השתתפות תלמידי חכמים במלחמה והגנה - חלק א [רבנן לא צריכי נטירותא]

ראשון│ ישראל][שיעור במלחמות חכמים תלמידי השתתפות טבדי בנימין הרב

א- נושא נטירותא צריכי לא רבנן

בתלמוד הסוגיות הרמב״ם ופסקי

א ז, בתרא בבא 1.

כופין מתני'. בן שמעון רבן לחצר; ודלת שער בית לבנות אותו אותו כופין שער. לבית ראויות החצרות כל לא אומר: גמליאל העיירות כל לא אומר: רשב״ג ובריח; ודלתים חומה לעיר לבנות קנה חדש. י״ב העיר? כאנשי ויהא בעיר יהא כמה לחומה. ראויות

דירה- בית בה מיד העיר כאנשי הוא. הרי

נשיאה יהודה רבי …'גמ אדרבנן. דשורא רמא

לקיש ריש ליה: אמר דכתיב", נטירותא צריכי לא רבנן אספרם

ירבון" מחול אספרם קאמר: הכי אלא וכו', למאן אספרם. שמועט חול ומה וחומר, וקל ירבון. מחול צדיקים של למעשיהם שכן כל לא מרובים שהם צדיקים של מעשיהם הים, על מגין

שמגינים. עליהם. .

צריכי לא רבנן אבל, תמי מי אפילו גפא, לאגלי הכל יהודה: רב אמר

נטירותא;

באכלוזא נפקי דלא אלא אמרן ולא מרבנן. אפי' פתיא, לכריא, הכל

נינהו באכלוזא מיפק בני לאו רבנן באכלוזא, נפקי. אבל

2. רש״י שם

- אותו כופין.'מתני בני את לסייע רוצה שאינו החצר בן את

החצר בצל שם יושב הפתח שומר להיות שער בית להן לבנות

בחצר מלהציץ הרבים רשות בני את. ומרחיק

- ודלת לנועלו החצר. לשער - שער לבית ראויות החצרות כל לא היא איזו מפרש בגמ'

. הראויה - העיר כאנשי ויהא בעול עמהם. לשאת

אדרבנן- דשורא רמא …'גמ על העיר חומת יציאת הטיל

החכמ אדם. בני שאר על כמו ים

חול- צדיקים של ממעשיהם מועט. שהוא

לחומה… לו והוא - הים על מגין

דלתות… בהן להציב העיר חומות לשערי גפא- לאגלי

- פתיא לכריא שם המונח הכלי שם ועל מים לשתות בור חפירת

פתיא קורהו דרכים עוברי בו לשתות תמיד. בבור

- מרבנן אפילו שהכל למים. צריכין

- באכלוזא נפקי דלא אלא לחפור בהכרזה יוצאין עצמם הן שאין

פועלים. שוכרים

3. מציעא בבא א קח,

גפא לאיגלי הכל יהודה: רב, אמר

רבנן- אבל מיתמי. ואפילו. לא

טעמא- מאי צריכי לא רבנן

דפתיא- לכריא נטירותא. ואפילו נפקא דלא אלא אמרן ולא מרבנן.

לאוכלוזא- אבל באוכלוזא, , לא באוכלוזא מיפק בני לאו דרבנן

. נינהו

4. רש״י שם

- גפא לאגלי מסייעין הכל לעיר. שונאים צבא יכנס, שלא שעריה ולהעמיד העיר חומת לגדור

- נטירותא צריכי לא ו (משלי כדכתיב משמרתו, :)תורתו עליך. תשמור בשכבך

לכריא - דפתיא לשתות למים בורות או מעין. לכרות

- מרבנן ואפילו משקין- בו ששותין כלי שם ועל לשתות, צריכים הם גם שהרי בלשון פתיא שקורין

ארמי- דפתיא כריא ליה. קרי

- באכלוזא נפקי דלא מעות גובין אלא לחפור, ובאוכלוסא באכלוזא עצמן בתים בעלי יוצאין שאין

פועלים. ושוכרין - וכו מיפק בני 'לאו להן הוא. גנאי

א עמוד ח דף בתרא בבא מסכת בבלי תלמוד 5.

אומר רשב״ג ובריח; ודלתים חומה לעיר לבנות אותו: כופין …'מתני העיר כאנשי ויהא בעיר יהא כמה לחומה. ראויות העיירות כל? לא

ה- דיר בית בה קנה חדש. י״ב מיד העיר כאנשי הוא. הרי

וכו. העיר כאנשי ויהא בעיר יהא …'גמ.'וכמה בעינן מי מילי ולכל.

יום- שלשים והתניא: חדש? י״ב חדשים- שלשה לתמחוי, , לקופה

ששה- תשעה- לכסות, עשר- שנים לקבורה, ר אמר העיר! 'לפסי

חדש- עשר שנים מתניתין נמי תנן כי יוחנן: ר' אמר אסי העיר לפסי

. תנן רבנן אבל מיתמי, ואפי' העיר לפסי הכל: יוחנן ר' אמר אסי וא״ר

, לא ולפרשאה לשורא פפא: רב אמר. נטירותא צריכי לא דרבנן

ולטרזינא- מיתמי, אפילו נטירותא. צריכי לא רבנן אבל

6. רש״י שם

מילי- ולכל העיר בני עם מידי יהיב לא הכי. ומקמי

לתמחוי- יום שלשים גובין יום שלשים שם ששהה כיון

לעניים מאכל תמחוי [גבאי]. הימנו

לצדקה. לקופה- לכסות- העיר. עניי

לקבורה- יתירא יציאה שהיא העיר עניי. לקבור

לשורא- החומה. לתיקון

לפרשא- היא מה ולידע לשומר' העיר סביבות שהולך פרש

. צריכה לטרזינא- אצל בבית ויושב העיר בני של זיין כלי שומר

. השער

ו הלכה ו פרק שכנים הלכות רמב״ם 7.

אנשי מכל לוקחין העיר לשמירת שצריכין הדברים כל

שאין חכמים מתלמידי חוץ היתומים מן ואפילו, העיר

, שומרתן שהתורה שמירה צריכין ת״ח לתקון אבל

החכ מן אפי' והרחובות הדרכים, מים העם כל ואם עמהן חכמים תלמידי יצאו לא בעצמן ומתקנין יוצאין

הארץ. עם לפני להזדלזל חכמים תלמידי דרך שאין

י הלכה ו פרק תורה תלמוד הלכות רמב״ם 8.

בבנין הקהל כל עם לעשות בעצמן יוצאין אינם חכמים תלמידי מדינה של וחפירה הארץ עמי בפני יתבזו שלא כדי בהן, וכיוצא ן ואי

השומרים ושכר השערים ותיקון החומה לבנין מהן גובין בהן וכיוצא

שהוא מס בין המס ליתן אותן מחייבים ואין, המלך לתשורת ולא גם שנאמר ואיש איש כל על קצוב שהוא מס בין העיר בני על קצוב

ושרים… מלך ממשא מעט ויחלו אקבצם עתה בגוים יתנו כי

הרדב״ז תשובת דבריו בהבנת והמחלוקת

תשנב סימן ב חלק רדב״ז שו״ת 9.

נפל אשר מחלוקת על דעתי אודיעך ממני שאלת פריעת ענין על החכמים ובין בתים הבעלי בין בירושלם

השכונה. שומרי יהודה רב אמר בתרא בבבא רינן דאמ ידעת כבר תשובה צריכי לא רבנן אבל מיתמי ואפי' גפא לאגלי הכל

מחלוקת… בו נפל לא מוסכם וזה נטירותא כסף לפרוע חייבין החכמים שאין האומרים אפי' בנ״ד בשמירות לפרוע החכמים דחייבים הם מודים גלגלתא

היכא דבשלמא להניח מצוה העיר שר או שהמלך בעצמם הם שיצאו או ושכונה שכונה בכל שומרים החכמים גוונא האי בכי לילו ואחד אחד כל לשמור עליהם בתים הבעלי ופורעין נטירותא בעו דלא פטורים דרבנן החכמים ולא הם יצאו בעצמם לשמור צריכין ואם

מצוה המלך שאין א״נ נינהו באכלוסא מיפק בני לאו [לשכור (לשמור) צריכים העיר ובני אותם כופה ]ולא

כדכתיבנא פטורים החכמים. שומרים צריכין אנחנו אין אומרים בתים הבעלי בנ״ד אבל לאמר צועקים והחכמים אנחנו עניים כי שומרים היש נטירותא דבעו מודים בעצמם והם שומרים תעמידו

הבעלי את שיכופו הסברא כן או הדין מן להעמיד בתים בזה כיוצא על אותם ולכוף עמהם יסייעו ולא שומרים לקת כי ליה צייתינן לא אמרה ואי מעולם אדם אמרה לא שיעמידו אותם לכוף יכולין אבל הדין מדת /לקתה/ כופין כדתנן כולם ויסייעו הוא צריך דבר אם שומרים חכמים שיש שידעתי פי על ואף וכו' זה את זה העיר בני

שומעים ואין דורשין הם לעצמם זה על חלוקים שהם

להם. שהבעלי בזמן אלא אמרתי שלא בדברי תטעה אל ומ״מ כולם יסייעו לא אם שמירה צריכין אנו אין טוענין בתים אני בכה״ג שומרים תעמידו עכ״פ אומרים והחכמים

אלו. את אלו כופין אומר עתה יש אם אני מסופק כי אחר טעם שיש פי על ואף

כי עתה זו בחקירה נכנס איני נטירותא בעי דלא ן מא טובה השתיקה ולכן חכמים קצת את יעציבו דברי

מהדבור. חולק. בלי ברור לי נראה שכתבתי מה מקום ומכל צריכין בתים הבעלי שגם ברור הדבר אם מקום ומכל החכמים שיסייעו כדי אלא כך טוענים ואין שמירה

החכמים שאם ברור הדבר בזה עמהם בעיא לא טוענים

אותם. לסייע חייבים אינם דשתקו- א״נ נטירותא אבל תעמידו לאמר וצועקים נטירותא דבעו מודים הם אם עמהם לסייע דחייבים אצלי ברור הדבר שומרים

נטירותא. דבעי אמרו והא עדים כמאה דין בעל דהודאת הגנבים עין שנתרבה בירושלם רואה שאני במה וכ״ש

בתים הבעלי כלבוש לבושם שאין החכמים בשביל מהם. יותר מכובדים ונראין ואין מפורסם הוא כאשר נפשות ספק בדבר שיש וכ״ש

התרשלות. בדבר שיהיה ראוי

כתבתי. דעתי לעניות והנראה

11 עג סימן דוד, ידי שו״ת.

הם ההוצאות אם דוקא הוא אם שמירה בעו דלא ממס פטורים ת״ח

נטירותא בעו לא הנפש לשמי. רת אפי' דילמא או ממון לשמירת דבר מצאתי ולא אצלי הנמצ' הפוס' בספרי בקשתי זה לדבר תשו' שהת״ח שכתבו הפוס' דברי מסתמיות והנה לת״ח. לחייב מפו' ממון שמירת לצורך ההם ההוצאות אם חלקו ולא סתם ממס פטורים שיפטר פיטור בכלל א' דהכל משמע הנפש שמירת לצורך הוי או

ב״ב כמ״ש הת״ח נטירותא צריכי לא רבנן …ד״ח ונפשם גופם לצורך שהיא בשמירה לחייבם לן תיתי מיהי וא״כ סתם הרי חייבים ת״ח שגם הנפש להצלת היא שהשמירה כיון לומר

דהרמב״ם לישנא דייק והכי נטירותא. בעו לא ת״ח אמרו מהל 'פ״ו בני מכל לוקחין העיר לשמירת שצריכין הדברים כל וז״ל שכנים

ואפי הע׳יר הדרכים לתיקון לוקחין אבל כו' מת״ח חוץ מיתומין

כו החכמים מן.'אפי' אבל חייבים. נטירותא צריכי לא דרבנן הטעם שייך דלא דכל דנר' וכ״כ פטורים. נטירותא צריכי לא דרבנן הטעם דשייך בדבר סי נעם דרכי בס' דבריו הובאו רמ״ג, סי' לי״ד הגהותיו 'מהריק״ש

לחיי שאינו דבר שכל הפוס' מדברי העולה הדברים לל כ וז״ל: ז״ן וכ״כ פטורים הת״ח בהם וכיוצא מים בורות כגון ממש אדם והפוס אחרו' כל הסכימו ולזה רבו, הלוי יוסף הרב משם 'הרמב״ם כתב דבס״ח קס״ג סי' ח״מ הטור דברי מסתמיות וכ״ן יע״ש. ז״ל

בה״כ ולבנות יח ובר דלתים חומה להם לעשו' זא״ז כופין העיר בני ת״ח העיר לשמי' הצריכין הדברים כל כת' ובסו' כו'. ס״ת ולקנות דאינן דמילי שמעינן דבריו מכלל כו' שמירה צריכין דאינן פטורים שיהיה דבר כל אבל חייבים ת״ל כו' וס״ת בה״כ כגון העיר לשמירת

פטורים ת״ח הכל על ונשמתו רוחו גופו שמירת שיהיה בין. שמירה

ממגורשי, עזרא אבן יוסף לרבי מלך, [=המשא המ״מ מדברי וכ״ן מהריק״ו דברי על שכתב ע״א דכ״ד ה״ד משפט ד' שער ח״ב ] ספרד

סכנה חשש וכל בעיר דרים היתומים דהתם ראיה אינה ואצלי וז״ל דלא לרבנן אלא פטרו לא והלא חייבים, היתומים שאין לו יאמר מי

ע״ש. כו' פטרו לא ליתמי אבל נטירותא צריכי סכנה בו שיש בדבר נטירותא צריכי לא דלרבנן בפשי' כתב. הרי סכנה כודאי חז״ל עשאוהו סכנה ספק דכל בש״ד מהריק״ו וכתב סכנה בדבר יתומים לחייב שכ' ש״ד מהריק״ו מדברי וכ״ן יע״ש. מיתמי אפי' ולטורזינה ולפרשא לשורא ר' אמר ד״ח דב״ב מההיא

סכנה אפי' סכנה במקום אלמא כו'. תא נטירו צריכי לא לרבנן אבל

כו כודאי עשאוהו דהו.'כל סכנה משום דאיכא אע״ג כו' ולטורזינא ולפרשא דלשורא הרי

תשב״ן ח״ב הדרב״ז וכ״כ הפוס' פסקו וכן פטירי. רבנן אפי״ה דכל ת״ח שכונה בכל שומרים להניח מצוה העיר שר או שהמלך

הבעלי הם אבל נטירותא בעו דלא פטורים אנו אין אומרים בתים בעצמם והם שומרים תעמידו לומר צועקים והת״ח שומרים צריכין

… עמהם יסייעו דלא הסברא ומן הדין מן היש נטירותא דבעו מודים

נטירותא דבעו מודים בעצמם כשהם …אלא לת״ח חייב שלא הרי אבל חבריו עליו שחלקו בעצמו בעצמו הרב העיד כבר בזה ואפי'

הת״ח אם חייבים שאינן יודה הרב אפי' נטירותא בפיהם בעו לא

יע״ש דבריו סוף הרב כמ״ש נפשות סכנת בדבר שיש. אע״פ סכנת שיש אפי' פטורים דת״ח ו' סי' ח״מ לאברהם חסד בס' וכ״כ

יע״ש בדבר. נפשות

11. אלישיב הגרי״ש הערות א קח, ב״מ על

לא רבנן שתורתו שמי נפסק בזה נטירותא. צריכי משמירה ופטור רבנן היום גם נחשב. אומנותו של תורנות בהם שקיימת הספר בישובי והנה פטורים שאינם נ״ל היה התושבים, , שמירת

בגמ הכא 'דמש״כ, פקו״נ שאינו בדבר אלא אינו

, חומה שא״צ טוענים שרבנן הספר בישובי אך

לטעון יכולים אין זה ב מרוצחים, שישמרו שרוצים

בשו״ת מצאתי וכן. הם ולא ישמרו שאחרים כתב שכן תשנ״ב ת'. רדב״ז

12. זילברשטיין- יצחק הג״ר חמד חשוקי שם ב״מ

שת״ח מה דכל העיר, שליט״א אלישיב הגרי״ש מרן מו״ח, פטורים יפגעו שלא תגן תורתם שאז הגניבות, מכת באה לא כשעדיין, היינו כל ומכירים המקום על השתלטו והגנבים החלה, כשהמכה אבל

להשתתף וחייבים הנס על סומכין אין. מבואותיו, שיירא ע״ב) קטז (דף קמא דבבא מהסוגיא לדבריו ראיה להביא ואפשר

נפסק וכך ממון. לפי בין מחש גייס, עליה ועמד במדבר ההולכת הרמב״ם חילקו לא ואמאי הי״א) ואבדה גזילה מהלכות (פי״ב ברמב״ם הסכנה בתוך נמצא כשהת״ח ע״כ אלא העם. לשאר ת״ח בין ורבותינו

להשתתף וחייב העם כשאר הוא. הרי

ו הסברות בהבנת וה״רווחים" איש– החזון שיטת דבריו לאור הסוגויות

13. ב איש חזון יח ס״ק ה' סימן בתרא בא

מנהג לנהוג צריכים רבנן גם הלא לעיין, יש

הנס על לסמוך ולא? עולם דבעיר ואפשר אבל חומה. לבנות זא״ז כופין רבנן, דכולהו רבנן ביניהם ויש אדם בני בה שדרין, בעיר

מטילין ופוטרין העם, המון על החומה את שהתורה המס, מן שפטורין כמו החכמים את השגת על משתדלים שאינם כיון פטרתן מהם ליטול אין בתורה, עסקם בשביל הממון שאין חכמים מצאו וה״נ מס, בשביל ממונם תורתן שבאמת ואחרי לנטירותא מהם ליטול הטבע מקרי תחת נתונים ואינם עליהן, מגינה

לפי הוא יתב' השגחתו כי אדם, בני ר כשא בוראו על יהבו משליך שאדם הבטחון מידת מנטירותא לפוטרו ת״ח ראוי והלכך יתב', העיר בני שאר על החומה את, ולהטיל בני שאר את כופין רבנן דגם לפי״ז ואפשר

חומה לבנות. העיר

לסלק העיר בני חייבין כמה עד לעיין ויש

רבנן שכולה עיר עצמך הגע רבנן. של המס כל של מס עליו מטיל אתה אם הדיוט, ואחד דאם ונראה רכושו. כל לו יספיק לא העיר פרנסתם להם ישאר לא המרובה המס, ע״י עיר בני על אין העיר, את לעזוב ויצטרכו שאינם הדבר וקרוב החכמים, מס לסלק מצוה בשאר כמו מחומש, יותר ליתן חייבים

תרנ״ו. סי' באו״ח כדאיתא

14 מן שמעון הרב שמה, עמ' כג, התורה נזר קובץ.

זו בסוגיא זצוק״ל החזו״א מרן של הזהב לשונו ובהקדם הנ״ל קו ליישב ונראה עמומים עניינים כמה להבנת גדול מפתח שהם יראה דבריו בעומק שהמעיין

החזו״א לשון וזה זו. …בסוגיא

הגמ דביר על החזו״א שתמה שלאחר כך: הוא דברי 'ושיעור צריכי לא שרבנו החזו״א מתרץ העיר, לשמירת ההשתדלות את צריכים הם גם דהרי נטירותא, נטירותא א״צ חכמים שתלמידי מה רק לא הוא העיר משמירת פטור של, שהיסוד שאין מחמת הפטור אין שבמיסים וכמו ממסים, פטור של יסוד אותו הוא אלא

המיסים ממון הנשעיםע״י לתשמישים נזקקים, הת״ח מיוחד פטור הוא אלא ולומדיה תורה החזקת מדין והוא ממיסים התורה לומדי את הק' התורה. שפטרה

העיר אנשי שאר על המיסים את. והטילו פטור בטעם נופך גם מוסיף [והחזו״א אלא וכו' התורה וכבוד החזקת של הכללי העניין עצם מצד רק שלא ממיסים ת״ח

שכיוןשת״ח פרטית סברא גם כאן יש לכן ממון, השגת על משתדלים אינם ת״ח פטור הוא יסוד אותו מיסים], לשם הממון מלהשיג אותם פטרה הק' התורה הקדושים חז״ל מ״מ העיר, לשמירת לדאוג צריכים הם שגם שאף משמירה,

מהשתתפות הת״ח את ופטרו העיר אנשי שאר על בשמירה חיוב הטילואת

שלגבי הסבר תוספת כעין החזו״א ף מוסי דבריו שבתוך אלא העיר. בשמירת פרטית סברא עוד יש ממס, פטור של סברא אותו בזה שיש מלבד העיר שמירת

כיון העיר, אנשי שאר על השמירה חיובי את להטיל מיוחדת השגחה ת״ח של

מיוחדת ושמירה. עליונה מ״מ ההשתדלות חובת מוטלת עליהם שגם אף ולכן

כשיש העיר. . אנשי שאר על ההשתדלות חובת א. ת להטיל חז״ל ראו חרים- א

ת״ח של הפטור יסוד דאילו הנ״ל. הגאון קושיית בפשיטות מיושבת זה כל ולאור

לזה- נזקקים שאינם משום הוא השמירה בהוצאות מהשתתפות מקום יש אכן

נהנה- שאינו מי שגם שמצינו ממה להקשות הציבור בהוצאת להשתתף. חייב

שמירה מחיובי ת״ח פטור טעם עיקר זה שאין, וצא י החזו״א דברי ע״פ אבל ת״ח שכולה ובעיר השמירה, מהוצאות נהנים הם שגם יוצא החזו״א לפי ואדרבא חיובי שאת משום הוא הפטור יסוד אלא השמירה, חובת מוטלת עליהם גם

העיר אנשי שאר על הק' חז״ל הטילו. השמירה [בצירוף תורה החזקת מדין והוא

ביותר עליהם השי״ת והשגחת הממון, אחר משת. ]דלים לא שהם מה

15. ה יעקב– משנת רו ז ניסן יעקב ג״ר זצ״ל נטל

א״ל אדרבנן דשורא רמא נשיאה ר״י אמרי' ב, ז, בב״ב והנה

נטירותא צריכי לא רבנן ר״ל רנבר״ח אמרי' א, ח, ובדף וכו'.

וכו אדאורייתא עברת רנב״י א״ל אדרבנן כרגא.'רמא מיוחדות הלכות ב' אלא אלו, הלכות לב' שייכות אין ולכאורה בצרכי להשתתף ופטורין נטירותא, צריכי לא דרבנן מה הן, נלמד דבר דכל מסים, לשלם פטורים דרבנן ומה שמירה,

ע״ש מיוחד, . מפסוק

דבר אבל וכו' ת״ח שכתב: רמ״ג סי' יו״ד בטור עי' אולם שא״צ כלום לתת חייבים לא וכו' העיר לשמירת שצריך מסים מיני מכל פטורים ולכן שמירתן שתורתן. שמירה ב סעיף רמ״ג סי' יו״ד בשו״ע גם ועי' זב״ז, דתלוי 'ומבואר

וכנז הטור כלשון נמי.'שכ'

פטורין ת״ח דלמה י' שיח הכולל מאברכי כמה העירו …והנה נטירותא צריכי לא דרבנן ומשום העיר, חומת עבור, מלשלם צריכים העיר בני הרי אבל שמירה, צריכים אינם דהם דנהי

חיובי מדין להשתתף יתחייבו א״כ ת״ח אינם דהא, שמירה,

בסופו ג' סעיף קס״ג, סי' חו״מ ברמ״א איתא דהא: , העיר בני או חתנות בית כגון צריכין נן אי שמקצתן אע״פ העיר צרכי כל ובביאור- חלקן, ליתן צריכין אפ״ה וכדומה מקוה כתב הגר״א בעיר חצר לו שיש מי שם: דאיתא התוספתא מדברי לזה מקור דשמירה זה ענין ומ״ש מהן. שותה שאינו אע״פ כו' אחרת חלקן לתת יתחייבו לא למה אבל זו, לשמירה א״צ דת״ח

העיר בני בצרכי, כהשתתפות וצ״ע… ל״צ רבנן דאמרי' בהא שכ' קנ״א סי' יו״ד בחזו״א ועי' דאפשר וכ' וכו', הנס על סומכין אין הלוא לעי' דיש נטירותא,

שדרין בעיר אבל חומה לבנות זא״ז כופין רבנן דכולהו, דבעיר העם המון על החומה את מטילין רבנן ביניהן ויש בנ״א בה

פטרתן שהתורה המס מן שפטורין כמו החכמים את ופוטרין בתורה עסקם בשביל הממון השגת על משתדלין שאינם כיון

ליטול שאין חכמים מצאו וה״נ, מס בשביל ממונם ליטול אין ואינם עליהן מגנת תורתן שבאמת ואחרי לנטירותא, מהם ת״ח ראוי והלכך וכו', בנ״א, כשאר הטבע מיקרי תחת נתונים

העיר בני שאר, ל ע החומה את ולהטיל מנטירותא לפוטרו

. ע״ש מדין יתחייבו דמ״מ לעיל משה״ק תתישב שבדבריו ויתכן ולהטיל הנז', מטעם לפוטרן ראו דחכמים העיר, בני חיובי

בדבריו וכמבואר העיר, בני על רק. החומה שאר את כופין רבנן דגם לפ״ז דאפשר שכתב בחזו״א וע״ש

חומה לבנות העיר. בני

סי ח״ב הרדב״ז בשו״ת 'ש״כ כמ לא הם שהדברים וכמדומני צריכים אנחנו אין אומרים הבעה״ב בנ״ד אבל שכתב: תשנ״ב תעמידו לאמר צועקים והחכמים אנחנו עניים כי שומרים או הדין מן היש נטירותא דבעי מודים בעצמם והם שומרים יסייעו ולא שומרים להעמיד הבעה״ב את שיכופו הסברא מן

בזה כיוצא על אותם ולכוף עמהם ואי מעולם, אדם אמרה לא לכוף יכולין אבל הדין, מדת לקתה כי ליה צייתינן לא אמרה, כולם ויסייעו הוא, צריך הדבר אם שומרים, שיעמידו אותם

דבריו בכל יעו״ש וכו', זה את זה העיר בני כופין. כדתנן

… ממוני ענין רק לא הוא במס, ת״ח חיוב דענין מזה, ונראה

להשריש בזה, תלוים ויהדות תורה גופי ש ענין אלא בלבד, תח״י הם אלא בעולם, שלטון שום תחת אינם הם שת״ח מסים שעבוד שום עליהם להטיל אין ולכן בעצמו, , הקב״ה כלל של עיניהם בבבת פוגע הוא הרי מזה, שמתעלם ומי יצאו ולכן הנז', נועם דרכי בספר השו״ת בהמשך ועי' ישראל,

חרמות עליהם והטילו בזה לפגוע צו שר אלו נגד ישראל גדולי יעו״ש חמור, היותר. ע״צ של אלו הלכות הביא וברמב״ם מהלכות בפ״ו ממסים, ופטורם העיר חומת מבניית ת״ח פטור יעו״ש בת״ח, הדור מצות של ההלכות בין תורה, תלמוד את לבזות הוא גדול עון בהי״א: שם הביא ואח״ז בה״י,

וממסים משמירה ת״ח פטור, ם שג הנראה וכפי וכו'. החכמים כמבזה דינו בזה, המזלזל וכל ת״ח, הדור מצות של ענין הוא

יעו״ש. הי״א, ברמב״ם שם כתוב שדינו ת״ח

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

השתתפות תלמידי חכמים במלחמות ישראל - חלק ב [שבט לוי פטור ממלחמות]

שני│ ישראל][שיעור במלחמות חכמים תלמידי השתתפות טבדי בנימין הרב

נושא ב – ממלחמות פטור לוי שבט

מלכים מהלכות והסתירות ויובל שמיטה בהלכות הרמב״ם לשון

יג פרק ויובל שמיטה הלכות רמב״ם

. יב הלכה הישרים דרכיו ולהורות לשרתו י״י את לעבוד שהובדל מפני אחיו עם ובביזתה ישראל ארץ בנחלת לוי זכה לא ולמה

כשאר מלחמה עורכין לא העולם מדרכי הובדלו לפיכך לישראל ותורתך ליעקב משפטיך יורו שנאמר לרבים הצדיקים, ומשפטיו

גופן בכח לעצמן זוכין ולא נוחלין ולא ישראל הם אלא, אני שנאמר להם זוכה הוא ברוך והוא חילו, י״י ברך שנאמר השם חיל

ונחלתך. חלקך

. יג הלכה יי לפני לעמוד להבדל מדעו והבינו אותו רוחו נדבה אשר העולם באי מכל ואיש איש כל אלא בלבד לוי שבט ולא

החש עול צוארו מעל ופרק האלהים שעשהו כמו ישר והלך יי את לדעה ולעובדו לשרתו האדם בני בקשו אשר הרבים בונות הרי לכהנים שזכה כמו לו המספיק דבר בעה״ז לו ויזכה עולמים ולעולמי לעולם ונחלתו חלקו י״י ויהיה קדשים קדש נתקדש זה

דסייען רחמנא בריך גורלי. תומיך אתה וכוסי חלקי מנת י״י אומר ע״ה דוד הרי. ללוים,

הל רמב״ם ח הלכה ז פרק מלכים כות

כגון עליו, האסורה אשה והמארס גרושתו, את המחזיר ממזרת הדיוט, לכהן וחלוצה גרושה גדול, לכהן אלמנה

חוזר אינו ולנתין, לממזר ישראל בת לישראל, . ונתינה

ד הלכה ח פרק מלכים הלכות רמב״ם

תורה דברה שלא ראשונה, בביאה תואר ביפת מותר הכהן

שהיא מפני כך אחר לישאנה יכול אינו אבל יצר, ה כנגד אלא

. גיורת

מדיין במלחמת לוי שבט השתתפות

פס לא פרק במדבר ה ג- '

יִשְרָאֵל מַטּוֹת לְכֹל לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לֵאמֹר הָעָם אֶל מֹשֶה וַיְדַבֵּר לַצָּבָא: תִּשְלְחוּ מִדְיָן עַל וְיִהְיוּ לַצָּבָא אֲנָשִים מֵאִתְּכֶם הֵחָלְצוּ

בְּמִדְיָן יְקֹוָק נִקְמַת: לָתֵת יִשְרָאֵל מֵאַלְפֵי וַיִּמָּסְרוּ

צָבָא חֲלוּצֵי אֶלֶף עָשָר שְנֵים לַמ: טֶּה ַּאֶלֶף

רש״י שם

- וגו משה 'וידבר איחר ולא בשמחה עשה בדבר תלויה שמיתתו ששמע פי על: אף

לוי: שבט לרבות - ישראל מטות לכל

וימסרו- שלא עד ישראל, על חביבים הם כמה ישראל רועי של שבחן להודיעך

וסקלוני." מעט ד״עוד יז, (שמות אומר הוא מה במיתתו )שמעו שמיתת ומששמעו

כרחן: על שנמסרו עד ללכת רצו לא מדין, בנקמת תלויה משה

ר שם ע״ב

מטות לכל לרבות ישראל קשה לוי שבט י״ג היו כן שאם והכתוב אלפים אלף י״ב אומ' אתי דלא 'וי״ל

אלף. י״ב

וימסרו גבי אלא בעל שנמסרו כדפי ' כרחן רש״י. אבל שבט של מאלף נמסרו לא לוי אלא כרחן בעל

לרצונם. הלכו שמחמת ואעפ״י משה מיתת מקום מכל נמנעו היה לוי שבט למצות יותר חרד ברוך הקדוש

הוא:

(רא״ם )מזרחי שם

לוי שבט לרבות ישראל מטות. לכל מטות "לכל כן לא דאם בספרי.

"אלף נאמר כבר הרי לי, למה " ישראל אלף שפירושו למטה", אלף למטה

הכתוב והוצרך ומטה מטה. לכל כיון תאמר שלא לוי, שבט לרבות לא בארץ, ונחלה חלק לוי לשבט שאין

לן. משמע קא הלוחמים, בכלל יהיו

משבטי יצא לא למה טעם ידעתי ולא מאלף והלא אלף, רק ומנשה אפרים

ומטה, טה מ לכל אלף משמע למטה לכל הם מטות שני ומנשה ואפרים

ב )(יג, שכתוב מפני במרגלים, והנה דבר, למטה אחד איש אחד "איש בם מטה בכל שפירושו, תשלחו", אבותיו שני ומנשה אפרים שלחו ומטה, סוסי בן וגדי נון בן הושע. אנשים, לא ומנשה שאפרים לומר, יש ושמא בלבד הארץ לנחלת רק שבטים, נקראו

נחלת בעבור שהיו במרגלים, לכן ו שלא ופה מטות, כשני נחשבו הארץ, נקראים אינם בלבד, ה' לנקמת רק היו

אחד שבט. רק

לדרך צידה שם

ז״ל מהרא״י אבל לכל רש״י וז״ל, כתב לרבות ישראל מטות מקשין לוי, שבט י״ג הוי כן אם והלא

דשבט וי״ל. אלפים שלח לא אפרים לפי כלל לצבא מהם

שמיתת היתה משה היו זו בנקמה תלויה יהיו שמא יראים שמזרזין נחשדים כדי זו למלחמה ויעמוד משה שיעדר שהיה תחתיו יהושע עמדו ולכך משבטם, במקומם לוי בני זריזותם להודיע על שאף ה' לנקמת משבטם שמשה פי על מהם ויעדר היה לא זו נקמה ידי

. נמנעו

אריה גור שם

נוסף היה לוי שבט כי לוי. שבט רבות ל שלא בקרא, שנכתבו שבטים י״ב על כתב לכך י״ב, רק היו שלא תאמר היה לוי שבט אף ישראל", מטות "לכל "וימסרו ה) (פסוק שכתוב ומה אלף.

היינו אלף עשר שנים ישראל,"מאלפי למלחמה לצבא שילכו אלף י״ב, אותם חלוצים היו לא לוי משבט האלף, אבל שילכו צריכים ולא היו, הארון עם אלא הכתוב גזרת משום אלא למלחמה, נקמת לתת ישראל מטות מכל שיהיו

במדין. ישראל

שאלו כן, גם זכותם משום נמי, אי

(רש״י היו וכשרים צדיקים כולם האלפים

, ג )פסוק מן כן גם שילכו ציוה ולפיכך ינצחו השבטים כל שבזכות לוי, שבט

במלחמה "אלף המקרא; עות משמ וכן. שבט אף ישראל", מטות לכל למטה עשר שנים אבל לצבא, תשלחו לוי "שנים כדכתיב היו, צבא חלוצי אלף הוא כך וגו'", צבא חלוצי אלף עשר

. הפירוש

חייבים לא אך למלחמה לצאת מותרים היו לוי שבט ראשון– תירוץ

ג- פרק א המלחמה ההלכה לאור ההולכים ומי? מי

ברמב״ם למלחמה. יוצא אם לוי לשבט בנוגע יש רב דיון עם וביזתה ישראל ארץ בנחלת לוי זכה לא "ולמה כתוב: דרכיו ולהורות ולשרתו ד' את לעבוד שהובדל מפני אחיו,

מדרכי הובדלו לפיכך ', וכו לרבים הצדיקים ומשפטיו הישרים נוחלין ולא ישראל כשאר מלחמה עורכין לא …העולם כתב ישראל", מטות לכל למטה "אלף בפסוק מדין, במלחמת

לוי. שבט "לרבות "רש״י: ביארו חכמים" וב״שפתי, במזרחי במלחמה ישתתפו לא בארץ חלק נטלו שלא מכיון נאמר, שלא

למטה אלף יקח מהם שאף. משמיענו,

אין שדוקא לומר, יש שכן להרמב״ם, סתירה מכאן לראות של מלחמה שאינה מפני לוי, שבט השתתף מדין במלחמת

במדין ה' נקמת "לתת אלא הארץ, ."כיבוש אלמנה אומר: יוסי "ר' בסוטה: במשנה רואים אנו זה לעומת 'הירא הוא הרי וכו', הדיוט לכהן וחלוצה גרושה גדול לכהן

סוגיא מצינו וכן במלחמה. היו הכהנים ש מכאן, הלבב'". ורך חידוש תואר, ביפת מהו כהן להו, "איבעיא בקידושין: שלימה כהנים שאני דילמא או ישראל, שנא ולא כהן שנא לא הוא

יתירות מצוות בהן וריבה."הואיל הביא במלחמה. היו כהנים אם בדבר מסתפק כאילו המרדכי

"תיפוק ושאל: ר, תוא יפת לענין בקדושין הגמרא בעיית את (רוצה במלחמה" היה משוח כהן וגם במלחמה היה דכהן ליה תואר יפת דין תורה אמרה למלחמה היוצאים ולכל.)לומר: ואולי מגומגם "הלשון המרדכי: גליון על רשום ווילנא בש״ס המרדכי דברי יפה ביאר יוסף" ב״ברכי אבל כאן", , חסר

למלחמה ללכת ם חייבי היו לא שהכהנים להוכיח, שכונתו שהלך כהן אותו ועל הולכים, היו מעצמם רצו שאם אלא

תואר ביפת מותר אם שאלו. מרצונו

תלב רמז שאחזו מי מרדכי

מכל ראיה להביא אין אמנם דוד בית למלחמת היוצא היו כהנים גם דהא כו' צריך הפחות ולכל עמהם אחד כהן עמהם להיות

ורך הירא האיש מי קורא ה שאל מה דא״כ הלבב כהן דקדושין פ״ק התלמוד ליה תיפוק תואר ביפת מהו דגם במלחמה היה דכהן

במלחמה. היה משוח כהן עליה קאי לא ודאי אלא ולא לביתו חוזר היה דשמא המלחמה בעורכי נכנס היה

תפשוט… לא זה בנדון גם

ו ס״ק ו סימן העזר אבן יוסף ברכי

… המרדכי דכונת ונראה האיש מי הקורא כגון למלחמה, לירד כהן מוכרח דאי המרדכי וסבר וכו כריתות גט למלחמה היוצא כל אמרו כי א״כ במלחמה, כהן ליזיל דלא סגי ולא וכו', ,'הירא דרך על כריתות, גט כותב דהיה קאי, נמי עליה ודאי אזיל, דלא סגי דלא דכיון קאי, אכהן גם

עמהם פנחס והרי דא. מרינן ההיא וסתמא כהן, אזיל דלא סגי דלא כיון דשרי, לאוכוחי דהו״ל ביפ״ת, מהו כהן מדבעי מייתי זה ועל לביתו חוזר היה דשמא דייקא, עליה קאי לא ודאי אלא שרי, לכהן גם ודאי יפ״ת, רחמנא, שרי

אלא רחמנא שרי לא ד לכהן, שריא לא דיפ״ת לצדד יש כלל, כהני אזול דלא לה דמשכחת וכיון פרט דאמרו ההיא זה דרך ועל ביפ״ת, שרו אי למלחמה ללכת כהנים רצו אם הש״ס ובעי לישראל, ביפ״ת מהו כהן בעי הכי ומשום הכהן, ללכת מוכרח דאינו המרדכי כונת אבל וכו'. לכ״ג, לאלמנה

שרי דכי מוכרח נו אי כהן, ליזיל דלא מדינא דסגי וכיון המלחמה, בתוך ירד לא דכהן דיתכן מאחר

שרי אי לן תיבעי כהני אזול אי וא״כ לכהן, גם הוא יפ״ת רחמנא. ביפ״ת אף מדנפשייהו, בהולכים וכו', וחליצה גרושה לכ״ג לאלמנה פרט דאמרי הנהו הוא וכיוצא דאין לומר מקום יש וכו', דוד בית למלחמה היוצא כל דאמרינן הא גם וא״כ מוכרחים. שאינם

כהנים המרדכי דברי בכונת לכאורה נראה כן כלל. כהן ליזיל דלא לה דמשכחת מאחר. בכלל,

ישוב. צריך ועדיין

שני– תירוץ רשות למלחמות דווקא יצאו לוי! שבט

יא סימן אפרים יד שו״ת

י״א בהלכה והנה הנ״ל פי״ג ויובל שמיט)ה (הל' דשבט דזה רבינו, כתב הדברים אין בביזה, חלק יטלו ושלא ינחלו שלא מוזהרין לוי הארצות שאר אבל עליה, ברית שנכרתה בארץ אלא אמורים הארצות באותן והלויים הכהנים הרי ישראל מלך שכובש רבינו לדברי סמך ראה והרדב״ז ישראל. ככל ובביזתן

המיוחדת "בארצם" משמע תנחל", לא "ובארצם מהפסוק: שבט אם הנ״ל ולפי נחלה, נוטלים הארצות בשאר הא להם משתתף שגם ע״כ ישראל, ככל ארצות בשאר נוחל לוי בזה זה דתלויים ישראל, ככל זו, ארץ על ובמלחמה במאבק שאר על וזה במלחמה, משתתף לוי שבט שגם יוצא כהנ״ל,

אך בתורה: מעוט שה י״א, בה' הרמב״ם לד' בהתאם ארצות

תפקוד- לא לוי שבט את א״י כיבוש במלחמת דוקא. היה מדברת בסוטה המשנה א) הקושיות: כל מתורצות לפ״ז

הארצות שאר על ישראל במלחמת רשות)(ר״ל במלחמת ההגבלות אלה כי הם וכדומה, חדשה אשה לבב, והרך הירא מטעם שחוזרים,

ובמלחמת אין, יוצ הכל מצוה דבמלחמת רשות במלחמת דוקא מיפ״ת קשה לא כן כמו ב) משתתפים. הכהנים גם רשות

כד רשות, במלחמת הוא המדובר יפ״ת בהיתר שם דגם 'לכהן, על מצווים אומות ז' על דבמלחמה תצא, ריש ורש״י הספרי בכל ע״כ א״י. כיבוש מלחמת היתה לא במדין גם ג) תחיה. לא

שבט לרבות זה מספרי אדרבה, ישראל. ככל הכהנים אלה " דאי א״י, על במלחמה השתתף לא לוי דשבט ראיה יש לוי" ריבוי לנו למה הארץ, בכיבוש אף ישראל ככל דהלוים נימא שבט להביא ישראל, מטות לכל למטה (אלף במדין מיוחד

נאמר שלא ותי' והשפ״ח מזרחי )(הר״א זה ספרי על עמדו וכבר לוי), קמ״ל במלחמה כא. ן ישתתפו לא בארץ חלק נטלו שלא כיון ריבוי צורך יש אז משתתפים, לא הארץ בכיבוש אי זה כל אף הארץ במלחמת גם משתתפים הכהנים אי אבל במדין, אף ירושה כל שאין במדין א״כ לא, והם נוחלים ישראל שכל אלא ישראל, ככל כאן והלויים שהכהנים פשיטא לישראלים

גם ו״א ה כדלעיל משתתפים לא הארץ בכיבוש שבאמת כיון ריבתה וכן משתתפים כן דבמדין הספרי אומר לזה במדין, כאן שאין כנ״ל, הוא והטעם השתתפותם, את בפירוש התורה

ישראל. שבטי ככל לוי שבט ע״כ נחלה

שלישי– תירוץ דופן היוצאת נקודתית מלחמה היא הארץ כיבוש מלחמת

קנד עמוד גרשוני, יהודה לג״ר יהודה קול

יוצאין הכל מצוה במלחמת אבל ע״ב מ״ד סוטה במשנה במלחמת לעיין יש ולכאורה מחופתה וכלה מחדרו חתן אפילו העם כל לגייס צריכים אם עלינו הבא הצר במלחמת וכן עמלק שמספיק מחליטה ישראל ארץ ממשלת אם לנו די או למלחמה

לצאת העם כל על חיוב אין העם של בחלק האויב את הכות ל ישראל כל במלחמה לשתף צריכים האח כיבוש במלחמת אבל

א ה״ב פ״א תרומות הל' ברמב״ם כמבואר רץ האמורה ישראל מדעת נביא או ישראל מלך שכבשן בארצות היא מקום בכל

רבים. כיבוש הנקרא וזהו ישראל רוב

חלק להם יהיה לא הארץ ש בכיבו ישתתפו שלא אלה ועוד משה שלח לא למה שלח פרשת בחזקוני ראיתי כי בארץ באח חלק לו היה שלא לפי לוי משבט הארץ את לתור מרגלים מלחמה תחילת שהיא הארץ בריגול השתתפו לא לפיכך מלחמת עוד הארץ בכיבוש העם כל לשתף יש כך ומשום

ינים המד מאת ישראל בני נקמת נקום בתורה נמצאת מצוה לכל למטה אלף למטה אלף לצבא אנשים מאתכם החלצו ישראל מטות לכל שם וברש״י בה לא במדבר ישראל מטות הלך מדין נקמת לנקום למה תמוה ולכאורה לוי שבט לרבות

שבט משה שיתף לא רץ הא את לתור ובמרגלים לוי, שבט גם

לוי. היתה שם כי מבואר חכמה משך ובעל החזקוני דברי ולפי

ולויים הארץ כיבוש מת מלח לא בארץ חלק לקחו שלא

מדין נקמת של מצוה מלחמת אבל. ארץ ה בכיבוש השתתפו כמו במלחמה מחוייב לוי שבט גם כי השתתף לוי שבט גם בזו

בכיבוש. הארץ לא רק ישראל כל

הי״ב פי״ג ויובל שמיטה בהל' הרמב״ם דברי מתורצים ובזה

מפני אחיו עם בביזתה ו ישראל ארץ בנחלת לוי זכה לא ולמה העולם מדרכי הובדלו לפיכך ולשרתו ה' את לעבוד שהובדל עורך אינו לוי ששבט מכאן ישראל כשאר מלחמה עורכין לא דוקא דברינו לפי אבל סוגיות מכמה תמוה וזה מלחמה בארץ חלק לקחו שלא כיון פטורין הם הארץ כיבוש מלחמת

כמו הארץ את גל לר לוי שבט את שיתף לא רבנו שמשה וראיה חלק נטלו ולא שהואיל חכמה משך ובעל החזקוני שביארו והצר עמלק מלחמת אבל לכיבושה ללחום להם אין בארץ לכך וראיה במלחמה משתתף לוי שבט גם ודאי עלינו הבא

ברור… וזה בה השתתף לוי שבט שגם מדין ממלחמת

עמלק של גזע לא עמלק שבמובן הגר״ח בשם …ושמעתי

בלבד עם את להשמיד עמלק בשיטת שהולך עם כל אלא

עמלקים, הם ולאבדם ישראל תורה" אמרה ועליהם מלחמה

דור." מדור בעמלק לה' ישראל לאבד שרוצים וערבים הארורים הגרמנים ולפיכך מצוה במלחמת נכלל וזה עמלק בבחינת הם לים ולהשליכם

עמלק. מחיית של הצר של מצוה במלחמת גם זה נכלל וכן

עלינו. הבא מצות עליהם ואין בארץ חלק לקחו שלא כהנים אף זה ומפני

הארץ, כיבוש הבא וצר עמלק מחיית של מצוה במלחמת אבל

נכללים. כהנים גם עלינו מהעם חלק לשום מקום אין ולפיכך

זו… ממלחמה להשתמט

הע שלמה הבניין מדברי אגב רת

נז לסימן מפתחות שלמה בניין שו״ת

להעיר אחד פעם לו שכתבתי, מה פ מלשמוע פטורין דכהנים 'דאפשר במצוה החינוך שכתב מה ע״פ שכור פרשת מלשמוע פטורין דנשים תר״ג ג״ש כיבוש, בני היו דלא משום. זכור,

דכהנים אפשר וא״כ דאסורין כיון נמי בני היו דלאו אפשר למתים להטמא דמי דלא טובא לחלק דיש ואף כיבוש. כן לומר סברא יש קצת מ״מ. לנשים

בזה …והארכתי

ה אות ב סימן פורים תודה שלמי

מוילנא זצ״ל הכהן שלמה רבי (להגאון שלמה" "בנין בספר הנה ה) הגה 'בעל הל בסוף הרמב״ם מש״כ דלפי העיר, שם) (ובמפתחות נ״ז סי' שלמה") '"חשק מלחמה עורכין "לא העולם מדרכי הובדלו לוי דשבט הי״ב) (פי״ג ויובל שמיטה החינוך לשי' לדון יש א״כ ע״ש, כו', וחילו ה' משרתי הם אלא ישראל" כשאר

מלחמה בנות דלאו משום זכור פרשת מלשמוע פטורות דנשים תר״ג) (במצוה כהנים נמי הכי דלפ״ז אפשר האויב, בנקמת המלחמה לעשות להם ולא נינהו מלחמה בני דלאו טעמא האי משום זכור פרשת מלשמוע פטורים יהיו ולוים כהנים בין לחלק שיש אפשר או ישראל", כשאר מלחמה עורכין "לא שהרי נינהו,

לנשים. ולוים

מט סימן ו חלק החכמה בצל שו״ת

פ קריאת מלשמוע פטורות דנשים תר״ג) (מצוה החינוך בס' מש״כ דלפי כ' נ״ז) לסי' במפתחות (חאו״ח שלמה בנין בשו״ת 'ט)

להטמא דאסורים כיון נמי דכהנים אפשר כיבוש, בני שאינן לפי זכור פרשת מלשמוע פטורים וממילא כיבוש בני אינם למתים

. זכור ע״ש כן לומר סברא יש קצת מ״מ לנשים דמי דלא טובא לחלק דיש. ואף

- ה״ד מלכים מה' (פ״ה ברמב״ם וכ״ה תואר ביפת מותר דכהן ב) (כ״א דקדושין בסוגיא מפורש שהרי נפלאים דבריו.)ולענ״ד

אפילו וזה עש״ה. ב') ה״א (שם ברמב״ם כמפורש צבא לחלוצי רק תואר יפת ותרה ה לא שהרי למלחמה יוצא דכהן ומוכח למלחמת כהן שיוצא ומכש״כ מדבר הכתוב רשות במלחמת כי תצא, כי פרשת ריש ופרש״י בספרי כמבואר הרשות למלחמת

עמלק- זכירת במצות חייבים כהנים דגם פשוט הדבר וממילא עמלק. ומלחמת. מצוה כהנים יציאת בנדון כי נזכרתי שוב למלחמת אפי' לצאת רשאים היו כהנים כי ברור הדבר מ״מ ו'). אות ו' סי' (חאה״ע יוסף ברכי בס' דברים אריכות יש למלחמה

שם הברכ״י מסקנת גם באמת וכ״ה וכמש״כ. . הרשות

קוק והראי״ה הגרי״ז דברי

א עמוד מג דף סוטה מסכת הגרי״ז חדושי

אלמנה גרושתו את המחזיר וכו' חוזרין שאינן ואלו מתני' פ״ז הרמב״ם וכו'. הדיוט לכהן וחלוצה גרושה גדול לכהן כגון לו האסורה אשה דהמארס כמתני' פסק ה״ח ממלכים

'ומבו חוזר אינו וכו' לכה״ד וחלוצה גרושה לכה״ג, אלמנה

למלחמה, יוצאים דכהנים הרשות במלחמת איירי, והכא להלן במתני' כמבואר יוצאים היו כולם הרי מצוה דבמלחמת

מחופתה. וכלה מחדרו חתן אפי' יוצאין דהכל ע״ב מד תמהו וכבר הרשות, במלחמת אף יוצאים דהכהנים מבו' וע״כ ויובל משמיטה בפי״ג הרמב״ם מש״כ על מכאן האחרונים

מפני ישראל, שאר כ מלחמה עורכין לא לוי דשבט הי״ב העולם מדרכי הובדלו לכך לשרתו ה' את לעבוד שהובדלו משמע והכא למלחמה, יוצאים היו לא דהכהנים הרי ע״ש,

וצ״ע למלחמה הלכו. שהכהנים

מלחמה עורכין לא לוי דשבט הר״מ דמש״כ, בזה לומר ונראה מיציאה כלל מופקעים שהם הכוונה אין ישראל, כשאר

למלחמה גם המלחמה בשעת להם שצריכין א דהיכ דנראה, מוציאין שאין הוא הר״מ כוונת עיקר וכל יוצאים, היו הם שהם כיון ישראל כל כשאר למלחמה ליכנס לכתחילה אותן ה דרכי ולהורות ולשרתו ה' את לעבוד והובדלו ה' 'חיל

בעריכת לכהנים צריכים יהיו אם בודאי אך, ומשפטיו יוצאים היו הם גם המלחמה וא״כ, דכה״ג הר״מ מש״כ לק״מ מעורכי חוזרים אינם גרושה שקידש וכה״ד אלמנה שקידש

למלחמה מיציאה כלל מופקעים אינם דבאמת, כיון, המלחמה הדין עלייהו קאי לא בעבירה שקידושיהן דכיון הכא וקמ״ל

מלחמה. מעורכי דחוזרין

יב יג, ויובל שמיטה הארץ שבת קוק, הראי״ה

מלחמה עושה אחד ששבט שיזדמן שאפשר כמו פרטית. מלחמה לעשות היינו מלחמה, עורכין לוי שבט שאין דאע״פ ונראה

מחוייבים למלחמה, יוצאין ישראל כשכל אבל בזה. לו שימצא שלו, התנחלות בשביל ישראל כלל של ומלחמה לצאת. הם גם

העם. כל משאר יותר לה שייך הוא ה' לעבודת יותר מיוחד שהוא מי שכל ה', עבודת ג״כ היא זאת

הנ״ל לאור ברכות במסכת רש״י שיטת וביאור מהרדב״ז דקדוק מהרד״ק, הראי״ה לשיטת חיזוק

כ פסוק כג פרק ב שמואל רד״ק

גוים בשבעה להלחם הוא ברוך הקדוש כשצוה מצוה הוא ה' באויבי להלחם למתים להטמא ואסור כהן בניהו שהיה ואעפ״י למלחמה ישראל עם ולהכנס מלחמה משוח כהן להיות צוה וכן לישראל כהנים בין חלק לא לישראל המצרות האומות ובשאר

ישראל. עם מדין למלחמת הלך וכן וכזבי זמרי כשהרג למצוה עצמו טמא פנחס והנה

כה כג- פסוק ב פרק א מלכים

לִּי יַעֲשֶה כֹּה לֵאמֹר בַּיקֹוָק שְלֹמֹה הַמֶּלֶךְ וַיִּשָּבַע (כג)

הַזֶּה הַדָּבָר אֶת אֲדֹנִיָּהוּ דִּבֶּר וֹ בְנַפְש כִּי יוֹסִיף וְכֹה: אֱלֹהִים

עַל וַיּוֹשִיבַנִי ויושיביני הֱכִינַנִי אֲשֶר יְקֹוָק חַי וְעַתָּה (כד) הַיּוֹם כִּי דִּבֵּר כַּאֲשֶר בַּיִת לִי עָשָה וַאֲשֶר אָבִי דָּוִד כִּסֵּא

אֲדֹנִיָּהו: ּיוּמַת בֶן בְּנָיָהוּ בְּיַד שְלֹמֹה הַמֶּלֶךְ וַיִּשְלַח )(כה: וַיָּמֹת בּוֹ וַיִּפְגַּע יְהוֹיָדָע

כה פסוק ב פרק א מלכים רד״ק

בניהו- ד בי בו כשפגע למתים להטמא ואסור כהן שהי' פי על אף לכהן שאסור פי על אף או מותו טרם ממנו ידו וסלק מיד מת לא מצוה המלך מצות ולעשות מטמא מצוה במקום למתים להטמא נתנו לפיכך ולהטמא מצוה במלחמות להלחם לכהן מות' וכן היא

שני את הכה וא ה בפסוק שמואל בספר פירש' וכן צבא שר שלמה

מואב. אריאל

יב הלכה יג פרק ויובל שמיטה הלכות רדב״ז

המספיק דבר בעוה״ז לו ויזכה שכתב ז״ל בדבריו ודקדקתי ז״ל וסברתו דעתו מיושר הוא הפרק. סוף עד וכו' לוי זכה לא ולמה

קרדום ולא משנת בפירוש שכתב במה ועיין הציבור. על עצמו שישליך ולא לו פיק המס דבר בעולם להרויח לו יזכה שהקב״ה לו

בו: לחתוך

ב עמוד כ דף ברכות

דרבנן או דאורייתא המזון, בברכת נשים לרבא: רבינא ליה? אמר

לאפוקי "מ- נפק למאי דאורייתא- אמרת אי חובתן. ידי רבים אתי

דרבנן- אמרת ואי דאורייתא, ומפיק דאורייתא מחוייב שאינו הוי

בדבר- מחוייב שאינו וכל בדבר, חובתן ידי הרבים את מוציא. אינו

רש״י שם

- דאורייתא המזון בברכת נשים ח ושבעת)'(דברים ואכלת, דכתיב

הזמן. גרמא שאין עשה מצות ליה והוה

- דרבנן או ח לך,)'(דברים נתן אשר הטובה הארץ על דכתיב לא והארץ

צלפחד- בנות משום ואי להתחלק, לנקבות נתנה הם אביהם חלק

מצרים. מיוצאי שהיה דנטלו,

תוספות שם

דרבנן- או דאורייתא המזון בברכת נשים הקונטרס פי'

דסלקא על דכתיב משום מדאורייתא מחייבי דלא דעתך שנטלו ומה בארץ חלק נטלו לא ונשים הטובה הארץ

נמי ולוים כהנים ותימה נטלו אביהם חלק צלפחד. בנות אחרים יוציאו לא וא״כ בארץ חלק נטלו לא שהרי תבעי

המזון… בברכת חובתן ידי

נד סימן חיים אורח ח- חלק אומר יביע שו״ת

ע״ד קיד דף קמט, סימן העזר אבן יששכר,)(חלק דברי בשו״ת כתב וכן שכתב

ב כ התוספות)(ברכות קושית ליישב שכהנים לרש״י ליה דסבירא הנ״ל,

הארץ כיבוש בכלל היו מקום, מכל בארץ חלק נטלו שלא אף, ולוים בן ובניהו בלעם, את הרג כהן שהיה פינחס וגם מלחמה, בני שהיו

הצבא שר היה, יהוידע אויבי עם נלחמו חשמונאי בית מלכי וכל

ישראל כלל… בכיבוש היו לא נשים אבל,

ראיה מהם להביא ואין – הלכה אינם עולם" באי "שאר על הרמב״ם דברי

עמ114 ב, תורה תלמוד קוק, הכהן יהודה צבי הרב 'שיחות

ה 'מרכז ישיבת תלמידי שאלה: לתלמיד שאסור פסקו הדור גדולי שכל וידוע לצבא, הולכים רב' ועליו לצבא, ללכת ישיבה

ויובל? שמיטה הלכות סוף ברמב״ם משמע וכן לצבא. הליכה מאשר פחות לא מועיל שבוודאי מה זה, במקום תורה ללמוד

הלכות בסוף הרמב״ם לדברי בהיפך. ממש ידיעות יש לצבא'. ללכת שאסור פסקו הדור גדולי 'שכל מזה ידיעה שום אין: הרב אפילו שכולל מה רוחם', נדבה אשר עולם באי ל׳כל בבירור מתייחסים הם מהצבא. להשתמטות שייכות שום אין ויובל, שמיטה

גוים. הרוח הצבא להם די ולא הפיסי, בצבא לשרת הם חייבים מדוע כן, אם ישיבה. בחורי גם כולל עולם" באי "כל הביטוי שאלה: ני?

אותו רוחו נדבה אשר עולם, באי מכל ואיש, איש 'כל ויובל: שמיטה הלכות בסוף הרמב״ם הגדול רבנו של קדשו, לשון: הרב צוארו מעל ופרק האלהים, שעשהו כמו ישר והלך ד', את לדעת ולעבדו לשרתו ד' לפני לעמוד להבדל מדעו, והבינו עול המספיק דבר הזה בעולם לו ויזכה ונחלתו חלקו ד' ויהי קדש_קדשים נתקדש זה הרי האדם, בני בקשו אשר הרבים החשבונות

'לו– מוסר דברי של מורחב סיום אלא עולמה, והליכות תורה של הלכותיה ככל ופסוקה פשוטה הלכה שאינו ומוכח ברור כולו

.' וכו בשמך יקראו בשר בני 'וכל לשבח עלינו בסיום וכמו בכלל, האדם חיי של הרוחניים הערכים בקביעת יראה, וקדושת ומתוך המשרד ומנהל מזכיר טננבוים, הרב אמר זה וכעין בישראל. ולימודה תורה של לגידולה הקבועים הישיבות, ובני לוי שבט גם כך

לפטור ומפורטים ומפורשים ברורים דברים ב״ם הרמ בהלכות אין כי זצ״ל, מלצר זלמן איסר ר' הגאון בשם הישיבות, ועד של בדברי הרמב״ם של וכדרכו לכך. ומחוייבים תקומתה על אחראים דגלה, ונושאי התורה תופסי כולנו שבודאי אלא ישיבות; בני

הלכותיו. בסיומי קדשו

רב לך עשה שו״ת נח ג,

לעיל, עתקנו שה לוי שבט דיני שכתב אחרי הרמב״ם, מוסיף הוא בארץ, נוחלים ושאינם ממלחמה פיטורם איש כל אלא בלבד, לוי שבט "ולא יג): הל' (שם והבינו אותו רוחו נדבה אשר העולם באי מכל ואיש לדעה ולעבדו לשרתו ה' לפני לעמוד להבדל מדעו מעל ופרק האלהים שעשהו כמו ישר והלך ה' את

אשר הרבים החשבונות עול צוארו האדם- בני בקשו ונחלתו חלקו ה' ויהיה קדשים קדש נתקדש זה הרי דבר בעוה״ז לו ויזכה עולמים, ולעולמי לעולם ע״ה דוד הרי ללוים. לכהנים שזכה כמו לו המספיק

גורלי תומיך אתה וכוסי חלקי מנת ה'."אומר: רשאים היו לוי ששבט שכשם ביותר, פשוט זה וגם

רשאים כך למלחמה, להתנדב להתנדב תורה לומדי

לפנים. צריכה אינה וזו רשות, למלחמת אפילו כדי עד התורה לימוד וחשיבות ערך זאת, לעומת האמונה שביסוד דבר הוא צבאי משירות פיטור

השתלמות התורה בלימוד הרואה שבלב. העמוקה תורה לומדי שחרור יבין לא בלבד, מקצועית

במעמקי ומאמין היודע אך צבאי. משירות כי לבו בלימוד ואחוז קשור האומה של חייה רוח נשמת תורה בלימוד מרבה ישראל שעם במדה וכי, התורה,

ואויב- צר מכל בטחונו את בכך הוא מגדיל יבין

צבאי. משירות תורה לומדי של שחרורם לאשורו

בקיצור [שו״ת קיד רב]ה, לך עשה שו״ת

מה על הקשית בו, דנא אב מנחם- י' מיום מכתבך קבלת מאשר הנני סוף הרמב״ם דברי על נ״ח, סימן ג' חלק רב" לך ב״עשה שכתבתי

וכו תורה לומדי של גיוסם בדין ויובל, שמיטה.'הלכות דברי בהבנת המקובל את לסתור קושיותיך בכל אין כי אומר האמת כיצד (שאל״כ רבה בקלות קושיותיך כל לתרץ הייתי ויכול הרמב״ם,

שהתבוננתי אלא כן), דבריו שהבינו וטובים ם רבי בהם הרגישו לא

ראש- של בהסברו בעיני חן נשאו והדברים בשמו, שכתבת, הישיבה פיטור לענין לוי לבני תורה לומדי להשוות הרמב״ם כונת היתה שלא קדשים "קודש שייקראו לענין להשוותם אלא המלחמה "מחובה

במכתבך. כדבריך זאת דרך על לי נראה. ויותר זה לענין להשוותם היתה הרמב״ם ת שכונ הי״ב סוף סיים שכך, הוא ברוך הקדוש של ונחלתו" "חלקו שייקראו לוי שבט "ולא בהי״ג, ופתח ונחלתך" חלקך "אני שנאמר לוי בני על כל אלא הוא) ברוך הקדוש של ונחלתו חלקו נקראים (הכונה בלבד"

לו המספיק דבר "ז בעוה לו ויזכה וכו' ונחלתו חלקו ה' ויהיה וכו' איש אומר ע״ה דוד הרי מדוד) בראיה (וסיים וללוים לכהנים שזכה כמו

התכוין לכך הישיבה ראש שגם. ואולי וכו וכוסי" חלקי מנת.'"ה' במילי לסיים היא הרמב״ם שכונת מאד, נכון לי נראה הסברו עכ״פ

ספרו חלקי יתר בסיום גם שעשה כפי. דאגדתא

באמת אומנותם שתורתם תורה שבני עתי ד לשנות זה בכל שאין אלא וגם התורה, גדולי כל של דעתם וכך צבאי, משרות פטורים ובתמים בבירור נראה שמהם רבים מקורות ויש דעתו, היתה כך זצ״ל קוק הרב

כך.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

חיוב נשים בתפילה

הגמרא בברכות כ' אומרת:

"נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע ומן התפילין, וחייבין בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון. קריאת שמע, פשיטא מצות עשה שהזמן גרמא הוא וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות מהו דתימא הואיל ואית בה מלכות שמים קמשמע לן ומן התפלין פשיטא מהו דתימא הואיל ואתקש למזוזה קמשמע לן. וחייבין בתפלה דרחמי נינהו מהו דתימא הואיל וכתיב בה ערב ובקר וצהרים, כמצות עשה שהזמן גרמא דמי קמשמע לן".

כך היא הנוסחא לפנינו, אך הרי״ף גרס אחרת:

"קרית שמע ותפילין דהוה ליה מצות עשה שהזמן גרמא וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות תפלה ומזוזה וברכת המזון דהוה ליה מצות עשה שלא הזמן גרמא וכל מצות עשה".

וכתב הרשב''א שזו 'גרסא נכונה':

"ויש נוסחאות אחרות דלא גרסי בכל הני פשיטא, אלא הכי גרסי מאי שנא קרית שמע ותפילין ומשני מצות עשה שהזמן גרמא הוא וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות וזו גירסא נכונה".

וכך נראה מדברי הרמב''ם בתחילת הלכות תפילה שכתב:

"מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה. ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפלה לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא אלא חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו".

והוסיף הרב עובדיה ביחווה דעת ח''ג סימן ז':

"וכן כתב רבינו משה מקוצי בספר מצות גדול, הסמ״ג, (סימן י״ט). וכן הובאה נוסחא זו בתוספות רבי יהודה החסיד, ובמאירי ברכות שם. וכן היתה גירסת רבינו אברהם אב״ד בספר האשכול (עמוד י״ד), ורבינו ישעיה מטראני בפסקיו לברכות שם. וכן כתב הבית חדש (סימן ק״ו), שהרי״ף והרמב״ם הנ״ל לא היו גורסים בגמרא מאי טעמא משום דרחמי נינהו, שהרי כתבו הטעם משום דהוי מצות עשה שלא הזמן גרמא. וכן כתב הפרי חדש (סימן פ״ט סעיף א') ע״ש. וכן כתב הגאון מהר״י נג׳אר בספר לימודי ה' (לימוד קמ״ד)".

והוסיף לבאר הרב שמואל טל (טל חיים הלכות תפילה סימן ג') שמקורו של הרמב''ם לכך שתפילה מה''ת היא בדיוק מכח הגרסה הזו, כי לפי גרסה זו מוכח שהתפילה מה''ת. והביא שכן מפורש בספר המאורות שכתב בדעת הרי''ף שתפילה מה''ת. וכן דעת רס''ג שתפילה מה''ת, וכמו שכתב הגרי''פ בדעתו, וכן דעת הסמ''ג והחינוך במצווה תל''ג והריטב''א (בסימן צ''ז ובברכות מ''ח) והאבודרהם ורבי אליהו מלונדריש, תלמיד הר''ש משאנץ.

ונראה לענ''ד שגם מדברי הירושלמי משמע כדברי הרמב''ם, כי ז''ל הירושלמי:

"נשים ועבדים וקטנים פטורין מק״ש ומן התפילין וחייבין בתפלה ובמזוזה ובבה״מ: גמ' נשים מניין [דברים יא יט] ולמדתם אותם את בניכם את בניכם ולא את בנותיכם. עבדים מניין שנאמר [שם ו ד] שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד את שאין לו אדון אלא הקדוש ברוך הוא יצא העבד שיש לו אדון אחר. קטנים מניין [שמות יג ט] למען תהיה תורת ה' בפיך בשעה שהוא תדיר בה. וחייבין בתפילה כדי שיהא כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו. ובמזוזה דכתיב [דברים ו ט] וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. וברכת המזון דכתיב [שם ח י] ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך. תמן תנינן כל מצות עשה שהזמן גרמא אנשים חייבים והנשים פטורות וכל מ״ע שלא הזמן גרמא אחד אנשים ואחד נשים חייבין אי זהו מצות עשה שהזמן גרמא כגון סוכה לולב שופר ותפילין ואי זו היא מצות עשה שאין הזמן גרמא כגון אבידה ושילוח הקן מעקה וציצית ר' שמעון פוטר את הנשים ממצות ציצית שהיא מצות עשה שהזמן גרמא [דף כה עמוד ב] שהרי כסות לילה פטור מן הציצית א״ר לייא טעמון דרבנן שכן אם היתה מיוחדת לו ליום וללילה שהיא חייבת בציצית".

לפי הרמב''ם מובן מדוע הירושלמי לא טורח להסביר למה נשים חייבות בתפילה כי הדבר פשוט שמה''ת זו מ''ע וכן מקשר זאת לסוגיית מ''ע שהז''ג. אך לפי גרסת הרמב''ן הרי יש החרגה מיוחדת של נשים בתפילה והיה לירושלמי לבאר וכמו כן אין שייכות לדין מ''ע שהז''ג.

ואם כן גם מדברי הירושלמי משמע כשיטת הרמב''ם.

וכן לדינא, מרן בסימן ק''ו העתיק לשון הרמב''ם, וכתב שם המגן אברהם:

"מצות עשה. כ״כ הרמב״ם דס״ל דתפלה מ״ע דאורייתא היא דכתיב ולעבדו בכל לבבכם וכו' אך מדאורייתא די בפעם אחד ביום ובכל נוסח שירצה ולכן נהגו רוב נשים שאין מתפללות בתמידות משום דאומרי' מיד בבוקר סמוך לנטילה איזה בקשה ומדאורייתא די בזה ואפשר שגם חכמים לא חייבום יותר והרמב״ן סובר תפלה דרבנן וכן דעת רוב הפוסקים ועיין בתוס' דברכות דף כ' ריש ע״ב ובסמ״ק כ' שמצו' להתפלל בעת צרה".

ונראה כוונת המגן אברהם שלפי שיטת הרמב''ם נמצא שהנידון במשנה הוא מדין תורה וממילא כל מה שמצינו שנשים חייבות זה רק בדין תורה.

וסמך לכך שאכן כל שאר דיני המשנה מתייחסים רק לדיני תורה ולא לדיני דרבנן. ולא מצינו בשום מקום שחכמים חייבו אותם וגם מסתבר שלא חייבו אותם כי הרי חיוב התפילה מדרבנן הוא תלוי בזמן ואם כאן נשים חייבות היה לחז''ל לבאר וכיון שלפי גרסת הרי''ף והרמב''ם הם לא ביארו ממילא אין לנו מקור לחייבם שלא כפי הכללים הרגילים. לפי הרמב''ם אין שום ייחודיות בדיני תפילה מהכללים הרגילים שבהם נשים חייבות, ואכן לגרסתו חז''ל לא ביארו שום חריגה.

ונראה להכריח דברי המגן אברהם על פי מה שכתב הרב מעשה רקח:

"קשה ממ״ש רבינו בפירושו להמשנה ספ״ק דקדושין וז״ל הלא ידעת שאכילת מצה בלילי פסחים ושמחה במועדים וההלל ותפילה ומקרא מגילה ונר חנוכה וליל שבת וקדוש היום אלו כולם מ״ע שהזמן גרמא וכל אחד מהם מחוייבות הנשים כמו שהם מחוייבות לאנשים וכו' ע״כ הרי שכתב להדיא דתפילה הויא מצות עשה שהזמן גרמא דומיא דהנך שהזכיר ודוחק לומר שחזר בו. ונראה לענ״ד פשוט דמ״ש בקידושין היינו כלפי תקנת חז״ל שקבעו שעות זמניות לתפילות אשר על פי תקנתם ז״ל הויא כמ״ע שהזמן גרמא ודייק נמי שהזכיר שם נר חנוכה ומקרא מגילה שהם מדרבנן ודאי כמ״ש במקומם וזמן התפילה גם כן אינה אלא מדרבנן וכאן כתב ז״ל עיקר הדין מדין תורה".

נמצא שלפי דעת הרמב''ם התפילה שחכמים חייבו היא תלויה בזמן וממילא נשים פטורות, ואם נאמר שלא כדברי המגן אברהם נמצא שאף שהתפילה מדרבנן תלויה בזמן בכל זאת נשים חייבות ואם כן הוה להו לחז''ל לבאר מדוע שכאן נשים חייבות בשונה מכללי ההלכה הרגילים העולים וכיון שמוכרח שהרמב''ם לא גרס רחמי שהרי נימק נימוק אחר אם כן לשיטתו אין בחז''ל הסבר לחריגה מכללי ההלכה ביחס לנשים, וממילא מוכרח שלפי שיטתו בפיהמ''ש נשים חייבות רק בתפילה שהיא מן התורה ולא מדרבנן.

ויש להוסיף שבכל הסוגיא בקידושין שהחריגו לכאן ולכאן מ''ע שהז''ג ומ''ע שאין הז''ג אין כלל התייחסות לתפילה ואם כן מוכרח שתפילה אינה שונה מהכללים הרגילים וזה מכריח את דעת המגן אברהם.

ועוד יש להוסיף, שבגמרא נראה שהיו הרבה גברים שלא היו בקיאים בתפילה. תיקנו חזרת הש''ץ שמאריכה את התפילה וגורמת לטרחה לציבור בגלל אותם אנשים שאינם בקיאים. אם גברים לא היו בקיאים קל וחומר נשים שרבות מהן לא היו בקיאות בתפילה ולא היו יודעות להתפלל לבדן. ממילא כיוון שהן לא היו מגיעות לבית הכנסת בוודאי לא בימות החול, לא מסתבר שבזמן חז''ל כל אישה וכל נערה הייתה מתפללת שתי תפילות שלמות. היו לכך רמזים בחז''ל, מעשים ושאלות שמציאות זו מעוררת. מלבד העובדה שמסתבר שאם רק לא מזמן נשים רבות לא ידעו קרוא וכתוב, אז בזמן חז''ל המצב היה עוד פחות מכך וממילא קשה להניח שכל הנשים בזמן חז''ל התפללו שתי תפילות והיו מחויבות בכך מן הדין.

נמצא שלפי גרסת שני עמודי ההוראה הרי''ף והרמב''ם, וממילא כך היא גם הכרעת מרן, חיוב תפילה הוא מה''ת, ולפי גרסה זו מוכרחים לומר שנשים חייבות בתפילה אחת בלבד כי תפילה אחת אין זמנה קבוע ולכן הן חייבות ככל מצוות עשה שאין הזמן גרמן אך מעבר לחיוב תפילה מה''ת הזמן הוא קבוע ובכל מצוות עשה התלויות בזמן נשים פטורות.

וכך כתב הרב עובדיה:

"נראה שהעיקר כדברי המגן אברהם והגאון רבי זלמן והפרי מגדים, שנשים חייבות בתפלה אחת בלבד, לדעת הרי״ף והרמב״ם ומרן השלחן ערוך. וכן כתב הגאון רבי ישעיה ברלין בתשובה שהובאה בשו״ת זכרון יוסף שטיינהארט (חלק אורח חיים סימן ט'). וכן כתב הגאון רבי אברהם הכהן מסאלוניקי בספר יוקח נא (סימן ק״ו), ודחה דברי הערך השלחן הנ״ל. וכן דעת הגאון רבי יהודה נג׳אר בספר מועדי ה' (דף צ״ב ע״ד), ובספרו לימודי ה' (דף ע״ד ע״ג). וכן כתב הגאון רבי צבי אלימלך מדינוב בספר מגיד תעלומה (דף ר״א ע״ב), שלפי דעת הרי״ף והרמב״ם והשלחן ערוך די לנשים בתפלה אחת ביום".

וטעם הדבר נראה, שלפי הסוברים שתפילה דרבנן אם כן הוה ליה ספר דרבנן לקולא כי לפי הרמב''ם מוכרח שהן חייבות רק בתפילה אחת ולפי הסוברים שתפילה דאורייתא מוכרח שהן חייבות רק בתפילה אחת.

ונמצא שממה נפשך לפי כללי הפסיקה אי אפשר לחייבן יותר מתפילה אחת.

ועוד אפשר לבאר שאצל התנאים תפילה היא לא רק שמונה עשרה אלא כל פנייה שהיא. במשנה נחלקו התנאים מה מתפלל, האם שמונה עשרה או מעין שמונה עשרה או שהעושה תפילתו קבע אינה תחנונים. משמע שלא היה מוחלט שצריך להתפלל דווקא שמונה עשרה. ומעתה יש לומר שאכן אישה צריכה להתפלל שלש תפילות ביום, אלא שדי לה בכל פנייה כלשהי.

אמנם האור לציון (ח''ב פ''ז הערה כ''ד) חלק על כך וכתב:

"מדברי הרמב״ם שם שלא חילק באיזו תפילה הנשים חייבות, משמע שחייבות בכל התפילות. ואעפ״י שכתב מרן שהיא מ״ע שאין הזמן גרמא, ואם אכן חייבות בג' תפילות א״כ חשיב מ״ע שהזמן גרמא, אינו כן, דעכ״פ מדאורייתא אין חיובן אלא בתפילה אחת, וכמ״ש הרמב״ם שם, וכן כתב בב״ח בסימן זה, ע״ש. ואף בתפילת מוסף משמע מדברי הרמב״ם שחייבות, שהרי הביא שם בהלכה ה' גם את תפילת מוסף בכלל תקנת חכמים בקיום מצות התפילה, ובהלכה ב' כתב שאף הנשים חייבות במצוה זו, ומשמע שגם הנשים חייבות בתפילה זו…ומכל מקום בתפילת ערבית אין הנשים חייבות, שכיון שמעיקר הדין תפילת ערבית רשות, וכמ״ש הרמב״ם שם בהלכה ו', שאין תפילת ערבית חובה כתפילת שחרית ומנחה, ושלא כדברי התוס' בברכות כ״ו ע״א ד״ה טעה, שגם תפילת ערבית חובה, אלא שנדחית מפני מצוה עוברת, א״כ אעפ״י שכבר קיבלוה עליהם היום כתפילת חובה, וכמ״ש הרמב״ם שם, היינו דוקא לאנשים, אבל נשים שלא קיבלו עליהן כחובה, אינן חייבות בתפילה זו, וכן כתב במ״ב שם ס״ק ד', ע״ש. ועל כל פנים טוב שתתפלל האשה ג' תפילות כאנשים, וטוב שתאמר שאינה מקבלת עליה תפילת ערבית כחובה. ואשה ששכחה להתפלל מנחה, כיון שחייבת להשלים תפילה זו, צריכה להתפלל פעמיים ערבית לתשלומי מנחה. ומכל מקום אשה המטופלת בילדים ועסוקה בכך כל היום ואין לה פנאי במשך היום להתפלל, פטורה לגמרי מן התפילה, שהרי היא כעוסק במצוה הפטור מן המצוה. (וכן דעת החפץ חיים, וכפי שהובא בשיחות הח״ח חלק א' אות כ״ז, ע״ש). ואף אינה חייבת בתשלומין, וכמבואר בברכ״י בסימן צ״ג אות ג', וראה עוד בכה״ח שם אות ט״ו. והוא הדין לאיש, שאם האשה אינה בבית, כגון שהלכה ללדת, והבעל צריך לטפל בילדים ואינו מוצא זמן להתפלל, שפטור מן התפילה משום עוסק במצוה, ואף אינו חייב בתשלומין".

וכדי לענות על טענתו של האור לציון כלפי המגן אברהם שהרמב''ם לא חילק לגבי נשים ומשמע שחיובן הוא כמו האיש נראה לבאר שבגמרא עולה שתפילה היא מצד אבות או מצד קורבנות, ובדעת הרמב''ם נראה ששניהם קיימים שתפילה כצורת קשר ופנייה לה' נוסדה על ידי האבות והיא לב עבודת ה' שהיא תכלית האדם וכל מטרתו ולא ייתכן שלב הקשר והחיבור לא יהיה קיים כלל ברובד הדאורייתא מלבד בעת צרה, ולאחר החורבן חכמים תיקנו תפילות קבועות כנגד הקרבנות. ולכן התפילה היא מן התורה מצד הפן של אבות תיקנום.

ומעתה דברי הרמב''ם עולים נאה, שבתחילת הפרק עסק בתפילה מה''ת ושם כתב שנשים חייבות ולאחר מכן בהמשך הפרק כתב שתפילה כנגד הקרבנות ושם כתב את זמני התפילות ושם לא הזכיר שנשים חייבות, ומשמע מכך שנשים חייבות רק בפן של הדאורייתא.

ואם כן אדרבה מדקדוק דברי הרמב''ם נראה כמו המגן אברהם.

ומדברי התשובות והנהגות (ח''ה סימן מ''ה) משמע שנשים שבאופן כללי טרודות בילדים פטורות כי אינן יכולות לכוון ובאופן מהותי הן שונות מגברים בזה, ושלא כדברי האור לציון:

"ולע״ד נראה לפוטרן, דהנה עיקר חיוב תפלה כל יום הוא משני טעמים, ראשית שצריך כל אחד להתפלל יום יום לבקש על חייו וצרכיו ויוצא בזה רק כשמתפלל בנחת ובתחינה כפשוטו כמי שמבקש רחמים ע״ע (עיין ברכות כט ב). ועוד שהתפלות כנגד תמידים תיקנום וכמבו' בגמ' ברכות (כו ב), ובזה יוצא בדיעבד אף אם מכוון רק באבות בלבד, ולכן אנשים שיסוד חיובם בתפלה גם מצד שתפלות כנגד תמידים תיקנום חייבים בתפלה אף אם לא יוכלו לכוון וכמבו' בתוס' ברכות (לד: ד״ה יכוון), וכן בבה״ל (סי' ק״א ד״ה ואם) כתב דמלשון הגמ' והשו״ע משמע שאף אם אינו יכול לכוון רק באבות, מותר לכתחילה לעמוד ולהתפלל כיון שהוא אנוס שאינו יכול ליישב דעתו עיין שם, אבל בנשים מפו' בגמ' ברכות (כ ב) דיסוד חיובם בתפלה משום דרחמי נינהו, והיינו שחייבים בתפלה משום שצריך להתפלל לבקש על חייו וצרכיו, ובזה אינו יוצא אלא כשמתפלל בנחת ובתחנונים, ולכן נשים שטרודות עם הילדים וא״א להן לכוון כראוי פטורות, וכן מביא בספר תולדותיו של הקדוש ה״חפץ חיים" זצ״ל, שהורה לאשתו בזמן שהילדים היו קטנים וטרודה בהן שלא תתפלל. (וע״ע ח״ג סי' ל״ו). אמנם נראה שבלילה לאחר שמסיימת להתעסק עם הילדים הקטנים תתפלל מעריב כדי שתצא עכ״פ חיוב דאו' דתפלה פ״א ביום".

אך דבריו קשים, שאם כוונתו מצד העוסק במצווה אם כן אין לכך שייכות ליכולת לכוון ואם כוונתו שחז''ל פטרו אותן כי הן עסוקות הלא אדרבה במשנה מפורש שהן חייבות, וכלל לא מסתבר שכוונת המשנה לתפילת ערבית שהיא רשות.

אמנם נראה, שיש להשתמש בדבריו של התשובות והנהגות כדי לבאר מדוע חכמים לא חייבו את הנשים וזאת משום שחז''ל יודעים שהאישה טרודה כל הזמן בצורכי הבית והילדים וגם אם לא כל רגע ורגע היא מקיימת מצווה בפועל ואין כאן בהכרח דין עוסק במצווה אבל מוחה טרוד וקשה לחייבה להתרכז ולכוון פעמיים ביום, ולכן העמידוה על דין תורה שדי בברכה או פנייה בנוסח אישי שזה ודאי שכל אישה יכולה ואף תוך כדי טיפול בילדים אפשר לפנות אל ה' ולדבר בשפתו. ואדרבה, כך אישה מקיימת את עיקר מהות התפילה שהיא פנייה אל ה' בשפה אישית המשתנית מיום ליום לפי מצב האדם באותה עת.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

פרשת ויגש - לבכות על צוואר רעהו - הלל מרצבך - תשפ''ד

בס״ד

**פרשת ויגש – על לבכות צרת הזולת**

על תחילת המצור נבנה. עשרה בטבת אנו כעת במוצאי, על חורבן המקדש שעדיין לא שעדיין אינם קיימים — בזמן בית ראשון, ירושלים.

פרשת ויגש — זו אולי הפרשה המרגשת ביותר בכולה בתורה.

בפרשתנו מובא (בראשית מה, יד) מה שנאמר במפגש בין יוסף לבנימין: ״וַיִּפֹּל עַל־צַוְּארֵי בִנְיָמִין אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל־צַוָּארָיו. ״

מה משמעות המילים ״על צוארי בנימין״? למה יש כאן לשון רבים? ולמה כתוב נוסף פעם ״על צוואריו״, ולא כתוב שהם בכו איש על צואר עהו?

רש״י שם לב לעניין וכותב על פי המדרש: ״ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך — על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב. ובנימין בכה על צוואריו — על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב. ״

זהו בכי עתידי על בתי מקדשן ומשכן שעדיין אינם קיימים.

ויש לשאול: למה כל אחד בכה על הקשיים של השני, ולא על חורבן המקדש שיהיה בחלקו?

נראה לענות: כל אחד לא אכפת לו מהשני. כל אחד כואב בכאב הזולת יותר מאשר על עצמו — זוהי אחדות אמיתית. הדמעות יורדות על מה שכואב לאחר, הם מוכנים למות למען השני. כך הוא עם ישראל — הזולת וכואב להם צערו של הזולת.

אמרו חז״ל (שבועות לט, א): ״כל ישראל ערבים זה בזה. ״ אנחנו יוצאים למלחמה לא רק בגלל שאנחנו חלק מאותו עם, אלא בגלל שאנחנו ערבים זה לזה. כל אחד מאיתנו כואב את כאב הכלל. הירושלמי (נדרים ט, ד) המשיל את ישראל לגוף אחד — כאשר איבר אחד כואב, כל הגוף מתייסר.

אני עומד בגבול הצפון, כמעט כל יום. מי שנכנס לעזה, מי שנכנס למעצרים ביו״ש — כולם מבינים שהם נכנסים לסכנת נפשות. הם מוכנים למות למען עם ישראל, ואומרים: ״רק תתן לנו לעשות למען עם ישראל. ״

כשאתה שואל חייל: ״האם אתה לא דואג לעצמך? ״ — כולם בטח מפחדים. אבל הם בוכים על הצרות של הזולת, לא על עצמם. זה המשמעות של לבכות על צוואר השני, לא על צוואר עצמי.

אמא שבנה נמצא בעזה יחד עם כלל חיילי ישראל, והיא מתפללת כל יום על בנה — אמרה: ״אני מוכנה למות במקומו אם צריך. ״

שמעתי חייל מבוגר שאמרו לו: ״בגילך כבר מתנדב למילואים? ״ וענה: ״בחיי עשיתי משהו, אם צריך מישהו למות — מעדיף שזה יהיה אני. ״

כתוב בתנ״א אליהו (פכ״ח): ״אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני אהובי, כלום חסרתי כלום? ומה אני מבקש מכם? ומה אני מבקש מכם ולא דבר אלא שתהיו אוהבים זה את זה ומכבדין זה את זה וכו׳ ולא ימצא בכם עבירה וגזל בין איש לרעהו. ״

האלמנה שבעלה הרב אלישע לוינשטרן הי״ד נפל בקרב בעזה — היא הספידה אותו בשורות מרגשות. בשעה שהיא הולכת לזהות את בעלה במחנה, אומרת היא: ״תרימו ראש, בעלי זכה למות על קידוש השם. אנחנו לא בגלות. השדרנים לא מבינים מהיכן היא מביאה את הכח. אני בוכה על עם ישראל שעוד לא הבין את הזכות, לא בוכה על עצמך. ״

הדס, שבאה לנחם — מי שנחנק מדמעות — מחזקת אותה. היא יושבת על ברכיה של הדס ואומרת: ״תמסרי לו — שייכנס בהם, שיילחם בהם, אש אש אש. ״ היא נסדקת בבכי, ומפיחה רוח: ״אנחנו מנצחים ואנחנו ראויים. ״

דניאל מזביץ׳, הניצול היחידי מאסון הנמ״ר של גבעתי שבו נפלו 11 לוחמים, שיתף בפוסט שהעלה: ״כשיצאנו למלחמה, ברור היה לנו כמו שבמלחמה — יהיו פצועים, יהיו הרוגים, אולי אפילו מהצוות שלנו. אבל זה לא הזיז לנו, כי לנגד עינינו הייתה מטרה נעלה יותר מהכל — לשמור על הבית שלנו, על הארץ שלנו, ועל המשפחות שלנו שיוכלו לחזור לחיות בשלום ובאין פחד. אבל זה את זה? 11 לוחמים, גיבורי אגדות ואנשי זהב, שלא דמיינו גם בסיוטים הכי גרועים שלנו, שילכו לנו במכה אחת, בכלי אחד, באותה שנייה. ועל זה כואב לי, ואני שואל את עצמי: ״למה אני נשארתי בחיים? ״״

רב חטיבה נוסף מספר לי שכשבא אליו שכן לפני שיצא לקרב ואומר לו: ״תכין לי בבקשה גט. ״ והרב צריך להסביר לו שעדיף שלא יכתוב, כי זה נחשב על תנאי, במידה ויחטפו אותי במלחמה — על לבכות כאב הזולת.

משנה ברורה בהלכות תעניות, סימן תקמט, ס״ק א, כותב ומסתמך על הרמב״ם: ״וכל הימים האלו מתענים בהם כל ישראל מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר הלבבות לפקח על דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. ובזכרון הדברים אלו נשוב להטיב כמו שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו׳. ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית כמש״כ באנשי נינוה ״וירא ד׳ את מעשיהם״ ולא נאמר אלא את מעשיהם, ואמרו חז״ל ואין התענית אלא הכנה לתשובה. ״

הסיפור של יהודי מהקהילה שלא הגיעו אליו לעונג שבת.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שיעור במדרשי אגדה שיעור 11 - פרשת ויגש תשפד - בכיתו של יוסף

יוסף של הבכי

פרשת אגדה, במדרשי שיעור ויגש תשפ״ד│ טבדי בנימין הרב

, חז״ל דרשת רש״י טענת הדרש בדרך מחודשות והצעות

בראשית יד-טו מה,

אָחִּיו בִּנְּיָמִּן צַוְּארֵי עַל וַיִּפֹּל צַוָארָיו עַל בָכָה בִּנְּיָמִּן ו: וַיֵבְּךְּ

אֶחָיו לְּכָל וַיְּנַשֵק עֲלֵהֶם וַיֵבְּךְּ

ו אִּת אֶחָיו דִּבְּרו כֵן: ֹּוְּאַחֲרֵי

שם רש״י

צוא על ויפול של בחלקו להיות שעתידין מקדשות שני על - ויבך אחיו בנימין רי

ליחרב: וסופן בנימין וסופו יוסף של בחלקו להיות שעתיד שילה משכן על - צואריו על בכה ובנימין

ליחרב:

ב עמוד טז דף מגילה

אחיו- בנימן צוארי על ויפל לבנימין- ליה הוו צוארין? כמה רבי אמר

ועתידין בנימין, של בחלקו להיות שעתידין מקדשים י שנ על בכה אלעזר: צואריו- על בכה ובנימן ליחרב. בחלקו להיות שעתיד שילה משכן על בכה

ליחרב ועתיד יוסף, . של

רש״י שם

- לבנימין לו היו צוארין כמה לא צוארי לכתוב המקרא דרך שכן גרסינן, (בראשית צואריו חלקת על רבים לשון

צואר. יו על בכה כז)

יב סימן צג פרשה (וילנא) רבה בראשית

הקודש ברוח ראה יוסף פדת בן אלעזר רבי אמר אלא לבנימין לו היו צוארים שני וכי ויבך, אחיו בנימין צוארי על ויפול עתיד שילה שמשכן ראה צואריו, על בכה ובנימין ליחרב, ועתידין בנימין של בחלקו ליבנות עתידין המקדשות בית ששני

ברוך הקדוש כך בבכיה, אלא אחיו את יוסף פייס שלא כשם בבכי, קולו את ויתן ליחרב, ועתיד יוסף של בחלקו שות להע אובילם ובתחנונים יבואו בבכי לא) (ירמיה שנאמר בכיה, מתוך אלא ישראל את גואל אינו. הוא

יד פסוק מה פרק בראשית לדרך צידה

קאמר ב) טז (דף דמגילה בפ״ק דבגמרא, ודע הוה צוארין כמה אחיו בנימן צוארי על ויפול שני על בכה אלעזר רבי אמר לבנימין, ליה לו היו צוארין כמה ופרש״י וכו'. מקדשין לכתוב המקרא דרך שכן גרסינן, לא לבנימין,

ל (לעי צואריו חלקת על רבים, לשון צוארי

עכ״ל צואריו, על בכה טז), . כז,

זה דבר יאמר קדוש פה מאד ותמהני שהרי וכי בנימין צוארי על אמרו, נמי יב) (צג, בב״ר וכו אלעזר א״ר אלא לו היו צוארים.'שני בכל אחד טעות שיפול להאמין וקשה ראיה רש״י הביא לא למה ועוד הספרים. כט מו, (לקמן עצמה זו בפרשה שכתוב )ממה

יו צואר על ויבך צואריו על ויפול יעקב, גבי

. עוד

אינו האמת לפי אמנם ולא מהכא לא ראיה הכינוי לכתוב דקרא דאורחא משום מהתם כלום ז״ל רבותינו דרשו לא ולכן רבים בלשון

אבל מקומות ובשאר יעקב דגבי צואריו, על והוה רבים בלשון צוארי דכתיב בנימין לגבי שאינו כיון יחיד בלשון צואר למכתב ליה

דאתא. הוא לדרשא מיניה שמע כינוי

בראשית אריה גור ויגש (פרשת יד פסוק מה )פרק

שם- קאמר יב) (צג, בב״ר וכו'. מקדשים שני על בנימין צוארי וכי להיות שעתידין מקדשים שני על אלא לבנימין, היו צוארים כמה

צוואריו- על בכה ובנימן ליחרב, ועתידין בחלקו שילה שמשכן ראה

כאן. עד ליחרב ועתיד בחלקו, עתיד

רבים לשון הוא דגם מ״צואריו" שנא דמאי ה ז מדרש על לתמוה ויש ובין בנימין" "צוארי בין יש חלוק מה כן ואם ורגליו', 'ידיו כמו מפני רבים בלשון 'צואר' לשון יבא דלכך הרד״ק ופירש "צואריו",

בלשון הצואר נקרא צדדין ני ש בו שיש ומפני צדדים, שני בצואר שיש

. רבים

האיברים כל ולמטה הצואר מן כי ם רבי בלשון הצואר דנקרא נראה ולי לימין צלעות הם האדם גוף גם רגלים, שתי ידים, שתי שנים; שנים הם הצואר אבל מיוחדת, צלעות שמאל ומצד מיוחדת, צלעות האדם

רבים- לשון לפעמים יקרא הצואר זה ומפני יחד, הצדדין שני מחבר

שהוא לפי יחיד לשון יקרא ולפעמים הצדדין, שני חבור שהוא מפני

הטעם עיקר והוא כן, גם. אחד

… דבכל גב על ואף נשמע, הרבוי יו״ד בנימן" ד״צוארי לתרץ ויש

רבים- בלשון 'צואר' מקום אין הרבוי יו״ד שנשמע כזה רבים לשון נקרא הרי "צואריו" אבל מקדשים, שני על שבכה דרשינן לכך להיות,

וזה נשמע, היו״ד שאין יו״ד, בלא כמו ביו״ד כאן דאין שפיר הוי "צוארי אצל דדרשינן כיון מקום ומכל ממש, צוארים שני "משמעות

מקדשים- ב' על שבכה רבוי בלשון בא שלכך "צואריו נמי "דרשינן

שילה. מקדש על שבכה יחיד בלשון שבא

ו בכה יוסף דווקא למה לגאולה הבכי משמעות

ויגש (פרשת יב סימן צג פרשה (וילנא) רבה )בראשית

מתוך אלא ישראל את גואל אינו הוא ברוך הקדוש כך בבכיה, אלא אחיו את יוסף פייס שלא כשם, בבכי קולו את ויתן אובילם ובתחנונים יבואו בבכי לא) (ירמיה שנאמר. בכיה,

ויגש (פרשת יב סימן צג פרשה בראשית תואר )יפה

לזה זה ענין מה צ״ע פייס. שלא, כשם. לבכיה צורך ומה הוא בגאולה ישראל פיוס, אבל אחיו את לפייס צריך יוסף בכי כי בדרך בשי״ת הוא שהבכי לפרש משמע דלא דקרא. כפשטיה הבוכים הם ישראל התם ואילו במפייס, הבכיה כאן כי ועוד

על ע״ב] ה [חגיגה שאמרו דרך ועל נפשי, תבכה במסתרים יז] יג, [ירמיה שאמרו דרך על משל, בוכה הוא ברוך הקדוש ג'

כו. . יום.'בכל

יזלו השמחה מרוב שפעמים א] מאמר השמים שער [עי' הטבעיים כמ״ש, שמחה של אלא צער של אינה זו בכיה כי והנכון רחוקות לעתים הנמצאים ואהובים לקרובים שיקרה כמו. דמעות,

ואמרו והבא מלוחה, היא ויגון מצער שהבאה הדמעות, בטעם הפרש שיש היא הזו הבכיה וממין, מתוקה היא משמחה ה

גבוה כהר להם נדמה לצדיקים ושוחטו, הרע יצר מביא הוא ברוך הקדוש לבוא, לעתיד ע״א נב [סוכה החליל בפ' ]מ״ש בוכים. ואלו בוכים אלו השערה, כחוט נדמה לרשעים יתירה. ושמחה לב מטוב היא הצדיקים בכיית כי

שמחה אדרבה כו', אותם מביא הנני ז] [שם כבר שהזכיר הגאולה, אחר בכי יזכיר איך ו יבוא בבכי גבי לן דקשה ומשום אמר לזה שמחה ליעקב רנו ו] שם [ירמיה נאמר ושם ברנה, ציון ובאו ישובון ה' ופדויי י] לה, [ישעיה כאומרו ליה, . מיבעי

הוא כי בהכירם אחיו נתפייסו זה וע״י, אחיו עם בהמצאו שמחה של הוא יוסף שבכי כמו כלומר וכו', פייס שיוסף שכשם הרד״ק וכדפירש ורחמים, חנינה לשון אובילם ובתחנונים זה ולפי נגאלים. ישראל שמתוכו הבכי הוא כך בהם, ושמח שש

הפסוק:

ה סימן ויגש פרשת (ורשא) תנחומא מדרש

אלי נא גשו להן אמר גדולה בושה להם שהיתה יוסף שראה כיון ואח אחד וכל ויגשו עליו ובוכה מנשקו היה ד שנאמר ישראל את הוא ברוך הקדוש כשיגאל כך בכיה מתוך אלא אחיו את יוסף פייס שלא וכשם עליהם, ויבך אחיו לכל וינשק כי בה יכשלו לא ישר בדרך מים נחלי אל אוליכם אובילם ובתחנונים יבאו בבכי לא) (ירמיה שנא' גואלם הוא בכיה מתוך

הוא בכורי וא. פרים לאב לישראל הייתי

שם למהר״ל אריה גור

ליחרב- שעתידין מקדשים שני על עתה שבכו ומה וכו'. מקדשים ב' על שיש לפי

במדרש השבטים עשרת שהם וישראל יהודה על רמז היתה לאחיו וההכרה, הבכייה

יוסף הוא השבטים עשרת, שראש שנאמר, ובתחנונים בבכי לישראל יהודה שיודע

למה רמז הוא הזה הענין כל וגו'", אובילם ובתחנונים יבואו בבכי ח לא, )(ירמיה " כאשר כי עכשיו זה נרמז ולפיכך לבנים. סימן היו הם לעולם האבות כי, שעתיד,

; להם שהגיע והחורבנות הצרות על יבכו לזה זה יתודעו ולבנימין אחד, חורבן ליוסף

חורבנות: שני

לז פרק ישראל נצח ספר

בוכים אלו ולפיכך ואלו הצרה על בוכים] [אלו בוכים;

כי הרע היצר מן להם. שהגיע על בוכה שהאדם דרך כן

. כבר אליו שהגיעה הצרה שיגיע הצרה על בוכים ואלו

עדיין. להם

יוסף עם בכו לא שהאחים הטעם מה

ויגש פרשת בראשית המור צרור

צוארי בהם הזכיר שלא אמרו ובמדרש שבנימן לפי בבנימן. שהזכיר כמו וכן צואר. שנקראות בהמ״ק היה בחלקו צואר שנקרא שילה משכן יוסף. בחלק

הם אבל חרבנם על זע״ז בכו. ולכן

ולא בכו לא מקדש בחלקם היה שלא ע״כ: צואר בהם נאמר

ויגש פרשת בראשית הסולם- מהדורת זוהר

הָא אֲמַר, יִּצְּחָק רַבִּי ארָיו. צַו עַל בָכָה בִּנְּיָמִּן ו וַיֵבְּךְּ אָחִּיו בִּנְּיָמִּן צַוְּארֵי עַל וֹּל וַיִּפ ָ

שֵנִּי. . מִּקְּדָש וְּעַל וֹּן רִּאש מִּקְּדָש עַל דִּבְּכָה הָ, . אוֹּקְּמו דָא עַל יוֹּסֵף בָכָה כָךְּ, . בְּגִּין כֻּלְּהו מַקְּדְּשָא, בֵי אִּתְּחָרֵיב כַד, דְּאִּתְּגָלו שִּבְּטִּין עַל בָכָה דָא, עַל דְּבָכָה לְּבָתַר ו

וַיֵבְּך אֶחָיו לְּכָל וַיְּנַשֵק הה״ד עַמְּמַיָא, בֵינֵי וְּאִּתְּבַדְּרו מִּיָד, אִּתְּגָלו בְּטִּין שְּ ִּ … וַדַאי עֲלֵיהֶם עֲלֵיהֶם, אִּיהו דְּהָא ו וַיִּבְּכ כְּתִּיב וְּלָא וֹּ, אִּת אֶחָיו דִּבְּרו כֵן וְּאַחֲרֵי,

ח רו עֲלַיְּיהו שָרָא דְּלָא, בָכו לָא ן וְּאִּינו קַדִּישָאַ, חָא רו בֵיה דְּנִּצְּנְּצָה בָכָה,

דְּשָא. קו

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

תעניות בימי מלחמה

תעיב תינעת ןמזב קהמחלמ

פרקים: ראשי

א. .

ב. בחצוצרות. התקיעה מצוות

ג. תענית. גם החצוצרה על להוסיף חכמים תקנת

. ד הריטב''א. שיטת

ה. טרור. ארגוני מול למערכות חז''ל בזמן המלחמה בין חילוק

ו. לו. המזדמנת צרה על יחיד תענית גדר

ז. בתעניות. יותר להקל אפשר בדורנו האם

ח. בימינו. תקיעה על אברהם המגן

א. אובמ

– תשפ''ד. תורה בשמחת עלינו שנכפתה ברזל חרבות מלחמת

שני כל לצום צריך ישראל עם מלחמה ישנה שכאשר תעניות בהלכות הרמב''ם דברי לאור שאלה מעוררת זו מציאות

ב. בחצוצרות. התקיעה מצוות

אומרת: בהעלותך בפרשת התורה

יִֽ וְכֹ֨בָת־ הָ֜מָחְלִמּוא םֶ֗כְצְרַאְּב לַע רֵ֣רֹּצַה֙רַּצַה־ םֶ֔כְתֶא םֶ֖תֹעֵרֲהַו ֹ֑רְצֹצֲחַּב ת ְזִנְו םֶּ֗תְרַּכ ֙יֵנְפִל קָ֣וֹקְי. יֵהֹֽלֱא םֶ֔כ םֶּ֖תְעַׁשֹונְו םֶֽכיֵבְיֹאֵמ שִׂמְחַתְכֶ֥ם וּבְי֨וֹם

םֶכיֵדֲעֹומְבּֽו אָרְבּו יֵׁ֣ש םֶכיֵׁשְדָח םֶּ֣תְעַקְתּו ֹ֗רְצֹֽצֲחַּב ת לַ֚ע ֹלֹ֣ע םֶ֔כיֵת לַ֖עְו יֵ֣חְבִז יֵמְלַׁש םֶ֑כ ָהְו י֨וּוּ. םֶ֤כָל יֵ֣נְפִל֙ןֹורָּכִזְל םֶ֔כיֵהֹֽלֱא יִ֖נֲא קָ֥וֹקְי םֶֽכיֵהֹלֱא

את ולמסע העדה 'למקרא במדבר, זמני אחד תפקיד לחצוצרות. תפקידים שלשה שישנם עולה התורה מפסוקי

שבמקדש. במועדים והשלמים העולה על בחצוצרות לתקוע

ם''במרה כתב: נ''ט מ''ע בסה''מ

" הו ט״נה איה ונוצש עוקתל תורצוצחב שדקמב םע תברקה לכ ןברק ינברקמ םידעומה אוהו ורמא 'תי םש( )י המצ

כו (ר״ה אמרו ובבאור בחצוצרות. ותקעתם חדשיכם ובראשי ובמועדיכם שמחתכם וביום

' ".

ו אצוי, ם''במרהש הנומ הווצמכ תחא עוקתל הרצוצחב שדקמב תעשבו הרצ דיגמ הנשמ הה מנה הרמב''ם למה

םתוא? הווצמכ תחא ירה ולא ינש םיקוספ םידרפנ

הארנו, בשייל לא ישראל עם המלחמה. מטרת את ולהזכיר להצהיר היא בחצוצרה התקיעה שמטרת מבין שהרמב''ם ביעור למען בעולם. ה' מלכות הגדלת למען היא ומלחמתו בעולם ה' שם נושא הוא ישראל עם בלבד. עצמו עבור נלחם

ער ןמ. םלועה ןכל תוא החיתפה ברקל אוה העיקת הרצוצחב תאבומש תיבמ שדקמה הלא דווקא ובה הקרב שדה

כי תוקעים.

ם''במרה לכן

ג. תענית. גם החצוצרה על להוסיף חכמים תקנת

הוסיפו דחז''ל ןיד הרותה עוקתל, הרצוצחב מלב חובת גם, ראובממסכת כב תענית וכך ו''ט דע ףד, ב''כ מדף

תוכלהב: תוינעת א''פ ד''ה הם''במר

" זועקין האלו התעניות ובימי השמים, מן שירוחמו עד הצבור על שתבוא צרה כל על להתענות סופרים ומדברי

םיננחתמו". ןיעירמו תורצוצחב דבלב

ונ לדבה ןיב העיקתה. תינעתל שיש

העיק שי יתש, תורטמ לת תחאה בה''ב: הרמב''ם שכותב כפי המעשים בגלל הגיעה שהצרה לזכור

ןה". בותככ םכיתונוע וטה,'וגו הזו אוה םורגיש םהל ריסהל הרצה לםהילעמ

היינשה ה שבאו ביוונים נלחם ישראל שעם כפי למלחמה. קדושה של משמעות לתת ובכך למקדש מלחמה בין לקשר היא מטרת הוא המקדש כי המקדש, טהרת שמירת את שמסמל במה לחגוג חז''ל תיקנו הניצחון ואת תורתך להשכיחם

הניצחון. ומטרת המאבק

זיכרון של מטרה אין לתענית אבל

וניצמ קוליח ןיב הרצ תיתדוקנ הרצל לש ללכ לארשי יפכ בתוכש ה בפ''ב:

" ועל הדבר, ועל החרב, ועל לישראל, ישראל שונאי הצרת על עליהם, ומתריעין שמתענין צבור של הצרות הן אלו ה, הער לעו, הבראה לעו, ליסחה לעו, ןופדשה לעו, ןוקריה לעו, תלופמה לעו, םיאלחה לעו, תונוזמה לעו. רטמה חי

לכ ריע שיש הב הרצ לכמ, ולא התוא ריעה הנעתמ תערתמו דע בעתש מצרת חוץ שאמרנו, כמו בשבת מתריעין ולא צועקין אין מקום ובכל רחמים, עליהם מבקשים אבל מתריעות

תונוזמה". ןיקעוצש הילע וליפא, תבשב לבא ןיא ןיעירתמ הילע תורצוצחב תבשב

חובת אך בחצוצרות, תקיעה זוקקת לקרב יציאה כל כללית. או מקומית מערכה זו אם הבדל אין בחצוצרה אבל

בסכנה. שכעת מי בפועל, בצרה שנמצא מי על רק מוטלת התענית

. ד תטי שא''בטירה

הריטב''א שכתב אלא תענית, לתקן ישראל רבני על חובה חלה עזה ברצועת ישראל עם של מלחמה שבעת יוצא זה לפי

תינ ב''י רואיבב ירבד ארמגה ןיאש תינעת רוביצ לבבב אלא העשת באב: דבלב בתע

" ןוכנ יכ המ רמאש לאומש ןיאש תינעת רובצ לבבב לכ ץוח ץראל ירק, לבב יכהו אבוט אדומלתב ןנירמאדכ 'יע( וה

לפי הדבר וטעם עצמו, על מקבל אחד שכל הוא וניאים תינעת רובצ רומג גוהנל ירמוחב, תוינעת אלא תינעת דיחי שיתחייבו תענית הצבור על לגזור רשות לו ויהא ישראל של חלוקן לובש שיהא מומחה ב״ד ואב נשיא עמנו שאין

תינעת" המכסה תחא לעהלכל םלוכ תחאכ ו

הרואכל ירבדמ ם''במרה אל הארנ, ןכ יכ ם''במרה אל הנתה ךירצש. ןיכומס אך

םינואגה תשובת מדברי נראה וכן לעב רואמה שהביא ' בשופר בתענית לתקוע נהגו

ד''בארה ן''במרהו ן''רהו שם ותירצו יפלו', הנשמ וז הארנ ונל ןיאש ונל עוקתל תוינעתב ןילובגב אלא תורצוצחב

שופר. גם מוסיפים בתענית אך בחצוצרה רק תוקעים מלחמה שבשעת

ובעה''מ הגאונים מדברי כן ואם סמוכין לנו אין כי הגאונים בזמן תענית חובת שייכת לא כלל הרי הריטב''א ולפי

הריטב''א. כמו להו סבירא שלא משמע והר''ן והרמב''ן והראב''ד

'' טעונים אדומה ופרה גדול שכהן ג

ישראל. בזקני שדי המשנה, כלשון נקט, אדומה

ציבורית. נציגות בכל די סנהדרין כשאין

שכן כל ציבורית נציגות בכל שדי סובר הרמב''ם סנהדרין שצריך בתוספתא במפורש כשכתוב שאם נראה ומעתה

אין שבוודאי סמוכים, דיינים שצריך בחז''ל מפורש שלא תענית בקביעת לא הרמב''ם ולכן ציבורית, נציגות אלא צריך

הריטב''א. שכתב כמו סמוכים דיינים של תנאי התנה

ה. טרור. ארגוני מול למערכות חז''ל בזמן המלחמה בין חילוק

וסיעתם. והגאונים הרמב''ם לדעת בימינו, לצום עלינו היה זה לפי

ךא, הארנ יל שיש םוקמ קלחל קוליח יתוהמ ןיב תומחלמה ויהש ןמזב ך''נתה םהילעו ורביד ל''זח ם''במרהו

תוכר תועובקה לומ ינוגרא. רורט המע

המחל לומ םע ונשי ששח םאש אבצה לש םע לארשי דיספי לכ ץראה היהת. הנכסב ביואה חצני שובכיו דוע. דועו במ הארץ מן חלקים לכבוש יכולת שום לו שאין טרור ארגון מול מלחמה אבל מלחמה. כשישנה בסכנה העם כל לכן

עליהם למלחמות דומה זה אין שתהיה, םדקתהלול ךותל יחטש ץראה לכו ותלוכי וחוכו איה תציקעב, שותי באוכ ככ

הנ תבוח תינעת ללכל. לארשי יש

שלאותו חשש כשיש רק קיימת הסכנה תחושת גם ישראל. עם של לרובו טרור מארגון שנשקפת סכנה אין אובייקטיבית

הארנ אלש לע ךכ ורביד ל''זח. ם''במרהו לכן

סכנת כי מוגן, העם רוב אם העם. רוב של סכנה בתחושת לפחות או בסכנה מותנית ישראלית כלל תענית של החובה

לכ םעה. תונעתהל את

ו. לו. המזדמנת צרה על יחיד תענית גדר

שלא טרור ארגון מול בארץ מסוים באזור נקודתית מערכה במהלך ישראל כלל על תענית חובת שאין יוצא זה לפי העיר כדין לצום עליו בסכנה שנמצא מסוים אזור יש אם הארץ. יושבי רוב על ולאיים ולכבוש להתקדם מסוגל

כפי לצום עליהם בסכנה, קרוביהם, או הם הנמצאים, יחידים לכאורה לצום ישראל כלל על חובה שאין שאף אלא

ם''במרה ה''ט: בפ''א

" אסור או במדבר תועה או חולה לו שהיה הרי כיצד צרתו, על מתענה היחיד כך צרתן על מתענים שהצבור כשם יתענה ולא שמתפלל, תפלה בכל וכו' עננו ואומר בתפלתו, רחמים ולבקש עליו להתענות לו יש האסורין, בבית

תותבשב" אלו תודעומב אלו ישארב םישדח אלו הכונחב םירופו.

. עלינו כיום כן ואם ציבורית, תקנה זו אין כי סמוכין, צריך לא בוודאי יחיד בתענית

– נפשך ממה יחיד. תענית מדין לצום ציבורית סכנה זו אין אז סכנה בתחושת או בסכנה לא שבעם היחידים רוב אם

יחיד. תענית מדין לצום עליהם סכנה בתחושת שבעם היחידים רוב ואם להתענות, צריך העם כל ולא פרטית אלא

לכן

ו דיגמה: הנשמ ה כתב

" דיחיהש בייח תונעתהל לע ותרצ סבור שהוא נראה רבינו מלשון ודבר צרתן על להתענות חייבין שהצבור כשם עליו כשקבל שהוא יחיד בתענית בגמרא שהזכיר מה כל לפרש שיש הגמרא מן הכרח לו שאין פי על אף הוא נכון יחיד כל והכניעה התשובה מדרכי הוא שהתענית שכיון הם נראים דברים אבל להתענות מחוייב שיהיה לא מדעתו

דיחיו בייוחמ שפחל דב ויכר וי ' ".

המגיד כדעת שלא הוא ישראל עם שמנהג נראה אמנם לצום. בצרה, קרוביהם או שהם היחידים על חובה ישנה זה ולפי שלא הראשונים שאר מדברי גם ומתענה. צם משפחתו בקרב חולה לו שיש שמי מעולם ראינו ולא שמענו לא כי משנה,

תועושי וכלמ ינבו ןימינב תיירקו ךלמ ובספר שהמקור כתבו הרמב''ם של אדרבה לכאורה אך חלום, מתענית הוא

ת ןידמ תינעת. םולח זא

ינב ןימינב בספר ציין עוד

םיביי אלא םיתיעלש םדא השוע ןכ ידכ תוברהל הליפתב. םינונחתבו שח

ד בתכ םש עו' ארקמ שרופמ אוה ה״עמהדב הנעתהש לע דליה ולש הלחש

דוע ייצ ונ תועושי הוכלמ תיירקה וךלמ או נכרים מפני שנרדף יחיד ואחד בים, המיטרפת ספינה תינעאחד ב''כ לת'

לע ןלוכ דיחי יאשר ףגסל תא ומצע תינעתב - רעה רוח ומפני לסטין, מפני ' הי''מ כ״ח וערכין כ״ח בכורות ועי'

יאשר'. בייח דעמשמ לסגף רשאי היחיד אין הארנ ןאכש עמשמ יאשרש ונייה וטושפכ יכ יבר יסוי םש קלוח רמואו אך'

תא. ומצע, תינעתב אמש ךרטצי תוירבל ןיאו תוירבה תומחרמ וילע

תיירקהו ךלמ ןי דוע ירפסל תשרפב ךתולעהב הנומש תמישרב תורצה םיעירמש תורצוצחב םג השיא השקמה, דליל צי אישה כל על בחצוצרה לתקוע חיוב שיש שהכוונה נראה לא זה וגם לביצוע קל שזה חצוצרה בין לחלק שיש נראה אך

עליהם. שמריעים לצרות הספרי נקט בעלמא דוגמה אאלא ונעמש ןכ, םלועמ השקול דליל יכ ןיא רבדל, ףוס המ

שהרי גדול, חידוש הם משנה המגיד שדברי נמצא זאת רמזו ולא צרה לו שיש העיר מבני אחד שיש עיר בכל מעשים

ל''זח אלו ראש םינושארה, . לעו תויארה ואיבהש םינורחאה וירבדל שי ןודל

ן היה, הארנ ולכ ם''במרהש טקנ ןושל ארמגה ףדב ב''כ בתכו שיש ול ונייה אוהש לוכי ו ילול, ירבד דיגמה הנשמ ותנווכ היינו לו, שיש הרמב''ם כתב כך על בתענית. עצמו את לסגף רשאי היחיד שאין שסובר יוסי רבי כדעת שלא לפסוק

. .

לו שמותר היינו לו יש והלשון שמותר, ת''ק כדעת ופסק לצום ליחיד מותר האם תנאים מחלוקת ראה הרמב''ם חולה לו שיש יחיד כל על חובה שיש בתלמוד הוזכר שלא מופלג חידוש לחדש הרמב''ם בא לא וכלל ת''ק דברי בעקבות

להתענות. וכיו''ב

ז. בתעניות. יותר להקל אפשר בדורנו האם

שבלאו ישראל, עם על מאד יכביד שבוע, אחר שבוע קבוע, באופן וחמישי שני כל צום לקבוע שבדורנו להוסיף יש כך על בא שהאסון ולזכור בתשובה לשוב עם, ברוב קבועות תפילה עצרות לערוך רצוי ומורכב. מאתגר במצב נמצא נמי הכי

ונילע. לשב, וניאטח יפכ בתכש, ם''במרה ךא תבוח תינעת וג

האר ב א״ז ןמיס ת״וש״כ עיבי רמוא ח שכתב בר הידבוע הה:

"סב רפ ולספר הפסח חוקת ככל הסדר לעשות יוכל לא בלילה מ״מ להתענות, שיכול לו נראה שלשעה אף לעולם, חולשה

תדועסל הוצמ עיקפהל. תינעתה מ״יציך.'וכו. ש״ע ב״ויכו 'כ ברה רהנ, םירצמ ןכלש וגהנ לקהל תינעתב הז בליל. ש״ע". רימחמהו הזב ד״עפל אצוי ורכש. ודספהב לקמהו הזב אוה רכשנ רבדל הוצמ

ברה: הידבוע ה םשו ןמיסב ד''י יבגל תרפכ םיאטח לע ידי תוינעת בתכ

.)הקדצב… ש״מכו ב״ויכב ץ״מרה. םש ףאו לע יפ יתאצמש רבח ןואגהל בר, םילעפ אוה ןואגה ק״שרהמ אין לפע״ד

רימחהל… הזב, כ״כ טרפב תורודב, וללה ירהו ןיא תוינעתל םיפוגיסו שרש ס״שב

ולכוי". טלמ םיאלוחמ תונכסו, ו״ח אמלידו יענממ אלו ידבע הבושת

' ברה הידבוע ה כתב בשגגה ס''ת שנפל מקרה לגבי כ''ד סימן ובח''ד

, ןידה'. טרפבו ז״הזב הדריש השלוח םלועל

ברה: הידבוע ה

" אינן אפילו צומות, בג' מלהתענות פטורות ומניקות מעוברות כל ז״ל דמרן גלימיה שפולי בתר דאזלינן ולדידן

, תורעטצמ". ש״כמו אנדיאה הדריש השלוח, םלועל ךכיפל םג 'טב באב יוחד תואשר. לוכאל ירהו הז ראובמכ

ברה הידבוע ה כתב ס''ז סימן ובח''ט רית תותשל הפק יאצומב תינעת רתסא םדוק תאירק הליגמה לה'

הדריש'. השלוח, םלועל השקו ראשהל תינעתב דע רחא תאירק הליגמה

י''חבו ןמיס ה''נ ברה: הידבוע ה

" שדקב היתיזח ןואגהל ץ״מרה הבושתב ח״ואח( ס״ס )ומ ןודינב ימ היהש הביס םורגל התימ דחאל, לארשימ וכן ודרכם והסיגופים, התעניות בענין תשובה בעלי על להקל הצדיקים הרבנים נהגו חלושים, שהגופות הזה שבזמן

שהרי התעניות, ריבוי ע״י ותפלה מתורה יתבטלו שלא כדי בעינינו, ישרה רק הבושתה איה תבשחמב תרהט. בלה עי

תוינעתהו". םיפוגיסהו םילפט הבושתל.'וכו. ש״ע טרפבו תורודב ולא הדריש השלוח םלועל

ח. בימינו. תקיעה על אברהם המגן קושיית

בימינו. תקיעה לגבי לדון יש הדברים, בשולי

ןמי״ו בסעקת ןג המםהרבא סק''א:

" ורצוצחב והרעותם שנאמר תבוא שלא עכ״צ בחצוצרות ולהריע לזעוק התורה מן מ״ע הרמב״ם כתב ת ומד״ס וגו' עכ״ל חצוצרות או שופר או הרשב״א כדברי והמחוור המ״מ וכתב בגבולין בלבד בחצוצרו' ומריעים וכו' להתענו'

ינאו המת המל ןיא ונא ןיגהונ עוקתל תעב הרצ ףאו לע יפ ןיאש צ״ת לבבב מ״מ אלה תיירואדמ א לתקוע מצוה

אלב". תינעת

וניצמ. המכ םיצורית תיישוקל ןגמה םהרבא

א. ךורע: ןחלושה

תועיקתהד ה ם ב ףוס כ ל ב הכר הכרבו ארנו" ה יל ד אל אישק ללכ ןנאד רבוס םי כ "שר י רוטהו ברכות מהשש ואין הנוספות ברכות שש הני דליכא ממילא בחו״ל ציבור תענית דאין וכיון תקע״ט, בסי' שיתבאר כמו הנוספות

הם וודאי דהברכות ואע״ג לתקוע, מקום מקום באיזה רבנן דתיקן כיון מקום מכל דאורייתא הוה והתרעה מדרבנן

, עו אליממ ןיאשכד הז םוקמה יא רשפא עוקתל בשבד לאו השעת ןילוכי תושעל ג״הכב לתק."עודיכ

ב. ךורע: ןחלושה

" קרא דבהך כיון ועוד קאי הבית אזמן דרק בע״כ בחצוצרות והריעותם דכתיב קרא וא״כ במקדש רק חצוצרות

הקרבנות בזמן אלא אינן דשם התורה מן הוי וזעקה תפלה ובוודאי וגו' עולתיכם על בחצוצרות ותקעתם וגו' שמחתכם וביום י] י, [במדבר כדכתיב

הארי יל ןכלד ורמא 'מגב המב ותמ רק הוי החורבן ובזמן הבית בזמן רק צותה דהתורה הזה בזמן ישראל בארץ אפילו או קאי הגלות בזמן לארץ

ןנברדמ". ןכלו ונקת רפושב ומכ ה״רב ד״עלנכ

תשרפב: ךתולעהב ב״יצנה עמק ג.

" ןושלבו בותכה רמאנ הו" םתער צחב תורצו 'וגו םתרכזנו מאחר הנחמ ןוראה,"םכיקלא ונייהו '

ןכל רחאל ןברוחה לכהש זנגנ ןיאו תואיצמ לש םויק – החצוצרות היו המחועמו םע, לארשי במל

תא קיע

תינעת". ת

ד. תורגא השמ א״ט: ןמיס ח״סק

" לתקוע שלא בצרפת נהגו בתענית חצוצרות שצריך הסברא שלפי הריטב״א שכתב מה על כתר״ה שהקשה מה

םירבוסהלש העיקתהש איה תורצוצחב ךירצ אקוד ולאב תורצוצחה ושענש עוקתל םהב מב משום הוא אבל שם. עיין עליו הקשה תעניות הלכות בריש והמ״מ החזקה היד של החבור בתחלת המצות ובמנין

שהוא לעשות תורה שציותה בחצוצרות ךירצדת אקוד תורצוצח שדקמבש ןכל שרפמ איוהש הוצמה המ ושעל שם עיין מצות בשתי למנותן ראוי ואין בגבולין בין במקדש בין הצרות ובעת הקרבנות בעת במקדש בחצוצרות

ךיישו הז קר ךירצשכ עוקתל ןתואב רצוצחה תקיעת שחושב כמו מצות לשתי לחושבם הי״ל ודאי התקיעה מעשה על שהוא אלא בחצוצרות לעשות מה המצוה דמנהג אליבא הריטב״א סובר וזה ק״ע. ובמצוה קל״ז במצוה מצות בשתי דיובל דיוה״כ שופר ותקיעת דר״ה שופר

תפר צירבסש נהגו לא לכן דמקדש בחצוצרות דוקא הוא א״כ הרמב״ם כדעת בחצוצרות היא בתעניות שהתקיעה

עוקת". םלועל ירהד ןיא ונל לתורצוצחה

העיק איה שישכ ףוג ירוביצ ןגרואמ יארחאש לע םע לארשי רותב. םע והת

בשו״ת א״ח יס תובוש תוגהנהו תת נק" ןמ ז:

שמה רק ולכן א) (ו, בהוריות וכמבואר ישראל בארץ אלא "ציבור" בתואר ישראל נקראים שלא הדבר "וטעם שידקדקו שמענו לא אבל צרה, בעת בשופר לתקוע בא״י נהגו וכן מדינא, הוא החיוב ישראל בארץ זה ולפי החיוב.

ד״יבו לכ, חא שקובעים הם

ןיא ונל ןיד ד״יב ןיאש ונל ןיכומס ןדידלש, בויח הל״יו שקובעים והם הציבור, שלוחי הם שבי״ד כלל החיוב חל ולא

אחת פעם רק או ויום יום כל לחשוע בויח. העיקת הארנו ד״יבש םיעבוק םג תא ןמז, בויחה ונייהד םא קתל

תופסאתהב…, םלוכ בויחהש לח לע רוביצה אלו לכ דיחי דיחיו עבוק ומצעל לזעוק דוקא תפילה עם שהמצוה ונראה

םילשוריבו ק״היע ןיגהונ רוביצהשכ ףסאתמ תעב הרצ. ,

ןימייק הזב יאה דמ."ע״מ

יפ הז םויכ תעב הרצ טרפבו םעשכ לארשי אצוי המחלמל וילע עוקתל תורצוצחב ידכ רוכזל תא תרטמ, המחלמה ול

הרעים. מעשינו בגלל אלא הטבע מדרך נבע לא שהמלחמה להבין

לארשיחריז שממ ומכ ימיב ך''נתה קבאנ ויביואב םימקה וילע, ותולכל םימחלנ וב לשב םש 'ה ארקנה, וילע שי הל

הרטע הנשויל עוקתלו תורצוצחב ינפל לכ האיצי ברקל

נקודתית. מלחמה זו או גם המלחמה,

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

לארץ ישראל יש אישיות והיא תובעת את עלבונה

לאדמה בעזה יש אישיות והיא מושכת אותנו אליה חזרה!

אורות מאופל ­ ארץ-ישראל / א: אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּה דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקַת קִיּוּמָהּ הַחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי. אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר-חַיִּים עִם הָאֻמָּה. (גנר״ן לאומי — גוף-ארץ, נפש-עם, רוח-תורה, נשמה-נקודה אלוהית)

ויקרא יח כח: וְלֹֽא־תָקִ֤יא הָאָ֙רֶץ֙ אֶתְכֶ֔ם בְּטַֽמַּאֲכֶ֖ם אֹתָ֑הּ כַּאֲשֶׁ֥ר קָאָ֛ה אֶת־הַגּ֖וֹי אֲשֶׁ֥ר לִפְנֵיכֶֽם׃

ישעיה לח יא — ״ארץ החיים״. גלות זה יציאת נשמה מגוף, לכן צריך אבלות. ספר תורת המנחה לרבי יעקב סקילי, דרשה סה: ועל כן נקראת ארץ ישראל ארץ החיים מפני שהשכינה בה כנפש בגוף, וכיון שנסתלקה השכינה יש לנו להתאבל עליה כשם שאדם מתאבל על קרובו שמת, ואנחנו עם קרובו דכתיב (תהלים קמח) ישראל עם קרובו. וכשם שהאדם מתאבל על מתו שהוא קרובו, כך אנו מחויבים להתאבל באבילות ירושלים דכתיב (ישעיה סו י) שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. ומזה הפסוק דרשו רז״ל (תענית ל ע״ב) כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה.

מהרח״ו עץ הדעת טוב ורע שלח לך: ואל תהיה מן הכסילים החושבים כי ארץ ישראל דומם, והפסוק מכנף הארץ זמירות שמענו יוכיח, ועוד רבות.

ספר שערי אורה, שער חמישי: ואם תשאל, מהו זה שאמר ״על עירך ועל עמך״, דע כי השרים העליונים יש להם למטה שני חלקים, חלק אחד בארץ, באותו מקום שאותו השר מושל, וחלק אחד מן האומות, אותה האומה השוכנת באותו המקום. נמצא כל שר משבעים שרים יש לו חלק ידוע בארץ וחלק ידוע באומות. שבזמן הפלגה נפרדו כל הגויים ללשונותם בארצותם, כאומרו, ומשם הפיצם יהו״ה על פני כל הארץ (שם י״א ט׳). ובאותו הזמן של הפלגה, נתייחדה כל אומה ואומה לשר שלה, כאומרו, עם שר פרס ואני יוצא והנה שר יוון בא (דניאל י׳ כ׳). ובאותו הזמן לקח כל שר חלקו מן הארץ ומן האומות, והשם יתברך לקח חלקו, מן הארץ, ירושלים, ומבני האדם את ישראל, כאמרו, בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם (דברים ל״ב ח׳), ואומר, כי חלק יהו״ה עמו. ולפי היות חלק שם יהו״ה מן הארץ, ירושלים, וחלקו מן האומות, ישראל, נקרא שם יהו״ה על ירושלים ועל ישראל, וזהו סוד ״כי שמך נקרא על עירך ועל עמך״.

כוזרי ב י: מַאֲמָרְךָ ״אֵצֶל עַמּוֹ״ כְּבָר הִתְבָּאֵר לִי, אֲבָל מַאֲמָרְךָ ״וּבְאַרְצוֹ״ קָשֶׁה לִי לְקַבְּלוֹ. אָמַר הֶחָבֵר: אַל יִקְשֶׁה בְעֵינֶיךָ שֶׁתִּתְיַחֵד אֶרֶץ בְּדָבָר מִכָּל הָאֲרָצוֹת… הַרְכֶם זֶה שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים, שֶׁמַּצְלִיחַ בּוֹ הַכֶּרֶם, אִלּוּ לֹא הָיוּ נוֹטְעִים בּוֹ הַגְּפָנִים וְעוֹבְדִים הָעֲבוֹדָה הָרְאוּיָה לָהֶם, לֹא הָיָה עוֹשֶׂה עֲנָבִים. וְהַמַּעֲלָה הַמְיֻחֶדֶת הָרִאשׁוֹנָה הִיא לָעָם שֶׁהוּא סְגֻלָּה וָלֵב כַּאֲשֶׁר זָכַרְתִּי, וְיֵשׁ לָאָרֶץ עֵזֶר בָּזֶה עִם הַמַּעֲשִׂים וְהַתּוֹרוֹת הַתְּלוּיוֹת בָּהּ אֲשֶׁר הֵם כָּעֲבוֹדָה לַכֶּרֶם, אֲבָל לֹא יִתָּכֵן לַסְּגֻלָּה הַזֹּאת לְהַגִּיעַ אֶל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מִבַּלְעֲדֵי הַמָּקוֹם הַזֶּה, כַּאֲשֶׁר לֹא יִתָּכֵן שֶׁיַּצְלִיחַ הַכֶּרֶם בְּבִלְעֲדֵי הָהָר הַזֶּה.

הקדמה לשבת הארץ: סגולת הארץ וסגולת האומה מתאימות יחד. כשם שהאומה היא מיוחדת להרוממות האלהית במעמקי חייה, כך הארץ, ארץ ד׳, היא מכשירה את העם היושב עליה בנחלת עולמים, חמדה נפלאה זו, המזווגת לעם זה אשר בחר לו יה לסגולתו. נשמת האומה והארץ יחדיו פועלות את יסוד הויתן, תובעות את תפקידן, להוציא אל הפעל את עריגת קדושתן, בשנת-שבתון. העם פועל בכחו הנפשי על הארץ, זרע ד׳ מתגלה על-ידי השפעתו הרוחנית, והארץ פועלת על העם להכשיר את תכונתו לפי חפץ חיים אלהיים שלמים בתבניתם.

סגולת הארץ — אחדות והפיכת רע לטוב. אורות ישראל, פרק ח פס ט: הָאַחְדוּת הַמְגֻלָּה שֶׁל הָעוֹלָם הַמּוּסָרִי, הָרוּחָנִי וְהַשִּׂכְלִי, עִם הָעוֹלָם הַחָמְרִי, הַמַּעֲשִׂי, הַטֶכְנִי וְהַחַבְרוּתִי, מִתְבַּטֵּאת בָּעוֹלָם עַל-יְדֵי יִשְׂרָאֵל. וּסְגֻלָּתָהּ שֶׁל אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל הִיא לְכוֹנֵן בָּעוֹלָם גִּלּוּי אַחְדוּת זוֹ, הַנּוֹתֶנֶת פָּנִים חֲדָשׁוֹת לְכָל הַתַּרְבּוּת הָאֱנוֹשִׁית, לְכָל תַּפְקִידֶיהָ.

שיחות הרצי״ה על התורה קרח, כוחה של ארץ ישראל: אצל שני החומרים המזינים האלה, איסור חמוּר נהפך להיתר. כאן נפגשים בהגדרה של ארץ ישראל: ארץ זבת חלב ודבש. יש לה כח להפוך איסור להיתר. יש הרבה שבחים של ארץ ישראל: ״אוירא דארץ ישראל מחכים״, אבל צריך להבין שמעל כל המעלות האלה, עומדת האפשרות ממקור תורה מן השמים להפוך את האיסור להיתר. זאת היא גבורה רוחנית קדושתית היותר גדולה, שאין לה דוגמא בעולם. זאת הדרגה היותר עליונה שבעולם.

הסיבה ששכחנו לעסוק בקדושת הארץ — הארציות, הגוף והחומר. אורות התחיה, כח: הַקְּדֻשָּׁה שֶׁבַּטֶּבַע הִיא קְדֻשַּׁת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, וְהַשְּׁכִינָה שֶׁיָּרְדָה בַּגָּלוּת עִם יִשְׂרָאֵל הוּא הַכִּשְׁרוֹן לְהַעֲמִיד קְדֻשָּׁה בְּנִגּוּד לַטֶּבַע.

אם הבנים שמחה, פרק ראשון: ״יען שהסיחו דעתם מלישב ולשוב לארץ ישראל ע״כ מעצה העמוקה של גדול העצה מסבב תמיד גלות ושעבוד קשה עליהם כדי שירצו לשוב לא״י… דברינו מפורשים במדרש חז״ל בפסוק וישלח את היונה, יונה הוא סימן לישראל, כשם שלא מצאה היונה מנוח לכף רגלה כך ישראל לא יהי׳ להם מנוחה בגלות שנאמר ולא יהי׳ מנוח לכף רגלך, וכשם שהיונה שבה אל התיבה כך ישראל עתידים לשוב לארצם מן הגלות מפני עול הגוים שנמשלו למים. נודע לנו מדברי חז״ל הנזכרים לעיל סוד הגלות וקישוי הגזרות שבאים עלינו תמיד מימים ימימה כדי לעורר אותנו משינת הגלות, והקול קול דודינו זה הקבה״ו דופק על פתח לבנו לעורר בנו החשק והכסיפה לשוב לארצינו הקדושה. ״

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות