תזריע מצורע-צרעת הראש-שמאל הכהן-אבות ב יז

לפרשת תזריע: חומרתה של צרעת הראש

ויקרא יג, מב - מד

(מב) וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת אוֹ בַגַּבַּחַת נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם צָרַעַת פֹּרַחַת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ:

(מג) וְרָאָה אֹתוֹ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת הַנֶּגַע לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ כְּמַרְאֵה צָרַעַת עוֹר בָּשָׂר:

(מד) אִישׁ צָרוּעַ הוּא טָמֵא הוּא טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן בְּרֹאשׁוֹ נִגְעוֹ:

בבלי ערכין טז, א

א״ר שמואל בר נחמני א״ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין. על לשון הרע, …

ויקרא רבה (וילנא) פרשה יז סימן ג

ג על עשרה דברים נגעים באים על ע״ז ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל חילול השם ועל ברכת השם ועל הגוזל את הרבים ועל גוזל את שאינו שלו ועל גסי הרוח ועל לשון הרע ועל עין רע, …ועל עין הרע שנאמר (ויקרא יד) ובא אשר לו הבית מי שייחד ביתו לו ואינו רוצה ליהנות לאחרים, כי הא דאמר ר״א שקערורות שקיע ביתו באלין לווטייא לפיכך משה מזהיר את ישראל כי תבאו אל ארץ כנען.

במדבר רבה (וילנא) פרשה ז סימן ה

ה מכאן א״ר יהודה הלוי ב״ר שלום על י״א דברים הצרעת באה על קללת השם ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל האומר על חבירו דבר שאינו בו ועל גסות הרוח ועל הנכנס בתחום שאינו שלו ועל לשון שקר ועל הגניבות ועל שבועת שקר ועל המחלל שם שמים ועל עבודת כוכבים רבי יצחק אמר על עין רעה ורבותינו אומרים על מי שמנאץ בדברי תורה ועל דעתייהו דרבנן דאמרין על מי שהוא מנאץ בדברי תורה שנאמר (ישעיה ה) לכן כאכול קש לשון אש וגו' ופרחם כאבק יעלה זה צרעת שנא' (ויקרא יג) ואם פרוח תפרח הצרעת מהו כאבק יעלה כאותו פיח כבשן שזרק משה השמימה (שמות ט) והיה לאבק על כל ארץ מצרים וממנו לקו המצרים בשחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה, …

אור החיים ויקרא יג, מד

צרוע הוא. ולא אמר צרעת הוא. אולי כי לצד שה' זלזל בו כל כך שהפריח צרעת בקרחתו ובגבחתו זה יגיד כי טומאתו מרובה משאר נגעים הבאים בהצנע, כי ה' יחוש על כבוד הבריות, וזה מעשיו מוכיחות כי נמאס בעיני ה' ויסרו נגע כזה רחמנא ליצלן. ולזה גמר אומר בראשו נגעו לתת טעם לקריאתו כן איש צרוע וגו' כי בראשו נגעו:

משך חכמה ויקרא יג, מא

(מא - מד) ואיש כי ימרט ראשו… איש צרוע הוא טמא. הענין דמדה במדה לא בטל. ועל קימוץ וצרת עין בא נגעי בתים וכיוצא בזה. ואם הנגע בראש, בודאי הוא משובש בכח השכל ובדיעות זרות. לכן בא הצרעת בקרחתו, מקום המחשבה ומשכן השכל.

והנה אם החטא שלו הוא במדות ובכוחות הנפש או בפעולות, כמו שאמרו: על שבעה דברים נגעים באים [פרק ג דערכין טז, א], אז אינו מיוחד החטא מצד כח השכלי המתיחד בו האדם. לא כן אם חטא בכח שכלו, שאז הנגע בראשו [ומזה מה שבא על גסות הרוח, שזה הטעאה בשכל ומביא לעבודה זרה כמו שאמר "ורם לבבך ושכחת וגו'" (דברים ח, יד), לכן בעוזיה "והצרעת זרחה במצחו" (דברי הימים - ב, כו, יט) מקום המחשבה, והבן], הוא חוטא בכוח שכלו המיוחד באדם מצד שהוא איש, שאינו בשום חי בלתי מדבר, לכן אמר "איש צרוע הוא טמא וכו'" ודו״ק.

העמק דבר ויקרא יג, מד

(מד) בראשו נגעו. ידוע דצרעת בא על חטא, אבל אינו דומה סיבת חטא צרעת הגוף לצרעת הראש, דצרעת הגוף בא על חטא תאוה המחטיא את הבשר, וצרעת הראש בא על חטא דעות משובשות, ואמר כי אף על גב דסימני קרחת וגבחת הוא כמראה צרעת עור בשר, מכ״מ אות הוא שבא על עונות שבראש, ונ״מ הוא להזהר ממנו יותר, דמי שיש לו דעות משובשות מחטיא אחרים שמתרועעים עמו יותר מבעלי תאוה…ובא להזהיר לכל אדם להזהר ממנו הרבה, המון אדם יזהרו ממנו באשר שצרוע הוא, ואפילו לא היה נזקק לטומאה הרי מהראוי להתרחק מאויר הצרוע…אמנם אפשר שהכהן שדרכו להיות אדם גדול ונעלה מסכנת הטבע אינו חושש לטבע צרעת, …ע״ז הוסיף טמא הוא. אחר שהגיע לכלל טומאה, על כן טמא יטמאנו הכהן ג״כ,

אמנם הייתי אומר דאחר שהוא אדם גדול ראוי להתקרב לו להוכיחו שמא ישוב ורפא לו, ע״ז הוא מסיים בראשו נגעו. דאחר שהגיע לאפיקורסות שוב אינו ראוי לתוכחה וכש״כ דפקר טפי, וכל באיה לא ישובון,

אבל כל אלו אזהרות אינו אלא מי שבראשו נגעו, משא״כ מי שהוא צרוע מחמת עונות התאוה כאשר יבואר לפנינו:

לפרשת מצורע: מעלת שמאלו של הכהן

משך חכמה ויקרא יד, טו

(טו) ולקח הכהן מלג (השמן) ויצק על כף הכהן השמאלית. מצוה שיצוק לתוך כף של חבירו (תורת כהנים פרק ג, ז), וכתוב "מן השמן אשר על כפו" (פסוק טז) להורות דאם נתן לתוך כפו יצא, תורת כהנים.

הענין דהימין מכונה על החכמה והתורה אשר בהגבר המושכלות אצל האדם, והשמאל הוא על כוחות האנושיות הטבעי והמתאוה וההכרח. לזה אמרו לישר מסילה להדבוק בדרכי השם: יצר - זה התאוה, והתינוק - זה הטבעי, ואשה - זה ההכרח, וכמו שאמרו: אדם מביא חטים חטים כוסס? ! (פשתן פשתן לובש? ! לא נמצא) מאירה עיניו (ומעמידתו על רגליו) - שמאל דוחה וימין מקרבת, שיקרב זה מצד הצורך בזה אל דרכי החכמה והתורה, לא מצד השמאל של האדם, שדבוק בזה בקשר בלתי מתפרד.

והנה ביום הכיפורים נגדר כח התאוה וההכרחי, כי יעמוד האדם כמלאך נפרד מעניני החומר - אכילה שתיה וכו' תשמיש - אז מצאנו ששמאלו של אדם מכפרת, וזהו שאמרו שמאל שהותר מכללו ביום הכיפורים… לאפוקי יום הכיפורים דהוכשרו בשמאל [מנחות כה, א]. ולכן שטן לית ליה רשות לאשטוני כי כח השמאל - היינו כח התאוה - אז בטל לגמרי.

והנה הכהן כל השנה, אף דהוא אינו פורש מאשה ומההכרח, כדרך כהני הקופים, אבל מוגדר הוא: באכילתו, אוכל תרומה בטהרה וקדשים במקום קדוש, באשה מוגדר הוא מזונה גרושה וכו' וכשהוא טמא אסור לעבוד עבודה. ולכן שמאלו עלול להיות כלי שרת לקבל את השמן של מצורע. וז״ש "ויצק על כף הכהן השמאלית", שכף השמאל יהיה בכיהונו.

עיון במסכת אבות: אבות ב, יא: מהי עין הרע ומה היחס אליה?

רבי יהושע אומר עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם:

רמב״ם על משנה מסכת אבות פרק ב משנה יא

[י] יאמר: חמדת הממון, ורוב התאווה, ורוע הנפש - והוא חולי מרה שחורה המביא את האדם למאוס ראיית בני מינו ולשונאם, ותערב לו הבדידות, וההימצאות במדבריות ובבתות ובדרכים השוממות - הרי אלו יאבדו את האדם בלא ספק.

מגן אבות לרשב״ץ על אבות פרק ב משנה טז

רבי יהושע אומר הפירוש: רבינו משה ז״ל פירש, עין הרע כמו עין רעה …שהוא הכיליות והוא מוציא את האדם מן העולם, שמתוך שהוא חרוץ לאסוף ממון, יכניס עצמו לסכנות. וזה הפירוש אינו נראה, שהרי למעלה יש, עין רעה, וכאן יש עין הרע, ומפורסם הוא בתלמוד שעין הרע הוא (העיין) [עין הרואה] את חבירו או את נכסיו דרך קנאה ושנאה והוא מזיק אותו ונכסיו,

שו״ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סימן מ

אמנם אין להכחיש דבר טבעי של ארסיות עין הרע שהיא פוגמת קשה מאד באדם המקבלו, אבל זהו עין הרע שבא מתוך חמדה או קנאה איבה כעס ושנאה, או עין הרע היפנוטית שהיא מכוונת הבטתה לכך, אבל אין זה מחייב דבר כללי ארצי ואין זה נמצא במנין העם על ידי ראשיו ומנהיגיו שהוא נעשה לתועלת העם.

שו״ת מים חיים (הלוי) חלק ג סימן נג

תחלה נציין שענין עין הרע או עין רעה אינו אמונה תפלה ח״ו כיון שנזכר בדברי רבותינו פעמים רבות תוך כדי אזהרות שיש להן השלכות בהלכה (ראת מסכת בבא - בתרא דף ב') ואין דברי רבותינו צריכים חיזוק, אך כיהודה ועוד לקרא נציין כי באנציקלופדיה הכללית ערך עין רעה צויין כי "גם כיום נפוצה אמונה בעין רעה בקרב עמי התרבות ולאו דוקא בשכבות החברה הנמוכות בלבד", ופוק חזי מאי עמא דבר.

שו״ת יביע אומר חלק ח - אורח חיים סימן לז

ומרן החיד״א בס' ככר לאדן (דף רפה ע״א), כתב, ואגב לדור ודור אודיע כי העשב הנקרא בלשון משנה "פיגם", (שביעית פרק ט משנה א, ופירש הר״י בן מלכי צדק שהוא "רוטא", והרמב״ם בפ״א דכלאים מ״ח כתב פיגם בל' ערב סדאב ובלע״ז רודא). מועיל לבטל עין הרע וכישוף. ושמעתי מרבני ירושלים מעשה נורא על זה. ויש שם קדוש "רוטא", והנושא עשב זה יכוין בשם קדוש הנז' וטוב לו. וגם העשב הזה מועיל במקום מגיפה. עכת״ד. וכן הביאו הגר״ח פלאג׳י בס' רוח חיים (סימן שא סק״ב) ובספר רפואה וחיים (דף נה ע״ב) וכתב, ושמעתי מפה קדוש הרה״ג המקובל כמהר״ר יעקב ניניו ז״ל כי הפיגם אותיות מגיפה, שהוא מציל מן המגיפה. ע״ש. ונראה שלכן נהגו רבים כשמביאים את התינוק למילה שמים עליו את העשב רודא הנ״ל, להגן מעין הרע. ונראה שמותר לומר לגוי בשבת להביא לו דרך רה״ר את העשב הנ״ל, ואף למ״ש הרב זרע אמת ח״ג (ס״ס קכג) שדוקא בשבות שמוציאו דרך מלבוש התירו, שהוא שבות קל, משא״כ שאר שבותים, מ״מ שבות שעל ידי גוי שאין בו מעשה קל יותר. (ע' עירובין סח א). ובצירוף דעת הפוסקים דס״ל שאין לנו רשות הרבים בזמן הזה. וכל שכן אם הגוי מוציאו מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, שאז הוא שבות דשבות, כמו שביארנו בספר לוית חן (עמוד קטו). ע״ש. והנלע״ד כתבתי.

שו״ת שמ״ש ומגן חלק ד עניינים שונים סימן א

ויש מפרשים שפירשו מאמר רז״ל (בבא מציעא קז, ב), "תשעים ותשעה מתים בעין הרע ואחד מיתת אדם", דאין זה כפשוטו שמתים מחמת שהטילו בהם עין הרע. אלא נהפוך הוא, שמתו בשביל שהטילו עין הרע באחרים, והצער שהיה להם לראות תמיד בטובת חבריהם, נכנס עמוק עמוק בלבם, יום אחר יום, ונעשו חולים מזה עד שמתים בדאגות אלו, שאינם יכולים לראות בטובת חבריהם, וזה בא להם מחוסר קיום מצות "ואהבת לרעך כמוך".

שו״ת אגרות משה אבן העזר חלק ג סימן כו

בענין עין הרע ודאי יש לחוש אבל אין להקפיד הרבה כי בדברים כאלו הכלל מאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה, כהא דמצינו בזוגות בפסחים דף ק״י. אבל איני רואה בזה שאשה צעירה שהוא כדרך העולם להתעבר שיהיה שייך עין הרע ואין להקפיד בזה. ובדבר הרמב״ם והמאירי ודאי לא יפלגו על הגמ' בדברים שחוששין לעין הרע אבל אין להקפיד כל כך, וגם רק בדבר שלא מצוי לפי דרך העולם שייך לחוש ולא לדברים מצוים. ידידו מברכו בכוח״ט, משה פיינשטיין

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

א א - מסירת התורה

לה״ו רב שוקרון, חנן לנשים "אורות" מדרשת

התורה מסירת \ שיעור1 אבות מסכת

הקדמה

1. ב ל קמא בא א

: יהודה רב אמר אמר רבא דנזיקין מילי לקיים חסידא למהוי דבעי מאן האי

. דברכות מילי לה ואמרי דאבות מילי

2. ב טז ברכות. ויעקב יצחק אברהם והם לשלשה אלא אבות קוראים אין

המסירה דרך

3. א א אבות לִנְבִיאִים וּזְקֵּנִים לִזְקֵּנִים, וִיהוֹשֻׁעַ, , לִיהוֹשֻׁע וּמְסָרָהּ מִסִּינַי, תּוֹרָה קִבֵּּל ַמשֶׁה

ל מְסָרוּהָ ְוּנְבִיאִים מְתוּנִים הֱווּ דְבָרִים, שְלשָה אָמְרוּ הֵּם. הַגְּדוֹלָה כְנֶׁסֶׁת אַנְשֵּי

לַתּוֹרָה סְיָג וַעֲשׂוּ הַרְבֵּּה, : תַלְמִידִים וְהַעֲמִידו ּבַּדִּין,

4. ר״ע רא1 ברטנו כִּשְאָר הַתּוֹרָה מִמִּצְוֹת מִצְוָה פֵּּרוּש עַל מְיֻׁסֶּׁדֶׁת אֵּינָהּ זוֹ שֶׁמַּסֶּׁכֶׁת לְפִי אֲנִי, אוֹמֵּר

כֵּּן גַּם הָעוֹלָם אֻׁמּוֹת וְחַכְמֵּי וּמִדּוֹת, מוּסָרִים כֻּׁלָּהּ אֶׁלָּא שֶׁבַּמִּשְנָה, מַסֶּׁכְתּוֹת

חֲבֵּרו עִם הָאָדָם יִתְנַהֵּג כֵּּיצַד הַמּוּסָר בְּדַרְכֵּי מִלִּבָּם שֶׁבָּדוּ כְּמוֹ, ֹפָרִים ס ְחִבְּרוּ

שֶׁהַמִּדּוֹת לְךָ לוֹמַר מִסִּינַי, תּוֹרָה קִבֵּּל מֹשֶׁה זוֹ בְּמַסֶּׁכֶׁת הַתַּנָּא הִתְחִיל לְפִיכָךְ

אֵּלּו אַף אֶׁלָּא מִלִּבָּם, הַמִּשְנָה אוֹתָםּחַכְמֵּי בָּדוּ לֹא הַמַּסֶּׁכְתָּא שֶׁבְּזוֹ וְהַמּוּסָרִים

בְּסִינַי: נֶׁאֶׁמְרוּ

5. ב נד עירובין לו וְשָנָה אַהֲרֹן, נִכְנַס הַגְּבוּרָה. מִפִּי לָמַד מֹשֶׁה מִשְנָה: סֵּדֶׁר כֵּּיצַד רַבָּנַן, ֹתָּנוּ

מֹשֶׁה מֹשֶׁה לָהֶׁן וְשָנָה בָּנָיו, נִכְנְסוּ מֹשֶׁה. לִשְׂמֹאל וְיָשַב אַהֲרֹן נִסְתַּלֵּּק פִּירְקוֹ,

1 עובדיהְמבַּרְט רבי ( נוֹרָא 1515 - 1440 בה. היהודית הקהילה ומנהיג ירושלים העיר רב פרשן, היה )

רַבִּי אַהֲרֹן. לִשְׂמֹאל וְאִיתְּמַר מֹשֶׁה, לִימִין יָשַב אֶׁלְעָזָר בָּנָיו, נִסְתַּלְּקוּ פִּירְקָן.

מֹשֶׁה לָהֶׁן וְשָנָה זְקֵּנִים נִכְנְסוּ זֵּר. חו מֹשֶׁה לִימִין אַהֲרֹן לְעוֹלָם אוֹמֵּר: ֹיְהוּדָה

כׇל נִכְנְסוּ זְקֵּנִים, נִסְתַּלְּקוּ ּפִּירְקָן. הָעָם. פִּירְקָן מֹשֶׁה לָהֶׁן וְשָנָה בְּיַד ּנִמְצְאו אַהֲרֹן

, אַרְבָּעָה בְּיַד, שְלֹשָה בָּנָיו הַזְּקֵּנִים וּבְיַד, וּבְיַד שְנַיִם ּכׇ הָעָם ל. אֶׁחָד סְתַּלֵּּק ִנ

בָּנָיו נִסְתַּלְּקוּ פִּירְקָן. בָּנָיו לָהֶׁן שָנוּ אַהֲרֹן נִסְתַּלֵּּק פִּירְקוֹ. אַהֲרֹן לָהֶׁן וְשָנָה, מֹשֶׁה

. אַרְבָּעָה הַכֹּל בְּיַד נִמְצָא פִּירְקָן. זְקֵּנִים לָהֶׁן שָנוּ

6. ה ברכות א לוחות את לך "ואתנה דכתיב מאי לקיש בן שמעון ר' אמר חמא בר לוי וא''ר

להורותם כתבתי אשר והמצוה והתורה?"האבן הדברות עשרת אלו,'לוחות'

וכתובים נביאים אלו כתבתי' 'אשר משנה, זו 'והמצוה' מקרא, זה,'תורה'

מסיני. למשה נתנו שכולם מלמד גמרא, זה 'להורותם'

7. ים2 חי דרך משה קבל ולא כחו, פי ל מקבל הוא המקבל כי קבלה, לשון משה אצל אמר

תורה גבי מעתה אלא שם; דאמר (ה.), שבועות במסכת כדאיתא התורה, כל

והא לה, דידע מאן איכא מי* חי", כל מעיני "ונעלמה כא) כח, (איוב דכתיב

וגו ערכה אנוש ידע "לא יג) פסוק (שם 'כתיב שקבל לומר אפשר אי כן."אם

כל משה התורה עד כולה התורה כל שידע מה התורה קבל* אלא כולה,

למסור לו אפשר היה משה כי ליהושע', 'ומסרה אמר אבל לקבל. שאפשר

משה לו מסר אשר כל למסור ליהושע אפשר היה וכן ליהושע. קבל אשר כל

מסר אחד כל הגדולה, כנסת לאנשי נביאים וכן לנביאים, זקינים וכן לזקינים,

הגדולה כנסת אנשי מן בל א לקבל. יפה שכחם מפני לאחר, קבל אשר כל

כנסת אנשי מן כי בסמוך, שיתבאר וכמו ולהמעט, לפחות הדורות התחילו

2 בצלאל1609 בן ליווא יהודה רבי ( - 1512 ) - מהר״ל ה מפראג. , פוסק, מנהיג. דעות והוגה מקובל

לה״ו רב שוקרון, חנן לנשים "אורות" מדרשת

למעט. הדורות התחילו ואילך. הגדולה כך אחר שזכר הזוגות כל וכן, . הזכיר

קבלה לשון, רק אבל כחו. כפי מקבל והוא במקבל, תולה 'קבל' לשון כי

עד היה זה ודבר כן. גם כחו כפי מוסר והוא המוסר, אל שייך היא המסירה

. הגדולה כנסת אנשי

שמים8. יראת ב פח שבת לִפְנֵּי הַשָּרֵּת מַלְאֲכֵּי אָמְרוּ לַמָּרוֹם מֹשֶׁה שֶׁעָלָה בְּשָעָה לֵּוִי: בֶּׁן יְהוֹשֻׁעַ רַבִּי אָמַר

לְקַבֵּּל לָהֶׁן: אָמַר נֵּינוּ? בֵּּי אִשָּה לִּילוּד מַה עוֹלָם, שֶׁל רִבּוֹנוֹ הוּא: בָּרוּךְ הַקָּדוֹש

וְאַרְבָּעָה וְשִבְעִים מֵּאוֹת תְּשַע לָךְ שֶׁגְּנוּזָה גְּנוּזָה חֶׁמְדָּה לְפָנָיו: אָמְרוּ בָּא. תּוֹרָה

כִּי אֱנוֹש ״מָה וָדָם? לְבָשָׂר לִיתְּנָהּ מְבַקֵּּש אַתָּה הָעוֹלָם, שֶׁנִּבְרָא קוֹדֶׁם דּוֹרוֹת

וּב ֶׁתִזְכְּרֶׁנּוּ בְּכׇ שִמְךָ אַדִּיר מָה אֲדֹנֵּינוּ ״ה׳ תִפְקְדֶׁנּוּ״? כִּי אָדָם ן אֲשֶׁר הָאָרֶׁץ ל

תְּנָה ָהוֹדְך! הַשָּמָיִם״ עַל

9. שמואל3 מדרש חטאו יראת שקדם לא אם באדם תתקיים לא והחכמה שהתורה בהיות כי

ויראת מתקיימת חכמתו לחכמתו קודמת חטאו שיראת כל התנא וכמאמר

עתיך אמונת והיה הכתוב שאמר וכמו והתורה כמה הח קיום של אוצר היא ה׳

הזקנים שאר וכל ויהושע במשה היה אשר ה׳ ויראת אוצרו היא ה׳ יראת וגו׳

המסכתא שזאת ולפי להם. ולמסירתה התורה לקבלת להם שעמדה היא

התורה אוצר והיא ותוכחות ומוסרים והענוה היראה אדני על מיוסדת כולה

סדר יסד לכן כאמור והחכמה המדות כי לומר בתחלתה התורה כל קבלת

ללמד וגם התורה את שיקבלו להם שגרמו הם הם המסכתא בזו שנשנו הללו

. הללו ה׳ ביראת תחלה שיחזיק צריך תורה ללמוד שהרוצה העם את דעת

3 אוזידא1545 די שמואל רבי ( – 1604 מ )מקובל. האר״י של הראשונים מתלמידיו צפת.

( המאירי שלמה בן מנחם רבי 4 1249 – 1316. פרובנס וחכמי התלמוד מפרשי הראשונים מגדולי )

דברים10 שלשה שמואל דרש מ. תשכח לבל תלה על התורה להעמיד השלשה וכל דברים שלשה אמרו הם

כלומר בדין. ממתינין שיהיו הכוונה בדין מתונים הוו ואמרו עולם. עד מפיהם

אקח כי הכתוב כמ״ש בו יטעו שמא הדין לפסוק ימהרו ולא במתון בו שיעיינו

מישרים אני אז במתון דין ב לעיין וזמן מועד לוקח כשאני כלומר וגו׳ מועד

. וישר אמת דין ואדין אשפוט

1. מאירי4

מתונ הוו. בדין ים בדבר שיתיישבו עד הדין את לחתוך ימהרו שלא כלומר

להם שיתברר עד שיאחרוהו להם ברור הדין פסק אין אם לומר צריך ואין

, לפנים צריך אינו שזה אלא. לדעתם. להם ברור כשהדין אפילו כך ומתוך

ולא בדבר יתיישב יעו ולא היושר שיתחייב מה כפי אלא הדין יחתוך כעסו ר ו

. . שכלו עיני את כחותיו וחולשת טבעו רפיון או דברים בהם יש שהדינים

דע ובשקול בסברא תלויים הרבה. הדיין ת

2. רשב״ץ5 מלמדין אין אומרים שהיו שמאי בית כדעת שלא הרבה. תלמידים והעמידו

דר׳ באבות נזכר שהוא כמו שמים וירא וכשר צנוע הגון לתלמיד אלא תורה

נתן, לבית יכנס אל כברו תוכו שאין תלמיד כל גמליאל רבן אומר היה וכן

אדם לכל מלמדים אומרים הלל בית אבל. המדרש אלעזר ר׳ כשהושיבו וכן

ספסלי כמה ואתוספו הכל ונכנסו הפתח שומרי נסתלקו ר״ג והעבירו עזריה בן

. . מדרשא בבי יומא ההוא הגון שאינו לתלמיד השונה הזרוע בפ׳ שאמרו ומה

. בגיהנם. נופל סתם אבל שמעניה וסאנו מקולקלים שמעשיו בתלמיד הוא זה

הרבה. תלמידים להעמיד הזהירו זה ועל אחריהם לבדוק צריך אין אדם בני

5 (הרשב״ץ1361 דוּרָאן צמח בן שמעון; רבי – 1444 אלג׳יריה רבני מגדולי היה.),

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שיעור שבועי במשנת הרב קוק על סדר הפרשות - שיעור מספר 26 - שמיני תשפג [חטא נדב ואביהוא]

הפרשיות– סדר על קוק הרב במשנת שבועי שיעור 'פ שמינ י תשפ״ג│ טבדי בנימין הרב

ואביהוא נדב חטא

אליהו ע״י ותיקונו הזמנית– הרוחניות מכח לה להתקרב ברצון היה 'החטא

1 ב פסוק י פרק ויקרא רש״י.

אש- ותצא אהרן בני מתו לא אומר אליעזר רבי רבי רבן. משה בפני הלכה שהורו ידי על אלא

תדע למקדש, נכנסו יין שתויי אומר ישמעאל

שלא הנותרים הזהיר מיתתן שאחר שתויי יכנסו

למקדש. . . יין

2. לב אות דמילואים מכילתא שמיני- ספרא

להוסיף עמדו חדשה אש שראו כיון בשמחתם הם אף אהרן בני שני ויקחו לומר תלמוד מה ואביהוא נדב שמחה אלא קיחה אין ויקחו אהבה, על אהבה איש ממשה, עצה נטלו לא ואביהוא נדב לאהרן, כבוד חלקו שלא אהרן בני

אשר זרה אש ה' לפני ויקריבו מזה, זה עצה נטלו ולא יצאו מעצמו איש ו מחתת אותם… צוה לא

3 שס ג, הקודש אורות.

הקודש רוח הופעת של העליונה ההרגשה אחרי, כשהולכים התורה אל התקשרות בלא שבעולם, והופעה חכמה כל ושל על המשוערות הטובות, המדות ובמדידת בפרטיות, ומעשיה

הרי - פיה עלאה מאימא אבא יסוד הפרדת ואביהו, נדב חטא. זה הם מיחדים הקודש, אל שמתקרבים ככה המתנהגים חושבים שתויי הקודש, אל ובאים זרה, אש אפילו מקריבים ממרחקים, ידי על הבאה עליון, ממקור הנובעת דשמיא, אימתא בלא יין, בהשגתו אחד כל ומתיחדים ראש, פרועי אלא הראש, כיסוי

נטלו ולא מורשה, משה תורת של עליון איגוד בלא וחדת המי גדלות של הכרה מתוך רבם, בפני הלכה ומורים מזה, זה עצה

. פנימית התורה מקור בפני להתבטל צריכה ז. ו קדושה של גדול ועומק להתגבל יכולים אינם מקום, של מיודעיו והם בכבודי. ונקדש

בגבולים, מן נדחים בהתפשטותם ואהרן, ממשה, גדולים להם היו לא ובנים משפחה, של בבנין באים ואינם. העולם, וקנאת ד' רוח המלא אליהו, זה בפינחס שניה, בהולדה וחוזרים

. הברית

המנוחלת והתורה הנבואה פי על המקודשת והעבודה, המסורת תנאי את ומגבלת הקדושה, את המכבדת העליונה, וההתעלות

הערכים מכל עצמה מנשאת זה ועם הרוחניים, החיים הגלות משא את העז בכחה לשאת בישראל, נמזגו העולמיים,

וגאולה ישועה אור תהומות עמקי כל דרך ולחדור עמלו, . וכל ישראל כל על בחורב אותו צויתי אשר עבדי משה תורת זכרו בוא לפני הנביא אליה את לכם שלח אנכי הנה ומשפטים, חקים

לב והשיב והנורא, הגדול ד' יום על בנים ולב בנים על אבות

. אבותם הזקנה רוח עם ובגבורה, בעז המתעורר הסוער, הנעורים רוח לאגודה מתאגדים יחד וזהירות, ראש כובד המלא המסודר, ישועה להחיש והגשמיים, הרוחניים בחיים, פעולתם, לפעול רוח, ד' משיח ישי לבן נר עריכת ד', לצמח בסיס ולהעשות

משיח עם הנביא אליהו יחד, שניהם אלינו בואו י בא אשר אפינו,

דוד. בן

4 ב, אוה״ק. רפג

…, בכבודו נקדש במשכן לישראל ד' כבוד בהראות ההוראה קויה כל את מנתחת והיא היא, יוצאת החכמה ממכון התורית

המוגבלים, והעולמים פרטיהם, ולפרטי לפרטיהם, המוגלמים

הקודש מעמק פי על ים, עולמ ליצורי אשר מצעדים עלילות וכל

יסד ואבא נפקת, מחכמה ואורייתא כוננו בקדשה להחכמה, אשר

. ארץ יסד בחכמה ד' ברתא, נובעים המאירה לאספקלריא אשר הקודש ממקור דוקא כן על עולמים הליכות הם והם לישראל, אשר עולם הליכות כל הם אשר ולכל באפו, נשמה אשר לכל היש, לכל ערובתם יתנו אשר

ותכנית מפעל מעשה ולכל נוצר, יצור לכל חיים, רוח, חייהו ת שאין המוחלטה, הישות באושר להתאשר הקודש, למכון לבא קדוש בירושלים והנותר בציון הנשאר והיה וכליון. העדר עמו

קיימים לעולם הם אף קיים לעולם קדוש מה לו, . יאמר

ואביהו ונדב אז הארתם תוכן שאבו רוחם פאר בזריחת אשר להיות מוגבלה, אצילות להאציל כבר המוכנה הבינה, ממעין

ד לפני ובקרבתם הקריבו, זרה אש עולמים, לערכי 'משתוה

ישראל לבני שמה ונועדתי, וימותו, ישראל וידע. בכבודי ונקדש יצא חכמה ממקור כי ועולמו, חייו יסוד את עד עדי, אז

ומתרוה הלוך הולך הוא הרי העליונים, וממעיניה רק אשר עם הפלגים ילכו הקודש, למרומי בקישור קשב, רב בהקשבת מרועה נתנו שכולם חיים, אלהים לדברי גוונים ברבבות הבעתם

. אחד של מיודעיו של הטהורות, לנשמות אשר הנועם, ריווי וצמאון המעוטרה פעולתו את הוא פועל הכבוד, נקדש שבהם מקום,

אליהו זה פנחם של, תו זכו הנצחים. בשטפי אשר השעות לחיי חפצים אנו אשר הברית ומלאך השעות, בהוראות לד', המקנא הוא סלה ואומרו מכבסים, וכבורית מצרף כאש והוא יבא, , שבא ישראל כל על בחורב אותו צויתי אשר עבדי, משה תורת זכרו

ומשפטים. חקים

הפרשיות– סדר על קוק הרב במשנת שבועי שיעור 'פ שמינ י תשפ״ג│ טבדי בנימין הרב

לזה הוכשר שהעולם טרם גבוה לדרגה שאפו ואביהוא נדב

5 שמ ו. רא עות תרצ״א אחרי-קדושים י״ה

הקיבול. מכוח למעלה שהם להישגים רוחנית תאווה או גשמית תאווה או מהשתיים באחת תלוי חטא כל של הנפשי מקורו נדב אצל

" אותם צוה לא אשר זרה אש ד' לפני נאמר״ויקריבו ואביהוא - להשגה להגיע ביקשו והללו בתורה הכתובה זו היא ציווה דרגת

תושבע "מבחינת הציוו גילוי שמלפני זו פ נענשו… כך ועל י

6 תר״ץ שמיני ראי״ה שמועות.

דרשת באה השמינית" על "למנצח הפסוק על השמיני". ביום "ויהי

חז״ל(: ב" ערכין)יג, של מקדש של כנור אומר: יהודה רבי דתניא, תיקרי אל פניך, [את] שמחות שובע שנאמר: היה, נימין שבעת

על למנצח שנאמר: שמונה, המשיח מות י ושל שבע; אלא שובע עלי שנאמר: עשר, הבא עולם של שמינית; נימא על השמינית, בנבל בכנור לה' הודו ואומר: בכנור, הגיון עלי נבל ועלי עשור

חדש." שיר לו שירו לו זמרו עשור

דוחה מילה מצוות אכן היצירה. ימי שבעת בחינת היו נימין שבעת

דהיינו השמיני. ביום היא ומילה מים. הי חמדת היא שבת כי שבת, משבעה גבוהה יותר. ממדרגה

אשר זרה אש ש״ויקריבו ואביהוא נדב על הדברים באים בפרשתנו

א י, אותם.)(ויקרא צוה "לא נאמר מות אחרי בפרשת להלן ואילו

א טז, וימותו.)(ויקרא ה' לפני ""בקרבתם לפניה קרבה שהיתה 'משמע

למותם שגרמה …והיא

הטבע לבריאת קודם ויסודה טבעית, על היא ישראל. קדושת התורה שבקבלת הכפיה ומכאן תורה במתן התגלתה זו, קדושה השכינה השראת הישראלית. לקדושה הטבע שבין בניגוד הבאה אמורה במשכן זו התגלות במשכן. נתקבעו הקדושה, של וגילויה

הטבע מן למעלה שיסודו השמיני, ביום לשיאה. להגיע

להתגלות הקדושה של זמנה שהגיע היו סבורים ואביהוא נדב לפני "בקרבתם שנאמר הוא הקודש, אל התקרבו ולכן בתדירות,

המצופה– העידן הגיע שלא וכיון ה'". בימות אכן, "וימותו". לכן מן למעלה נימין, שמונה של כינור על הנגינה תהיה המשיח

. השבעה

7 תרפ״ז שמיני ראי״ה שמועות.

אל על בחוץ קודשים והקריב מזבח שבנה נאמר יהו מכוחה שלמעלה מה היא, כן כשמה שעה הוראת שעה. הוראת של

לשעה הקבוע. הזמנים. מסדר

מה עמים כקהל גוי לעשות בניך עתידין אמרו: ובמדרש " מקריבים בניך אף במות איסור בשעת מקריבין עמים קהל

מהכא לה מייתי חנינא ר' במות, איסור בשעת ' יח א (מ)לכים ויקח לאמר אליו ה' דבר היה אשר וגו', אבנים עשרה שתים אליהו

' שמך יהיה ישראל - גוי לו נאמר הזה השם לו שנתן שמשעה

" ממך יהיה גוים וקהל ו פב, .)(בר״ר השם ליעקב שניתן משעה משום תורה, דברי על לעבור בניו שעתידין נרמז 'ישראל'

תורתך הפרו לה' לעשות.""עת

אליהו של במעשיו הזמן ממד מעבר אל הפריצה מצאה נ שפנחס אמרו בהר הזמן. במסגרת מראש ומסודרת קבועה אליהו זה שפנחס אמרו עוד ואביהוא. נדב נשמות את. קיבל להפר רצו הם גם שכן אליהו, בבחינת ואביהו נדב נמצאו צוה לא אשר זרה "אש והביאו לה', לעשות עת משום תורה,

ואביהוא נדבר רצו לכך. הזמן הגיע לא עדיין ש לפי אתם". באה ומתו. הנסי, העולם אל הזמן, מן למעלה אל לעלות בחוץ קדשים שהקריב אליהו הוא פנחס של בדמותו. נשמתם שכן הזמן מסגרת מתוך מסודר הנס היה אליהו שלגבי אלא זמן יש עדיין התחדשות, השמש" מן "למעלה שיש אף

בתוך הנס להופעת מוגדר להקדים חפצו ואביהוא נדב הזמן. "ונקדש הכתוב שאמר והוא ה', את לקדש הנס, של זמנו את

."בכבדי

8 תר שמיני ראי״ה שמועות. צ״א

השמינית על "למנצח הפסוק על חז״ל רמזו השמיני ענייני:"על המשיח ימות ושל וגו' היה נימין שבעה של מקדש של "כינור

השמינית על למנצח שנאמר, שמונה, עולם של שמינית. נימה על

וגו עשר."'הבא נרמזים- אנו ב פז, )(שבת עטרות 'עשר בלשון 'אמנם

'שמיני– המשיחי בעידן 'גם לבא העתיד של העשור בחינת …על עשרה ביה "כי חז״ל כמאמר בעשרה, דווקא מתגלה הג' האופן

א לט, שריא)(סנהדרין "שכינתא בני בתוך "ונקדשתי מהפסוק ונלמד גילוי דרגות מובאות באבות במשנה ב). כא, (ברכות ישראל" הקדושה דרגת הוא שהשיא ומשמע לעשרה, מהיחיד השכינה

בעשרה. המתגלה

עשר שנטל השמיני, ביום המשכן בהקמת התגלתה העשרה קדושת ואביהוא נדבר העם". כל אל ה' כבוד "וירא נאמר בו עטרות,

זה מכח להגלות. זו קדושה של זמנה הגיע כי סברו זאת בראותם לבם נטיית אחרי והלכו אותם", צוה לא אשר זרה "אש לקחו הם הגבולות את לפרוץ העת הגיע כי חשו הם לציווי. בניגוד

הניסית הקדושה התהלכות גילוי ידי על …והקביעויות,

המשכן גילוי בזמן אמנם, צצה התנו הזו המופלאה הקדושה

ואכן זמנה, הגיע טרם אך ה׳שמיני', שבמסגרת ה׳עשרה' בהארת

ואביהוא נדב עולה ה' קדושת אמנם וימותו". ה' לפני "בקרבתם

התעברה לה' בקנאותו אשר בפנחס, ונתקנה ונתגלתה מפעולתם,

ואביהוא נדב נשמת. בו

נשגבה קדושה נתגלתה באליהו ואף חז״ל, אמרו אליהו" זה "פנחס

בבמות להקריב שהתיר השעה זו. הוראת, ב

הפרשיות– סדר על קוק הרב במשנת שבועי שיעור 'פ שמינ י תשפ״ג│ טבדי בנימין הרב

9 קמ / א כרך / הראיה אגרות.

נ״י אלכסנדרוב שמואל מו״ה הנשגב החכם הרה״ג ידידי, לכבוד

מקודש וברכה. שלו'

ידי מצאה ולא הנכבד, מכתבו את קבלתי מעת עבר הגון זמן

אדע לא עתה גם הסליחה. ואתו שונות, ממניעות כראוי, להשיב

אשר ד ע בינינו, החוצצים המושגים את לברר בידי יעלה אם

בפולימיקה להשתקע ולא ענין, אל מענין להעתק בבטחה נוכל

לדבר מוכרח הנני מ״מ חלילה. החוזר אחד בענין סוף לה שאין

ממי הדברים עליו רבו כ״כ שכבר זה, בענין גם היכולת כפי

וממנו. שקדמונו

מדבריו ומשמע לע״ל, של המצות ביטול את נס על מרים כבודו

מצות אין למ״ד נוטה יותר שהנני משום ה, ז יסוד על חולק שאני

לע״ל. בטלות

ואלו "אלו מאד יצדק המחלוקות בכל כמו בזה ידידי, כן לא

הוא לע״ל של המרחב שאותו מבחינים, כולנו הננו א״ח". דברי

בלתי- כ״כ להכניס צר המקום שאין עד ומקיף, רחב כ״כ מוגבל,

ויש בו, טלות ב מצות שאין לע״ל יש זו. אחר זו הדעות שתי בו

בתלמודה מעיינים להיות החפצים ועל בו, בטלות שמצות לע״ל

רק מוטלת החובה והרחבתה, גבהה טהרה, בכל האמונה, של

שני את המגבילים והגדרים, הסימנים התנאים, את יפה להגביל

"לעתיד- מיני איך ומיושב מפותח בשכל ולהבין אלו, לבא"

ערכו לפי אחד לכל מתאימים. הדברים אין זה שעל סובר, והנני

דעות הוגי בין חילוק שיפול. ראוי

לכבודו במכתבי להבליט חיוב מוצא שהנני מה הדבר, , עיקר

הקץ את דוחק הוא כאילו לפעמים, דבריו שנראין מה על הוא

דוקא ולהעמידו בו, בטלות שמצות הרחוק לע״ל אותו של

בנין צריכה שהיא והתמוטטות, שברון המלאה שלנו, בתקופה

שכל לדעתי וראוי חולק, אני ע״ז דוקא. מעשי ואימוץ ממשי

ישר- שונות בתקופות כבר ראינו שדוגמתה זו, מסברא יסור. לב

לשום עוד צריך שאיננו עד במוסרו, העולם עלה שכבר להחליט,

והסכמה מסורת של חיוב ושל אמונה, של הדרכה לשום, צירוף,

בין רוחניים, נבואיים ם, עליוני ממקורות בין שיהיה, צד מאיזה

ע״ז לנו שאין בשעה מעשיים, חברותיים לאומיים, ממקומות

טעות פשוט היא זאת ההפך, ממש רואים והננו ומופת, אות שום

מאד רבות תקופות של. בחשבון

מלא עדיין שהוא בשעה מתוקן העולם את לחשוב הזו, והטעות

על צירוף, אחר וצירוף לצירוף, הצריכים סיגים, בשכר- לנו ה

הרבה. לימוד

באמת שהיו סגולה, שיחידי הדבר, אירע כבר תקופות בכמה

מנקודה או העולם, כל על מעצמם דנו נעלים, מוסר בעלי

המצב על באומה, התרוממות של זמן באיזה אחת, מאירה

החיובים את לבטל הקץ, את להחיש כך בשביל ורצו התמידי,

הנקצב הערד לפי ל ובמשק במדה ובמסרת, במעשה הקבועים

רבים מכאובים ע״י הטעות נגלתה תמיד אבל עולם. מצעדי, של

והרוחנית המעשית והתולדה מעגלו, על לסובב שב והעולם

שמירת ע״י ויקר, חסן יד על לקבץ הרגיל, למהלכה שבה

זה אטי מהלך ע״י דוקא לעלות ומצות, אמונה ומסרת, מנהגים

נקודת- אל גבוהה יותר. פיתוח

כל את לדון שאין די לא אחרת. דוקא יורה המיושב השכל

שיוכל הסגולה, יחידי של המדה אמת באותה כולו העולם

למרום עד והקצובים הקבועים החיובים מתוך שנתעלו להיות

מיוחד זמן איזה ע״פ הזמנים כל ואת הנעלה, הפנימי, המוסר

לדעת שראוי להיפוך, אלא - נפשית להתעלות ביותר המוכשר

באלפי הוא קשור מ״מ מתעלה שהוא אע״פ שהפרט תמיד

השולטות המוסריות, המחלות אותן וכל הכלל, אל קשרים

בו ג״כ לשלוט הן יכולות בהכלל, מהיר וזרם קביעות בדרך

הוא עלול בחסנו, בעודו גם המאושר, והזמן מדה, באיזה

לפניו הקבועים הזמנים מהלך של החיים זרם מכל למפגע

. ולאחריו

חיובים ולהקלשת להירוס קופץ להיות שלא לעולם ראוי ע״כ

העוברים ולזמנים המעולים ליחידים ביחס אפילו קבועים,

מהם ולמוץ עולם את כללית באהבה לסבול כ״א המאושרים,

אשר בעת עתם, בבא יבאו בא אשר הטובה, לימי חיים של טל

בר כ אם ספק, ע״ד יפול שלא עד ומזהיר, מלא יהיה כ״כ האור

כולה החיים תבנית שכל עד לא, או המאושר הזמן, בא

בא שקיוינוהו היום זה הנה תעיד ובפנימיותה, , בחיצוניותה

ושירה גיל תעטה צאצאיה וכל. והארץ

כל על האור, על והחושך הטוב, על מרובה שהרע זמן כל אבל

בכל הסגולות ואת העם את להזהיר מוטלת החובה באמת צופה

המקיפים והחיובים הקבועות המצות לאהבת, ושכל אורה דרכי

כל את המקיפים הכלליים, המוסר חיובי הכלל, כל את

כדי גדולם, ועד מקטנם הפרטיים, האומה וחיובי האנושיות,

בקרבו להאיר שיוכל הלאומי, השלם האגד אל ידם על לבא

אנו אותו אשר והעליון, החפשי המוסר של הפנימי האור ביותר

. מבקשים

וא אחרים באופנים ואח״כ, אהרן בני שעשו הנסיונות, ותם

האלכסנדרונים בעומק- ושקועים נפולים ובפנים, הרשעה

יודעים להיות דרך למורי לנר יהיו פרים, את שראינו, השבתאיים

המהירות של אחריותה. מהי

הפרשיות– סדר על קוק הרב במשנת שבועי שיעור 'פ שמינ י תשפ״ג│ טבדי בנימין הרב

לכתחילה היה ואביהוא נדב חטא

11 תסג-תסה עמ' הראיה מאמרי.

האנוש טעתה יסודית טעות הקדמון, האדם חטא אחרי יות, בזה

לעצמה ישות בתור והכיעור החטא הוא מקרה, כי, שחשבה מקרי ענין הוא התשובה גם וממילא. ומהותו האדם של בנפשו יסוד שמשה זו טעות אדם השלמת בהתהוות פועל כח וחלישת כל בתוך עתה עד מאז האליליות ולהיכל זרה העבודה לבמת

את המסמלים הארץ, גויי. הנפרדות

בכל האנושי: המין כל בתוך טבועה אלהים לקרבת הדרישה ולהכלל הטוב למקור להדבק ושאיפה התגעגעות יש נשמה

העליונים. הרוחניים בחיים

מהרוממות מובדלת במדרגה הוא החומר זה, לעומת האור את בעדו החוצצים מסכים, כמה מאחורי שהשתלשל

בקדושה ולהזכך להטהר הדרישה ואולם הגנוז. והעדן הנובעת העליונה, התשובה של התוכן תמצית היא ובפרישות

המעשה, סוף. כי הראשית ממקור - המטרה המחשבה באה

עצמי. ממקור הופעה בתור התשובה מהות מכוונה ולזה תחילה.

ההשתלמות מדרך האדם את התעתה המוטעת המחשבה

הבת א של האש ורשפי וטוהר, זיכוך ע״י הכשרה של הנזכרת אלהים עם קשר להם לבקש אפסיים לכל התנדפו וקרבתו אלקים לפני עצמו את האדם מצא ומשתומם בהול מקרוב. חדשים את ראה החטא מחיצת מפני ומובדל מורתק האלקים, אלקי מעומק היש כל את המקפת הכללית, האידיאליות לפני עצמו

ל ש הרשע מטה ופרח צץ החזיון. קם והנה תחת. עומק עד רום אלהים שב״קרבת עצמו הטוב של הקדשים קדשי מתוך עבו״ז

הקדשים קדשי מבית דנורא כגוריא "ונפק טוב"."לי

התורה והבינה הדעת ממרכז הנהרה את שאבה ישראל כנסת רבינו משה של התפארת קדושת ע״י הראשונה זו. והתשובה

והעבודה השרות זו ובניו, אהרן ע״י הכהונה קדושת והאחרונה

המקדש בית ובריכוז בכללות ישראל קדשי טומאות. הור בטי הרזים תורת השרת"; מלאכי "אפילו בו יבא לא זר אשר במקום הלוחות בכתב ההווייות הבחינות שתי אלו שרשי לנו מגלה יסוד שערים, דרל״א ואחור פנים עבריהם", משני כתובים שהיו

ותשר׳ק "אבג׳ד הקודש לשון אותיות בסדר והפוך."ישר

בכל עולם לחשוכי גם להאיר היא ישראל כנסת של תפקידה ומהותה התשובה יניקת של הזאת ההבנה עומק את ארץ, , קצוי דמותה את ממעטת וחלילה חס היא אם ובטיפול בהדרגה קרבת שבשמים, אביהם את מכירים ישראל כשאין עצמה, היצורים כל אלוה יותר: עוד הגוים כל בקרב מתטשטשת אלקים

שבכיסופי הקשרים מתנתקים דאלהין". אלהא בתור רק רים מכי העולמים חיי למקור. הנפש

ביחסה העצמית התשובה של ההארה את גילוי לידי להביא כדי בזמן נחוצה שהיתה החצוני, העולם של הרוחני מצב אל דו מאורע דרוש היה המשכן, מקום בריכוז השכינה השראת

כלפי הצורה, ואולם החטא, מן למעלה יהיו שנושאיו פרצופי, והנה החטא. כלפי הטיה תהיה הרושם. מקבלי מצד חוץ, ואביהו נדב שבכהונה, עליונין קדושי בקרוביו, נתקדש השדרות של התפיסה מצב לפי זרה עדיין שהיא אש שהקריבו

. אקדש "בקרובי האנושיות של "הנמוכות

ת בסמיכו הדברים המשך ביאור. ליתר וקשרה, התורה ובאה במותר עצמך קדש תהיו "קדושים שבפרישות הקדושה פרשת

אני קדוש כי."לך

הפרשיות– סדר על קוק הרב במשנת שבועי שיעור 'פ שמיני תשפ״ג│ טבדי בנימין הרב

השיעור סיכום

הזמנית– הרוחניות מכח לה' להתקרב ברצון היה החטא ע״י ותיקונו

אליהו

נדב חטא על התורה מספרת בפרשתנו א. שביום ואביהוא,

זה מעשה בעקבות זרה. אש הקריבו המילואים ימי של השמיני

התייחסויות מצאנו חז״ל בדברי ואכלתם. ה' מלפני אש אה יצ

ואביהוא נדב של למעשיהם. שונות במקום רש״י שבני כותב

שנכנסו משום או משה בפני הלכה שהורו מפני מתו אהרן

זאת לעומת חטא. כאן שהיה אומרת זאת למשכן. יין שתויי

שמיני פ' על בספרא שרצו לטובה, היתה שכוונתם מובא

להוסיף ה בעבודת אהבה ע״ג.'אהבה לקמן קוק הראי״ה בדברי

הללו– המקורות של שילובים מספר נראה שבין ביחס בעיקר

שבכוונתם הטוב השורש לעומת ואביהוא נדב. חטא

ב ב. ב העוסקת פיסקה הרב כותב שס ג, הקודש אורות מספר

נקודות עיקרים על ונעמוד ואביהוא, נדבר לחטא הנוגעות

הדברים.

הראשון בשלב לחטא כותרת הרב: נותן

הקודש רוח הופעת של העליונה ההרגשה אחרי, כשהולכים

התורה אל התקשרות בלא שבעולם, והופעה חכמה כל ושל

על המשוערות הטובות, המדות ובמדידת בפרטיות, ומעשיה

פיה- מאימא אבא יסוד הפרדת ואביהו, נדב חטא זה הרי

. עלאה

דבריו בתחילת הרב מדבר על רוח הופעת של עליונות "הרגשות

הקודש" " הקדש "רוח. הביטוי שבעולם והופעה "ו״חכמה

הרב במשנת מבטא היינו מלמטה", בבוראו האדם של דבקות "

האדם. השתדלות ע״י שבעולם וההופעה ה״חכמה כן "כמו

ש החיים כוחות ושאר ההרגשות החכמות, את מבטאים, אדם ב

התורה מחכמת מקורם שאין הרב. בין שההתנגדות מציין

המוגדרים– פרטיה על המסורה, התורה לבין הללו הכוחות היא

ואביהוא שנדב הסיבה ואביהוא. נדב של החטא מקור עצם ב

חטא אהבה– על "אהבה להוסיף רצו שהם מה מחמת "והוא

השורה את "קלקלה בעצם ואהבה."זו זאת הגדיר הרב

הוא הדברים מקור עליאה". מאימא אבא יסוד כ״הפרדת

ל תורה בליקוטי שמ פ' אר״י י. ני להבנת להיכנס בלי גם

שבין מתח על כאן שמדובר ברור שהם כפי הקבליים המושגים

ה״אימא– של "הצד היינו לעו הנברא, המקבל, אבא "יסוד "ת מ

המשפיע, העולם. שמעל המוגבלת יה החוו של ההתפרצות

אפי למידה, 'מעבר טובה– לכוונה בהנהגה פגם גורמת

בתורה המתגלה. האלוהית

ב - השני שלב כיצד הרב מפרט נגררו חר א ואביהוא נדב

– השונים החטאים מחמת דווקא הפנימית: גדולתם

הם מיחדים הקודש, אל שמתקרבים ככה המתנהגים חושבים

שתויי הקודש, אל ובאים זרה, אש אפילו בים מקרי ממרחקים,

ידי על הבאה עליון, ממקור הנובעת דשמיא, אימתא בלא יין,

בהשגתו אחד כל ומתיחדים ראש, פרועי אלא הראש, כיסוי

נטלו ולא מורשה, משה תורת של עליון איגוד בלא המיוחדת

גדלות של הכרה מתוך רבם, בפני הלכה ומורים מזה, זה עצה

. פנימית

בחז״ל מקורם כאן מזכיר שהרב ה: חטאים פרטי כל

 "מקרי זרה" אש אפילו בים – התורה בלשון. מבואר

 יין" שתויי הקודש, אל "ובאים – והוא בחז״ל כמבואר

הנ״ל. ברש״י

 " ידי על הבאה עליון, ממקור הנובעת דשמיא, אימתא בלא

ראש" פרועי אלא הראש, כיסוי – שמות ב בא ומ ה מה, רבה

הראש שכיסוי מסביר הרב ראש. פרועי היו ואביהוא שנדב

שמי יראת מבטא ב קנו, שבת בגמ' מב. ואר שכן ם.

 של עליון איגוד בלא המיוחדת בהשגתו אחד כל מתיחדים "ו

מזה" זה עצה נטלו ולא מורשה, משה תורת – ענייני שני כאן יש

הכללי העניין כללי. לעניין הקשורים "כל מתייחדים שהם הוא

פי על ה' את עובדים שהם והיינו, המיוחדת בהשגתו "אחד

אחד כל של הפרטית השגתם כפולה היא: זה לעניין ת המשמעו.

מש של בדעתו מתחשבים לא הם. א ה מ לא אף הם. ת ייעצים זה

ה עבודת דרך את לעצמו קובע.'מו עצ בפני אחד כל אלא זה עם

במדרש הוא זה רעיון מקור שמיני- ספרא דמילואים מכילתא

… ממשה עצה נטלו לא ואביהוא: נדב לב" אות עצה נטלו ולא

מזה." זה

 רבם" בפני הלכה "ומורים – ברש״י והובא חז״ל מדברי הוא

. הנ״ל

שכל מדגיש הרב פנימית גדלות הכרת "מתוך,"נעשה זה

אהבה על אהבה להוסיף שכוונתם לע. יל וכמובא

הש בשלב לישי להתבטל צריכה היתה זו שגדולה קובע הרב

התורה: בפני

התורה מקור בפני להתבטל צריכה זו קדושה של גדול. ועומק

ונקד בכבודי ש

וקביעותיה התורה מגבולות משוחרר איננו אהבה להוסיף הרצון

. המפורטות בשמות המוזכר בכבדי" "ונקדש בפסוק מסיים הרב

כותב שם ורש״י המשכן, בניין על מדברת התורה שם מג. כט,

להתקדש שמו שעתיד למשה הקב״ה רמז אלו שהמילים

"מכובדי– ידי עי" "[להתעלות] היינו נדב ע״י. ואביהוא הרב

הפרשיות– סדר על קוק הרב במשנת שבועי שיעור 'פ שמיני תשפ״ג│ טבדי בנימין הרב

שבעצם מסביר התורה מעלת התבררה ואביהוא נדב מעשי ע״י

שיהיה ככל עליון רוחני רגש כל על יתר. והמצווה

הרביעי בשלב ואביהוא נדב חטא של התוצאה את הרב: מסביר

גדולים בגבולים, להתגבל יכולים אינם מקום, של מיודעיו והם

באים ואינם העולם, מן נדחים בהתפשטותם, ואהרן, ממשה

להם היו לא ובנים משפחה, של. בבנין

, ואביהוא נדב של העליונה שגדולתם מסביר הרב אהבה הוספת

אהבה על גבול לכל מעבר א, – ואהרן ממשה יותר פי' גרמה

לכן הזה. לעולם מעבר להתרחב״התפשטותם"] להם [ הם

התורה שמעידה כמו ילדים. ללא ל, המוגב הזה, מהעולם יוצאים

היינו להם". היו לא ובנים ואביהוא… נדבר "וימת ד ג, בבמדבר

– ומשפחה– המשכיות בנים, שיהיו מנת שעל יש צורך

מעל שהן דמויות לכן המוגבל. זה, ה העולם לסדרי בהתאמה

המשכיות1. להשאיר יכולות לא העולם

שהתי מבאר הרב החמישי בשלב ע״י הם ואביהוא נדב של ן קו

" זה פנחס אליהו":

' ד רוח המלא אליהו, זה בפינחס שניה, בהולדה וחוזרים

הברית. וקנאת

האומר, בזהר מקורו לפנחס קשורים ואביהוא שנדב הרעיון

אליהו זה שפנחס חז״ל אמרו ועוד בפנחס. התגלגלה שנשמתם

– לאליהו גם המשיכה נשמתם ואם. כן שבאליהו מדגיש הרב

קנאת שני ומצד ה' רוח אחד מצד העניינים: שני התאחדו

. הברית

ואילו והנבואה. התורה ע״י אומר הקב״ה מה את מבטא ה' רוח

המגיעה תביעה ם ג היתה לאליהו כיצד מבטאת הברית קנאת

וכן גשמים ומנע ה' לשם קינא שהוא מה כגון. רטיותו. פ מצד

שמים לשם שעה כהוראת בחוץ, . הקריב

תורת על השומר אליהו של עלתו במ עוסק הרב הששי בשלב

: משה

והתורה הנבואה פי על המקודשת והעבודה המסורת

הקדושה את המכבדת העליונה, וההתעלות, המנוחלת,

1 לשון זה: ד פסוק ג פרק במדבר (בובר) אגדה מדרש על בהקריבם.

כן אם האש, הביאו המזבח מן זרה. אש ההקרבה: על ולא מתו הקריבה

זרה אש ה' לפני ויקריבו אומר הוא וכן נצטוו, שלא לפי זרה, קראו למה

להם היו אם הא להם. היו לא ובנים א): י (ויקרא אותם צוה לא אשר

כהן ו אבינ אומרים והיו היו, שחוצים ואביהוא שנדב לפי מתו, לא בנים

אשה איזה כהונה], סגני שני [אנו נשיא, אמנו אחי מלך, אבינו אחי גדול,

ורביה פריה ולקיים אשה לישא רצו ולא עצמם מונעים והיו לנו, , ראויה

לישרף." להם גרם עון ואותו נשאו לא לות גד תחושת מרוב המדרש לפי

בעוה״ז התנהלות לבין הגדלות קשר. בין שיש הרי בנים. הביאו ולא אשה

עצמה מנשאת זה ועם הרוחניים, החיים תנאי את ומגבלת

העז בכחה לשאת בישראל, נמזגו העולמיים, הערכים מכל

אור תהומות עמקי כל דרך ולחדור עמלו, וכל הגלות משא את

וגאולה יש. ועה

ישראל כל על בחורב אותו צויתי אשר עבדי משה תורת זכרו

לפני הנביא אליה את לכם שלח אנכי הנה ומשפטים, חקים

בנים ולב בנים על אבות לב והשיב והנורא, הגדול ד' יום בוא

אבותם. על

הזקנה רוח עם ובגבורה, בעז המתעורר הסוער, הנעורים רוח

לאגודה מתאגדים יחד זהירות, ו ראש כובד המלא המסודר,

ישועה להחיש והגשמיים, הרוחניים בחיים, פעולתם, לפעול

רוח, ד' משיח ישי לבן נר עריכת ד', לצמח בסיס ולהעשות

עם הנביא אליהו יחד, שניהם אלינו יבואו בא אשר אפינו,

דוד בן. משיח

מ העניינים. שני את בתוכו כולל שאליהו מבאר הרב צ אח ד ד

העולם– ערכי מעל ההתעלות " המנשאת העליונה… ההתעלות

העולמיים– הערכים "מכל עצמה את את "מכבדת שני ומצד

נמזגים שניהם הרוחניים". החיים תנאי את ומגבלת הקדושה

אליהו. ע״י יחד בישראל

הזה המיזוג בזכות היא הגלות את לעבור שהיכולת מסביר. הרב

שאומר האחרון מהפסוק ראיה מביא הוא מלאכי- אחרון

שמב (מה הנביאים הגאולה לקראת לגלות הכנה ה את טא

)העתידה- כד: כב– פסוק ג פרק מלאכי עַבְדִּי מֹשֶׁה תּוֹרַת זִכְרוּ

וּמִשְפָּּטִים חֻקִּים יִשְרָּאֵל כָּּל ע: ל בְחֹרֵב אוֹתוֹ צִוִּיתִי ַאֲשֶׁר הִנֵּה

הַגָּּדוֹל יְקֹוָּק יוֹם בּוֹא לִפְנֵי הַנָּּבִיא אֵלִיָּּה אֵת לָּכֶׁם שֹלֵחַ אָּנֹכִי

: וְהַנּוֹרָּא אָּבוֹא פֶּׁן אֲבוֹתָּם עַל בָּּנִים וְלֵב בָּּנִים עַל אָּבוֹת לֵב וְהֵשִיב

משה תורת זכרון הן כאן שכלולים הרי ". חֵרֶׁם הָּאָּרֶׁץ אֶׁת וְהִכֵּיתִי

אליהו על הדגש והן. לדורות

מסביר הרב א לב המשיב שאליהו בו ת בעצם הוא וכו' בנים על

ה״בנים– של הרוח את "לוקח שהיא הסוער "ים הנעור "רוח

המקביל וכו' ואביהוא– לנדב האבות– "לב עם "אותו ומיישב

המסודר, הזקנה "רוח תורת כנגד וזהירות", ראש כובד המלא

. משה

ג. ב או הרב כותב להנ״ל דומה רעיון הק רות. רפג ב, דש ו

ל" ה״חכמה" שבין היחס על מרחיב הרב זו בפיסקה הרב. "בינה

"תורה הזהר וכדברי החכמה, למדרגת משה רת תו את מייחס

נפקת."מחמה שהתייחדו וא ואביה נדב של עניינם לעומת

הקדמת היה החטא מעצמה. חידושים המחדשת הבינה, במידת

שהוסברו יסודות על חוזר הרב זו הפסיקה גם לחכמה. הבינה

פי על ומבארם "ל בחז נוספים למקורות ג״כ ורומז לעיל,

הפרשיות– סדר על קוק הרב במשנת שבועי שיעור 'פ שמיני תשפ״ג│ טבדי בנימין הרב

גבול בלא להתעלות שאפו ואביהוא נדב הנ״ל: , העיקרון

באליהו. ותיקונם

הוא בפרט כאן להדגיש שיש מה פה בסיום סקה:

של מיודעיו של הטהורות, לנשמות אשר הנועם, ריווי וצמאון

המעוטרה פעולתו את הוא פועל הכבוד, נקדש שבהם מקום,

פנח של זכותו הנצחים. בשטפי אשר השעות לחיי ס אליהו, זה

אנו אשר הברית ומלאך השעות, בהוראות לד', המקנא

ואומרו מכבסים, וכבורית מצרף כאש והוא יבא, שבא חפצים

על בחורב אותו צויתי אשר עבדי, משה תורת זכרו הוא, סלה

ומשפטים חקים ישראל. כל

שאליהו– מסביר הרב שהוא נדב שך הפעילות משך ה בעצם

הזיכוך– אחרי ואביהוא לחיי המעוטרה "פעולתו ת א פועל

היכולת הוא אליהו של החידוש הנצחים". בשטפי אשר השעות

לנביא השמורה השעה" "הוראת את הנצח. עם השעה את לחבר

ת החורג עליונה, להתעלות ביטוי בעצם היא הרב (שלפי

המורגלים ההלכה )מגבולות הנצחית לתורה התאמה פי. על

לזה הוכשר שהעולם טרם גבוה לדרגה שאפו ואביהוא נדב

ואביהוא לנדב והקשר אליהו, של עניינו ד. הסברתו דרך פי על

הרב, של יפה מתבאר ב בתחילה. תרפ״ז שמיני ראי״ה שמועות

שעה– "הוראת של מעלתה את הרב "מחדד ביחס רט וב פ

הכרמל: בהר אליהו של השעה להוראת

מכוחה בחוץ קודשים והקריב מזבח שבנה נאמר אליהו על

שלמעלה מה היא, כן כשמה שעה הוראת שעה. הוראת של

לשעה הקבוע. הזמנים. מסדר

עמים'. כקהל לעשות׳גוי בניך עתידין "אמרו ובמדרש: מה

מקריבים בניך אף במות איסור בשעת מקריבין עמים קהל

יח א (מלכים מהכא לה מייתי חנינא ר' במות, איסור )בשעת

אליו ה' דבר היה אשר וגו', אבנים עשרה שתים אליהו 'ויקח

שמך- יהיה ישראל 'לאמר נאמר הזה השם לו שנתן שמשעה

ו פב, (בר״ר ממך" יהיה גוים וק.)הל גוי לו

לעבור בניו שעתידין נרמז 'ישראל' השם ליעקב שניתן משעה

תורתך הפרו לה' לעשות "עת משום תורה, דברי."על נמצאה

קבועה אליהו של במעשיו הזמן ממד מעבר אל הפריצה

הזמן במסגרת מראש ומ. סודרת

לנצחיות מעבר שהוא עניין שעה ת בהורא יש לשיטתו, בהתאם

גילוי אמנם הכללים. שמעל שמימי גילוי התורה. של הקבועה

ז ה. נצחיים התורה לכללי עצמו להתאים חייב ה משעה כבר

לדורות– הקבוע "ישראל" השם ליעקב שניתן כבר ה אז ש ורש

העי תורת."ך הפרו לה' לעשות "עת של קרון שמעבר ה״סדר

ומקדם מאז מסודר היה "לסדר הזמנים. מסדרי כחלק, היה זה

. אליהו

נדב של חטאם כל שבעצם הרב מבאר מכאן היה ואביהוא

בעיתוי:

אמרו עוד ואביהוא. נדב נשמות את קיבל שפנחס אמרו הר ז ב

גם שכן אליהו, בבחינת ואביהו נדב נמצאו אליהו. זה שפנחס

זרה "אש והביאו לה', לעשות עת משום תורה, להפר רצו הם

נדבר רצו לכך. הזמן הגיע לא שעדיין לפי אתם". צוה לא אשר

ומתו הנסי, העולם אל הזמן, מן. לה למע אל לעלות ואביהוא

קדשים שהקריב אליהו הוא פנחס של בדמותו נשמתם באה

הזמן מסגרת מתוך מסודר הנס היה אליהו שלגבי אלא בחוץ.

זמן יש עדיין התחדשות, השמש" מן "למעלה שיש אף שכן

להקדים חפצו ואביהוא נדב הזמן. בתוך הנס להופעת מוגדר

"ונקדש הכתוב שאמר והוא ה', ת א לקדש הנס, של זמנו את

."בכבדי

חידוש יש הרב של הללו. בדברים שאיפתם על דברנו עתה עד

המקוד התורה סדרי על לאיזון הגיעה שלא א ואביהו נדב של שת

הנצח יים ב. תאמה הה אי על לא היא הרב של ההדגשה זו פיסקה

זאת נעשה. המעשה שבו לזמן התאמה אי אלא חית, הנצ לתורה

למעשיהם מקום שיש להיות יכול הנצחית התורה שמצד אומרת

מוטעה היה שלהם שהעיתוי אלא ואביהוא, נדב. של

בש ומ רא עות תרצ״א אחרי-קדושים י״ה הרעיון את הרב כותב

כללי באופן: הזה

תאווה או מהשתיים באחת תלוי חטא כל של הנפשי מקורו

מכוח למעלה שהם להישגים רוחנית תאווה או גשמית

הקיבול. נאמר" ואביהוא נדב אצל זרה אש ד' לפני ויקריבו

" אותם צוה לא אשר - בתורה הכתובה זו היא ציווה דרגת

שמלפני זו פ תושבע מבחינת להשגה להגיע ביקשו "והללו

הציוו גילוי נענשו… כך ועל י

גילוי. הציווי קודם הפעולה עניין את הדגיש שהרב הרב אם

צוה לא אשר זרה ש "א שמש״כ מבין שהרב משמע היה מקודם

הרב מסביר שכאן הרי כלל, ציווי היה שלא הכוונה אתם"

עיתוי של עניין התגלה. לא אך הקיים ציווי על. שמדובר ואכן

הסבר ביתר זו נקודה על עמד הרב אחרים במק. ומות

י ה. רע של הזמן את להקדים שלא זה סוד ושאיפות נעלים יונות

השאר בין מקומות במספר הרב בכתבי חוזר גבוהות. רוחניות

, אלכסנדרוב שמואל לחכם באגרותיו הסוגיה בבירור עוסק הרב

ש״מצוות אומרת הגמרא המצוות. ביטול שאלת סביב בעיקר

סבר אלכסנדרוב והחכם לבא", לעתיד בטלות שמא הציע או

הגיע כבר לבא" ה״עתיד המצוות. בדקדוק צורך לנו ואין,

הפרשיות– סדר על קוק הרב במשנת שבועי שיעור 'פ שמיני תשפ״ג│ טבדי בנימין הרב

כות דבריו על במענה (אגר הרב לו ב יתן נ קמ). א, ראי״ה תו

הרב דברי את לסכם טענות סמ: פר

 המחלוקות וכל מאד, גדול א הו לבא" "לעתיד של המרחב

אינן לבא לעתיד יהיה מה באמת מחלוקות להיות. מוכרחות

ויכול בטלות, לא המצוות שבו לבא" "לעתיד להיות ישכול

אכן שבו רחוק יותר לבא" "לעתיד להיות המצוות. בטלות וכן

לעתיד יהיה ולא יהיה מה רבותינו של המחלוקות אר ש לגבי

יכולים לבא– זה באופן. להתיישב

 של לבא" ה״לעתיד כבר הגיע שבזמננו לטעון אפשר אי

המצוות. ביטול חייב והוא ופגמים חסרונות מלא עדיין העולם

והן ונבואה, תורה ע״י מלמעלה" שמגיעה הדרכה הן להדרכה: "

וה מסגרות לאומיות ארץ, לדרך הקשורות דרכות ומסגרות

. חברתיות

 העולם שמצב שדנו, נעלים יחידים בהם שהיו תקופות היו

צריך לא שהעולם חשבו הם ולכן שלהם, מצבם כפי הוא

המוס להכוונה התורה של רית נעלות זמן נקודות היו כן כמו.

התורה למסגרת צורך בהן שאין לומר מקום היה עצמן שמצד

אך האיר. כבר הנשמתי האור באמת נקודה באותה כי והכוונתה

היו לאור בקביעות והנהגתו בכללותו העולם מצב על פטו שש

"מצוות שמעתה וחשבו וחריגה, עליונה זמן ודת נק אותה

את "להחיש שרצו האלה המקרים שבכל מסביר הרב בטלות".

ובמסרת– במעשה הקבועים החיובים את לבטל "הקץ, לבסוף

רבים מכאובים ע״י הטעות נגלתה.""תמיד

 את לשפוט אין הפוכה: להיות צריכה שהגישה היא האמת

הקביעות מצב את ולא הבודדים, מצב ע״פ העולם זמן ע״פ

אלא - חריג ולכן הכלל. פי על הכלל מן היוצאים את לשפוט יש

'אפי התורה חיובי את מעצמו להשיל היה יכול עצמו שמצד מי

המוגדר ישארו– ם י שה חובה יש שבעולם שברגע הרי ים, גם אז

מסיבות רק לא להם. כפוף להיות צריך הוא אלא טכניות,

יכולה לא הפרט של האמתית המציאות מהותיות: מסיבות

מהכלל2. לגמרי מנותקת להיות

ו. והנה ב בעבר ניסיונות של דוגמאות הרב לו כותב סקה הפ סוף

הגבולות ללא ובקודש, בטוב אישית ה הדבקות את להדגיש

ה הרב לשון וזה תורניים: ,

מכתי בקבצים הרב לשון את להביא נכון זה בהקשר 2 קלח עמ' ב "ק

פיס89 ד הדפים '(פנקס ): " כך כל נשתנה שהעולם חושבים המחשבה פזיזי

גודל מפני המעשיות, המצות את לבטל זמן הגיע שכבר עד למעליותא,

של הפנימי האור שוכחים והם בעולם. הופיע שכבר בהן האצור המוסר

לא שעוד הוכיח והנסיון אלפים, כשנות זה המבוהלים כבר טענו זו שטענה

התכסיס בכל עסוק להיות מאד הרבה צריך ועודנו דרכו, את העולם זכה

הגמורה." הרוחנית הממשלה לאור יבא אשר עד המעשי,

וא אחרים באופנים ואח״כ, אהרן בני שעשו הנסיונות, ותם

האלכסנדרונים בעומק- ושקועים נפולים ובפנים, הרשעה

להיות דרך למורי לנר יהיו פרים, את שראינו, השבתאיים

המהירות של אחריותה מהי. יודעים

הרב דוגמאות: שלוש כאן מונה

. א אהרן– בני את וקלקלו גבוה רוחנית לדרגה שאפו שכאמור

התורה גדרי ע״פ המעשי. הצד

האלכסנדרונים– ב. שהושפעו מאלכסנדריה, יהודים הם

והסבירו היוונית, מהפילוסופיה אלגורי באופן תורה ה את

הרב הפקיעו הם בזה [משל]. המעשיות3. מהמצוות ה הידוע

האלכסנדרוני פילון הוא. שבהם

השבתאים– ג. מיסודו ביטל דבר של שבסופו, צבי שבתאי של

כביכול התורה פירוש את ותלה המעשיות, מהמצוות הרבה

את והפקיר המחשבה בעולם רק "נשאר" הוא כך הסוד. בדרך

המעשיות. המצוות

של בהקשר אהרן, בני של הטעות על מדבר הרב כאן, גם והנה

בטלות "מצוות של לדרגה הגענו כבר שבזמננו לומר הטעות

ויתבטלו אפשר הרחוק לבא" "בעתיד אמנם לבא". לעתיד

ביא מ הרב בהווה. זו מחשבה לעורר טעות זו אך המצוות,

אהרן בבני היא לזה הבסיסית. שהדוגמא

3 עמ177 ראיה 'מאמרי ראה: " שלשת מעל הפשט של הזאת ההנתקה

האחרים התורה דרכי המורד את ג״כ שגרמה היא היא אותה, המשלימים

תורה של במקדשה היד שולחי ידי על סובלים שהננו הגמור החורבן, של

שיצאה המפלצת ביחוד הגוים, הבלי אחרי הזונים ד' כרם מחבלי אלה

אופי בכל ישראל בשנאת השקועים הגרמנים המלומדים ידי על בהרחבתה

משדי אותו ינקו אשר האכזרי רוחם פרצופו את כעת לנו המראה גזעם,

חוצפת של מיסודה המסואבים הספרים מחברי הם והם האמיתי,

ובכל וסכלות, רשעה של הרכבה כולה שהיא הקודש", כתבי של "הבקורת

וחרפתנו להוותנו הצעיר דורנו ממחנכי חלק אחריהם הזנו. זאת

הדרכים שלש נתקו אשר מאלה סובלים והננו סבלנו מזה פחות לא אמנם

תורה מין אלה להם קבעו הפשט של מהיסוד והסוד הדרש הרמז, האחרות

זו תקלה שבכתב. תורה של היסוד באיתן קשורה שאינה מזויפת פה שבעל

התחילה מהאלכסנדרונים הראשונים המינים יצאו שמהם קדם, בימי

רשויות של חללן עכשיו ממלאים הם ולענה ראש הפורים ששרשיהם

בארץ וגם הארצות בכל רגלינו את והדוחק אותנו הסובב הזר בעולם

כל יצא למפלגותיהם הקצוניים האליגוריסטים של מיסודם. הצבי

דבר לכל בנוגע המעשית וההפקרות ישראל בית כרם פרצות של המראה

בפועל קודש כל לחלל הראשונים הנם אחריהם שהנוהים ומשפט, חוק

המאבדים הרחבים ההמונים בין הפקרות ה את והמרחיבים ובמעשה

הדרה". כל את ממנה ונוטלים הלאומית שבתחיתנו ההוד כל את בידים

הפרשיות– סדר על קוק הרב במשנת שבועי שיעור 'פ שמיני תשפ״ג│ טבדי בנימין הרב

מוצאים אהרן בני של בעיתי הטעות של יותר יקת מדו הסברה ז.

בש אנו תר״ץ. שמיני ראי״ה מועות את מביא הרב בשמועהזו

של ובכינורו נימין, ז' היו המלך דוד של שבכינור חז״ל דרשת

נימין עשרה יהיו בעוה״ב לעת״ל ובכינור נימין ח'. משיח

ואילו המסודר הטבע את מבטא שבע שהמספר מסביר הרב

לכן הטבע מעל ההתעלות את מבטא שמונה. המספר דוד אצל

ה שלמות כנגד נימין שבעה היו ובריאת היצירה כימי, עוה״ז

העולם שמונה ו. יהיו יתעלה העולם ולעתיד, היא מילה מצוות

שב ודוחה השמיני ביום על- מעלה מבטאת שהיא משום ת

כבר זוהי נימין רה הע ש היצירה4. ימי לשבעת מעבר טבעית,

המשיח לימות מעבר. דרגה

ואביהו נדב חטאו השמיני" ב״יום לכן מסביר כאן גם. הרב

אי מסיבה הגיע שהחטא ראיה מביא הוא ד: יאלית.

כתוב בפרשתנו י, (ויקרא אותם צוה לא אשר זרה אש ""ויקריבו

.)א ה לפני "בקרבתם נאמר מות אחרי בפרשת להלן 'ואילו

לפני קרבה שהיתה משמע א טז, "וימותו.)(ויקרא שגרמה והיא ה'

…למותם

הרב ממשיך אלו הקדמות: לאחר

הטבע לבריאת קודם ויסודה טבעית, על היא ישראל. קדושת

שבקבלת הכפיה ומכאן תורה במתן התגלתה זו קדושה

הישראלית לקדושה הטבע שבין בניגוד הבאה. התורה,

במשכן נתקבעו הקדושה, של וגילויה השכינה. השראת

שיסודו השמיני, ביום לשיאה להגיע אמורה במשכן זו התגלות

הטבע מן. למעלה

להתגלות הקדושה של זמנה שהגיע היו סבורים ואביהוא נדב

"בקרבתם שנאמר הוא הקודש, אל התקרבו ולכן בתדירות,

ב מהר״ל ז״ל 4: ב" פרק ישראל תפארת ספר במקומות מבואר זה ודבר

ובמזמור הטבע. מן ובמעלה במדריגה יותר הם התורה שמצות הרבה

לומר התחיל כך ואחר וגו'", אל כבוד מספרים "השמים ב) יט, (תהלים

המזמור תחלת מן ויש המזמור. סוף עד תמימה", ה' "תורת ח) פסוק (שם

כי תמימה". ה' "תורת כך ואחר פסוקים, שבעה תמימה" ה' "תורת עד

הטבע על היא התורה ואילו בראשית, ימי בשבעת נברא הטבע, הנהגת

(תהלים דרך" תמימי "אשרי מזמור זה טעם פי ועל שמינית. מדריגה והיא

היא שהתורה בית״א. אלפ״א שמונה בו יש התורה, על שהוסד קיט) פרק

דבר כל וכן בראשית. ימי בשבעה שנברא הטבע על שהיא שמינית, מדריגה

הוא וזה השבעה. אחר הוא הטבע, שחסר מה תיקון והוא הטבע, על שהוא

פחיתות והוא הערלה, עם נברא הטבע מצד האדם כי בשמיני, מילה טעם

השמיני ביום הוא הזה תיקון ולפיכך הטבע, תיקון היא והמילה, הטבע.

שהו לפי בראשית". ימי [בשבעת] (בששת) שנבראת הטבע אחר א עוד ויש

שבע שש, המספרים שבין ביחס המהר״ל שיטת בביאור להרחיב מה הרבה

ואכמ" ושמונה, . ל

המצופה– העידן הגיע שלא וכיון ה'". לפני אכן "וימותו". , לכן

נימין שמונה של כינור על הנגינה תהיה המשיח, בימות

השבעה מן. למעלה

לכן לטבע. וקודם הטבע מעל היא ה״שמונה" מעלת בהו פ עת

התורה כגיגית- הר כפיית היתה קדושה של הופעה והיינו

להכיל מסוגל שלנו שהטבע למה מער. שהיא התקבעה זו דרגה

מגיעה והיא במשכן, השמיני ביום ל. שיאה עדיין זו שדרגה אלא

קבועה. ננה אי ל ש חטאתם ואביהו נדב את ע לקב בשאיפה היא א

בהווה הזו העליונה הדרגה המצופה העידן שהגיע ט. רם,

ח. לציין יש שב תר שמיני ראי״ה שמועות צ״א רעיון אותו מובא,

ש למה בניגוד שונה. קצת בסגנון הרב של לעיל מובא שרצונם

השייכת ה״שמונה" בדרגת להתדבק היה ואביהוא נדב של

הרי נימין"] שמונה בעל משיח של כינורו [כמו המשיח לימות

ה״ע״שירית: הדרגה עניין על דגש שם דווקא הרב שכאן

על "למנצח הפסוק על חז״ל רמזו השמיני ענייני על

ושל וגו' היה נימין שבעה של מקדש של "כינור השמינית":

השמינית על למנצח שנאמר שמונה, המשיח, ימות נימה על

וגו עשר הבא עולם של."'שמינית. עטרות 'עשר בלשון 'אמנם

נרמזים- אנו ב פז, )(שבת 'שמיני– המשיחי בעידן 'גם בחינת על

, בעשרה דווקא מתגלה הג' האופן לבא העתיד של …העשור

א לט, שריא)(סנהדרין שכינתא עשרה ביה "כי חז״ל "כמאמר ונלמד

במשנה ב). כא, (ברכות ישראל" בני בתוך "ונקדשתי מהפסוק

ומשמע לעשרה, מהיחיד השכינה גילוי דרגות מובאות באבות

בעשרה המתגלה הקדושה דרגת הוא. שהשיא

השמיני ביום המשכן בהקמת התגלתה העשרה, קדושת

העם כל אל ה' כבוד "וירא נאמר בו עטרות, עשר."שנטל

זו קדושה של זמנה הגיע כי סברו זאת בראותם ואביהוא נדבר

אותם צוה לא אשר זרה "אש לקחו הם זה מכח,"להגלות.

העת הגיע כי חשו הם לציווי. בניגוד לבם נטיית אחרי והלכו

התהלכות גילוי ידי על והקביעויות, הגבולות את לפרוץ

הניסית …הקדושה

המשכן גילוי בזמן אמנם, צצה התנו הזו המופלאה הקדושה

זמנה הגיע טרם אך, ה׳שמיני', שבמסגרת ה׳עשרה' בהארת

ואביהוא נדב ואכן ה קדושת אמנם וימותו". ה' לפני '"בקרבתם

בקנאותו אשר בפנחס, ונתקנה ונתגלתה מפעולתם, עולה

ואביהוא נדב נשמת בו התעברה. לה' אמרו אליהו" זה "פנחס

זו נשגבה קדושה נתגלתה באליהו ואף, חז״ל, השעה הוראת ב

בבמות להקריב. שהתיר

" השמיני "ביום היו לא עטרות עשרה היו לולא עטרות. עשר היו

רק כך. כל חופשי באופן לנהוג שאפשר חושבים ואביהו נדב

בה עליונה בחינה שהיא לבא, עתיד של נימין" ה״עשרה בחינת

הפרשיות– סדר על קוק הרב במשנת שבועי שיעור 'פ שמיני תשפ״ג│ טבדי בנימין הרב

סדרים ללא בעצמיותה האלוקות את מגלה המציאות והנהגות

זו– התנוצצות מחמת. נוספות לא לעצמם והרשו אהרן בני ן כו

את חי אחד כל מזה. זה לא ואפי' ואהרן ממשה רשות טול לי

מצרים ללא אהבה גבי על אהבה הוסיפו מגבלות. ללא. נשמתו

המציאות שכלל מעיד הניצוץ כאילו הטעות: היתה זו כבר

נימין עשרה של לבא" ה״עתיד. בשלב

פנחס– של ענייני שזהו מסביר הרב הלכה וקיים לה' שקינא

חזקה עצמית בהתעוררות שתלויה כזו הלכה כן". מורים, ש״אין

באליהו שכן וכל הרגילה. למסגרת" "מחוץ של בחינה בה שיש

שעה הוראת כאמור. שהורה

ח לכתחילה היה ואביהוא נדב טא

וא נדב של מעשיהם את ביארנו עתה עד והנה ט. בי הוא. כחטא

טובה בכוונה ששורשו בחטא שמדובר הוסבר הראשון, בשלב

האפשרות תזמון. של בבעיה מדובר לפיו הסבר הבאנו כך חר וא

מצד רק בחטא שמדבור היא הרב בדברי שמצאנו השלישית

חטאו– לא ואביהוא נדב שבאמת והיינו החיצוני. המראה אלא

ה עצמו ומצד כחטא, נראה היה שמעשיהם ראוי מ. עשה יה

בספר מובא זה רעיון תחת, תסג-תסה עמ' הראיה מאמרי

כות "ניגודים הנקרא מאמר ר."ת הנקודות על בקצרה כאן נעמוד

ש המרכזיות שנוגע מה על בדגש במאמר, ש הדברים מהלך

. לענייננו

 האמת מצד ענייני שני הנן והתשובה התורה " לכתחילה".

ה רצון היא התשובה כך ה' רצון היא שהתורה.'כפי היא התורה

ה״בינה בחינת היא "שובה והת למשה, ומקבילה ה״דעת" בחינת

לאהרן. ומקבילה אהרן על שהוטלה והמקדש המשכן עבודת

לחטא כ״תגובה" רק לא החטאים, בתיקון עיסוק עניינה בניו ו

ה רצון בעצמה שהיא תמידית, היטהרות של מסדר חלק.'אלא

 תפיסה היא זאת ה רצון היא התורה שרק לתפיסה 'בניגוד

בו חפץ לא בכלל שהקב״ה בדיעבד, מצב היא ה התשוב ואילו

"תו רק והוא מ חטא של צר" זו תפיסה שמעות. מ וחסר קרי

חוטא הוא אם שהרי "רע" שהוא תפיסה לפתח לאדם גורמת

והתשובה מכאן ממילא בדיעבד. החיים כל אז בדיעבד רק היא

הנמוך לטבעו יותר הקרובה בע״ז, לשקוע מעדיף. הוא

 לחזק כדי אבדן עקב לאליליות שנוטה האנושות, [בכלל

עניין היא תשובה שה התודעה את התשובה של העצמי ]ערכה

. ואביהוא נדב על המקרה ארע תחילה לכ של הר: ב כותב

העצמית התשובה של ההארה את גילוי לידי א להבי כדי

נחוצה שהיתה החצוני, העולם של הרוחני מצב אל ביחסה

, המשכן מקום בריכוז השכינה השראת בזמן דרוש היה

פרצופי דו, מאורע ואולם החטא, מן למעלה יהיו שנושאיו

ה חו כלפי צורה, - הרושם מקבלי מצד ץ, כלפי הטיה תהיה

החטא נדב שבכהונה, עליונין קדושי יו בקרוב נתקדש והנה.

של התפיסה מצב לפי זרה עדיין שהיא אש הקריבו ש, ואביהו

. אקדש "בקרובי האנושיות של הנמוכות "השדרות ובאה

ביאור, ליתר וקשרה, התורה פרשת בסמיכות הדברים המשך

כי לך במותר עצמך קדש תהיו "קדושים שבפרישות הקדושה

אני."קדוש

שהם לכולם ברור היה החטא". מן "למעלה היה ואביהוא נדב

לא שמים. לשם מטרתם כל אהבה. ע״ג אהבה להוסיף באו

לרצונו לקב״ה, להתקרב כנה רצון אם כי כאן יש, חולשה

בעצמו המעשה מצד [הנראות ]חיצוני ה מהצד אמנם לקדושה.

זרה עדיין שהיא "אש הרב שכותב מה זה זרה! אש חטא: הוא

האנושיות של הנמוכות השכרות של התפיסה מצב."פי ל

ההדיוט– מן אש הבאת של אלו מעשים שהאנושות מעשים הם

גוררים כאלה נעשים אליה. מוכשרת לא בכללותה באנושות

כחטא העולם בעני נתפס זה מעשה ולכן זרה. לעבודה. נטיה עם

זאת וכת חנ של השמיני ביום נעשה זה שמעשה בגלל דווקא

הצדיקים– ואביהוא נדב ע״י המשכן, כאלה שמעשים מתבאר

על המכפר התשובה שעניין והיינו מהכפרה. חלק עצמם עם

כחטא שנראה מעשה לכן העולם. הנהגת מסדר חלק הוא החטא

"בקרבי הכוונה זו המשכן! קידוש מסדרת חלק להיות הפך

"אקדש– הרב– של זה הסבר פי על נדבר של שמעשיהם

קדושה של מעשה היה ואביהוא אף כחטא שנראה מעשה [ע״י

שהוא, סדר" היא התשובה. התשובה לדרגת שייך הוא ]בעומקו

. ם ומקד מראש שנברא התיקון סדר בתוך כלול החטא לכתחילה.

לכן– הרב– מסביר עצמך "קדש ואמרה התורה באה מיד

האישית ה' שבקשת להורות לך", במותר האינדיביד ואל היא, ית

צריך הוא כמובן רצוי. הוא ואביהוא נדב של מעשיהם רצויה.

התורה– סדרי עם איזון אך שמחוץ והתיקון התשובה גם

למסגרת הרגילה- ה5. רצון מהנהגת חלק 'הם

לעזאזל שהולך שבשעיר מצוה" עבירה "נעשה של. רעיון ל דומה זה רעיון 5

עשיו– של לשרו כמקריב נראה הרי ש עבירה נראה הוא חיצוניותו, מצד

שנראה דבר שאפילו בחינה שיש להורות ה'. מרצון חלק הוא זאת ולמרות

עי הכיפורים. שביום ה' בהנהגת כלול זרה 'כעבודה הצדיק צדקת ספר

: מ" אות מלובלין לרצ״ה זכויות הכל הרי כן רצה יתברך שהשם ומאחר

שאילו לעזאזל השעיר סוד שזה הכפורים שביום גמורה רה לכפ וזוכה

יסוד שהוא יהיה, לא והוא גמור זרה עבודה עובד היה עצמו האדם עשוהו

רק יתברך. השם מרצון וההסרות העבירות וכל תעשה, לא המצוות כל

עוד נעשה לו לשלחו מצווה שהוא יתברך השם רצון ידי על הוא שהשעיר

ועיין מ״ו) פרק אליעזר דרבי (פרקי חז״ל ירשוהו פ וכך עבירה. ולא מצוה

מה מצד הרע שהוא לעזאזל חלק נותנים שאנו אחרי פרשת ברמב״ן

מצוה". העבירה ונמצא לו לתת צוה יתברך שהשם

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

פרשת שמיני לדרשה

פרשת שמיני תשפ״ג

להודות בטעות

"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו" (ויקרא י, כ)

משה רבנו כעס על בני אהרן בפרהסיא, ושאל אותם: "מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת?" (ויקרא י, יז). לו היה משה שומע את תשובת אהרן אחיו ושותק, היו העם חושבים שאכן משה צודק בתוכחתו, אך לא רצה עוד להשיב על דברי אחיו, ולכן הוא שותק. לכן הוציא משה כרוז ברבים (כדברי התרגום יונתן בן עוזיאל) והודיע שכל העם ידע שצדק אהרן.

כדברי רש״י (כאן): "וַיִּיטַב בְּעֵינָיו" – הודה ולא בוש לומר: "לא שמעתי".

דודי מרן הראשון לציון הרב מרדכי אליהו ע״ה (בספרו דברי מרדכי ויקרא עמוד סז) כתב שלומדים אנו מכאן יסוד חשוב: "מודים דרבנן – היינו שבחייהו", אשרי הדור שגדוליו יודעים להודות בטעותם.

וכדברי מרן החיד״א ע״ה: "לעולם יודה על האמת, ולא יבוש, אף מקטן שבקטנים".

ופנינה נפלאה מצאתי בדברי המקובל האלוקי הרב אהרן פירירא ע״ה שכתב: הגמרא במסכת חולין (דף ס עמוד ב) מלמדת אותנו שה׳ מבקש שנביא עליו כפרה על שהוא מיעט את הירח, וביאר הרב, וכי שייך לומר על ה׳ יתברך שהוא טעה וחטא? אלא לימוד גדול יש לנו כאן, לימד אותנו ה׳ יתברך שלא יתבייש האדם מלחזור בו אם הוא טעה.

צא ולמד מתוכחת מרן הבית יוסף (שו״ת אבקת רוכל סימן יט ד״ה עמל) את בר פלוגתיה: "מיום שידעתיך לא אמרת הדרי בי [=אני חוזר בי], כי אתה רוצה להתייהר בפני עם הארץ להראות שאתה גדול מאיתי, אולם עליך ללמוד מחכמי התלמוד שהיו אומרים: הדרי בי, או דברים שאמרתי בפניכם, טעות הוא בידי".

ודע שמורנו הרב חיים פלאג׳י ע״ה בספרו צוואה מחיים (אות י) כתב שאינו מקפיד כלל אם מקשים קושיות על דבריו, ולא יבוש המקשה להקשות עליו. ובספרו תוכחת חיים (סוף חלק ג עמוד רצט מהדורת המעיין) כתב הרב וידוי שיאמר אותו תלמיד חכם, ושם כתב: "טעינו בהוראה, טעינו בהלכה והכרנו הטעות, ולא הודינו על האמת".

משימה שבועית

בשבוע זה תן דעתך וחשוב היכן אתה יכול להתחזק בהודאה על האמת, ואיך אתה מביא את עצמך להכרה בטעויותיך, ולהודות בהם.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שעשה לי כל צרכי

צרכי כל לי שעשה

כשהאדם מרגיש את עצמו, עומד במהותו, יודע בחייו מה שהוא צריך לטובתו — ברור, כל צרכיו של אדם, וכל הדרוש לו באמת למגמת תכלית טובתו האמתית, נעשה ונשלם לו. השם יתברך מחיה החיים, יוצרם ומכלכלם, ואין הבדל כלל בין החסרונות ובין היתרונות.

עיקר ההכרה של הודאת הטובה במלוי החיים הוא, שאנו יודעים שכל צרכינו עשויים, מצויים הם במציאות, ומוגשים לנו ומצויים לידינו באופן מספיק וקל. וע״פ ההטבה של המעשים והתעלות המוסר בחמלת אב הרחמים, גם הקדושה והטהרה יהיו מצויים לנו.

אבל על כל אלה מאיר הרעיון, שהתודה היוצאת מקרב מעשי ״קפחתי את פרנסתי״ (קידושין פ״ב) — ואז ע״פ התיקון המוסרי שיש ע״י המחסור ושבט העוני, ה״ז גם כן בכלל מילוי הצרכים. הנשמה היא על העושר הגדול שברחמי היוצר וחמלתו על יצור, שבמציאות ההכנה שבבריאה.

ע״פ אותה המידה העליונה הידועה לחכמה הטהורה, כבר הכין ועשה כל מה שאנחנו צריכים לו — בין בענינים הנוגעים להשלמתנו החומרית שלנו, בין בענינים הנוגעים להשלמתנו הרוחנית. כל יחיד מישראל מברך ע״ז בלב נבון: ״לי שעשה״ — המתגלה בחסד עליון בהנהגת היצור כולו.

צרכי כל.

---

הצעות לכתיבת בוקר סביב ברכת ״שעשה לי כל צרכי״:

רשימה של כל מה שלי, ששייך לי, ואני שמח בו — תכונות, מידות, ורצונות.

״ה׳ חלקי״ — מה המקומות שאני חלקי בהם, ואיך זה יכול לגדל אותי.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

איסור חדש

איסור חדש

ויקרא-אמור

וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.

יהושע ה יא

וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.

קידושין לו ב

מתני' כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ חוץ מן הערלה וכלאים ר''א אומר אף החדש.

מנחות סח ב

רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אכלי חדש באורתא דשיתסר נגהי שבסר קסברי חדש בחוצה לארץ דרבנן ולספיקא לא חיישינן ורבנן דבי רב אשי אכלו בצפרא דשבסר קסברי חדש בחוצה לארץ דאורייתא.

בית יוסף יורה דעה סימן רצג

בסוף פרק קמא דקידושין (לו:) במתניתין פלוגתא דרבי אלעזר ורבנן וכתבו הרי״ף (טו.) והרא״ש (סי' סב) וקיימא לן כרבי אלעזר דאמר החדש אסור בין בארץ בין בחוצה לארץ דסתם לן תנא כוותיה דתנן בסוף מסכת ערלה (פ״ג מ״ט) החדש אסור מן התורה בכל מקום וכן פסק הרמב״ם בפרק י מהלכות מאכלות אסורות (ה״ב).

שו״ת הרא״ש כלל ב סימן א

שאלה לדזיו ליה כבר בתיה מורי הרב רבי יצחק סגן הלוים. אשר נסתפק מורי אם הלכה כרבי אליעזר דאמר חדש אסור מן התורה בחו״ל. בהא ליכא ספיקא דהלכה כסתם משנה דמסכת ערלה (פ״ג מ״ט) ורבי ישמעאל ורבי עקיבא סברי כוותיה. ורב אלפס פסק הלכה כרבי אליעזר וכן בספר המצות ובאבי העזרי. וכן פסקו בכל החבורים דחדש נוהג בשל כנעני. ודבר תימא הוא למה לא לנהוג בשל כנעני. . כדתנן במסכת ערלה (פ״א מ״ב) הנוטע ברשות הרבים והכנעני שנטע וכו' חייבין בערלה. . וכל שכן חדש שנוהג מן התורה אף בחוץ לארץ שנוהג אף בשל כנעני.

ודברי רבי ברוך מאד הם תמוהין שכתב: ואפילו אם גדלה ברשות ישראל עתה בחוץ לארץ שאין אנו סמוכין לא״י נראה להתיר דלא גזרו אפילו מדרבנן דומי' דמעשר דלא גזרו אלא בחוץ לארץ הסמוכה לא״י, עכ״ל. ודבריו תמוהין, אפילו לפי דבריו שאינו נוהג בשל כנענים אם גדלה ברשות ישראל מה שייך כאן גזרה דרבנן? בחוץ לארץ אסור מן התורה. וראיותיו אין בהם ממש.

ור' יצחק כתב בתשובה ובספר המצות הביא אותה מה שאנו שותים שכר שעורים ואוכלים שבולת שועל סמכינן ארובא שנזרעים קודם העומר. ואבי העזרי כתב עוד טעם אחר להתירא משום דאיכא שעורים גם משל אשתקד וודאי כן הוא בכל השנים סמכינן ארובא. ועתה לפני הפסח נתתי את לבי יען שענוי שלהם (Quadragesima) היה בפרוס הפסח וגם עת הגריד היה ולא יכלו לחרוש ומיעוטא דמיעוטא נזרעו לפני הפסח ולא מלאני לבי לאסור אולי לא ישמעו לי. ואני משיב לשואלים דרשו מעובדי אדמה אם יאמרו שהרוב נזרע לפני העומר מותר ואם לאו אסור. וגם אני זכור מנעורי כבר פעמים ושלש שענוי שלהם היה בפרוס הפסח שרבותי נהגו איסור אבל לא הורו הלכה למעשה לאיסור, ואהא סמיכנא ואיני מורה איסור ומוטב שיהיו שוגגים והחרד יפרוש. ומצאתי כתוב בשם הר״ם ז״ל מה שאנו שותין שכר יש אומרים משום ספק ספיקא ספק חדש ספק ישן ואת״ל חדש שמא השריש קודם העומר. ואני אומר דבר שיש לו מתירין אפי' ספק ספיקא אסור אלא להכי שרי דבטיל בששים במים. . ואומר אני דהשומע טעה. . והדבר ידוע שהשעורים נותנין טעם במים והשעורים הם עיקר ועדיפי טפי ממלח ושאור בעיסה שהם אינם עיקר העיסה אלא נותנין בה טעם ובלא מלח ושאור נאכלת מצה ותפל. ואתה ותורתך שלום, נאום הצעיר אשר בן הר״ר יחיאל ז״ל.

שולחן ערוך יו״ד רצ״ג

א אָסוּר לֶאֱכֹל חָדָשׁ מִתְּבוּאַת חֲמֵשֶׁת הַמִּינִים עַד שֶׁיִּקְרַב הָעֹמֶר שֶׁהוּא בְּט''ז בְּנִיסָן. . וְהָאִדָּנָא, דְּלֵיכָּא עֹמֶר, אָסוּר כָּל יוֹם ט''ז. ב אִסוּר הֶחָדָשׁ נוֹהֵג בֵּין בְּאֶרֶץ בֵּין בְּחוּץ לָאָרֶץ, בֵּין בְּשֶׁל יִשְׂרָאֵל בֵּין בְּשֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים. ג תְּבוּאָה שֶׁלֹּא הִשְׁרִישָׁה קֹדֶם לְט''ז בְּנִיסָן, אֲסוּרָה עַד שֶׁיָּבֹא הָעֹמֶר הַבָּא.

הגה: וּמִכָּל מָקוֹם כָּל סְתָם תְּבוּאָה שָׁרֵי לְאַחַר הַפֶּסַח, מִכֹּחַ סְפֵק סְפֵיקָא, סָפֵק הִיא מִשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר מִשָּׁנָה זוֹ, מִכָּל מָקוֹם דִּלְמָא נִשְׁרְשָׁה קֹדֶם הָעֹמֶר (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ). וּבְמִינֵי תְּבוּאָה שֶׁזּוֹרְעִים וַדַּאי לְאַחַר פֶּסַח, כְּגוֹן בְּמִקְצַת מְדִינוֹת שֶׁזּוֹרְעִין שִׁבּוֹלֶת שׁוּעָל וּשְׂעוֹרִים לְאַחַר פֶּסַח. . אֲבָל אֵין לְהוֹרוֹת לַאֲחֵרִים בְּמָקוֹם שֶׁרֹב שְׁתִיָּתָן וַאֲכִילָתָן מִמִּינִים אֵלּוּ, כִּי מוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִין וְאַל יִהְיוּ מְזִידִין (כֵּן מַשְׁמָע בַּטּוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ ות''ה סִימָן קנ''ח).

בית יוסף יורה דעה סימן רצג

ומ״ש בין בשל ישראל בין בשל עכו״ם. כך כתבו התוספות (שם סוד״ה כל) והמרדכי (סי' תקא) בסוף פרק קמא דקידושין וכתבו דהכי משמע בירושלמי (ערלה פ״ג ה״ז) וכן כתב סמ״ג (לאוין קמ״ו) וז״ל הרא״ש בתשובות כלל שני (סי' א) אשר נסתפק מורי אם הלכה כרבי אלעזר דאמר חדש אסור מן התורה בחוצה לארץ בהא ליכא ספיקא דהלכה כסתם משנה דמסכת ערלה ורבי ישמעאל ורבי עקיבא סברי כוותיה ורב אלפס פסק הלכה כרבי אליעזר וכן בספר המצות ובאבי העזרי (פסחים סי' תקכז) וכן פסקו בכל החיבורים דחדש נוהג בשל גוים ודבר תימה הוא למה לא ינהוג בשל גוים דמאן דאמר יש קנין לגוי וכו' ורבינו יצחק כן פסק בפרק קמא דקידושין והביא ראיה מהירושלמי (קידושין פ״א סוף ה״ח) ודברי רבי ברוך הן תמוהין שכתב ואפילו אם גדלה ברשות ישראל עתה בחוץ לארץ שאין אנו סמוכים לארץ ישראל נראה להתיר ודבריו תמוהין וראיותיו אין בהן ממש עד כאן לשונו.

ב״ח יורה דעה סימן רצג

ומ״ש בין בשל ישראל בין בשל גוי. זה אינו מפורש בתלמוד. גם הרי״ף והרא״ש בקידושין (רי״ף טו א, ורא״ש פ״ק סי' סב) ובסוף פסחים (רי״ף כח א, ורא״ש סי' מ״ב) וכן הרמב״ם בפרק עשירי מהלכות מאכלות אסורות (ה״ב) כתב בסתם דהחדש אסור בחוצה לארץ. ומדכתב הרב בפרק י' דהלכות מעשר שני (הלכה ט) דערלה נוהג אף בשל גוים וגבי חדש לא כתב דנוהג אף בשל גוים אלמא דבחדש אין איסורו אלא בשל ישראל אבל לא בשל גוי. אלא שהתוספות. .

אמנם המנהג פשוט במלכותינו לנהוג היתר ואף גדולי התורה שהיו לפנינו מהר״ר שכנא ז״ל ומהר״ר שלמה לוריא ז״ל ותלמידיהם לא היו אוסרין ושותין השכר שנעשה מתבואה שלא התירו העומר זולת מקצת חסידים מקרוב נזהרו באיסור זה. ואני בימי חורפי בלמדי מסכת קידושין לפני שלשים שנה שמתי אל לבי לעיין בהוראה זו וראיתי שאינה הלכה פסוקה ושאלתי את המאור הגדול כמוהר״ר ליבא בר בצלאל ז״ל והצעתי לפניו מה שהעליתי במצודתי גם לפני שאר גדולי התורה ולא היה מי שסתר את דברי. .

ועוד דעל ראיית הרא״ש בתשובה איכא לתמוה הרבה דמה שכתב והלא ערלה וכו' וכל שכן חדש קל וחומר פריכא הוא, דמה לערלה שכן איסורו איסור הנאה ואין היתר לאיסורו ולכך החמירו בו לאסור אף בשל גוים אבל חדש דאין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו לא. .

ועוד יש להביא ראיה ברורה דהחדש מותר בשל גוים דבפרק קמא דראש השנה (דף י״ג א) איתא "בעו מיניה חברייא מרב כהנא עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו? אם תאמר דעייל ביד גוי קצירכם אמר רחמנא (ויקרא כג י) ולא קציר גוי ממאי דאקריבו דילמא לא אקריבו לא סלקא דעתך דכתיב (יהושע ה יא) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול, מעיקרא לא אכול, דאקריבו עומר והדר אכלי. מהיכן הקריבו? אמר להן כל שלא הביא שליש ביד גוי".

והשתא אי אמרת דאיסור חדש נוהג אף בשל גוים לא צריך לומר ממחרת הפסח אכול, מעיקרא לא אכול וכו', בלאו הך דיוקא נמי מצי למימר לא סלקא דעתך דכתיב ויאכלו מעבור הארץ וגו' שאם לא הקריבו היכא הוו אכלי ממחרת הפסח והלא אסור משום חדש? אלא בעל כרחך דחדש אינו נוהג בשל גוים וכיון דהשתא קא סלקא דעתך דלא הקריבו כיון דעייל ביד גוי לכך צריך להך דיוקא דממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דאי איתא דעייל ביד גוי ולא הקריבו עומר, מעיקרא אמאי לא אכיל? הלא בשל גוי אינו אסור משום חדש. אלא ודאי דהקריבו עומר משל ישראל ולהכי לא אכול מעיקרא משל ישראל, מהיכן הקריבו? ומשני שלא הביא שליש ביד גוי הרי מוכח להדיא דמדאורייתא אין איסור חדש אלא בשל ישראל.

גם ראיתי תשובה למהר״ם מעיל צדק בין ההגהות דמהרש״ל. . וגם בהלכות גדולות משמע דחדש אינו נוהג בחוצה לארץ בשל גוים ושמא משמע להו דהלכה כתנא קמא דרבי אליעזר בפרק קמא דקידושין עכ״ל התשובה. ואפשר שעל תשובה זו סמכו הגדולים שלפנינו אבל לפע״ד נראה ברור דאף על גב דהלכה כרבי אליעזר, אין לאסור בשל גוים מעיקר ההלכה ואפשר נמי דר״י גופיה לא כתב כך להלכה למעשה אלא שכך נראה מהירושלמי שלא לחלק, והגדולים שבאו אחריו הוסיפו וכתבו לאיסור בסתם. אבל לאחר העיון יראה דמותר מדינא כדפרישית. ולכן אין לשום גדול להורות הוראה לאיסור היפך המנהג שנהגו על פי גדולי ישראל להיתר, ומי שרוצה להחמיר לעצמו מדת חסידות הוא ולא יורה לאחרים דלא ליתי לאינצויי ודוקא במי שהורגל בשאר פרישות ומפורסם לחסיד רשאי לנהוג לאיסור גם בזו.

ביאור הגר״א יורה דעה סימן רצג

(ב) איסור כו'. כ״פ כל החיבורים הראשונים ודלא כסה״ת וכבר תמה הרא״ש עליו. . ודברי בה״ג כאן טעות גדול הוא וא״צ להשיב עליהן וגם מ״ש בשם ב״ח הב״ח כשיטתו דס״ל אינו נוהג בשל עובדי כוכבים וכבר הכו על קדקדו כל האחרונים, ושגגה יצאה מתחת ידו וטובה, ה״ל לבה״ג כאן השתיקה. ומ״א (ס״ס תפ״ט) רצה ליישב דברי סה״ת אבל דבריו דחוקים מאד, וכתב בעצמו שרצונו ליישב המנהג אבל בעל נפש כו', אבל אין דבריו כדאי אפי' ליישב המנהג.

ט״ז יורה דעה סימן רצג

ומו״ח ז״ל כ' שיש הוכחה ברורה דבשל עובד כוכבים אינו נוהג חדש. . עכ״ל. ואני אומר נפשו בטוב תלין אבל לא דק בדברים אלו דמה שהקשה למה לא הקשה בגמ' מהיכן אכלו והלא אסור משום חדש אין בזה אפי' התחלת קושיא דאפשר שמתבואה ישנה משל אשתקד אכלו, דאפשר דנתברר להם שזאת היא תבואה ישנה. . אלא הדבר ברור דאף בשל עובד כוכבים אסור.

ש״ך יורה דעה סימן רצג ס״ק י

מוטב שיהיו שוגגין כו'. אבל אם רוב שתיית המדינה יין וא״צ לשעורים ושבולת שועל רק לפעמים למאכל וליתא דוחקא דציבורא במידי להפריש מאיסור חדש היכא דליכא אלא חד ספיקא שמא של אשתקד שמא של שנה זו מצוה למחות בהמון עם להורות להם לאיסור דס״ס אין כאן. . ובס' לח״מ סוף מסכת תרומות האריך למצוא היתר על שכר שעורים הנעשה מחדש מטעם שהמשקה היוצא מהן מותר וצריך להתיישב בדבר כי מתשובת הרא״ש ריש כלל ב' ומתרומות הדשן הנ״ל ומשאר פוסקים משמע שאסור. והב״ח האריך להוכיח דחדש אינו נוהג בשל עובדי כוכבים וכל דבריו תמוהים ודברי בעלי התוספות וסייעתם נכונים וראיותיהם ברורות דנוהג בשל עובדי כוכבים ובפרט הראיה שהביא הב״ח מהש״ס דפ״ק דר״ה דף י״ג ליתא, דהתם אי לאו האי דיוקא דממחרת הפסח אכול, מעיקרא לא אכול ה״א דאכלי ישן א״נ משום דבפ״ק דקידושין איכא תנא דס״ל דמושבותיכם אתי שלא נאסרה עד אחר ירושה וישיבה. . דאין חילוק ונוהג בשל עובדי כוכבים.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

מצה שאולה וגזולה - ומעלת קניין במצווה

בס״ד כהן רועי הרב / מוריה כנסת בית / תשפ״ג הגדול שבת דרשת

ושאולה– גזולה מצה וחיבת המצות קניין

י סימן ב פרק פסחים מסכת רא״ש ח

אסי רב אמר [ דף ר לדברי שני מעשר של מצה ע״א] 'לח

הוא גבוה ממון מעשר ב): (נד, דקדושין שני בפרק (דאמר מאיר רש״י). אדם אין חובתו ידי יוצא אדם חכמים לדברי בפסח חובתו ידי יוצא

מצתכם? כתיב לא והא בפסח. אתיא5 יימר רב אמר "לחם," "לחם" עוני" הכא״לחם כתיב התם" וכתיב והיה

הארץ" מלחם באכלכם כאן אף משלכם להלן מה

משלכם. דאין מהכא משמע גזולה, במצה יוצאין להו אית דרבנן

שוה, גזירה שפיר רבי10 בפ' מקובלת זו שוה דגזירה והשעורין דהחיטין מתניתין ההיא על ב) ע (ד' ישמעאל

בחלה, חייבין אלו הרי ושיפון שועל והשיבולת והכוסמין

בגמרא, עלה וקאמרי אתיא״לחם" ר״ל אמר מה״מ

ממצה: "לחם" הארץ" מלחם באכלכם הכא״והיה כתיב

עוני." התם״לחם תיב וכ דמצת15 להו אית דרבנן אלא שלכם, הוי שני= =מעשר מע״ש היא לכם דלאו גזולה אבל

בה נפיק. לא ליה מסייע לימא דקאמר דסוגיא מסקנא מוכח וכן עריסותיכם דכתיב עיסה שאני פליג נמי בהך פליג מדהכא וגזול20 שני מעשר מינייהו וממעטינן זימני תרי עריסותיכם גבי הכא אבל שאול למעוטי לכם חד אלא כתב דלא אתרוג לאכילה ליה דאיתיהיב שני מעשר אבל דאתא הוא וגזול חשיב לא גזול עלמא דלכולי אלמא ביה דנפיק נמי הכי

אדם דאין מצה) ' מהל (פ״ו ז״ל הרמב״ם כתב וכן לכם.

גזולה… במצה יוצא 25 ז ו, ומצה חמץ רמב״ם מצה באכילת חובתו ידי יוצא אדם אין לו אסורה שהיא או תרומתו נטלה שלא ראשון מעשר או טבל שאכלה כגון בה30 יוצא המזון ברכת עליו שמברכין כל הכלל זה שגזלה, יוצא אין המזון ברכת עליו מברכין שאין וכל חובתו ידי חובתו ידי. בה

ז ו, ומצה חמץ משנה מגיד

שגזלה או מ״ש אבל בירושלמי הוא אסור35 גזולה מצה תני הדא ה' נאץ ברך ובוצע שם על אושעיא א״ר עליה לברך אין אמר ר״י לו חייב הוא דמים בסוף אבל בתחלה דתימר

אילא א״ר עבירה מצוה אין אמר יוסי ר' מצוה ה עביר לאו ואם מצות הן הרי כמצותן עשיתן אם המצות אלה

ע״כ מצות. אינן 40 הוא דמים בסוף אבל שאמרו ממה שכתב מי ראיתי אבל

לו חייב בדיעבד בה יוצא גזולה מצה ש״מ כתיב לא דהא

ע״כ. מצתכם כן נראה אינו הירושלמי וסוף יצא לא אלא

ודאי פת ועשאו קמח או חטים גזל אבל מצה ל שגז והוא נ״ל כך לו חייב הוא לבד ודמים בשינוי שקנאן: יוצא 45 פירוש עם ירושלמי תלמוד ה א, חלה נפש, ידיד רַּבִי אָּמַּר עָּלֶיהָּ. לְּבָּרְֵך אָּסּור גְּזּולָּה מַּצָּה תַּנִי

שֵם עַּל הֹושַּעְּיָּא ג י, (תהלים )שנאמר נִאֵץ בֵרְֵך ּובֹצֵעַּ

דְּתֵימָּא הַּדָּא יֹונָּה רַּבִי אָּמַּר ה'. שאינו50 שאמרת זה כי, האכילה שלפני ברכה היינו בַּתְּחִילָּה רק זה מברך, לֹא בַּּסֹוף אֲבָּל היא וגזולה שלו אינה כשמברך אבל שלו על ומברך שקנאה כיון יברך האכילה שלאחר, ברכה

ואומר חולק אָּמַּר יֹונָּה רַּבִי לֹו! חַּיָּיב הּוא דָּמִים ורק מִצְּוָּה עֲבֵירָּה אֵין הבאה55 מצוה זו כי יברך לא בסוף גם במלים ואומר יונה ' ר כמו סובר אָּמַּר יֹוסֵי רַּבִי. בעבירה

עֲבֵירָּה מִצְּוָּה אֵין אחרות בעבירה הבאה מצוה אין

. מצוה הַּמִצְֹּות אֵלֶה לד כז, הִילָּא)ויקרא רַּבִי אָּמַּר (

מִצְֹּות הֵן כְּמִצְּוָּתָּן עֲשִיתֶן אִם וכו ה' צוה 'אשר

בעבירה באות אם לָּאו וְּאִם כמצות נחשבות אֵינָּן60. מִצְֹּות

ה א, חלה רידב״ז ובוצע ע״ש אר״ה עלי' לברך אסור גזולה מצה תני בסוף65 אבל בתחלה דתימא הדא יונה א״ר וגו' ברך משום המזון ברכת הוא בסוף פי'. לו חייב הוא דמים

קניא דלעסי': דכיון

… דלא משום הוא איסור אכילת על מברכין שאין והטעם

אכילה איסור אכילת חשיב בהרמב״ם במ״ע כ״ז כמבואר אסור70 גזולה דמצה קאמר וע״ז שם עיין ברכות ה' ז״ל לענין אכילה חשיב דלא עלי' מברכין דאין ן וכיו עלי' לברך חשיב שיהא אפשר דאי מצה לענין אכילה חשיב לא ברכה

דידן ממתניתן כדמוכח זה לענין ולא זה לענין. אוכל הרי דראב״י ברייתא ע״א צ״ד דף ב״ק במס' איתא וכה״ג ממנה75 והפריש וכו' ואפאה טחנה חיטין של סאה שגזל כמו דזהו חלה הפריש ו נקט לפיכך מברך כיצד חלה והפריש ראב״י נקט וכן גזולה במצה הזאת הברייתא הוי לא לברך יכול דאינו וכיון מברך כיצד אבל חלה ממנה

שוין וברכה ומצה דחלה תנינן דידן במתניתן דהא: חלה

80 ה א, חלה (ירושלמי) הש״ס גליוני עלי לברך אסור גזולה מצה תני 'שם ברכת פי' נ״ב,

מצוה בה לצאת דאסור רק הברכה דווקא ולאו א״ר כו' בה לצאת אסור דלכתחלה היינו בתחלה דתימא הדא יונה

אם85 פי' בסוף אבל מחדש וגוזל אותה מכלה דבאכילתו נ לא (ותיבת לו חייב הוא דמים מצוה לשם ואכלה 'עבר ונתחייב בשינוי בלעיסה דקנאה פי' למחוק) דצריך

המצוה אכילת וקיום שלו שה נע המצה גוף אבל דמים שלו היא המצוה בשעת ושפיר במעיים או בגרון היא

שפיר. בה ויוצא 90 ה א, חלה תמר עלי ה שמנאץ הסיבה לבאר נראה '. ה נאץ ברך ובוצע 'ע״ש פ״ל בויק״ר ביאור וביותר ה״א פ״ג סוכה הירושלמי עפ״י

אדם95 לוי רבי אמר פסול הגזול שלולב הטעם שמפרש, ס״ו, ברוך הקדוש לפני צווח גזול היה ואם בו לזכות לולב לוקח אוי אומרים השרת ומלאכי אני חמוס אני גזול ואומר הוא

לזכות ברך הוא כאן ואף. קטיגורו סניגורו שנעשה לזה לו הוא ברוך הקדוש לפני צווחת הגזולה המצה ברם בו

קטיגורו נעשה וסניגורו ה' מנאץ נמצא אני, . גזולה 100 רבי לו חייב הוא דמים בסוף אבל וכו' ר״י אמר אין אומר יוסי רבי מצוה עבירה אין אמר יונה

וכו… עבירה 'מצוה הנימוקים הבדלי בביאור נ״ל והנה

הבאה למצוה יונה רבי יוסי, ורבי יונה רבי בין בעבירה הרמב״ם105 דברי עפ״י ביאורו מצוה" עבירה "אין אומר בעבירה הבאה מצוה וכו ה״ז פ״ה מזבח איסורי )'(הלכות פסולה והמצוה מתקבלת ואינה שונאה הוא ברוך הקדוש

מצוה "אין אומר יוסי רבי ולם היטב…א שם, עיין עבירה ע״י להעשות יכולה מצוה אין כלומר עבירה",

מצוה אינה ומראש הילא110 רבי רבו מדברי זה ומנמק זו הלכה שאין כלומר וכו', המצות אלה דכתיב שאומר

זאת. . למדים אנו ממקרא אלא מסברה. באה

בס״ד כהן רועי הרב / מוריה כנסת בית / תשפ״ג הגדול שבת דרשת

ט ח- סעיף תנד סימן חיים אורח השולחן ערוך

ח סעיף וז״ל גזולה במצה חובתו ידי יוצא אדם אין הרמב״ם בפ״ו לו5 אסורה שהיא במצה חובתו ידי יוצא אדם אין ז' דין … עכ״ל והרא״ש דאינו ג״כ כתב י״ח] [סי' שעה כל בפ' מחלה ילפינן דמצה שלכם דאינו משום גזולה במצה יוצא

דבעינן [ל״ה. ] בגמ' שפיר חשיב שאולה אבל ע״ש משלכם

בו ויוצא שלכם סק״ג ][ט״ז קמח10 או חטים גזל אם אבל מצה כשגזל דווקא בגזולה וגם חובתו ידי בה יצא מצה ועשאו ודמים בשינוי קנאה שהרי

לכם משום הרא״ש לטעם וזהו לו חייב הוא: לבד

ט סעיף מה ולפי ברכה משום הטעם שתלה להרמב״ם אבל

קנאו15 אם דאפילו לולב לענין תרמ״ט סי' ן לקמ דקיי״ל מצה חובת יצא לא ה״נ א״כ עליו יברך לא בשינוי

להרמב״ם…

א לה, סוכה הריטב״א חדושי

אלא לחם20 לחם דאתיא ואסיקנא מצתכם כתיב מי מצה גזולה מצה טעמא) (מהאי בפסח פסלו ובירושלמי. 'כו ביאוש דקנייה בעבירה הבאה מצוה לה דהויא (ו)משום

באה שאינה פי על ואף, כדלעיל מצוה של רשות ושינוי דילן ובגמרא, בעבירה הבאה מצוה משום בה אית לרצות

משום כלל התם הא אדכרו לא דסברי25, לה משכחת דלא דמכי ב ל' (כתובות נערות אלו בפרק כדאמרינן )'לה לנגזל ואין הוא אהדורי בר דלאו קנייה בפומיה לעסיה

דעביד ומעיו גרונו הנאת בשעת ליכא ותו, דמים אלא בעבירה הבאה מצוה משום ולא לכם משום לא מצוה נמי30 לה משכחת ולא וסוכה, לולב גבי לעיל כדפרישנא בעינא הדר דלא במידי כה״ג דשאולה שאולה, ה במצ ביה קרינא ולכם הוא גמור לוה של וממונו היא, הלואה

מאיר… דרבי ואליבא שני במעשר לה, אלא משכחת ולא

ד תנד, פסח הלכות חיים אורח 35 ד סעיף דברים במה גזולה. במצה חובתו ידי יוצא אדם אין ועשאו קמח או חטים גזל אם אבל מצה; כשגזל אמורים,

לו חייב הוא לבד ודמים בשינוי, שקנאה בה, יוצא. מצה,

תר.)מ״ט סימן ריש ע״ל ברכה (ולענין 40 תנד סימן חיים אורח יוסף בית

… הרוקח בשם ו) (אות ו' בפרק מיימוניות הגהות כתבו שלי מצה לידו שיגיע מי כל לומר ללמד שטוב רפא) (סי' (מב45 וערבה לולב בפרק כדאמרינן במתנה לו היא ): הרי לו הוא הרי לידו לולבי שיגיע מי כל לומר אותן מלמדין

: במתנה

ב אות תנד סימן חיים אורח תשובות פסקי

בעה״ב50 שלחן על הסמוך, אורח לענין הפוסקים ודנו בעה״ב ממצות ואוכלים, הוריהם אצל לחוג הבאים ובנים

חסר ולכאורה המצות, להם יקנה בעה״ב ש מבלי."ב״לכם שכתבו יש ואכן להקפיד יש שאכן ויתן יקנה שבעה״ב גמורה55 במתנה המצות את הגדולים ובניו לאורחיו יכול שאינו מתנה כי ולהקדישו, למוכרו אף (שיוכלו מ״ח בנדרים כדאי' מתנה שמה אין ולהקדיש,)למכור

כתבו מהפוסקים רבים אמנם שאין העולם ג מנה לישב

כך על, מקפידים במצה "לכם" בפירוש כתוב שלא, כיון בלי60 שאוכל כיון לומר יש לכן מחלה, גז״ש ילפינן אלא

נתכוונו לא אם אף הוא, בעה״ב ובדעת מחאה, שום קנין מעשה שצריך נאמר אם ואף ממש, ולקנות, להקנות ושפיר כקנין, הוא הרי ובלעו ולועסו לפיו שמכניסו בזה

מצה חובת ידי יוצ. א יתנו65 נשואים ובנים שאורחים הוא ויפה טוב מקום, ומכל סכום איזה שיאכלו המצות עבור פרוטה) שוה (לכה״פ מן קנין שהוא מעות בקנין בהם לזכות כדי הסדר, בליל

ג אות וכדלהלן.'התורה,

ויקחו70 מאמר תרומה שת פר שמות לזוהר- הסולם פירוש לח לה- אות תרומה לי

לה ][אות הא תימא ואי לכו כתוב, הרי תאמר ואם וכו': וחלב יין מחיר ובלא כסף בלא שברו ולכו ואכלו. שברו הוא ברוך הקדוש של השתדלות והוא בחנם, שהוא, הרי אלא75 ומשיב כן. שמכונית התורה פירושם וחלב יין כי מי כל התורה, השתדלות של השתדלות בה. זכה שרוצה בלא בו זכה שרוצה מי כל אותו, לדעת הוא ברוך הקדוש העומדת הוא ברוך הקדוש השתדלות אבל כלל. שכר שלא משום וריקם, בחנם אותו לקחת אסור במעשה, הקדושה80 של רוח עליו להמשיך כלל ההוא במעשה יזכה שלם בשכר. אלא

לו ][אות דאוליף דחרשי בספרא כשפים, בספרי:'וכו כל כתוב, המלך, לשלמה השדים, מלך אשמדאי, שלמד ולהכניע הטומאה רוח ממנו להעביר להשתדל שרוצה מי צריך85 בו, להשתדל שרוצה ההוא מעשה דס״א, האחר רוח בין ממנו, שמבקשים מה כל שיתן מלא, בשכר לקנותו תמיד מזומן הוא הטומאה שרוח משום רב. ובין מעט

אדם בני מכריח כי תשלום, בלא נמכר ו ובריק, בחנם עמהם לדור הסתות בכמה אותם ומסית עליהם. שישרה

עמו משכנם שיעשו אותם מטה דרכים. בכמה 90 לז ][אות לאו קודשא ורוח אינו הקדושה של ורוח וכו': ובטהרת ורבה, גדולה ובהשתדלות מלא בשכר אלא כן

לו אז וגם ונפשו, לבו ובחפץ משכנו, ובטהרת, עצמו, הוא זה, כל ועם עמו. משכנו שישים אותו להרויח שיוכל ואם95 ולשמאל, לימין לנטות שלא הישר, בדרך ללכת צריך עוד יוכל ולא ממנו, ומתרחק מיד, ממנו מסתלק הוא לא,

כבתחילה אותו. להרויח

לח ][אות כתיב דא ועל לי ויקחו כתוב זה ועל וכו':

על שנתגבר איש, שנקרא ממי היינו איש, כל מאת תרומה איש נקרא יצרו על שמתגבר מי שכל. יצרו, ידבנו100 אשר ומשיב לבו. ידבנו אשר מהו לבו, ידבנו אשר שואל, , , לבו לבי אמר לך כמש״א הוא. ברוך הקדוש בו שירצה. אלא בהקב״ה נאמרו כולם לבו. וייטב לב. וטוב לבבי. , צור

אף. שלו הרצון כלומר הוא, ברוך הקדוש של הלב דהיינו ממנו הוא. ברוך הקדוש של הלב הוא לבו, ידבנו אשר, כאן 105 הוא ברוך הקדוש נמצא שם כי, , תרומתי את תקחו אחר במקום ולא בו, . ששורה

ד פרק האהבה שער חכמה ראשית הדביקה110 היא והתאוה שהרהור האהבה לענין ולעניננו רעותא והוא החשיקה היא ורדיפה ואהבה וכאן דלבא. למירדף דלבא ברעותא לקמן ע״ה הרשב״י לשון נעתיק המבוקש החפץ תכלית הוא שהמעשה חפץ הוא ומעשה מה והיינו ואהבה תאוה מתוך אלא רדיפה שאין ונמצא

שפירש החשק תוליד האהבה מצד כי ע״ה115 הרשב״י וביאר השכינה האדם שיקנה דרך כי קכ״ח) דף תרומה (פ'

כי שם אמר דלבא רעותא ר העיק הוא בו שתשרה שיעשה אותו ומפתים בחנם באדם שורות הקליפות דקודשא רוחא אח״כ ואמר עמו לדור שיבא כדי מעשה

בס״ד כהן רועי הרב / מוריה כנסת בית / תשפ״ג הגדול שבת דרשת

הכי לאו שלים באגר אלא וסגי רב ובאשתדלותא דמשכניה ובאיתדכאותא דגרמיה ובאיתתקנותא דישוי ליה למרווח דיכיל ולואי ונפשיה דלבא וברעותא

עמיה…עכ״ל… מדוריה שאמר" הקודמות וההכנות ובאישתדלותא5 שלים באגר וסגי" רב הפסוק כלל זה וכל הדבקות אל הכנות כלם

יצרו על הגובר הוא שאיש כמ״ש איש כל מאת באמרו האמורות אלו הם יצרו על לגובר שצריכות וההכנות לעיל שפי' כמו הדביקות הגורמים והם המאמר בתחלת שהוא10 הקליפות ממנו שיפריד לא אם שידבק אפשר שאי היצר הכנעת קנה ענין על שכוון איפשר שלים באגר ופי'

דהיינו חבר לך בדמים קנה היינו וסגי רב ובאישתדלות

ענין מב הזריזות הקודש. רוח לידי יאה

הערה15 טז פרק ערות ה ב- ק חל חסד אהבת חיים- חפץ תוכחת וזהו ***) בעת שדרכן האנשים לאותן מגולה תוכחת וזהו ***) בהמ״ד הוצאות לצרכי ובהמ״ד בבה״כ עליות שמוכרין כדי לעצמן מנין ועושין יוצאין הם וכה״ג ונרות לעצים יחשבו20 שלום ובלבם ע״ז מעות להוציא יצטרכו שלא טעות וכמה בחנם ונרות ועצים בה״מ להם שיש לנפשם

ידעו שלא האנשים אלו טועין תלויה המצוה שעיקר הלא העליות לבד העליות הקונים כי עליה מעות בהוצאת גדול שכרם וכמה לבהמ״ד ועצים נרות קונים בהמעות

התורה החזקת בכלל זהו כי זה. עבור לענין25 המזרז גם הכנסת ממעט שבזה כלל עושה הוא יפה לא המנין עשיית הקולר לבהמ״ד נרות או עצים אח״כ יחסר ואם בהמ״ד

מזה ירחק נפשו השומר ע״כ ח״ו בצוארו: תלוי

פ מלובלין- הכהן צדוק ר' תרומה פרשת שמות צדיק רי 30 וגו לבו ידבנו אשר איש כל מאת תרומה לי ויקחו.'[ב]

ד (משלי דכתיב הוא,'דא ה א') ל״ג, זו (פרשה רבה במדרש עמה נמכרתי כביכול וגו' לכם נתתי טוב לקח כי ב')

טוב… לקח נקראת התורה וכו' לי ויקחו שנאמר במתן וכן מורה35 שהוא ונשמע נעשה ישראל אמרו מקודם תורה שיש אהבה ורוב החשק ידי על תורה להדברי שיזכו

להם… ויקחו ודרשו טוב לקח ונקרא לתורה זכו זה ידי ועל יתברך ה' שיהיה שלזכות והוא עמה. נמכרתי שכביכול לי

מה פי על והוא במחיר להיות צריך אל ישר בני בתוך שוכן איש40 כל מאת ע״א) סוף (קכ״ח זו פרשה בזוה״ק שמובא דאתגבר מאן וכל יצריה על דאתגבר איש דאיקרי מההוא

איש… איקרי יצריה. על כמו חשק היינו דיצר אמרנו דכבר

הימים- (דברי שנאמר י״ח כ״ט, )א לבב מחשבות ליצר שיושאר כמו דשמעתא לחדוותא חשק להיות ונברא עמך לשמש45 נברא והנחש א) קל״ח ח״א (זוהר לעתיד גם ממנו להיות ונברא ב) נ״ט (סנהדרין אכתו מל לעשות לאדם לו ואדון איש נקרא הרע היצר על המתגבר וכל. עבדו.

למעלה… בזוה״ק שמובא וכמו במצוות דהשתדלות והיינו כסף מחיר בו דשייך יש עשה מצוות במחיר. להיות צריך מחיר50 ידי על הוא תעשה לא ממצוות ופרישות כפשוטו. במצוות וכן יתברך ה' לכבוד ותאוותו חשקו. שיבטל בודו לכ הממון וחשק תאות לכוף העיקר בכסף הנקנים

. יתברך

ב ו, ויקרא 55 הִוא עֹלָּה ה תֹורַּת זֹאת לֵאמֹר בָּנָּיו וְּאֶת אַּהֲרֹן אֶת צַּו ָּ(ב)

וְּאֵש הַּבֹקֶר ד ע הַּלַּיְּלָּה כָּל הַּמִזְּבֵחַּ עַּל מֹוקְּדָּה עַּל ַּהָּעֹלָּה

בֹו תּוקַּד: הַּמִזְּבֵחַּ

ב ו, ויקרא רש״י 60 ולדורות מיד זרוז. שון ל אלא צו אין אהרן- את צו (ב) בו שיש במקום לזרז הכתוב צריך ביותר שמעון ר' אמר

כיס: חסרון

ליקוטים שלמה תפארת 65 פי על הנ״ל ד'. צוה אשר כל ויעשו יבואו בכם לב חכם וכל על הוצאות מוציא אם דהיינו מצות יקח לב חכם הכתוב

וזה הוא ברוך הבורא לפני חשובים הם אזי ד'. מצות

טוב שאמר אם היינו וכסף זהב מאלפי פיך תורת לי אצלי70 וחשובים טובים הם אזי זהב אלפי עליהם הוצאתי חשובים אינם הם בחנם שהם המצות אך שכתוב כמו ומרבה מצות יקח לב שחכם דהיינו ילבט. שפתים ואויל בהם שאין המצו' רק ועושה הולך ואויל עליהם. בהוצאות

בחנם באים שהם מתו ודוג תהלים אמירת כמו כיס חסרון

. לידו… כל75 ויעשו יבואו בכם לב חכם וכל הכ' כוונת וזה וכילי קמצן שהוא דמי מצות התרי״ג כל דהיינו צוה אשר המצות אבל בחנם שהוא מה רק המצות עושה אינו

יקח לב החכם אבל עושים. אינם מרובים ם דמי שצריכים שהם מהמצות יותר בעיניו ים חשוב הם אדרבא מצות

. בחנם. . 80 קצט אות דפרקא אגרא הלז הזהר מדברי למשמע איכא גברוותא הלכתא. וכמה

למינדע ואישתדלותא דאורייתא אישתדלותא 'א לקוב״ה להוציא85 צריך ואין בחנם אפילו למצוא יכול השתדלות אבל דוקא, ע״ז מעות המצות מעשה צריך

מעות ע״ז שיוציא, דוקא וטלית תפילין המניח דומה ואינו דנסתפקו הא ולפי״ז שלו, תפילין למניח שאולין והוא שלו טלית הצורך לעת אדם ישאיל אם הפוסקים מבואר90 דהרי כן, יעשה דלא נראה שאולה, טלית על יברך ליה לנטלא אסיר בעובדא דקיימא אישתדלותא בזהר

כל קיימא באיסור בודאי אסי״ר דקאמר וכיון במגנא,

שי״ג רפ״א רמז לקמן [עי' לו. שאפשר. ]זמן מצוה מצות, ב' לפניו יזדמנו אם הזהר מדברי נשמע ב'

ביותר95 ישתדל בחנם ואחת מעות, להוציא יצטרך, אחת להכניס כיבוד כגון, מעות להוציא שיצטרך מצוה באותה בידו יכולת יש וכך כך ובין לתורה, שיעלה או לברית,

ותעשה בממונו במצוה ישתדל בממונו מצוה, לקיים הדבר ותתבונן אודיעך ואגב אחרים. ידי על הזאת המצוה והם100 מושלמים שאינם אנשים הרוב עפ״י שתראה מה שבדורינו המוכסנים רוב ואפילו רעות, במדות שקועים לעשות משתדלים התורה כל על לעבור חשודים הם אשר

, חילה ת לתורה ושיעלו הבן, את למול כגון בחנם, המצות כזאת כשתראה זה, עבור עושים ומריבות קטטות וכמה רצונם105 באם כי קיטמא, מלאים כדים הם אשר תדע מצות לקיים לפניהם הארץ כל הלא למצוה, וחשקם

וכיוצא חסד וגמילות בצדקה. בוראם מעשה ע״י לפעול האדם ירצה אם הזהר, מדברי נשמע ג'

כעס כגון רעות, מדות ממנו להעביר המצות, , וגיאות רעות110 המדות שכל ושנאה, וקנאה בה, שמורגל ותאוה מסאבא הרוח עצמו על שהשרה מחמת לו, באים

איזה כשיקנה אזי מסאבא, הרוח ממנו להעביר וכשרוצה ראשון בפעם ממנו שיבקשו מה כל יתן. מצוה ובריקני״א במגנא ליה לנטלא אסור בזהר שמבואר מה ד'

הוא במגנ״א רמ״ז, ה בזה פי' לשון, כפל הוא הנה, בחנם 115 דצריך הוא בריקני״א מקודם המעות להכין אני זה ויאמר

עיין המעות על הקדושה תחול "ז ועי פלונית, למצוה מכין

שם.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות