בס״ד
חובת החינוך של ההורים בעידן בית הספר.
מקור הקדושה- עי' בפסוקים שמופיעים בפרשתנו.
דברים פרק יד פסוק כב - כח (פרשת ראה)
(כב) עַשֵּׂ֣ר תְּעַשֵּׂ֔ר אֵ֖ת כָּל־תְּבוּאַ֣ת זַרְעֶ֑ךָ הַיֹּצֵ֥א הַשָּׂדֶ֖ה שָׁנָ֥ה שָׁנָֽה: (כג) וְאָכַלְתָּ֞ לִפְנֵ֣י׀ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּק֣וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֘ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ תִּֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ לְמַ֣עַן תִּלְמַ֗ד לְיִרְאָ֛ה אֶת־יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל־הַיָּמִֽים: (כד) וְכִֽי־יִרְבֶּ֨ה מִמְּךָ֜ הַדֶּ֗רֶךְ כִּ֣י לֹ֣א תוּכַל֘ שְׂאֵתוֹ֒ כִּֽי־יִרְחַ֤ק מִמְּךָ֙ הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ לָשׂ֥וּם שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם כִּ֥י יְבָרֶכְךָ֖ יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶֽיךָ: (כה) וְנָתַתָּ֖ה בַּכָּ֑סֶף וְצַרְתָּ֤ הַכֶּ֙סֶף֙ בְּיָ֣דְךָ֔ וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ: (כו) וְנָתַתָּ֣ה הַכֶּ֡סֶף בְּכֹל֩ אֲשֶׁר־תְּאַוֶּ֨ה נַפְשְׁךָ֜ בַּבָּקָ֣ר וּבַצֹּ֗אן וּבַיַּ֙יִן֙ וּבַשֵּׁכָ֔ר וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר תִּֽשְׁאָלְךָ֖ נַפְשֶׁ֑ךָ וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֗ם לִפְנֵי֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָׂמַחְתָּ֖ אַתָּ֥ה וּבֵיתֶֽךָ: (כז) וְהַלֵּוִ֥י אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶ֖יךָ לֹ֣א תַֽעַזְבֶ֑נּוּ כִּ֣י אֵ֥ין ל֛וֹ חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה עִמָּֽךְ:
תקנת ר' יהושע- עי' בגמ' נסו לאפיין מה היא תקנתו של ר' יהושע?
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף כא עמוד א
דאמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל; שבתחלה, מי שיש לו אב - מלמדו תורה, מי שאין לו אב - לא היה למד תורה, מאי דרוש? ולמדתם אותם - ולמדתם אתם, התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים, מאי דרוש? כי מציון תצא תורה; ועדיין מי שיש לו אב - היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב - לא היה עולה ולמד, התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך; ומכניסין אותן כבן ט״ז כבן י״ז, ומי שהיה רבו כועס עליו - מבעיט בו ויצא, עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר
תוספות מסכת בבא בתרא דף כא עמוד א
כי מציון תצא תורה - לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה כדדרשי' בספרי למען תלמד ליראה וגו' גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה.
חיוב שכירת מלמד- עי' ברמב״ם, מה המקור לחיוב לשכור מלמד? האם זה חלק מחובת החינוך?
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף כט עמוד א
דת״ר: האב חייב בבנו למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות …ללמדו תורה. מנלן? דכתיב: ולמדתם אותם את בניכם.
רמב״ם הלכות תלמוד תורה פרק א
הלכה ב כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך, ולא בנו ובן בנו בלבד אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף על פי שאינן בניו…
הלכה ג וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו, ואינו חייב ללמד בן חבירו אלא בחנם …
הלכה ו מאימתי אביו חייב ללמדו תורה משיתחיל לדבר מלמדו תורה צוה לנו משה ושמע ישראל, ואחר כך מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים עד שיהיה בן שש או בן שבע הכל לפי בוריו, ומוליכו אצל מלמד התינוקות.
לחם משנה הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה ג
וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו ואינו חייב ללמד בן חבירו אלא בחנם וכו'. זה לא מצאתי מפורש. ומהרי״ק ז״ל כתב דמסברא ידע ליה שכתב ומשמע ליה להרמב״ם דכיון דמותר ליטול שכר על המקרא א״כ חייב ללמדו בשכר, ע״כ. ויש להסתפק אם זה שכתב רבינו וחייב לשכור הוא מדרבנן או מדאורייתא
שולחן ערוך הרב יורה דעה הלכות תלמוד תורה פרק א סעיף ד
אך מי שידו משגת ואינו רוצה לשכור מלמד לבנו כופין אותו בכל מיני כפיות … כי מן התורה האב הוא חייב ללמד לבנו בעצמו או למצוא לו מלמד שילמדנו כל התורה כולה ואם אינו מוצא בחנם אף על פי שהוא בעצמו אינו יכול ללמדו ואפילו אינו יודע ללמוד כלל בעצמו חייב הוא מן התורה לשכור לו מלמד שילמדנו היטב לידע כל התורה שבכתב ושבע״פ כולה.
חינוך ותורה- עי' במח' הראשונים מה מקור החיוב שהאדם יחנך את בנו.
משלי פרק כב פסוק ו
חֲנֹ֣ךְ לַ֭נַּעַר עַל־פִּ֣י דַרְכּ֑וֹ גַּ֥ם כִּֽי־יַ֝זְקִ֗ין לֹֽא־יָס֥וּר מִמֶּֽנָּה:
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף ב עמוד ב
אמר רבי יהודה: מעשה בהילני המלכה בלוד, שהיתה סוכתה גבוהה מעשרים אמה … כי תאמרו בנים קטנים היו, וקטנים פטורין מן הסוכה, כיון דשבעה הוו - אי אפשר דלא הוי בהו חד שאינו צריך לאמו. וכי תימרו: קטן שאינו צריך לאמו - מדרבנן הוא דמיחייב, ואיהי בדרבנן לא משגחה - תא שמע: ועוד כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים.
רש״י מדרבנן - שהזקיקו להרגיל את הקטן למצוה שהוא ראוי לה, כדי שיהא מחונך ורגיל למצות.
חדושי הרשב״א מסכת מגילה דף יט עמוד ב
אף קטן שהגיע לחנוך שהוא לחומרא להרגילו קודם זמנו כדי שיהא רגיל במצוות כשיגיע זמנו וכענין שכתוב חנוך לנער ע״פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה
חיי אדם חלק א כלל סו סעיף א
אם יש לו בנים קטנים, יחנכם במצוות, והיא מצות עשה מדברי קבלה, כמו שכתוב [משלי כב, ו] "חנוך לנער.
בראשית פרק יח פסוק יט (פרשת וירא)
כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְקֹוָ֔ק לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא יְקֹוָק֙ עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו:
משך חכמה בראשית פרק יח פסוק יט (פרשת וירא)
כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וכו'. הנה חינוך מצוה לבנים במצות עשה לא נזכר, רק עשה ד״ולמדתם את בניכם", הוא בתלמוד תורה. ואמרו בנזיר דף כט, א דהאב חייב לחנך בנו במצוות, ואין האשה חייבת לחנך בנה במצוות, פירוש דהוה כמו מצות עשה של תלמוד תורה, דהאשה פטורה. ויעוין אורח חיים סימן שמ״ג בביאורי הגר״א ובמגן אברהם. ומקור מצות חינוך במצות עשה, מקורו בזה הפסוק מאברהם אבינו שצוה את בניו בקטנם על המצוות … העיקר מאברהם. וכאן משמע שאף לבנות מצוה על האב. ויעוין מגן אברהם, דרק בנזיר אין מצוה על בתו, וכן משמע בגמרא שם, ואין מקום להאריך.
בית ספר והורים- עי' ברש״ר הירש ובשו״ת עשה לך רב.
רש״ר הירש- חינוך התורה.
אל תשלו את עצמיכם כי בית הספר פוטר אתכם מכל אחריות בחינוך … אויה לבנך אם הנך סבור לצאת ידי חובתך על ידי תשלום שכר לימוד ודאגב לצד הכלכלי.
שו״ת עשה לך רב חלק ה סימן כג
שביתת מורים בהלכה היה זה בימי קיץ תשל״ח … על מי מוטלת מצות לימוד תורה לילדי ישראל. מקרא מפורש הוא: ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם (דברים י״א). ושנינו בברייתא: האב חייב בבנו … ושמא יחשוב אדם שאין זה חיוב פיסי המוטל על גוף האדם ללמד את בניו תורה, אלא חיוב שישתדל וידאג שבניו ילמדו תורה אפילו ע״י אחרים, לא כן הדבר, אלא עיקרו של חיוב מוטל לכתחלה על האב דוקא, ונלמד זאת מטעמה העמוק והנפשי של מצוה זאת. וכבר כתב הרמב״ן שמצות - עשה היא שלא נשכח מעמד הר סיני… והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב וגו'. והכונה בזה גדולה מאד שאם היו דברי תורה באים אלינו מפי הנביא בלבד אעפ״י שנתאמת אצלנו ענף נבואתו באותות ומופתים אם יקום בקרבנו, נביא או חולם חלום בזמן מן הזמנים ויצונו בשום דבר היפך מן התורה… תהיה התורה נצוחה על יד השני או יכנס בלבנו ספק על זה, אבל כשהגיענו ביאור התורה מפי הגבורה לאזנינו ועינינו רואות אין שם אמצעי נכחיש כל חולק… שאנחנו היודעים ועדים בשקרותו ובפחזותו… כי לימוד אמונת התורה הוא הלימוד בתורה וכו' (מצות ל״ת ב' מאלה שהשמיט הרמב״ם)…
כלומר, דברי האב לבנו מקובלים ומהימנים ללא שום ספק, ותורה שהאב מלמד את בניו היא בחינת תורת - אמת, הממשיכה את אמונת קבלת - התורה בסיני. וכל אדם יודע מן הנסיון כמה אימון יש לילדיו בדבריו שהוא אומר להם, יותר מדברי מוריו בבית - הספר. ונציין במאמר מוסגר, שגם בזמנינו, שההורים שולחים את בניהם לבתי - ספר והמורים הם שלוחם ללמד בניהם תורה וכפי שיתבאר להלן, לא פקעה לגמרי חובת האב, וכל אדם חייב להשתדל ללמד את בניו תורה כפי כחו ויכלתו, ובכך להחדיר בהם, מתוך האימון שיש להם בו, את אמונת קבלת - התורה בהר - סיני, בחינת "והודעתם לבניך ולבני בניך"…
גם כאשר התקין ר' יהושע בן גמלא את תקנתו המפורסמת, עדיין לא פקע עיקר החיוב מההורים … ועדיין תשלום שכר המורים מוטל על ההורים, כי התקנה של ר' יהושע בן גמלא לא באה לשחרר את ההורים מעיקר החיוב המוטל עליהם, אלא להקל עליהם את מילוי חובתם, על ידי הושבת מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר…
מעתה, כל זמן ששכרם של המורים משולם לשביעות רצונם, שליחותם קיימת וחובתם בעינה, אך למן הרגע שבו הגיעו למסקנה שאין שכרם מספיק "כדי צרכם להם לנשיהם לבניהם ובני ביתם", בלשון ההלכה הנ״ל, הרי שפקעה מאותה שעה חובתם, משום שפקעה שליחותם שהיתה מבוססת על תשלום שכרם. ולכן! כל חומרת ביטול תורה חלה מאותה שעה על ההורים, וחובתם היא להתפנות מעיסוקיהם וללמד את בניהם תורה…
דברים הכתובים על שטר 200 ₪ אדום (דברי זלמן שז״ר)
האומה העברית, האומה שידעה את החוק של 'ושננתם לבניך' עוד מראשית עלייתה על הבמה ההיסטורית. ואומה זו הן ידעה גם בשנות האפלה שלה לשמור על נכס זה של לימוד חובה לכל ילדיה, ועוד בימי רבי שמעון בן שטח, בשעת התכנסותה מן הגולה חזרה לארץ ישראל, ידעה להושיב מלמדי תינוקות בכל עיר ובכל כפר, בכל גליל ובכל מדינה, וקבעה שכל עיר שאין בה מלמד תינוקות אין דינה כדין עיר. ואף בחשכת מזוריה ובכל קהילותיה, ידעה להטיל על כל קהילה להכניס לקרבה מלמדי תינוקות על חשבון כל יושביה. עשיר ורש, בין עקר ובין מרובה ילדים, רווק ולא רווק – כולם יחד צריכים לשאת בעול לימוד תורה.
מהלך השיעור-
לפתוח במקום הנכון לחינוך הילדים, חוויה של קדושה, זה דווקא בירושלים.
הבעיה שלא כל הילדים יכולים להגיע לשם. בעקבות כך יש תקנה של ר' יהושע.
השאלה למי מיועדת התקנה, לכאו' היא מיועדת רק לחלק מהאוכלוסיה שלא יכול להגיע. אומנם בדברי הרמב״ם הוא כתב שחייב אדם לשכור לבנו מלמד, משמע שזאת המלצה כללית, לכלל.
הכס״מ שאינו יודע מה מקורו של הרמב״ם, השאלה לאיזה משפט מכוונת שאלת הכס״מ, האם השאלה היא לגבי החובה לשלם על בנו, או הכוונה כמו שאנחנו הבנו ברמב״ם שיש יתרון בכל מקרה בכל אבא שישלח את בנו למלמד. [יש גם שפי' שהשאלה על הרמב״ם מנלן שחייב לשכור לבן בנו מלמד]
האחרונים פרשני הרמב״ם נראה שנקטו שהשאלה היא מניין המקור שחייב לשלם למלמד. ולכן הם אמרו שהמקור פשוט, שהרי לכאו' די ברור שיש חיוב לשכור לא גרע מאב שלא יודע לעשות ברית מילה לבנו שחייב לדאוג לברית גם אם זה עולה כסף. וכ״כ שו״ע הרב.
אומנם בדברי הרמב״ם נר' שיש חידוש יותר גדול, שישנו יתרון שאדם ידאג למלמד לבנו, משמע בדברי הרמב, ם שזאת ההוראה לכלל האנשים.
כדי להבין את היתרון במלמד, ובבית ספר כהוראה כללית, צריך להבין מה היחס בין חינוך לבין מצוות לימוד תורה. בפשטות תקנת בית הספר היא באה לתת מענה על הצורך בחיוב לימוד תורה. אין תקנת ר' יהושע באה לתת מענה לחיוב של חינוך, שחייב לחנך את בנו במצוות ובשאר עניינים.
המקור לחינוך הוא או לומדים מאברהם אבינו, או לומדים מהפס' בספר משלי או מדרבנן. בכל מקרה במקור הלימודים רואים שזה קשור להורים, וחנוך לנער על פי דרכו, משמע שזה דבר פרטי כל אחד ואחד לפי תכונתו. וכן לגבי הלימוד מאברהם, אברהם אבינו הוא מכניס לעם ישראל את התכונות והמידות.
המשך חכמה מדגיש שיש כאן ב' חיובית, חינוך שקשור ללימוד תורה, חינוך שאינו קשור ללימוד תורה. נר' שלגבי החינוך שאינו קשור ללימוד תורה, כלל אין גדר של בית ספר. האחריות החינוכית היא על ההורים וצ״ב מה הטעם, למה ת״ת יש עניין העומד בפני עצמו לבית ספר, ואילו חינוך דווקא בבית.
ונר' הטעם תלמוד תורה זה הבנה שכלית, כאן נאמר 'חרב אל הבדים ונואלו', תורה לומדים בחבורה. לכן יש יתרון במלמד ויש יתרון בבית ספר. לעומת זאת חינוך זה דבר פרטי. וודאי שמחנך לא יכול לתת מענה חינוכי לכל ילד וילד. אין אפשרות למחנך להכיר את הנפש של אחד ואחד.
וכבר מצאנו שלמעשה גם בית הספר הוא לא יכול להיות תחליף לחינוך מש״כ הרש״ר הירש.
בנוסף גם במצוות לימוד תורה המורה הוא רק השליח של ההורה, סו״ס החיוב הוא מוטל על האבא. וכן נפק, מ לגבי שביתות האחריות היא לא על המלמד אלא על ההורים כמש״כ הרב חיים דוד הלוי.
ולסיים בדברי שז״ר לגבי מעלת החינוך בעם ישראל.
החסרונות בחינוך של בית ספר-
לא פרטני,
מורים לא ראויים,
יש משהו בחוסן המשפחתי,
בית יותר עמוק.
ההורים כמחנכים- עי' בדברי הרש״ר הירש
מצוות פריה ורביה מטרתה- עי' בתפילת השל״ה, וברש״ר הירש
רש״ר הירש בראשית פרק א פסוק כח (פרשת בראשית)
רבו - המשפחה. "רבה" =להתרבות. אין די בהולדת ילדים כדי שמין האדם יתרבה. הטיפול בוולדות הוא תנאי להתרבות - גם ברבים מבעלי החי; והוא הכרח גמור במין האנושי - ולו רק מבחינה פיסית גרידא. ולד האדם יאבד מיד, אם הורים לא יטפלו בו משעת לידתו ולא ישקדו על קיומו והתפתחותו הגופנית. לא הלידה, אלא הטיפול הוא הגורם האמתי של התרבות האדם. אולם, "רבה" כולל למעלה מזה. חובת ההורים להתרבות בבניהם: הם יקומו בדמות בניהם; והבנים יהיו דומים להוריהם - לא רק מבחינה גופנית, אלא מבחינה רוחנית ומוסרית. על ההורים לשתול ולפתח בבניהם את מיטב כוחותיהם הרוחניים והמוסריים; קיצורו של דבר: עליהם לעצב ולחנך את בניהם מבחינה רוחנית ומוסרית. רק אז יקומו ההורים בדמות בניהם ויקיימו את מצות "רבו". הוראה זו של אימון וחינוך חוזרת ב״רבה קשת" וכן ב״תרבות", השגורה בייחוד בלשון חז״ל; וקרוב לומר שגם שם "רב" ו״רבי" נגזר מהוראה זו. הן זה עיקר תפקידו של הרב: להעמיד תלמיד בדמותו הרוחנית. ודרך אגב נצביע על הקרבה המעניינת בין שורש "רבה" ל״רוה" ו״רפה". ואכן, כל מקום שרבים שרויים זה עם זה, חייב כל יחיד להגביל את עצמו; על היחיד להגביל את עצמו - כדי להניח מקום לקיומו של הזולת. רק אם חלשים רבים שרויים זה עם זה, מתחזק היחיד על ידי עזרה הדדית; אך אם חזקים רבים שרויים זה עם זה, נחלש היחיד תוך הגבלה עצמית. אולי דבר זה בא לידי ביטוי בתכונה מיוחדת של השפה העברית: שם המספר בלשון נקבה - צורתו כלשון זכר; ואילו שם המספר בלשון זכר - צורתו כלשון נקבה. גם מושג "רבה", המעסיק אותנו כאן, גורר אחריו "רפיון": אין חינוך אלא התמסרות תוך הגבלה עצמית. משאדם נעשה אב למשפחה, הוא חדל להיות אנוכי, - הוא נעשה "רפה". דאגת לבו נתונה לרבים, וככל שההתמסרות גדולה יותר, כן מתקיים התפקיד במלואו, וכן מצויה הברכה. "רבו" מצוה אפוא על ייסוד הבית והמשפחה, - שרק בהם יצלח חינוך האדם. רק משנתקבלה מצות "רבו", ניתנה ל״פרו" חשיבותו המוסרית הנעלה, וגם מבחינה זו - הרי לידה ללא נישואין היא סם מוות לאנושות. ילד יולד שם להורים, אך אין הוא מתחנך על ידי אהבת הורים; יש לו הורים, אך אין לו בית הורים, - שרק בו הוא יגדל ויהיה ל״אדם".
זיו משנה הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה ג
ולענ״ד נראה דדברי רבינו לאו סברת עצמו היא אלא הוא קרא מפורש וברייתא מפורשת, קרא מפורש, ולמדתם אותם את בניכם, והרי הוא מצות עשה על כל אחד ואחד מישראל כחכם כסכל ואיך יחייב הכתוב להסכל ועם הארץ שהוא ילמד לבנו תורה אם הוא עם הארץ ואינו יכול ללמוד גם בעצמו, אלא על כרחך ודאי הוא שמחייבו ללמדו ע״י אחרים, וממילא מובן שאם אחר יבקש שכר הוא מחוייב לשלם לו, ברייתא מפורשת, בקדושין דף כ״ט האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות, והשתא כל הני חיובים אם האב אינו יכול בעצמו למולו וללמדו אומנות שאינו לא מוהל ולא אומן והאיך חייבוהו ללמדו אומנות והאיך חייבוהו למולו אם אינו מוהל והרי יסכנו, אלא על כרחך ע״י אחרים, ואם לא ירצו בחנם ישלם להם …
אחריות חינוכית הורים ומורים - עריכה הלל מרצבך[1]. pdf
החסרונות בחינוך בית ספרי- חינוך אחיד, קשה למצוא מחנך שיודע לחנך לפי רוחו של כל אחד ואחד.
ביקורת על חינוך- עי' מהר״ל תפארת ישראל נו.
חוקי התורה הקדמונים- כמות הלומדים בזמננו לא יותר מעשרה לומדים- החוק השישי.
יש לחקור האם מטרת הקמת מערכת החינוך היא רק בשביל מי שאין לו אב שיחנך אותו?
עי' ברמב״ם שם משמע שיש חובה על כל אחד ואחד לשכור מלמד לבנו, האם זה רק בדיעבד?
כמו כן יש לחקור האם זאת חובה פרטית או חובה ציבורית?
עי'
https: //mida. org. il/2016/09/01/%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%9C%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%94-%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%9D/
אוצר המלך הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה ג
ומש״כ וחייב לשכור לו מלמד. היינו כשהאב אין יכול ללמוד עמו בעצמו אז ישכיר לו מלמד. אבל כשהאב יכול ללמוד עמו בעצמו יש לחקור אם רשאי ליתן לבן ליד אחר ללמדו. והנה [בפ״ק דקדושין] תנן האב חייב לבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה וכו', ובענין למולו כתב הש״ך בחו״מ [סי' שפ״ב] דמי שהוא מוהל אינו רשאי ליתן לאחר בנו למולו דומיא דכיסוי הדם דמי ששפך הוא יכסה, ואותם האנשים המכבדים לאחר למול בניהם אף שהם בעצמם מוהלים הם מבטלים מצוה גדולה דמילה ויש לבי״ד לבטל זה עיין שם היטב. ואם כנים דבריו גם כה משפטו ללמדו ספר. דאם הוא בעצמו יודע ספר אינו רשאי לכבד לאחר ללמדו ומבטל מצות ושננתם לבניך כבמילה.
העמק דבר דברים פרק יא פסוק ב (פרשת עקב)
(ב) וידעתם היום כי לא את בניכם וגו'. באשר כל זה אינו אלא מדרבנן, ולענין חינוך בנים מפורש בגמ' [נזיר כ״ט] שאינו אלא מדרבנן, אבל באותו דור היה מתקנת משה רבינו, והזהירה תורה ע״ז, ואח״כ בטלו התקנות ע״פ דין, כי ע״מ כן תיקן שלא יהא אלא בדורו שהיתה השעה צריכה לכך, ואח״כ כשבטלו היו גדולי הדור נשמרים מצד אהבת ה', אף על גב שאין בזה עוד חיוב. והיינו דאיתא בחגיגה ד״ו א' והא שמואל דיכול לרכוב על כתפיו של אביו אמאי לא העלהו, הרי דמקשה הגמ' על אלקנה שלא שמר מצות חינוך שאינו אלא מדרבנן, והיינו משום שאחר שמשה רבינו תיקן בזמנו, ע״כ גם אח״כ נהגו בה גדולי הדור, והיינו דאי' בשבת שם [דף ל'] דגזרות משה קימות לעולם כו', עד שבאו חז״ל וגזרו על כל ישראל לפי צורך הדורות שראו המה:
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה