תקלד תורנ הכונח ירוחבל התובישי
אומרת: ע''ב כ''א בשבת הגמרא
" אומרים שמאי בית המהדרין, מן והמהדרין ואחד. אחד לכל נר והמהדרין וביתו. איש נר חנוכה מצות רבנן תנו
ואילך מכאן אחת, מדליק ראשון יום אומרים הלל ובית והולך פוחת ואילך מכאן שמנה, מדליק ראשון יום מוסיף
ךלוהו".
ה ות: תופס תו
" היכרא דאיכא הידור יותר יש שכן וביתו איש אנר אלא קיימי לא וב״ה דב״ש לר״י נראה המהדרין מן והמהדרין
ךליאו". אכיל ארכיה ורבסיש ךכש שי ינב םדא תיבב
הם''במר כתב: ה''א פ''ד חנוכה בהלכות
" בין אנשים בין ואחד אחד לכל נר הבית אנשי כמנין נרות מדליק המצוה את והמהדר אחד, אדם אלא בו היה שלא
, םישנ רדהמהו רתי לע הז השועו הוצמ ןמ רחבומה קילדמ רנ לכל דחא או
הליל… הלילו רנ דחא
םדא". דחא
תיבה ףסוי:
ןירדהמה".
ןרמ ןמי א''ערת ב''ס בתכ ומכ, תופסות בס א''מרהו:
" יהיו האחרון שבליל עד לילה בכל אחד והולך מוסיף ואילך מכאן אחד מדליק הראשון בלילה מדליק נרות כמה
, ולי םא םיבר ינב תיבה אל וקילדי. רתוי ואפ הגה
)".
ז''טה תט: תופסותה שי
'' לא וזה כרמב״ם והאשכנזים [ב״י] כמ״ש כתוס' נוהגין שהספרדים במנהג חידוש יש ובכאן רמ״א של הי״א וזהו ח'
וניצמ'. ראשב תומוקמ
בתכ: יכרד בהשמ
" כך יאמרו שמא למיחש וליכא בבית אדם בני כמה בבית ויודעין בפנים שמדליקין דלדידן מפראג מהר״א וכתב
לדעת אף בבית הם אדם בני במקום להדליק יוכל אחד כל בפנים שמדליקין דמאחר ועוד נכון. מנהגינו התוספות כשמוסיף היכרא ואיכא ואחד אחד כל שמדליק הנרות וניכר לפתח הסמוך בטפח כולן להדליק בעי ולא מיוחד
ךלוהו". ראשב תולילה ןכלו וניגהנמ יתא ריפש ילוכל אמלע
כיום וממילא היכר מצד הוא התוספות של הטעם שכל אלא התוספות משיטת לנטות כלל בא לא שהרמ''א משמע אחר מיד הרמ''א ולכן משה. הדרכי שכתב הנימוקים משני שייך לא התוספות של הטעם בבית מדליקים הכי שבלאו
בתכש ךכש גהנמה טושפ שיגדה ורהזייש תתל לכ דחא ויתורנ םוקמב דחוימ ידכ.
א''רגה:
" ואיכא מיוחד במקום כ״א להדליק ויכולין בהג״ה בס״ז כמ״ש כ״כ לפתח הסמוך לטפח לחוש אין בפנים שמדליקין
ארכי". ש״זו ורהזיו 'וכ ש״עו ה״גהב הה
תיבה יולה שאלת את ליישב יש ולפ''ז לארשי רשיפ הרב שמביא כפי הרמ''א, דברי על ישראל: באבן
" רפ תיב יולה רבכו ומדק רפסב אילג תכסמ והמת ןאכמ לע כ״שמ א״מרה ע״ושב ח״וא 'יס א״ערת ףיעס 'ב ובס אחד דכל היינו ואחד אחד לכל נר דאמרו מה דמפרש והיינו עכ״ל, ידליק הבית מבני אחד דכל אומרים ויש וז״ל
מדליק הוא הבעה״ב אלא כן, שאינו מבואר הרי כאן וברמב״ם בפנ״ע מדליק בעצמם שהם ולא ואחד, אחד כל עבור ציצין על פירש מעכבין, שאינן ציצין על בין שמעכבין הציצין על בין בו חוזר במילה שעוסק זמן כל דהמל ד' הלכה
בשבת רק דזהו וס״ל ע״ז חולקין והטור דרש״י הביא שם ובכ״מ חוזר, אינו מעכבין שאינן ןיבכעמהן, רזוח לע יציצ לעולם בחול אבל מעכבין שאינן ציצין עבור לידחות שבת ניתן ולא חדשה התחלה הוה פירש דאם הלכתא הך נאמר
ךירצ רוזחל וליפא לע ןיציצ ןניאש ןיבכעמ ןידמ רודיה, הוצמ ראיבו םש םשב תיבה יולה ר ומדק א״גאשה 'יס וכב
מעיקר ונפרדת בלבד הידור משום רק היא השניה דהדלקה אהתשצא הקלדה תדחוימ לכל דחא דחאו כ״אד אה מנ נרות בעה״ב דמדליק הוא, ואחד אחד לכל נר דהפירוש ס״ל ולהכי הרמב״ם, לדעת אפשר אי וזה המצוה, מעשה
הקלדהב תדחוימ אצמנ וסילק פירש כבר אם אף מעכבין שאינן ציצין על לחזור צריך גווני בכל דבחול והטור רש״י כדעת ה' סעיף רס״ד סי'
לכל דנר מפרש שפיר ע״כ הציצין, על מצוה הידור איכא בפירש גם וא״כ מהמילה ידיו אחד דכל היינו ואחד אחד
. אחד דכל דרמ״א דינא דכל דלפי״ז צ״ע ודבריו שאינן ציצין על דבחוזר מבואר וכו' ולברך לחזור צריך המילה המעכבין ציצין על כשחוזרין אבל שם שכתב ג'
אין רמ״א דלדעת יוצא בנ״ח הכא גם וא״כ מברכין, אין מצוה הידור דעל דס״ל והיינו ןיבכעמך וניא רזוח רבמו
במה דהרמ״א לדינא שייכות לו אין וא״כ רודיצמו לע םצע םויק הוצמה ןירדהמהד לכ דחא םייקמ הוצמה ינפב הע ל״סד". יבגד הלימ אכיא ןיד םויק רודיה הוצמ רחא רבכש רמג שריפו ןמ, הוצמה ךכלו ריפש ןיכרבמ אכה
לברך. אפשר איך כן שאם תמה פישר והרב בהידור שיטתו בגלל הרמב''ם מדברי קו נטה שהרמ''א כתב שהגרי''ז נמצא
הרמב''ם מדעת קו נטה לא מרן וגם כדרכו, התוספות דעת כמו סובר הרמ''א שאכן בפשיטות, ליישב יש האמור לפי אך אלא ספרד, ארצות מנהג שזהו בגלל הרמב''ם אחר הולך ומרן כדעתו לא הוא בספרד שהמנהג מעיד הרמב''ם כי
היכר. משום שייך לא התוספות של
ןכתיי רשאכש םנשי תונולח המכל םינוויכ ונשיו רכיה ודומ תופסותה לכש דחא דחאו. קילדמ אך
ארמגה הארנ לכש בלש ףיסומ לע. ורבח פשט
המהדרין מן מהדרין כך הדין עיקר גבי על מוסיף שמהדרין כמו המהדרין. מן מהדרין ויש מהדרין יש הדין, עיקר את יש
שייך. לא התוספות טעם מקומות לכמה
א''רגה התוספות: כנגד
" התוספות שכתב היוצאים או הנכנסין דימים להיכרא חיישינן לא טעמא דלהאי כו' ואין בקודש דמעלין כו' החג
בקודש דמעלין כמ״ד זקנים דב'. םשקנא מ״כו ארמגב םש דח רמא 'וכ דחו רמא אמעט 'וכ מ״נד ג״הכב ל״נכ סמו
' ".
םיאצמנ ללגב יוביר, תורנה הזבו ע''וכ ודומ ךירצש םוסרפ. סנה יום
שמפרנס הוא אביו הוא אם אף בו מתגורר שהוא אחר מקום לו ויש בבית נמצא שלא הבית מבני שאחד יוצא ולפ''ז אחר בבית נמצא וכשהוא היכר מצד היא לבדו מדליק לא הוא שבביתו הסיבה כל כי לבדו. בהדלקה מחויב הוא אותו
" בר תשש יאנסכא בייח רנב. הכונח רמא יבר אריז שירמ יכ אניוה יב בר אנפתתשמ יטירפב ידהב. אזיפשוא אמר
רתב". יביסנד אתתיא אנימא אתשה יאדו אל, אנכירצ אקד יקילדמ ילע וגב יאתיב
לא זירא שרבי ומשמע אחד כל שלא הסיבה שכל לכך הטעם ונראה בעצמו, להדליק צריך היה אלא אביו בהדלקת יצא וממילא שייך לא התוספות של הטעם בביתו נמצא שלא במי וממילא התוספות שכתבו ההיכר משום היא מדליק ואחד
שאז החתונה אחרי רק המארח. עם בפרוטה משתתף אני יכולת לי שאין וכיון להדליק מחויב אני זירא רבי אומר לכן ו ופוגכ םגו יפל א''מרה איה אל הקילדמ הלעבשכ קילדמ יכ םה הדיחי תחא םהו רדג הווצמה לש רנ שיא. ותיבו אשת
מדליק אחד בבית כולם שאם אלא מדליק אחד שכל פשוט לכך והטעם בחנוכה סמוך דין שאין היא הפשטות סמוך.
אביו בהדלקת פטור לו ואין חנוכה נרות בהדלקת מחויב אחר מקום בכל או בצבא או בישיבה שגר שבחור יוצא ולפ''ז שלא מי אך בבית כולם כאשר שייך וההיכר מדליק אחד ההיכר בגלל ורק להדליק צריך ואחד אחד כל הדין מעיקר כי
המגורים. מקום אלא קובעת הפרנסה
הסנ תעגונ קר ןיינעל תופתתשה הטורפב הקלדהב םדאש אצמנ. םש הפר
בנרות אותו פוטרים גם הם ממילא אז מחסורו לכל דואגים והם עליו מדליקים ושם בישיבה נמצא בחור אם אכן
ברה הידבוע ה מ''ג: סימן ח''ו דעת ביחווה
" בקונטרס ורדים גנת בשו״ת הלוי אברהם רבי הגאון כתב ן גךלמה להשתתף צריך אכסנאי שאמרו שזה מא), (סימן
תואצוה הליכא היתשו ראשו, םירבד כל יזכה הוא גם הוא הלא עליו, מחסורו וכל צרכיו, לכל אורחו את שמהנה הבית בעל כי כלל, לזה צריך אין ישתה,
כיון לו, המיוחד חדרו בפתח מדליק שאינו במה כלל חשדא בזה אין וגם ול, תצקמב ימד תורנה ןמשהו לש הכונח
עודי אוה לכל אוהש ךומס שע
ובספר המודן, תיבל שיש וב ינש םיחתפ ךירצש קילדהל םהינשב םושמ. דשח. כ״ע אבוהו הכלהל רפסב די רהא כשהוא הבית בעל אצל ושותה אוכל אם שדוקא סק״ג), תרעז (סימן החיים כף בספר סופר יעקב רבי הרה״ג כתב
בשחמ ומע לכ יטרפ, ויתואצוה ןכל ךירצ ףתתשהל תוטורפב נר הדלקת במצות חלק לו שיהיה כדי הבית בעל עם להשתתף צריך אינו לאורח, שנצרך מה לכל לחודש, או לשבוע או ליום מעות וכך כך בקבלנות אוכל אם אבל חנוכה,
. תוט ךמתסהו( לע םינורחאה.)ל״נה בפרו
ירוחב הבישיה םיאצוי ידי םתבוח תקלדהב תורנ הכונח םיקילדמש םלואב לודגה לש הבישיה ףתתשהל, תוטורפב ןנאד ידהס תלהנהש הבישיה הנקמ םהל תוכז תצקמב ימד תורנה ןמשהו לש ונח בחורי לכל גמורה במתנה מזכה הישיבה הנהלת מקום מכל תשלום, כל ללא הישיבה שלחן על סמוכים הם אם
, הבישי". אלל אצוי ןמ הללכה
הדלקת מצד ורק שייך, לא התוספות של הטעם כי עצמו מצד בהדלקה חייב בביתו מתגורר שלא שמי שכיון נראה אבל
לבדו. להדליק מניעה לו אין נפטר, הוא הישיבה
ידליק אחד שכל הוא הדין עיקר בחברו. נפטר הוא אם צריכה שאינה ברכה מברך אינו בפרוטה שמשתתף אכסנאי כל
תמורת ןשדה בשו''ת וכ''כ לבטלה, ברכה זו ואין ולהדליק להדר יכול מהלדיק שפטור נשוי שאכסנאי כתב ק''א בסימן
מל''ירה י''רהמ אנורבמ ושו''ת קמ''ה סימן ' תיבה ףסוי כך על כתב אך נ', סימן
הכרב'. הניאש הכירצ
והט''ז לעצמו לברך אחד כל יכול זימון כשיש שגם קפ''ג בסימן בשו''ע שמצינו ממה הדשן תרומת דברי את הצדיק
יכרבה ףסוי וכן חברו. בברכת לצאת שיכול אע''פ ' שאחר נוהגים יש עליהם לערער ואין השחר, ברכות ומברך אמן העונים מן אחד חוזר אמן, אחריו וענו השחר ברכות מהקהל אחד שבירך
וכן רמולו', רבכש ואצי ןמאב ונעש, הלחת וליפאש םא היה ךרבמה ןיוכמ, םאיצוהל םה םינווכמ אלש תאצל ותכרבב ו
ונ ןמיסב ט''נ ןידב תכרב, רצוי םאו ןכ םג ןאכ םא הצור אל תאצל תקלדהב ותשא? יאשר מצי
" ל, וחרכ ןכלו אוהשכ ךרבמ ןיא הזב רוסיא הכרב הניאש, הכירצ לבא תורנב הכונח ןיא רבדה יולת ותנווכב, ללכ בע
רקיעש הוצמה רנ שיא ותיבו אוה". , אצוי ןכל שי הזב רוסיא הכרב הניאש הכירצ רזוחשכ ךרבמו ומצעל
החיד''א שהדגיש וכמו המצווה עיקר שכך ואשתו איש לגבי רק זה תה''ד על מרן שחלק מה שכל פשוט נראה ולפ''ז המצווה עיקר זו שאין בוודאי שלו הישיבה ידי על היוצא בחור או אביו ידי על היוצא בבן אבל המצווה, עיקר שזו
אלי יפל י''כרבה לוכי ךרבל. ומצעב וממ
וסימן נ''ט וסימן ו' מסימן מרן בדעת סתירה לנו תהיה כן לא אם כי מוכרח וכך קפ''ג.
איתם להשתתף חובה לו אין אך עימם להיפטר יכול שהוא דיין ולית דין לית הישיבה ידי על שיוצא בבחור ובפרט עם השתתף שהוא אלא בעצמו להדליק יכל בוודאי זירא שרבי בגמרא שמשמע כפי להדליק יכול בוודאי והוא בפרוטה
. יאנס האכ
רוב אך מפרנסו אביו אמנם אביו. שולחן על כסמוך מוגדר בביתו גר שלא שבחור הדבר ברור שאין להוסיף יש כך על
ו אוה אצמנ הבישיב איהו תגאוד לכל. ורוסחמ ךומס הז דדמ ןכיהל אוה. רג זמנ
מצאה הישיבה אם לא. או עליו משלם אביו אם בין המגורים ומקום הבית בתחושת הבדל אין ישיבה בחור אף אצל
ולא משלם והתורם תורם את ומפרנס החגים לפני עובד הוא ואם בישיבה? כשהוא בבית יותר ירגיש הוא אז אביו
בבית? שהוא מרגיש לא הוא כך בשל עצמו
ותיב ןיינעל רנ. הכונח זהו
ר הבישי אל ערג יאסנכאמ תעכש והז. ותיב בחו
ע''ב: כ''א בדף הגמרא
הל, אל יאד אל קילדא. קילדמ יאו ימנ. הרועישל דע הלכתש לגר ןמ קושה דעו המכ רבי אמר חנה בר בר רבה אמר
ןנחוי". דע אילכד אלגיר יאדומרתד י
ד״ה: תוכל״ה הכונח בהפ הם״במר
" ולא הזיד או שכח מקדימין, ולא מאחרין לא שקיעתה עם אלא החמה שתשקע קודם חנוכה נרות מדליקין אין זמן עבר יתר, או שעה חצי כמו זה זמן הוא וכמה השוק, מן רגל שתכלה עד והולך מדליק החמה שקיעת עם הדליק
שתכלה עד והולכת דולקת שתהיה כדי בנר שמן ליתן וצריך מדליק, אינו זה
קוקז". הקילדהל םעפ, תרחא הראשנ תקלוד רחא התלכש לגר ןמ קושה םא הצר התובכל וא הקלסל השוע
ןרמ א''רגה הכוכבים: צאת שהיינו
" ואגב בברכות וכמ״ש כו' שקעה שלא תענית כל מש״ש על דתענית בפ״א הרא״ש וכ״כ הטור כ״כ שקיעה. סוף שהוא בהדיא משמע ור״ן ברשב״א אבל כו'. שמשו ביאת וטהר השמש ובא כדתניא כו' אימת כהנים קמ״ל אורחא
שהוא מוכח משתשקע תליחשון העיקשה אלא עמשמד םש העיקשב הינש. ו״שע 'עו יכדרמב ב״פס תבשד 'כש תלד תלחת". העיקשה ש״מכ 'פב םילעופה וסקפישמ דע וסקפיש 'וכ ןכו רקיע ל״שמעו 'יסב א״סר ב״ס הכוראב
ברה קחצי הדרב ברהו והילא יניז ברהו םייח שיניב עוררו ובדורנו יש כיום כן ואם שקיעה, תחילת דהיינו כפשוטו מתפרש החמה משתשקע הגמרא לשון לשיטתם כן אם שקיעות שתי
בשקיעה. להדליק
בצאת מתחילות הלילה של מצוות כל הרי לשאול שיש מה פי על המנהג ולקיים ליישב חשבתי רבות שנים ובמשך
םיבכו ךיאו ןכתיי תווצמש רנ הכונח ךירצש תושעל ה''כב ולסכב ונא םישוע ד''כב ולסכ? העיקשב הכ
ךש םישנאו אל םיבבותסמ. ץוחב חו
דועו ש ןמזב, ןיאש למשח םלוכ םיקילדמ תורנ לכ םוי ןמזב תאצ םיבכוכה ן אל רכינ ללכ םיקילדמש רובע. הווצמה ולכ
אלי םויכ רבכש שי םישנא ונרזח רקיעל ןידה לש לכ הרותה הלוכ תווצמש לש הליל תיקילדמ תאצב. םיבכוכה וממ
התורה. כל של הרגילים לכללים חזרנו כיום כי לסמוך, מי על להם יש הכוכבים בצאת להדליק הנוהגים וממילא
שיש כיום אך הנס. פרסום ואין בשוק אנשים אין מכן שלאחר משום הוא בשקיעה להדליק להקפיד הטעם שכל ובפרט
חינהל ןיליפת עגרב ןושארה. רשפאש ונניאשזים םיזרדזמ התושעל עגרב ןושארה אלו םימק ץנב לויטל בלול וא רדזמ
הווצמ ונא םיבכעתמ המע ףא תליחתש הנמז םדקומ. רתוי כל
להוסיף יש ועוד שר''מגהב שספר ועוד מהני, מאי בטיהרא שרגא כי הכוכבים בצאת להדליק נוסף טעם יש הגיהנמ
א''רגהש ועוד בצאת, להדליק למה הסבר יש וא''כ יהודה רבי בשיטת הולכת בשבת והגמרא הכוכבים צאת הוא הזמן ולפיו ללשון האקדמיה מתשובת הבנתי וכך ששקעה. מרגע היינו משתשקע ששקעה. אחרי להתפרש יכול משתשקע שלשון
תירבע', יתלאשש םתוא המ שוריפ ילימה ףכב םייחה עוד וראה סימן מה בקיאים העולם שאין לפי מ''מ צה''כ קודם דהוא ביה''ש מתחיל שקיעה דגמר מוכח דבגמ' ''ואע''ג שכותב תקס''ב
צה''כ". עד להמתין נהגו לכן שקיעה סוף הוא
הטעם כל שכיום כך על וסומך מכן לאחר להדליק אפשר מקרה בכל כיום כי הכוכבים בצאת להדליק אפשר וממילא
שייך. לא בשקיעה להדליק
ברירה אין כי כן אמרה שהגמרא לחדש מאשר הגמרא, לפשט להיצמד יותר שנכון נראה כן אם שקיעה, סוף שהיינו
םויכ שי רוזחל תאצל םיבכוכה ומכ לכ, הרותה יכ םצע תורשפאה ול''זחש
מחמתה. הגמרא דין את לשנות אפשרות אין מוכרחת לא וכשהקושיא הקושיא
לעשות יכול הכוכבים בצאת מדליק ואביו הגמרא לשון פשט את להרוויח כדי בשקיעה שמדליק שבחור נראה ומעתה
אצמ: רוחבש הבישי וא טנדוטס וא לייח הצורש קילדהל ומצעב לוכי קילדהל, ךרבלו תאזו המכמ נתוביס
תישאר אצ. תיבב ןיא תא לכ םעטה לש, רכיה נמ
להשתתף צריך לא הוא שאז המארח עם יחד שנמצא במי או אחד גוף שהם ואשתו באיש הוא סמוך של הדין כל תינש,
נר מדין אלא סמוך, מדין לא עליו. הדליקה
שהוא אף ביתו זה שכעת מאכסנאי גרע לא הוא כן אם לבית מחוץ גר הוא זמנו ככל שרוב שכיון מאד ייתכן תישילש, אכסנאי. מאשר קבועים ויותר זמניים פחות הם וכיו''ב שהישיבה ובוודאי בלבד זמני
צריכה. שאינה ברכה בזה ואין בעצמו לברך יכול עליו מדליקה שאשתו מי גם הדשן תרומת דברי לפי תיעיבר,
שעיקר מרן בדברי הסתירה מכח החיד''א שהכריח ומהטעם ואשתו באיש רק זה תה''ד על שחולק מרן לפי גם תישימח, שיממן תורם מצא הוא אם ולכן פוטרו שאביו אלא המצווה עיקר זו אין אביו עם בן אך ואשתו, איש על היא המצווה
ותוא אוה רבכ אל ךומס לע ויבא אליממו חכומ אוהש אל הדיחי תחא םע ואשתו. איש כמו אביו
תישיש.
בהקדמה תועלת לו יש כן אם שקיעה, של לכתחילה הדין בזה להרוויח ורוצה אביו לפני להדליק מקדים אם תיעיבש, צריכה. שאינה ברכה בזה שייך לא וממילא
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה