיו מלפניך ח א, (שם.)הדין"

מוסר תוכחת חיים דרך קדושים פרשת של״ה

דוד פורע היה לפרוע, לו אין אם ו החייב, את מחייב שהיה 'משפט- וצדקה', משפט עשה דוד ''ויהי עמיתך (את) תשפט 'בצדק והיינו ב). ו (סנהדרין מממונו.'ע״ה

רסח אגרת וכתבים אגרות יצחק פחד

היא זו הרי תשפט, בצדק על במזיד שעבר דכל חיים" ב״חפץ הנפסקת ההלכה עצם הוא דזה

בודאי במזיד, הרע ן כלשו נפסק שענינה הנביאה מרים והרי ורכילות. דלה״ר באיסור ההזדה

תשפט1 בצדק על שעברה שמכיון אלא אתה. שהצדק בלבה, שסברה רבנו משה על החובה שמשפט במזיד שקר כאן היה אם כלל לן איכפת ולא הרע. בלשון כהזדה נידון דיבורה גם שוב באיסור, היה

לא. או

טו- פסוק יט פרק ויקרא זקנים מושב טז

עמיתך וזהו הדין, עליו להצדיק עשה מצות זה הרי הדין, מדת עליך בא אם תך. עמי תשפוט בצדק לומר נהגו ולכך השרת, מלאכי על מתפאר הב״ה שעה ובאותה האמת, דיין ברוך ולברך הב״ה,

עלינו הבא כל על צדיק ואתה רם, : בקול

טו פסוק יט פרק ויקרא בחיי רבינו

הנה בצדק שישפט מי שכל יעותנו, ולא איש משפט שיצדיק כלומר בצדק, המשפט שיהיה זהיר י המשפט יעות ואם כסאך", מכון ומשפט "צדק טו) פט, (תהלים שנאמר: המלך כסא מעמיד הוא עמו שכינה בצדק שופט הוא אם במדרש: ואמרו בכבודו, ויזלזל למלך אשר הכסא פוגם הוא, הלא

ו יב, (תהלים שנאמר: מסתלקת, שכינה לא ואם אל", בעדת נצב "אלהים א) )ב, פ (תהלים שנאמר: ו קח, (תהלים ואומרת: צווחת הקדש ורוח ה'", יאמר אקום עתה אביונים מאנקת עניים )"משוד

כבודך הארץ כל ועל אלהים שמים על.""רומה

קדושים פרשת ויקרא כהן שפתי

הרחמים מבעל יותר רחמן אתה שאין ברחמים, ו ובחסד ובמשפט בצדק שהכל והאמן דע אלא תלמוד הדין, מן עצמי אמנע גדול פני אהדר ולא דל פני אשא לא הואיל תאמר שמא הוא. ברוך וחמס גזל לידי יבואו דין אין ואם האמת, ועל הדין על עומד העולם כי עמיתך, תשפוט בצדק לומר

ועל הדין על עומד העולם דברים שלושה על י״ז א', (אבות התנא אמר ולזה העולם. ויחרב )ועושק אין אמת דין אין ואם השלום, שם האמת על כשהדין בדין, כלולים ושלושתם השלום, ועל האמת מדה וגו', הרוגיה כל ועצומים כ״ו) ז', (משלי נאמר עליו וכו' להוראה שהגיע וכל שלום, ואין אמת

ליהרג סופו ביניהם, מלדון במונעו ב. אחיו איש ונלחמים נהרגים להיותם סיבב הוא מדה, כנגד

ח משנה א פרק אבות מסכת חיים דרך

כי משפטו את אוהב הש״י אוהב שהוא מי כי הש״י, מאהבת קרוב ענף הוא המשפט עשיית ובפרט

ביותר רצונו זהו באמת הש״י של משפט עושה הש״י אהבת בשביל ולכך הוא, לאלקים. המשפט

---

נשלח על ידי: אריאל
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

ר' שמעון בר יוחאי

בס״ד ב "י ד תשפ "אייר רשב״י בעומר ול״ג

מנוחה מושב שבתאי– שלו הרב של לשיעורו מקורות דפי יע״א

רשב״י של לידתו

1. קמו– דרוש ג חלק אבות נחלת יוסף הרב

משאש אודות בספרים שראיתי ממה בזכרוני שנשאר מה וזה

הוא יוחאי, הקדוש אביו יהודה משבט, היה מגדולי והיה

למלכות וקרוב ונכבד ועשיר, הדור, נודעת יתירה וחבה היתה ואשתו עצמות, שוחק אנדריינוס הקיסר בבית לו

ותהי ע״ה. ן הזק הלל של זרעו הנשיאים שרה, מזרע שמה עקרה שרה הצדיק יוחאי של בדעתו ועלה ולד. לה אין אחד שדכן ויצו עליה. אחרת אשה לישא או לגרשה

להמציא הדבר ויוגד טובים, ובת והגונה צנועה שה לו א וצדקה צום הרבית רק דבר, לו אמרה ולא אשתו לשרה גדול בכי ותבך בחרדה, לבדה, בהיותה יום יום ותפילה תהיה לא גם מגירושין, להצילה השבר בלב ה', לפני שמע וה' בן. ותלד הריון לה שיתן במה וזה בצדה, צרתה

והנה בחלומו, יוחאי רא וי ר״ה בליל ויהי צעקתה, קול

מהם ולרבבות לאלפים אילנות מלא גדול ביער עומד הוא על נשען יוחאי והוא יבשים, ומהם פירות נותנים רעננים נורא מראהו מדה איש והנה וירא עיניו וישא יבש, אילן היער בכל ויעבור מים, מלא אחד נאד שכמו ועל מאוד,

עבר אילנות ואיזה מהיבשים אילנות איזה וישקה עליהם

יבשים שהם כמות, והניחם נשען אשר האילן עד ויגיע מים מלאה קטנה אחת צלוחית מחיקו ויוציא יוחאי, עליו יוחאי עליו נשען אשר האילן את וישקה טהורים חיים מעט באותם הברכה שרתה כי יוחאי ראה ואז ויברכהו,

האילן תיכף ואז האילן סביבות כל ויכסו מאוד וגאו מים

עלים מלא וסביבם ויקרים גדולים תפוחים פרי נשא

מא עד האילן ויגדל רעננים ועלים ופארות בסעיפים ד ו על מאד יוחאי וישמח למרחוק חזק ריח נותנים ופירות הכתוב דובב ובכן שמחה מתוך משנתו ויקץ המראה ויספר הללויה" שמחה הבנים אם הכית עקרת "מושיבי פשוט ופתרונו חלמתי חלום לה ויאמר לאשתו חלומו את

והאילנות העולם הוא היער לדעתי מהם הנשים, הם ובר״ה היבשים, כאילנות עקרות ומהם פירות, נותנים ואת עקרות. נשארות מהם ויש להוליד, מהם יש נפקדות, ממעין אותך והשקו עליו נשען שהייתי האילן היא בתי אחד דבר ואמנם וחכמים, צדיקים בנים להוליד הברכה

האיל כל מדוע חלומי בפתרון להבין לי נשאר נות השקה השקהו עליו נשען שחייתי והאילן מהנאד, אותם לא ממנה השקה לא כולה, את עליו ושפך מהצלוחית, אותו על שפך כולה את רק אחר אילן שום אחר ולא קודם תמיהתך אשתו לו ותאמר עליו. נשען שהייתי אילן

ר' הקדוש אצל לילך תרשיני ובכן תמיהה להגיד עקיבא בתי לה: ויאמר פתרונו. את לנו יגיד והוא החלום את לו

החלום את לו ונספר אליו נלך יחדיו שנינו הדבר טוב את לנו יגיד אלקים אותו האציל אשר ברוה״ק והוא

הדבר טוב ותאמר פתרונו. שניהם הלכו ר״ה, במוצאי ויהי חלומו את יוחאי לו ויספר עקיבא ר' התה״ק אצל יחדיו השקאת סבת הודיעו ואמנם יוחאי, פתר כאשר לו ויפתור חלומך כי יוחאי דע לו ויאמר מהצלוחית. רק אילן אותו היא שרה ואשתך והעקרות היולדות הנשים על משל הוא

ואך ופן, א בשום להוליד לה אפשר שאי מהעקרות שזיכו הם ה' לפני שפכה אשר דמעותיה ורוב תפלתה

היא שראית והצלוחית דת. ליול מעקרה ונהפכה אותה ורווה השקוה ומהם שנאספו, דמעותיה של צלוחית

ולכך בנים לך להוליד שום הצלוחית מאותה השקו לא עקיבא ר' ויאמר לאשתך. הרומז אילן אותו רק אחר, אילן לישראל שיאיר בן ויולדת הרה השנה בזאת הנך שרה: אל מאוד אשתו ושרה יוחאי וישמחו ובמעשיו. בחכמתו את יוחאי וידע לשלום. לביתם וילכו עקיבא ר' מדברי

תורה ניתנה שבו השבועות חג ביום בן ותלד ותהר אשתו חופף שהיה וההדר מההוד אורה הבית ותמלא לישראל, גדול אור לישראל ויאיר בו ברכה כי רואיו כל וידעו עליו, צדקות ויחלקו ה' את ויהללו מאוד בו הוריו וישמחו

ג משתה ויעשו ביום דול "שמעון שמו את ויקרא "מילתו,

- נתנו ההוא ומהיום ובכיתה, אמו תפילת לקול ה' שמע כי בקדושה ולגדלו טומאה, מכל לשומרו עליו עיניהם בדברים רק הרגילוהו לדבר, החל ומעת ובטהרה. שנים חמש בן ובהיותו ומאמרים. פסוקים שבקדושה, ויהי בירושלים, ר״ג שהעמיד אולפנא לבתי מסרוהו בדיני שאלות שואל היה קטן ובהיותו המתגבר, כמעין ורבן חנניה בן יהושע ר' הגדולים: להתנאים התורה תפלת יהושע לר' דשאל כ״ז בברכות כמ״ש גמליאל חובה וא״ל ר״ג את ושאל וחזר חובה או רשות ערבית כל היה. רשב״י תלמיד ואותו הש״ס וסיים המעשה ע״ש

כת״י. ת מעשיו בס' ראיתי זה

עקיבא ר' אצל תורה ד ומיל

2. כא פרשה מות אחרי פרשת (וילנא) רבה ויקרא ללמוד הלכו יוחאי בן שמעון ור' חכינאי בן חנניא רבי

שנה… י״ג שם שהו ברק בבני ר״ע אצל תורה

3. א פרק סנהדרין מסכת (וילנא) ירושלמי תלמוד

ב הלכה

א״ר תלמידיו את ממנה ואחד אחד כל היה בראשונה בא

יהושע. רבי ואת ליעזר רבי את מינה זכיי בן יוחנן רבי כגון

עקיבה. רבי את יהושע ורבי מאיר רבי את עקיבה ורבי

ר ואת שמעון בי אמר. . תחילה מאיר רבי ישב עקיבא ]: [רבי

יע״א מנוחה מושב שבתאי– שלו הרב של לשיעורו מקורות דפי

שאני דייך עקיבה רבי לו אמר שמעון ר' פני נתכרכמו

כוחך מכירין. ובוראך

4. א עמוד קיב דף פסחים מסכת בבלי תלמוד

יוחי בן שמעון רבי את עקיבא רבי צוה דברים חמשה תורה למדני רבי, לו: אמר האסורין. בבית חבוש. כשהיה

מלמדני- אתה אין אם לו: אמר מלמדך. איני אמר: אני יותר בני, לו: אמר למלכות. ומוסרך אבא ליוחי אומר ומי לו: אמר להניק. רוצה פרה לינק רוצה שהעגל ממה

עג והלא בסכנה? … בסכנה ל

5. א עמוד סז דף גיטין מסכת בבלי תלמוד שמדותי מדותי, שנו בניי, לתלמידיו: ר״ש אמר וכן

ר״ע של מידותיו מתרומות. תרומות

בניסים מלומד

6. א פרשה (וילנא) רבה השירים שיר ושהה אשה אדם נשא תנינן תמן בך, ונשמחה נגילה ד״א רבי אמר ליבטל, רשאי אינו ילדה ולא שנים עשר עמה עם שנים עשר ששהתה בצידן אחת באשה מעשה אידי בעיין יוחאי בן שמעון ר' גבי אתון ילדה, ולא בעלה זה שנזדווגתם כשם חייכון להון אמר מדין דין למשתבקא

מתוך אלא מתפרשים אתם אין כך ובמשתה במאכל לזה ועשו י״ט לעצמן ועשו בדרכיו הלכו ומשתה, מאכל דעתו שנתיישבה כיון מדאי, יותר ושכרתו גדולה סעודה וטלי בבית לי שיש טוב חפץ כל ראי בתי לה אמר עליו רמזה שישן לאחר היא עשתה מה אביך, לבית ולכי אותו

וקחו במטה שאוהו להם ואמרה ולשפחותיה לעבדיה משנתיה ננער הלילה בחצי אבא, לבית והוליכוהו אותו ליה אמרה נתון אני היכן בתי לה אמר חמריה דפג כיון כך ולא ליה אמרה אביך, לבית לי מה לה אמר אבא בבית ולכי אותו טלי בביתי שיש טוב חפץ כל בערב לי אמרת להם הלכו ממך, יותר בעולם לי טוב חפץ אין אביך לבית

ונפקדו עליהם והתפלל ועמד יוחאי בן ון שמע רבי אצל צדיקים אף עקרות פוקד הוא ברוך הקדוש מה ללמדך ודם בשר אם ומה וחומר קל דברים והרי עקרות, פוקדים טוב בעולם חפץ לי אין שכמותו ודם לבשר שאמר על הוא ברוך הקדוש לישועת המחכים ישראל נפקדו, ממך

על אתה אלא ולם בע טוב חפץ לנו אין ואומרים יום בכל

וכמה כמה. אחת

7. טו רמז בראשית פרשת תורה שמעוני ילקוט

שנים עשר עמה ושהה אשה שנשא באחד בצידן מעשה בעי יוחאי בן שמעון דרבי לקמיה אתון ילדה ולא

אותו טלי ביתי בתוך לי שיש חפץ כל לה אמר למשבקה כשם יוחאי בן שמעון רבי ליה אמר אביך לבית ולכי זה פורשים אתם אי כך ומשתה מאכל מתוך שנזדווגתם סעודה עשתה עשתה מה ומשתה. מאכל מתוך אלא מזה להן ואמרה לשפחותיה ורמזה מדאי יותר ושכרתו גדולה

היכן א״ל משנתו ננער לילה ה בחצי אבא. לבית אותו טלו בתוך לי שיש חפץ כל לי אמרת כך לא לו אמרה נתון אני טוב חפץ לי אין וכדו' אביך לבית ולכי אותו טלי ביתי

ם עליה נתפלל יוחאי בן שמעון ר' ששמע וכיון ממך שמחה שמח ודם בשר ומה וחומר קל דברים והלא ונפקדו את לשמח הוא ברוך הקדוש כשיבא הכל את משמח הוא ברוך הקדוש של לישועתו מצפין וישראל ירושלים

. וכמה כמה אחת על

8. יז דף מעילה מסכת בבלי תלמוד א עמוד בעיר יוחאי בן שמעון רבי את חרש בן מתיא רבי שאל קרא דאמר א״ל: טמא? שהוא שרצים לדם מנין [רומי]: יוחאי בן ליה חכים תלמידיו: לו אמרו הטמא. לכם! וזה יוסי רבי בר אלעזר רבי של בפיו ערוך תלמוד להם: . אמר השבת את ישמרו שלא גזרה המלכות גזרה אחת, שפעם

רבי הלך נדות. את ושיבעלו יהם, בנ את ימולו ושלא אמר עמהם, וישב והלך קומי, וסיפר איסטרובלי בן ראובן יעני לו: אמרו יעשיר? או יעני אויב לו שיש מי, להם:

בשבת- מלאכה יעשו לא כן, אם להם: אמר שיענו, כדי מי להם: ואמר חזר ובטלוה. ליבטל, אמר, טבית אמרו:

אמר יכחיש, לו: מרו א יבריא? או יכחיש אויב לו שיש ימים- לשמונה בניהם ימולו כן, אם להם: , ויכחישו לו שיש מי להם: ואמר חזר ובטלוה. אמר, טבית אמרו:

כן- אם יתמעט, לו: אמרו יתמעט? או ירבה אויב לא שהוא בו הכירו ובטלוה. אמר, טבית אמרו: נדות, יבעלו

? הגזרות ויבטל ילך מי אמרו: החזירום. יהודי- ר 'ילך

ילך- מי ואחריו בנסים, מלומד שהוא יוחאי בן שמעון אבא היה ואילו יוסי: רבי להם אמר יוסי. ר' בר ר״א אמר להריגה? בנך תן לו לומר אתם יכולין קיים, חלפתא אתם יכולין קיים, אבא יוחאי היה אילו שמעון: ר' להם אזלין אנא יוסי: רבי להו אמר להריגה? בנך תן לו לומר

דלא עליה קביל מסתפינא. דקא שמעון ר' ליה עניש מא לד נשאלה בדרך מהלכין כשהיו ענשיה. הכי אפילו ליענשיה, פיו עקם טמא? שהוא השרץ לדם מנין בפניהם: זו שאלה ר ליה אמר הטמא. לכם וזה ואמר: יוסי רבי בר אלעזר 'ר' אתה חכם שתלמיד ניכר אתה שפתיך מעקימת, שמעון:

תמליון בן לקראתו יצא אביו! : אצל הבן יחזור אל שפחה מה ואמר: שמעון ר' בכה עמכם? אבוא רצונכם

אבא- בית של לא ואני פעמים. שלש מלאך לה נזדמן בברתיה על הוא, קדים מקום. מכל הנס יבא אחת; פעם

מנוחה מושב שבתאי– שלו הרב של לשיעורו מקורות דפי יע״א

3 עמוד

תמליון בן צא! תמליון בן אמר: התם, מטא כי דקיסר,

ליה- דקרו וכיון צא! מה כל שאילו להון: אמר אזל. נפק דבעו כל לשקול לגנזיה, ועיילינהו למישאל! לכון. דאית

וקרעוה. שקלוה איגרא, ההוא אשכחו

9. א פרשה (בובר) איכה - זוטא מדרש רבי בימי הרשעה מלכות גזרה גזרות שלש רבנן תנו לקיים ושלא מילה, מצות יתקיים שלא יוחאי: בן שמעון אחד זקן שם והיה הנדה. את לקיים ושלא השבת, את לפני ויוצא נכנס והוא האיצטרובלי, ראובן רבי ושמו

רשות בלא. המלך

לבדו יושב שהיה אותו ומצא המלך לפני נכנס אחד, יום רבים אויבים לו שיש לאדם המלך, אדוני ראובן: לו, אמר אינם יהודים ואלו גבורים? או חלשים שיהיו רוצה? מהו מהם לאחד בן שיש כיון המילה; בשביל אלא, חלשים אין שוב כחו, ותושש ימים לשמונה בשרו וחותך מביאו

נמולין יהיו שלא מהם מילה תבטל אתה, ם א יותר, כח בו מיד עליהם אוכלסין משגר וכשאתה מתגברים, הם מיד

תבטל אמרת, יפה ליה: אמר בך. מורדים. הם

מהו אויבים לו שיש מי למלך: לו אמר אחת פעם שוב רבי לו אמר עניים. לו: אמר עשירים? או עניים שיהיו בשביל אלא עניים אינם יהודים אלו איצטרובלי: ראובן עושה השבת, את ומשמרים המצוה את מקיימים שהם שבת ערב וכשמגיע השבת ימות כל מלאכה מהם אחד

מה בידו שאין מהם ויש שבת כבוד בשביל מוציא, הוא וכשאתה כמוך, עשירים יהיו שבת מבטל אתה ואם יוצא, יפה לו: אמר בך. מורדים הם מיד עליהם אוכלסין משלח

תבטל. אמרת

אדוני איצטרובלי: בן ראובן לו אמר אחת פעם שוב או מרובים שיהיו רוצה מהו אויבים לו שיש מי המלך, אלו המלך אדוני לו: אמר מועטים. לו: אמר מועטים? את משמרים שהם בשביל אלא מועטים אינם היהודים משמשים והם מהם, נדה מבטל אתה ואם הנדה…

ורבים פרים הם ות, נד כשהן ובלילה ביום בין מטותיהם זו גזירה תבטל אמרת, יפה לו: אמר. כמותינו.

צוה מיד ישראל. לארץ ושלח להם אגרת כתוב לו: אמר איצטרובלי בן ראובן רבי ויצא אגרת, לכתוב, המלך כתובים דברים ומצאו המלך אצל מלכות גדולי. ונכנסו בך חזור לו: אמרו לכאן. נכנסה יהודים של אצבע. אמרו: כתוב לו: אמרו בדברים. חוזר המלך אין להם: אמר

כן ועשה המלך צוה יהרג. . ם שיוליכ מי כל באגרת:

המעשה היה שכך ישראל לארץ ושלח ראובן רבי, שמע האגרת ויטול יבא בנסים מלומד איש בכם יש אם. ועכשיו אני אין להם: אמר יוחאי. בן שמעון ברבי עיניהם נתנו לו אמר יוסי, ברבי אליעזר ברבי עיניו נתן לעצמי. הולך

עיני בבבת עיניך נתת יוחאי: בן שמעון לרבי יוסי. רבי יכולים קיים אבא יוחאי היה אלמלא שמעון: רבי לו אמר כן אם יוסי רבי לו אמר להריגה? בנך תן לו לומר אתם בן שמעון רבי לו נשבע לי, מחזירו ואתה לי… השבע

. יוחאי

שמעון רבי תלה שעה באותה אחת… לספינה וישבו הלכו יושב שהיה אשמדאי שידה וראה ספינה, של לתורן עיניו נס לכם לעשות לו אמר טיבך, מה שמעון רבי אמר, עליו, עולם של רבונו יוחאי בן שמעון רבי אמר שעה באותה רבי לו אמר שדה, ולי מלאכים חמשה זמנת שפחתך להגר

ואכנס הולך אני עכשיו לו אמר תעשה, ס נ ואיזה שמעון שמעון רבי לי הביאו ואומרת צווחת והיא מלך, של בבתו ולוחש בא ואתה יוחאי, בן שמעון רבי לי הביאו יוחאי, בן כשאתה יש סימן ומה לו אמר ממנה, יוצא ואני באזנה, כלי כל שוברת היא שעה באותה לו אמר ממנה, יוצא

דברת כאשר ועשה לך לו. ר אמ המלך, בבית שיש זכוכית

הביאו ואומרת צווחת והיתה מלך, של בבתו ונכנס הלך אמרו אחריו, ישראל לארץ שלחו יוחאי, בן שמעון רבי לי בספינה מצאו באו בספינה, לפניכם הוא הרי להם רבי הוא אתה המלך לו אמר המלך, לפני והוליכוהו לרפאות יודע אתה לו אמר הן, לו אמר יוחאי? בן שמעון

רבי לו אמר לה, תעשה ומה א״ל הן לו אמר בתי, , את אמר מתרפאת, והיא באזנה לה לוחש אני יוחאי בן שמעון היא שעה באותה לו אמר לך? יש סימן ומה המלך לו רבי לה ולחש המלך, בבית שהן זכוכית כלי כל שוברת כלי כל ושברה ויצאה ונתרפאת, אזנה אל יוחאי בן שמעון

מה יוחאי בן ון שמע לרבי המלך לו אמר מלך, של זכוכית איני יוחאי בן שמעון רבי לו אמר לך, שאתן מבקש אתה בהן וכתוב הגזירה, לבטל שכתבת האגרות אלא מבקש מלך של הדורן הוא כן אם לו אמר יהרג, שיוליכם מי כל פורע אני אין לו אמר בהריגה, פורע כן לו שיעשה מי שכל

ע וקר המלך צוה מיד עלי, מקבל אני לו אמר בהריגה, ישראל לארץ והלכו אחרות, לו וכתבו הראשונות האגרות כל מעלינו הוא ברוך הקדוש יבטל כן הגזירות. ובטלו אמן אמן קריב ובזמן בימינו במהרה ורעות קשות גזירות

. סלה

10 נב פרשה פקודי פרשת (וילנא) רבה שמות. לארץ חוצה שיצא יוחאי בן ר״ש של אחד בתלמיד מעשה והיו בו ומקנאין אותו רואין התלמידים והיו עשיר ובא והוציאן ר״ש וידע לארץ לחוצה לצאת הן מבקשים בקעה בקעה ואמר ונתפלל מדון פגי של אחת לבקעה אמר לפניהן, זהב דינרי מושכת התחילה זהב דינרי מלאי

היו אלא לכם טלו זהב הרי מבקשים אתם זהב אם להם הוא עוה״ב של חלקו עכשיו נוטל שהוא מי כל יודעין

. לעוה״ב אלא התורה שכר מתן שאין נוטל

יע״א מנוחה מושב שבתאי– שלו הרב של לשיעורו מקורות דפי

רשב״י של פטירתו

11 ע״ב רצו דף זוטא אדרא. עַד חַיִים, לְמֵּימַר ישָּא דִ קַ ינָּא בּוצִ יֵּים סִ לָּא אַבָּא, י בִ רִ ָאמַר לָּא וְ פֵּי, טְ כְתַב לְמִ נָּא סָּבַרְ נָּא, כָּתַבְ וַאֲנָּא מִּלוֹי, כָּכּו תְ שְ אִ דְ

הֲוָּה א נְהוֹרָּ דִ ישָּא, רֵּ נָּא יפְ זָּקִ לָּא וְ נָּא. מַעְ שְ הֲוָּה לָּא וְ סָּגִי, י ארֵּ קָּ דְ לָּא קָּ נָּא מַעְ שְ עֲזַעַנָּא, זְדַ אִ הָּכִי אַדְ תַכְלָּא. סְ לְאִ יָּכִילְנָּא לָּא קָּ נָּא מַעְ שְ גוֹ'. וְ חַיִים נוֹת יםּושְ יָּמִ אֶרְֶך ג) (משלי וְָאמַר יוֹמָּא הַהּוא כָּל גוֹ'. וְ מְָך מִ שַָּאל חַיִים כא) (תהלים א, , ַאחֲרָּ

לָּא דְ לְגַבֵּיּה, מָּטֵּי דְ מַאן הֲוָּה לָּא וְ בֵּיתָּא, ן מִ אֶשָּא יק סִ ְלָּאַאפ יוֹמָּא הַהּוא כָּל נֵּיּה. סּוחֲרָּ בְ הֲוָּה אֶשָּא וְ א נְהוֹרָּ דִ יָּכִילּו חֲמֵּינָּא אֶשָּא, דְָאזִיל בָּתַר גָּעֵּינָּא. וְ עָּא, ַארְ עַל ילְנָּא נָּפִ

עָּלְמָּא ן מִ תְּלַק סְ אִ דְ, ים, ש הַקֳּדָּ ש קֹדֶ ישָּא קַדִ ינָּא ִלְבּוצִ אֶלְעָּזָּר י בִ רִ ם קָּ חַיְיכִין. וְַאנְּפוֹי ינֵּיּה, יְמִ עַל שָּכִיב עֲטָּף תְ אִ חוֹת תְ דִ א רָּ עַפְ יכְנָּא לָּחִ וַאֲנָּא לוֹן, יק וְנָּשִ יְדוֹי יל וְנָּטִ יּה, רֵּ בְ

לְמַּלְלָּא יָּכִילּו לָּא וְ כֵּי, בְ לְמִ יָּיא רַ חַבְ בָּעּו גְלוֹי. . רַ שָּארּו לָּא וְ נִין, זִמְ לַת תְ יל נָּפִ יּה רֵּ בְ אֶלְעָּזָּר י בִ וְרִ כְיָּה, בִ בְ יָּיא רַ חַבְ לַת תְ אַבָּא. אַבָּא וְָאמַר, לְבָּתַרּפָּתַח תַחּפּומֵּיּה. פְ לְמִ יָּכִיל ין טָּאסִ אן צִּפֳּרָּ חֵּיוָּתָּא, נּוד תְ תָּא הַשְ חֲזָּרּו. תְ אִ חַד, הֲווֹ,

מָּא דָּ יָּין שַתְ כֻּּלְהּו יָּיא רַ חַבְ וְ בָּא, רַ יַמָּא דְ בָּאן. קְ נּו בְ עָּן תַקְ שְ מִ

ישָּא דִ קַ ינָּא בּוצִ תָּא הַשְ עַד וְָאמַר, גְלוֹי רַ עַל יָּיא חִ י בִ רִ ם קָּ אֶּלָּא ן, דָּ עִ הּוא לָּאו תָּא הַשְ עֲלָּן. משתדל) (ס''א כַל תְ סְ מִ לֵּיּה לּו נַטְ אַבָּא, י בִ וְרִ אֶלְעָּזָּר י בִ רִ ם קָּ יּה. יקָּרֵּ בִ לָּא תַדְ שְ לְאִ

וערבוביא ערעורא (ס''א )חָּמָּא מַאן לָּא, יקְ סִ דְ א רָּ יקְ טִ בְ בֵּיּה לִיקּו סְ ין יחִ רֵּ סָּלִיק הֲוָּה בֵּיתָּא כָּל וְ יָּיא, רַ חַבְ דְ יָּא בּובְ רְ עִ

אַבָּא י בִ וְרִ אֶלְעָּזָּר י בִ רִ אֶּלָּא בֵּיּה, מַש תְ שְ אִ לָּא וְ יֵּיּה, פּורְ. בְ

(ס''א הּו בְ אן דָּ טַרְ וְ י צִּפֳּרִ כְפַר דִ ין יסִ רִ תְ י ין, ּומָּארֵּ יקִ רִ טְ ָאתּו ין ירִ טִ קְ בִ ין צַוְוחִ רוֹנְיָּא, מְ נֵּי בְ והוו) וטרדיא, דצפרי סָּלִיק הֲוָּה יָּיא, נָּפַקּפּורְ דְ בָּתַר תַמָּן. בַר קְ יִתְ לָּא דְ יבּו חָּשִ דְ

וְָאתּו עּולּו קָּלָּא, עּו שָּמְ קַמֵּיּה, , ט י לָּהִ הֲוָּה אֶשָּא וְ א. בַאֲוִירָּ שָּלוֹם יָּבֹא נז) (ישעיה עוֹן, מְ שִ י בִ רִ דְ יּלּולָּא לְהִ כְנָּשּו תְ אִ וְ

כְבוֹתָּם שְ מִ עַל. יָּנּוחּו

יש עִ מַרְ יש הָּאִ זֶה תָּא, עַרְ מְ בִ לָּא קָּ עּו שָּמְ תָּא עַרְ לִמְ עָּאל כַד תַכְכִין שְ מִ יעָּא קִ רְ בִ ין רִ טְ ּפִ כַמָּה לָּכוֹת, מַמְ גִיז מַרְ ץ הָָּארֶ עוֹן מְ שִ י בִ רִ נָּא דְ גִינְָּך, בְ ין דֵּ א יוֹמָּ בְ משתכחין) ולא (ס''א

יּה חּולָּקֵּ זַכָָּאה יוֹמָּא. כָּל בְ בֵּיּה ח ב תְ שְ מִ יּה מָּארֵּ דְ יוֹחָּאי, ַבֶן מַר תְ אִ עָּלֵּיּה לֵּיּה, ן רָּ תַמְ סְ מִ ין עִּלָּאִ גְנִיזִין כַמָּה תַתָּא. וְ לְעֵּיּלָּא לְקֵּץ לְָך לְגוֹרָּ תַעֲמוֹד וְ תָּנּוחַ וְ ץ לַקֵּ לְֵּך אַתָּה וְ יב) (דניאל

ין. הַיָּמִ

"חיים לומר הקדוש המאור גמר לא אבא, רבי אמר "תרגום: ולא עוד, לכתוב וחשבתי כתבתי ואני דבריו, שנשתככו עד

. שמעתי הייתי גדול היה האור כי הראש, ולא הרימותי ולא

. להסתכל ואומר הקורא קול ושמעתי נזדעזעתי כך בתוך "חיים אחר קול אח״כ שמעתי וכו'" חיים ושנות ימים "אורך

וכו ממך."'אל ש

מגיע אני היה ולא הבית מן האש נפסק לא היום אותו כל

סביביו היו והאש שהאור מפני יכלו לא כי. אליו, היום כל את ראיתי האש שהלכה אחר וגעיתי. הארץ על נפלתי הוא העולם מן שנסתלק הקדשים, קודש הקדוש, , המאור

צוחקות ופניו ימינו על ושוכב. נתעטף

ליחכתי ואני אותם, ונשק ידיו ולקח בנו אלעזר רבי עמד

רגליו שתחת העפר. את יכלו ולא לבכות, החברים רצו

. לדבר שלוש נפל בנו אלעזר ורבי בבכיה, החברים התחילו

פיו לפתוח יכל ולא. פעמים אבי ואמר: פתח מכן, לאחר

אחד להיות וחזרו היו שלושה, . אבי החיות ינודו עתה

והחברים הגדול, הים בנוקבי ומשתקעות פורחות וציפרים דם שותים. כולם

הקדוש המאור היה עתה עד ואמר, רגליו על חייא רבי עמד

בכבודו להשתדל אלא הזמן אין עתה עלינו, . משגיח עמד

ראה מי סולם. של במיטה אותו ולקחו אבא ורבי אלעזר רבי

החברים של הדעת. בלבול ריחות מעלה הבית. וכל העלו

אבא ורבי אלעזר רבי אלא בו נשתמש ולא המיטה, על. אותו

מירון בני אותם וגירשו צפרי, מכפר מגינים ובעלי מכים, באו היא כך אחר שם. ייקבר שלא שחשבו בקשרים, וצעקו

לפניה עולה. הייתה והתקבצו ובואו הכנסו קול, שמעו משכבותם על ינחו שלום "יבוא שמעון, רבי של."להילולא

מרעיש האיש "זה במערה קול שמעו רה ע למ כשנכנס נשקטים ברקיע מקטרגים כמה ממלכות", מרגיז הארץ, בכל בו משתבח שאדונו שמעון רבי זהו בשבילך, הזה ביום

. יום

שמורים עליונים אוצרות כמה ולמטה, למעלה חלקו אשרי

. לו לקץ לגורלך ותעמוד ותנוח לקץ לך "ואתה נאמר עליו

. הימין

? בעומר בל״ג נפטר רשב״י האם

12. ב סעיף תצג סימן חיים אורח ערוך שולחן

שאז שאומרים לעומר, ל״ג עד להסתפר שלא נוהגים א״כ אלא בבקר ל״ד יום עד להסתפר ואין מלמות, פסקו השבת כבוד מפני בו מסתפרין שאז שבת ערב ל״ג יום. חל

מסתפרין אלא כדבריו, נוהגין אין אלו ובמדינות הגה: ל״ג ביום

ומנהגים (מהרי״ל תחנון בו אומרים ואין שמחה קצת בו.)ומרבים

13 ד ס״ק תצג סימן חיים אורח יוסף ברכי. הרב כתב וכו'. שמחה קצת בו ומרבים הגהה. ב. דין ד. אמר אחד דגדול זצ״ל האר״י כתבי משם ג) (ס״ק מג״א מפני אלא נענש דלא אהרן, יד בספר והשיגו ונענש. נחם יום הוא לעומר ל״ג דיום ולק״מ ע״ש. וכו' רשב״י, שמחת שסידר הכונות בספר שם משמע וכן רשב״י. שמחת

רשב״י דפטירת כתבו וגם ע״א.)"ז פ (דף ויטאל מהר״ש דיליה דהלולא יומא והוא לעומר ל״ג יום. היה כל עם אך רשב״י ציון על שם שהיה היה דהקפידא אפשר עדיין. זה ומ״מ שעברו. בשנים כשאמר מקודם, נענש שלא והראיה,

מנוחה מושב שבתאי– שלו הרב של לשיעורו מקורות דפי יע״א

5 עמוד

שמחה יום הוא דעכ״פ נלמוד דמזה מג״א, הרב כתב, יפה כי היטב ודוק לשמוח. ראוי עונש, יהיה שלא והגם

. קצרתי

14. רכג אות באצבע מורה הוא כי זי״ע רשב״י לכבוד שמחה ירבה לעומר ל״ג יום זה ביום שישמחו הוא שרצונו ונודע דיליה. דהלולא יומא אשר אחרים ומעשים זלה״ה הלוי מהר״א ממעשה כידוע לעשות שנהג מי ויש קדישי. רבנן מפום ונדעם שמענו רשב״י שבחי ללמוד עשרה בי לעומר ל״ג בליל לימוד

ואדר בזהר המפוזרים יפה. מנהג והוא זוטא א

15. יח סימן עין טוב שו״ת

שעושין ומה כלל היה עקיבא דרבי אפשר בל״ג שמחה ונשאר ומתו תלמידים /אלף/ לכ״ד ולמדה בתורה גדול מאיר ורבי לרשב״י לשנות התחיל ל״ג ויום שמם העולם עושים ולכך התורה שתחזור להם ויאור וכו' יוסי ורבי

ל״ג ביום דרשב״י דהלולא אמרו וגם. שמחה.

16. סי בליקוטים העין מראית מן ח אות ז בר שמעון רבי שפטירת שכתבו שיש יוסף בברכי מ״ש כבר אך חיים, עץ בפרי כתב כן בעומר, בל״ג היתה יוחאי סופר וטעויות ערבוב היה האר״י כתבי שבנוסחאות, נודע מהר״ש שסידר שערים ח' נסחת היא האמיתית והנוסחא וכתב וכו' שמתו בטעם האריך הכוונות ובשער ויטאל,

לומר בפיו בא ולא רשב״י, שמחת ם יו הוא בעומר של״ג עין בטוב כמ״ש שהכונה ואפשר רשב״י. פטירת, שהוא שמעון לרבי ללמד עקיבא רבי התחיל בעומר ל״ג שביום

. ודוק וחבריו. יוחאי בר

17. כו ס״ק תצג החיים כף ישראל שנהגו מנהג ענין הכוונות בשער שם עוד וכתב

קברי על לעומר ל״ג ביום ללכת בנו אלעזר ורבי רשב״י ושמחים ושותין ואוכלין כנודע מירון בעיר קבורין אשר ל״ג ביום אחת פעם לשם שהלך ז״ל למורי ראיתי אני שם, ימים שלשה שם וישב ביתו אנשי וכל הוא לעומר שבא הראשונה פעם היה וזה ההוא, השבוע של ראשונים

חכמה ב ויודע בקי היה אז אם יודע אני אין אבל ממצרים, העיד שאגי״ש יונתן וה״ר כך, אחר שהשיג הנפלאה הזו עם ללמוד אצלו אני שהלכתי קודם הראשונה שבשנה לי

אנשי כל עם שם הקטן בנו את שהוליך ז״ל מורי ושם ביתו ושמחה משתה יום ועשה הידוע כמנהג ראשו את, גילחו הוא גם הלך הנזכרת בשנה כי הלוי אברהם ה״ר העיד גם וגם וכו' נחם תשכון בברכת יום בכל לומר נוהג והיה שם לו אמר העמידה שגמר ואחר וכו', נחם אמר שם בהיותו קברו על עומד ע״ה רשב״י את בהקיץ ראה כי ז״ל מורי

ואמר אומר למה כי הלוי אברהם הזה האיש את אמור לו (ועיין בקרוב בנחמה יהיה הוא ולכן שמחתינו ביום נחם

שם שהיה היא דהקפידא אפשר שכתב ד' אות יוסף ברכי בשנים כשאמר מקודם נענש שלא והראיה רשב״י ציון על אחד בן לו שמת עד ימים חדש יצא ולא יעו״ש), שעברו

שורש יש כי להורות זה כל וכתבתי תנחומין עליו, וקבל מה הוא ע״ה רשב״י כי ובפרט הנזכר, הזה 'במנהג ביום שמחתו זמן ולכן עקיבא רבי של הגדולים תלמידיו עכ״ל לעומר ל״ג ביום לעיל שביאר מה כפי לעומר. ל״ג שם וכתב ו'. פרק כ״ב שער חיים עץ פרי בספר כתב וכן

וכן יעו״ש. ל״ג ביום רשב״י שמת והטעם חיים עץ בפרי דיום בסידורו זלמן ה״ר כתב וכן שם. יוסף הברכי כתב בני הרב כתב וכן ע״ה. רשב״י פטירת יום הוא בעומר ל״ג ואות ב' אות ג' מאמר אייר חודש מאמרי א' חלק יששכר ל״ג דביום י״א אות קל״א כלל אדם חיי כתב וכן ו'.

והוא יעו״ש שמחה קצת נוהגין ולכבודו דרשב״י, הילולא ע״א רי״ח דף ויחי פרשת הקדוש בזוהר דאיתא מה פי על פטירת דיום ע״ב רנ״ו דף זוטא אדרא סוף האזינו ופרשת שער מדברי אכן יעו״ש. הילולא ליה קרי ע״ה רשב״י יום דבאותו משום היא דהשמחה משמע הנז' הכוונות הוא ע״ה ורשב״י תלמידיו חמשה את עקיבא רבי סמך

עין טוב בספרו יוסף הברכי כתב וכן. הגדולים מתלמידיו הספר שבסוף בליקוטים העין ובמראית פ״ז אות ח״י סימן

איתא והא דהא יעו״ש. ואפשר ח' אות ז'. סימן ועיין

מ לעומר ל״ג דרוש בחיים חפץ בסה״ק שכ ה תבתי עוד

יעו״ש. בזה

18. מס631 גליון תשע״ב, בהר צופייך 'קול יש האדם של פטירתו ביום כי סותרים, הדברים אין באמת עטר בן חיים רבי מביא כך במיוחד. גדולה הארה לו שביום כח), מז (בראשית הקדוש החיים אור בספרו "תוסף בסוד מיוחדים. כוחות מקבל הוא אדם של פטירתו כל ישראל בשם אבינו יעקב נקרא לא לכן יגועום". רוחם

מצ בארץ היותו ימי. לעולמו לכתו עת שהגיע יום עד רים, לתלמידיו מגלה הוא רשב״י של פטירתו ביום לכן האדרא זאת ביותר. הגדולים התורה סודות את המובהקים ביום לקרוא זצוק״ל הרב מו״ר של מנהגו היה ולכן זוטא. בדרך קרא הרב רובה ואת כולה. האדרא את בעומר ל״ג

ארוכה דרך שהיא למירון, . מירושלים על קרא הסיום ואת פטירתו ביום נאמרו הדברים אלו כי רשב״י. של. הציון

בעיתו "דבר נחשב."וזה

לפחות בעומר, בל״ג רשב״י של לציון מגיע שלא מי וגם אמר על המדבר מהקטע האדרא סיום את זה ביום יקרא הגדול האור רשב״י. של פטירתו תיאור שהוא אבא, רבי

פטירתו בעת שהיה והפלא שם. שהיה

19 רבא הילולא לספר חי איש הבן הקדמת.

רבי הקדוש התנא אדוננו מעלות שבח לספר יוכל מי

בן־יוחאי שמעון מרגיז הארץ מרעיש האיש זה זיע״א,

יע״א מנוחה מושב שבתאי– שלו הרב של לשיעורו מקורות דפי

הוא ממלכות, וזכה לשמה בתורה עסק אשר הקדוש

הוא י כְד כולו העולם כל אשר הקדוש הוא הרבה, ַלדברים כמעין ונעשה תורה רזי כל לו נתגלו אשר הקדוש הוא לו, הקדוש הוא פוסק, שאינו הגדול וכנהר המתגבר הגדול אשר הקדוש הוא המעשים, כל על ונתרומם נתגדל אשר אש היה אשר הקדוש הוא בתורתו, ישראל עיני האיר לעלות זכה אשר הקדוש הוא תורתו, בעסק מקיפו עליון

לוחות קבלתו בזמן ע״ה רבינו משה במדרגת להיות

. השניות

לעומר ל״ג יום הוא הזה היום נעים ומה טוב מה, והנה,

היום והוא הבטחון, ם הרחמיםֵּש ם בוֵּש מתגלה אשר

הנקרא " דהילולא יומא שמעון רבי הקדוש התנא של

יוחאי בן היום הוא כי זה, ביום צדיק ישמח זיע״א", נשמח יחד כולנו תלמידיו ואנחנו לשמחתו, המיוחד ה הגדיל בו, ונשמחה נגילה ה' עשה היום זה 'בשמחתו. קא רבא גברא וראו נא לכו שמחים. היינו עמנו לעשות איש בשם ז״ל מהרח״ו רבינו הוא יומא, האי על מסהיד

רבינו קדוש אלהים ב״ספר וכנזכר זיע״א, האר״י

ד העומר ספירת ענין ע״א; פז [דף "הכוונות ר ] יב וש עץ וב״פרי

" חיים; ח פרק העומר ספירת [שער ]ד. ע קכד "דף

שם אשר למירון, זה יום ללכת קדושים ישראל נהגו כן על

זיע״א רשב״י הקדוש התנא קבור אלעזר ורבי בנו

ילמדו ושם זיע״א, זוטא האדרא את רבא בשמחה

אדוננו של ושבחים הרשב״י וישמחו וישישו זיע״א, המקום מן הרחוקים ישראל ושארית מצוה. של בשמחה ביום או בלילה ה' דבר על החרדים יחד יתאספו ההוא,

. זיע״א הרשב״י אדוננו ושבחי האדרא בשמחה ללמוד אשריכם עליכם, המצוות חביבות כמה ישראל אשריכם ובשבחיו הקדוש התנא של בתורתו זה בליל העוסקים

טוב מה בעתו דבר לבב, ובטוב בשמחה. העצומים,

אדוננו שבחי והנה, הרשב״י מפוזרים הם זיע״א

"הילולא ספר פעמים כמה נדפס וכבר וזוהר, בתיקונים

יחד המאסף,"רבא שבחי הרשב״י המפוזרים, זיע״א הזה ביום בהם להגות המתאוים הרבים את לזכות, כדי הזה לספר משתוקקים רבים ועתה טוב. מה בעתו דבר התנא אדוננו לכבוד עתה נתעוררו לכן אתם, נמצא ואין

"הילולא ספר בהדפסת להשתדל זיע״א רשב״י הקדוש

"רבא ישמח יעקב יגל הרבים. את לזכות מרובה בתוספת ביום הן בלילה הן בו וילמדו הזה, הקדוש בספר, ישראל שיהיה הלימוד משובח יותר ודאי אך מנהגו, לפי אחד כל של בשמחה וישישו בכנופיא, יהיה אם ובפרט בלילה,

השחר עלות עד. מצוה

הקדוש התנא זכות רצון, ויהי רשב״י יגן השלום עליו אחינו ישראל כל ובעד בתנו בני ובעד בנינו ובעד, בעדנו

הרשב״י ויעמוד בעדנו טוב להמליץ תמיד לטוב, זכור ומילוי לבנו משאלות וקיום טובתנו השגת על ויתפלל לראות ונזכה בימינו, במהרה גואל לציון ובא מחסורנו.

וצהלה ושמחה בגילה ומזהירים המאירים, פניו כן אמן

רצון. יהי

בל שמחה יש עוד למי? בעומר "ג

1. ורמזים סודות רבא, הילולא חיים, יוסף רבינו

רשב״י על '[עמ298 במהדור תשע״ב ]ם סאל ת לעיל הנזכרים מדברים ללמוד לנו יש גדול מוסר כי ודע, שצריך זיע״א, עקיבה רבי תלמידי על זלה״ה רבינו שכתב

כל להיות ורעות ושלום וחיבה ואחוה באהבה, ישראל ליזהר צריכין וביותר העומר, של אלו בימים בפרט

לעיל הנזכר מכל ללמוד לנו יש, גם בזה חכמים. התלמידי לעומר ל״ג ביום שמחה יש זיע״א עקיבה לרבי שגם תוב״ב טבריה הקודש עיר יושבי ולכן הנזכר, השם בגילוי שם ולשמוח עקיבה רבי במערת להשתטח ילכו המה. גם הוא אשר זיע״א, הנס בעל מאיר רבי למצבת ילכו עוד גם

רבי תלמידי מחמשה הוא כי זה, ביום שמחה לו יש כן גם וכן זה. ביום המתגלה הנזכר בשם הנרמזים זיע״א עקיבה ביומא למירון ההולכים תוב״ב צפת הקודש עיר יושבי

- דהילולא ל״ג ביום לחזור שדרכם לעומר ל״ג יום הוא

מצבת אצל ללכת הם צריכים תוב״ב בצפת לביתם עצמו רבי גם כי זיע״א, אלעאי רבי בן יהודה רבי הקדוש התנא ויש עקיבה, רבי של תלמידים מחמשה הוא זיע״א יהודה

יעשה אדם ואשרי. הנזכר שם בגילוי זה ביום שמחה לו

לשם מעשיו כל שמים בתמים להולכים טוב. מנע י לא וה',

---

נשלח על ידי: הרב שלו שבתאי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

אמור יסוד ספירת העומר מצווה או מציאות דף מקורות תשפו

בס״ד

יסוד ספירת העומר- מצווה או יצירת מציאות.

הגמ' דורשת שיש חיוב על כל אחד ואחד, ויש הו״א שצריך דווקא בית דין. ולכאו' מה ההבדל אם ב״ד עושה את זה או כל יחיד ויחיד. ונר' ששורש הדברים אם כל יחיד ויחיד הכוונה היא שזה כמו כל מצווה, כל יחיד חייב במצווה הזאת. אומנם אם החיוב הוא רק על הב״ד זה מעין ספירה של הב״ד הכללי, היינו ב״ד יוצר מציאות ולא ממש דבר מצוותי.

כמו כן נראה שהדבר קשור לספק שהביא המנח״ח לגבי קטן שהגדיל, על הצד שזה מצווה אינו יכול להמשיך לספור בברכה, כיון שדברים שעשה בקטנות לא מועיל לגדלות. אבל על הצד שזה מציאות, ממילא אפשר שמעשהו שעשה בקטנות בסופו של דבר נחשב כאילו הימים האלה ספורים וממילא יכול להמשיך מה שהתחיל.

אפשר שזאת יכולה להיות עוד סיבה למה אין מברכים על ספירת העומר שהחיינו. [שבדבר הזה דנו הראשונים והאחרונים בארוכה] היינו עד כמה הספירה הזאת היא ממש מצווה רגילה, אם היא מצווה רגילה ממילא מובן למה מברכים עליה שהחיינו, אבל אם היא מצווה של מציאות, אומנם ברכת המצוות מברכים, אבל השמחה הגדולה על המצווה שאני מצווה זאת ולכן לא מברכים עליה שהחיינו.

כוונה בספירה- מצאנו בשו״ע שאין לענות לחברו מה היום לספירה משום שאם יענה כבר יצא ידי חובה. ולכאו' וודאי שאין כוונתו למצווה, והרי מצוות צריכות כוונה, אם כן למה לא יכול לענות לו. ויש שהסבירו הטעם משום שאין הכרעה ברורה שמצוות צריכות כוונה אלא זה רק ספק. אומנם אפשר שיש כאן יסוד יותר עמוק, בדרך כלל מצוות צריכות כוונה, אבל כאן זה מציאות שנוצרת על ידי הספירה גם בלי כוונה. נראה שזה עומק דבריו של החוק יעקב.

בלי הבנה- לפי המג״א אם לא מבין מה אומר אפי' אמר לשון הקודש לא יצא, והקשה עליו המור וקציעה הרי כל המצוות שתלויות בדיבור אם זה לשון הקודש אפי' לא מבין יוצא ידי חובה. ונר' שזה מתאים לחקירתנו, האם זה גדרי מצווה באמת יצא ידי חובה, גם כשאינו מבין, אבל אם זה גדרי מציאות ברגע שלא מבין לא נוצרה מציאות.

הדבר מתקשר לדיון נוסף האם יוצאים ידי חובה באמירת ראשי תיבות, אם נגיד שזה גדרי מצווה לא יצא ידי חובה כיון שלא אמר את הנוסח התקני של אמירת ימים. ואילו אם זה גדר ספירה יצא ידי חובה כיון שסו״ס המציאות נוצרה וכולם מבינים כוונתו. ונר' שהיעב״ץ ממשיך לשי' שזה מצווה לכן לא יצא ידי חובה בר״ת.

ספירה בכתיבה- רע״א מסתפק בזה באריכות ומכריע שזה לא מועיל, ואומנם יש לדון מה הספק ונר' שאם זה מציאות יש מקום להגיד שכתיבה מועילה, אבל אם זה מצווה וודאי שאין מקום לספק כזה.

ספירה מספק- יש דיון באחרונים מה הדין במי שאינו יודע איזה יום הוא נמצא האם יכול לספור מספק, ושורש המח' האם אומרים שזה כמו מצווה ממילא קיים את החיוב של הדיבור, או שזה גדר של יצירת מציאות, אין אפשרות של יצירת ימים ספורים כשהימים הם ספק.

שומע כעונה- בגמ' מבואר שצריך כל אחד ואחד לספור, ונח' האחרונים (הדיון בדיוק דברי הראשונים, ובהבנת פשט גמ') האם ש״צ יכול להוציא ידי חובה, ושורש המח' אותו יסוד, אם זה כמו מצווה רגילה ש״צ יכול להוציא, אבל אם זה לא מצווה רגילה שליח ציבור לא יכול להוציא, כיון שכל אחד ואחד צריך ליצור בעצמו את הספירה הזאת

נראה שיש מח' על היסוד עד כמה ספירת העומר היא עניין מציאותי הקשור לענייני חול וכ״כ סבר המג״א או שהעיקר זה הדיבור, לכן גימטריא לא מועיל מצד אחד, מצד שני גם בלי הבנה זה יועיל כיון שהדיבור נעשה.

היסוד הזה יכול להיות בסיס לדיון על מהותם של ימי ספירת העומר, כיון שימי ספירת העומר הם ימי הכנה בבחינת ההכנה המידותית. אם יש להסתפק האם המוסר צריך להבנות על פי הצד המוסרי הטבעי, 'דרך ארץ קדמה לתורה'. או בבחינה של מוסר רק עם תורה 'לא עם הארץ חסיד' אין אפשרות למציאות של מוסר בלי חלק הקדושה.

בדיוק זה הדיון לגבי ספירת העומר, האם זה דבר מצוותי, או דבר מציאותי. (וגם אם זה דבר מציאותי צריך לברך אשר קידשנו במצוותיו, צריך לרומם את האנושי לאלוקי)

ספירת העומר- דיבור מחשבה או מציאות.

ויקרא פרק כג פסוק טו (פרשת אמור)

וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה:

דברים פרק טז פסוק ט (פרשת ראה)

שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות:

מי חייב- עי' בספרי, חישבו האם באמת אפשר להגיד שישנם ב' חיובים שונים? עי' בגר״א, ומה הסברא לאפשרות הזאת?

ספרי דברים פרשת ראה

(ט) שבעה שבועות תספר לך, [גירסת הגר״א- 'יכול'] בבית דין מנין לכל אחד ואחד תלמוד לומר +שם /ויקרא כג טו/+ וספרתם לכם ממחרת השבת כל אחד ואחד.

שו״ת הרשב״א חלק ד סימן כח

שאלת מפני מה נצטוו מקצת המצות בלשון יחיד ומקצת בלשון רבים,

תשובה בזה נתבאר הטעם במקצתם בגמרא ובמקצתם לא נתבאר ואנכי לא ידעתי. הנה בספירת העומר צוה בלשון רבים וספרתם לכם. ובספירת שני השמיטה והיובל צוה בלשון יחיד. כמ״ש וספרת לך שבע שבתות שנים וגו'. ובא בביאורו כי ספירת העומר מוטלת על כל אחד ואחד. וספירת שני השמיטה והיובל דכתיב בה וספרת לך אינה מוטלת על כל אחד ואחד אלא על ב״ד.

קטן שהגדיל- עי' בספר של המנחת חינוך

מנחת חינוך פרשת אמור מצוה שו אות א

אך אני מסופק לשיטה זו אם הקטן אף על פי שאינו חייב מ״מ מנה כדרך הקטנים או עבד מנה קודם שנשתחרר ג״כ כי רשאי לעשות מעשהז״ג כמבואר בכ״מ בש״ס ובאמצע נתגדל הקטן ונשתחרר העבד אי מחויב מה״ת למנות בגדלותו ובגירותו בשנה ההוא מי נימא דבחיוב ובפטור תליא מלתא וכיון שהיה פטור אף שמנה מ״מ כיון שמצוה א' היא ומקודם לא נתחייב גם עתה אינו חייב מה״ת ואין כופין אותו למנות ככל מ״ע שבתורה או דלמא כיון שמנה אף שהיה בפטור מ״מ לא בטל החשבון על כל פנים וחייב מכאן ולהבא

ברכת שהחיינו- עי' בהסבר המאור לסיבה שלא מברכים שהחיינו על ספירת העומר, חישבו האם ניתן להסביר יסוד שהדיבור כאן שאני ממצוה רגילה?

בעל המאור מסכת פסחים דף כח עמוד א

ועוד שלא מצינו ברכת זמן אלא בדבר שיש בו שום הנאה כגון נטילת לולב שהוא בא לשמחה ותקיעת שופר לזכרון בין ישראל לאביהם שבשמים ומקרא מגילה דחס רחמנא עלן ופרקינן ופדיון הבן שמברך אבי הבן שהחיינו לפי שיצא בנו מספק נפל דכל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל ולספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפשנו לחרבן בית מאויינו

כוונה בספירה- עי' בשו״ע, חישבו כיצד יתכן שיצא ידי חובה, הרי מצוות צריכות כוונה?

שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תפט סעיף ד

מי ששואל אותו חבירו בין השמשות כמה ימי הספירה בזה הלילה, יאמר לו: אתמול היה כך וכך, שאם יאמר לו: היום כך וכך, אינו יכול לחזור ולמנות בברכה; אבל קודם בין השמשות, כיון שאין זמן ספירה אין בכך כלום

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תפט סעיף ד

(כב) לחזור ולמנות בברכה - שכבר יצא בזה ידי ספירה למ״ד מצות א״צ כונה ואף דאנן קי״ל דצריכות כונה וזה הלא לא כוון לצאת בזה ידי מצוה לענין ברכה צריך להחמיר ולחוש להך דעה ולא יברך על הספירה שימנה אח״כ. ויש עוד עצה שיכוין בפירוש שלא לצאת בזה ידי ספירה.

חק יעקב סימן תפט ס״ק טו

ועוד י״ל דאפשר דזה מקרי כוונה, כיון שמתכווין עכ״פ לומר כמה ימי ספירה, ומצותו הוא רק סיפורא בעלמא.

ספירה בלי הבנה- עי' במח' מג״א והרב עמדין.

מגן אברהם סימן תפט ס״ק ב

ופשוט דמותר לספור בכל ל' ודוקא בל' שמבין ואם אינו מבין לה״ק וספר בלה״ק לא יצא דהא לא ידע מאי קאמ' ואין זה ספיר' כנ״ל:

מור וקציעה סימן תפט

כתב מג״א [ס״ק ב]. אם אינו מבין לה״ק, וספר בלה״ק, לא יצא. צ״ע בתו' ר״פ א״נ [סוטה לב, א ד״ה קרית שמע] דמשמע דלא כותיה

ספירה בראשי תיבות- עי' בדיון של היעב״ץ, שימו לב שהוא ממשיך את שי' במור וקציעה.

שו״ת שאילת יעבץ חלק א סימן קלט

אם יש לסמוך עמ״ש בשכנה״ג לענין ספירת העומר שאם מנה בר״ת ד״מ ל״ג לעומר. יצא. תשובה … הראי' מירו' פ״ק דשקלים שדרשו זה יתנו רמז לי״ב מנין היא ראיה של כלום כי כיוצא בזו נמצאים לרוב בתלמוד זה י״ב לוגין ולמדו סתם נזירות ל' יום מיהי' והרב' כמוהם שהן גופי הלכות נלמדות בגימטריא שהיא אחת מל״ב מדות של ראב״י שהתור' נדרשת בהן אבל כל זה לא יספיק להוכיח שכך הוא דרך המנין אפי' בין בני אדם והמציאות יורה יגיד ההפך כי לא נרא' ולא נשמע בדיבור שנהגו כך למנות בשום מקום ובשום זמן אף בעסקים הזמניים, כי אם בכתיב' הדיוטית וספרא בצירא במקום שאין קפידא אצ״ל שאין זה נהוג במקרא ובמניני התור'.

כתיבה- עי' בדיון של רע״א

שו״ת רבי עקיבא איגר מהדורא קמא סימן כט

הרי ביררנו דאין לחלק ס״ע מדין שבועה וחד דינא אית להו דכתיבה לאו כדיבור דמי, וא״כ בנ״ד בכותב בימי הספירה כך וכך לעומר לא יצא י״ח וצריך לחזור ולספור בברכה.

ספק בספירה- עי' בדיון שהביא, ולפי״ז מה הטעם שלא אומרים ספיקא דיומא בחו״ל

שו״ת דבר אברהם חלק א סימן לד

מי שהיה בדרך רחוקה בין א״י והיה מסופק במנין ימי ספירת העומר אם הוא עומד בשלשה לספירה או בארבעה אם יכול לברך ולספור מספיקא שני מספרים היינו היום שלשה ימים היום ארבעה ימים

[א] הנה בפשוטו נראה שאין ענין הספירה שיוציא מלות המספר מפיו אלא עניינה שידע ויוחלט אצלו מדעת ומהחלט המנין שהוא סופר ובלאו הכי לא מיקרי ספירה כלל אלא קריאת מלות הספירה הוא דהויא ולא ספירה עצמה. ובזה נראה לי להסביר בטעמו של המג״א (סי' תפ״ט ס״ק ב') שכתב דאין סופרין אלא בלשון שהוא מבין … עכ״ל.

שומע כעונה- עי' בספק המג״א. [שורש הספק האם זה גדר רגיל של מצוות או יצירה מציאותית]

תלמוד בבלי מסכת מנחות דף סה עמוד ב

ת״ר: וספרתם לכם - שתהא ספירה לכל אחד ואחד.

שו״ת הרשב״א חלק א סימן קכו

ואם ירצה השומע יוצא ידי חובה על ידו מן הברכה ואחר כך כל אחד סופר לעצמו כדרך שאנו נוהגין בברכת ההלל.

חק יעקב סימן תפט ס״ק ד

לספור לעצמו. לשון אגודה במנחות [סימן לב] וספרתם לכם שיהא ספירה לכל אחד ואחד, ולא שליח ציבור בשביל כולם. וכן הוא משמעות הש״ס [מנחות סה, ב] ופוסקים ראשונים, וכן כתב הרשב״א בתשובה [ח״א] סימן קכ״ו להדיא. ואף על גב דשומע הוי כעונה, היינו דוקא לענין ברכה, כמו שכתב הרב בסעיף ג' בהג״ה, והוא מדברי הרשב״א בתשובה [שם סימן תנח] שהביא בב״י [ד״ה כתב ה״ר (א)], אכן הספירה מתמעט מן המקרא להדיא וספרתם שיהא הספירה לכל אחד ואחד, כמו דדרשינן [סוכה מג, א] ולקחתם דגבי לולב שיהא לקיחה לכל אחד ואחד, הוא הדין כאן

מגן אברהם סימן תפט ס״ק ב

ואם ירצ' שומע הברכה מהש״ץ וסופר לעצמו דכל הברכות אף על פי שהוא בקי יוצא בש״ץ חוץ מב״ה וק״ש ותפלה (רשב״א בתשו' סי' קכ״ו) עסי' נ״ט ס״ד הרי דס״ל דעכ״פ צריך שיספור בעצמו וכמ״ש בגמ' וספרתם שתהא ספיר' לכל א' וא' כדרך שאמרו גבי לולב ולקחתם שתהא לקיחה לכל א' וא', ובב״י כתוב בשם הרשב״א שיוצא בספירות הש״ץ ע״ש וצ״ע ואפשר כיון דקי״ל דשומע הוי כעונה ה״ל כאלו ספר הוא בעצמו

מוסר ותורה- עי' בדברי הרב לגבי היחס בין ישראל לעמים, לפי זה מה מקורו של המוסר?

אורות ישראל פרק ה' פסקה ח'

צורתם של ישראל צריכה להחקר, אם האנושיות הכללית של תוכן האדם עומדת היא בה בצביונה כמו שהיא אצל כל העמים, ועליה נבנתה הצורה הישראלית המיחדתה, או שמעקב עד ראש הכל הוא מיוחד. למחקר זה צריכים להשתמש במקורות שונים, תורניים, שכליים, היסתוריים, רזיים, הופעיים, שיריים, ולפעמים גם כן פוליטיים ואקונומיים. נראה הדבר, שמקדם נערך הדבר שצורת האדם תשתלם בכללותה, ובתור תוספות ויתרון יגלה על האומה המיוחדת רוחה המפואר בהדרת קודש. אבל נתקלקלו הענינים, ורוח האדם שקע כל כך בכלל, עד שלא היה החול יכול להעשות בסיס לקודש אלא אם כן יקלקל אותו, והוכרחה גלות מצרים לבוא בתור כור הברזל, שצירפה את צד האדם שבישראל עד שנעשה לבריה חדשה, וצורתו החולית נתטשטשה לגמרי, והוחל גוי פעם אחת, על ידי הגרעין האנושי, לצורה שמראש ועד עקב כולה ישראלית, יעקב וישראל.

גדרי מצווה

גדרי מציאות

מי חייב

כל יחיד ויחיד

ב״ד

קטן שהגדיל

אינו יכול להמשיך

יכול להמשיך

ברכת שהחיינו

היה מקום לברך ולכן צריך הסברים אחרים

אין לברך כיון שזאת מצוה שאין בה גדרי מצוה רגילים

עניה לחברו

יכול לענות כיון שמצוות צריכות כוונה, ובאמירה כזאת לא יוצא ידי חובה

אינו יכול לענות כיון שיש כאן מציאות שנוצרה על ידי דיבורו

ראשי תיבות

לא יצא

יצא

כתיבה

לא יצא

יצא

ספיקא דיומא

יוכל לספור

לא יספור

שומע כעונה עם הש״צ

יוצא ידי חובת הש״צ

לא יוצא כל אחד צריך ליצור מציאות

מצוה אחת או כל יום

כל יום מצווה ופעולה רוחנית

הכל מצווה אחת ארוכה העיקר שהספירה תועיל

המוסר הישראלי

מידות נובעות מהתורה- לא עם הארץ חסיד

דרך ארץ קדמה לתורה

---

נשלח על ידי: נריה יהודה פופר
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

ספר הזוהר

א י' בס״ד תשפ״ו ייר – הקדוש הזוהר לצאת ם ברחמי מהגלות

מנוחה מושב שבתאי– שלו הרב של לשיעורו מקורות דפי יע״א

זוהר נקרא? מדוע

1. ע״א יז דף זוהר תיקוני ג יב (דניאל יב כְּתִׁ גוֹמֵר, וְּ י''ם אֱֹלהִׁ א בָּרָּ ית אשִׁ רֵ )בְּ י בִׁ רַ ינּון אִׁ לֵין אִׁ גוֹמֵר, וְּ יעַ קִׁ הָּרָּ כְּזֹהַר ירּו יַזְּהִׁ כִׁילִׁים הַמַשְּ אַבָּא י בִׁ וְּרַ יּה, רֵ בְּ אֶּלְּעָּזָּר י בִׁ רַ יו, וַחֲבֵרָּ י יוֹחָּאִׁ בֶּן עוֹן מְּ, שִׁ

הֲרּו זְּדַ אִׁ דְּ יָּא, רַ חַבְּ חָּק, ּושְָּאר יִׁצְּ י בִׁ וְּרַ יָּיא חִׁ י בִׁ רַ וְּ יוֹסֵי, י בִׁ רַ, וְּ הַאי דּו עָּבְּ כַד אֶּלָּא כְּזֹהַר, מַאי יעַ, קִׁ הָּרָּ כְּזֹהַר ילָּא לְּעִׁ ירּו זְּהִׁ הַזֹהַר סֵפֶּר לֵיּה אּו קָּרְּ וְּ ילָּא, לְּעִׁ עֲלֵיּה תַכְּמּו סְּ אִׁ א, בּורָּ, חִׁ

, ד וֵע לְּעוֹלָּם ים יןָּכַכֹכָּבִׁ ישִׁ נְּפִׁ יְּהוֹן בֵיּה ים בִׁ הָּרַ י יקֵ דִׁ ּומַצְּ הַהּוא בְּ ין, עָּלְּמִׁ לְּעָּלַםּולְּעָּלְּמֵי לְּהוֹן דִׁ א נְּהוֹרָּ יְך חֲשִׁ תְּ אִׁ לָּא דְּ לְּאֵלִׁיָּהּו יב יְּהִׁ תְּ אִׁ שּותָּא רְּ א, בּורָּ חִׁ הַאי חַבַר תְּ אִׁ דְּ נָּא זִׁמְּ תַתָּא וְּ ילָּא לְּעִׁ דִׁ תָּא יבְּ תִׁ מְּ י מָּארֵ בֵיּה, ּולְּכָּל הוֹן מְּ עִׁ כָּמָּא, לְַּאסְּ

לְּמֶּהֱוִׁי ין, לָּאִׁ עִׁ ין מָּתִׁ וְּנִׁשְּ ין, לָּאִׁ עִׁ כִׁין מַלְָּא דְּ חֲיָּילִׁין כָּל וְּ א כַחֲדָּ עּותָּא כָּמּותָּאּורְּ בְַּאסְּ הוֹן מְּ. עִׁ

לִׁים כִׁ שְּ מַ הַ כָּתּוב ר. וְּגֹומֵ י''ם אֱֹלהִׁ א בָּרָּ ית אשִׁ רֵ בְּ: ם [תרגו יו וַחֲבֵרָּ אי יֹוחַ בֶּן עֹון מְּ שִׁ י בִׁ רַ ם הֵ אֵּלּו וְּגֹו', יעַ קִׁ רָּ הָּ ר זֹהַ כְּ רּו יַזְּהִׁ

- ק חָּ יִׁצְּ י בִׁ וְּרַ יָּיא חִׁ י בִׁ וְּרַ י יֹוסִׁ י בִׁ וְּרַ בָּא אַ י בִׁ וְּרַ נֹו, בְּ לְּעָּזָּר אֶּ י בִׁ רַ

זֶּה ה מַ יעַ. קִׁ רָּ הָּ ר זֹהַ כְּ לָּה עְּ לְּמַ ר זֹהַ ירּו זְּהִׁ הִׁ שֶּ ים, חֲבֵרִׁ ה ר אָּ ַּושְּ לָּה עְּ לְּמַ עָּלָּיו ימּו כִׁ סְּ הִׁ זֶּה, הַ בּור חִׁ הַ ת אֶּ עָּשּו שֶּ כְּ אֶּּלָּא ר? זֹהַ, כְּ ים כַכֹוכָּבִׁ ים בִׁ רַ יּו יִׁהְּ בֹו ים בִׁ רַ הָּ י יקֵ דִׁ צְּ ר. ּומַ זֹהַ הַ פֶּר סֵ לֹו אּו רְּ וְּקָּ

י ּולְּעֹולְּמֵ לְּעֹולָּם ם שֶּּלָּהֶּ אֹור הָּ יְך יַחֲשִׁ שֶּּלֹא, וָּעֶּד לְּעֹולָּם שּות רְּ נָּה נִׁתְּ זֶּה, הַ בּור חִׁ הַ ר בֵ חַ תְּ הִׁ שֶּ ן זְּמַ אֹותֹו בְּ ים. עֹולָּמִׁ לָּה עְּ שֶּּלְּמַ יבָּה יְּשִׁ הַ בַעֲלֵי ּולְּכָּל בֹו, ם מָּ עִׁ ים כִׁ סְּ לְּהַ לִׁיָּהּו לְּאֵ

עֶּלְּיֹונֹות מֹות עֶּלְּיֹונִׁים, ּונְּשָּ, הָּ ים כִׁ לְּאָּ מַ הַ ילֹות חֵ וְּכָּל ה טָּ ּולְּמַ. ] ד חָּ אֶּ כְּ צֹון וְּרָּ ה כָּמָּ סְּ הַ בְּ ם בָּהֶּ ם מָּ עִׁ יֹות לִׁהְּ

עריכת הזוהר

2. צה1 עמ' א חלק פז כתם

האמת, בהיות מלקט מלוקט הזה החיבור ופאה כחה ש

מהח 'מ משא שהיה שמענו אשר הראשון, הגדול בור י - אבדנוהו שרבו ובעוונותינו גמלים, , רבים וספרים הוא המנונא דרב ספרא דשלמה, ספרא דחנוך, ספרא כמו

ויותר, סבא בזה הסבה והיה ונכבדים. רבים זולתם מהמה היה שזה למקום, ממקום ישראל וטלטול הגלות אורך מראות אחרונים של עיניהם וטח הלבבות שנתמעטו סבה נפתחים היו שלא עד ההם בספרים לבותם מהשכיל

זצ״ל לביא שמעון ב הר 1 מקובל ומשורר ספרד גירוש. מדור של ורבה יוחאי" "בר המפורסם והפיוט פז" "כתם הספר מחבר

לוב. יהדות

השנה- לראש השנה מראש הספר כדברי בעיניהם שהיו זה נא קרא לאמר: ספר יודע אל אותו יתנו אשר החתום, בזוית הספרים מניחים והיו הוא. חתום כי אוכל לא ואמר עליהם נפל טורד דלף או אכלם, ועש בלו אשר עד בתיהם בהשאיר תמו, לא כי יי' חסדי ולולי בלהות. מן תמו וספו

הראשונים תחתיהם- קמו בניהם ברכה, אחריהם נתן ההם מהספרים הנשאר ללקוט ולבקש לתור בלבם אלקים מפה אותם ויצברו שם זעיר שם זעיר הנשאר הפליטה יתר זה ובדרך ידיהם מסת כפי ענין אל ענין ויחברו ומפה, לזאת ואשר היום. אצלנו הנמצא הזה החבור נעשה

כאשר ענין ל א ענין קשור תמצא לא לפעמים הסבה,

. בתחלה ולא סופו עם הענין תחלת נמצא לא ולפעמים

תחלתו עם. סופו

3. חכמים משנת ל, חאגיז מהר״ם הי 'המעלה

'ס - שלב כי דרכו יורה האמת הזוהר ספר ומחבר דמסדר

ד הקדוש, הקונטר לידו דבאו היה גדול אדם ודאי, סים י רמה חכמה תעלומות לאור להוציא אותו זיכו השמים ומן

לא אך הפרשיות, סדר על הקונטרסים סידר והוא ונעלמה אבא רבי או רשב״י חלילה עשו כי, בידינו הנמצא זה סדר

וכו מפורסם ושטות טעות,'זה

שלד 'ס – אוף בחיבור הכי אין הזוהר מספר זה נורא

של בעיקרן להסתפק כהו דברים רשב״י מפי שיצאו יתן י אך השכינה, אחר כמהרהר אחריו המהרהר ולכן וחבריו, על לידו באו עליו כאשר הדברים התקשרות עשה המסדר

. נכון

הזוהר התגלה כיצד

4. - ז אות ספרים מערכת הגדולים שם זהר מצאתי וז״ל: רוויגו מהר״א מהרב כתוב ראיתי זהר [ח] מצאתי נר״ו. זכות מהר״ם מורי אצל נושן ישן כ״י בזהר והוא הקנה ן' נחוניא ר' המקובלים ראש כי באמת כתוב בו וחיבר הזהר ספר עשה רשב״י ואחריו הבהיר ס' חיבר אלעזר ורבי רשב״י וכשמת התיקונים. כמו חבורים כמה

לפני ה' שהקרה עד הקבלה. חכמת אבדה וא הה הדור וכל על אחד במקום לחפור שצוה מזרח ממלכי אחד מלך

ס ובו אחד ארון שם ונמצא ממון. עסקי פר ושלח הזהר באו היהודים אחר שלח יבינו. ולא ידעו ולא אדום לחכמי

יע״א מנוחה מושב שבתאי– שלו הרב של לשיעורו מקורות דפי

חכם עשאו הספר זה המלך אדונינו וא״ל הספר וראו אצלו אין וכי ליה אמר אותו. מבינים אנו ואין עמוק והוא אחד טוליטילה במדינת יש לו אמר אותו שמבין בעולם. יהודי וכשראוהו לטוליטולא גבוריו עם הספרים שלח והמלך למלך ושלחו גדולה שמחה בו שמחו טוליטילא חכמי

ע״כ בישראל. הקבלה נתפרסמה ם ומש רבות מתנות לחכמה מצרף בספר יש״ר והרב הנז'. מהרב כתוב מצאתי שבזזו ש״פ שבש' אמת מגידי מפי דשמע כתב כ״ב דף כמה מהאקידימיי״א לקחו הידילבירגה עיר הספרדי' הזהר ס' ובכלל קלף על קדש ספרי וביניהם ספרים אלפים הספרים ושולחו סבל משא וארבע עשרים כל על

ע״ש ודוכסים: לחשמנים

5. א סימן ה' שער זוהר )קוני (תי יקר אור אופן שידע מי שאין ופלא נס גילוייו במציאות היה וכן שמצאו שאומר מי יש רבים. דרכים בזה ויש גילוייו, לבשמים ומכרו במירון במערה אדמה עובד ישמעאלי דרעא מתושבי אחד חכם ומצאו התבלים, לכרוך ורוכלים וקרוע ומפורד מפוזר תוב״ב צפת בעיר ישראל, בארץ

לקבץ באשפות אפילו שהלך עד טרחות כמה וטרח וקבצו (ב והבשמים הרוכלים שמכרו הקטנות )החתיכות שכורכין ניירין שמשליכין הנשים כדרך [ו]תבלים בשמים מוכרי הרוכלים חנויות כל על והלך התבלים, עובד להם שמכר בידם שנשאר מה כל מהם וקנה ותבלים בו ונמצא והעתיקו במערה, שמצאו ישמעאלי אדמה

בזה ואין ונפזר, ונקרע וכלה שנאבד מזה רבה ה חסרונות במדינות דרעא שבארץ שמצינו רק ראיה, ולא הכרח

נתפשט ומשם הספר, מציאות עיקר היה המערב …אלינו

6. [ריט2 א אות גדולים מערכת הגדולים ]שם

לא אמאי שאלו ראשונים חקרנוה זאת הנה מראש לא ה בן שמעון ר' ובימי הראשונים חסידים בימי משיחא אתא והיו ית' בו דבקים היו אשר עמו קדושים וכל יוחאי שפצינהו אש״א אתא בתורה ובעסקם עליונות. נשמות מוקפים השרת ומלאכי סביבם מלהטת האש והיתה

ידבר כאשר להו חיש מתר הוה לטוב זכור ואליהו חומה. בטלוה בטולי ואינהו גזרה גוזר וכביכול רעהו אל איש עלמא דאתבסם עד המושכין ונהרו״ת ברחמי מתקפי דהוו דוד הלא ישי בן בא לא בושש ומדוע לצר״ה. להיות וחדל

הימים באותם. מסתתר

נתגלה לא הקדש הזהר ס' מדוע לחקור יש ועוד ואיך הרבנים. ולגדולי והגאונים סבוראי ורבנן לאמוראים לחקירה והנה מהם. הגרועים בדורות אח״כ נתגלה

2 ע״א. צח דף סנהדרין עיניים פתח עוד ועיין

שיהיו יתברך חכמתו גזרה כי מבוארת התשובה ראשונה דוה היום כל שוממה נתנני כדכתיב זה במעמד שנים אלף ובמדרש בזהר אמרו וכן הוא ברוך הקדוש של יומו והוא סמוך היו ואמוראים התנאים וכל דוכתי בכמה איכה התלמוד שסידר אשי אב שהרי שנים האלף בתוך לחרבן

להביא קדושתם הועילה לא ולכן לחרבן שנ״ח בשנת היה

עומדת גזרה כי. המשיח

דעות אל בשקול הכל ודאי כי לומר אפשר דבר וממוצא שנים אלף החרבן גזרת דבהיות ואפשר עלילות נתכנו ולו ברוך הקדוש רצה לא שנים האלף בתוך היו הקדושים וכל כרחם ועונשים חומרות כמה בו שיש הזהר ס' שיגלה הוא והיו הצרות ותוקף רעות היו פרק באותו כי בנים על אב

הקדושים דברי מתגלים היו ואם גדול. בצער ישראל לקטרג לשטן מקום היה העונשים וכל וחביריו רשב״י אחר אבל רעה. אחר רעה ביעקב לרעו״ת ישראל על יותר אלפים ד' שנת שנשלמו מהחרבן שנים אלף שעבר אשתהויי ובעו״ר משיח לבוא יכול היה אז תתכ״ח

ול וחל חטאים כל על ופרט לכלל נוסף חטא וזה אשתהי נתברר כבר יען מאד היצה״ר ונתגבר ותורתו. ח״ו שמו משיחא בעקבות וכמ״ש ברגלים הברירה ועתה הרבה כלתה כי בראותה שמתגברת התאוה שהיא יסגא חוצפא זצ״ל האר״י רבינו באורך שביאר וכמו רעה אליה ותוקף הרעות בענין כחה כשל אבל להחטיא ומתגבר'

כאמור הרבה הוברר כבר כי הצרות זצ״ל האר״י כבוד מפי שאחר לדורות סמוך ולכן בדבר) יש טעם ת״ח (וגזרת הדורות על להגן הזהר אור נתגלה מהחרבן שנה האלף בזכות לעשות מה כדת תורה בסתרי להתעסק נזכה ושאם

… ישראל ישועת ישע תפרה זה

הזוהר סגולות

7. זוהר- פרשת (במדבר) ג כרך מהימנא רעיא

ב עמוד קכד דף נשא הַאי יהּו אִׁ דְּ חַיִׁי, דְּ ילָּנָּא מֵאִׁ עַם טְּ לְּמִׁ אֵל רָּ יִׁשְּ ין ידִׁ עֲתִׁ דַ גִׁין ּובְּ

: ם [תרגו חֲמֵי רַ בְּ גָּלּותָּא ן מִׁ בֵיּה קּון יִׁפְּ הַזֹהַר, . סֵפֶּר ּומִּׁׁשּום ר זֹהַ הַ ר פֶּ סֵ הּוא שֶּ יִׁים, חַ הַ עֵץ מֵ עֹם לִׁטְּ ל אֵ רָּ יִׁשְּ ים ידִׁ עֲתִׁ שֶּ

. ברחמים] ת גָּלּו הַ מֵ בֹו אּו יֵצְּ זֶּה, הַ

8. ע״ב-, כג שתיתאה תקונא זוהר תיקוני א כד״ע

כַד ילְָּך, דִׁ א בּורָּ חִׁ מֵהַאי נְּסּון פַרְּ יִׁתְּ לְּתַתָּא נָּשָּא נֵי בְּ כַמָּה וְּ (ויקרא גִׁינֵיּה יוֹמַיָּא, ּובְּ סוֹף בְּ רָָּאה בַתְּ א רָּ דָּ בְּ לְּתַתָּא גַלֵי יִׁתְּ

: ם [תרגו גוֹמֵר וְּ ץ בָָּארֶּ רוֹר דְּ אתֶּם רָּ י)ּוקְּ. כה ם דָּ אָּ נֵי בְּ ה וְּכַמָּ

מנוחה מושב שבתאי– שלו הרב של לשיעורו מקורות דפי יע״א

3 עמוד

בַדֹור ה טָּ לְּמַ גַּלֶּה יִׁתְּ שֶּ כְּ שֶּּלְְּך, זֶּה הַ בּור חִׁ הַ מֵ נְּסּו רְּ פַ יִׁתְּ ה טָּ לְּמַ

. ר] וְּגֹומֵ ץ רֶּ בָּאָּ רֹור דְּ ם אתֶּ רָּ גְּלָּלֹוּוקְּ ים, ּובִׁ יָּמִׁ הַ סֹוף בְּ חֲרֹון אַ. הָּ

9. מד אות ב סימן באצבע מורה מאי ידע לא בשגם לימוד כל על מרומם הזוהר ספר לימוד לפי לנשמה גדול תיקון והוא בקריאתו שיטעה ואף קאמר מכל הוא ברוך הקדוש של שמותיו התורה דכל שהגם ומבין הקורא ואדם ספורים בכמה נתלבשה מקום הזוהר ספר אבל הפשוט הפשט על דעתו נותן הספורים

וסתרי סודות שהם יודע א והקור בגלוי עצמן הסודות מן המושג ועומק המשיג מקוצר מובן שאינו אלא: תורה

10 זוהר ערך יועץ פלא. י אִׁ לּו וַאֲפִׁ הַנֶּפֶּש ש דֵ לְּטַהֵרּולְּקַ אֹד מְּ גָּב נִׁשְּ הַזֹהַר סֵפֶּר לְּמּוד חָּשּוב הּוא בֵה הַרְּ גִׁיאוֹת שְּ בוֹ שוֹגֶּה וְּ קָָּאמַר מַאי ע יָּדַ לָּא

עָּלַיַאהֲבָּה גְּלּו דִׁ "וְּ יב: כְּתִׁ כְּדִׁ הּוא בָּרּוְך הַקָּדוֹש נֵי "לִׁפְּ (שיר

השירים ד )א, י 'פִׁ: כָּה רָּ לִׁבְּ זִׁכְּרוֹנָּם בוֹתֵינּו רַ עָּלַי לּוגוֹ דִׁ "וְּ ע יוֹדֵ שֶּאֵינוֹ טָּן קָּ ינוֹק לְּתִׁ דוֹמֶּה? בָּר הַדָּ לְּמָּה הָּא ַַאהֲבָּה". חֲקּו יִׁצְּ מוֹ אִׁ וְּ יו וְָּאבִׁ שָּפָּה לַעֲגֵי בְּ תֵבוֹת שֶּל יָּן חֶּצְּ בֵר דַ בָּרּומְּ דָּ

לְּקוֹלו- חּו מְּ יִׁשְּ ֹלוֹ מַח יִׁשְּ וְּ יְּשַחֵק בַשָּמַיִׁם יוֹשֵב כְָּך

אְַך לִׁלְּמֹד וְּרוֹצֶּה ה בַתוֹרָּ בָּה חִׁ לוֹ יֵש אֵלִׁי רְּ הַיִׁשְּ יש אִׁ ָּכְּשֶּה, מַשֶּגֶּת תוֹ עְּ דַ אֵין ע שֶּיוֹדֵ כְּמוֹ לוֹמֵד וְּ נּו דֵ שֶּיְּלַמְּ י מִׁ לוֹ אֵין ַאוֹ

- כֵן כִׁי נֵה הִׁ כָּרוֹ. שְּ בִׁ רוֹּובָּא לְּיוֹצְּ רּוחַ נַחַת עוֹשֶּה אי וַדַ בְּ

מָּקוֹם אֵין טוֹר פְּ לִׁלְּמֹד- עַ יוֹדֵ שֶּאֵינוֹ י לְּמִׁ זו טַעֲנָּה ֹאֵין י ּונְּהִׁ עַ. שֶּיוֹדֵ כְּמוֹ לִׁלְּמֹד יָּכוֹל כִׁי ין הַדִׁ לְּיוֹם תוֹ פוֹטַרְּ

והכ״ד נָּיוֹת שְּ הַמִׁ לִׁמּוד שֶּבְּ =[ ש שי מפני כ״ד א נקר התנ״ך

נְּיָּן הָּעִׁ מַהּו לְּפָּחוֹת ין לְּהָּבִׁ יְך שֶּצָּרִׁ עוֹת דֵ יֵש ] ספרים כ״ד בו ין מֵבִׁ אֵין בְּ לּו אֲפִׁ דוֹש הַקָּ וְּזֹהַר לִׁים הִׁ תְּ לִׁמּוד בְּ אֲבָּל שֶּלוֹמֵד

ה נֵי לִׁפְּ צֶּה רֻ בָּלּומְּ קֻ חָּשּובּומְּ.'כְּלָּל

קבלה למוד ל יכול מי

11. י סימן דעה יורה ג כרך מרדכי מאמר שו״ת "שער חיים", "עץ הקבלה לימוד בין הבדל יש א.

הזוהר ספר לימוד לבין וכדו'. הכוונות"

חלקי בארבעת ובפוסקים בש״ס כרסו שמילא מי ב. איש מקובל, מפי הקבלה תורת את שילמד מצוה השו״ע,

איש. מפי

את לקרוא יכול ופוסקים בש״ס כרסו מילא שלא מי ג. שבחוק הזוהר את וללמוד בעמקות לא הזוהר ספר הקבלה חכמת את ללמוד לו אסור אך בעיון, גם לישראל

ופוסקים ש״ס שילמד. עד

וחסדניות צדקניות הן אם גם קבלה ללמוד לנשים אין ד.

ביחד ונשים גברים ללמוד שאסור ק״ו של בנו בן. וק״ו

ללמוד ופוסקים ש״ס שלמד מי על מוטלת גדולה מצוה ה. לקרוא זו, למדרגה הגיע שלא ולמי הקבלה, תורת את כדי לישראל שבחוק זוהר ולקרוא בעמקות לא זוהר

האמת חכמת בזכות להגאל. שנזכה

הראשי הרב לציון ראשון אליהו מרדכי רבה, בברכה

לישראל

---

נשלח על ידי: הרב שלו שבתאי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

פרקי אבות דרך חכמי ספרד

📱*פרקי אבות פרק ד, סידרת סירטונים המנגישה את תורתם של חכמי ספרד*📱

🥉*סידרה שלישית*🥉

🥉*מתורתו של הרב יעקב פינצ׳י ע״ה, מגדולי חכמי ירושלים*

https: //youtu. be/Vn_ZmS4ckmw? si=mHJF1dr9zx67nzFo

🥈*סידרה שניה*🥈

🥈*מתורתו של הרב דוד חזן ע״ה, מגדולי חכמי איזמיר*

https: //youtu. be/_3skwLfOZK4? si=rxs6lQBr7s3mqsLa

🥇*סידרה ראשונה*🥇

🥇*מתורתו של הרב בנימין הכהן ע״ה, מגדולי חכמי איטליה*

https: //youtu. be/-jpwuA20o0I? si=x-FHnyeOu7B08wBH

שבת שלום ומבורך🌸

---

נשלח על ידי: אלעזר
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

בר יוחאי מידת הכתר

ביאור פיוט בר יוחאי – מידת הכתר

בַּר יוֹחָאי, אוֹר מֻפְלֶא רוּם מַעְלָה, יָרְאתָ מִלְהַבִּיט כִּי רַב לָהּ, תַּעֲלוּמָה וְאַיִן קוֹרָא לָהּ, נַמְתָּ (=אמרת) עַיִן לֹא תְשׁוּרֶךָ.

חגיגה יג, א – "אור מופלא":

ואמר רב אחא בר יעקב: עוד רקיע אחד יש למעלה מראשי החיות, דכתיב: "ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא". עד כאן יש לך רשות לדבר, מכאן ואילך - אין לך רשות לדבר, שכן כתוב בספר בן סירא: במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות.

פרדס רימונים לרמ״ק כג, א:

עוד יש אור מופלא והוא כתר עליון ונקרא כן מפני שהוא מופלא ומכוסה מעין כל.

חגיגה יד, ב-טו, א:

תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא.

אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים! משום שנאמר: "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר: "יקר בעיני ה' המוותה לחסידיו". בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר: "דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו". אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום…

תנו רבנן: מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית, וראהו בן זומא ולא עמד מלפניו.

אמר לו: מאין ולאין בן זומא?

אמר לו: צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים, ואין בין זה לזה אלא שלוש אצבעות בלבד, שנאמר "ורוח -להים מרחפת על פני המים" - כיונה שמרחפת על בניה ואינה נוגעת.

אמר להן רבי יהושע לתלמידיו: עדין בן זומא מבחוץ. מכדי "ורוח -להים מרחפת על פני המים" אימת הוי? ביום הראשון, הבדלה - ביום שני הוא דהואי, דכתיב: "ויהי מבדיל בין מים למים".

פירוש ר״ח:

מפורש בהיכלות רבתי מפני ששומרי היכל פתח שיש, מטילין ומשליכין אלף אלפי גלי מים, ואין שם אפילו טיפה אחת… נראה כמי שיש בו גלי מים ואין בו אפילו טיפה אחת, אלא אוויר זיו אבני שיש טהור, שהן כלולות בהיכל, שהיה זיו פניהם דומים למים. והאומר מים הללו מה טיבן? נהדף כו' ואינם עולים בשמים אלא צופים ורואים באובנתא דליבא, כאדם הרואה ומביט מתוך אספקלריא שאינה מאירה. ובן עזאי הציץ כלומר הוסיף להזכיר בשמות (=שמות ה' כדי להגיע להשגה עליונה) כדי להביט באספקלריא.

מהרש״א שם בחידושי אגדות בשם ספר ישן:

שהיה רבי עקיבא שלם בכל מיני השלמות, וכשהגיע לגבול ששכל האנושי אי אפשר להגיע אליו – עמד, ולא הרס לעלות אל ה'. ועל כן נאמר עליו: "מושכני אחריך נרוצה". כלומר שנמשך אחר המושך ולא נכנס לפנים מן הגבול, ואף על פי שהשיג מה שהשיג אחר - לא טעה כטעותו.

מו״נ א, לב:

דע, אתה, המעיין בספרי, שקורה להשׂגות השׂכליות - מבחינת הקשר שיש להן עם החומר - דבר מה הדומה למה שקורה להשׂגות החושים. שהרי כאשר אתה מסתכל בעינך אתה משיג מה שבכוח הראייה שלך להשׂיג. אך אם תאמץ את עיניך ותנעץ את מבטך ותטיל על עצמך להסתכל למרחק גדול, רב מן המרחק שבכוחך להסתכל אליו, או תתבונן בכתב דק מאוד או ציור דק שאין בכוחך להשׂיגו, ותאמץ את ראִייתך לעמוד על אמיתת מהותו, לא רק שעינך תיחלש מראות את מה שאין ביכולתך לראות, אלא היא תיחלש מראות את מה שבכוחך להשׂיגו. ראייתך תקהה, ואתה לא תראה את מה שהיה בכוחך להשׂיגו לפני שנעצת מבטך והתאמצת.

כך מוצא כל המעיין באיזו חוכמה את הקורה לו בשעת החשיבה. שכן אם יפליג בחשיבה ויאמץ את כל רעיוניו, ייטמטם ולא יבין אז אפילו את מה שהיה עשׂוי להבין, כי כל כוחות הגוף שווים לעניין זה.

וכגון זה יקרה לך בהשׂגות השׂכליות: כי אם תעצור במקום הספק ולא תרמה את עצמך בכך שתחשוב שיש הוכחה מופתית למה שלא הוכח הוכחה מופתית (=בן זומא); ולא תמהר לדחות את כל מה שלא הוכח הופכו ותחליט להכחישו (=אלישע); ולא תשאף להשׂיג מה שאין ביכולתך להשׂיג (=בן עזאי), אזי השׂגת את השלמות האנושית ותהיה בדרגת ר' עקיבא, עליו השלום, אשר נכנס בשלום ויצא בשלום כאשר עיין בדברים המטפיסיים (=האלוהיים) האלה.

אך אם תבקש השׂגה שהיא מעל להשׂגתך, או תמהר להכחיש את הדברים אשר הופכם לא הוכח בהוכחה מופתית, או שהם אפשריים ולוּ באפשרות הרחוקה ביותר - תדבק באלישע אחר, לא רק שלא תהיה שלם, אלא תהפוך הפגום שבפגומים, ואז יארע לך שיתגברו עליך דמיונות ונטייה לפגמים, תועבות ורעות, מכיוון שהשׂכל טרוד ואורו כבה, כמו מיני הדמיונות הכוזבים המזדמנים לעין, כאשר (=כפי) נחלשת הרוח הרואה (=יכולת הראיה) אצל חולים, או אצל הנועצים עיניהם להסתכל בדברים מאירים או בדברים דקיקים.

ברכות ז, א - שמות ג, ו: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָ-ֱלֹהִים". :

דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בשכר שלוש זכה לשלוש: בשכר "ויסתר משה פניו" - זכה לקלסתר פנים. בשכר "כי ירא" - זכה ל״וייראו מגשת אליו", בשכר "מהביט" - זכה ל״ותמנת ה' יביט".

פירוש הסולם לבראשית ב אות שיא:

יש צל דקדושה, דהיינו הבא מחמת השגת רוממות השי״ת. אכן צל הזה, יש לו פעולה הפוכה, כי הוא הממשיך את אור העליון, על דרך שאמרו חז״ל במשה רבינו: "בשכר ויסתר משה פניו, זכה ודבר ה' אל משה פנים אל פנים". הרי שהצל הזה שהמשיך משה על עצמו, דהיינו שהסתיר פניו, כי ירא מהביט אל ה-להים, זכה על ידי העלמה הזו, לפנים אל פנים ולתמונת ה' יביט. הרי שצל הזה נעשה הכנה ולבוש על כל אור הגדול שהשיג משה!

מו״נ א, כא:

ה-ל יתעלה הסתיר ממנו את ההשׂגה ההיא המכונה על דרך המליצה "פנים" והעבירו אל משהו אחר (="ויעבור ה' על פניו") דהיינו, ידיעת הפעולות המיוחסות לו יתעלה (="וראית את אחורי")… כאשר אני אומר "הסתיר ממנו", כוונתי שהשׂגה זאת מוסתרת ונמנעת מטבעה. כאשר שׂכלו של כל אדם שלם מידבק במה שטבעו להיות מושג, והוא מבקש השׂגה אחרת מעבר לה - השׂגתו תשתבש או תאבד, כפי שיבואר בפרק מפרקי ספר זה; אלא אם כן תתלווה אליו עזרה -לוהית, כפי שאמר: "וְשַׂכֹּתִי כפי עליך עד עָברי".

שער הגלגולים הקדמה לו:

וכפי מה שהבנתי מדברי מורי ז״ל, אע״פ שלא אמרו בפירוש, הוא כי משה והלל משורש אחד הם… וכן רשב״י… ורשב״י ע״ה בתחילתו היה למטה ביסוד הראוי לו כנזכר, ואח״כ בזמן האדרא רבא, עלה לאותה מדרגה תחתונה שהיה בה מרע״ה, בזמן לוחות שניות.

לא ראתה או כן ראתה?

זוהר כ״ג עט, ב: "רבי יצחק אמר: כתיב: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש" וגו', זכאין אינון צדיקייא, דכמה גניזין עלאין טמירין להו בההוא עלמא דקודשא בריך הוא משתעשע בהו באינון עלמין, כמה דאוקימנא: "(לחזות) בנועם ה'".

והא איתמר, רבי חזקיה אמר מהכא: "עין לא ראתה -לוהים זולתך, יעשה למחכה לו", יעשה, תעשה מבעי ליה? אלא יעשה ודאי… זכאה חולקהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתיי".

פירוש הסולם: "ר' יצחק חולק על ר' יהודה, שאמר "אשר רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו" - מורה על אורות דעתיקא, שאי אפשר להשיג. אלא שיש צדיקים שזוכים גם לזה. רבי חזקיה אמר: מכאן נשמע, שיש צדיקים שזוכים לאור עתיקא שכתוב: "עין לא ראתה -להים זולתך, יעשה למחכה לו", שואל: יעשה, תעשה היה צריך לומר? כיון שכתוב זולתך לשון נוכח. ומשיב, אלא יעשה ודאי, דהיינו שרומז על עתיקא, על כן מדבר בלשון נסתר, יעשה… הרי שיכולים לקבל ולמשוך שפע גם מעתיקא קדישא, דלא כרבי יהודה. אשרי חלקם של הצדיקים בעולם הזה ובעולם הבא."

ספרא ויקרא א, ב אות יב:

רבי דוסא אומר: הרי הוא אומר: "כי לא יראני האדם וחי" - בחייהם אינן רואים, אבל רואים במיתתן. וכן הוא אומר: "לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה".

רבי עקיבא אומר: "כי לא יראני האדם וחי" - אף חיות הקודש הנושאות את כיסא הכבוד אינן רואות את הכבוד.

אמר רבי שמעון: איני כמשיב על דברי רבי, אלא כמוסיף על דבריו: "כי לא יראני האדם וחי" - אף מלאכים שחיים חיי העולם אינן רואין את הכבוד.

מו״נ ג, נא:

כאשר (החכם) השלם בא בימים ומתקרב למוות, גדלה השׂגה זאת מאוד. והשׂמחה בהשׂגה זאת והחשק אל המושׂכל גדלים מאוד עד שהנפש עוזבת את הגוף אז, בשעת אותו עונג.

אל עניין זה רמזו החכמים (ב״ב יז, א) במות משה ואהרון ומרים, ששלושתם מתו בנשיקה… הכוונה היא ששלושתם מתו במצב של עונג ההשׂגה מעוצם החשק. החכמים ז״ל נהגו באשר לקביעה זאת בדרך השירית המפורסמת הקוראת את ההשׂגה המצויה בשעת עוצם החשק בו יתעלה בשם נשיקה, כמו שאמר: "ישקני מנשיקות פיהו [כי טובים דֹדיך מיין]" (שיר השירים א, ב). אופן זה של מוות, שעניינו באמת להיות שמור מן המוות (הנצחי), ציינו (החכמים) ז״ל שהיה למשה אהרון ומרים.

יתר הנביאים והמעוּלים - נמוכים מזאת, אבל, כללית, מתחזקים שׂכליהם בשעת העזיבה, כמו שנאמר: "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך" (ישעיה נח, ח)…

שמות רבה ג, א:

לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו, שאילולי לא הסתיר פניו - גילה לו הקדוש ברוך הוא למשה מה למעלה ומה למטה ומה שהיה ומה שעתיד להיות. ובסוף ביקש לראות שנאמר: "הראני נא את כבודך". אמר הקדוש ברוך הוא למשה: אני באתי להראות לך והסתרת פניך, עכשיו אני אומר לך "כי לא יראני האדם וחי" כשביקשתי לא ביקשת.

פסיקתא דרב כהנא, פיסקא ד, פרה אדומה:

"וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ, בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם, אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם – לָאוֹר, וּמַעֲקַשִּׁים – לְמִישׁוֹר, אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים" (ישעיה מב: טז). "אעשה" אין כתיב, אלא "עשיתם ולא עזבתים" - כבר עשיתים לר' עקיבא וחבריו. דאמר ר' אחא: דברים שלא ניגלו למשה בסיני ניגלו לר' עקיבא וחבריו. "וכל יקר ראתה עינו" - זה ר' עקיבא.

רבי צדוק, פרי צדיק, ויקרא, ל״ג בעומר:

ואיתא במדרש (תנחומא חוקת ח'): "דברים שלא נגלו למשה - נגלו לרבי עקיבא וחבריו, "וכל יקר ראתה עינו" - זה רבי עקיבא וחבריו" - והיינו כתר. דדרשו בגמרא (מגילה טז, ב): "יקר אלו תפילין שבראש" - שהם למעלה כמו כתר.

זוהר, כרך ג רצו, ב (סוף האדרא זוטא):

בתר דנפק פורייא הוה סליק באוירא, ואשא הוה להיט קמיה, שמעו קלא: "עולו ואתו ואתכנשו להילולא דרבי שמעון, יבוא שלום ינוחו על משכבותם".

כד עאל למערתא, שמעו קלא במערתא: "זה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות, כמה פטרין ברקיעא משתככין ביומא דין בגינך, דנא רשב״י דמאריה משתבח ביה בכל יומא, זכאה חולקיה לעילא ותתא, כמה גניזין עלאין מסתמרן ליה. עליה איתמר: "ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין".

שער הכוונות, דרושי הפסח דרוש י״ב:

עניין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל״ג לעומר על קברי רשב״י ור״א בנו, אשר קבורים בעיר מירון, כנודע, ואוכלים ושותים ושמחים שם. אני ראיתי למוז״ל שהלך לשם פעם אחת ביום ל״ג לעומר, הוא וכל אנשי ביתו, וישב שם שלושה ימים ראשונים של השבוע ההוא וזה היה פעם האחת שבא ממצרים, אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אח״כ.

והה״ר יונתן שאגי״ש העיד לי שבשנה האחת קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מוז״ל, שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע ועשה שם יום משתה ושמחה.

גם העיד הה״ר אברהם הלוי (תלמיד האר״י) כי בשנה הנז' הלך גם הוא שם, והיה נוהג לומר בכל יום בברכת תשכון "נחם ה' -להינו את אבלי ציון" כו' וגם בהיותו שם אמר נחם כו'. ואחר שגמר העמידה, א״ל מוז״ל כי ראה בהקיץ את רשב״י ע״ה עומד על קיברו ואמר לו: אמור אל האיש הזה אברהם הלוי, כי למה אומר נחם ביום שמחתנו? והנה לכן הוא יהיה בנחמה בקרוב. ולא יצא חודש ימים עד שמת לו בן אחד, וקיבל עליו תנחומין.

וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג הזה הנז'. ובפרט כי רשב״י ע״ה הוא מחמישה תלמידיו הגדולים של ר״ע ולכן זמן שמחתו ביום ל״ג לעומר כפי מה שביאר לעיל ביום ל״ג לעומר.

שו״ע או״ח הלכות תענית סימן תק״פ:

אלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם. ואף על פי שמקצתם בראש חודש, יש מי שאומר שיתענו בו (וטוב שלא להשלים בראש חדש). באחד בניסן - מתו בני אהרן; בעשרה בו - מתה מרים ונסתלק הבאר; בכ״ו בו - מת יהושע בן נון, בעשרה באייר - מת עלי הכהן ושני בניו, ונשבה ארון ה'; בכ״ח בו - מת שמואל הנביא… בא' באב – מת אהרן הכהן… בה' בשבט - מתו הזקנים שהיו בימי יהושע… בז' באדר - מת משה רבינו ע״ה.

ר' צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, ויקרא ל״ג בעומר:

יום זה נקרא הילולא דרבי שמעון בן יוחאי, מפני שבו ביום נסתלק. אף שמצינו שקבעו תענית ביום מיתת צדיקים כמו בז' אדר פטירת משה רבינו ע״ה… ולמה בפטירת רבי שמעון בן יוחאי עשו יום טוב?

אך מה שקבעו תענית ביום מיתת צדיקים, דווקא בצדיקים שהיו משורש תורה שבכתב, ומה שמצינו תענית צדיקים במיתת הרוגי מלכות, הוא מפני שנהרגו ולא מתו על מיטתן. ומשה רבינו ע״ה היה שורש תורה שבכתב. ורבי עקיבא היה שורש תורה שבעל פה (כדאיתא בכתבי האריז״ל) ואיתא במדרש (במדבר רבה י״ד, ד'): "ובעלי אסופות אימתי הם נטועים דברי תורה באדם? בזמן שבעליהם נאספין מהם, כל זמן שרבו קיים וכו' וביום שנסתלק אז נקבעו הדברי תורה בלבב ישראל תלמידיו.

ורבי שמעון בן יוחאי היה תלמיד רבי עקיבא ואמר (גיטין סז, א): "שנו מידותיי, שמידותיי תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא". והיינו שורש לימודי - רבי עקיבא. והיה זה בל״ג בעומר בספירת הוד שבהוד. דהוד הוא מידת אהרן הכהן. דשבעה רועים נגד שבע מדות (כמו שחשב בזוהר חדש תולדות) והוא היה גם כן שורש תורה שבעל פה. דמשה רבינו ע״ה היה שורש תורה שבכתב, ואהרן שורש תורה שבעל פה כמו שנאמר: "כי שפתי כהן וגו' ותורה יבקשו מפיהו". וכמו שנאמר: "והוא יהיה לך לפה". וספירת הוד שבהוד הוא שורש תורה שבעל פה, כמו תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא.

וביום הסתלקותו נקרא הילולא דרבי שמעון בן יוחאי דכל ישראל שבדורו קיבלו ונקבע בליבם אז הדברי תורה שלו…

ורבי עקיבא שהיה שורש תורה שבעל פה, שהיה דורש כתרי אותיות (כדאיתא מנחות כט, ב) ואיתא במדרש (תנחומא חוקת ח'): "דברים שלא נגלו למשה - נגלו לרבי עקיבא וחבריו, "וכל יקר ראתה עינו" - זה רבי עקיבא וחבריו" - והיינו כתר. דדרשו בגמרא (מגילה טז, ב): "יקר אלו תפילין שבראש" - שהם למעלה כמו כתר.

ולא יכלו לקבוע יום הילולא ביום פטירת רבי עקיבא - מפני שנהרג… ומן הסתם היה נצרך להיות כן לטובת ישראל, וכן היה נצרך ברבי עקיבא. ולכן קבעו ההילולא ביום פטירת רבי שמעון בן יוחאי, שהיה בו "תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא". ומן הסתם נולד רבי שמעון בן יוחאי גם כן ביום זה… שהקב״ה יושב וממלא שנותיהן של צדיקים… ולכן איתא בירושלמי (סנהדרין פרק א הלכה ב) דאמר לו רבי עקיבא לרבי שמעון בן יוחאי: "דייך שאני ובוראך מכירין כוחך", שלא היה שום אדם מכיר כוחו רק הקדוש ברוך הוא ורבי עקיבא שהיה שורש תורה שבעל פה.

ובכל שנה, כשבא יום זה, יכול כל אדם לזכות לפי כוחו להשיג קביעת הדברי תורה שירד ביום זה בתורה שבעל פה. ולכן קבעוהו למועד.

בַּר יוֹחָאי, אוֹר מֻפְלֶא רוּם מַעְלָה (=כתר), יָרְאתָ מִלְהַבִּיט כִּי רַב לָהּ (=כמשה "כי ירא"), תַּעֲלוּמָה וְאַיִן קוֹרָא לָהּ, נַמְתָּ (=אמרת) עַיִן לֹא תְשׁוּרֶךָ.

ביאור פיוט בר יוחאי – מידת הכתר

בַּר יוֹחָאי, אוֹר מֻפְלֶא רוּם מַעְלָה, יָרְאתָ מִלְהַבִּיט כִּי רַב לָהּ, תַּעֲלוּמָה וְאַיִן קוֹרָא לָהּ, נַמְתָּ (=אמרת) עַיִן לֹא תְשׁוּרֶךָ.

הפיוט בר יוחאי בנוי מבתים על סדר הספירות מלמטה למעלה. כאשר הבית האחרון (לפני הסיום) הוא במידת הכתר. מה עניין הבית הזה?

חגיגה יג, א – "אור מופלא":

ואמר רב אחא בר יעקב: עוד רקיע אחד יש למעלה מראשי החיות, דכתיב: "ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא". עד כאן יש לך רשות לדבר, מכאן ואילך - אין לך רשות לדבר, שכן כתוב בספר בן סירא: במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות.

פרדס רימונים לרמ״ק כג, א:

עוד יש אור מופלא והוא כתר עליון ונקרא כן מפני שהוא מופלא ומכוסה מעין כל.

וכן: "ו״אין קורא לה" - איוב כח, יב: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה". הרי שהאין היא בחינת כתר.

מהו השבח של רשב״י ש״יראת מלהביט כי רב לה" על בחינת כתר?

חגיגה יד, ב-טו, א:

תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא.

אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים! משום שנאמר: "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני".

בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר: "יקר בעיני ה' המוותה לחסידיו".

בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר: "דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו".

אחר קיצץ בנטיעות.

רבי עקיבא יצא בשלום…

נראה שכולם לא הקשיבו להדרכתו של רבי עקיבא שלא לומר "מים מים". וכן משמע מהמשך הגמ' שם טו, א:

תנו רבנן: מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית, וראהו בן זומא ולא עמד מלפניו.

אמר לו: מאין ולאין בן זומא?

אמר לו: צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים, ואין בין זה לזה אלא שלוש אצבעות בלבד, שנאמר "ורוח -להים מרחפת על פני המים" - כיונה שמרחפת על בניה ואינה נוגעת.

אמר להן רבי יהושע לתלמידיו: עדין בן זומא מבחוץ. מכדי "ורוח -להים מרחפת על פני המים" אימת הוי? ביום הראשון, הבדלה - ביום שני הוא דהואי, דכתיב: "ויהי מבדיל בין מים למים".

פירוש ר״ח:

מפורש בהיכלות רבתי מפני ששומרי היכל פתח שיש, מטילין ומשליכין אלף אלפי גלי מים, ואין שם אפילו טיפה אחת… נראה כמי שיש בו גלי מים ואין בו אפילו טיפה אחת, אלא אוויר זיו אבני שיש טהור, שהן כלולות בהיכל, שהיה זיו פניהם דומים למים. והאומר מים הללו מה טיבן? נהדף כו' ואינם עולים בשמים אלא צופים ורואים באובנתא דליבא, כאדם הרואה ומביט מתוך אספקלריא שאינה מאירה. ובן עזאי הציץ כלומר הוסיף להזכיר בשמות (=שמות ה' כדי להגיע להשגה עליונה) כדי להביט באספקלריא.

רבי עקיבא הדגיש להם שיש מקום (מים רבים = עתיקא קדישא, בחינת כתר) ששם צריכים להישאר בהשגה של אספקלריה שאינה מאירה, שאינה יכולה להשיג את הדברים כפי שהם, אלא במשלים.

בן עזאי התאמץ לעלות לקומה מעבר של "אספקלריא מאירה" – ומאמץ זה עלה לו בחייו.

ובן זומא התאמץ גם הוא להשיג מה שלא ניתן להשיג – וטעה לחשוב את המשל לנמשל, וקיבלו כך והגשים, ונפגעה תפיסתו. (כמו מי שחושב ש״תחת רגליו" כפשוטו ומקבל זאת ומגשים).

ואחר – הבין את המשל כנמשל, ולא קיבל את ההגשמה, ועל כן כפר (כמו מי שחושב ש״תחת רגליו" כפשוטו ומזלזל בתורה בגלל כך.)

מהרש״א שם בחידושי אגדות בשם ספר ישן:

שהיה רבי עקיבא שלם בכל מיני השלמות, וכשהגיע לגבול ששכל האנושי אי אפשר להגיע אליו – עמד, ולא הרס לעלות אל ה'. ועל כן נאמר עליו: "מושכני אחריך נרוצה". כלומר שנמשך אחר המושך ולא נכנס לפנים מן הגבול, ואף על פי שהשיג מה שהשיג אחר - לא טעה כטעותו.

התשוקה לדעת את העניינים הנסתרים גדולה. והיתה לר״ע את "ונרוצה". אך הוא עצר עצמו והבין שאין לו לרוץ עד שלא מושכים אותו מלמעלה למה שמסוגל.

מו״נ א, לב:

דע, אתה, המעיין בספרי, שקורה להשׂגות השׂכליות - מבחינת הקשר שיש להן עם החומר - דבר מה הדומה למה שקורה להשׂגות החושים. שהרי כאשר אתה מסתכל בעינך אתה משיג מה שבכוח הראייה שלך להשׂיג. אך אם תאמץ את עיניך ותנעץ את מבטך ותטיל על עצמך להסתכל למרחק גדול, רב מן המרחק שבכוחך להסתכל אליו, או תתבונן בכתב דק מאוד או ציור דק שאין בכוחך להשׂיגו, ותאמץ את ראִייתך לעמוד על אמיתת מהותו, לא רק שעינך תיחלש מראות את מה שאין ביכולתך לראות, אלא היא תיחלש מראות את מה שבכוחך להשׂיגו. ראייתך תקהה, ואתה לא תראה את מה שהיה בכוחך להשׂיגו לפני שנעצת מבטך והתאמצת.

כך מוצא כל המעיין באיזו חוכמה את הקורה לו בשעת החשיבה. שכן אם יפליג בחשיבה ויאמץ את כל רעיוניו, ייטמטם ולא יבין אז אפילו את מה שהיה עשׂוי להבין, כי כל כוחות הגוף שווים לעניין זה.

וכגון זה יקרה לך בהשׂגות השׂכליות: כי אם תעצור במקום הספק ולא תרמה את עצמך בכך שתחשוב שיש הוכחה מופתית למה שלא הוכח הוכחה מופתית (=בן זומא); ולא תמהר לדחות את כל מה שלא הוכח הופכו ותחליט להכחישו (=אלישע); ולא תשאף להשׂיג מה שאין ביכולתך להשׂיג (=בן עזאי), אזי השׂגת את השלמות האנושית ותהיה בדרגת ר' עקיבא, עליו השלום, אשר נכנס בשלום ויצא בשלום כאשר עיין בדברים המטפיסיים (=האלוהיים) האלה.

אך אם תבקש השׂגה שהיא מעל להשׂגתך, או תמהר להכחיש את הדברים אשר הופכם לא הוכח בהוכחה מופתית, או שהם אפשריים ולוּ באפשרות הרחוקה ביותר - תדבק באלישע אחר, לא רק שלא תהיה שלם, אלא תהפוך הפגום שבפגומים, ואז יארע לך שיתגברו עליך דמיונות ונטייה לפגמים, תועבות ורעות, מכיוון שהשׂכל טרוד ואורו כבה, כמו מיני הדמיונות הכוזבים המזדמנים לעין, כאשר (=כפי) נחלשת הרוח הרואה (=יכולת הראיה) אצל חולים, או אצל הנועצים עיניהם להסתכל בדברים מאירים או בדברים דקיקים.

ברכות ז, א - שמות ג, ו: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָ-ֱלֹהִים". :

דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בשכר שלוש זכה לשלוש: בשכר "ויסתר משה פניו" - זכה לקלסתר פנים. בשכר "כי ירא" - זכה ל״וייראו מגשת אליו", בשכר "מהביט" - זכה ל״ותמנת ה' יביט".

פירוש הסולם לבראשית ב אות שיא:

יש צל דקדושה, דהיינו הבא מחמת השגת רוממות השי״ת. אכן צל הזה, יש לו פעולה הפוכה, כי הוא הממשיך את אור העליון, על דרך שאמרו חז״ל במשה רבינו: "בשכר ויסתר משה פניו, זכה ודבר ה' אל משה פנים אל פנים". הרי שהצל הזה שהמשיך משה על עצמו, דהיינו שהסתיר פניו, כי ירא מהביט אל ה-להים, זכה על ידי העלמה הזו, לפנים אל פנים ולתמונת ה' יביט. הרי שצל הזה נעשה הכנה ולבוש על כל אור הגדול שהשיג משה!

דווקא ההסתרה וההגבלה – מזכה בהשגה שלא ניתן להשיג.

מו״נ א, כא:

ה-ל יתעלה הסתיר ממנו את ההשׂגה ההיא המכונה על דרך המליצה "פנים" והעבירו אל משהו אחר (="ויעבור ה' על פניו") דהיינו, ידיעת הפעולות המיוחסות לו יתעלה (="וראית את אחורי")… כאשר אני אומר "הסתיר ממנו", כוונתי שהשׂגה זאת מוסתרת ונמנעת מטבעה. כאשר שׂכלו של כל אדם שלם מידבק במה שטבעו להיות מושג, והוא מבקש השׂגה אחרת מעבר לה - השׂגתו תשתבש או תאבד, כפי שיבואר בפרק מפרקי ספר זה; אלא אם כן תתלווה אליו עזרה -לוהית, כפי שאמר: "וְשַׂכֹּתִי כפי עליך עד עָברי".

הכבוד לשכינה והענווה הפנימית שהביאו את משה להסתיר את פניו, יצרו שמירה -לוהית, מידה כנגד מידה, שעזרה לו כאשר היתה לו בקשה ותשוקה להשיג: "הראני נא את כבודך" – לעצור ולא להיכנס היכן שאסור להביט: "כי לא יראני האדם וחי".

שער הגלגולים הקדמה לו:

וכפי מה שהבנתי מדברי מורי ז״ל, אע״פ שלא אמרו בפירוש, הוא כי משה והלל משורש אחד הם… וכן רשב״י… ורשב״י ע״ה בתחילתו היה למטה ביסוד הראוי לו כנזכר, ואח״כ בזמן האדרא רבא, עלה לאותה מדרגה תחתונה שהיה בה מרע״ה, בזמן לוחות שניות.

וכן הרמ״ע מפאנו ספר גלגולי נשמות אות קטז: משה רבנו, אחיה השילוני (זוהר ח״ג רפז: - מקומו בג״ע עימו. ובבן יהוידע סנהדרין קב. סבל במערה בגלל שטעה במקרה של ירובעם), רשב״י – כולם שורש אחד.

ולעולם יום פטירת משה ז' באדר יחול באותו יום בשבוע של ל״ג בעומר. וכן יום ד' דסוכות אושפיזא דמשה. וכולי עלמא אומרים "לג בעמר" אף שמברכים "לעומר" כי זה בגי' "משה".

לא ראתה או כן ראתה?

זוהר כ״ג עט, ב: "רבי יצחק אמר: כתיב: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש" וגו', זכאין אינון צדיקייא, דכמה גניזין עלאין טמירין להו בההוא עלמא דקודשא בריך הוא משתעשע בהו באינון עלמין, כמה דאוקימנא: "(לחזות) בנועם ה'".

והא איתמר, רבי חזקיה אמר מהכא: "עין לא ראתה -לוהים זולתך, יעשה למחכה לו", יעשה, תעשה מבעי ליה? אלא יעשה ודאי… זכאה חולקהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתיי".

פירוש הסולם: "ר' יצחק חולק על ר' יהודה, שאמר "אשר רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו" - מורה על אורות דעתיקא, שאי אפשר להשיג. אלא שיש צדיקים שזוכים גם לזה. רבי חזקיה אמר: מכאן נשמע, שיש צדיקים שזוכים לאור עתיקא שכתוב: "עין לא ראתה -להים זולתך, יעשה למחכה לו", שואל: יעשה, תעשה היה צריך לומר? כיון שכתוב זולתך לשון נוכח. ומשיב, אלא יעשה ודאי, דהיינו שרומז על עתיקא, על כן מדבר בלשון נסתר, יעשה… הרי שיכולים לקבל ולמשוך שפע גם מעתיקא קדישא, (וזה רק למי שיש לו מידת "מחכה"! !) דלא כרבי יהודה. אשרי חלקם של הצדיקים בעולם הזה ובעולם הבא."

ספרא ויקרא א, ב אות יב:

רבי דוסא אומר: הרי הוא אומר: "כי לא יראני האדם וחי" - בחייהם אינן רואים, אבל רואים במיתתן. וכן הוא אומר: "לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה".

רבי עקיבא אומר: "כי לא יראני האדם וחי" - אף חיות הקודש הנושאות את כיסא הכבוד אינן רואות את הכבוד.

אמר רבי שמעון: איני כמשיב על דברי רבי, אלא כמוסיף על דבריו: "כי לא יראני האדם וחי" - אף מלאכים שחיים חיי העולם אינן רואין את הכבוד.

רבי דוסא רבו של ר״ע שהיה רבו של ר״ש. כל אחד מוסיף על פני חברו. המלאכים (עולם היצירה) שחיים לעולם לא רואים את כיסא הכבוד, וגם החיות (=עולם הבריאה) לא רואים. אולם נשמת האדם שורשה הוא האדם שעל הכיסא (=אצילות) והיא יכולה לראות! אלא שאין זה בעודו בגוף, אלא רק במיתתו. ביום הפטירה ניתן להעלות למה שלא ניתן להשיג בחיים. וזה מה שאומר הקב״ה למשה על "הראני נא את כבודך": "לא יראני האדם – וחי" אבל תראה זאת ביום הפטירה.

ואת זה הכיר רבי שמעון, שהיא משורש משה רבנו.

מו״נ ג, נא:

כאשר (החכם) השלם בא בימים ומתקרב למוות, גדלה השׂגה זאת מאוד. והשׂמחה בהשׂגה זאת והחשק אל המושׂכל גדלים מאוד עד שהנפש עוזבת את הגוף אז, בשעת אותו עונג.

אל עניין זה רמזו החכמים (ב״ב יז, א) במות משה ואהרון ומרים, ששלושתם מתו בנשיקה… הכוונה היא ששלושתם מתו במצב של עונג ההשׂגה מעוצם החשק. החכמים ז״ל נהגו באשר לקביעה זאת בדרך השירית המפורסמת הקוראת את ההשׂגה המצויה בשעת עוצם החשק בו יתעלה בשם נשיקה, כמו שאמר: "ישקני מנשיקות פיהו [כי טובים דֹדיך מיין]" (שיר השירים א, ב). אופן זה של מוות, שעניינו באמת להיות שמור מן המוות (הנצחי), ציינו (החכמים) ז״ל שהיה למשה אהרון ומרים.

יתר הנביאים והמעוּלים - נמוכים מזאת, אבל, כללית, מתחזקים שׂכליהם בשעת העזיבה, כמו שנאמר: "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך" (ישעיה נח, ח)…

עיין בסיפור הגמרא בסנהדרין יא, א על שמואל הקטן שכל חייו לא זכה לנבואה מפני שאין הדור זכאי לכך, אבל ערב פטירתו השתחרר מכבלי הדור והתנבא.

וכן מצאנו במשה שזכה רק במ״ט שערי בינה ולא זכה בהשגת השער החמישים (עיין בגמרא ברה״ש כא, ב), וכבר ביאר הרמב״ם בשמונה פרקים שזאת בשל חציצת הגוף כמו שאמר לו ה': "לא יראני האדם וחי" – בעודו חי. אך ביום מותו אין הגוף חוצץ עוד. ועל כן מבואר בספרות הפנימית שביום פטירתו זכה.

והנה נאמר במדרש, שמה שמשה לא זכה בסיני היה בגלל חיסרון תשוקה, ואם היתה לו תשוקה היה יכול לזכות להגנה שיראה גם את זה:

שמות רבה ג, א:

לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו, שאילולי לא הסתיר פניו - גילה לו הקדוש ברוך הוא למשה מה למעלה ומה למטה ומה שהיה ומה שעתיד להיות. ובסוף ביקש לראות שנאמר: "הראני נא את כבודך". אמר הקדוש ברוך הוא למשה: אני באתי להראות לך והסתרת פניך, עכשיו אני אומר לך "כי לא יראני האדם וחי" כשביקשתי לא ביקשת.

ונראה שביאר שמלבד הענווה של משה שהסתיר פניו, היה גם מעט חוסר תשוקה ורצון להשיג. שצריך האדם מצד אחד תשוקה גדולה לדעת את ה' ומצד שני להכיר את מגבלותיו ולא להתפרץ למה שאין ביכולתו, בגלל תשוקתו. וביארנו שהיתה חסרה לו תשוקה כי הוא שורש תושב״כ שהיא שלמה ללא תוספת כלל, ואם היה משה רוצה היה הקב״ה מראה לו ומגן עליו, ועל כן זכה רק לבקשה אחת: "הודיעני נא את דרכיך" ולא לשנייה: "הראני נא את כבודך", והשאיר לו זאת ליום פטירתו, כי אז נסתלקו ממנו מעיינות חוכמה, והתעוררה בו התשוקה.

ואכן על ר״ע הודגש בירושלמי שעליו נאמר: "משכני – אחריך נרוצה" שהיתה לו תשוקה אלא שידע לשלוט בה ולהמתין שיהיה ראוי.

פסיקתא דרב כהנא, פיסקא ד, פרה אדומה:

"וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ, בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם, אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם – לָאוֹר, וּמַעֲקַשִּׁים – לְמִישׁוֹר, אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים" (ישעיה מב: טז). "אעשה" אין כתיב, אלא "עשיתם ולא עזבתים" - כבר עשיתים לר' עקיבא וחבריו. דאמר ר' אחא: דברים שלא ניגלו למשה בסיני ניגלו לר' עקיבא וחבריו. "וכל יקר ראתה עינו" - זה ר' עקיבא.

הרי שר״ע וחבריו זכו בחייהם לעסוק במה שמשה זכה רק ברגעי פטירתו.

רבי צדוק, פרי צדיק, ויקרא, ל״ג בעומר:

ואיתא במדרש (תנחומא חוקת ח'): "דברים שלא נגלו למשה - נגלו לרבי עקיבא וחבריו, "וכל יקר ראתה עינו" - זה רבי עקיבא וחבריו" - והיינו כתר. דדרשו בגמרא (מגילה טז, ב): "יקר אלו תפילין שבראש" - שהם למעלה כמו כתר.

אז מה קרה ביום פטירת רשב״י?

זוהר, כרך ג רצו, ב (סוף האדרא זוטא):

בתר דנפק פורייא (מיטתו של רשב״י) הוה סליק באוירא, ואשא הוה להיט קמיה, שמעו קלא: "עולו ואתו ואתכנשו להילולא דרבי שמעון, יבוא שלום ינוחו על משכבותם".

כד עאל למערתא, שמעו קלא במערתא: "זה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות, כמה פטרין (=מקטרגין) ברקיעא משתככין (=נשקטים) ביומא דין בגינך, דנא רשב״י דמאריה משתבח ביה בכל יומא, זכאה חולקיה לעילא ותתא, כמה גניזין עלאין מסתמרן ליה. עליה איתמר: "ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין".

זהו המקור שיום פטירת רשב״י הוא יום הילולא.

שער הכוונות, דרושי הפסח דרוש י״ב:

עניין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל״ג לעומר על קברי רשב״י ור״א בנו, אשר קבורים בעיר מירון, כנודע, ואוכלים ושותים ושמחים שם. אני ראיתי למוז״ל שהלך לשם פעם אחת ביום ל״ג לעומר, הוא וכל אנשי ביתו, וישב שם שלושה ימים ראשונים של השבוע ההוא וזה היה פעם האחת שבא ממצרים, אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אח״כ.

והה״ר יונתן שאגי״ש העיד לי שבשנה האחת קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מוז״ל, שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע ועשה שם יום משתה ושמחה.

גם העיד הה״ר אברהם הלוי (תלמיד האר״י) כי בשנה הנז' הלך גם הוא שם, והיה נוהג לומר בכל יום בברכת תשכון "נחם ה' -להינו את אבלי ציון" כו' וגם בהיותו שם אמר נחם כו'. ואחר שגמר העמידה, א״ל מוז״ל כי ראה בהקיץ את רשב״י ע״ה עומד על קיברו ואמר לו: אמור אל האיש הזה אברהם הלוי, כי למה אומר נחם ביום שמחתנו? והנה לכן הוא יהיה בנחמה בקרוב. ולא יצא חודש ימים עד שמת לו בן אחד, וקיבל עליו תנחומין.

וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג הזה הנז'. ובפרט כי רשב״י ע״ה הוא מחמישה תלמידיו הגדולים של ר״ע ולכן זמן שמחתו ביום ל״ג לעומר כפי מה שביאר לעיל ביום ל״ג לעומר.

וזאת למרות שיום פטירת הצדיקים הוא יום של תחנון ותענית:

שו״ע או״ח הלכות תענית סימן תק״פ:

אלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם. ואף על פי שמקצתם בראש חודש, יש מי שאומר שיתענו בו (וטוב שלא להשלים בראש חדש). באחד בניסן - מתו בני אהרן; בעשרה בו - מתה מרים ונסתלק הבאר; בכ״ו בו - מת יהושע בן נון, בעשרה באייר - מת עלי הכהן ושני בניו, ונשבה ארון ה'; בכ״ח בו - מת שמואל הנביא… בא' באב – מת אהרן הכהן… בה' בשבט - מתו הזקנים שהיו בימי יהושע… בז' באדר - מת משה רבינו ע״ה.

מדוע אצל רשב״י יש הילולא?

ר' צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, ויקרא ל״ג בעומר:

יום זה נקרא הילולא דרבי שמעון בן יוחאי, מפני שבו ביום נסתלק. אף שמצינו שקבעו תענית ביום מיתת צדיקים כמו בז' אדר פטירת משה רבינו ע״ה… ולמה בפטירת רבי שמעון בן יוחאי עשו יום טוב?

אך מה שקבעו תענית ביום מיתת צדיקים, דווקא בצדיקים שהיו משורש תורה שבכתב, ומה שמצינו תענית צדיקים במיתת הרוגי מלכות, הוא מפני שנהרגו ולא מתו על מיטתן. ומשה רבינו ע״ה היה שורש תורה שבכתב. ורבי עקיבא היה שורש תורה שבעל פה (כדאיתא בכתבי האריז״ל) ואיתא במדרש (במדבר רבה י״ד, ד'): "ובעלי אסופות אימתי הם נטועים דברי תורה באדם? בזמן שבעליהם נאספין מהם, כל זמן שרבו קיים וכו' וביום שנסתלק אז נקבעו הדברי תורה בלבב ישראל תלמידיו. (אולם משה היה בחינת תורה שבכתב, ולעניין זה אין תלמידים, שכשנפטר נסתם כוח תורה שבכתב).

ורבי שמעון בן יוחאי היה תלמיד רבי עקיבא ואמר (גיטין סז, א): "שנו מידותיי, שמידותיי תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא". והיינו שורש לימודי - רבי עקיבא. והיה זה בל״ג בעומר בספירת הוד שבהוד. דהוד הוא מידת אהרן הכהן. דשבעה רועים נגד שבע מדות (כמו שחשב בזוהר חדש תולדות) והוא היה גם כן שורש תורה שבעל פה. דמשה רבינו ע״ה היה שורש תורה שבכתב, ואהרן שורש תורה שבעל פה כמו שנאמר: "כי שפתי כהן וגו' ותורה יבקשו מפיהו". וכמו שנאמר: "והוא יהיה לך לפה". וספירת הוד שבהוד הוא שורש תורה שבעל פה, כמו תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא.

וביום הסתלקותו נקרא הילולא דרבי שמעון בן יוחאי דכל ישראל שבדורו קיבלו ונקבע בליבם אז הדברי תורה שלו…

ורבי עקיבא שהיה שורש תורה שבעל פה, שהיה דורש כתרי אותיות (כדאיתא מנחות כט, ב) ואיתא במדרש (תנחומא חוקת ח'): "דברים שלא נגלו למשה - נגלו לרבי עקיבא וחבריו, "וכל יקר ראתה עינו" - זה רבי עקיבא וחבריו" - והיינו כתר. דדרשו בגמרא (מגילה טז, ב): "יקר אלו תפילין שבראש" - שהם למעלה כמו כתר.

ולא יכלו לקבוע יום הילולא ביום פטירת רבי עקיבא - מפני שנהרג… ומן הסתם היה נצרך להיות כן לטובת ישראל, וכן היה נצרך ברבי עקיבא. ולכן קבעו ההילולא ביום פטירת רבי שמעון בן יוחאי, שהיה בו "תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא". ומן הסתם נולד רבי שמעון בן יוחאי גם כן ביום זה… שהקב״ה יושב וממלא שנותיהן של צדיקים… ולכן איתא בירושלמי (סנהדרין פרק א הלכה ב) דאמר לו רבי עקיבא לרבי שמעון בן יוחאי: "דייך שאני ובוראך מכירין כוחך", שלא היה שום אדם מכיר כוחו רק הקדוש ברוך הוא ורבי עקיבא שהיה שורש תורה שבעל פה.

ובכל שנה, כשבא יום זה, יכול כל אדם לזכות לפי כוחו להשיג קביעת הדברי תורה שירד ביום זה בתורה שבעל פה. ולכן קבעוהו למועד.

היינו שביום פטירת משה – זכו למה שלימד בחייו, שזה תורה שבכתב. וגם ביו פטירת אהרן – זכו תלמידיו למה שלימד בחייו – תורה שבע״פ הנגלית. אולם מה שזכו לו ביום המיתה משה ואהרן – לא זכו להעביר לתלמידיהם, כי לא לימדום עניינים אלו.

אולם ר״ע וחבריו זכו לעסוק במה שלא ניתן לראות, מכוח התשוקה לקודש והענווה להסתיר את העניים גם יחד. ועל כן זכה רשב״י ביום פטירתו להעביר את כל העיסוק הגבוה הזה בבחינת עין – לתלמידיו ולעם ישראל. וזה עוצמת היום הזה שהפך למתן תורה עצום.

בַּר יוֹחָאי, אוֹר מֻפְלֶא רוּם מַעְלָה (=כתר), יָרְאתָ מִלְהַבִּיט כִּי רַב לָהּ (=כמשה "כי ירא"), תַּעֲלוּמָה וְאַיִן קוֹרָא לָהּ, נַמְתָּ (=אמרת) עַיִן לֹא תְשׁוּרֶךָ.

משה השיג מדרגת פנים אל פנים והיא נובעת מהכתר – הארה דעתיקא, וזו מדרגה שזוכים לה דווקא מכוח היראה. וכן רשב״י זכה לה ע״י היראה. ועל כן נקראת "אין" כי דווקא הידיעה שאין האדם יכול להשיג – היא המביאה להארה זו. לפי מה שראינו משה זכה ביום פטירתו אבל ר״ע ותלמידו ר״ש זכו לה בחייהם. על כן יכול היה רשב״י להעביר זאת לתלמידיו ביום פטירתו. [והיא ההארה של הכתר בשבת. ועל כן רשב״י נקרא "שבת". ]

סיפור (שמעתי מידידיה מאיר):

ר' לייבלה איגר (נכד רע״א ומייסד חסידות לובלין) התקרב לחסידות ובא ללמוד בישיבת קוצק. החליטו בישיבה לבדוק אותו האם ראוי הוא לישיבה. קמו כל הבחורים מוקדם להתפלל הנץ, ושבו לישון, וכשקמו שנית בשעה הראויה לתפילה הלכו לחדר אוכל. והוא התפלא ושאל לבחור לידו: הרי זה אסור? וענה לו שכאן זה מנהג הישיבה. הלך לאדמו״ר עם שו״ע ואמר לו שזה דין פסוק ללא חולק? וענה לו שכך נהוג אצלם וכל הבחורים ורבנים נוהגים כן וגם הוא צריך לנהוג כן. והתפלא איך אפשר לעשות איסור שנמצא בגמרא וללא חולק? וענה לו שרבים וטובים ממנו עושים כן. וכבר הלך ליטול ידיים, ואז קרא לו וגער בו, וכי בגלל שכולם עושים גם הוא צריך לעבור איסור?

סוכה מה, ב: "ואמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי: ראיתי בני עלייה והן מועטין, אם אלף הן - אני ובני מהן, אם מאה הם - אני ובני מהן, אם שנים הן - אני ובני הן." בני עלייה אלו אנשים שלא הולכים עם הזרם. לפעמים יש אלף כנגד מיליונים שהולכים אחרי התרבות הכללית. ולפעמים רק מאה, ולפעמים רק שניים. זה היה רשב״י ור״א בנו שהיו אנשי אמת. וזו הסיבה שרשב״י לא חשש לצאת נגד הרומאים, כי היה צמוד לאמת. ומידה זו זיכתה אותו לכל המדרגות הרוחניות, שלא טעה בדרך להשגות העליונות ב״עלייה".

רוני לוי הנהג של הרב אליהו:

יצאנו מצפת אחרי תהלוכה של סה״ת בערב ל״ג בעומר ועמדנו בפקק רכבים בדרך למירון. שאלתי את הרב: מה יהיה? והוא ענה: יהיה בסדר. אחרי שתי דקות הגיע שוטר על טוסטוס ואמר לנו: סעו אחרי. נסעתי אחריו עד לציון של רשב״י. כשיצאתי לומר לו תודה לא ראיתיו, ושאלתי את השוטרים היכן השוטר על הטוסטוס. ואמרו לי: בכל המרחב יש רק שוטרים על אופנועים או ניידות.

שמעון ברק, בית הדסה, חברון:

דודה שלי חלתה בסרטן ונתנו לה שלושה חודשים. היא באה לרב אליהו יחד עם הבת שלה שהיתה רווקה בת 28. הרב שאל: כמה נרות את מדליקה לשבת? היא חשבה מעט וענה: שלושים. שלושים? הרב התפלא. ואמרה לו כן: שניים לשבת, אחד לבבא סאלי ואחד וכו'. אמר לה: ולרשב״י את מדליקה? ענתה שלא. אמר לה – תדליקי עוד אחד לרשב״י! אח״כ בירך את בתה. כשיצאו צלצל הפלאפון של הבת ובחור שיצא איתה לפני כמה שנים ביקש לצאת שוב. ולאחר כמה חודשים התחתנו. והדודה – חיה עוד עשר שנים.

---

נשלח על ידי: האחדות הכוללת
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות