בס''ד עשרה בטבת שחל בערב שבת
1) רמב״ם הלכות תעניות פרק ה הלכה א: יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר (ויקרא כ״ו) והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'.
הלכה ד: וארבעת ימי הצומות האלו הרי הן מפורשין בקבלה (זכריה ח') צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי, צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז שהוא בחדש הרביעי, וצום החמישי זה תשעה באב שהוא בחדש החמישי, וצום השביעי זה שלשה בתשרי שהוא בחדש השביעי, וצום העשירי זה עשרה בטבת שהוא בחדש העשירי.
2) שו״ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן רח - …הנה גילה לנו [=הרמב''ם] מה שלא היינו מעלים על דעתינו, שהיינו חושבים שהתעניתים הללו אינם על דרך התשובה אלא על דרך האבל והצער ביום שאירע רע כמו השמחה ביום שאירע טובה, … מ״מ הודיענו הרמב״ם דלא כן הוא, ועל פיו נהגו לומר וידוים וסליחות באותן הימים (חוץ מט״ב דאיקרי מועד) משום שנקבעו על התשובה, ומ״מ לא הודיעונו נושאי כליו מנ״ל הא. ולכאורה היינו משום דא״כ מנ״ל לנביאים לחדש דבר שלא מצינו כיוצא בו בתורה, בשלמא לקבוע יום שמחה ביום טובה כגון חנוכה ופורים דאורייתא הוא מק״ו, משיעבוד לגאולה אומרים שירה בפסח ממיתה לחיים לא כ״ש [מגילה י״ד ע״א], וק״ו דאורייתא הוא, ואבאר עוד בסמוך אי״ה, אבל לקבוע אבל עולם על צער לא מצינו כיוצא בו, אלא ע״כ על התשובה הוקבעו כדכתיב [ויקרא כ״ו מ'] והתודו את עונם, ותענית מסוגל לכפרה ותשובה ובוודאי אבוהון דכולהון יה״כ וצדקו דברי רמב״ם.
3) עירובין מ' ב - ואמר רבה כי הוינן בי רב הונא איבעיא לן: בר בי רב דיתיב בתעניתא במעלי שבתא, מהו לאשלומי? לא הוה בידיה. אתאי לקמיה דרב יהודה ולא הוה בידיה. אמר רבא: נחזייה אנן: דתניא: תשעה באב שחל להיות בשבת, וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת - אוכל ושותה כל צרכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו. חל להיות תשעה באב בערב שבת מביאין לו כביצה ואוכל, כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה.
ותניא, אמר רבי יהודה: פעם אחת היינו יושבין לפני רבי עקיבא, ותשעה באב שחל להיות בערב שבת היה, והביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח. ולא שהיה תאב לה, אלא להראות לתלמידים הלכה. ורבי יוסי אומר: מתענה ומשלים. אמר להן רבי יוסי: אי אתם מודים לי בתשעה באב שחל להיות באחד בשבת, שמפסיק מבעוד יום? - אמרו לו: אבל. - אמר להם: מה לי ליכנס בה כשהוא מעונה, מה לי לצאת ממנה כשהוא מעונה? - אמרו לו: אם אמרת לצאת ממנה - שהרי אכל ושתה כל היום כולו, תאמר ליכנס בה כשהוא מעונה - שלא אכל ושתה כל היום כולו. ואמר עולא: הלכה כרבי יוסי… דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא: הלכה, מתענין ומשלימין. רש״י ד''ה להראות הלכה - שאין משלימין תענית ערב שבת…ומה לי ליכנס כשהוא מעונה - כגון שהשלים בערב שבת תעניתו. ומה לי לצאת ממנה כשהוא מתענה - שמתחיל תעניתו מבעוד יום.
*תורת חיים – תלמידי חכמים ואנשי מעשה שיושבים בתענית כדי שיאכלו בשבת לתיאבון. ע׳י המאירי.
*ריטב''א – מפסיק מבעוד יום, אתיא כמ''ד בפסחים נ''ד ב שתשעה באב בין השמשות שלו אסור.
*גאון יעקב – סו''ס אם היה תאב לאכול או לשתות אסור לו ונמצא שהוא מעונה.
4) תוספות ד׳ה והלכתא מתענה ומשלים - פירוש אם ירצה להשלים דשרי להשלים דבעיא הוא אי שרי להשלים אי לא [ומורי אמר לי בשם ה״ר ידידיה דאפילו ר' יוסי ל״פ אלא דיכול להשלים מיהו גם ר' יוסי מודה אי אינו רוצה להשלים הרשות בידו ור' יהודה אמר אסור להשלים ואין נ״ל מדקאמר ר' יוסי אי אתה מודה לי בט' באב שחל להיות באחד בשבת שהוא מתחיל מבע״י והתם ע״כ דחייב קאמר דומיא דהכי ע״ש דחייב להשלים קאמר] [רש״ל בשם תוס' שאנ״ץ].
5) שו''ת יביע אומר ח״ו או״ח סי' ל״א - טעמם הוה, דהרי הבעיא של רבה היה מיחיד שקיבל עליו להתענות בער״ש ורבא דפשוט ליה מהא מר' יוסי דבת״ב שחל בער״ש מתענין ומשלימין. ואי נימא דהבעיא הוא אי חייב להשלים א״כ מה פשיט רבא מהא דבת״ב בער״ש דחייב להשלים, הרי י״ל דר' יוסי דמורי בת״צ דחמור מש״ה חייב להשלים, אבל בעי' דרבה הי' בתענית יחיד וא״כ עדיין נשאר בספק אי חייב להשלים. אלא לאו ש״מ דהבעי' הי' רק אי מותר להשלים, דהיינו אם זה לא נק' מתענה בשבת בהשלמת התענית של ער״ש, וע״כ שפיר פשוט ליה רבא מדר' יוסי דאמר שת״ב שחל בער״ש משלימין דלא הוה מתענה בשבת, א״כ ש״מ דכל השלמה שמשלים בתענית אפי' תענית יחיד אין זה נק' מתענה בשבת.
6)מסכת תענית י''ב א - ואמר רב חסדא: כל תענית שלא שקעה עליו חמה - לא שמיה תענית. רש״י ד''ה שלא שקעה עליו חמה - שלא התענה עד אותה שעה. רא''ש - פי' עד צאת הכוכבים.
7) שו״ע או״ח סי' תקס״ב ס״א - כל תענית שלא שקעה עליו חמה, דהיינו שלא השלימו עד צאת הכוכבים אינו תענית. הגה - דהיינו שיראה ג' כוכבים בינונים או שהלבנה זורחת בכח ותאיר על הארץ [הגהות אשרי פ״ק דתענית והגהות מיימוני פ״א].
8) מרדכי (סוף עירובין) פעם א' אירע י' בטבת יום ו', וכשרצה ר״י לילך לביהכ״נ טעם התבשיל כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה. ותימה הא קאמר הכא מתענה ומשלים. וי״ל דאיבעיא להו מהו להשלים ומסיק דמתענה ומשלים כלומר יכול הוא להשלים אם ירצה, ומיהו טוב שלא להשלים שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה"
מרדכי ערובין סימן תצד: כתב רבינו מאיר (תשב״ץ קטן בתחלת הספר) דהשלמת תענית בערב שבת סגי עד לאחר תפלת ערבית שמפלג המנחה ואילך.
(9הג״ה בגדי ישע לבעל של״ה הק' על המרדכי (ס״ק י״א) דכתב וז״ל: "ונ״ל דס״ל להספר (פי' המרדכי והתוס') דגם מ״ש בט״ב כו' שהוא מתחיל מבע״י, דג״כ פי' שיכול להתחיל מבע״י. וסברת תוס' שאנץ דקאמרי התם ע״כ חייב קאמר, אפשר דההוכחה היא ממה שאמר ר' יוסי לחכמים אי אתם מודים לי בט״ב וכו' שמתחיל מבע״י, וקשה מנ״ל לר' יוסי הוא דמודו הם בזה, הא לפי סברתו מוצ״ש והתחלתו שוים הם, אלא ודאי כך הוה, שמקודם לכן פעם אחת שמע מהם עצמם שאמרו כן בט״ב שחל להיות בא' בשבת שמתחיל מבע״י, וא״כ מאחר שהם אמרו בעצמם, אז ודאי אמרו מחויב להתחיל מבע״י, דהא לפי האמת דס״ל דאין זה נחשב למעונה מאחר שאכל כל היום ממילא מחויב להתחיל מבע״י, מאחר שלמחרת הוה תענית ציבור. וכו' ור' יוסי מדמה ער״ש למוצ״ש, א״כ ש״מ דס״ל בער״ש דמחויב להשלים זה דעת התוס' שאנץ, ודעת הספר (פי' המרדכי ותוס') דר' יוסי דהשוה מוצ״ש והכנסת שבת הבין דרצו לומר רשות (אף שיכול להיות דחכמים ס״ל דמוצ״ש דמחויב להתחיל מבע״י, ר״י לא הבין דברי חכמים, וגם במוצ״ש הבין שכוונתם לומר דיש רשות להתחיל מבע״י) וכו' ובזה קמיפלגי התוס' שאנץ והספר (פי' המרדכי והתוס').
10)ראב״ד (ספר האשכול ח״ב עמ' 18): לא אמרו משלים אלא שאינו אוכל קודם שקיעת החמה אבל ודאי משתשקע החמה מתוספת שבת הוא וכבר קדש היום אם רצה לאכול אוכל שכיון שנכנס לתחום שבת שוב אינו רשאי להתענות.
11) טור אורח חיים הלכות שבת סימן רמט - ויראה שדרך אנשי מעשה להתענות כל היום כדאיתא בעירובין בפ' בכל מערבין (מ ב) הני בני בי רב דיתבי בתעניתא במעלי שבתא מהו לאשלומי אלמא שדרך ת״ח להתענות בע״ש ולענין בעיין אסיקנא (עירובין מא א) והילכתא מתענה ומשלים פי' אם ירצה ולא הוי כמתענה בשבת וכיון שיכול להשלים אם ירצה והוא קיבל עליו תענית סתם וכל תענית שלא שקעה עליו החמה אינו תענית צריך להשלים עד צאת הכוכבים אם לא שפירש בשעת קבלת תענית עד שישלים תפלתו עם הצבור
והר״מ כתב שיכול לאכול מיד אחר התפלה קודם שקיעת החמה שהוא מפרש מתענה ומשלים עד אחר התפלה אבל אם מתענה בע״ש תענית חלום מתענה עד צאת הכוכבים כיון שיכול להתענות אפי' בשבת כ״ש שמשלים עד הלילה:
12) דרישה אורח חיים סימן רמט אות ז - עד אחר תפלה. ותפלה היא מפלג המנחה ולמעלה אף על פי שעדיין היום גדול דאפילו זה מיקרי משלים אם ירצה ואם אינו רוצה יעשה כר״י שכתב המרדכי בשמו שפעם אחת אירע עשרה בטבת ביום ששי וכשרצה ר״י לילך לבית הכנסת טעם התבשיל כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה. וז״ל מורי ורבי (הגהות מהרש״ל לטור) ולקמן בסימן תקע״ב (עמ' רצ) ובאשיר״י (פ״ב דתענית סי' כ״ה) דאפילו יחיד שקיבל עליו [התענית] צריך להשלים וקל וחומר בעשרה בטבת ושאר תענית של ציבור עכ״ל:
13) בית יוסף אורח חיים סימן תקנ … וגם הרמב״ם (שם) כתב אחד מארבעה צומות שחל להיות בשבת דוחין אותו לאחר השבת חל להיות בערב שבת מתענין בערב שבת וכתב הרב המגיד אחד מארבעה צומות שחל להיות בשבת וכו' תשעה באב מאחרין ולא מקדימין משום דאקדומי פורענותא לא מקדמינן (מגילה ה.) וממילא דהוא הדין לשאר תעניות. ובחל להיות ערב שבת כתב כך נפסקה הלכה בעירובין (מא:) מתענה ומשלים … בית יוסף אורח חיים סימן רמט - ולענין בעיין אסיקנא והלכתא מתענה ומשלים פירוש אם ירצה. כלומר אבל אינו חייב להשלים כן פירשו התוספות (מא: ד״ה והלכתא) … ולא כראבי״ה (סי' תתנח) והרוקח (סי' לו) שכתבו שצריך להשלים.
14)שו''ע רמ''ט סעיף ג' - דרך אנשי מעשה להתענות בכל ערב שבת.
סעיף ד' - אם קבל עליו להתענות בע״ש, צריך להתענות עד צאת הכוכבים, אם לא שפירש בשעת קבלת התענית עד שישלים הצבור תפלתן: הגה - וי״א דלא ישלים, אלא מיד שיוצאים מבית הכנסת, יאכל (טור ומרדכי ס״פ בכל מערבין בשם הר״מ והגהות מיימוני פ' א' מהלכות תענית). לכן בתענית יחיד לא ישלים, וטוב לפרש כן בשעת קבלת התענית; ובתענית צבור ישלים, והכי נהוג (מהרי״ל). ואם הוא תענית חלום, צריך להתענות עד צאת הכוכבים.
15) שער הציון סימן תקסב ס״ק יז - וכתב מחצית השקל דאתי לאפוקי אם היה תענית חלום או תענית צבור, בזה לא מהני מה שפירש עד צאת הכוכבים [ועיין בסימן רמ״ט בביאור הלכה מה שכתבתי שם דמבית יוסף משמע באופן אחר]…
16)שו''ע אור''ח תק''נ ב - צומות הללו, חוץ מט' באב, מותרים ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ואין צריך להפסיק בהם מבעוד יום.
משנה ברורה ס''ק ו - מותרים ברחיצה וכו' - דבשעה שרצו וקבלו עליהם לצום בכל הארבע תענית הנ״ל לא קבלו עליהם שיהיו בחומר ת״צ כט״ב לפי שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה ובעל נפש יחמיר בכולן כמו בט״ב אלא שאם חל ליל טבילה יקיים עונתו וגם בנעילת הסנדל לא יחמיר משום חוכא וטלולה וכן אם חל י' בטבת בע״ש אין להחמיר ברחיצה בחמין מפני כבוד השבת:
17)שו''ע אור''ח רע''ג ה - כתבו הגאונים הא דאין קידוש אלא במקום סעודה, אפי' אכל דבר מועט, או שתה כוס יין שחייב עליו ברכה, יצא ידי קידוש במקום סעודה וגומר סעודתו במקום אחר. ודוקא אכל לחם או שתה יין, אבל אכל פירות, לא:
*הגה - ולפי זה היה מותר למוהל ולסנדק לשתות מכוס של מילה בשבת בשחרית, אם שותין כשיעור (ב״י) אבל נהגו ליתן לתינוק (הגמי״י פרק כ״ט):
*שעה''צ רע''ב כט קידוש על מזונות רק בשבת בבוקר, ולא בערב שהוא דאו'.
18) שער הציון סימן רעג ס״ק כט- הוא דעת הלבוש [=לשתות רביעית נוספת בשביל קידוש במקום סעודה], ורבו אחרונים העומדים בשיטתו, ומכל מקום בקידוש של שחרית יש לסמוך על המקילין אם אין לו יין כל כך [=לשתות רביעית אחת], אבל בקידוש של לילה אין להקל בזה, ואפילו אם ישתה עוד כוס אחד בלילה מלבד זה, גם כן יש לעיין אם נסמוך על זה, דכמה ראשונים חולקים על זה, כמו שכתב בחידושי ר' עקיבא איגר:
*ר''ח קנייבסקי – עשרה בטבת שחל בע''ש, האישה יכול בצאת הכוכבים לקדש על מזונות ולא לחכות עד שהבעל ישוב מבית הכנסת.
* חידושי הגר''ח ר''ה י''ח ב בדין תענית עשרה בטבת - …והנה תענית חלום מתענין אפילו בשבת, וחזינן מזה דשייך תענית בשבת, רק דבכל מקום נדחה התענית (=כמו תעניות על החורבן)מפני השבת משום דגם למחר יכולים להתענות על זה, ולמה שיתענו בשבת, אבל אם היה צריך להתענות דוקא בשבת וא''א לדחותו למחר, שפיר נוכל להתענ ות בשבת …וזהו החילוק בן עשרה לטבת לכל תעניות, דכל התעניות מתענים מפני המאורעות שארעו ותלוי בחדש כדכתיב בקרא, א''כ יכולים להתענות גם למחר, ולכן כשחל בשבת נדחה לגמרי, אבל בעשרה בטבת דכתיב ''בעצם היום הזה'', א''כ הוא דין דוקא באותו ה יום וע''כ א''א לדחותו למחר, ושפיר אפשר היה להתענ ות אף בשבת.
*אגור (סוס״י תתפ) בשם שבלי הלקט (סי' רסג בהגה): אין קורין בספר במנחה בערב שבת כשחל בו אחד מארבעה צומות הללו עכ״ל ולא נהגו כן. כתב הרב דוד אבודרהם (שם עמ' רנה) אם חל עשרה בטבת ביום ששי מתפללין שחרית כשאר הצומות וכן במנחה אבל אין אומרים הוידויים ולא נפילת אפים במנחה מפני שהוא ערב שבת.
*שולחן ערוך אורח חיים סי' תק''נ סעיף ג' - כל ד' צומות הללו אם חלו להיות בשבת נדחין לאחר השבת: הגה ואם אלו בערב שבת קורים בשחרית ומנחה ויחל (ב״י) ואם חופה ביום התענית בערב שבת נוהגין להתפלל מנחה ולקרות ויחל ואח״כ עושין החופה (וע״ל סי' רמ״ט סעיף ד' אם משלימין התענית):
* משנה ברורה ס״ק י - האי לישנא ג״כ לאו דוקא דכל הד' צומות ג״כ א״א לחול בע״ש לפי הקביעות המבואר לעיל בסימן תכ״ח כ״א עשרה בטבת בלבד:
משנה ברורה ס״ק יא - וה״ה[יג] דאומר הש״ץ ענינו בין גואל לרופא[יד] אבל אין אומרים וידוים ונפילת אפים במנחה לפי שהוא ע״ש. ומטעם זה[טו] אין לעשות בע״ש יו״כ קטן באם ר״ח בשבת כ״א ביום חמישי שלפניו לפי שאין לומר סליחות גם וידוים בע״ש במנחה:
פסקי תשובות אורח חיים סימן תקנ - והוא הדין שאין אומרים אבינו מלכנו.
* שו״ת דבר יהושע ח״ג יו״ד סי' ס״ג - ואם אירע ונתאחרו ציבור בתפלת מנחה עד אחר השקיעה, בכל זאת יש להם לקרות בתורה פרשת 'ויחל' ולומר 'עננו' בשמו״ע, אך בודאי יש להימנע מלאחר מלהתפלל מנחה אחרי השקיעה אף בימוה״ח, כ״ש בשבת, וכ״ש בשבת זו שיש בו משום זלזול בכבוד שבת.
19)חתם סופר תורת משה חלק ב' פרשת ויקרא דרשות לז' אדר עמ' ט-י - ויש להבין הלא יו”ד טבת לא היה רק התחלת המצור העיר ועד שתי שנים ומחצה לא נחרבה, וקשה חורבנה מסתמא מן התחלת המצור, ולמה ט’ באב אין דוחה שבת, . . ונראה דהנה הטעם שקבעו תענית על המצור ההוא, הלא היתה ירושלים כמה פעמים במצור בימי פרעה נכה וכדומה, רק הטעם הוא דמה שהיתה העיר בטרדת המצור שני שנים ומחצה זו מחמת שבאותו יום שסמך בבל למטה על ירושלים כמו כן ישבו בית דין של מעלה, אלו מיימינים אלו משמאילים עד שגברו המשמאילים ונחרב הבית. והנה, אין לך שנה שאין קללתה מרובה מחבירתה ( עי’ סוטה דף מט), וכל דור שלא נבנה בהמ”ק בימיו כאילו נחרב בימיו )ירושלמי יומא פ”א הל’ א (נמצא שבכל שנה נתחדש חורבן חדש, וזהו בכל פעם כשמגיע אותו יום של עשרה בטבת, שהתחיל אז למעלה משפט החורבן, כמו כן בכל דור ודור יושבין בית דין של מעלה וגוזרין החורבן של כל שנה ושנה, ודבר זה מרומז קצת בספר הקרניים (מאמר ו’ על חודש טבת, עיין בפירושו הנקרא דן ידין בענין חודש טבת). וידוע, דעל צרה שעברה כמו יום שמת בו אביו ואמו אין אנו מתענין בשבת, אבל תענית חלום מותר להתענות, דבשביל עונג שיש לו שמבטל צרה העתידה לבוא עליו. . הלכך ט’ באב, דזהו רק על הצרה שעברה לא דחו שבת, אבל תענית י’ טבת זהו על ביטול צרה העתידה עונג הוא, והיה דחי שבת”,
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
