# אבוקה אבינדב / לחנוכה — תובנות חינוכיות
**ראשון: לנר הראה**
הדלקה היא אמנם אקטיבית, אבל כולה. רגע אחד מדליקים והתוצאה הולכת ונמשכת, כאילו מעצמה — מאליה.
אולי משום כך גחו של גח הזה הוא — החינוך. לאלף.
אישית, אז ילעלו ויכלו — יעלה האדם מאליו לרנ.
**שני: לנר הראה**
שני הרגלים מרעים להם: האדם הדתי חי בעולמנו במתח עצום, מלאכתו כפולה. מחד הוא מבקש לחיות בעולם החול כשאור התורה מאיר את דרכיו — לקיים הלכות בבית, ולעצב את המידות בחוץ ובמשרד.
מאידך הוא שרוי בעולמות רוחניים ומכניס בהם את צרכיו החומריים. חול מתערב בקודש וקודש נכנס בחול.
הרטמה — לאור הלילה של המקדש. נשה — תרסאנ.
חכמים הטילו את נר החנוכה על האיש, איש ביתו. ואת נר השבת נתנו לאישה, כי היא מבקשת להזכיר לנו שבימי לימוד לבניה ולבנותיה ולזמניה ולקביעותיה — לא זונחים את התורה ואת המאכל והמשקה, ולא מאשר לתבלן את הקודש.
שלחה אותנו בית המדרש לבית בבוקר — הרי חשוב יותר לקדש את החול מאשר לתבלן את הקודש בתבלין של חול.
אבל כנראה חכמינו לא חשבו כך. רק כי נר שבת קודם לנר חנוכה, ואת לימוד האב כינה שלמה — ״תורת אביך״, ואת תורת האם — ״מוסר אמך״.
**שלישי: לנר הראה**
מפתילות רבות להוצמל זו — מדליקים את כל הגזירה. ויורדת באותה שיטה, האחד מחר יבוא הנוסף.
נשמות הנרות, אבל אבוקה — הוא השמש, אולי כי ״לו אבוקה״, האדם ממש, אבל ממש לא.
**רביעי: לנר הראה**
צורת המילה ״יון״ מעניינת, כל אות נמשכת יותר למטה מקודמתה.
כי מי שמתחיל ישר באידיאל, בחכמה ובניצוץ המחשבתי — עלול להתדרדר למטה. כשהלב אטום והמעשה עקום, העיסוק בשכל מדרדר אותך לתהומות. ״יוּנָה״.
אז — רק שכלית, עולים ומתעלים ומיישרים את ההסברות ומשפרים את ההשקפה עד לכוס הסמוכה לי. שמן הגדול הולך ומזדקק לשמן מועט בפתיל הספוג, עד לניצוץ הקטן.
**חמישי: לנר הראה**
בשעות אלו — החנוכה. זה למעשה מהותו של חודש טבת, נקודת ההתחלה. גם האבל והתענית שבו הם על תחילת הרעה, על ההתחלה.
אנחנו בדורות של מבחן — ״השגת התוצאה״ ו״השגת המטרה״. עצום.
שבר שניהם מלמדים אותנו שלא רק שכל ההתחלות קשות — קשה להתעלם מהן.
**שישי: לנר הראה**
הפוסקים נחלקו בנוסח ברכת ההדלקה: ״להדליק נר חנוכה״ — המקובלים נטו לנוסח הראשון, משום שהוא רומז לראשי.
נחל — ת. זרמי האור ניתן להמשיל לזרמי המים, לנחל ולנהר. הנחל מפלס את דרכו בעדינות, נעלם לרגע ומחלחל מעט, וחוזר וזורם לאיטו.
אור החנוכה הוא אור של גבולות, עמט. ולא מנסה לסנוור או לציף את הרחוב באור יקרות — הוא מבטא ציפייה וכמיהה קלה. אלא מבקש את ה׳, הנר רוצה להיות נהר לאור מזה, ואינו מסתפק במועט שבידו אלא שואף ליותר — לנהר גדול וחכמה עצומה.
״ר׳ תובחרות״ — ״הנהר ר׳ תובחרות״ הוא גם רמז למידת הבינה, ר׳ מידתה. של האישה גם — האשה שואפת להכניס לתוכה את ה — לכלות ולהשמיד, ולא לבנות וללדת.
**שביעי: לנר הראה**
המילים — אור שבעת הימים. מילה על: השמש הוא רק נר אמצעי, שמאפשר לנרות שמדליק את ההנאה מהם.
בחנוכה ובמציאות: כולם בהתנשאות מנמיכים אחרים את עצמם, יש יותר מכל הנמוך העומד במרכז בין כל הנרות הקדושים — אחרים עומדים מן הצד, רחוקים קצת יותר מן הנרות באופן ישיר, נשו — להבה אחת.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה