בס״ד
חגי תשרי: משמעות הקשר ביניהם
3 ערכים המקיימים את העולם
שפת אמת דברים לסוכות שנה תרלו, אדמו״ר השלישי של גור - הרב יהודה ליב אלתר, (פולין, 1847-1905)
בראשונה דברנו טעם סוכות אחר ר״ה ויוהכ״פ. כי הבעלי תשובה אין להם מקום והקב״ה נותן לו מקום והוא הסוכה. כי בנ״י המה עתה בעלי תשובה ויושבין בצלו של מקום. וכפי מה שיודע האדם שאין לו מקום מצד עצמו נותן לו הקדוש ברוך הוא מקום. ומקום זה גבוה ממה שזוכה במעשיו. ועל זה אמרו במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. כי הבע״ת יושבין במקום הניתן להם משמים כנ״ל.
והנה בר״ה ויוכ״פ נגאלין בנ״י מיצה״ר בחסד עליון. ואחר זה צריכין הגנה יותר. כי התיקון שאינו בא מצד זכות עצמו רודפין אחריו הקטרוגים. לכן הקדוש ברוך הוא מגין עלינו אח״כ בסוכה. וע״ז נאמר ברוך פודה ומציל. פודה בר״ה ויוכ״פ ומציל בסוכות שלא יבואו הקטרוגים להבא.
ואיתא על ג' דברים העולם קיים אמת דין ושלום כו'. והם ראש השנה ויוכ״פ וסוכות. כי ר״ה המשפט מצד שהקב״ה נותן בו חיים לכל הנבראים. וה' אלקים אמת וממילא מתעורר המשפט של כל אחד איך לקבל השייך לו באמת. לכן אומרים בר״ה ודברך אמת כי מצד זה בא המשפט בר״ה. אבל עיקר הדין ביוכ״פ. ושלום הוא בסוכות כדכתיב פורס סוכת שלום.
ועל ג' ימים טובים אלו מתקיים כל השנה.
3 אופני תשובה
בעוד מועד, הרב אורי שרקי
המלכת הקב''ה והעמידה למשפט
נחזור להתבונן בתוכנו של ראש השנה. בראש השנה אנחנו שבים אל החירות המקורית שלנו. מי שהוא בן חורין יכול לקבל עול מלכות ואז הוא גם יכול לעמוד למשפט. זהו המקור לשני המאפיינים של החג: המלכת הקב״ה והעמידה למשפט. אם האדם אינו בן-חורין אין עליו מלך. כתוב במפורש שבשנת היובל, שהיא שנת החירות, תוקעים בשופר כיום הכיפורים. בימי קדם, כשרצו להמליך מלך היו תוקעים בשופר, ושנת היובל התחילה בהמלכת המלך על כך אומרים חז״ל (שאילתות, שאילתא קצג, וכפה״נ כך גרס בספרא): "אמר הקב״ה המליכוני עליכם בשופר של חירות". לכאורה ההמלכה והחירות הן תרתי דסתרי. אבל מצד האמת הקב״ה איננו חפץ למלוך על עבדים, הוא רוצה למלוך על בני חורין. כמו כן, אם האדם הוא בן-חורין ואחראי על עצמו, אפשר לשפוט אותו. מכאן המימד של יום הדין בראש השנה, ומכאן נובע אופיו הכפול של היום, שהוא גם יום שמח וגם יום של חרדה. האדם שמח כי הוא נפגש עם מקור החיים, ובו בזמן חרד כי המפגש הזה שופט אותו.
יום הכיפורים
מדוע עשרת ימי התשובה חלים דווקא בסתיו? בסתיו יש נטייה טבעית לההביל את העולם, כלומר לראות את העולם כהבל, כחסר משמעות, עולם הולך ונעלם. במצב זה נוח לה לנפש לשוב למקורה, לכן עושים תשובה בימים הללו. לשוב בתשובה, אין הכוונה לחזור לקיים מצוות, שכן קיום המצוות הוא תוצאה של התשובה, שנאמר (דברים ל, ב) "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" וכו'. התשובה עצמה היא תנועה טבעית של הנשמה המשתוקקת אל בית אביה, והגעגוע הזה מתרחש במיוחד בתקופת הסתיו. הוא מתחיל בחודש אלול ומסתיים ביום הכיפורים וסוכות.
האם כל התורה כולה היא התשובה? לא, שאם לא כן הנטייה הכללית של המציאות תהיה האפסיות, ויהיה צורך בתנועה הפוכה של עשיית תשובה על התשובה. נבאר את הדברים: התשובה גורמת לנזק, לאובדן החיוניות של העולם הזה. דבר זה הכרחי מכיוון שהאדם חטא ומי שהחטיא אותו זה העולם - על כן הוא נאלץ לפרוש מן העולם לזמן מה. אלא שאז עליו לשוב בתשובה מהחטא של הפרישה ולחזור אל העולם. לכן במוצאי יום הכיפורים אנו עושים דבר מופלא: אוכלים, …הרמ״א כותב להלכה שהסעורה שבסיום הצום היא סעודת מצווה, ויש לערוך שולחן כמו בשבת עם בשר ויין ולחם ונרות. …יוצא לפי זה, שמטרת הצום היא המאכל של מוצאי יום הכיפורים. המבחן האמיתי של התשובה הוא השמחה בעולם הזה, לכן אנו חייבים לאכול. המטרה של כל התהליך זו האכילה, ההתפייסות של הקודש עם העולם, שכן מצד הקדושה של הנשמה יש קרע בין האדם לבין העולם.
לפי זה גם מובן סדר החגים בשנה: החג הראשון הוא חג הפסח והחג האחרון (מדאורייתא) הוא שמחת תורה. שמחת תורה הוא המגמה של כל החגים ולכן זהו החג הקדוש ביותר בלוח העברי. בחג הראשון, בפסח, אין לחם. בחג השני, בשבועות, יש לחם, אבל לא ישנים כל הלילה. בראש השנה יש לחם וישנים בלילה, אבל חרדים כל היום. ביוס הכיפורים כלל לא אוכלים ועומדים על הרגליים כל היום; ואז, כשמגיע חג סוכות ואפשר סוף סוף לישון ולאכול לחם - 'זורקים' אותנו מהבית. רק בסוף מגיע היום המיוחל, שמחת תורה, שבו מותר לישון, לאכול לחם, לשכת בבית; ואז אנחנו כל כך שמחים, שאנו רוקדים כל היום.
חג הסוכות
בחג הפסח יש שמונה ימים: שבעה ימים מהיום הראשון של פסח עד שביעי של פסח, וחג השבועות שהוא היום השמיני. בחג הפסח יצאנו לחירות פוליטית ובחג השבועות מגיעים לחירות רוחנית.
אם חג הסוכות הוא העתקה של חג הפסח, לכאורה המבנה היה אמור להיות זהה: שבעת ימי סוכות, ולאחר חמישים יום חג שמחת תורה. אבל לא כך הדבר: היום השמיני של פסח נדחה בשבעה שבועות מפני טומאת מצרים שהייתה אחוזה בנו, ונדרשו שבעה שבועות של טהרה, כמו שבעה נקיים שסופרת האישה כדי להיטהר לבעלה. עם ישראל היה צריך לעבור תהליך של תיקון הנפש כדי להיות ראוי לשמוע את דבר ה' בהר סיני.
אולם לעתיד לבוא יתחדש מצב שטומאת מצרים אינה אחוזה בנו. לכן חג התורה של תשרי (שמחת תורה) מופיע מיד בסיומו של חג הגאולה (סוכות). בחודש תשרי, לפני חג הגאולה, ישנו יום הכיפורים. ביום זה אנו מסלקים את הרע מן העולם ואז משתקף העולם העתידי, המושלם, שבו אין שטן ואין יצר הרע ואפשר מיד לשמוח בשמחת התורה ביום השמיני…
שלושה מועדים של תשובה
סוכות הוא אחד משלושת הרגלים שבהם אנחנו מצווים לעלות לרגל ולראות את פני ה'. המצווה הזו חלה בפסח, בשבועות ובסוכות. וישנם עוד שלושה מועדים שבהם אין מצווה לראות את פני ה' - ראש השנה, יום הכיפורים ושמיני עצרת, הלוא הוא שמחת תורה.
בשלושת המועדים הללו יש קרבן מוסף ששונה מכל קורבנות המוספים. בקרבן מוסף רגיל מקריבים שני פרים ואיל אחד. כך זה בראש חודש, בפסח וכך גם בשבועות ובסוכות (בסוכות מספר הפרים משתנה). אבל בראש השנה, ביום הכיפורים ובשמחת תורה המוסף הוא פר אחד, איל אחד שבעה כבשים ושעיר אחד לחטאת. התורה עצמה רומזת לנו ששלושת החגים הללו קשורים זה בזה. בימים האלה אנחנו לא נפגשים עם פני ה' אלא לפני ולפנים. בתוך הפנים של הפנים. זה מפגש עמוק יותר כי אלו ימי תשובה.
הרגלים הם ימי שמחה - האדם נפגש עם ה'. אבל בשלושת ימי התשובה הללו הוא חוזר אל מקור החיים: ביום הכיפורים המפגש הוא בקודש הקדשים. הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים. בראש השנה אין תוקעים בשופר של פרה כי זה מזכיר את חטא העגל, והכלל הוא ש״אין קטגור נעשה סנגור" (ראש השנה כז) והרי איננו תוקעים בשופר בקודש הקודשים אלא בחצר המקדש? אלא…כיוון שהשופר בא לשם זיכרון התקיעה בו, התקיעה היא כאילו לפני ולפנים.
אם כן, יש לפני ולפנים במקום: קודש הקודשים ביום הכיפורים; ויש לפני ולפנים בזמן: בראש השנה, ולפני ולפנים בנפש - בשמחת תורה. על התורה נאמר "יִקְרָה היא מפנינים" (משלי ג, טא ואומרים חז״ל (הודיות יג, או: "מפנינים, מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים". כך שישנם שלושה אופנים של כניסה לפני ולפנים: בעולם, בשנה ובנפש (כסדר הידוע מספר יצירה).
שלושה אופני תשובה - אהבה, יראה ושמחה
שלושת האופנים הללו של המפגש עם ה' הם שלושה אופנים שונים של תשובה. אומר רבי יהודה הלוי, שכדי להתקרב אל ה' יש צורך בשלוש התנהגויות של הנפש, שהן האהבה, היראה והשמחה. בראש השנה אנחנו חוזרים בתשובה מאהבה, ביום הכיפורים חוזרים בתשובה מיראה ובשמחת תורה זו תשובה משמחה.
שלוש המגמות הללו בתשובה מכוונות כנגד שלוש מדרגות בעם ישראל: הצדיקים חוזרים בתשובה מאהבה, הבינוניים חוזרים בתשובה מיראה והרשעים חוזרים משמחה. את הרשע ניתן לתקן על ידי השמחה. האדם נעשה רשע כי הוא עצוב; יש לו תפיסה פסימית של העולם. גם אם הרשע נראה מרוצה, אין זה אומר שהוא שמח. ספרם של הצדיקים הוא ה׳נועם אלימלך', שעניינו הדרכות לצדיקים. ספר התניא הוא ספרם של הבינוניים, וספרם של הרשעים הוא 'ליקוטי מוהר״ן', שבא להעלות את האדם ממדרגתו היותר נמוכה. רבי נחמן מברסלב פונה אל האדם ואומר: תשמח! אין יאוש בעולם כלל וכו' בראש השנה עושים תשובה מאהבה. אסור להזכיר חטאים, אין וידוי בראש השנה ותוכן התפילות עוסק בהמלכת הקב״ה, בבריאת העולם, תחיית המתים ומתן תורה. את הסליחות בסגנון יום הכיפורים מפסיקים לומר בראש השנה, שכן אז אנו יוצאים מהקטנות ומסתכלים על העולם מתוך גדלות. כיוון שיש לאדם עם מה להזדהות, ממילא הוא מואס בחטא בקלות. לכן, כשמגיע יום הכיפורים שבו הוא נדרש לפרט את חטאיו, קל לו לנתק את ההכרה שלו מן הרצון בחטא כי הוא כבר אוהב את ה' מראש השנה. אז הוא יכול לחזור בתשובה מיראה ביום הכיפורים ולהגיע לתשובה משמחה בשמחת תורה.
גילוי אהבה הדרגתי- מהנסתר לנגלה
נתיבות שלום, הרב נח ברזובסקי, האדמו״ר מסלונים (1911-2000), שמחת תורה, עמ' רכ״ג-רכ״ד
איתא בספה״ק, שמאלו תחת לראשי אלו הימים הנוראים שהם ימי דין, וימינו תחבקני זה חג הסוכות שהוא בחי' הביאני המלך חדריו, ובמיוחד שמיני עצרת שבכו הבחי' יחוד קוב״ה וישראל בחיי וימינו תחבקני.
וי״ל בזה, דהנה תחת לראש הוא בחי' שאינו נראה לעיני האדם, היינו דאף בעת שמאלו אז ג״כ תחת לראשי בימי הדין ג״כ הקב״ה עם ישראל עמו, אלא שזה בהסתר בבחי' תחת לראשי שאין רואים זאת מחמת המסכים המבדילים, וכמו בעת וימינו תחבקני כך בעת שמאלו תחת לראשי הוא ית״ש נמצא עמי תמיד אלא שאין רואים זאת. וע״ד שאחז״ל (שבת יב:) שכינה למעלה מראשותיו של חולה, היינו אף שהוא חולה ומתפתל ביסוריו השכינה נמצאת עמו אלא שזה מראשותיו פי' בהסתר ואין רואים זאת, שבעוד שלעינים רואים את המחלה והיסורים הרי באמת הקב״ה נמצא עמו. וזה דאיתא בזוה״ק (ח״ג צט:) על ימי הדין, ואע״ג דקוב״ה רחים לי' לדינא כד״א כי אני ה' אוהב משפט נצח רחימו דבנוי לרחימו דדינא, היינו שגם בתוך הדין ישנה הפלגת אהבת ה' לישראל. וע״י העבדות של ישראל בימים הנוראים מסתלקים כל המסכים המבדילים, ומתקיים בחג הסוכות הביאני המלך חדריו, עד שמיני עצרת החג העילאי ביותר אשר בו מתגלה תכלית אהבת ה' לישראל, אהבתי אתכם אמר ה', שזו בחי' וימינו תחבקני בחי' יחוד קוב״ה וישראל. והיינו שבעצם אהבת הקב״ה לישראל קיימת תמיד ואינה תלוי' בשום דכר, ואינה משתנית בימי דין או בימי השמחה של זמן שמחתנו, אלא שבימי הדין יש מסכים המבדילים ומחמת זה יש אז כל הקטרוגים, והאהבה נסתרת, ובימי השמחה כאשר מסתלקין המסכים המבדילים מרגיש יהודי את השי״ת ומתקיים בו ואני קרבת אלקים לי טוב, שכאשר יהודי מרגיש א״ע קרוב אל השי״ת בלא מסך המבדיל ממילא טוב לו ואינו חסר דבר, וכדכתיב ה' אלקיך עמך לא חסרת דבר…
והנה שמיני עצרת הוא היו״ט האחרון של ירח האיתנים, ובבחי' נעילה לכל הימים הקדושים של החודש, והשמחה הגדולה כיותר מה שישראל שמחים עם הקב״ה היא ביום הזה של שמחת תורה. ויש להתבונן מדוע ננעלים הימים טובים דוקא ביו״ט של שמחה, ולא ביום הכפורים, אשר לכאו' אולי הי' לזה יותר השפעה לימים הבאים. והביאור, היות שבמשך השנה עוברים על איש יהודי הרבה זמנים של חשכות בגשמיות וברוחניות, והתגברות של יצרים אפלים, בחי' לילי טבת הארוכים שחשכתם מרובה, לכך נתן הקב״ה ביום האחרון של נעילת הרגלים את החג הק' הזה שמחת תורה שהוא יחוד קוב״ה וישראל ובו מתגלה תכלית אהבת ה' לישראל, כדי שיצא מהימים הק' עם רגש גילוי אהבתו ית' שהיא נצחית בכל המצבים, וזאת יקח עמו לכל השנה. נמצא דגם אם החטאים והפגמים גרמו לכך שיתהוו מסכים המבדילים והסתירו שלא יראה את האהבה, כיון שמאמין כי הקב״ה תמיד קרוב אליו, וגם כשאינו מרגיש ואינו רואה הריהו מאמין שזה עכשיו רק הסתר בחי' שמאלו תחת לראשי, הרי זהו הכח המאיר ליהודי בכל זמני החשכות של השנה. ושמחה זו צריך יהודי לקחת עמו, שתשאר אצלו החקיקה של שמחת תורה לכל השנה, שירגיש תמיד שהקב״ה עמו בכל המצבים בגשמיות וברוחניות. ובמדה זו צריכה להיות נעילת הרגלים.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה