ליקוטי מוהרן סה

דע, כי יש שדה, ושם גדלים אילנות ועשבים יפים ונאים מאד. וגודל יקר יפי השדה וגידוליו אי אפשר לספר, אשרי עין ראתה זאת.

ואילנות ועשבים, הם בחינת נשמות קדושות הגדלים שם. ויש כמה וכמה נשמות ערומות, שהם נעים ונדים מחוץ לשדה, וממתינים ומצפים על תיקון, שיוכלו לשוב וליכנס אל מקומם. וגם אפילו נשמה גדולה, שבה תלויים כמה נשמות, לפעמים כשהיא יוצאת לחוץ, קשה לה לחזור לשם. והם כלם מבקשים ומצפים על בעל השדה, שיוכל להתעסק בצורך תיקונם…

ומי שרוצה לחגור מתניו, להכניס עצמו להיות הוא הבעל השדה, צריך להיות איש אמוד ותקיף, וגבור חיל, וחכם, וצדיק גדול מאד. כי צריך להיות אדם גדול ומופלג במעלה מאד…

… כשזוכה לתקן הנשמות ולהכניסם, אזי טוב ויפה מאד להתפלל, כי אזי התפלה על תקונה.

וזה הבעל השדה, הוא משגיח ומשתדל תמיד להשקות האילנות ולגדלם, ובשאר תיקוני השדה. ולהרחיק האילנות זה מזה הרחקה הראוי, שלא יכחיש אחד את חברו. כי לפעמים צריך להראות למקורב גדול הרחקה גדולה, כדי שלא יכחיש את חברו…

…ודע, שכשהנשמות עושין פירות, שעושין רצונו של מקום, אזי מאירין עיני בעל השדה, ויכולין להיות צופין ורואין במקום שצריך. וזה בחינת ״שדה צופים״. אבל כשאין עושין רצונו יתברך, חס ושלום, אזי נחשכים עיניו, חס ושלום. וזה בחינת: ״שדה בוכים״ (אהלות פרק י״ח) כי בכי הוא קלקול הראות…

כי כל דיבור ודיבור הוא עולם מלא, וכשאדם עומד להתפלל, ומדבר דיבורי התפלה, אזי הוא מלקט ציצים ופרחים ושושנים נאים.

כאדם ההולך בשדה, ומלקט שושנים ופרחים נאים אחת לאחת, עד שעושה אגודה אחת. ואחר כך מלקט עוד אחת לאחת ועושה אגודה אחרת ומחברם יחד, וכן הולך ומלקט ומקבץ כמה וכמה אגודות יפים ונאים.

כמו כן הוא הולך בתפילה מאות לאות, עד שמתחברים כמה אותיות, ונעשה מהם דיבור. וכן עושה בתיבות שלמות, ואחר כך נתחברין שתי התבות. ואחר כך הולך ומלקט יותר, עד שגומר ברכה אחת. ואחר כך מלקט יותר ויותר, והולך מאבות לגבורות, ומגבורות לקדושות, וכן הולך להלן יותר. מי יפאר גודל פאר הליקוטים והקיבוצים, שאדם מלקט ומקבץ בדיבורי התפילה.

ותכף כשיוצא אות ראשונה, כגון אות בי״ת מתבת ״ברוך״, אזי מבקש ומתחנן מהנפש לבל תפרד ממנו. כי ״איך תוכל להתפרד ממני, לגודל ההתקשרות והאהבה שיש בינינו? ! כי אתה רואה את יקר יופיי וזיוי והדרי ותפארתי, ואיך תוכל לנתק עצמך ממני וליפרד מאתי? ! הן אמת, שאתה צריך לילך יותר, כדי ללקט עוד סגולות יקרות וחמודות גדולות, אבל איך תוכל ליפרד ממני ולשכוח אותי, על כל פנים תראה שבכל מקום שתלך ותבוא לשם לא תשכח אותי, ולא תיפרד ממני! ״.

מכל שכן כשגומר תיבה אחת, אזי כל התיבה מבקשת כל הנ״ל. ומלפפת ומחבקת אותו, ואינה מנחת אותו לילך מאיתה, כנ״ל.

ובאמת, הוא צריך ומוכרח לדבר עוד הרבה דיבורים, וכמה ברכות ועניינים עד גמר התפילה.

על כן הכלל, שצריך לעשות אחד מכל התפילה כולה. ובכל דיבור שמדבר, יהיה נמצא שם כל הדיבורים של התפלה ומהתחלת התפלה עד הסוף יהיה הכל אחד. וכשעומד בהדיבור האחרון של התפילה, יהיה עדיין עומד בתיבה ראשונה של התפילה. כדי שעל ידי זה יוכל להתפלל כל התפילה כלה, ואף על פי כן לא יתפרד אפילו מאות ראשונה של התפילה.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

חובת החינוך של ההורים ביחס לחינוך של בתי הספר

בס״ד

חובת החינוך של ההורים בעידן בית הספר.

מקור הקדושה- עי' בפסוקים שמופיעים בפרשתנו.

דברים פרק יד פסוק כב - כח (פרשת ראה)

(כב) עַשֵּׂ֣ר תְּעַשֵּׂ֔ר אֵ֖ת כָּל־תְּבוּאַ֣ת זַרְעֶ֑ךָ הַיֹּצֵ֥א הַשָּׂדֶ֖ה שָׁנָ֥ה שָׁנָֽה: (כג) וְאָכַלְתָּ֞ לִפְנֵ֣י׀ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּק֣וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֘ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ תִּֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ לְמַ֣עַן תִּלְמַ֗ד לְיִרְאָ֛ה אֶת־יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל־הַיָּמִֽים: (כד) וְכִֽי־יִרְבֶּ֨ה מִמְּךָ֜ הַדֶּ֗רֶךְ כִּ֣י לֹ֣א תוּכַל֘ שְׂאֵתוֹ֒ כִּֽי־יִרְחַ֤ק מִמְּךָ֙ הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ לָשׂ֥וּם שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם כִּ֥י יְבָרֶכְךָ֖ יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶֽיךָ: (כה) וְנָתַתָּ֖ה בַּכָּ֑סֶף וְצַרְתָּ֤ הַכֶּ֙סֶף֙ בְּיָ֣דְךָ֔ וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ: (כו) וְנָתַתָּ֣ה הַכֶּ֡סֶף בְּכֹל֩ אֲשֶׁר־תְּאַוֶּ֨ה נַפְשְׁךָ֜ בַּבָּקָ֣ר וּבַצֹּ֗אן וּבַיַּ֙יִן֙ וּבַשֵּׁכָ֔ר וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר תִּֽשְׁאָלְךָ֖ נַפְשֶׁ֑ךָ וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֗ם לִפְנֵי֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָׂמַחְתָּ֖ אַתָּ֥ה וּבֵיתֶֽךָ: (כז) וְהַלֵּוִ֥י אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶ֖יךָ לֹ֣א תַֽעַזְבֶ֑נּוּ כִּ֣י אֵ֥ין ל֛וֹ חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה עִמָּֽךְ:

תקנת ר' יהושע- עי' בגמ' נסו לאפיין מה היא תקנתו של ר' יהושע?

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף כא עמוד א

דאמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל; שבתחלה, מי שיש לו אב - מלמדו תורה, מי שאין לו אב - לא היה למד תורה, מאי דרוש? ולמדתם אותם - ולמדתם אתם, התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים, מאי דרוש? כי מציון תצא תורה; ועדיין מי שיש לו אב - היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב - לא היה עולה ולמד, התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך; ומכניסין אותן כבן ט״ז כבן י״ז, ומי שהיה רבו כועס עליו - מבעיט בו ויצא, עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר

תוספות מסכת בבא בתרא דף כא עמוד א

כי מציון תצא תורה - לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה כדדרשי' בספרי למען תלמד ליראה וגו' גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה.

חיוב שכירת מלמד- עי' ברמב״ם, מה המקור לחיוב לשכור מלמד? האם זה חלק מחובת החינוך?

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף כט עמוד א

דת״ר: האב חייב בבנו למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות …ללמדו תורה. מנלן? דכתיב: ולמדתם אותם את בניכם.

רמב״ם הלכות תלמוד תורה פרק א

הלכה ב כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך, ולא בנו ובן בנו בלבד אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף על פי שאינן בניו…

הלכה ג וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו, ואינו חייב ללמד בן חבירו אלא בחנם …

הלכה ו מאימתי אביו חייב ללמדו תורה משיתחיל לדבר מלמדו תורה צוה לנו משה ושמע ישראל, ואחר כך מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים עד שיהיה בן שש או בן שבע הכל לפי בוריו, ומוליכו אצל מלמד התינוקות.

לחם משנה הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה ג

וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו ואינו חייב ללמד בן חבירו אלא בחנם וכו'. זה לא מצאתי מפורש. ומהרי״ק ז״ל כתב דמסברא ידע ליה שכתב ומשמע ליה להרמב״ם דכיון דמותר ליטול שכר על המקרא א״כ חייב ללמדו בשכר, ע״כ. ויש להסתפק אם זה שכתב רבינו וחייב לשכור הוא מדרבנן או מדאורייתא

שולחן ערוך הרב יורה דעה הלכות תלמוד תורה פרק א סעיף ד

אך מי שידו משגת ואינו רוצה לשכור מלמד לבנו כופין אותו בכל מיני כפיות … כי מן התורה האב הוא חייב ללמד לבנו בעצמו או למצוא לו מלמד שילמדנו כל התורה כולה ואם אינו מוצא בחנם אף על פי שהוא בעצמו אינו יכול ללמדו ואפילו אינו יודע ללמוד כלל בעצמו חייב הוא מן התורה לשכור לו מלמד שילמדנו היטב לידע כל התורה שבכתב ושבע״פ כולה.

חינוך ותורה- עי' במח' הראשונים מה מקור החיוב שהאדם יחנך את בנו.

משלי פרק כב פסוק ו

חֲנֹ֣ךְ לַ֭נַּעַר עַל־פִּ֣י דַרְכּ֑וֹ גַּ֥ם כִּֽי־יַ֝זְקִ֗ין לֹֽא־יָס֥וּר מִמֶּֽנָּה:

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף ב עמוד ב

אמר רבי יהודה: מעשה בהילני המלכה בלוד, שהיתה סוכתה גבוהה מעשרים אמה … כי תאמרו בנים קטנים היו, וקטנים פטורין מן הסוכה, כיון דשבעה הוו - אי אפשר דלא הוי בהו חד שאינו צריך לאמו. וכי תימרו: קטן שאינו צריך לאמו - מדרבנן הוא דמיחייב, ואיהי בדרבנן לא משגחה - תא שמע: ועוד כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים.

רש״י מדרבנן - שהזקיקו להרגיל את הקטן למצוה שהוא ראוי לה, כדי שיהא מחונך ורגיל למצות.

חדושי הרשב״א מסכת מגילה דף יט עמוד ב

אף קטן שהגיע לחנוך שהוא לחומרא להרגילו קודם זמנו כדי שיהא רגיל במצוות כשיגיע זמנו וכענין שכתוב חנוך לנער ע״פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה

חיי אדם חלק א כלל סו סעיף א

אם יש לו בנים קטנים, יחנכם במצוות, והיא מצות עשה מדברי קבלה, כמו שכתוב [משלי כב, ו] "חנוך לנער.

בראשית פרק יח פסוק יט (פרשת וירא)

כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְקֹוָ֔ק לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא יְקֹוָק֙ עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו:

משך חכמה בראשית פרק יח פסוק יט (פרשת וירא)

כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וכו'. הנה חינוך מצוה לבנים במצות עשה לא נזכר, רק עשה ד״ולמדתם את בניכם", הוא בתלמוד תורה. ואמרו בנזיר דף כט, א דהאב חייב לחנך בנו במצוות, ואין האשה חייבת לחנך בנה במצוות, פירוש דהוה כמו מצות עשה של תלמוד תורה, דהאשה פטורה. ויעוין אורח חיים סימן שמ״ג בביאורי הגר״א ובמגן אברהם. ומקור מצות חינוך במצות עשה, מקורו בזה הפסוק מאברהם אבינו שצוה את בניו בקטנם על המצוות … העיקר מאברהם. וכאן משמע שאף לבנות מצוה על האב. ויעוין מגן אברהם, דרק בנזיר אין מצוה על בתו, וכן משמע בגמרא שם, ואין מקום להאריך.

בית ספר והורים- עי' ברש״ר הירש ובשו״ת עשה לך רב.

רש״ר הירש- חינוך התורה.

אל תשלו את עצמיכם כי בית הספר פוטר אתכם מכל אחריות בחינוך … אויה לבנך אם הנך סבור לצאת ידי חובתך על ידי תשלום שכר לימוד ודאגב לצד הכלכלי.

שו״ת עשה לך רב חלק ה סימן כג

שביתת מורים בהלכה היה זה בימי קיץ תשל״ח … על מי מוטלת מצות לימוד תורה לילדי ישראל. מקרא מפורש הוא: ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם (דברים י״א). ושנינו בברייתא: האב חייב בבנו … ושמא יחשוב אדם שאין זה חיוב פיסי המוטל על גוף האדם ללמד את בניו תורה, אלא חיוב שישתדל וידאג שבניו ילמדו תורה אפילו ע״י אחרים, לא כן הדבר, אלא עיקרו של חיוב מוטל לכתחלה על האב דוקא, ונלמד זאת מטעמה העמוק והנפשי של מצוה זאת. וכבר כתב הרמב״ן שמצות - עשה היא שלא נשכח מעמד הר סיני… והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב וגו'. והכונה בזה גדולה מאד שאם היו דברי תורה באים אלינו מפי הנביא בלבד אעפ״י שנתאמת אצלנו ענף נבואתו באותות ומופתים אם יקום בקרבנו, נביא או חולם חלום בזמן מן הזמנים ויצונו בשום דבר היפך מן התורה… תהיה התורה נצוחה על יד השני או יכנס בלבנו ספק על זה, אבל כשהגיענו ביאור התורה מפי הגבורה לאזנינו ועינינו רואות אין שם אמצעי נכחיש כל חולק… שאנחנו היודעים ועדים בשקרותו ובפחזותו… כי לימוד אמונת התורה הוא הלימוד בתורה וכו' (מצות ל״ת ב' מאלה שהשמיט הרמב״ם)…

כלומר, דברי האב לבנו מקובלים ומהימנים ללא שום ספק, ותורה שהאב מלמד את בניו היא בחינת תורת - אמת, הממשיכה את אמונת קבלת - התורה בסיני. וכל אדם יודע מן הנסיון כמה אימון יש לילדיו בדבריו שהוא אומר להם, יותר מדברי מוריו בבית - הספר. ונציין במאמר מוסגר, שגם בזמנינו, שההורים שולחים את בניהם לבתי - ספר והמורים הם שלוחם ללמד בניהם תורה וכפי שיתבאר להלן, לא פקעה לגמרי חובת האב, וכל אדם חייב להשתדל ללמד את בניו תורה כפי כחו ויכלתו, ובכך להחדיר בהם, מתוך האימון שיש להם בו, את אמונת קבלת - התורה בהר - סיני, בחינת "והודעתם לבניך ולבני בניך"…

גם כאשר התקין ר' יהושע בן גמלא את תקנתו המפורסמת, עדיין לא פקע עיקר החיוב מההורים … ועדיין תשלום שכר המורים מוטל על ההורים, כי התקנה של ר' יהושע בן גמלא לא באה לשחרר את ההורים מעיקר החיוב המוטל עליהם, אלא להקל עליהם את מילוי חובתם, על ידי הושבת מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר…

מעתה, כל זמן ששכרם של המורים משולם לשביעות רצונם, שליחותם קיימת וחובתם בעינה, אך למן הרגע שבו הגיעו למסקנה שאין שכרם מספיק "כדי צרכם להם לנשיהם לבניהם ובני ביתם", בלשון ההלכה הנ״ל, הרי שפקעה מאותה שעה חובתם, משום שפקעה שליחותם שהיתה מבוססת על תשלום שכרם. ולכן! כל חומרת ביטול תורה חלה מאותה שעה על ההורים, וחובתם היא להתפנות מעיסוקיהם וללמד את בניהם תורה…

דברים הכתובים על שטר 200 ₪ אדום (דברי זלמן שז״ר)

האומה העברית, האומה שידעה את החוק של 'ושננתם לבניך' עוד מראשית עלייתה על הבמה ההיסטורית. ואומה זו הן ידעה גם בשנות האפלה שלה לשמור על נכס זה של לימוד חובה לכל ילדיה, ועוד בימי רבי שמעון בן שטח, בשעת התכנסותה מן הגולה חזרה לארץ ישראל, ידעה להושיב מלמדי תינוקות בכל עיר ובכל כפר, בכל גליל ובכל מדינה, וקבעה שכל עיר שאין בה מלמד תינוקות אין דינה כדין עיר. ואף בחשכת מזוריה ובכל קהילותיה, ידעה להטיל על כל קהילה להכניס לקרבה מלמדי תינוקות על חשבון כל יושביה. עשיר ורש, בין עקר ובין מרובה ילדים, רווק ולא רווק – כולם יחד צריכים לשאת בעול לימוד תורה.

מהלך השיעור-

לפתוח במקום הנכון לחינוך הילדים, חוויה של קדושה, זה דווקא בירושלים.

הבעיה שלא כל הילדים יכולים להגיע לשם. בעקבות כך יש תקנה של ר' יהושע.

השאלה למי מיועדת התקנה, לכאו' היא מיועדת רק לחלק מהאוכלוסיה שלא יכול להגיע. אומנם בדברי הרמב״ם הוא כתב שחייב אדם לשכור לבנו מלמד, משמע שזאת המלצה כללית, לכלל.

הכס״מ שאינו יודע מה מקורו של הרמב״ם, השאלה לאיזה משפט מכוונת שאלת הכס״מ, האם השאלה היא לגבי החובה לשלם על בנו, או הכוונה כמו שאנחנו הבנו ברמב״ם שיש יתרון בכל מקרה בכל אבא שישלח את בנו למלמד. [יש גם שפי' שהשאלה על הרמב״ם מנלן שחייב לשכור לבן בנו מלמד]

האחרונים פרשני הרמב״ם נראה שנקטו שהשאלה היא מניין המקור שחייב לשלם למלמד. ולכן הם אמרו שהמקור פשוט, שהרי לכאו' די ברור שיש חיוב לשכור לא גרע מאב שלא יודע לעשות ברית מילה לבנו שחייב לדאוג לברית גם אם זה עולה כסף. וכ״כ שו״ע הרב.

אומנם בדברי הרמב״ם נר' שיש חידוש יותר גדול, שישנו יתרון שאדם ידאג למלמד לבנו, משמע בדברי הרמב, ם שזאת ההוראה לכלל האנשים.

כדי להבין את היתרון במלמד, ובבית ספר כהוראה כללית, צריך להבין מה היחס בין חינוך לבין מצוות לימוד תורה. בפשטות תקנת בית הספר היא באה לתת מענה על הצורך בחיוב לימוד תורה. אין תקנת ר' יהושע באה לתת מענה לחיוב של חינוך, שחייב לחנך את בנו במצוות ובשאר עניינים.

המקור לחינוך הוא או לומדים מאברהם אבינו, או לומדים מהפס' בספר משלי או מדרבנן. בכל מקרה במקור הלימודים רואים שזה קשור להורים, וחנוך לנער על פי דרכו, משמע שזה דבר פרטי כל אחד ואחד לפי תכונתו. וכן לגבי הלימוד מאברהם, אברהם אבינו הוא מכניס לעם ישראל את התכונות והמידות.

המשך חכמה מדגיש שיש כאן ב' חיובית, חינוך שקשור ללימוד תורה, חינוך שאינו קשור ללימוד תורה. נר' שלגבי החינוך שאינו קשור ללימוד תורה, כלל אין גדר של בית ספר. האחריות החינוכית היא על ההורים וצ״ב מה הטעם, למה ת״ת יש עניין העומד בפני עצמו לבית ספר, ואילו חינוך דווקא בבית.

ונר' הטעם תלמוד תורה זה הבנה שכלית, כאן נאמר 'חרב אל הבדים ונואלו', תורה לומדים בחבורה. לכן יש יתרון במלמד ויש יתרון בבית ספר. לעומת זאת חינוך זה דבר פרטי. וודאי שמחנך לא יכול לתת מענה חינוכי לכל ילד וילד. אין אפשרות למחנך להכיר את הנפש של אחד ואחד.

וכבר מצאנו שלמעשה גם בית הספר הוא לא יכול להיות תחליף לחינוך מש״כ הרש״ר הירש.

בנוסף גם במצוות לימוד תורה המורה הוא רק השליח של ההורה, סו״ס החיוב הוא מוטל על האבא. וכן נפק, מ לגבי שביתות האחריות היא לא על המלמד אלא על ההורים כמש״כ הרב חיים דוד הלוי.

ולסיים בדברי שז״ר לגבי מעלת החינוך בעם ישראל.

החסרונות בחינוך של בית ספר-

לא פרטני,

מורים לא ראויים,

יש משהו בחוסן המשפחתי,

בית יותר עמוק.

ההורים כמחנכים- עי' בדברי הרש״ר הירש

מצוות פריה ורביה מטרתה- עי' בתפילת השל״ה, וברש״ר הירש

רש״ר הירש בראשית פרק א פסוק כח (פרשת בראשית)

רבו - המשפחה. "רבה" =להתרבות. אין די בהולדת ילדים כדי שמין האדם יתרבה. הטיפול בוולדות הוא תנאי להתרבות - גם ברבים מבעלי החי; והוא הכרח גמור במין האנושי - ולו רק מבחינה פיסית גרידא. ולד האדם יאבד מיד, אם הורים לא יטפלו בו משעת לידתו ולא ישקדו על קיומו והתפתחותו הגופנית. לא הלידה, אלא הטיפול הוא הגורם האמתי של התרבות האדם. אולם, "רבה" כולל למעלה מזה. חובת ההורים להתרבות בבניהם: הם יקומו בדמות בניהם; והבנים יהיו דומים להוריהם - לא רק מבחינה גופנית, אלא מבחינה רוחנית ומוסרית. על ההורים לשתול ולפתח בבניהם את מיטב כוחותיהם הרוחניים והמוסריים; קיצורו של דבר: עליהם לעצב ולחנך את בניהם מבחינה רוחנית ומוסרית. רק אז יקומו ההורים בדמות בניהם ויקיימו את מצות "רבו". הוראה זו של אימון וחינוך חוזרת ב״רבה קשת" וכן ב״תרבות", השגורה בייחוד בלשון חז״ל; וקרוב לומר שגם שם "רב" ו״רבי" נגזר מהוראה זו. הן זה עיקר תפקידו של הרב: להעמיד תלמיד בדמותו הרוחנית. ודרך אגב נצביע על הקרבה המעניינת בין שורש "רבה" ל״רוה" ו״רפה". ואכן, כל מקום שרבים שרויים זה עם זה, חייב כל יחיד להגביל את עצמו; על היחיד להגביל את עצמו - כדי להניח מקום לקיומו של הזולת. רק אם חלשים רבים שרויים זה עם זה, מתחזק היחיד על ידי עזרה הדדית; אך אם חזקים רבים שרויים זה עם זה, נחלש היחיד תוך הגבלה עצמית. אולי דבר זה בא לידי ביטוי בתכונה מיוחדת של השפה העברית: שם המספר בלשון נקבה - צורתו כלשון זכר; ואילו שם המספר בלשון זכר - צורתו כלשון נקבה. גם מושג "רבה", המעסיק אותנו כאן, גורר אחריו "רפיון": אין חינוך אלא התמסרות תוך הגבלה עצמית. משאדם נעשה אב למשפחה, הוא חדל להיות אנוכי, - הוא נעשה "רפה". דאגת לבו נתונה לרבים, וככל שההתמסרות גדולה יותר, כן מתקיים התפקיד במלואו, וכן מצויה הברכה. "רבו" מצוה אפוא על ייסוד הבית והמשפחה, - שרק בהם יצלח חינוך האדם. רק משנתקבלה מצות "רבו", ניתנה ל״פרו" חשיבותו המוסרית הנעלה, וגם מבחינה זו - הרי לידה ללא נישואין היא סם מוות לאנושות. ילד יולד שם להורים, אך אין הוא מתחנך על ידי אהבת הורים; יש לו הורים, אך אין לו בית הורים, - שרק בו הוא יגדל ויהיה ל״אדם".

זיו משנה הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה ג

ולענ״ד נראה דדברי רבינו לאו סברת עצמו היא אלא הוא קרא מפורש וברייתא מפורשת, קרא מפורש, ולמדתם אותם את בניכם, והרי הוא מצות עשה על כל אחד ואחד מישראל כחכם כסכל ואיך יחייב הכתוב להסכל ועם הארץ שהוא ילמד לבנו תורה אם הוא עם הארץ ואינו יכול ללמוד גם בעצמו, אלא על כרחך ודאי הוא שמחייבו ללמדו ע״י אחרים, וממילא מובן שאם אחר יבקש שכר הוא מחוייב לשלם לו, ברייתא מפורשת, בקדושין דף כ״ט האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות, והשתא כל הני חיובים אם האב אינו יכול בעצמו למולו וללמדו אומנות שאינו לא מוהל ולא אומן והאיך חייבוהו ללמדו אומנות והאיך חייבוהו למולו אם אינו מוהל והרי יסכנו, אלא על כרחך ע״י אחרים, ואם לא ירצו בחנם ישלם להם …

אחריות חינוכית הורים ומורים - עריכה הלל מרצבך[1]. pdf

החסרונות בחינוך בית ספרי- חינוך אחיד, קשה למצוא מחנך שיודע לחנך לפי רוחו של כל אחד ואחד.

ביקורת על חינוך- עי' מהר״ל תפארת ישראל נו.

חוקי התורה הקדמונים- כמות הלומדים בזמננו לא יותר מעשרה לומדים- החוק השישי.

יש לחקור האם מטרת הקמת מערכת החינוך היא רק בשביל מי שאין לו אב שיחנך אותו?

עי' ברמב״ם שם משמע שיש חובה על כל אחד ואחד לשכור מלמד לבנו, האם זה רק בדיעבד?

כמו כן יש לחקור האם זאת חובה פרטית או חובה ציבורית?

עי'

https: //mida. org. il/2016/09/01/%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%9C%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%94-%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%9D/

אוצר המלך הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה ג

ומש״כ וחייב לשכור לו מלמד. היינו כשהאב אין יכול ללמוד עמו בעצמו אז ישכיר לו מלמד. אבל כשהאב יכול ללמוד עמו בעצמו יש לחקור אם רשאי ליתן לבן ליד אחר ללמדו. והנה [בפ״ק דקדושין] תנן האב חייב לבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה וכו', ובענין למולו כתב הש״ך בחו״מ [סי' שפ״ב] דמי שהוא מוהל אינו רשאי ליתן לאחר בנו למולו דומיא דכיסוי הדם דמי ששפך הוא יכסה, ואותם האנשים המכבדים לאחר למול בניהם אף שהם בעצמם מוהלים הם מבטלים מצוה גדולה דמילה ויש לבי״ד לבטל זה עיין שם היטב. ואם כנים דבריו גם כה משפטו ללמדו ספר. דאם הוא בעצמו יודע ספר אינו רשאי לכבד לאחר ללמדו ומבטל מצות ושננתם לבניך כבמילה.

העמק דבר דברים פרק יא פסוק ב (פרשת עקב)

(ב) וידעתם היום כי לא את בניכם וגו'. באשר כל זה אינו אלא מדרבנן, ולענין חינוך בנים מפורש בגמ' [נזיר כ״ט] שאינו אלא מדרבנן, אבל באותו דור היה מתקנת משה רבינו, והזהירה תורה ע״ז, ואח״כ בטלו התקנות ע״פ דין, כי ע״מ כן תיקן שלא יהא אלא בדורו שהיתה השעה צריכה לכך, ואח״כ כשבטלו היו גדולי הדור נשמרים מצד אהבת ה', אף על גב שאין בזה עוד חיוב. והיינו דאיתא בחגיגה ד״ו א' והא שמואל דיכול לרכוב על כתפיו של אביו אמאי לא העלהו, הרי דמקשה הגמ' על אלקנה שלא שמר מצות חינוך שאינו אלא מדרבנן, והיינו משום שאחר שמשה רבינו תיקן בזמנו, ע״כ גם אח״כ נהגו בה גדולי הדור, והיינו דאי' בשבת שם [דף ל'] דגזרות משה קימות לעולם כו', עד שבאו חז״ל וגזרו על כל ישראל לפי צורך הדורות שראו המה:

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

מפגש עשירי - הבעל שם טוב

לי קורה זה למה

מפ עשירי גש – טוב שם הבעל

1. עמ3 מפרמישלן, מנדל מנחם מר' ישרות 'הנהגות

לא חזק שכלם שהיה הראשונים בדורות כי מאוד, בלימוד להרבות שלא אחד כלל עוד ו היו ללמוד יכולים היו פניהם נגד תמיד הייתה שהיראה היראה, על עצמם לטרוח צריכים

הרבה. ונלמוד יתברך בה' הדבקות מן מחשבותינו נתבטל אם מועט, ששכלינו אנו אבל

חס הרבה תמיד ולחשוב בלימוד למעט צריך לכך מאתנו… ה' יראת נשכח ושלום

אחת. מחשבה רק רבות מחשבות במחשבתו יחשוב ולא יתברך… הבורא בגדולת

2. תר״ע וורשא מקאברין, משה להרה״ק סיפורים טהורות, אמרות

על שבספרים והנפלאות והמופתים המעשים כל אשר מקאברין הקדוש הרב אמר

שם הבעל היו שלא אם אף להאמין צריכים אנו וגם להאמין, מחויבים זללה״ה טוב

בכח. לו היה בפועל

3. , כב, בראשית יוסף יעקב. תולדות. אותיות א

שאם זלה״ה ממורי דשמעתי שהקב״ה האדם ידע הסתרה זה, אין שם מסתתר כי

' מהם פני אסתיר הסתר 'ואנכי. וז״ש אוון פועלי כל נתפרדו מהם שיסתיר ר״ל שלא

בהסתרה… שם שהקב״ה ידעו

שיש כמו והנה עשרים ושתים, כך ותפילה תורה בדיבורי אותיות יש בכל עניני

אשר וכל העולם נברא, שבהם אותיות ושתים עשרים כן גם שבעולם והגשמי החומר

בו,

דברכות בש״ס שאמרו וכמו וארץ שמים בהם שנבראו אותיות לצרף בצלאל היה יודע

וכו' מלובש שהאותיות רק, העולם עניני בחומר, ובתוך וקליפות ולבושין כיסוין בכמה

הקדוש רוחניות שורה האותיות שכבודו, הרי הוא ברוך אשר וכל הארץ כל מלא יתברך

לית בה, , מיניה פנוי אתר בתיקונים כמבואר, בהסתרה שהוא רק אנשי וכאשר הדעת

… ושינוי הסתרה אצלם אינו ההסתרה מזה יודעים

4. פסים כתונת - זרות מחשבות, בהר, כז א

, מסובלים אלופינו אז שבעולם תנועה בכל הוא עולם של שאלופו האדם כשיודע יכול

שמעתי,'וכן וכו פרץ אין ואז הכל לסבול אחר ' שה אדם בידיעת כי ממורי כך יתברך

ממנו הכל ומחשבה תנועה וכל כבודו הארץ כל מלא יעלה אם, אף יתברך בכמה היפך

, התפילה של הפירוש ממשמעות דברים זו בידיעה מקום מכל און פועלי כל יתפרדו

כן גם ממנו ששמעתי,'הגם וכו השבירה 'מצד וכו והמתקה הבדלה הכנעה שצריך

הקליפות בין קדושות הניצוצות שנפלו רעות מחשבות מהשכינה להפריד צריך וזרות

, אחד סוגים שני בזה דיש וישכיל יבין, והחכם חן חכם פי,'ודברי וכו כלל דרך ואחד

דרך יכול …אם ממורי ששמעתי, כמו פרט ומה טוב מה אזי מחשבתו לטהר נעים

שיעשה דרך שהוא והמתקה והכנעה הבדלה בענין פרט לאו, ואם מאוד עמוק דרך ידע

לי קורה זה למה

ממנו שהכל כלל לעמוד יוכל ואז יתברך הקליפות ידחו ולא עמדו על אותו בכל

, שיהיה המדריגות נשאר יתברך בו דבוק

5. ב: נ, , תולדות יוסף פורת בן

כבודו הארץ כל מלא כי להאמין מחויב האדם כי והענין לית יתברך פנוי אתר מיניה

יש האדם של המחשבות וכל, וכאשר שלימה קומה הוא מחשבה וכל יתברך מציאותו בו

באה היא וזרה רעה מחשבה איזה בתפילה עסקו בעת אדם של במחשבתו יעלה אל

, שלימה שמים מלכות עול קבלת זה אין בזה מאמין אינו, ואם ולהעלותה לתקנה האדם

כי במציאותו ושלום חס מקצר מובן, ובזה יתברך האומר שמע למה 'וקשה וכו שמע

פעמים, שתי אמר וצריך לו שהיה, דהיינו דעתיה איכוון לא מעיקרא כי לומר איזה

אם, אמנם זרה מחשבה הוא כן גם ששם ידע ' ה מציאות היה לא יתברך צריך לומר

פעמים שתי צחות, וזהו שמע מחינן הש״ס לשון ליה כי, והכוונה דנפחא במרזפתא

כמו האדם את מכה הוא עצמה המחשבה, ולהעלותו לתקנו כדי דנפחא במרזפתא

הוא ולמה שנית פעם חוזר לומר ושלום חס כאילו שמע בפעם שם היה לא ראשון

' ה מציאות הוא, ונמצא יתברך במציאותו מקצר, שמים מלכות עול ובקבלת יתברך ולכך

: חן חכם פי, ודברי אותו משתקין אמר

6. : שם

מחשבה יש לפעמים אמנם, ואם לדחותה שצריך נפשך במה לומר מחשבה איזה אדע

מיד זרה המחשבה שבאה בשעה אם האדם, יתבונן ולהעלותה לקרבה ואיזה לדחותה

יעלה לא, ואם ולהעלותה לקרבה יראה אז ולהעלותה לתקנה במה במחשבתו עלה מיד

, אז לתקנה במה במחשבתו ולבלבל בתפילתו האדם את לבטל באה מסתמא

הבא כי ההוא המחשבה לדחות רשות יש, ואז מחשבתו,'ובזה וכו השכם להורגך יובן

רצוצא דמיית מהיכן, רוחיה נפיק, ביצה שנקרא תפילה בשעת שבאה המחשבה כלומר

היכי אותה וממית המחשבה אותה שדוחה דהיינו דמיית, רוחיה נפיק כלומר האיך הוא

דעל מהיכי, ומשני שלימה קומה ודוחה ממית את לבלבל המחשבה שעלה, כמו נפיק

, ולדחותו האדם כך לדחות לאדם רשות, שיש נפיק, אותה ולהוציא המחשבה את וזהו

דעל מהיכא שאמר: חן חכם פי ודברי נפיק,

7. יעקב תולדות, רנ, א, ויקהל יוסף

בכתבי מבואר יום לתפילת דומה זה יום של תפילה בחינת שאין זלה״ה האר״י, מחר

תפילתו העושה המשנה כוונת, וזהו המשיח ביאת עד, תחנונים תפילתו אין קבע יעוין

לאדם שבאין זרות המחשבות מן זה על מופת מורי בשם ושמעתי שם, התפילה באמצע

ניצוצין ורפ״ח השבירה מסוד האדם שצריך שיתקן באים, והם יום בכל לברר אותם

של זרה למחשבה דומה זה יום של זרה מחשבה ואין ולהעלותן, בחון, והוא מחר למי

, זה על לב שנותן ממורי שמעתי וכאשר הרהורי הוא, אם זרות מחשבות לתקן איך

חסד שהוא בשורשן ולדבקן להעלותם יכוון נשים ואיש בסוד ' וגו אחותו את יקח אשר

. בזה, ודי ישראל בתפארת פגם זרה עבודה, ומחשבת הוא חסד

8. יוסף פורת בן

דהני דהענין דאתי, עלמא בני דהוי י בדח תרי דהני הש״ס פירוש מורי בשם שמעתי

בדחי תרי הוא בריך קודשא וליחד ואיש איש כל עם להתחבר עסקם כל היה ובכלל בעסקיו, או ואיש, איש כל של בביתו הן איש, מעשה פרטי בכל ושכינתיה,

לי קורה זה למה

עמו להתחבר יחודו ליחד יכולים היו לא ושלום חס צער לו שהיה מי זולת, ובפרט, יתברך בו עמו אתו לדבוק עמו, ונתחברו ששמח, עד בדברים, ליה מבדחי הוי לכך

והוא וכו', שמו חן. חכם פי ודברי והבן, גדול כלל

9. יעקב תולדות, פרשת יוסף נח

בשם, דשמעתי והענין מה זלה״ה מורי בכתבי שביאר זלה״ה האר״י למתק דינין

, אז חסד שורש בדין שימצא ע״י, היינו בשרשן, חסד הכל נעשה בשרש הדין ונמתק

. , ודפח״ח בו שמצא זה חסד

בשם כתבתי בזה וכיוצא שטן, כשדרש מוהר״ן שטן, בא נתכוונו שמים לשם ופנינה

, ונעשה אכרעיה ונשקו מיצר הרע בו שמצא, בזה טוב יצר לשם שנתכווין חסד שמים

, מצא לטובה זו גם איש נחום. וה״נ,'יעו״ש וכו חסד שורש והדין הרעה בתוך שהוא

, לטובה, והגבורה הדין מן חסד באמת נעשה אז שמצא החסד בשורש הדין שנמתק

. בו ולכך 'רגיל שיהי התנא הזהיר בו, שיש עבדין לטב שמיא מן דעבדין כל לומר שורש

שורש ידע בפרט זו גם איש, ונחום בכלל כאן, רק בשרשו ונמתק לטב חסד החסד

, שבדין וזה בכלל, דזה זו גם איש 'מנחום ראי דברכות בש״ס מביא לא ולכך. בפרט

ובזה. והבן שם מוהרש״א קושית מבואר

10, יוסף יעקב תולדות. וישלח

ש עד ישראל גלו לא ש״ס ביאר ממורי דשמעתי ונ״ל, ש״ס וביאר וכו'. ובדוד בה' כפרו

וכו בלבד מלכיות שיעבוד אלא המשיח לימות עה״ז בין.'אין

דמי היכי וכו', עולמו קיבל יסורין בלא יום ארבעים עליו שעברו מי בש״ס דאמרו נחשב שזה ס״ד וכי עון, בלא יסורין אין הא והקשה, וכו'. לארנקי ידו המושיט יסורין, הש״י של פרטית בהשגחה המאמין כי יחיה, באמונתו צדיק כי וביאר, עון. , לכפרת

הוא הכל גדול או קטן דבר הן יתברך, ממנו, וא ה האדם של מאורעות כל כי בו ויודע חרדה ומלא נתחרט ומיד חטאו, לסיבת והוא שמיא, דמלכות דינא אדני בדין

יתברך בו מחשבתו ומדבק בו וחוזר מאמין שהוא מאחר. , לו מוחלין מיד ה', ופחד נחשב ומתחרט חטאו לסיבת שזה מאמין שהוא אחר וכו', ידו המושיט גם לכך

שהיא נמשך ומזה ד', בחי' הוא אין שנק' סוף אין כי דוד, נק' זו ובחינה. עון לכפרת וכשאינו וכו'. י״ת ממנו פרטיות בהשגחה הכל השפלות, תכלית שהוא ב' ד' אל ו', זה לי עשה ידי ועוצם כחי אומר רק ית', ממנו פרטיות בהשגחה שהכל זה מאמין

הוא מלכות רק אדנ״י, מלכות ין בד כופר כי הנ״ל, דוד ובבחינת בהש״י כופר נקרא ולעתיד אדם. מבני ית' השגחתו עניני ומסתיר המכסה הקליפה אל ומשועבד מכוסה בפרטי ית' השגחתו יתגלה אז הארץ, מן יעביר הטומאה רוח את אשר המשיח בימות

וכו.'פרטות

וזהו וכו'. דוד בית ובמלכות הוא ברוך בהקדוש שכפרו עד ישראל גלו לא יובן, ובזה

ודפח״ח והבן, בלבד, מלכיות שיעבוד המשיח לימות הזה עולם. שבין

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

פרשת עקב תשפד

עקב פרשת – ברכת המזון והתיישבות בעזה

ברכות ממנו נהנים שאנחנו דבר על הברכות הן הנהנין. ברכות — שלושה סוגי ברכות יש לנו: ברכות השבח וההודאה — הן ברכות המשבחות את הקב״ה על דברים מסויימים, כמו על שחונן לאדם דעת, כמו על הים הגדול וההרים הגבוהים, וכהנה רבות לדוגמה. סוג שלישי של ברכות הן ברכות המצוות — המורות שהדבר שאנחנו עושים נעשה בגלל מצוות ה׳ עלינו, ולא כדבר צדדי. לדוגמה — הדלקת נרות שבת, ולא בשביל לגרש שדים.

הדבר המעניין הוא שכל הברכות שתיקנו לנו חכמים הן מצווה. ומהי הברכה היחידה שהיא מן התורה? זו ברכה אחת, וברכה זו קשורה לשבחה של ארץ ישראל. בוא נקרא את ההקשר שבו מופיעה מצווה זו — ברכת המזון:

״וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת ה׳ אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ. כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן. אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל. אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. ״

מה הקשר בין האוכל שאנחנו אוכלים לארץ ישראל? וכי אדם שנמצא בחו״ל לא מברך ברכת המזון? נסביר — האוכל הוא תודה לאדם למי שנתן לו את האוכל.

מה מטרת הברכה? בברכות השבח — לזכור מי נתן לנו את האוכל. בברכות הנהנין — לזכור מי נתן לנו את כל יופי הבריאה. במצוות — לזכור את מטרת המעשה שאנחנו עושים. אם אכלת ושבעת, ממש אתה יכול לעשות מזה ״צימעס״. הבן שחי מזכיר על הסדר — באכילתו ממש ניצל הוא את העובדה שאכל, כדי בעבר זכרנו שדי עושים. חי איש הבן לא הכיר את כל התחכומים להתעלות. רבות מעלות בשמים ביראת ואהבת ה׳ — שהתורה, הברכה היחידה מן התורה, לא רק לברך כביכול ״לחמניות מזונות״, שמביאים על המזבח, המקדש, והגאולה השלמה מתפללים על בית.

בכל אופן, אתה יכול לאכול ולהיות כך כל כך ״מלא״ מעצמך, עסוק רק בהנאת כריסך, ושוכח מי נתן לפניך את האוכל המשובח הזה השבוע. עשירה גויה שטסה פירסמה על שיגעון זה — לאכול כדי לאכול עוגה שהיא אוהבת באיזו מדינה אחרת וחזרה במטוס. כמה יכול אדם להיות מכור להנאותיו שלו? אין כדוגמה שאפשר להגיע לשם. אבל גם אפשר להגיע לשבח הגדול לה׳ על אשר נתן לנו.

אז מה אני מבקש לזכור בברכת המזון? ישנן ארבע ברכות בברכת המזון:

1. הברכה הראשונה היא ברכה שתיקן משה רבינו עליו השלום — הזיכרון הפשוט שה׳ זן ומפרנס אותנו. ברכה שיסודה הוא מאדון השלום! אדם המברך ברכת המזון מברך ומכיר שהוא אכל. לא פחות! למשה רבינו עליו השלום, שלא זכה להיכנס לארץ ישראל, לא היה האוכל שאכל רק האוכל. חז״ל שציוונו.

2. והברכה השניה שתיקן יהושע בן נון שנכנס לארץ — ברכת הארץ. ״על הארץ ועל המזון״. מה הקשר בין ארץ ישראל לבין האכילה?

ישנו הבדל בניסוח בברכה מעין שלוש בין הספרדים לאשכנזים. ״…והעלנו לתוכה ושמחנו בבניינה, ונאכל מפריה [ונשבע מטובה] ונברכך עליה בקדושה ובטהרה. ״

התכלית היא לא רק הברכה, אלא גם האכילה. אם אדם מברך על האוכל ולא אכל — לכן, אם אדם זכה ואכל בארץ ישראל וגם ברך — זה דבר עצום. למה הסיבה גם את זה? הברכה מזכירה לנו לא רק את נותן האוכל, אלא גם למה?

לשוב לארצו, לזרוע, לקצור, לבנות מדינה פיזית, גשמית, מנת על להקים, ולאכול, והכל מתוך קודש וקדושה. לכן גם ברור למה הברכה השלישית מגיעה:

3. ברכת בונה ירושלים — מתקניה דוד ושלמה, מייסדי בית דוד. היא אינה רק מזכירה לנו את הבורא יתברך ויתעלה. ברכת המזון היא ברכת אבטיפוס. היא אינה רק מזכירה לנו [הזן, את] כל הלאומי הוא. [על הארץ] הקומה הגשמית ולהקים לארץ לעלות ולהקים את הקומה הרוחנית [בונה ירושלים].

השבוע קיבלתי תגובות [דהיינו חמות] נזעמות על כך שהעזתי לומר שנשוב לגור בעזה בקרוב. כך כל כך לא הבנתי מה יש לזעום. וכי אני ראש הממשלה או מישהו ממשריו שאני מחליט אם ואיזה אופן יקרה זה. אבל הממשלה תחליט לשוב בשלב מסויים, כי זו הבטחה מאת ה׳, שגם חבל הארץ היפהפה הזה יהיה מיושב על ידינו. ואנחנו צריכים לרצות בכך, ואני רוצה!

האם אני חושב שזה ריאלי? כבר אמרתי לכם אינספור פעמים — עם ישראל הוא עם לא ריאלי. כל התלאות שעברו עליו, עצם קיומו, וכל מלחמות ישראל מאז קום המדינה ובטח ביחס לתכנון אויבינו — לא ריאלי. אפילו בכניסה הרגלית לעזה ואחר כך מה שנעשה בסופו של דבר בעוטף — לא ריאלי לגמרי. ב׳צוק איתן׳ אמרו לנו שתמרון קרקעי פירושו לפחות 100 הרוגים ביום. עם כל הכאב על כל אחד ואחד מבניו של הקב״ה שנספה, אנחנו לא קרובים למספר הזה. המספר הזה, לדברי המומחים, הוא ה״מספר הריאלי״ — המציאות כלל לא ריאלית.

כשאני מברך ברכת המזון, אנסה להיזכר בשביל מה אנחנו כאן — בארץ ישראל. בשביל מדינה מוסרית, ערכית, קדושה, שהיא ממלכת כהנים וגוי קדוש, להראות לעולם איך נלחמים במוסריות ולהראות לעמים איך. עדיין לנו יש הרבה לאן לשאוף [רמז: הסיוע לחמאס] ואיך מקיימים — הכותב עסוק בימים אלה בשמירה על הגבול דרכו נכנס — אומה מחוברת לה׳ יתברך בעבותות אהבה ושמחה.

וישנה עוד ברכה אחת — הטוב והמטיב, שמדברת על נחמה, כבוד לאומה שאחרי שהרגו ורצחו בנו בצורה מזעזעת. יש לנו נחמה פורתא קטנה, כשיש שזוכים לקבר בישראל בימינו. אנו מחכים לעוד 109, בין חיים ובין אלה שיזכו, שישובו לביתם לקבורה. וזו תהיה תשובה קטנה על חילול השם הגדול שנעשה בטבח המזעזע בביתר ובעוטף.

רבותיי היקרים, אני מדבר על סעודה שלישית. אבל לא — רק אל תמהרו ״לוותר״ על ברכת המזון כי היא לוקחת חמש דקות במקום שלושים שניות. להיפך — תשתדלו לנצל את ההזדמנות, שאתם אוכלים לחם, כדי להיזכר מי אנחנו, מה תפקידנו, ומי ה׳ בשבילנו — ולקיים מצוות עשה מן התורה: ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ. ״

שבת של

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

עקב - עליה לארץ

פרשת עקב – קליטת עולים חדשים / הרב שוחן

כשחזרה לביקור בארץ ישראל, אמרה אחת לבעלה: ״רבותיי, באמת צריך להודות – אין בשוויץ כמו בארץ! ״ וכשאתה שומע את זה, הלב נחמץ. ישראל היא לא היפה מכל הארצות.

אין כפסוקים מופלאים שהתורה משבחת עוד ועוד את ארץ ישראל, כדוגמת הפסוקים המופיעים בפרשתנו: ״כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש… לא תחסר כל בה. ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת. ״

אבל עם כל הכבוד, בתכל׳ס – לא האגמים של שוויץ, ולא הדולמיטים באיטליה. כל מי שעיניו בראשו יעיד שנופי חו״ל יפים, וגם ארץ ישראל שלי פורחת ויפה – אבל ספק שיש יפות ממנה.

התשובה לתמיהה הזאת נמצאת ממש בפסוק הבא, יתרון רוחני שמיוחד לארץ ישראל: ״ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד, עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה. ״ אין לנו משאבי טבע אדירים, אנחנו לא תלויים בטבע – אלא במה שמעבר לטבע. ארץ שיש בה האפשרות לחיות את חיי התורה והרוח במלאה, כדברי הכוזרי – אדמת הנבואה. כמו שמביא הרבי מליובאוויטש את הפסוק בירמיה: ״אֶרֶץ אֶרֶץ אֶרֶץ שִׁמְעִׁי דְבַר ה׳״ – זו הארץ שמאפשרת לשמוע את דבר ה׳ אלינו.

מסופר על הרבי מקוצק, שקרא את דברי רש״י המפורסמים בפרשת ״והיה עקב תשמעון״: ״מצוות קלות שאדם דש בעקביו. ״ פניו של הרבי מקוצק החמיצו ואמר: ״וכי יש דבר כזה מצוות קלות? וכי דעת שיש יהודי שיזלזל בכלשהם מצוות? ״ אלא – לאדם שגר בארץ ישראל, יש מצווה שקלה לביצוע: עצם הליכתו בארץ ישראל, כדי תוך ד׳ אמות בארץ ישראל מקיימה. וזו הכוונה ״דש בעקביו״ – הרי זו מצווה גדולה, ההליכה בארץ ישראל, אפילו לצורך עסקיו ועניני היום-יום. רק מי שנולד וגדל כאן חושב שהיא מובנת מאליה.

אבל בשביל מי שנולד וגדל בחו״ל – העלייה לארץ היא מצווה כבדה, קשה בכתב ומסו.

כאן נכנסת לתמונה קהילת אורות נחלים. עוד שנה, בדיוק בקיץ הבא, נקבל משפחות חדשות המצטרפות לקהילתנו – כ-10 משפחות. העלייה משם היא צו השעה: האנטישמיות העולה, מכת ההתבוללות שלא פוסחת על אף אחד. יש בדיחה עצובה שמספרים: כשעלו היהודים ממרוקו לצרפת, התהדרו כולם שיש להם סבא שהיה רב. כיום כל משפחה יכולה לומר: יש לנו דוד שהתחתן עם גויה. הפסוק בתחילת הפרשה: ״וְלֹא תִׁתְחַתֵּן בָם, בִׁתְּךָ לֹא תִׁתֵּן לִׁבְנוֹ וּבִׁתּוֹ לֹא תִׁקַח לִׁבְנֶךָ״ – בצרפת זה נשמע נוסטלגיה, בארץ זה אקטואלי. אסור לנו לשכוח את אחינו שבגולה: ״הֲתִׁשְכַח אִׁשָּה… וְאָנֹכִׁי לֹא אֶשְכָחֵּך. ״

אז איך זה קורה? דרך עמותה בשם ״שלום״, העוסקת כבר מעל 40 שנה בהעלאת יהודים מצרפת, בשיתוף פעולה עם הרב יהושע, הרב אבינר, הרב קרמן וצוות. המשפחות שנבחרו ילוו לאורך הדרך: סמינרים והכנה, סיורי שטח, היכרות מקדימה עם הקהילה – והכל בשיתוף פעולה.

אכן הארץ טובה, ״אֶרֶץ טוֹבָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִׁיאֲךָ״ – אבל אנחנו נקרא ״מחר״. ארץ ישראל נקנית בייסורים, וה׳ זקוק לשליחים. בוודאי יש אתגרים: קשיים מצד העולים החדשים – שפה, מצב ביטחוני, חינוך, הרגלים, כלכליים ועוד. זאת המשימה שלנו, בעזרת השם.

חשובה היא הדרך – ״וזכרת את כל הדרך״. לא מספיק לעלות לארץ, המיזם הזה מעלה קבוצות של עולים להיטמע בתוך קהילה תורנית בהתאמה מדוייקת. מהדהדים לנו דברי הרשב״ם בפרשה: ״כי הארץ הזאת טובה מכל הארצות, ורעה לשומרים ללא מצוות. ״

מעבר לקיום חזון ישעיהו בהפטרתנו: ״הִׁנֵּה אֶשָּׁא אֶל גּוֹיִׁם יָדִׁי וְאֶל עַמִׁים אָרִׁים נִׁסִׁי וְהֵּבִׁיאוּ בָנַיִׁךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִׁךְ עַל כָּתֵּף תִׁנָשֶאנָה״ – אנחנו מצילים אותם ואת זרעם אחריהם גם מבחינה רוחנית, ואולי אפילו פיזית. לעצמנו שמנו מטרה להיות מגדל אור של תורה בעם ישראל. ״כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָּאוּ לָךְ״ – והנה השנה, האור הזה מגיע עד צרפת.

נעשה ונצליח בשם ה׳!

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר

ה/ 'ליל בס״ד ליל ה' אב מנחם ח״י י״א/ תשפ״ד

נידה- הלכות 16 / 17 / 18 גבעתיים? טהרה מראה שאלה)(כגון אותה את נוסף רב לשאול ניתן האם

( דין- חכם ) להתיר רשאי חברו אין שאסר

מקור. א ות הדין

1. בבלי תלמוד נדה מסכת עמוד כ דף ב

- חנה בר בר דרבה לקמיה דמא אייתא ילתא - יהודה דרב בריה יצחק דרב לקמיה אייתא, הדר לה וטמי

. לה ודכי עביד והיכי - שטימא: חכם? והתניא הכי אין חברו אין -, אסר לטהר רשאי חבירו להתיר! רשאי

מעיקרא הוה טמויי, לה מטמי: דכל דא״ל כיון הוה יומא מדכי לי כי - בעיניה דחש הוא, והאידנא גונא האי דכי

. לה ומי? מהימני כזה לומר אשה: נאמנת, והתניא אין ראיתי. איבעיא ואבדתיו איש טיהר: כזה להו פלוני

חכם! תא מהו כזה לומר אשה: נאמנת שמע ראיתי, ואבדתיו. לקמה דליתיה - התם שאני: דילתא שמע תא

לקמיה דמא אייתא - חנה בר בר דרבה - יהודה דרב בריה יצחק דרב, לקמיה לה וטמי. לה ודכי עביד והיכי

שטימא: חכם? והתניא הכי אין חבירו לטהר רשאי,' וכו: ואמרינן הוה טמויי, לה מטמי דכל ליה דאמרה כיון

יומא לה מדכי כי הדר - בעיניה דחש הוא, והאידנא גונא האי! רב לה: מהימנא, אלמא לה דכי בר יצחק

. סמך אגמריה - יהודה

2. בבלי תלמוד עבודה מסכת זרה ז דף א עמוד

. ויתיר לחכם ישאל לא - ואסר, לחכם ויטהר לחכם ישאל לא - וטימא לחכם: הנשאל ת״ר, אחד שנים היו

, מטהר ואחד מטמא גדול מהם אחד היה, אם מתיר ואחד אוסר אחד בחכמה מחבירו הלך - ובמנין, אחריו

ואם 'יהושע; ר המחמיר אחר הלך - לאו בן הלך סופרים, בשל המחמיר אחר הלך תורה: בשל אומר קרחה

. המיקל אחר: הלכתא יוסף א״ר יהושע כרבי קרחה. בן

3. בבלי תלמוד חולין מסכת מד דף עמוד ב

הגרגרת פסוקת ההיא; עוביה ברוב לה בדיק וקא, יתיב דרב לקמיה דאתאי ורב כהנא רב ליה אמרו אסי

: לרב לימדתנו, ואכשרה חללה ברוב, בדקה חנה בר בר דרבה לקמיה, שדריה חללה ברוב רבינו מינה וזבן

בתליסר איסתירי. בישרא פשיטי עביד והיכי - שטימא, חכם? והתניא הכי אין חבירו -, אסר לטהר רשאי אין

חבירו להתיר רשאי. מיסר אסר לא דרב הכא שאני וכיון חכם בה דאורי ' ה ואומר כתיב והא מינה אכל היכי

הנה אלהים לא וטרפה ונבלה מטומאה לא נפשי אכלתי בא ולא עתה ועד מנעורי. פגול בשר בפי. . בא ולא

שלא - פגול בשר בפי ' ר, משום חכם בה שהורה מבהמה אכלתי נתן: שלא אמרו שלא מבהמה אכלתי הורמו

. מתנותיה הני סמך. אגמריה - חנה בר בר, רבה בסברא דתליא מילתא - מילי

4. בבלי תלמוד סנהדרין מסכת דף לג עמוד א

רב אמר רב אמר ששת - הדעת בשיקול, טעה חוזר - משנה בדבר: טעה אסי רבינא ליה. אמר חוזר אינו

לרב: אשי טעה אפילו חייא ברבי? אושעיא ורבי: ליה אמר -. אין -? ושמואל בדרב אפילו: ליה אמר -. אין -

אפילו? ודידך בדידי: ליה אמר - אטו אנן קטלי באגמא קני? אנן היכי? הדעת שיקול דמי: פפא רב אמר כגון

תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי, כמר ולא כמר לא הלכתא איתמר, ולא אהדדי כחד ועבד ואיקרי, מינייהו

דשמעתא וסוגיא - כאידך אזלי בית (של בפרה: מעשה ששת לרב המנונא רב. איתיביה הדעת שיקול היינו

, והאכילה שלה האם )שניטלה מנחם רבי מעשה. ובא לכלבים טרפון. שאמר והתירוה ביבנה חכמים לפני

: הרופא תודוס אם אלא מצרים של מאלכסנדריא יוצאת וחזירה פרה אין כן, שלה האם חותכין. תלד שלא כדי

אמר רבי חמורך: הלכה טרפון! אמר טרפון לו: פטור עקיבא רבי. מלשלם פטור לרבים המומחה, שכל אתה

! חוזר משנה בדבר, וטועה אתה משנה בדבר: טועה ליה, לימא איתא ואי דטועה -. חדא קאמר ועוד חדא -

משנה בדבר: . ועוד חוזר משנה בדבר, וטועה אתה אי, וכל אתה לרבים מומחה - טעית הדעת בשיקול נמי

רב אמר מלשלם. פטור לרבים המומחה: לרבא יצחק בר נחמן? מפרה ששת לרב המנונא רב מותיב קא מאי

פרה! דתהדר, וליתא לכלבים האכילה הרי -: ליה קאמר הכי משנה בדבר טעה בשלמא אמרת אי - חוזר אינו

, דינא קם אלמא מפחיד דקא היינו רבי ליה, וקאמר טרפון לבית: מומחה איהו. מלשלם פטור, ואתה אתה דין

אלא: ליה לימא - חוזר משנה בדבר טעה אמרת אי כיון דאילו פרה הואי דינך ולא דינא לאו, עבדת כלום

השתא. עבדת כלום לא - נמי

5 "י רש. שם

היא משנה סתם - אתה משנה בדבר טועה ( טריפות באלו. כשירה - שלה האם:)ניטלה, א נד חולין

- חוזר משנה בדבר וטועה: הכא פריך ולקמן איכא חזרה מאי לכלבים! האכילה הרי

- עבדת כלום לאו, ואת לכלבים, שהשליכה אנפשיה דאפסיד הוא דאיהו ליה אפסדת לא מידי דפסקת במאי

, דהא טרפות שם עלה. הדרת למהדר בעית אי

מי. ב 'חכם'? נחשב

6. תלמוד ירושלמי גיטין מסכת הלכה א פרק ב

בר 'יעקב ר אמר מאותה אידי שעה תלמיד אמר 'חונא ר בשם 'חונה. ר הורייה מורה תלמיד יהא שלא גזרו

שהורה 'כהלכה אפי אין הורייה הורייתו

7 קרבן. העדה שם

מורה תלמיד יהא שלא רשות נטל.'אא״כ הוריי מרבו ליה יהיב וכי דייק מידק רשותא רבו 'שיהא בי דבריו

ולא ברורים יטעו את השומעין דבריו:

'כהלכה אפי אין הורייתו.' הוריי לענין לחזור דיכול קאמר ממונות דיני והמודה ולטעון לא בפניו הודאה הוי

קאמר והיתר באיסור אף א״נ ב״ד בפני שאסר חכם דקיי״ל אין חבירו תלמיד והוראת להתיר רשאי לאו

שאסר: מה להתיר חכם ויכול הוראה מקור12 תחילת גם {וראה. }

האיסור טעם ג.

8 "י רש. מסכת נדה עמוד כ דף ב

מעיקרא טמויי משום יצחק רב - לה טמי חנה. בר בר דרבה כבודו

דטהור ליה דפשיטא - סמך אגמריה משום מעיקרא מטמא דהוה והאי כבודו אבל חנה בר בר דרבה הוה אי

. עלה סמיך הוה לא ליה מספקא

9 א עמוד ז דף זרה עבודה מסכת "ד הראב חדושי.

לחכם הנשאל ת״ר ישאל לא וטימא,' כו לאחר עוד ישאל 'לא פי כדי שידונו עוד לו ולא טהרה לידי, התר לידי

שניטמא דבר שכל לפי שנאסר או שוב חכם ע״פ אחר חכם אין, לטהרה ולא להתירה רשאי מסכת תניא והכי

' פ חולין [מ" טרפות אלו שטימא ]חכם ע״ב ד אין חבירו אסר לטהר רשאי אין חבירו, ואם להתיר רשאי התירו

, ונראה מותר אינו דבר דוקא לי שהן היה אם, אבל הדעת בשיקול חולקין בדבר טועה הראשון חוזר משנה

וחבירו, להתיר רשאי [כ״ח בבכורות כדתנן מעשה כמה 'עד ]פ ע״ב שלה האם שניטלה מנחם בית של בפרה

' ר והאכילה מעשה ובא לכלבים טרפון, והתירוה חכמים לפני וקי״ל, חוזר משנה בדבר שטעה דבר דכל ואילו

הוה פרה הואי, הדרה ' אית והכי 'אחד 'פ בסנהדרי, ] ע״א ג [ל" ממונות דיני מי[' הדעת שקול שהוא ]בדבר הו

חכם אין, כלומר זה שאסר מה להתיר רשאי אין 'האשה פ 'ביבמות וגר להתר עוד בה להורות וכח רשות לו

] ע״א [צ״ב רבה תדע היא הוראה דלאו והדר מותר ודם שחלב ב״ד הורה דאלו לאיסורא טעמא בה חזי אי

הדרי להיתירא טעמא בה וחזו אין משגיחין שכיון, כלומר בהו בחתיכה שהורו היא יכולה אין שוב לאסור זו

עצמה לבא מפני, וטעמא התר לידי שכיון נבילה של חתיכה נעשה איסור שם להם שיצא שהוא ובלבד

דבר שאין, הדעת משקול אלא מחלוקת בו וי" ' דמס וההיא דהכא בריתא דהך מ ] ע״א [מ״ד חולין אין חבירו

להתיר רשאי מפני של כבודו בכל מותרת התירה אם אבל ראשון, וליתא ענין ' דאפי מי וטמא מומחה שאינו

אסר או 'מומחה אפי אינו להתיר רשאי ולטהר, נבילה של חתיכה שנעשה מפני ' אמ וכי טימא מומחה דשאינו

וחוזר 'בשיקול אפי מטהרה "נ, א וזכות מחיוב, ה״מ הדעת ואיסור מטומאה, אבל ואיסור לטומאה והתר

. לא הדעת בשיקול והיתר לטהרה

10. "ש רא זרה עבודה מסכת א פרק ג סימן

] ע״א ז [דף ג ת״ר למה תימה ויתיר לחכם ישאל לא ואסר לחכם ויטהר לחכם ישאל לא וטימא לחכם נשאל

אחר לחכם ישאל לא טעה אולי הראשון ומחזירהו י ופר" השני בסתם אחר לחכם ישאל לא דה״ק שיתיר כדי

על ויסמוך לו הוראתו דכבר דכיון אסרו דאיסורא חתיכה ושויא הראשון אין אחר על לסמוך לו שיתירנו. לו

זה דבר אחר לחכם לומר הוא יכול אבל לחכם שאלתי פלוני ואסרו יראה ואם בזה לך נראה מה לי לשני

שטעה ויתווכח ילך הראשון משנה בדבר שטעה להוכיח יוכל ואם עמו חלוק. ואם יחזירהו הדעת בשקול עליו

שאסר מה להתיר נוטה שסברתו הראשון יכול ואין המשנהס מתוך להוכיחו או. יאמר אמורא מדברי אני

אבל כך אומר מאחר שאסרת מה מתיר איני דאיסורא חתיכה ושויתיה לאסור מפיך שיצא ואין להחזירך בידי

משנה דבר מתוך אמורא: או

11. זרה עבודה מסכת "א הרשב חדושי עמוד ז דף א

תנו ויטהר לחכם ישאל לא וטמא לחכם הנשאל רבנן משום מפרשים.'יש וכו של כבודו אם אבל ראשון טהרו

או, ומותר טהור התירו ונראין שכתב ז״ל הראב״ד דברי אינו רשאי ואין ' קאמ היתר לו דכיון אסורא דאסרו

, דאיסורא חתיכה )ונעשית (עליה עליה רביעא פרק תניא דהכי שטמא חכם טרפות אלו אין חבירו רשאי

, אסר לטהר אין חבירו, מדאמר להתיר רשאי אינו דאם משמע רשאי התירו, ] )מותר (מטהר[ אינו מדקתני

ואם בחכמה גדול מהם אחד היה אם אוסר ואחד מתיר אחד שנים היו הלך ובמנין דלא היכא, אלמא אחריו

אסר שהאחד ]אלא אחת [בבת שנים היו בפני עצמו אין חברו להתיר רשאי בחכמה גדול אפילו, ובמנין

ודברים בדבר אלו שאין ומטהר חוזר משנה בדבר טעה ]אם )אבל (אלא[ הדעת משקול אלא מחלוקת בו

ומתיר )' ב (כ״ח כמה עד פרק בבכורות כדתנן לה ומייתי אחד פרק בסנהדרין )'מעשה א ג (ל" ממונות דיני

שלה האום שניטלה מנחם בית של בפרה ' ר והאכילה בא, ומעשה לכלבים טרפון ואמר והתירוה חכמים לפני

התם דאלו הדרה הוה פרה הואי הדעת בשקול אבל משנה בדבר שטעה כיון לא ודאי חתיכה שנעשית מפני

, דאיסורא והני ואיסור וטהרה בטומאה מילי וחיוב בזכות אבל והיתר המומחה חבירו, ומזכה חוזר ממנו אי

[ נמי ]והיתר מטהרה. ואסור לטומאה

12. זרה עבודה מסכת "א הריטב חדושי עמוד ז דף א

תנו חכם. פירוש לחכם שאל רבנן לחכם ישאל לא ואסר, לחכם ויטהר לחכם ישאל, לא וטימא להוראה ראוי

כבוד ומשום דוקא לכתחילה ישאל לא תימא לא, פירוש ויתיר, אלא הראשון שאל אם בדיעבד אפילו אין

טהרתו של והתירו, כלום אחרון חכם דקמא דכיון לאסור עליה כשהורה להוראה וראוי שוייה לטומאה או

, דאיסורא חתיכה )' א (צ״ב ביבמות מוכח והכי וכן נמי אמרינן בסנהדרין בפרק לה ומייתי אלו ( טריפות חולין

שטימא )'חכם ב מ״ד אין חבירו, פירוש לטהר רשאי אינו כלום עשה לא עשה ואם רשאי, התם מוכח והכי

והא ' אפי גדול כשהשני מן בחכמה הראשון, מדלא ובמנין ברישא מפלגינן בסיפא כדמפלגינן שנים היו,' כו

הוא ודין שוב דאיסורא חתיכה שוייה דקמא דכיון עולמית היתר לה אין. שטעה 'שנודע ואפי

בטעה דוקא מיהו משנה בדבר טעה אם אבל הדעת בשיקול אין בחתיכה איסור חל ולא כלל הוראה הוראתו

זאת וחברו, להתירה רשאי התם כדאמרינן )'מעשה א (ל״ג בסנהדרין של בפרתו מנחם רבי האם שנטלה

והלך שלה רבי מעשה ובא לכלבים והאכילה טרפון והתירוה חכמים לפני הוה משנה בדבר דטעה לא ואי

משלם הדרת הות בעינא פרה הות ואילו, וטעמא התם כדמוכח אותה ואכלינן בטעות הוראה שכל כדאמרן

משנה בדבר אפילו הדור גדול מפי הוראה לאו ולא היא, אלא כלל לה חיישינן ודאי בשיקול 'בטועה מתני

הדעת כגון תרי תנאי או תרי אמוראי איפסיקא ולא דפליגי כחד הלכתא מינייהו כחד בעלמא וסוגיין מינייהו

ואזל בתלמוד ברור בדבר שטועה הוא משנה בדבר, וטועה כאידך ופסיק האי בברייתא או או, אמורא בדברי

היכא כל מדיוקא 'נפיק ואפי דייקא דיוקא דהוי ( התם וכדאמרינן ) שם סנהדרין אפילו, והיכא ודידך אדידי

לחד דאשתכח מסברא דפסק מילתא ז״ל ורבוותא מחכימי ואזל מדיוקא או פיסקא ההוא שמע דלא האי

, אומר כותיה דלא והורה נ״ר מורי דחזינן אילו ליה ידיעה הוה דההוא פיסקא ההוא להאי גאון בעידן הוראתו

מקמי השתא ביה הדר הוה דלורי, משנה בדבר טועה הוי ביה הדר הוה לא ואילו שזה כיון להוראה ראוי הוי

, ואף הדעת בשיקול כטועה דינא על פי שהראשון גדול הגאון ממנו.

13. ( "ן ר " הרי על ) ף מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

. לחכם הנשאל. 'ע״ז מס בפירוש ז״ל "ד הראב. כתב משום דלא שלו של כבודו ראשון בה נגעו משום אלא

דאסרה דכיון ראשון ושוב דאיסורא חתיכה שויה היתר לה אין התירה דאפילו מותרת אינה שני דתניא והיינו

פרק שטימא )חכם מד (דף טרפות אלו אין חברו אסר [לטהר רשאי אין חבירו כלומר ]להתיר רשאי אינו

להתיר רשאי התיר דאפילו מותר אינו גדול היה אפילו בחכמה ממנו אם דמדקאמר ובמנין ]אחד [שנים היו

אחד היה אם מתיר ואחד אוסר גדול מהן בחכמה הלך ובמנין דלא דהיכא מכלל אחריו אחת בבת שנים היו

אסור שהאחד אלא בפני עצמו אין חבירו להתיר רשאי בחכמה גדול אפילו בדבר והנ״מ ובמנין שאין בו

אם אבל הדעת משקול אלא מחלוקת ומתיר ומטהר חוזר משנה בדבר טעה כמה עד פרק בבכורות כדתנן

) ב כח (דף לה ומייתי אחד פרק בסנהדרין לג (דף ממונות דיני האם שניטלה מנחם בית של בפרה )מעשה א

והאכילה שלה רבי מעשה ובא לכלבים טרפון והתירוה חכמים לפני התם ואמרינן הוה לפרה איתא דאילו

הדרה בשקול אבל משנה בדבר שטעה כיון הדעת לא ודאי דאיסורא כחתיכה שנעשית מפני והני מילי

וזכות בחיוב אבל להיתר ומאיסור לטהרה מטומאה המומחה חברו ומזכה חוזר ממנו אלו ז" דבריו ולזה ל

והא ז״ל הרשב״א הסכים בפרק דאמרינן אין ) א מ (דף מעמידין נפקי דרבא שפורי הונא דרב ואסרי ושרי

הונא דרב אלא דוקא לאו תחלה נפקי דאי לאו הכי היכי בפרק תניא הא רבא דאסר בתר הונא רב שרי אלו

שאסר )חכם ב מד (דף טרפות אין חברו אלא עוד ולא להתיר רשאי אפילו התירו מותר אינו מה לפי שכתבנו

ז" ן הרמב" כתב וכן וקשה שם ל אחד דבפרק לי של בדברים שטעה שחכם משמע ממונות דיני הדעת שקול

מחזירין דהתם הוראתו מקשינן אמתניתין התם דתנן ממונות דיני מחזירין לזכות בין לחובה בין ' ממתני

דבכורות את דן את חייב הדין את טיהר הטהור את טימא החייב את זיכה הזכאי שעשה מה הטמא עשוי

ומשלם דאלמא מביתו אין מחזירין דהתם דסוגיא במסקנא חסדא רב ושני שנטל כאן ביד ונתן נטל שלא כאן

כלומר ביד ונתן תרוייהו ' מתני הדעת בשקול שטעה כגון וכי אמרינן ' במתני נטל בשלא מחזירין ביד ונתן וכי

שעשה דמה בבכורות תנן דאלמא עשוי אין כשנטל מחזירין ביד ונתן וכן 'הרב פי בהלכות שם ז״ל אלפסי

דאגע הטהור את טימא התם ופרישנא להלכה ופסקה דאלמא שרץ בהו אגע לא אי שרץ בהו מחזירין

אומר אתה ואם לטהרה מטומאה נשתנה זה שבענין והיתר ואיסור וטהרה טומאה ענין ממונות מדיני שבדיני

ממונות על אף ומזכה חוזר המומחה חבירו טעה שלא פי וטהרה ובטומאה הדעת בשקול אלא הראשון

דאיסורא חתיכה דשויה משום לא והיתר ואיסור אם הראב״ד שכתב וכמו צריך היה ]לא חסדא [רב כן

בדאגע הטהור את טימא לאוקומי שרץ בהו דבלאו הכי מה נמי שעשה קשיא ולא עשוי ממתניתין אתה שהרי

חלוק זה שבדבר אומר ואיסור טומאה ענין נראה ולפיכך ממונות מדיני לי הדעת בשקול טועה דאפילו

מחזירין הוראתו בהסכמתו וכי ' בפ אמרינן שאסר ]חכם [שם טרפות אלו אין חבירו בלא להתיר רשאי

של הסכמתו קאמר ראשון מפני ראשון של כבודו ועוד }{כרש״י תורה תראה שלא כדי תורות כשתי הללו

אוסרים שלא דאכשרה דהתם חנה בר בר דרבה וכעובדא מתירים והללו ומשום רב של בפניו טעמא האי

גופיה וטימא לחכם הנשאל הכא אמרינן 'אבל וכו שמע אילו ראשון של טענותיו והודה שני לו בשקול שטעה

הדעת אי נמי הודה לא אלא לו גדול שהשני מחזיר ממנו השני של הוראתו מה ומתיר ראשון נראה כך שאסר

למעשה אבל להלכה לי אין בי: ז״ל העולם אבות על לחלוק כח

14. נימוקי עבודה מסכת יוסף זרה עמוד ז דף א מלוניל יהונתן בר' דבריו }{וכעין

. וטימא לחכם הנשאל וטהרה טומאה בענין, מיירי ואסר וכן, והיתר איסור בענין והדומה טרפה ספק כעין, לו

וזכות בחיוב אבל. ומזכה חוזר חברו אי אם נמי, ונתיר טיהר הראשון חבירו, דדוקא ולאסור לטמא רשאי

הוא ואיסור טומאה בענין, אחר לחכם ישאל לא דאמרינן לפי ששאל שכיון גמר תחלה ממנו לעשות בלבו

יורה אשר ככל חתיכה שויא, והא אותו. דאיסורא לא ישאל לא והאי להתיר שיוכל שאל שאם למימר בעי

, חבירו דאינו רשאי ואין פרק, דתניא קאמר היתר לו שטימא חכם טרפות, אלו אין חברו, לטהר רשאי אם וכן

אסר אין חבירו להתיר רשאי ואינו רשאי, דאם משמע הכי התירו אינו, מותר גדול היה ואפילו בחכמה ממנו

ובמנין תימה בתוספות הרא״ש. . כתב, אחר לחכם ישאל לא למה טעה אולי הראשון ויחזירנו. ופירש השני

ז״ל יצחק רבינו דאין הכי לחכם שאל אם נמי ואסר זה דבר אחר לחכם לומר הוא יכול לו שאלתי חכם לפלוני

וטימא ישאל לא בסתם, אבל לי אלא לו אסר שכבר יודיעהו יראה, ואם הראשון לשני החכם שטעה הראשון

ויתוכח ילך משנה בדבר שטעה להוכיח יוכל אם עמו חולק, ואם יחזירוהו הדעת בשיקול עמו אין, להתיר בידו

, הואיל דאיסורא חתיכה שוייה דכבר מתוך להתיר יכול ואין המשנה דברי מתוך או דברי, אמוראי ומאי

דאמרינן פרק לקמן אין, בתרא ובפרק מעמידין נפקי דמר שיפורי ושרו, התם ואסר דמר ושיפורי שבא מיירי

יחד שניהם לפני. זה על זה ונחלקו

15. בית למאירי הבחירה מסכת עבודה זרה עמוד ז דף א שאנץ בתוס' מדבריו }{והרבה

וטמא לחכם הנשאל אחר לחכם ישאל לא אסר או לטהר כדי להתיר או עשה ואם כן חכמי הרבנים גדולי ' פי

אם ומותרת טהורה שהיא גדול האחרון אלא נאסר שלא ממנו מפני של כבודו מ״מ בדיעבד אבל ראשון

ולשטה ומותר טהורה זו במחילת לכתחלה שמותר לומר נמשך אני על הראשון וכל כבודו אם שכן הראשון

אבל ומתיר חוזר בעצמו המפרשים גדולי ' פי שאין על עוד חל והתר טהרה בכאן חתכה ונאסרה הואיל זו מפי

חכם על נעשית והרי ידי שאף זה לדעת ויראה איסור של חתכה ראשון הוא עצמו אינו אחר להתירה רשאי

פרק ביבמות רמוזה היא וכך שאסרה האשה ' א צ״ב רבה תדע שם שאמרו היא הוראה דלאו דאלו בית הורו

והדר להתרא דין קא לאיסורא טעמא חזו אסרי הדר אי להתירא אמרי מי שמעינן להו הם אף ומ״מ מודים

אלא נאמר שלא בחתכה אבל בעצמה זו כיוצא אחרת בחתכה עד איסור שם עליה חל לא איסור באותו

אחר יהא שלא כדעה נראים הדברים "מ ומ להתיר רשאי ראשון דוקא שביבמות וזו בשחזרו מטעם והתירו

ראשון בעצמו כבר והרי נשאו ונתנו עד עליו שגמרו ומה לאיסור בו טעם להחזיר עוד ראו ראשון אבל לישנו

האיסור טעם לסתירת טעם להם שנראה כל להתיר אחר טעם להם נתגלה או וכבר להם שומעין כתבנו ענין

זה אמורים דברים במה הוריות של בראשון שהוא בדבר טעה אם אבל הדעת בשקול תלוי בדבר הראשון

שבמשנה לאמוראים בתלמוד או אחר הולכין והוא להתיר אף אחרון בפרה 'מעשה ב כ״ח בבכורות שאמרו

' ר והאכילה שלה האם שניטלה מנחם בית של מעשה ובא לכלבים טרפון חכמים לפני ואף והתירו בסנהדרין

על אמרו זו הדרא בעינה פרה הויא דאלו וכן אומר אני טעה אם הזה בזמן מאותם הגאונים בדברי

לסמוך המומחים בראיה עליהם חולק אא״כ עליהם או דמסתבר בטעמא גאונים שאר בסעד או או

: רבנים

הטעמים בין נפק״מ (רשב״א,)התיר השני כש בדיע' הדין: (רשב״א מראשון גדול שני,) ירוחם ר', ראשון

מי על אחרת, חתיכה התיר, אחר שחכם מה לאסור, (מאירי להיתר בו )חזר ראשון (מאירי כבודו על,)מחל

ז ע״ז עבודה (עבודת הלכה פסק בשביל ולא דעתו לשמוע כדי השני החכם את לשאול רוצה אם,). , האיסור

שהתיר חכם ד. לאסור רשאי חברו האם,

16. בבלי תלמוד עבודה מסכת זרה דף מ א עמוד

דצחנתא ארבא ההוא רב, נפק לסיכרא דאתי ביה וחזא חיננא בר הונא: רבא. א״ל ושרייה קלפי איכא ומי

באתרא כה״ג דשרי דשכיחי! קלפי נפק, ואסר דרבא שיפורי חיננא בר הונא דרב שיפורי ושרי.

17. תוספות שם

ביה וחזא - ושרייה קלפי ומיירי אלא שם היה שלא כגון אחד מין דאסר ומאן משום היינו בה דשכיחי קלפי

. מעיקרא

18. בבלי תלמוד ברכות מסכת סג דף עמוד ב

והם מטהר הוא בשלמא והם מטמא הוא, אלא לחומרא - מטמאין, מטהרין היכי שטמא: חכם תניא? והא הוי

- אין חברו -, אסר לטהר רשאי אין חברו! להתיר רשאי

19. ן " הרמב חדושי שם

והא דאמרינן נפקי דרבא שיפורי ואסרי נפקי חיננא בר הונא דרב שיפורי, ושרו מעיקרא אלא דוקא לאו נפקי

הונא דרב ושרו שאסר חכם שהרי אין חבירו, ועוד להתיר רשאי שלהם הדעת בשיקול דאלו נחלקו ' ואפי

התיר מותר אינו אלא מקמי הכי מעיקרא דהא, תדע שרו הכי קאמרינן רבא אתא והדר ושרייה הונא רב נפק

בתריה. מקור11 סוף ברשב״א {וכן }

20. "א הריטב חדושי שם

נפקי דמר שיפורי ושרו דמר שיפורי. ואף ואסרי גב על )'שאם 'א (ז בפ״ק דאמרינן מטמא אחד שניהם היו

שאם אומרים, יש שקולים שניהם מסתמא, והכא שקולים ששניהם היכא המחמיר אחר הלך מטהר ואחד

לאחרים להורות יכול גמריה על סומך המיקל לעשות ומותר כדבריו, מ״ר כדבריו. . . מקור13 סוף {ראה }

21. מסכת תוספות זרה עבודה ז דף עמוד א

אסר ודוקא אין חבירו התיר אם אבל להתיר רשאי חבירו לאסור רשאי

22. ( קלויזנר 'מנדל ר )מסכת פסקים עבודה זרה ז דף עמוד א

לפי הירושלמי אין וחלה טעות דליכא היכא חכם שטיהר מה לטמא רשאי:) זרועג. אור הוראתו

האיסור מי על. ה? הנשאל על או השואל על,

23. נדה מסכת תוספות עמוד כ דף אגמריה "ה ד ב סמך

מקשה ויש ילתא על עבדה היכי הא הכי לחכם ישאל לא וטימא לחכם ). הנשאל ז (דף "ז 'ע דמס בפ״ק אמרינן

כך דמתוך שירצה מה כל ישאל השואל אבל אחכם אלא אשואל הויא לא דקפידא וי״ל ויטהר בדבר ידקדקו

ופעמים לאורה הדבר ויצא טועה שהראשון

24. מסכת תוספות זרה עבודה ז דף עמוד א

וא" - ויטהר לחכם ישאל לא וטימא לחכם הנשאל ת החכמים לכל ישאל לא וכי זה עם זה וידונו אולי ישיבוהו

וי״ל מדבריו יודיע לא אם לשואל אלא אסור דאינו כבר לו שאלתי ואסר לפלוני אומר אם אבל לי כבר לו

שאלתי אבל מותר חכם פלוני יתיר שלא יזהר החכם ודאי (נדה היד כל 'בפרק כדאמרי ד״ה: ושם כ דף

שאסר )חכם אגמריה אין חבירו אא" להתיר רשאי יוכל כ להחזירו משנה בדבר שטעה כגון או בשיקול אפילו

דבהא כאידך וסוגיא הדעת בפ״ק אמרינן שעשה ). דמה ו (דף דסנהדרין וישלם עשוי נשא אם מביתו ביד ונתן

25. ספר " לר הישר (חלק ת קסג )סימן החדושים

השואל על ולא יטהר 'שלא אומ הוא חכם ועל דהכי דמה אתייא ילתא המרבה היד 'כל פר 'בנדה אמרי

בר בר דרבה לקמיה חנא יצחק דרב לקמיה לה וטמי. ודכי ומקשינן עביד היכי לחכם הנשאל והתניא הכי ' וכו

ולא מקשי מזהיר. הוא החכם 'שעל. מכל עבדא היכי

26. " הר תוספות משאנץ ש שם ע״ז

. . ס״א גליון [שבת ובירושלמי פי״ט הי" ] א כפר" דלא דשואל איסורא דעיקר משמע וגם ת מה לפי 'קשה שפי

החכם 'התיר דאפי משמע הראשון יאסור שמא אחר לחכם לשאול שאסור בירושלמי. . יתיר שמא מדקאמר

ומדאיקפיד קפיד דאשואל משמע ' ר נמי דאסור משמע אמי ' אפי, על במודיעו דלא נראה כן ויתיר לחכם ישאל

היינו להתיר כדי ואין בדבר היתר לומר לו מפני חכם של כבודו בא אם, אבל ראשון לדון בהלכה עמו

ולהחזירו הדר הדר ואי יכול מדבריו אסיר לא ואי ע״כ.

27. ( קלויזנר 'מנדל ר )מסכת פסקים עבודה זרה ז דף עמוד א

לא דהכא קפידא הוי. הנשאל על אלא השואל על לפי הירושלמי אין היכא חכם שטיהר מה לטמא רשאי

וחלה טעות דליכא ג) זרוע. אור הוראתו קג– סימן {או״ז: }קד

28. שיטות קובץ עבודה מסכת קמאי זרה עמוד ז דף א

, ז״ל רת״ם. פירש ויטהר לחכם ישאל לא וטמא לחכם הנשאל בלבד החכם על אלא האיסור זה שאין דכיון

יודע שהוא, הוא אסר שחבירו אין, להתיר לו כדאמרינן שטימא ]חכם ע״ב [מ״ד בחולין אין חבירו רשאי

, אסר לטהר אין חבירו השואל. אבל להתיר רשאי איסור שום אין. ונראה עליו, "ל ז הרב למורי "פ דאע שאין

איסור שום 'ואסר א לחכם שאל אם, מ״מ השואל גבי מה, לראות סתם אחר לחכם לשאול לשואל, אסור לו

, הוא גם בפיו שיתיר כדי להודיע האחר לחכם ששואל בשעה השואל חייב. אלא לו, ולומר לו לו החכם פלוני

אסר, לי התיר או [ לי תלמידי רבינו. יונה]

ו. הדעת בשיקול טועה ה

29. מסכת תוספות זרה עבודה ז דף "ה ד א עמוד הנשאל לחכם

וא" - ויטהר לחכם ישאל לא וטימא לחכם הנשאל ת החכמים לכל ישאל לא וכי זה עם זה וידונו אולי ישיבוהו

וי״ל מדבריו. . אין חבירו להתיר רשאי יוכל אא״כ להחזירו משנה בדבר שטעה כגון או הדעת בשיקול אפילו

כאידך וסוגיא. . .

30. "ש רא זרה עבודה מסכת א פרק ג סימן

זה דבר אחר לחכם לומר הוא יכול אבל לחכם שאלתי פלוני ואסרו יראה ואם בזה לך נראה מה לי לשני

שטעה ויתווכח ילך הראשון משנה בדבר שטעה להוכיח יוכל ואם עמו חלוק. ואם יחזירהו בשקול עליו

הדעת להתיר נוטה שסברתו שאסר מה יכול ואין הראשון המשנה מתוך להוכיחו או. אמורא מדברי

יאמר אבל כך אומר אני דאיסורא חתיכה ושויתיה לאסור מפיך שיצא מאחר שאסרת מה מתיר איני ואין בידי

משנה דבר מתוך להחזירך אמורא** או

31. רבינו תולדות - ירוחם אדם וחוה חלק ב נתיב ה כא דף - ד טור טור כב א

בע״ז פשוט כך ויטהר לחכם ישאל לא וטמא לחכם נשאל שטמא חכם ובחולין אין חבירו פירוש להתיר רשאי

בסתר אחר לחכם ישאל לא שיתיר כדי הוראת על ויסמוך לו השני דכיון דאסרו חתיכה שוייה הראשון

אחר לחכם לומר הוא יכול 'אבל דאיסור לחכם שאלתי פלוני השיב וכן יראה ואם לך נראה מה לי שטעה לשני

יתוכח הראשון שהוא משנה בדבר טעה אם עמו פשוט ענין ואם יחזירהו הדעת בשקול תלוי יכול ואין

מתוך להוכיחו משנה דברי או 'יאמר אמור דברי מותר שהוא דעתו יכול ואיני שאסרת 'מאחר להתי יכול ואיני

אמורא' מתוך ולא משנה מתוך להחזירך. . וכל זה 'גדול הא דאם שוים בששניהם מיירי יכול בחכמה מחבירו

שאסר מה להתיר חברו אפילו במידי ' דתלי בסבר.'

32. שיטות קובץ עבודה מסכת קמאי זרה עמוד ז דף א

להודיע האחר לחכם ששואל בשעה השואל חייב אלא, ולומר לו לו אסר החכם פלוני, לי התיר או, לי

וכשישמע יש, אם דבריו החכם אם, אבל יאסור לאסור כח בידו אסר חבירו אין אם, אלא להתיר רשות כלל לו

שטעה יראה, ודאי ואין, כלל נכונים דבריו ואין שיוכל, אפשר להתיר ראייה יש האחר, ולחכם לאסור ראייה לו

. להתיר. . אחר, לאיסור, ויצאה ההוראה על שהסכימו על, ואף להתיר רשות אחר חכם לשום אין שגדול גב

בחכמה ממנו, ובמניין יש אא״כ, ולאחר ברורות ראיות לו. כלל ראייה אין [ תלמידי. יונה] רבינו

. ז מרבותיו מקובל ( ) אגמריה

33. "י רש מסכת נדה עמוד כ דף "ה ד ב אגמריה סמך

דטהור ליה דפשיטא - סמך אגמריה משום מעיקרא מטמא דהוה והאי אבל חנה בר בר דרבה כבודו הוה אי

. עלה סמיך הוה לא ליה מספקא

34. "י רש חולין מסכת מד דף דתליא "ה ד ב עמוד בסברא

איכא דהתם - בסברא דתליא לא דלמא לספוקי סמוך אגמריה רבה והכא מעליא סברא הוי גמיר דהכי

דפסוקת מרביה חללה ברוב הגרגרת

35. נדה מסכת תוספות עמוד כ דף אגמריה "ה ד ב שם, חולין {ובמסכת סמך, למסקנה

דדחה משמע } נידה שבמס' דבריו

נראה סמיך דאגמריה והיכא קמא משינויא ביה הדר דהשתא לפרש אסר כבר דחכם גב על אף להתיר רשאי

36. אשרי הגהות עבודה מסכת זרה פרק א הגהה ג סימן ב מקור26 {על ** }

אבל בסברא דתליא מילתא ה״מ אי 'מרבותיו גמי רשאי לטהר: . ע״כ הדעת בשקול דתליא מילתא אפילו

37. חולין מסכת "א הרשב חדושי ב עמוד מד דף בריטב״א }{וכ״כ

. . ולא דעת כן ' רבותי "ל 'ז התוס בעלי לה דגמיר במקום דאפילו אינו י ר" "ק ה דנדה וההיא להתיר רשאי

ולעולם בכך האמינה ולפיכך סמיך אגמריה קמא 'לשנויא איצטרכי דאי ליה דאמרה לאו הוה לא הכי ליה מדכי

. . .

38. בית למאירי הבחירה נדה מסכת כ דף ב עמוד

שאסר בחכם למד אתה דרכך ולפי שאין חבירו על לסמוך שיכול במקום אף להתיר רשאי הוא קבלתו שהרי

על אף שגמרא פי מיחוש שמתוך שידע עד טמאה שהאחר מצד תחלה מטמא היה בידו יפה בדק לא עיניו. .

וי" בתוספות כתבוה וכן יהא שלא נאמר לא שאסר בחכם שאף מ בסברא דתליא במילתא אלא מתיר חברו

מותר אגמריה דסמיך כל אבל. . וכן בה נסכמו שלדעתי אלא הדור גדולי "כ אא עיקר ראשון במקום

: ברורות שראיותיו

39. ( קלויזנר 'מנדל ר )מסכת פסקים עבודה זרה ז דף עמוד א

גמיר אי לחלוק יכול מרבו, ולהתיר עליו אפילו בשיקול תלוי הדעת

40. בית "ת שו שלמה חלק דעה יורה ( ב ) ג-ד כרך סימן יד

לומר שייך היה בימיהם דוקא, אבל כן לומר שייך לא זה בזמנינו, סמוך אגמריה המראות בענין דאין אלא לנו

הש״ע דברי מראה רק לטהר דאין וירוק לבן למראה קצת אף שנוטה, וכל כלל באדמומית לספקם שאין

אדמומית לשחור או, טמא מקובל איש שום ואין אגמריה לומר שייך לא המראות בפרט מרבו סמוך בכהאי

, כגוונא ובודאי עלמא לכולי גונא בכהאי המראה אם מסברא הוראה רק הוא הזה בזמן למראה נוטה אינו

, ושחור אדום ובודאי טמא הוא טימא בהוראה חכם אי ואין חבירו טיהר אם, ואף לטהר רשאי כלום אינו כמו

הראב״ד. שכתב לספרדים אשכנזים פסיקת בין מח' בעניין טה״ב דברי בהמשך. }{וראה

. ח לאסור- אם המסתפק חכם לאיסור שפסק נחשב האם

41. בית למאירי הבחירה מסכת חולין עמוד מד דף ב

שטמא חכם שאסר או אין שכנגדו לטהר רשאי טעה אא״כ להתיר או בתלמוד ידוע בדבר האחר הזה ובזמן

לראשונים ידוע בדבר לסמוך שמומחים מאותן מסברא אבל עליהן אינו על להורות רשאי שהורה מה חברו

אסר לא "מ ומ הואיל לאסור חוכך הראשון היה ואם הרי עדין חברו להתיר רשאי. . .

42. סימן ג חלק "ז רדב "ת שו ) (תתקה תסו

שאלת הא על ממני שאסר ת״ח דאמרינן אין חבירו גדול היה. אם להתיר רשאי יכול אם ממנו אם. גם להתיר

שלח חבירו עם הדבר לו יכול אם לאסור ראיותיו יכול ואם ולהתיר לסתור חבירו לאכול המתיר חבירו מאותו

דבר כיון מותר הוא אם והתיר עבר ואם אסר שחבירו נוהג ואם היטב יבאר. הכל לא או זה דין 'באותם אפי

שלא: להוראה הגיעו

תשובה משיב הריני על אחרון. ראשון מענה יתבאר וממנו שלא ברור. הדבר לשון אלא הדברים נאמרו

באותם להוראה שהגיעו. . תפשוט ומכאן דע" האחרת השאלה נמי אמרינן לא כ אין חבירו להתיר רשאי

אלא שאסר בזמן בדבר איסור והורה ההיא כגון דנפקי אלא הדבר פסק כשלא אבל ואסר דרבא שפורי

כנושא וכותב בדבר ונותן לאסור ראיותיו " דרבב קמיה דשדריה דרב כעובדא לחבירו ושולח פשיטא ח

להתיר דיכול. .

. ט חתיכה אותה דווקא

43. בית למאירי הבחירה מסכת הוריות עמוד ג דף א מקור15 לעיל במאירי ראה {וכן }

איסור שם עליה שהורבץ מצד אלא נאמר שלא שמאחר שאסר חכם שהורבץ מה לאסור דיינו האיסור עליו

ומ״מ לבד הדורות גדולי שלפנינו על שנאסרה שכל כתבו חכם ידי אין בה כיוצא מתירין נאמר שלא לשעתו

שם הרבצת מטעם אלא איסור של מכבודו יתברר שלא ראשון וכל טעותו שמתירין איסור אותו אף בעצמו

אחרת בחתכה אין הוא רצה אם כבוד משום אלא שאינה אחר ומ״מ כלל כבוד כאן אותה אף להתיר בעצמו

בעצמה חתיכה שאסר בה כיוצא או רשאי או במחילת אחר אפילו בכלם מותר ובדיעבד כבודו יראה וכן לי. . .

44. מסכת "א הריטב חדושי נדה עמוד כ דף ב

שכל יודע הוי שאמרו שאין חבירו לטהר רשאי להתיר או אלא אינו באותו נדון, עצמו ומודיעין לשואל לו שאין

הדין שהם אלא כן עושין כן חכם הוראת מפני בחתיכה דאיסורא חתיכה דשוויא ראשון, וכשטעה בלבד זו

, התם כדפרישנא דוקא הדעת בשקול דם ותראה תחזור שאם לאשה ומודיעין שתמנה, ממנו לחוש לה ושאין

בפעמים כזה לדם, אחרים חומרא לא דאי קולא לה דאתי אדום דם חזיא דהדר. זה ירוק לדם ומשלימתו

45. ה "ת שו "ז רדב שם

דלא שתדע צריך. . עוד אמרינן אין חבירו אלא להתיר רשאי בעובדא אבל גופא עובדא בהאי על אף אחריתי

להך דדמיא גב להתיר רשאי ימשוך הדעת בשיקול שיטעה אחד דאלת״ה וזה לעולם הטעות אותו טעות ודאי

לא אלא הוא אלא אמרו. גופא עובדא בהאי. .

. י דאיסורא– 'חתיכא דין 'ביאור (דרבנן/דאור איסורו )'ותוקף

46. קלוגר (הגר״ש ז. ע״ז עבודה )עבודת

47. "ת שו חכם נג סימן צבי

וצדקו ז" י מהרמא" דברי שסמך ל הדברים על ופסק הללו כן דמילתא בהגהותיו סופרים ובשל היא דרבנן

אחר הלך המיקל

, כאן עד סיכום

. א דאיסורא2 חתיכה שויא (כבודו, נוסף חכם לשאול האיסור בטעם ראשונים, מח'.)תורות

' ב ישאל לא שהשואל ובלבד הנשאל, על הינו האיסור ב. ', סתם יספר אלא שאל ש השני לחכם

משנה בדבר שהטועה הדבר מוסכם שכן נותנת, הסברא {וכן לו ואסר/התיר פלוני חכם ל

שיכול פשיטא אלא לאו, אם משנה בדבר בטעות מדובר האם לשואל מניין וא״כ, חוזר,

ופרטיו שאסר. ." "חכם בדין והאחריות לשאול חכם ה על הינה. } נשאל

ג. ""חכם = להוראה הראוי. חכם

ד. ראשונים 'מח לחכם מותר האם לאסור שני ה התיר אשר את האיסור בטעם (ותלוי הראשון

.)כנ״ל

ה. ה. ' משנה ב׳דבר טעה הראשון החכם כאשר להתיר יכול השני חכם

. ו ראשונים, מח' הראשון החכם את לשכנע הצליח כאשר להתיר יכול השני החכם האם

טעה שהוא. הדעת בשיקול

ז. מרבו מקובל השני החכם כאשר האם ראשונים מח' להתיר הוא אסר אשר את להתיר יכול

. חברו

. ח ל- נחשב אינו לאסור, הראשון החכם הכריע לא עוד כל שאינו ואע״פ שאסר' 'חכם

שמתבלט או להתיר.'מצליח'

ט. 'חתיכה באותה דווקא אמור להתיר רשאי חברו שאין 'הדין בחתיכה לא אך חברו, שאסר

לראשונה זהה היא אם ואף אחרת. בעניינה

. י מדרבנן הינו חברו אסר אשר את להתיר. שהאיסור נראה

ו מתשובת השואל ידע ובטרם אסר, ראשון חכם כאשר. יא ששלח (וכגון הראשון החכם מת

מקור45 {ראה להתיר השני לחכם שמותר קלוגר הגר״ש כתב לשאול) שליח. }

. יא הלכה

48. ותלמיד רבו כבוד הלכות יו״ד שו״ע רמב סימן חכם סעיף רמ״א - לא

: . . הגה (רבינו שטעה קבלה לו יש אם אבל הדעת, משקול להתיר רשאי חבירו אין שאסר, , חכם

, משנה בדבר שטעה או. י״א בשם )ירוחם ורמב״ן ורשב״א ראב״ד בשם כוכבים דעבודת פ״ק (הר״ן להתיר. יוכל

המורה עם וליתן לישא יכול הדעת, בשקול טעה אם ואפילו. ב נתיב סוף ירוחם ור' ורא״ש ותוס' )'ז״ל

ור ורא״ש ותוס' ואגודה במרדכי '(שם לשני (לשאול) לשואל איסור אין ולכן הר״ן.)(סברת בו שיחזור. עד

. ורא״ש ותוס' ב' נתיב ירוחם )(רבינו לאסור הראשון הורה שכבר אותו שיודיע ובלבד. , שם )ירוחם ואפילו

פרק באשיר״י משמע (כן הדעת שקול מכח לאסור לשני אין הוראתו, חלה וכבר הראשון התיר. אם

שנראה מה להורות שיכול פשיטא אחר, במעשה אבל עצמה, הוראה באותה זה וכל. דע״א )קמא

וע״פ רשב״א וחדושי /קע״א/ קע״ב שורש. אליו.)(מהרי״ק

1- > להתיר. יכול משנה בדבר בטעה או קבלה לו ביש נה )(ס״ק [בש״ך קבלה לו ביש להתיר שאין כתב

החזיק יעקב משכנות תש' בשם יח )(ס״ק בפת״ש אך ו הרמ״א דברי ב ביאר דווקא שזה " חכם אם מוכרח הראשון

להודות לקבלתו על יחלוק ולא כשישמע רבותיו שיוודע אחר גם אם אבל זה, של על גם יחלוק לו דרב רבותיו

גובריה ודאי שאין." להתיר רשאי, ובחו״ש הנ״ל כפת״ש פסק ו') צח ע״מ (נידה כתב, קבלה בהגדרת (ו

שיש "כלומר נו הש״ך)ס״ק ( קבלה לו שאין הדין זה וא״כ כן " טעה ( יז) (ס״ק בפת״ש וראה מה ב- בטעה הדין 2

סברות, משום ואחת ד״מ משום אחת שק ה״ד) לקמן וראה מד שכה״ג. קבלה] דברי נקרא הפוסקים שדברי,

2- > (ס" "ך [ובש בו. שיחזור עד הראשון החכם עם וליתן לישא יכול הדעת בשיקול אף ק )נח כתב " נראה

בשקול טעה דוקא הדעת דהיינו דפליגי תרי תנאי או אמוראי כחד האוסר ופסק פוסקים או מינייהו וסוגיין

כאידך דעלמא. . אבל אם על אף הדעת בשיקול שטעה להתברר יכול אינו נושא שהוא פי המורה עם ונותן

חוזר שהוא עד להתיר יכול אינו. . דכל יכול שאינו משנה מתוך להחזירו על אף אמורא או ומודה שחוזר פי

הדעת לשקול שלו להתיר יכול אינו כיון דאיסורא 'חתיכה דשוי. . כשמברר ודוקא טעות היתה שהוראתו

משנה בדבר הדעת שיקול או היה בטעות דהא דאיסורא חתיכה שויא למימר ליכא כה״ג בטעות ובפת״ש

אא״ז תש' בשם נט )(ס״ק, ובחו״ש הנ״ל הש״ך דברי על להשיג הביא וביאר כפת״ש פסק י') ק' ע״מ (שם

- ה ופסק הפוסקים מח' יש כאשר הינו ששקה״ד 1 כ- נוהג העולם אך מהם כאחד ה- ושכנע 2, 2 הראשון את

ה- אין הדעת ובאומדן בסברא בטעה אך בראיות, טעה שהוא 2 ]. להתיר )יכול

3- > שאל שכבר הנשאל השני לחכם שיודיע ובלבד לשאול לשואל מותר ל. לו ואסר/התיר ראשון חכם

4- > לאיסור. ובין להיתר בין כנ״ל) שיכול מתי (להוציא ראשון מחכם אחרת להורות יכול שני חכם אין

[ו הוראתו 'חלה )'(באם הש״ך והגר״א נט )(ס״ק לאסור חברו יכול שהתיר, שבחכם וכתבו, חלקו שם עז )(ס״ק

הטעם (וע״פ דאיסורא) חתיכה ששויא וכן "ש בפת "ק (ס )כ ג״כ הרדב״ז. . שחולק תש' בשם כתב " אלא זה על

והתיר הדעת בשיקול טעה אם מחזירין ואוסרים הוראתו בעל אפילו כרחו חכמה דאין ' ה נגד עצה ואין ואפילו

המתיר בעצמו אינו בדבר קולא לנהוג רשאי טעה הרוב דלדעת כיון בשיקול." הדעת כתב שאסר בחכם, וגם

הש״ך חברו שאסר את להתיר יכול בביהמ״ד יחד שניהם כאשר אבל הוראתו כשחלה דווקא. היינו נב )(ס״ק

הש״ך כתב ועוד נג- )(ס״ק זה. ."כל 'גדול הא דאם שוים בששניהם מיירי מה להתיר יכול בחכמה מחבירו

שאסר חבירו ' אפי הש״ך,"וכתב בסברא דתליא במידי התיר אם אף שווים שבשניהם נד )(ס״ק. מותר אינו

להאיר יש עוד שנחלקו הט״ז יח )(ס״ק והש״ך חלה ש נחשב מתי שם) '(נקה״כ ' אתו הור הראשון של (כדברי

כאן )הרמ״א ראשון בחכם מדובר (בנד״ד לשנות השני לחכם אין שאח״כ הכוונה שם, ולנקה״כ ), שהתיר

מקור45 גם (ראה ונתפשטה חלה שהוראתו )לעיל].

5- > ראשונה. בחתיכה רק הינו (האיסור לו שנראה מה כפי להורות השני אחרת)יכול בחתיכה

ש״ך [וב החכם "ואם מהרש״ל בשם כתב ס )(ס״ק חומר מחמת אסר הראשון וסייג גדר או להתיר יכול אינו

אחר במעשה אפילו (ס" שם ובפת״ש " ק )כא ציון שיבת שו״ת בשם " החכם נשאל אם דוקא דזה השני אז עליו

מה לפסוק רשאי שנראה אחר במעשה אליו. . קופץ להיות אבל לא אחר חכם שאסר מה להתיר מאליו

. שמענו"]

49. ערוך דעה יורה השולחן סימן רמב סעיף נט- סג

הטעם דהנה דה״פ והנלע״ד. . מפני זה אם וממילא ע״ש דאיסורא חתיכה עלה חל אסרה שהחכם שכיון

משנה בדבר טעה החכם בח״מ דמבואר הדעת בשיקול או 'כ״ה סי לא להיתר אזלא דעלמא דסוגיא והיינו

דאיסורא חתיכה שייך לעשות שא״א כמו חלב משומן. . ולכן כיון הטעם שאין מפני מותר חכם של כבודו

שאל שכבר להאחר שיגיד ובלבד לאחד עוד לישאל להשואל אם ויראה להראשון שטעה לברר ביכולתו

מפורש מדבר דעלמא מסוגיא או שיש או יכול להיתר בקבלה לו וכן להתיר אפילו מסברא רק מתיר אם

אם בעלמא יורה הראשון ואם מותר לו אסור לאו עוד. . ואומר יכול דסברא הדעת בשקול טעה אם דאפילו

לישא שיחזיר עד וליתן כלומר בו שחוזר דכיון כמ״ש דאיסורא החתיכה נסתלק בו. . או שטעה יראנו בדיני

ממונות בקבלה או ואז דעלמא בסוגיא או א״צ [ חזרתו וסקנ״ח "ה בסקנ והש״ך על לחלוק האריך וסקנ״ט

וכל הרמ״א וכבר כהרמ״א והעיקר צע״ג דבריו בזה הארכנו לישרים אור בספרנו ו 'קמ" סי מתברר ז וכ" ע״ש

הראשונים מדברי: ] ודו״ק

י״א. . דדווקא וי״א בששוין ולכן אמרו אין גדול כשהוא אבל להתיר יכול חבירו ממנו [כ" להתיר רשאי הש״ך כ

] "ג סקנ דמחולקים דכיון נוטה הדעת וכן בעלמא בסברא ישרה יותר הגדול דסברת וודאי ולכן בהיפך גם

וגדול שהתיר בחכם יאסור לאסור נוטה דעתו ממנו חלה אפילו ראשון של הוראתו שכל וכ״ש רב

במקומו כלום אחר הוראת שאין שלא באותם ו וק" להיתר הן לאיסור הן להורות ומתנשאים להוראה הגיעו

ממש שום דאין דבזה ודע נחשב ממש וכלא בהוראתן שאמרו אין להתיר יכול חבירו בדיעבד אפילו אינו

[ש״ך הראב״ד בשם ן הר" כ״כ מותר ]עוד הריב״ש וכ״כ סקנ״ד החכם דאם מהרש״ל בשם כתבו אסר הראשון

לא הדבר מפני הדין אלא וסייג גדר מפני אין להתיר יכול השני [שם אחרת במעשה אפילו ] סק״ס ותמיהני

איך לאחרים להורות וסייגים גדרות מעצמינו לעשות ביכולתינו וצ״ע:

נמצא שלא ודע שאסר דחכם זה דין אין לא להתיר יכול חבירו בטור ולא ברמב״ם 'מפורשת גמ והרי

ולא מקומות בכמה היא ראיתי שהעיר מי אלה לרבותינו דס״ל והנלע״ד בזה שנתפשטו אחר דעכשיו

ספרי כלל שייך לא והפוסקים הש״ס זה דין זה דדין נתבאר כבר שהרי אלא אינו בסברא כשנחלקו

בעלמא ועכשיו הוראה דבר לך אין שאין ' גמ מאיזה ראיה לה להורות בכלל הוא ורחוק פוסק איזה או

בעלמא בסברא שגם משום ואי מחולקים הפוסקים מממרים בספ״א הרמב״ם ביאר בזה באמת אך וז״ל

חכמים שני שנחלקו מתיר ואחד אוסר 'אחד וכו הלך תורה 'בשל וכו הלך סופרים בשל המחמיר אחר

ורבינו עכ״ל המיקל אחר הרמ״א "מ בח אלו דברים הביא "ה 'כ סי שוין כשהחולקים דדווקא בזה והוסיף

ולא נגד יחיד ולא גדול נגד קטן ע״ש רבים. . .

50. שיירי בית הגהות הגדולה כנסת יוסף יורה סימן דעה רמב

. מד היד כל בפרק אמרינן סמיך אגמריה דאי. וכתב להתיר רשאי מלחמות משבית בספר ו פיג' הר״ע סימן

סמיך אגמריה הפוסקים,'דראיות ט. מיקרי

. לא נג שאסר חכם אמרינן אין חברו, המדרש בבית הובאה לא שמעולם חדשה בהוראה אלא להתיר רשאי

שהותר דבר אבל חכמים יד על בשכבר אחד חכם ואסר ימים כמה היתר בה ונהגו. להתיר יכול חברו כן

משמע. קע״א שורש ממהרי״ק ב״ץ הר״ד מלחמות משבית בספר צרפתי הר״ש,'וכ״כ ג סימן שם לוצאטו

,' א בסימן בספר ועיין ו נ" דף מים פלגי ע״ב. יורה יוסף בית הגהות הגדולה כנסת שיירי דעה רמב סימן

שאסר. חכם נה טעם ונתן פגום וטעמו, התלמוד מן חברו מפדוה. הר״ם להתיר רשאי, "ג ל סימן י בסס" ועיין

. וע״ג פ״ב

שחתיכה בהנחה שאסר. חכם נו, ובא חלב זו רעהו שהוא ונמצא וחקרו, שומן. רשד" להתיר רשאי חלק ם

א״ה י״ז. סימן אליהו הגר״מ בשם בורשטיין הרב. }קבלת לקמן {וראה

. סד שאסר דחכם זה דין אין חברו להתיר רשאי נוהג אינו בזמן מלחמות משבית בספר ו פיג' "ע. הר הזה

.' ט סימן נראה ואין דעת כן בספר שהביא הרד״ך זאב בנימן,' ג סימן של ודעתו גם זאב בנימן נראה אין כן

. הפוסקים שאר מדברי

51. [ חכמת שלמה שם

הוא אם חוזר המורה אם והנה מותר עצמו לאכול, ממנו פנים כל על או נפשיה לגבי דאיסורא חתיכה הוי. .

להמורה דאסור משמע חוזר אם אף עצמו בו]

52. "ת שו לך האלף שלמה חלק רנה סימן דעה יורה

גם דבזה״ז י בבל" עיין שייך לא שהתיר חכם ומכ״ש שאסר שחכם זה דין והוא שם עיין וכו:' נכון לקמן. }{ראה

53. ערוך שולחן הלכות משפט חושן דיינים כה סימן סעיף א

כל דיין שדן, והידועים הגלויים בדברים טעה, אם וטעה ממונות דיני במשנה המפורשים דינים כגון בגמרא או

או, חוזר הפוסקים בדברי הדין ודנין כהלכה. אותו

54. פתחי חושן תשובה "ק ס כה סימן משפט ב

) (ב או. הפוסקים בדברי [ בהשמטות הספר בסוף יאיר חות בתשובת עיין מה, דכל ]שכתב במסוגר 'קס״ה סי

דסתם י הב" לן ולא "ע בשו חלקו הבאים עליו אחריו חולקים דעת הרמ״א שהביא, ובמקום משנה דבר הוי

, ג״כ עמהם והסכים בארצות משנה כדבר ה״ל הללו, ה״ל הכריע ולא י״א שכתב. ובמקום כוותיה דנוהגין

סמ״ע וש״ך בכל משנה כדבר בהכרעתן. ענין. . מחלוקת יש ואם, לא והש״ך "ע הסמ בין כח גרע הש״ך לדעתי

גם, וה״ל להוציא אף כוותיה לפסוק "ע הסמ על שחולק במקום משנה כדבר כן דקיי״ל, אף כבתראי כי שמעתי

מאד שקשה "ע הסמ נגד להוציא לפסוק. . ידע דלא שכתב עוד זה בזמנינו היכי הדעת בשיקול טעה דמי

ודיתברר ודאי, אחר שטעו שנזכר מה כל דקיי״ל משנה בדבר כטעה "ל ה פוסקים בספרי: ,'ע״ש כו

55. 'י סק״ט- רמב יו״ד יהודה לחם בית

56. - שלא ע״מ ח״א הבית טהרת שלב

שלמה. . לך האלף מרן דברי הביא אין שאסר שחכם הדין שייך לא הזה שבזמן הנ״ל, יהודה לחם בית

שאסר שחכם שהדין משמע פוסקים שאר שמדברי אמת והן ע״ש. נכון. שהוא וכתב להתיר, רשאי חבירו

יורה (חלק חיי בעי בשו״ת עצמו הגדולה הכנסת שכתב וכמו הזה, בזמן גם נוהג להתיר רשאי חבירו אין

בזמן גם נוהג הנ״ל שדין להו דסבירא הפוסקים כל משאר נדחית זו ברא שס קנא), סימן סוף דעה

למה לסניף לאצטרופי דחזי נראה מקום מכל ע״ש סד). אות שם הגדולה בכנסת כתב (וכן. . הזה

שאסר מה להתיר יכול האחרונים, רוב סברת על המתיר הרב נשען אם פנים כל שעל שכתבנו

. הנ״ל השלחן הערוך כן גם שכתב וכמו חבירו, . . . רוב דעת על נשען המתיר כשהחכם פנים כל ועל

כתב וכן הראשון. שאסר מה להתיר השני ויכול וחוזר, משנה בדבר כטועה הראשון הוי האחרונים,

לדבריו ראיה מביא שהמתיר שכל יד, כתיבת בתשובה שמצא נא) אות רמב (סימן הגדולה הכנסת

חבירו שאסר מה להתיר יכול. מהפוסקים, . ע״ש שרוב וה״נ גדולה ראיה לך אין מתירים האחרונים

{ חבירו שאסר מה להתיר ורשאי. מזו, ובחו״ש ה- לחכם שאין כתב טו קא ע״מ 2 רובב מכח להתיר

הראשון. } הוראת כבר שחלה מכיון שמתירים, פוסקים

להחמיר אחד חכם והורה והאחרונים, והרמ״א מרן בו שנחלקו שבדבר לפע״ד נראה עוד כדברי

מ הוראות עליהם שקבלו המזרח עדות מבני הוא והשואל מרן, כדברי שלא וסיעתו, הרמ״א בין ן ר

בשם ג' סמן סוף דעה יורה חלק א' חלק אומר יביע בשו״ת שכתבנו (וכמו להחמיר, בין להקל

ליה דהוה ן, ר מ כדעת להתיר ולהורות הראשון, של הוראתו לבטל אחר חכם רשאי האחרונים),

. וחוזר משנה בדבר כטועה הראשון. . כורתים היו אליעזר רבי של שבמקומו (קל.) בשבת שמצינו וכמו

שלא המורה זה ולפי בתשובה. הרשב״א כתב וכן למילה, איזמל לעשות פחמים לעשות בשבת עצים

(סימן הגדולה הכנסת כתב בזה וכיוצא ע״ש. וחוזר. משנה בדבר כטועה נעשה ום המק באותו כדבריו

הובאה שלא חדשה ובהוראה בדין אלא להתיר רשאי חבירו אין שאסר חכם אמרינן דלא נג), אות רמב

ואסרו אחד חכם ובא כדבריהם, ונהגו חכמים, ידי על כבר שהותר דבר אבל מעולם, המדרש, לבית

המורה החכם ביד שאין כדבריו, ונוהגים מרן, פסקו שכבר בנידון שכן. . וכל להתירו יכול. בירו ח ואף

ודעת בדבר, האחרונים נחלקו אם מכ״מ בעלמא. . ובסברא העין במראית תלוי שהכל הדמים במראות

והורה בטהרה, בהפסק בזה החמירו וסייעתו אדם שהחכמת. . זהב כמראה צהוב מראה כגון להקל, מרן

טהור כזה שמראה שסובר מרן כדעת ולהתיר הראשון הוראת לבטל אחר חכם רשאי אסור, ל אחד חכם

{ובחו״ש הוא. . . כמנהגו לשואל להורות החכם על שאמנם טז, שם ( ל בהורה אך ) ממונות דיני הוציא

ראשון הוראת חלה וההפך, לספרדי ). אשכנזי

57. צח ע״מ נידה שני חוט – דינים קב, כלליים נוספים

57. (ע״מ55 ח״ג פועה משו״ת העולה – 63 התיר אחר חכם מכן ולאחר לאסור חכם בו שהורה [מראה. ])

א. אוסרים יש אם אך בטלה. והוראתו משנה בדבר הטועה איסור הוראת הוי להיתר ברור המראה אם

כלאב.)(הרב הראשון כהוראת להתנהג יש המתירים. ויש

ב. שהחכם הפוסקים מגדולי הוכחות מביא חכם אם בספרים, כתובות ההלכות ככל שרוב בזמננו

יכול טעה שהראשון ברור לשני אם רק ובעדים, הדין. שחזור משנה בדבר כטועה דינו טעה, הראשון

. כלאב הרב כדברי והסיפא כערוה״ש דבריו ליאור, דב להתיר)(הרב

ג. לשני אין האוסרים, כדעת שסובר מפני אסר הראשון אם אוסרין, ויש מתירין שיש מראות בעניין

בערוה״ש כמבואר להחזירו אותו לשכנע וינסה הראשון עם לדון צריך אלא הדעת, משיקול להתיר

רבינוביץ א. נחום.)'(הרב

ד. הראשון החכם לידיעת הובאו לא השאלה מפרטי חלק שאם אליהו מהגר״מ קיבל בורשטיין, הרב

ח״י אות בחו״ש וכנ״ל להורות יכול. השני

נכתב עוד ה. לחכם הלכה והאישה היה, לא שמקל הזוג בני של הקבוע הפוסק אם להקל מקום "יש שם,

שהחמיר."אחר

- חברו שאסר את להתיר יכול שחכם להלכה עולה בהם המקרים לסיכום,

א. ובימינו, משנה. בדבר חברו בטעה לקבלה נחשבות )(וכן, לד״מ נחשבות בספרים הכתובות ההלכות

ולכן, חברו דברי להתיר רשאי האחרונים, רוב על שנשען וכגון לדבר ראיות מביא. אם

ב. הראשון החכם בפני הובאו שלא לשאלה צדדים שנוספו או המציאות בפרטי חברו. בטעה

ג. ו בסברא חברו על חולק כאשר אף ש נראה ב הדעת שיקול הראשון, שאסר את להתיר יכול ובתנאי

מההלכה ראיות ע״פ בו לחזור חברו את שמשכנע הראשונה מהוראתו ידו את מושך אכן. והוא

ד. דאור ספקא משום הראשון ואסר בפוסקים מח' יש כאשר או הספק מחמת אסר הראשון 'כאשר

. לחומרא

ה. מנהגי׳עדת׳ו ע״פ שלא ו לחומרא פסק הראשון החכם כאשר להקל מקום שיש נראה של השואל או

רב ת הוראו ע״פ במקום הולכים ואכן (במידה השואל של מקומו של או השואל של הקבוע הרב ע״פ שלא

מסויים).

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

כיצד ניתן לנחם את האומה-שבע דנחמתא

תילגרמ ברה רועישל – ןימוחנת ק בל ת

בס״ד נחמו– ""נחמו כיצד תנחומין? קבלת

א. ישעיה א- מ: ב. ק יכֶם אֱֹל יֹאמַר עַמִּי נַחֲמּו נַחֲמּו צְּבָׁאָּׁה מָׁלְּאָׁה כִּי לֶיהָׁ א וְּקִּרְּאּו יְּרּושָׁלִַּם ב ל עַל דַבְּרּו

כִּפְּלַיִּם י-וה-ה מִּיַד לָׁקְּחָׁה כִּי עֲֹונָּׁה נִּרְּצָׁה כִּי חָׁטֹאתֶיה. ַבְּכָׁל

ב. רבתי פסיקתא ורפא ישעיהו אתא ופרע, ירמיה דאמר מה כל כט- פרשה ואמ הכה ]…[ירמיה ר:

לה" מנחם אין בידיה ציון "פרשה ( י א, איכה ואמר" ישעיה בא ז) " יאמר עמי נחמו נחמו

אל". ק יכם

ג. ש, , ואתחנן משמואל ם אלי וקראו ירושלים לב על רה״דברו בהפט תרע״ז- שנת ה".

ל פ ע לפרש יש בוד כ שהגיד מה י ק דושת משה" אל שבין״ויקרא בהפרש זצלה״ה אדמו״ר אבי

- ש״ויקרא" בלעם", אל ל״ויקר - הלום״ויקר" להתקרב, פירושו והיינו אליו, בא שהדיבור הוא

בינו שה ר שמ ליו ה ע שלום נתעלה ולא כמקודם בטינופו נשאר בלעם אבל הדיבור, לקראת נתעלה

לחוץ מבוקשו לו שמושיטין הפתח ע. ל הדופק במצורע ע״ב) ר' (ח״ג ר קה דוש הזוה וכמשל כלל,

ו ש כמ נחמה דברי לשמוע בכחם שאין עד לב אטומי בגלות ישראל והנה ) ו (שמות כתוב " ולא

ר מקוצר משה אל שמעו קשה," ומעבודה וח וע יין שם. רמב״ן

אלי "וקראו נאמר: ל הז ע כדי ממצבם למעלה הלום תקרבו שי שהפירוש ה", שיהי ה בכחם

עמי" נחמו לנביאים״נחמו הציווי עיקר וזהו הנחמה את. לקבל הנחמות שיאמרו היינו,

ויתקרבו שיתעוררו ישראל ללבות שיחדרו עד עצום בכח. הדיבור לקראת הלום

ש ל וי הי בכפלים מתנחמים פ״א) סוף (איכ״ר ז״ל שאמרו שזהו ומר ינו וההכשר הנחמה גוף

הנחמה. לקבל

 ולהכשירה האומה את לנחם כדי הנחמה במהות להעמיק הצורך תנחומין. לקבלת

ד. לכלל. ביחס תנחומין מקבלין כיצד יועץ. בפלא 'נחמה' ערך – הפרטי באדם תנחומין קבלת

ה. ת בצרה איתנו שה' הכרה מין- נחו

, זוטא אליהו דבי תנא כא- פרק כוס ממני וקבלו בואו עכשיו בני לישראל הקב״ה יאמר ואח״כ

ביתך מתוך והוצאתנו עלינו כעסת חלה בת עולם של רבונו לפניו ישראל ואומרים תנחומין של

אותנו! ? לפייס באת ועכשיו העכו״ם לבין והגליתנו

דומה הדבר למה משל לכם אמשול לישראל להם הקב״ה ויאמר

בא הוא ימים לאחר מביתו והוציאה עליה כעס אחת פעם אחותו בת את נושא שהוא לאדם

ואמר לפייסני באת אתה כשיו וע מביתך והוצאתני עלי כעסת מתחלה לו ואמרה אותה לפייס

לא אני אף אלא לביתי נכנסתי אני מביתי שיצאת שמיום בלבך תאמר שמא אחותו לבת לה

לביתי. נכנסתי

תילגרמ ברה רועישל – ןימוחנת ק בל ת

בביתי וישבתי עליתי לא מטה של ביתי את שהחרבתי מיום בני לישראל ברוך הקדוש אמר כך

ובטל. יושב הייתי אלא מעלה של שאני לי מאמינים אתם אין אם לישראל להם הקב״ה ואמר

ה השירים (שיר שנאמר טל מלא שהוא ותראו ראשי על ידיכם את תנו לביתי נכנסתי )לא

לילה" רסיסי קוצותי טל נמלא "שראשי 1.

ו. לארצו ישוב ישראל ועם תסתיים שהגלות הנחמה

1. לא פרק ירמיה יד- ר׳ה אָׁמ: טזַכֹה עַל מְּבַכָׁה ל רָׁח תַמְּרּורִּים בְּכִּי נְּהִּי נִּשְּמָׁע בְּרָׁמָׁה קֹול

ָׁבָׁנֶיה. ינֶּנּו א כִּי בָׁנֶיהָׁ עַל לְהִנָחֵם מֵאֲנָה אָׁמַר׳ה כֹה ש י כִּי מִּדִּמְּעָׁה ינַיְִּך וְּע מִּבֶכִּי קֹולְך מִּנְּעִּי

נְּאֻם׳ה לִּפְּעֻלָׁתְך שָׁכָׁר ָוְש. אֹויֵב מֵאֶרֶץ בּו לִגְבּולָם. בָנִים וְשָבּו נְּאֻם׳ה לְּאַחֲרִּיתְך תִּקְּוָׁה ש וְּי

2. מוהר״ן- ליקוטי ספר סז- סימן בתרא מהדורא מבכה "רחל תבות: ראשי מערב כי

כה בתרא (בבא במערב שכינה כי האריז״ל), בכתבי (כמובא ל״א), (ירמיה בניה",)על

בוכה והשכינה בניה על מבכה "רחל ל״א): (ירמיה בחינת ישראל, על כביכול, , ומיללת,

ישראל צרת על בוכה שהיא איננו" כי בניה על להנחם, מאנה ואינם בגויים המפזרים

מקומם על בית חרבן על ומיללת בוכה השכינה ששם ', המערבי 'כתל בחינת ]…[וזה

על מבכה רחל שם ערב" ב״מ כי המקדש, כנ״ל. בניה,

ז. ב״עמי" הנחמה – עמי נחמו נחמו

טמונה עצמה בה אלא תנחומים, לקבל ישראל לעם ה' של הפניה רק אינה 'עמי' המילה

הנחמה2.

בעם המתגלים והאהבה האחדות גילויי את כשרואים - "בעמי"! – במה? נחמו. נחמו

נחמה. ישנה – ישראל

ב, ני םתא רחבנה, םעה – "ימע" םתאש םכבל לא ונתתש ךכב המב? ומחנ. ומחנ ןכו,

למענכם. אלא עשיתי לא שעשיתי מה וכל אוהבכם, אביכם, ואני

ח. ה לגלות שוב נשוב נחטא שאם מחשש תנחומין לקבל קושי

1. : נד ד ישעיה תִּשְּכָׁחִּי עֲלּומַיְִּך בֹשֶת כִּי תַחְּפִּירִּי לֹא כִּי תִּכָׁלְּמִּי וְּאַל בֹושִּי ת לֹא כִּי תִּירְּאִּי אַל

אַל ְּוְּחֶרְּפַת עֹוד. תִּזְּכְּרִּי לֹא מְּנּותַיְִּך

2. על דוד ודות מצ הפסוק - תיראי" "אל ברד״ק בדומה )(וכן מגלות צאתך שיהיה תפחדי אל

לעולם עוד תבושי לא כי ורעות רבות צרות בארצך שמצאוך הגליות משאר כצאתך זה

בחושבך דולה ג ולהראות ראש להרים - תכלמי" הבבלים״ואל אל ונכנעת משועבדת. להיות

בנו. בכאב הכואב כאב השכינה. וצער צערו גודל את להבין הקב״ה, את לנחם צריך ובראשונה בראש – אב מנחם 1 מרצבך. הלל הרב בשם 2

תילגרמ ברה רועישל – ןימוחנת ק בל ת

- תחפירי" לא שוב״כי תגלה. פן גולה" ללכת עוד תחפירי שלא מובטחת היה. כי בושת כי

- תשכחי" עלומיך הבושה ומטולטלת גולה היית כאשר נעוריך בימי לך שהיה הבושת כי

כ עוד לך יקרה לא כי תשכחי הזאת הראשו ידה על להזכר זאת נות3.

ט. תנחומין– התארכה– הגלות למה הבנה ומעלת העתידה הגאולה

1. ישראל- נצח, מהר״ל יג- פרק לומר אפשר איך כי הגלות, אריכת על מאוד ברור טעם וזה

אחרת סבה כאן ואין זה, אל סבה יתברך השם כי הפעל, אל לצאת מוכן תמיד גאולה שיהיה

תמיד כך כל נמצא ואינו הטבעי, העולם מן רחוק הוא לכך יתברך, השם רק הגאולה אל

יתברך השם הוא זה אל סבה ה בפרט, האחרונה הגאולה כי הטבע. אל קרוב שהוא דבר כמו

הזה עולם מן רחוקה שהיא מפני דבר, בכל עליונה יותר הגאולה מעלת כן גם ולפיכך בלבד.

הגאולה היתה שלא בבל, של הגאולה שהיתה וכמו תמיד, נמצא זה דבר אין ולכך ביותר.

הגאולה היתה ולכך הזה, עולם אל קרובה בבל של הגאולה שהיתה מפני כך, כל במעלה

מעלת שהיתה מצרים, גאולת אבל י). כט, (ירמיה בלבד שנה לשבעים מיד נמצאת יא הה

צריך והיה הטבע, עולם מן ומדריגתה מעלתה לפי מיד כך כל לפעל יצאת לא יותר, הגאולה

יותר רחוקה עוד שמעלתה האחרונה, הגאולה אבל יג). טו, (בראשית שנה מאות ד' לזה

מן נבדל אשר כל כי הזמן. באיחור רק נמצאת הזאת לה הגאו אין לכך הטבע, מעולם לגמרי

וצרי כך, כל במהירות מציאותו אין הזה, הטבע עולם ברורים. דברים ואלו יותר. איחור ך

2. " – להויה קודם "העדר והגאולה גודל. הבניין כך והעדר החורבן, וגודל היסורים כעומק

י. ה נחמה ה כיצד שנכיר השלמה- י לבניין וערך תפקיד להם יש בעצמם והחורבן סורים

1. – עמי" נחמו "נחמו ה כנגד ראשונה– פעם נחמה. לשון פעמיים לגאולה מגלות, ה יציא

שניה– ופעם כנגד הצרות תפקיד את להבין היכ. ולת

2. יט: ח, זכריה אָׁמַר׳ה כֹה הָׁעֲשִּירִּי וְּצֹום הַשְּבִּיעִּי וְּצֹום הַחֲמִּישִּי וְּצֹום הָׁרְּבִּיעִּי צֹום צְּבָׁאֹות

לְּשָׁשֹוןּולְּשִּמְּחָׁהּו יְּהּודָׁה ית לְּב יִּהְּיֶה אֱהָׁבּו. וְּהַשָׁלֹום וְּהָׁאֱמֶת טֹובִּים לְּמֹעֲדִּים

3. נחמ של וז' פורענות הפטרות ג' מפורענות. נחמה יותר יש – לב נשים ה.

ובעומק, ביחד10 ו7 שורשים שלושה – התפרטות- של מידות הפורענות אחת, שלמות

תומוצהש קר אל ןכלו ה7. את מצמיח ה3 להויה- קודם העדר לגאולה– השורש היא

יתבטלו, עצמם עליהם לשבח נוכל והצרות, היסורים תפקיד את אלא! שנבין

הבחירה. לסוגיית סתירה בכך אין ומדוע הפסק, לה אין שלישית גאולה בסוגיית נוספים מקורות ולהביא להאריך ניתן 3 מאבותיך". והרביך ו״והטיבך יחרב, לא שלישי מקדש בית איכה). (סוף להגלותך" יוסיף לא – עווניך "תם

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות