ביאור פיוט בר יוחאי – מידת הכתר
בַּר יוֹחָאי, אוֹר מֻפְלֶא רוּם מַעְלָה, יָרְאתָ מִלְהַבִּיט כִּי רַב לָהּ, תַּעֲלוּמָה וְאַיִן קוֹרָא לָהּ, נַמְתָּ (=אמרת) עַיִן לֹא תְשׁוּרֶךָ.
חגיגה יג, א – "אור מופלא":
ואמר רב אחא בר יעקב: עוד רקיע אחד יש למעלה מראשי החיות, דכתיב: "ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא". עד כאן יש לך רשות לדבר, מכאן ואילך - אין לך רשות לדבר, שכן כתוב בספר בן סירא: במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות.
פרדס רימונים לרמ״ק כג, א:
עוד יש אור מופלא והוא כתר עליון ונקרא כן מפני שהוא מופלא ומכוסה מעין כל.
חגיגה יד, ב-טו, א:
תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא.
אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים! משום שנאמר: "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר: "יקר בעיני ה' המוותה לחסידיו". בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר: "דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו". אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום…
תנו רבנן: מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית, וראהו בן זומא ולא עמד מלפניו.
אמר לו: מאין ולאין בן זומא?
אמר לו: צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים, ואין בין זה לזה אלא שלוש אצבעות בלבד, שנאמר "ורוח -להים מרחפת על פני המים" - כיונה שמרחפת על בניה ואינה נוגעת.
אמר להן רבי יהושע לתלמידיו: עדין בן זומא מבחוץ. מכדי "ורוח -להים מרחפת על פני המים" אימת הוי? ביום הראשון, הבדלה - ביום שני הוא דהואי, דכתיב: "ויהי מבדיל בין מים למים".
פירוש ר״ח:
מפורש בהיכלות רבתי מפני ששומרי היכל פתח שיש, מטילין ומשליכין אלף אלפי גלי מים, ואין שם אפילו טיפה אחת… נראה כמי שיש בו גלי מים ואין בו אפילו טיפה אחת, אלא אוויר זיו אבני שיש טהור, שהן כלולות בהיכל, שהיה זיו פניהם דומים למים. והאומר מים הללו מה טיבן? נהדף כו' ואינם עולים בשמים אלא צופים ורואים באובנתא דליבא, כאדם הרואה ומביט מתוך אספקלריא שאינה מאירה. ובן עזאי הציץ כלומר הוסיף להזכיר בשמות (=שמות ה' כדי להגיע להשגה עליונה) כדי להביט באספקלריא.
מהרש״א שם בחידושי אגדות בשם ספר ישן:
שהיה רבי עקיבא שלם בכל מיני השלמות, וכשהגיע לגבול ששכל האנושי אי אפשר להגיע אליו – עמד, ולא הרס לעלות אל ה'. ועל כן נאמר עליו: "מושכני אחריך נרוצה". כלומר שנמשך אחר המושך ולא נכנס לפנים מן הגבול, ואף על פי שהשיג מה שהשיג אחר - לא טעה כטעותו.
מו״נ א, לב:
דע, אתה, המעיין בספרי, שקורה להשׂגות השׂכליות - מבחינת הקשר שיש להן עם החומר - דבר מה הדומה למה שקורה להשׂגות החושים. שהרי כאשר אתה מסתכל בעינך אתה משיג מה שבכוח הראייה שלך להשׂיג. אך אם תאמץ את עיניך ותנעץ את מבטך ותטיל על עצמך להסתכל למרחק גדול, רב מן המרחק שבכוחך להסתכל אליו, או תתבונן בכתב דק מאוד או ציור דק שאין בכוחך להשׂיגו, ותאמץ את ראִייתך לעמוד על אמיתת מהותו, לא רק שעינך תיחלש מראות את מה שאין ביכולתך לראות, אלא היא תיחלש מראות את מה שבכוחך להשׂיגו. ראייתך תקהה, ואתה לא תראה את מה שהיה בכוחך להשׂיגו לפני שנעצת מבטך והתאמצת.
כך מוצא כל המעיין באיזו חוכמה את הקורה לו בשעת החשיבה. שכן אם יפליג בחשיבה ויאמץ את כל רעיוניו, ייטמטם ולא יבין אז אפילו את מה שהיה עשׂוי להבין, כי כל כוחות הגוף שווים לעניין זה.
וכגון זה יקרה לך בהשׂגות השׂכליות: כי אם תעצור במקום הספק ולא תרמה את עצמך בכך שתחשוב שיש הוכחה מופתית למה שלא הוכח הוכחה מופתית (=בן זומא); ולא תמהר לדחות את כל מה שלא הוכח הופכו ותחליט להכחישו (=אלישע); ולא תשאף להשׂיג מה שאין ביכולתך להשׂיג (=בן עזאי), אזי השׂגת את השלמות האנושית ותהיה בדרגת ר' עקיבא, עליו השלום, אשר נכנס בשלום ויצא בשלום כאשר עיין בדברים המטפיסיים (=האלוהיים) האלה.
אך אם תבקש השׂגה שהיא מעל להשׂגתך, או תמהר להכחיש את הדברים אשר הופכם לא הוכח בהוכחה מופתית, או שהם אפשריים ולוּ באפשרות הרחוקה ביותר - תדבק באלישע אחר, לא רק שלא תהיה שלם, אלא תהפוך הפגום שבפגומים, ואז יארע לך שיתגברו עליך דמיונות ונטייה לפגמים, תועבות ורעות, מכיוון שהשׂכל טרוד ואורו כבה, כמו מיני הדמיונות הכוזבים המזדמנים לעין, כאשר (=כפי) נחלשת הרוח הרואה (=יכולת הראיה) אצל חולים, או אצל הנועצים עיניהם להסתכל בדברים מאירים או בדברים דקיקים.
ברכות ז, א - שמות ג, ו: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָ-ֱלֹהִים". :
דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בשכר שלוש זכה לשלוש: בשכר "ויסתר משה פניו" - זכה לקלסתר פנים. בשכר "כי ירא" - זכה ל״וייראו מגשת אליו", בשכר "מהביט" - זכה ל״ותמנת ה' יביט".
פירוש הסולם לבראשית ב אות שיא:
יש צל דקדושה, דהיינו הבא מחמת השגת רוממות השי״ת. אכן צל הזה, יש לו פעולה הפוכה, כי הוא הממשיך את אור העליון, על דרך שאמרו חז״ל במשה רבינו: "בשכר ויסתר משה פניו, זכה ודבר ה' אל משה פנים אל פנים". הרי שהצל הזה שהמשיך משה על עצמו, דהיינו שהסתיר פניו, כי ירא מהביט אל ה-להים, זכה על ידי העלמה הזו, לפנים אל פנים ולתמונת ה' יביט. הרי שצל הזה נעשה הכנה ולבוש על כל אור הגדול שהשיג משה!
מו״נ א, כא:
ה-ל יתעלה הסתיר ממנו את ההשׂגה ההיא המכונה על דרך המליצה "פנים" והעבירו אל משהו אחר (="ויעבור ה' על פניו") דהיינו, ידיעת הפעולות המיוחסות לו יתעלה (="וראית את אחורי")… כאשר אני אומר "הסתיר ממנו", כוונתי שהשׂגה זאת מוסתרת ונמנעת מטבעה. כאשר שׂכלו של כל אדם שלם מידבק במה שטבעו להיות מושג, והוא מבקש השׂגה אחרת מעבר לה - השׂגתו תשתבש או תאבד, כפי שיבואר בפרק מפרקי ספר זה; אלא אם כן תתלווה אליו עזרה -לוהית, כפי שאמר: "וְשַׂכֹּתִי כפי עליך עד עָברי".
שער הגלגולים הקדמה לו:
וכפי מה שהבנתי מדברי מורי ז״ל, אע״פ שלא אמרו בפירוש, הוא כי משה והלל משורש אחד הם… וכן רשב״י… ורשב״י ע״ה בתחילתו היה למטה ביסוד הראוי לו כנזכר, ואח״כ בזמן האדרא רבא, עלה לאותה מדרגה תחתונה שהיה בה מרע״ה, בזמן לוחות שניות.
לא ראתה או כן ראתה?
זוהר כ״ג עט, ב: "רבי יצחק אמר: כתיב: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש" וגו', זכאין אינון צדיקייא, דכמה גניזין עלאין טמירין להו בההוא עלמא דקודשא בריך הוא משתעשע בהו באינון עלמין, כמה דאוקימנא: "(לחזות) בנועם ה'".
והא איתמר, רבי חזקיה אמר מהכא: "עין לא ראתה -לוהים זולתך, יעשה למחכה לו", יעשה, תעשה מבעי ליה? אלא יעשה ודאי… זכאה חולקהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתיי".
פירוש הסולם: "ר' יצחק חולק על ר' יהודה, שאמר "אשר רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו" - מורה על אורות דעתיקא, שאי אפשר להשיג. אלא שיש צדיקים שזוכים גם לזה. רבי חזקיה אמר: מכאן נשמע, שיש צדיקים שזוכים לאור עתיקא שכתוב: "עין לא ראתה -להים זולתך, יעשה למחכה לו", שואל: יעשה, תעשה היה צריך לומר? כיון שכתוב זולתך לשון נוכח. ומשיב, אלא יעשה ודאי, דהיינו שרומז על עתיקא, על כן מדבר בלשון נסתר, יעשה… הרי שיכולים לקבל ולמשוך שפע גם מעתיקא קדישא, דלא כרבי יהודה. אשרי חלקם של הצדיקים בעולם הזה ובעולם הבא."
ספרא ויקרא א, ב אות יב:
רבי דוסא אומר: הרי הוא אומר: "כי לא יראני האדם וחי" - בחייהם אינן רואים, אבל רואים במיתתן. וכן הוא אומר: "לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה".
רבי עקיבא אומר: "כי לא יראני האדם וחי" - אף חיות הקודש הנושאות את כיסא הכבוד אינן רואות את הכבוד.
אמר רבי שמעון: איני כמשיב על דברי רבי, אלא כמוסיף על דבריו: "כי לא יראני האדם וחי" - אף מלאכים שחיים חיי העולם אינן רואין את הכבוד.
מו״נ ג, נא:
כאשר (החכם) השלם בא בימים ומתקרב למוות, גדלה השׂגה זאת מאוד. והשׂמחה בהשׂגה זאת והחשק אל המושׂכל גדלים מאוד עד שהנפש עוזבת את הגוף אז, בשעת אותו עונג.
אל עניין זה רמזו החכמים (ב״ב יז, א) במות משה ואהרון ומרים, ששלושתם מתו בנשיקה… הכוונה היא ששלושתם מתו במצב של עונג ההשׂגה מעוצם החשק. החכמים ז״ל נהגו באשר לקביעה זאת בדרך השירית המפורסמת הקוראת את ההשׂגה המצויה בשעת עוצם החשק בו יתעלה בשם נשיקה, כמו שאמר: "ישקני מנשיקות פיהו [כי טובים דֹדיך מיין]" (שיר השירים א, ב). אופן זה של מוות, שעניינו באמת להיות שמור מן המוות (הנצחי), ציינו (החכמים) ז״ל שהיה למשה אהרון ומרים.
יתר הנביאים והמעוּלים - נמוכים מזאת, אבל, כללית, מתחזקים שׂכליהם בשעת העזיבה, כמו שנאמר: "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך" (ישעיה נח, ח)…
שמות רבה ג, א:
לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו, שאילולי לא הסתיר פניו - גילה לו הקדוש ברוך הוא למשה מה למעלה ומה למטה ומה שהיה ומה שעתיד להיות. ובסוף ביקש לראות שנאמר: "הראני נא את כבודך". אמר הקדוש ברוך הוא למשה: אני באתי להראות לך והסתרת פניך, עכשיו אני אומר לך "כי לא יראני האדם וחי" כשביקשתי לא ביקשת.
פסיקתא דרב כהנא, פיסקא ד, פרה אדומה:
"וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ, בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם, אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם – לָאוֹר, וּמַעֲקַשִּׁים – לְמִישׁוֹר, אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים" (ישעיה מב: טז). "אעשה" אין כתיב, אלא "עשיתם ולא עזבתים" - כבר עשיתים לר' עקיבא וחבריו. דאמר ר' אחא: דברים שלא ניגלו למשה בסיני ניגלו לר' עקיבא וחבריו. "וכל יקר ראתה עינו" - זה ר' עקיבא.
רבי צדוק, פרי צדיק, ויקרא, ל״ג בעומר:
ואיתא במדרש (תנחומא חוקת ח'): "דברים שלא נגלו למשה - נגלו לרבי עקיבא וחבריו, "וכל יקר ראתה עינו" - זה רבי עקיבא וחבריו" - והיינו כתר. דדרשו בגמרא (מגילה טז, ב): "יקר אלו תפילין שבראש" - שהם למעלה כמו כתר.
זוהר, כרך ג רצו, ב (סוף האדרא זוטא):
בתר דנפק פורייא הוה סליק באוירא, ואשא הוה להיט קמיה, שמעו קלא: "עולו ואתו ואתכנשו להילולא דרבי שמעון, יבוא שלום ינוחו על משכבותם".
כד עאל למערתא, שמעו קלא במערתא: "זה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות, כמה פטרין ברקיעא משתככין ביומא דין בגינך, דנא רשב״י דמאריה משתבח ביה בכל יומא, זכאה חולקיה לעילא ותתא, כמה גניזין עלאין מסתמרן ליה. עליה איתמר: "ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין".
שער הכוונות, דרושי הפסח דרוש י״ב:
עניין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל״ג לעומר על קברי רשב״י ור״א בנו, אשר קבורים בעיר מירון, כנודע, ואוכלים ושותים ושמחים שם. אני ראיתי למוז״ל שהלך לשם פעם אחת ביום ל״ג לעומר, הוא וכל אנשי ביתו, וישב שם שלושה ימים ראשונים של השבוע ההוא וזה היה פעם האחת שבא ממצרים, אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אח״כ.
והה״ר יונתן שאגי״ש העיד לי שבשנה האחת קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מוז״ל, שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע ועשה שם יום משתה ושמחה.
גם העיד הה״ר אברהם הלוי (תלמיד האר״י) כי בשנה הנז' הלך גם הוא שם, והיה נוהג לומר בכל יום בברכת תשכון "נחם ה' -להינו את אבלי ציון" כו' וגם בהיותו שם אמר נחם כו'. ואחר שגמר העמידה, א״ל מוז״ל כי ראה בהקיץ את רשב״י ע״ה עומד על קיברו ואמר לו: אמור אל האיש הזה אברהם הלוי, כי למה אומר נחם ביום שמחתנו? והנה לכן הוא יהיה בנחמה בקרוב. ולא יצא חודש ימים עד שמת לו בן אחד, וקיבל עליו תנחומין.
וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג הזה הנז'. ובפרט כי רשב״י ע״ה הוא מחמישה תלמידיו הגדולים של ר״ע ולכן זמן שמחתו ביום ל״ג לעומר כפי מה שביאר לעיל ביום ל״ג לעומר.
שו״ע או״ח הלכות תענית סימן תק״פ:
אלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם. ואף על פי שמקצתם בראש חודש, יש מי שאומר שיתענו בו (וטוב שלא להשלים בראש חדש). באחד בניסן - מתו בני אהרן; בעשרה בו - מתה מרים ונסתלק הבאר; בכ״ו בו - מת יהושע בן נון, בעשרה באייר - מת עלי הכהן ושני בניו, ונשבה ארון ה'; בכ״ח בו - מת שמואל הנביא… בא' באב – מת אהרן הכהן… בה' בשבט - מתו הזקנים שהיו בימי יהושע… בז' באדר - מת משה רבינו ע״ה.
ר' צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, ויקרא ל״ג בעומר:
יום זה נקרא הילולא דרבי שמעון בן יוחאי, מפני שבו ביום נסתלק. אף שמצינו שקבעו תענית ביום מיתת צדיקים כמו בז' אדר פטירת משה רבינו ע״ה… ולמה בפטירת רבי שמעון בן יוחאי עשו יום טוב?
אך מה שקבעו תענית ביום מיתת צדיקים, דווקא בצדיקים שהיו משורש תורה שבכתב, ומה שמצינו תענית צדיקים במיתת הרוגי מלכות, הוא מפני שנהרגו ולא מתו על מיטתן. ומשה רבינו ע״ה היה שורש תורה שבכתב. ורבי עקיבא היה שורש תורה שבעל פה (כדאיתא בכתבי האריז״ל) ואיתא במדרש (במדבר רבה י״ד, ד'): "ובעלי אסופות אימתי הם נטועים דברי תורה באדם? בזמן שבעליהם נאספין מהם, כל זמן שרבו קיים וכו' וביום שנסתלק אז נקבעו הדברי תורה בלבב ישראל תלמידיו.
ורבי שמעון בן יוחאי היה תלמיד רבי עקיבא ואמר (גיטין סז, א): "שנו מידותיי, שמידותיי תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא". והיינו שורש לימודי - רבי עקיבא. והיה זה בל״ג בעומר בספירת הוד שבהוד. דהוד הוא מידת אהרן הכהן. דשבעה רועים נגד שבע מדות (כמו שחשב בזוהר חדש תולדות) והוא היה גם כן שורש תורה שבעל פה. דמשה רבינו ע״ה היה שורש תורה שבכתב, ואהרן שורש תורה שבעל פה כמו שנאמר: "כי שפתי כהן וגו' ותורה יבקשו מפיהו". וכמו שנאמר: "והוא יהיה לך לפה". וספירת הוד שבהוד הוא שורש תורה שבעל פה, כמו תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא.
וביום הסתלקותו נקרא הילולא דרבי שמעון בן יוחאי דכל ישראל שבדורו קיבלו ונקבע בליבם אז הדברי תורה שלו…
ורבי עקיבא שהיה שורש תורה שבעל פה, שהיה דורש כתרי אותיות (כדאיתא מנחות כט, ב) ואיתא במדרש (תנחומא חוקת ח'): "דברים שלא נגלו למשה - נגלו לרבי עקיבא וחבריו, "וכל יקר ראתה עינו" - זה רבי עקיבא וחבריו" - והיינו כתר. דדרשו בגמרא (מגילה טז, ב): "יקר אלו תפילין שבראש" - שהם למעלה כמו כתר.
ולא יכלו לקבוע יום הילולא ביום פטירת רבי עקיבא - מפני שנהרג… ומן הסתם היה נצרך להיות כן לטובת ישראל, וכן היה נצרך ברבי עקיבא. ולכן קבעו ההילולא ביום פטירת רבי שמעון בן יוחאי, שהיה בו "תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא". ומן הסתם נולד רבי שמעון בן יוחאי גם כן ביום זה… שהקב״ה יושב וממלא שנותיהן של צדיקים… ולכן איתא בירושלמי (סנהדרין פרק א הלכה ב) דאמר לו רבי עקיבא לרבי שמעון בן יוחאי: "דייך שאני ובוראך מכירין כוחך", שלא היה שום אדם מכיר כוחו רק הקדוש ברוך הוא ורבי עקיבא שהיה שורש תורה שבעל פה.
ובכל שנה, כשבא יום זה, יכול כל אדם לזכות לפי כוחו להשיג קביעת הדברי תורה שירד ביום זה בתורה שבעל פה. ולכן קבעוהו למועד.
בַּר יוֹחָאי, אוֹר מֻפְלֶא רוּם מַעְלָה (=כתר), יָרְאתָ מִלְהַבִּיט כִּי רַב לָהּ (=כמשה "כי ירא"), תַּעֲלוּמָה וְאַיִן קוֹרָא לָהּ, נַמְתָּ (=אמרת) עַיִן לֹא תְשׁוּרֶךָ.
ביאור פיוט בר יוחאי – מידת הכתר
בַּר יוֹחָאי, אוֹר מֻפְלֶא רוּם מַעְלָה, יָרְאתָ מִלְהַבִּיט כִּי רַב לָהּ, תַּעֲלוּמָה וְאַיִן קוֹרָא לָהּ, נַמְתָּ (=אמרת) עַיִן לֹא תְשׁוּרֶךָ.
הפיוט בר יוחאי בנוי מבתים על סדר הספירות מלמטה למעלה. כאשר הבית האחרון (לפני הסיום) הוא במידת הכתר. מה עניין הבית הזה?
חגיגה יג, א – "אור מופלא":
ואמר רב אחא בר יעקב: עוד רקיע אחד יש למעלה מראשי החיות, דכתיב: "ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא". עד כאן יש לך רשות לדבר, מכאן ואילך - אין לך רשות לדבר, שכן כתוב בספר בן סירא: במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות.
פרדס רימונים לרמ״ק כג, א:
עוד יש אור מופלא והוא כתר עליון ונקרא כן מפני שהוא מופלא ומכוסה מעין כל.
וכן: "ו״אין קורא לה" - איוב כח, יב: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה". הרי שהאין היא בחינת כתר.
מהו השבח של רשב״י ש״יראת מלהביט כי רב לה" על בחינת כתר?
חגיגה יד, ב-טו, א:
תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא.
אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים! משום שנאמר: "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני".
בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר: "יקר בעיני ה' המוותה לחסידיו".
בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר: "דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו".
אחר קיצץ בנטיעות.
רבי עקיבא יצא בשלום…
נראה שכולם לא הקשיבו להדרכתו של רבי עקיבא שלא לומר "מים מים". וכן משמע מהמשך הגמ' שם טו, א:
תנו רבנן: מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית, וראהו בן זומא ולא עמד מלפניו.
אמר לו: מאין ולאין בן זומא?
אמר לו: צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים, ואין בין זה לזה אלא שלוש אצבעות בלבד, שנאמר "ורוח -להים מרחפת על פני המים" - כיונה שמרחפת על בניה ואינה נוגעת.
אמר להן רבי יהושע לתלמידיו: עדין בן זומא מבחוץ. מכדי "ורוח -להים מרחפת על פני המים" אימת הוי? ביום הראשון, הבדלה - ביום שני הוא דהואי, דכתיב: "ויהי מבדיל בין מים למים".
פירוש ר״ח:
מפורש בהיכלות רבתי מפני ששומרי היכל פתח שיש, מטילין ומשליכין אלף אלפי גלי מים, ואין שם אפילו טיפה אחת… נראה כמי שיש בו גלי מים ואין בו אפילו טיפה אחת, אלא אוויר זיו אבני שיש טהור, שהן כלולות בהיכל, שהיה זיו פניהם דומים למים. והאומר מים הללו מה טיבן? נהדף כו' ואינם עולים בשמים אלא צופים ורואים באובנתא דליבא, כאדם הרואה ומביט מתוך אספקלריא שאינה מאירה. ובן עזאי הציץ כלומר הוסיף להזכיר בשמות (=שמות ה' כדי להגיע להשגה עליונה) כדי להביט באספקלריא.
רבי עקיבא הדגיש להם שיש מקום (מים רבים = עתיקא קדישא, בחינת כתר) ששם צריכים להישאר בהשגה של אספקלריה שאינה מאירה, שאינה יכולה להשיג את הדברים כפי שהם, אלא במשלים.
בן עזאי התאמץ לעלות לקומה מעבר של "אספקלריא מאירה" – ומאמץ זה עלה לו בחייו.
ובן זומא התאמץ גם הוא להשיג מה שלא ניתן להשיג – וטעה לחשוב את המשל לנמשל, וקיבלו כך והגשים, ונפגעה תפיסתו. (כמו מי שחושב ש״תחת רגליו" כפשוטו ומקבל זאת ומגשים).
ואחר – הבין את המשל כנמשל, ולא קיבל את ההגשמה, ועל כן כפר (כמו מי שחושב ש״תחת רגליו" כפשוטו ומזלזל בתורה בגלל כך.)
מהרש״א שם בחידושי אגדות בשם ספר ישן:
שהיה רבי עקיבא שלם בכל מיני השלמות, וכשהגיע לגבול ששכל האנושי אי אפשר להגיע אליו – עמד, ולא הרס לעלות אל ה'. ועל כן נאמר עליו: "מושכני אחריך נרוצה". כלומר שנמשך אחר המושך ולא נכנס לפנים מן הגבול, ואף על פי שהשיג מה שהשיג אחר - לא טעה כטעותו.
התשוקה לדעת את העניינים הנסתרים גדולה. והיתה לר״ע את "ונרוצה". אך הוא עצר עצמו והבין שאין לו לרוץ עד שלא מושכים אותו מלמעלה למה שמסוגל.
מו״נ א, לב:
דע, אתה, המעיין בספרי, שקורה להשׂגות השׂכליות - מבחינת הקשר שיש להן עם החומר - דבר מה הדומה למה שקורה להשׂגות החושים. שהרי כאשר אתה מסתכל בעינך אתה משיג מה שבכוח הראייה שלך להשׂיג. אך אם תאמץ את עיניך ותנעץ את מבטך ותטיל על עצמך להסתכל למרחק גדול, רב מן המרחק שבכוחך להסתכל אליו, או תתבונן בכתב דק מאוד או ציור דק שאין בכוחך להשׂיגו, ותאמץ את ראִייתך לעמוד על אמיתת מהותו, לא רק שעינך תיחלש מראות את מה שאין ביכולתך לראות, אלא היא תיחלש מראות את מה שבכוחך להשׂיגו. ראייתך תקהה, ואתה לא תראה את מה שהיה בכוחך להשׂיגו לפני שנעצת מבטך והתאמצת.
כך מוצא כל המעיין באיזו חוכמה את הקורה לו בשעת החשיבה. שכן אם יפליג בחשיבה ויאמץ את כל רעיוניו, ייטמטם ולא יבין אז אפילו את מה שהיה עשׂוי להבין, כי כל כוחות הגוף שווים לעניין זה.
וכגון זה יקרה לך בהשׂגות השׂכליות: כי אם תעצור במקום הספק ולא תרמה את עצמך בכך שתחשוב שיש הוכחה מופתית למה שלא הוכח הוכחה מופתית (=בן זומא); ולא תמהר לדחות את כל מה שלא הוכח הופכו ותחליט להכחישו (=אלישע); ולא תשאף להשׂיג מה שאין ביכולתך להשׂיג (=בן עזאי), אזי השׂגת את השלמות האנושית ותהיה בדרגת ר' עקיבא, עליו השלום, אשר נכנס בשלום ויצא בשלום כאשר עיין בדברים המטפיסיים (=האלוהיים) האלה.
אך אם תבקש השׂגה שהיא מעל להשׂגתך, או תמהר להכחיש את הדברים אשר הופכם לא הוכח בהוכחה מופתית, או שהם אפשריים ולוּ באפשרות הרחוקה ביותר - תדבק באלישע אחר, לא רק שלא תהיה שלם, אלא תהפוך הפגום שבפגומים, ואז יארע לך שיתגברו עליך דמיונות ונטייה לפגמים, תועבות ורעות, מכיוון שהשׂכל טרוד ואורו כבה, כמו מיני הדמיונות הכוזבים המזדמנים לעין, כאשר (=כפי) נחלשת הרוח הרואה (=יכולת הראיה) אצל חולים, או אצל הנועצים עיניהם להסתכל בדברים מאירים או בדברים דקיקים.
ברכות ז, א - שמות ג, ו: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָ-ֱלֹהִים". :
דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בשכר שלוש זכה לשלוש: בשכר "ויסתר משה פניו" - זכה לקלסתר פנים. בשכר "כי ירא" - זכה ל״וייראו מגשת אליו", בשכר "מהביט" - זכה ל״ותמנת ה' יביט".
פירוש הסולם לבראשית ב אות שיא:
יש צל דקדושה, דהיינו הבא מחמת השגת רוממות השי״ת. אכן צל הזה, יש לו פעולה הפוכה, כי הוא הממשיך את אור העליון, על דרך שאמרו חז״ל במשה רבינו: "בשכר ויסתר משה פניו, זכה ודבר ה' אל משה פנים אל פנים". הרי שהצל הזה שהמשיך משה על עצמו, דהיינו שהסתיר פניו, כי ירא מהביט אל ה-להים, זכה על ידי העלמה הזו, לפנים אל פנים ולתמונת ה' יביט. הרי שצל הזה נעשה הכנה ולבוש על כל אור הגדול שהשיג משה!
דווקא ההסתרה וההגבלה – מזכה בהשגה שלא ניתן להשיג.
מו״נ א, כא:
ה-ל יתעלה הסתיר ממנו את ההשׂגה ההיא המכונה על דרך המליצה "פנים" והעבירו אל משהו אחר (="ויעבור ה' על פניו") דהיינו, ידיעת הפעולות המיוחסות לו יתעלה (="וראית את אחורי")… כאשר אני אומר "הסתיר ממנו", כוונתי שהשׂגה זאת מוסתרת ונמנעת מטבעה. כאשר שׂכלו של כל אדם שלם מידבק במה שטבעו להיות מושג, והוא מבקש השׂגה אחרת מעבר לה - השׂגתו תשתבש או תאבד, כפי שיבואר בפרק מפרקי ספר זה; אלא אם כן תתלווה אליו עזרה -לוהית, כפי שאמר: "וְשַׂכֹּתִי כפי עליך עד עָברי".
הכבוד לשכינה והענווה הפנימית שהביאו את משה להסתיר את פניו, יצרו שמירה -לוהית, מידה כנגד מידה, שעזרה לו כאשר היתה לו בקשה ותשוקה להשיג: "הראני נא את כבודך" – לעצור ולא להיכנס היכן שאסור להביט: "כי לא יראני האדם וחי".
שער הגלגולים הקדמה לו:
וכפי מה שהבנתי מדברי מורי ז״ל, אע״פ שלא אמרו בפירוש, הוא כי משה והלל משורש אחד הם… וכן רשב״י… ורשב״י ע״ה בתחילתו היה למטה ביסוד הראוי לו כנזכר, ואח״כ בזמן האדרא רבא, עלה לאותה מדרגה תחתונה שהיה בה מרע״ה, בזמן לוחות שניות.
וכן הרמ״ע מפאנו ספר גלגולי נשמות אות קטז: משה רבנו, אחיה השילוני (זוהר ח״ג רפז: - מקומו בג״ע עימו. ובבן יהוידע סנהדרין קב. סבל במערה בגלל שטעה במקרה של ירובעם), רשב״י – כולם שורש אחד.
ולעולם יום פטירת משה ז' באדר יחול באותו יום בשבוע של ל״ג בעומר. וכן יום ד' דסוכות אושפיזא דמשה. וכולי עלמא אומרים "לג בעמר" אף שמברכים "לעומר" כי זה בגי' "משה".
לא ראתה או כן ראתה?
זוהר כ״ג עט, ב: "רבי יצחק אמר: כתיב: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש" וגו', זכאין אינון צדיקייא, דכמה גניזין עלאין טמירין להו בההוא עלמא דקודשא בריך הוא משתעשע בהו באינון עלמין, כמה דאוקימנא: "(לחזות) בנועם ה'".
והא איתמר, רבי חזקיה אמר מהכא: "עין לא ראתה -לוהים זולתך, יעשה למחכה לו", יעשה, תעשה מבעי ליה? אלא יעשה ודאי… זכאה חולקהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתיי".
פירוש הסולם: "ר' יצחק חולק על ר' יהודה, שאמר "אשר רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו" - מורה על אורות דעתיקא, שאי אפשר להשיג. אלא שיש צדיקים שזוכים גם לזה. רבי חזקיה אמר: מכאן נשמע, שיש צדיקים שזוכים לאור עתיקא שכתוב: "עין לא ראתה -להים זולתך, יעשה למחכה לו", שואל: יעשה, תעשה היה צריך לומר? כיון שכתוב זולתך לשון נוכח. ומשיב, אלא יעשה ודאי, דהיינו שרומז על עתיקא, על כן מדבר בלשון נסתר, יעשה… הרי שיכולים לקבל ולמשוך שפע גם מעתיקא קדישא, (וזה רק למי שיש לו מידת "מחכה"! !) דלא כרבי יהודה. אשרי חלקם של הצדיקים בעולם הזה ובעולם הבא."
ספרא ויקרא א, ב אות יב:
רבי דוסא אומר: הרי הוא אומר: "כי לא יראני האדם וחי" - בחייהם אינן רואים, אבל רואים במיתתן. וכן הוא אומר: "לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה".
רבי עקיבא אומר: "כי לא יראני האדם וחי" - אף חיות הקודש הנושאות את כיסא הכבוד אינן רואות את הכבוד.
אמר רבי שמעון: איני כמשיב על דברי רבי, אלא כמוסיף על דבריו: "כי לא יראני האדם וחי" - אף מלאכים שחיים חיי העולם אינן רואין את הכבוד.
רבי דוסא רבו של ר״ע שהיה רבו של ר״ש. כל אחד מוסיף על פני חברו. המלאכים (עולם היצירה) שחיים לעולם לא רואים את כיסא הכבוד, וגם החיות (=עולם הבריאה) לא רואים. אולם נשמת האדם שורשה הוא האדם שעל הכיסא (=אצילות) והיא יכולה לראות! אלא שאין זה בעודו בגוף, אלא רק במיתתו. ביום הפטירה ניתן להעלות למה שלא ניתן להשיג בחיים. וזה מה שאומר הקב״ה למשה על "הראני נא את כבודך": "לא יראני האדם – וחי" אבל תראה זאת ביום הפטירה.
ואת זה הכיר רבי שמעון, שהיא משורש משה רבנו.
מו״נ ג, נא:
כאשר (החכם) השלם בא בימים ומתקרב למוות, גדלה השׂגה זאת מאוד. והשׂמחה בהשׂגה זאת והחשק אל המושׂכל גדלים מאוד עד שהנפש עוזבת את הגוף אז, בשעת אותו עונג.
אל עניין זה רמזו החכמים (ב״ב יז, א) במות משה ואהרון ומרים, ששלושתם מתו בנשיקה… הכוונה היא ששלושתם מתו במצב של עונג ההשׂגה מעוצם החשק. החכמים ז״ל נהגו באשר לקביעה זאת בדרך השירית המפורסמת הקוראת את ההשׂגה המצויה בשעת עוצם החשק בו יתעלה בשם נשיקה, כמו שאמר: "ישקני מנשיקות פיהו [כי טובים דֹדיך מיין]" (שיר השירים א, ב). אופן זה של מוות, שעניינו באמת להיות שמור מן המוות (הנצחי), ציינו (החכמים) ז״ל שהיה למשה אהרון ומרים.
יתר הנביאים והמעוּלים - נמוכים מזאת, אבל, כללית, מתחזקים שׂכליהם בשעת העזיבה, כמו שנאמר: "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך" (ישעיה נח, ח)…
עיין בסיפור הגמרא בסנהדרין יא, א על שמואל הקטן שכל חייו לא זכה לנבואה מפני שאין הדור זכאי לכך, אבל ערב פטירתו השתחרר מכבלי הדור והתנבא.
וכן מצאנו במשה שזכה רק במ״ט שערי בינה ולא זכה בהשגת השער החמישים (עיין בגמרא ברה״ש כא, ב), וכבר ביאר הרמב״ם בשמונה פרקים שזאת בשל חציצת הגוף כמו שאמר לו ה': "לא יראני האדם וחי" – בעודו חי. אך ביום מותו אין הגוף חוצץ עוד. ועל כן מבואר בספרות הפנימית שביום פטירתו זכה.
והנה נאמר במדרש, שמה שמשה לא זכה בסיני היה בגלל חיסרון תשוקה, ואם היתה לו תשוקה היה יכול לזכות להגנה שיראה גם את זה:
שמות רבה ג, א:
לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו, שאילולי לא הסתיר פניו - גילה לו הקדוש ברוך הוא למשה מה למעלה ומה למטה ומה שהיה ומה שעתיד להיות. ובסוף ביקש לראות שנאמר: "הראני נא את כבודך". אמר הקדוש ברוך הוא למשה: אני באתי להראות לך והסתרת פניך, עכשיו אני אומר לך "כי לא יראני האדם וחי" כשביקשתי לא ביקשת.
ונראה שביאר שמלבד הענווה של משה שהסתיר פניו, היה גם מעט חוסר תשוקה ורצון להשיג. שצריך האדם מצד אחד תשוקה גדולה לדעת את ה' ומצד שני להכיר את מגבלותיו ולא להתפרץ למה שאין ביכולתו, בגלל תשוקתו. וביארנו שהיתה חסרה לו תשוקה כי הוא שורש תושב״כ שהיא שלמה ללא תוספת כלל, ואם היה משה רוצה היה הקב״ה מראה לו ומגן עליו, ועל כן זכה רק לבקשה אחת: "הודיעני נא את דרכיך" ולא לשנייה: "הראני נא את כבודך", והשאיר לו זאת ליום פטירתו, כי אז נסתלקו ממנו מעיינות חוכמה, והתעוררה בו התשוקה.
ואכן על ר״ע הודגש בירושלמי שעליו נאמר: "משכני – אחריך נרוצה" שהיתה לו תשוקה אלא שידע לשלוט בה ולהמתין שיהיה ראוי.
פסיקתא דרב כהנא, פיסקא ד, פרה אדומה:
"וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ, בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם, אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם – לָאוֹר, וּמַעֲקַשִּׁים – לְמִישׁוֹר, אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים" (ישעיה מב: טז). "אעשה" אין כתיב, אלא "עשיתם ולא עזבתים" - כבר עשיתים לר' עקיבא וחבריו. דאמר ר' אחא: דברים שלא ניגלו למשה בסיני ניגלו לר' עקיבא וחבריו. "וכל יקר ראתה עינו" - זה ר' עקיבא.
הרי שר״ע וחבריו זכו בחייהם לעסוק במה שמשה זכה רק ברגעי פטירתו.
רבי צדוק, פרי צדיק, ויקרא, ל״ג בעומר:
ואיתא במדרש (תנחומא חוקת ח'): "דברים שלא נגלו למשה - נגלו לרבי עקיבא וחבריו, "וכל יקר ראתה עינו" - זה רבי עקיבא וחבריו" - והיינו כתר. דדרשו בגמרא (מגילה טז, ב): "יקר אלו תפילין שבראש" - שהם למעלה כמו כתר.
אז מה קרה ביום פטירת רשב״י?
זוהר, כרך ג רצו, ב (סוף האדרא זוטא):
בתר דנפק פורייא (מיטתו של רשב״י) הוה סליק באוירא, ואשא הוה להיט קמיה, שמעו קלא: "עולו ואתו ואתכנשו להילולא דרבי שמעון, יבוא שלום ינוחו על משכבותם".
כד עאל למערתא, שמעו קלא במערתא: "זה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות, כמה פטרין (=מקטרגין) ברקיעא משתככין (=נשקטים) ביומא דין בגינך, דנא רשב״י דמאריה משתבח ביה בכל יומא, זכאה חולקיה לעילא ותתא, כמה גניזין עלאין מסתמרן ליה. עליה איתמר: "ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין".
זהו המקור שיום פטירת רשב״י הוא יום הילולא.
שער הכוונות, דרושי הפסח דרוש י״ב:
עניין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל״ג לעומר על קברי רשב״י ור״א בנו, אשר קבורים בעיר מירון, כנודע, ואוכלים ושותים ושמחים שם. אני ראיתי למוז״ל שהלך לשם פעם אחת ביום ל״ג לעומר, הוא וכל אנשי ביתו, וישב שם שלושה ימים ראשונים של השבוע ההוא וזה היה פעם האחת שבא ממצרים, אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אח״כ.
והה״ר יונתן שאגי״ש העיד לי שבשנה האחת קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מוז״ל, שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע ועשה שם יום משתה ושמחה.
גם העיד הה״ר אברהם הלוי (תלמיד האר״י) כי בשנה הנז' הלך גם הוא שם, והיה נוהג לומר בכל יום בברכת תשכון "נחם ה' -להינו את אבלי ציון" כו' וגם בהיותו שם אמר נחם כו'. ואחר שגמר העמידה, א״ל מוז״ל כי ראה בהקיץ את רשב״י ע״ה עומד על קיברו ואמר לו: אמור אל האיש הזה אברהם הלוי, כי למה אומר נחם ביום שמחתנו? והנה לכן הוא יהיה בנחמה בקרוב. ולא יצא חודש ימים עד שמת לו בן אחד, וקיבל עליו תנחומין.
וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג הזה הנז'. ובפרט כי רשב״י ע״ה הוא מחמישה תלמידיו הגדולים של ר״ע ולכן זמן שמחתו ביום ל״ג לעומר כפי מה שביאר לעיל ביום ל״ג לעומר.
וזאת למרות שיום פטירת הצדיקים הוא יום של תחנון ותענית:
שו״ע או״ח הלכות תענית סימן תק״פ:
אלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם. ואף על פי שמקצתם בראש חודש, יש מי שאומר שיתענו בו (וטוב שלא להשלים בראש חדש). באחד בניסן - מתו בני אהרן; בעשרה בו - מתה מרים ונסתלק הבאר; בכ״ו בו - מת יהושע בן נון, בעשרה באייר - מת עלי הכהן ושני בניו, ונשבה ארון ה'; בכ״ח בו - מת שמואל הנביא… בא' באב – מת אהרן הכהן… בה' בשבט - מתו הזקנים שהיו בימי יהושע… בז' באדר - מת משה רבינו ע״ה.
מדוע אצל רשב״י יש הילולא?
ר' צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, ויקרא ל״ג בעומר:
יום זה נקרא הילולא דרבי שמעון בן יוחאי, מפני שבו ביום נסתלק. אף שמצינו שקבעו תענית ביום מיתת צדיקים כמו בז' אדר פטירת משה רבינו ע״ה… ולמה בפטירת רבי שמעון בן יוחאי עשו יום טוב?
אך מה שקבעו תענית ביום מיתת צדיקים, דווקא בצדיקים שהיו משורש תורה שבכתב, ומה שמצינו תענית צדיקים במיתת הרוגי מלכות, הוא מפני שנהרגו ולא מתו על מיטתן. ומשה רבינו ע״ה היה שורש תורה שבכתב. ורבי עקיבא היה שורש תורה שבעל פה (כדאיתא בכתבי האריז״ל) ואיתא במדרש (במדבר רבה י״ד, ד'): "ובעלי אסופות אימתי הם נטועים דברי תורה באדם? בזמן שבעליהם נאספין מהם, כל זמן שרבו קיים וכו' וביום שנסתלק אז נקבעו הדברי תורה בלבב ישראל תלמידיו. (אולם משה היה בחינת תורה שבכתב, ולעניין זה אין תלמידים, שכשנפטר נסתם כוח תורה שבכתב).
ורבי שמעון בן יוחאי היה תלמיד רבי עקיבא ואמר (גיטין סז, א): "שנו מידותיי, שמידותיי תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא". והיינו שורש לימודי - רבי עקיבא. והיה זה בל״ג בעומר בספירת הוד שבהוד. דהוד הוא מידת אהרן הכהן. דשבעה רועים נגד שבע מדות (כמו שחשב בזוהר חדש תולדות) והוא היה גם כן שורש תורה שבעל פה. דמשה רבינו ע״ה היה שורש תורה שבכתב, ואהרן שורש תורה שבעל פה כמו שנאמר: "כי שפתי כהן וגו' ותורה יבקשו מפיהו". וכמו שנאמר: "והוא יהיה לך לפה". וספירת הוד שבהוד הוא שורש תורה שבעל פה, כמו תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא.
וביום הסתלקותו נקרא הילולא דרבי שמעון בן יוחאי דכל ישראל שבדורו קיבלו ונקבע בליבם אז הדברי תורה שלו…
ורבי עקיבא שהיה שורש תורה שבעל פה, שהיה דורש כתרי אותיות (כדאיתא מנחות כט, ב) ואיתא במדרש (תנחומא חוקת ח'): "דברים שלא נגלו למשה - נגלו לרבי עקיבא וחבריו, "וכל יקר ראתה עינו" - זה רבי עקיבא וחבריו" - והיינו כתר. דדרשו בגמרא (מגילה טז, ב): "יקר אלו תפילין שבראש" - שהם למעלה כמו כתר.
ולא יכלו לקבוע יום הילולא ביום פטירת רבי עקיבא - מפני שנהרג… ומן הסתם היה נצרך להיות כן לטובת ישראל, וכן היה נצרך ברבי עקיבא. ולכן קבעו ההילולא ביום פטירת רבי שמעון בן יוחאי, שהיה בו "תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא". ומן הסתם נולד רבי שמעון בן יוחאי גם כן ביום זה… שהקב״ה יושב וממלא שנותיהן של צדיקים… ולכן איתא בירושלמי (סנהדרין פרק א הלכה ב) דאמר לו רבי עקיבא לרבי שמעון בן יוחאי: "דייך שאני ובוראך מכירין כוחך", שלא היה שום אדם מכיר כוחו רק הקדוש ברוך הוא ורבי עקיבא שהיה שורש תורה שבעל פה.
ובכל שנה, כשבא יום זה, יכול כל אדם לזכות לפי כוחו להשיג קביעת הדברי תורה שירד ביום זה בתורה שבעל פה. ולכן קבעוהו למועד.
היינו שביום פטירת משה – זכו למה שלימד בחייו, שזה תורה שבכתב. וגם ביו פטירת אהרן – זכו תלמידיו למה שלימד בחייו – תורה שבע״פ הנגלית. אולם מה שזכו לו ביום המיתה משה ואהרן – לא זכו להעביר לתלמידיהם, כי לא לימדום עניינים אלו.
אולם ר״ע וחבריו זכו לעסוק במה שלא ניתן לראות, מכוח התשוקה לקודש והענווה להסתיר את העניים גם יחד. ועל כן זכה רשב״י ביום פטירתו להעביר את כל העיסוק הגבוה הזה בבחינת עין – לתלמידיו ולעם ישראל. וזה עוצמת היום הזה שהפך למתן תורה עצום.
בַּר יוֹחָאי, אוֹר מֻפְלֶא רוּם מַעְלָה (=כתר), יָרְאתָ מִלְהַבִּיט כִּי רַב לָהּ (=כמשה "כי ירא"), תַּעֲלוּמָה וְאַיִן קוֹרָא לָהּ, נַמְתָּ (=אמרת) עַיִן לֹא תְשׁוּרֶךָ.
משה השיג מדרגת פנים אל פנים והיא נובעת מהכתר – הארה דעתיקא, וזו מדרגה שזוכים לה דווקא מכוח היראה. וכן רשב״י זכה לה ע״י היראה. ועל כן נקראת "אין" כי דווקא הידיעה שאין האדם יכול להשיג – היא המביאה להארה זו. לפי מה שראינו משה זכה ביום פטירתו אבל ר״ע ותלמידו ר״ש זכו לה בחייהם. על כן יכול היה רשב״י להעביר זאת לתלמידיו ביום פטירתו. [והיא ההארה של הכתר בשבת. ועל כן רשב״י נקרא "שבת". ]
סיפור (שמעתי מידידיה מאיר):
ר' לייבלה איגר (נכד רע״א ומייסד חסידות לובלין) התקרב לחסידות ובא ללמוד בישיבת קוצק. החליטו בישיבה לבדוק אותו האם ראוי הוא לישיבה. קמו כל הבחורים מוקדם להתפלל הנץ, ושבו לישון, וכשקמו שנית בשעה הראויה לתפילה הלכו לחדר אוכל. והוא התפלא ושאל לבחור לידו: הרי זה אסור? וענה לו שכאן זה מנהג הישיבה. הלך לאדמו״ר עם שו״ע ואמר לו שזה דין פסוק ללא חולק? וענה לו שכך נהוג אצלם וכל הבחורים ורבנים נוהגים כן וגם הוא צריך לנהוג כן. והתפלא איך אפשר לעשות איסור שנמצא בגמרא וללא חולק? וענה לו שרבים וטובים ממנו עושים כן. וכבר הלך ליטול ידיים, ואז קרא לו וגער בו, וכי בגלל שכולם עושים גם הוא צריך לעבור איסור?
סוכה מה, ב: "ואמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי: ראיתי בני עלייה והן מועטין, אם אלף הן - אני ובני מהן, אם מאה הם - אני ובני מהן, אם שנים הן - אני ובני הן." בני עלייה אלו אנשים שלא הולכים עם הזרם. לפעמים יש אלף כנגד מיליונים שהולכים אחרי התרבות הכללית. ולפעמים רק מאה, ולפעמים רק שניים. זה היה רשב״י ור״א בנו שהיו אנשי אמת. וזו הסיבה שרשב״י לא חשש לצאת נגד הרומאים, כי היה צמוד לאמת. ומידה זו זיכתה אותו לכל המדרגות הרוחניות, שלא טעה בדרך להשגות העליונות ב״עלייה".
רוני לוי הנהג של הרב אליהו:
יצאנו מצפת אחרי תהלוכה של סה״ת בערב ל״ג בעומר ועמדנו בפקק רכבים בדרך למירון. שאלתי את הרב: מה יהיה? והוא ענה: יהיה בסדר. אחרי שתי דקות הגיע שוטר על טוסטוס ואמר לנו: סעו אחרי. נסעתי אחריו עד לציון של רשב״י. כשיצאתי לומר לו תודה לא ראיתיו, ושאלתי את השוטרים היכן השוטר על הטוסטוס. ואמרו לי: בכל המרחב יש רק שוטרים על אופנועים או ניידות.
שמעון ברק, בית הדסה, חברון:
דודה שלי חלתה בסרטן ונתנו לה שלושה חודשים. היא באה לרב אליהו יחד עם הבת שלה שהיתה רווקה בת 28. הרב שאל: כמה נרות את מדליקה לשבת? היא חשבה מעט וענה: שלושים. שלושים? הרב התפלא. ואמרה לו כן: שניים לשבת, אחד לבבא סאלי ואחד וכו'. אמר לה: ולרשב״י את מדליקה? ענתה שלא. אמר לה – תדליקי עוד אחד לרשב״י! אח״כ בירך את בתה. כשיצאו צלצל הפלאפון של הבת ובחור שיצא איתה לפני כמה שנים ביקש לצאת שוב. ולאחר כמה חודשים התחתנו. והדודה – חיה עוד עשר שנים.
נשלח על ידי: האחדות הכוללת
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה