אמור יסוד ספירת העומר מצווה או מציאות דף מקורות תשפו

בס״ד

יסוד ספירת העומר- מצווה או יצירת מציאות.

הגמ' דורשת שיש חיוב על כל אחד ואחד, ויש הו״א שצריך דווקא בית דין. ולכאו' מה ההבדל אם ב״ד עושה את זה או כל יחיד ויחיד. ונר' ששורש הדברים אם כל יחיד ויחיד הכוונה היא שזה כמו כל מצווה, כל יחיד חייב במצווה הזאת. אומנם אם החיוב הוא רק על הב״ד זה מעין ספירה של הב״ד הכללי, היינו ב״ד יוצר מציאות ולא ממש דבר מצוותי.

כמו כן נראה שהדבר קשור לספק שהביא המנח״ח לגבי קטן שהגדיל, על הצד שזה מצווה אינו יכול להמשיך לספור בברכה, כיון שדברים שעשה בקטנות לא מועיל לגדלות. אבל על הצד שזה מציאות, ממילא אפשר שמעשהו שעשה בקטנות בסופו של דבר נחשב כאילו הימים האלה ספורים וממילא יכול להמשיך מה שהתחיל.

אפשר שזאת יכולה להיות עוד סיבה למה אין מברכים על ספירת העומר שהחיינו. [שבדבר הזה דנו הראשונים והאחרונים בארוכה] היינו עד כמה הספירה הזאת היא ממש מצווה רגילה, אם היא מצווה רגילה ממילא מובן למה מברכים עליה שהחיינו, אבל אם היא מצווה של מציאות, אומנם ברכת המצוות מברכים, אבל השמחה הגדולה על המצווה שאני מצווה זאת ולכן לא מברכים עליה שהחיינו.

כוונה בספירה- מצאנו בשו״ע שאין לענות לחברו מה היום לספירה משום שאם יענה כבר יצא ידי חובה. ולכאו' וודאי שאין כוונתו למצווה, והרי מצוות צריכות כוונה, אם כן למה לא יכול לענות לו. ויש שהסבירו הטעם משום שאין הכרעה ברורה שמצוות צריכות כוונה אלא זה רק ספק. אומנם אפשר שיש כאן יסוד יותר עמוק, בדרך כלל מצוות צריכות כוונה, אבל כאן זה מציאות שנוצרת על ידי הספירה גם בלי כוונה. נראה שזה עומק דבריו של החוק יעקב.

בלי הבנה- לפי המג״א אם לא מבין מה אומר אפי' אמר לשון הקודש לא יצא, והקשה עליו המור וקציעה הרי כל המצוות שתלויות בדיבור אם זה לשון הקודש אפי' לא מבין יוצא ידי חובה. ונר' שזה מתאים לחקירתנו, האם זה גדרי מצווה באמת יצא ידי חובה, גם כשאינו מבין, אבל אם זה גדרי מציאות ברגע שלא מבין לא נוצרה מציאות.

הדבר מתקשר לדיון נוסף האם יוצאים ידי חובה באמירת ראשי תיבות, אם נגיד שזה גדרי מצווה לא יצא ידי חובה כיון שלא אמר את הנוסח התקני של אמירת ימים. ואילו אם זה גדר ספירה יצא ידי חובה כיון שסו״ס המציאות נוצרה וכולם מבינים כוונתו. ונר' שהיעב״ץ ממשיך לשי' שזה מצווה לכן לא יצא ידי חובה בר״ת.

ספירה בכתיבה- רע״א מסתפק בזה באריכות ומכריע שזה לא מועיל, ואומנם יש לדון מה הספק ונר' שאם זה מציאות יש מקום להגיד שכתיבה מועילה, אבל אם זה מצווה וודאי שאין מקום לספק כזה.

ספירה מספק- יש דיון באחרונים מה הדין במי שאינו יודע איזה יום הוא נמצא האם יכול לספור מספק, ושורש המח' האם אומרים שזה כמו מצווה ממילא קיים את החיוב של הדיבור, או שזה גדר של יצירת מציאות, אין אפשרות של יצירת ימים ספורים כשהימים הם ספק.

שומע כעונה- בגמ' מבואר שצריך כל אחד ואחד לספור, ונח' האחרונים (הדיון בדיוק דברי הראשונים, ובהבנת פשט גמ') האם ש״צ יכול להוציא ידי חובה, ושורש המח' אותו יסוד, אם זה כמו מצווה רגילה ש״צ יכול להוציא, אבל אם זה לא מצווה רגילה שליח ציבור לא יכול להוציא, כיון שכל אחד ואחד צריך ליצור בעצמו את הספירה הזאת

נראה שיש מח' על היסוד עד כמה ספירת העומר היא עניין מציאותי הקשור לענייני חול וכ״כ סבר המג״א או שהעיקר זה הדיבור, לכן גימטריא לא מועיל מצד אחד, מצד שני גם בלי הבנה זה יועיל כיון שהדיבור נעשה.

היסוד הזה יכול להיות בסיס לדיון על מהותם של ימי ספירת העומר, כיון שימי ספירת העומר הם ימי הכנה בבחינת ההכנה המידותית. אם יש להסתפק האם המוסר צריך להבנות על פי הצד המוסרי הטבעי, 'דרך ארץ קדמה לתורה'. או בבחינה של מוסר רק עם תורה 'לא עם הארץ חסיד' אין אפשרות למציאות של מוסר בלי חלק הקדושה.

בדיוק זה הדיון לגבי ספירת העומר, האם זה דבר מצוותי, או דבר מציאותי. (וגם אם זה דבר מציאותי צריך לברך אשר קידשנו במצוותיו, צריך לרומם את האנושי לאלוקי)

ספירת העומר- דיבור מחשבה או מציאות.

ויקרא פרק כג פסוק טו (פרשת אמור)

וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה:

דברים פרק טז פסוק ט (פרשת ראה)

שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות:

מי חייב- עי' בספרי, חישבו האם באמת אפשר להגיד שישנם ב' חיובים שונים? עי' בגר״א, ומה הסברא לאפשרות הזאת?

ספרי דברים פרשת ראה

(ט) שבעה שבועות תספר לך, [גירסת הגר״א- 'יכול'] בבית דין מנין לכל אחד ואחד תלמוד לומר +שם /ויקרא כג טו/+ וספרתם לכם ממחרת השבת כל אחד ואחד.

שו״ת הרשב״א חלק ד סימן כח

שאלת מפני מה נצטוו מקצת המצות בלשון יחיד ומקצת בלשון רבים,

תשובה בזה נתבאר הטעם במקצתם בגמרא ובמקצתם לא נתבאר ואנכי לא ידעתי. הנה בספירת העומר צוה בלשון רבים וספרתם לכם. ובספירת שני השמיטה והיובל צוה בלשון יחיד. כמ״ש וספרת לך שבע שבתות שנים וגו'. ובא בביאורו כי ספירת העומר מוטלת על כל אחד ואחד. וספירת שני השמיטה והיובל דכתיב בה וספרת לך אינה מוטלת על כל אחד ואחד אלא על ב״ד.

קטן שהגדיל- עי' בספר של המנחת חינוך

מנחת חינוך פרשת אמור מצוה שו אות א

אך אני מסופק לשיטה זו אם הקטן אף על פי שאינו חייב מ״מ מנה כדרך הקטנים או עבד מנה קודם שנשתחרר ג״כ כי רשאי לעשות מעשהז״ג כמבואר בכ״מ בש״ס ובאמצע נתגדל הקטן ונשתחרר העבד אי מחויב מה״ת למנות בגדלותו ובגירותו בשנה ההוא מי נימא דבחיוב ובפטור תליא מלתא וכיון שהיה פטור אף שמנה מ״מ כיון שמצוה א' היא ומקודם לא נתחייב גם עתה אינו חייב מה״ת ואין כופין אותו למנות ככל מ״ע שבתורה או דלמא כיון שמנה אף שהיה בפטור מ״מ לא בטל החשבון על כל פנים וחייב מכאן ולהבא

ברכת שהחיינו- עי' בהסבר המאור לסיבה שלא מברכים שהחיינו על ספירת העומר, חישבו האם ניתן להסביר יסוד שהדיבור כאן שאני ממצוה רגילה?

בעל המאור מסכת פסחים דף כח עמוד א

ועוד שלא מצינו ברכת זמן אלא בדבר שיש בו שום הנאה כגון נטילת לולב שהוא בא לשמחה ותקיעת שופר לזכרון בין ישראל לאביהם שבשמים ומקרא מגילה דחס רחמנא עלן ופרקינן ופדיון הבן שמברך אבי הבן שהחיינו לפי שיצא בנו מספק נפל דכל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל ולספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפשנו לחרבן בית מאויינו

כוונה בספירה- עי' בשו״ע, חישבו כיצד יתכן שיצא ידי חובה, הרי מצוות צריכות כוונה?

שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תפט סעיף ד

מי ששואל אותו חבירו בין השמשות כמה ימי הספירה בזה הלילה, יאמר לו: אתמול היה כך וכך, שאם יאמר לו: היום כך וכך, אינו יכול לחזור ולמנות בברכה; אבל קודם בין השמשות, כיון שאין זמן ספירה אין בכך כלום

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תפט סעיף ד

(כב) לחזור ולמנות בברכה - שכבר יצא בזה ידי ספירה למ״ד מצות א״צ כונה ואף דאנן קי״ל דצריכות כונה וזה הלא לא כוון לצאת בזה ידי מצוה לענין ברכה צריך להחמיר ולחוש להך דעה ולא יברך על הספירה שימנה אח״כ. ויש עוד עצה שיכוין בפירוש שלא לצאת בזה ידי ספירה.

חק יעקב סימן תפט ס״ק טו

ועוד י״ל דאפשר דזה מקרי כוונה, כיון שמתכווין עכ״פ לומר כמה ימי ספירה, ומצותו הוא רק סיפורא בעלמא.

ספירה בלי הבנה- עי' במח' מג״א והרב עמדין.

מגן אברהם סימן תפט ס״ק ב

ופשוט דמותר לספור בכל ל' ודוקא בל' שמבין ואם אינו מבין לה״ק וספר בלה״ק לא יצא דהא לא ידע מאי קאמ' ואין זה ספיר' כנ״ל:

מור וקציעה סימן תפט

כתב מג״א [ס״ק ב]. אם אינו מבין לה״ק, וספר בלה״ק, לא יצא. צ״ע בתו' ר״פ א״נ [סוטה לב, א ד״ה קרית שמע] דמשמע דלא כותיה

ספירה בראשי תיבות- עי' בדיון של היעב״ץ, שימו לב שהוא ממשיך את שי' במור וקציעה.

שו״ת שאילת יעבץ חלק א סימן קלט

אם יש לסמוך עמ״ש בשכנה״ג לענין ספירת העומר שאם מנה בר״ת ד״מ ל״ג לעומר. יצא. תשובה … הראי' מירו' פ״ק דשקלים שדרשו זה יתנו רמז לי״ב מנין היא ראיה של כלום כי כיוצא בזו נמצאים לרוב בתלמוד זה י״ב לוגין ולמדו סתם נזירות ל' יום מיהי' והרב' כמוהם שהן גופי הלכות נלמדות בגימטריא שהיא אחת מל״ב מדות של ראב״י שהתור' נדרשת בהן אבל כל זה לא יספיק להוכיח שכך הוא דרך המנין אפי' בין בני אדם והמציאות יורה יגיד ההפך כי לא נרא' ולא נשמע בדיבור שנהגו כך למנות בשום מקום ובשום זמן אף בעסקים הזמניים, כי אם בכתיב' הדיוטית וספרא בצירא במקום שאין קפידא אצ״ל שאין זה נהוג במקרא ובמניני התור'.

כתיבה- עי' בדיון של רע״א

שו״ת רבי עקיבא איגר מהדורא קמא סימן כט

הרי ביררנו דאין לחלק ס״ע מדין שבועה וחד דינא אית להו דכתיבה לאו כדיבור דמי, וא״כ בנ״ד בכותב בימי הספירה כך וכך לעומר לא יצא י״ח וצריך לחזור ולספור בברכה.

ספק בספירה- עי' בדיון שהביא, ולפי״ז מה הטעם שלא אומרים ספיקא דיומא בחו״ל

שו״ת דבר אברהם חלק א סימן לד

מי שהיה בדרך רחוקה בין א״י והיה מסופק במנין ימי ספירת העומר אם הוא עומד בשלשה לספירה או בארבעה אם יכול לברך ולספור מספיקא שני מספרים היינו היום שלשה ימים היום ארבעה ימים

[א] הנה בפשוטו נראה שאין ענין הספירה שיוציא מלות המספר מפיו אלא עניינה שידע ויוחלט אצלו מדעת ומהחלט המנין שהוא סופר ובלאו הכי לא מיקרי ספירה כלל אלא קריאת מלות הספירה הוא דהויא ולא ספירה עצמה. ובזה נראה לי להסביר בטעמו של המג״א (סי' תפ״ט ס״ק ב') שכתב דאין סופרין אלא בלשון שהוא מבין … עכ״ל.

שומע כעונה- עי' בספק המג״א. [שורש הספק האם זה גדר רגיל של מצוות או יצירה מציאותית]

תלמוד בבלי מסכת מנחות דף סה עמוד ב

ת״ר: וספרתם לכם - שתהא ספירה לכל אחד ואחד.

שו״ת הרשב״א חלק א סימן קכו

ואם ירצה השומע יוצא ידי חובה על ידו מן הברכה ואחר כך כל אחד סופר לעצמו כדרך שאנו נוהגין בברכת ההלל.

חק יעקב סימן תפט ס״ק ד

לספור לעצמו. לשון אגודה במנחות [סימן לב] וספרתם לכם שיהא ספירה לכל אחד ואחד, ולא שליח ציבור בשביל כולם. וכן הוא משמעות הש״ס [מנחות סה, ב] ופוסקים ראשונים, וכן כתב הרשב״א בתשובה [ח״א] סימן קכ״ו להדיא. ואף על גב דשומע הוי כעונה, היינו דוקא לענין ברכה, כמו שכתב הרב בסעיף ג' בהג״ה, והוא מדברי הרשב״א בתשובה [שם סימן תנח] שהביא בב״י [ד״ה כתב ה״ר (א)], אכן הספירה מתמעט מן המקרא להדיא וספרתם שיהא הספירה לכל אחד ואחד, כמו דדרשינן [סוכה מג, א] ולקחתם דגבי לולב שיהא לקיחה לכל אחד ואחד, הוא הדין כאן

מגן אברהם סימן תפט ס״ק ב

ואם ירצ' שומע הברכה מהש״ץ וסופר לעצמו דכל הברכות אף על פי שהוא בקי יוצא בש״ץ חוץ מב״ה וק״ש ותפלה (רשב״א בתשו' סי' קכ״ו) עסי' נ״ט ס״ד הרי דס״ל דעכ״פ צריך שיספור בעצמו וכמ״ש בגמ' וספרתם שתהא ספיר' לכל א' וא' כדרך שאמרו גבי לולב ולקחתם שתהא לקיחה לכל א' וא', ובב״י כתוב בשם הרשב״א שיוצא בספירות הש״ץ ע״ש וצ״ע ואפשר כיון דקי״ל דשומע הוי כעונה ה״ל כאלו ספר הוא בעצמו

מוסר ותורה- עי' בדברי הרב לגבי היחס בין ישראל לעמים, לפי זה מה מקורו של המוסר?

אורות ישראל פרק ה' פסקה ח'

צורתם של ישראל צריכה להחקר, אם האנושיות הכללית של תוכן האדם עומדת היא בה בצביונה כמו שהיא אצל כל העמים, ועליה נבנתה הצורה הישראלית המיחדתה, או שמעקב עד ראש הכל הוא מיוחד. למחקר זה צריכים להשתמש במקורות שונים, תורניים, שכליים, היסתוריים, רזיים, הופעיים, שיריים, ולפעמים גם כן פוליטיים ואקונומיים. נראה הדבר, שמקדם נערך הדבר שצורת האדם תשתלם בכללותה, ובתור תוספות ויתרון יגלה על האומה המיוחדת רוחה המפואר בהדרת קודש. אבל נתקלקלו הענינים, ורוח האדם שקע כל כך בכלל, עד שלא היה החול יכול להעשות בסיס לקודש אלא אם כן יקלקל אותו, והוכרחה גלות מצרים לבוא בתור כור הברזל, שצירפה את צד האדם שבישראל עד שנעשה לבריה חדשה, וצורתו החולית נתטשטשה לגמרי, והוחל גוי פעם אחת, על ידי הגרעין האנושי, לצורה שמראש ועד עקב כולה ישראלית, יעקב וישראל.

גדרי מצווה

גדרי מציאות

מי חייב

כל יחיד ויחיד

ב״ד

קטן שהגדיל

אינו יכול להמשיך

יכול להמשיך

ברכת שהחיינו

היה מקום לברך ולכן צריך הסברים אחרים

אין לברך כיון שזאת מצוה שאין בה גדרי מצוה רגילים

עניה לחברו

יכול לענות כיון שמצוות צריכות כוונה, ובאמירה כזאת לא יוצא ידי חובה

אינו יכול לענות כיון שיש כאן מציאות שנוצרה על ידי דיבורו

ראשי תיבות

לא יצא

יצא

כתיבה

לא יצא

יצא

ספיקא דיומא

יוכל לספור

לא יספור

שומע כעונה עם הש״צ

יוצא ידי חובת הש״צ

לא יוצא כל אחד צריך ליצור מציאות

מצוה אחת או כל יום

כל יום מצווה ופעולה רוחנית

הכל מצווה אחת ארוכה העיקר שהספירה תועיל

המוסר הישראלי

מידות נובעות מהתורה- לא עם הארץ חסיד

דרך ארץ קדמה לתורה

---

נשלח על ידי: נריה יהודה פופר
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות