טו באב הוא לא יום האהבה

# ט״ו באב / הרב חנן שוקרון — יום לא הוא אהבה

אם אנחנו מבינים את שלנו ברצינות — אלא לא מגזימים — נזכה לציין את הערב ביום השמח ביותר בלוח היהודי.

לפי חז״ל: ״לֹא הָיּו יָמִים טוֹבִים לְיִשְרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב. ״ (!)

נשאלת השאלה: למה? מה יש ביום הזה שהופך אותו לשמח כל כך ומיוחד?

**1. הסיבה הבסיסית לשמחה ביום זה: שידוכים. **

״בְּנוֹת יִשְרָאֵל יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. ״ על פי המסופר בנביא (שופטים כא), ישנו חג הנחגג ״מִיָּמִים יָמִימָה״, שלמי שאין לו אישה ״יִפְנֶה לְשָׁם״. ובאותו תאריך גם הותרו בני בנימין הנותרים ממלחמת פילגש בגבעה לקחת להם נשים מישראל.

מה היה המניע של עם ישראל להשיא להם נשים? הדבר מפורש שם בנביא: ״וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְרָאֵל״ — דהיינו, לדאוג להמשיך את זרעם. אם כן, השמחה הגדולה שצוינה ביום זה היא שמחת ההמשכיות.

**2. אירוע נוסף שקרה באותו יום: **

״בִּטֵּל הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה אֶת הַפְּרוֹזְדָּאוֹת שֶׁהוֹשִׁיב יָרָבְעָם בֶּן נְבָט עַל הַדְּרָכִים. ״

רקע היסטורי: לאחר פטירת המלך שלמה, התפצלה מלכות ארץ ישראל לשני בתי מלוכה — ״מלכות יהודה״ ו״מלכות ישראל״. ירבעם בן נבט, המלך המתפלג הראשון, חשש שבני ממלכתו יעלו לרגל לירושלים הנמצאת בשטח יהודה, וכך יאבד חלק מהנתינים שלו. לכן קבע ״פרוסדאות״ — שומרי גבול שאסרו בכוח על בני ממלכת ישראל לעלות לרגל לירושלים שבממלכת יהודה.

חוק זה נשמר על ידי כל מלכי ישראל, עד שהושע האחרון ביטל אותו והסכים לכל המעוניין לעלות לירושלים — לראשונה מאז פיצול המלוכה. דבר זה סימל אולי את ניצוץ האחדות היחידי לאורך כל תקופת המלוכה המפוצלת. סיבה אכן לשמחה.

**3. ציון דרך אחרון ביום זה, אך ראשון מבחינה כרונולוגית, לוקח אותנו אחורה כמה אלפי שנים — לזמן בריאת העולם. **

גם אז, באותו תאריך, צוין באופן מיוחד על ידי ״בני יששכר״. בהנחה שהלכה כרבי אליעזר, שהיום הראשון לבריאה הוא כ״ה באלול, והאדם נברא בא׳ בתשרי — לימדונו חכמים כלל קדמון (סוטה סו): ״ארבעים יום קודם יצירת הולד יוצאת בת קול ואומרת: פלוני בת פלוני לפלוני. ״

לפי זה יוצא שהיום שבו ה׳ יתברך ״שידך״ את העולם למציאות הוא ט״ו באב — 40 יום פחות מכ״ב באלול. הבורא גונז ביום זה, בצדקתם, את סגולת הזיווג.

---

ט״ו באב אינו ה-Valentine's הדתי. הוא ציון דרך של אחדות, המשכיות והקמת משפחה — בין אם זה חיפוש אחר בן זוג, חיזוק התא המשפחתי הקיים, או בניין האופטימיות.

ביום הראשון לאחר החורבן, הקמת משפחה מורכבת משלושה אלמנטים: המשפחה שהיא השורש, האחדות שהיא המשימה בהווה, וההמשכיות שהיא העתיד והחוסן.

כיום יש מאבק קשה בין רוח אנשים ותרבויות ורעיונות שאינם רואים כל אחד מאלו — תנועות נגד להתחתן, נגד הבאת ילדים לעולם, ובוודאי פירור הלאומיות הישראלית מבית ומחוץ.

יהי רצון שנתחזק בערכים אלו היום ונגבר. ט״ו באב שמח, בשם השם.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

אור החיים הקדוש 40 - פרשת ואתחנן תשפב

הק החיים אור בפי' שבועי 'שיעור עה״ת– תשפ״ב ואתחנן 'פר │ בנימי הרב טבדי ן

ד פרק דברים

)(כו לְרִשְתָּה שָמָּה הַיַּרְדֵּן אֶת עּבְרִים אַתֶּם אֲשֶר הָאָרֶץ מֵעַל מַהֵר תֹּאבֵדוּן אָבֹד כִּי הָאָרֶץ וְאֶת הַשָּמַיִם אֶת הַיּוֹם בָכֶם ֹהַעִידֹתִי

תִּשָּמֵדוּן הִשָּמֵד כִּי עָלֶיהָ יָמִים תַאֲרִיכֻן: לֹא )(כז אֶתְכֶם ה' יְנַהֵג אֲשֶר בַּגּוֹיִם מִסְפָּר מְתֵי וְנִשְאַרְתֶּם בָּעַמִּים אֶתְכֶם ה' וְהֵפִיץ

: שָמָּה )(כח יְרִיחֻן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יִשְמְעוּן וְלֹא יִרְאוּן לֹא אֲשֶר וָאֶבֶן עֵץ אָדָם יְדֵי מַעֲש: ה אֱלֹהִים שָם וַעֲבַדְתֶּם ֵ )(כט

(ל) נַפְשֶך וּבְכָל לְבָבְךָ בְּכָל תִדְרְשֶנּוּ כִּי וּמָצָאתָ אֱלֹהֶיךָ ה' אֶת מִשָּם: ָוּבִקַּשְתֶּם בְּאַחֲרִית הָאֵלֶּה הַדְּבָרִים כֹּל וּמְצָאוּךָ לְךָ בַּצַּר

בְּקֹלו וְשָמַעְתָּ אֱלֹהֶיךָ ה' עַד וְשַבְתָּ: ֹהַיָּמִים

ואתחנן פרשת החיים אור

ובקשתם כתובים ב'. וגו לך בצר וגו' לבבך בכל 'וגו'

תשובה: הדרגות ב' יש כי דע ביאור צריכין אלו הבאים יש

הבורא עם חיובם כירו שי מעצמן עושים שישראל תשובה יצר שר א יסורין ידי על שעושים תשובה ויש יצרם. ויכופו לב. מכאב ויצעקו האויב להם

העושה כנגד, ישראל כל אל משה דיבר הדרגות ב' וכנגד

אמר נוגש קול שמע שלא הגם תשובה את משם ובקשתם

אלהיך ה' אלהיהם לחיבת הלבבות, שיתעוררו, ומצאת

ועבדתם בסמוך כאמור חמורות עבירות בידך שיש והגם

וגו אחרים אלהים 'שם מהיסורין אתם פטורים כן פי על אף

והטעם התשובה, לכם ודי לבבך בכל תדרשנו כי שתשובה

נפש ובכל לב בכל שלימה תשובה ה. יא כזו

ומצאוך לך בצר אמר היסורין מצד הבאה תשובה וכנגד

ושבת 'וגו 'וגו אויבך לך יצר אשר היסורין מחמת, פירוש

וגו לבבך הזכיר׳בכל לא וכאן הוא היסורין באמצעות כי

שב.

התשובה הדרגת בבחינה יסורין מחמת לשבים שחסר ומה

כי עליהם שעברו עצמן ורין היס בבחינת אותו משלימין שחסר ומה הנפש, את ומטהרין העונות ממרקין היסורין

משלימין יסורין עליהם עברו שלא מצד הראשונה לכת

התשובה. מעלת בבחינת אותו

מאמר זה וכפי שיעורו: וזה שלפניו. מה עם נמשך לך בצר

תדרשנו כי והטעם ומצאת וגומר ובקשתם לך בצר או 'וגו.

הגם ושבת 'וגו תהיה שלא לבבך בכל 'וגו.

בלא לבדה שלימה תשובה ה' לקבלת טעם הכתוב ונתן

- יסורין ידי על שלימה שאינה תשובה או יסורין אל כי

אלהיך: ה' רחום

הדרך: זה על הכתובים יתבארו עוד

משם ובקשתם תבקשוהו שם האומות בין וכשתהיו פירוש

לכם הצריכים לדברים אליו ותתפללו ואינו לחיותכם. מדבר

הגאולה. בבקשת

ב״מ. יאבדו כן לא שאם לכם שימצא ומצאת

בארץ כשיקראוהו ימצא לכולם שלא לומר יחיד לשון ואמר

והטעם סגולה, ליחידי אלא העמים תדרשנו כי פירוש וגו' בסדר הבקשה ישיגו ואולי גדול התעצמות ה' מבקש צריך

עם יחידי: זה

כי אולה הג בהבטחת מדבר זה כתוב לך בצר ואומרו בצר

ש לו עוד הגלות זמן שהוא ישראל לעם ימצאוהו כל האדמה מן השמדה שהם בסמוך האמורים האלה הדברים

מספר- מתי שישארו והמעטה האומות בין והפצה יהיה זה הצרות כל להם יהיה ולא משיח, חבלי והם הימים באחרית

הימים. באחרית אלא ארוכים בזמנים בתמידות

ומבטיחם בתשובה לשוב אז לבבם ה 'שיעורר אומרו והוא,

אלהיך ה' רחום אל כי זו להבטחה טעם ונתן, ה עד 'ושבת וגו: לשוב לבך ויחזק וגו' ירפך 'לא

חדש בזוהר שהביא ה' לפני מיכאל טענת היא שזו ואולי הדברים כל אותם ומצאו הימים אחרית באו שהרי ל') (דף

לשוב לבם ה' יעורר לא ולמה במקום ר המאמ ופירשתי, לפקוח טהרה רוח אוצר לפתוח צופיות לה' ועינינו אחר, עריבות נעימות להכיר ה' עם לבבות ולהטות עורות עינים

: ידידותו

בהר פרשת החיים אור

)(כה והערה גדול ענין תרמוז זו פרשה. וגו אחיך ימוך 'כי

תבל, ליושבי … ימוך כי הטוב מדרך מטין כשהתחתונים כי

העיקר כי הקדושה, עמוד ומתמסכן ההשפעות מסתלקים

מאחוזתו ומכר ואמר בהתחתונים. תלוי המשכן על ירצה שכינתו השרה שבו ית' אחוזתו הוא אשר העדות משכן

(מדרש ז״ל וכמאמרם האומות, ביד הבית ר נמכ ובעונותינו פסוק בפירוש ע״ט) תהלים גוים באו לאסף מזמור 'וגו. קרוב יהיה אשר הצדיק ביד היא גאולתו כי הכתוב והודיע

אקדש בקרובי ג י' (לעיל אומרו דרך על )'לה' יגאל הוא כביכול אח לצדיקים יקרא ב״ה האדון כי אחיו, ממכר

קכ״ב (תהלים )דכתיב למ, ורעי אחי ען תהיה והגאולה חוץ תשבו כי לכם הטוב להם ויאמר אדם בני לבות בהעיר זולת בעולם החיים לכם יערב ומה אביכם שלחן מעל גולים אביכם לשלחן סביב סמוכים הייתם אשר העליונה החברה הנדמים תאוות בעיניו וימאיס לעד, ב״ה עולם אלהי הוא

לבעל נרגש גם הרוחני בחשק ויעירם אשר עד חי כל נפש ליתן עתידין זה ועל ממכרו, ה' יגאל ובזה מעשיהם, יטיבו ה יבקש ומהם ישראל גדולי הארץ אדוני כל הדין 'את

העלוב: הבית עלבון

ז״ל אומרם דרך על. גואל לו יהיה לא כי ואיש ואומרו )(כו דכתיב הוא ברוך הקדוש אלא איש אין א) צ״ג (סנהדרין

'ה ג ט״ו )'(שמות אין כי גואל לו יהיה כשלא, מלחמה איש ישראלית אומה ביד מחזיק ואין מנהל אין לב על שם איש

אביה אל, להשיבה אלא, תקוה אבדה ח״ו כי תאמר אל

כי צ״ח (סנהדרין ז״ל אמרו ), גאולתו כדי ומצא ידו והשיגה להכשירה האומה תקון הם והגלות היסורין שרמז מה והוא,

בם היתה ה' יד ט״ו ב' (דברים א)ומרו דרך על ידו והשיגה המר בגלות באומה החובטת הגבורה מדת, שהיא

הבית: גאולת כדי למצוא ישיג זה ובאמצעות

ואומרו )(כז בעונותינו הוא שהמכר לצד הנה. וגו 'וחשב

נמכרתם בעונותיכם הן א נ' (ישעי' )'כאומרו הוא והעון

שבון ח לעשות צריך השטר קריעת בשעת האדם, על חוב

אומרו והוא הנשאר, ולפרוע שעליו החוב שני את וחשב

ממכרו שיעור לפי ויתנכה מכור הבית שנשאר השנים

ז״ל אומרם דרך על ישיב והעודף ישראל, מעונות השנים

ותיקוניה: התשובה במשפטי ב) פ״ו (יומא המשקל תשובת מהחטא שנהנה מה כשיעור עמו יסגף מהעון נהנה אדם אם

זמן כשיתקרב העולם אדון יעשה כן וכמו בו, חו יפרע ובזה שיהיו צ״ח) (סנהדרין ז״ל מאמרם והוא הגאולה, חבלי

משיח לאחוזתו ושב ובזה, ברוך הקדוש אל חוזר פירוש

ג ל' (דברים אומרו דרך על ישראל על גם )'הוא, ה 'ושב

שבותך את אלא נאמר לא ישיב א) כ״ט (מגילה ז״ל ואמרו

וגו:'ושב

ואומ )(כח. השיב די ידו מצאה לא ואם רו יראה אם פירוש חובותיהם ורבו עוד חבלים לסבול בעם כח אין כי האדון

הסבל כח בהם ואפס ראש, למעלה שנת עד ממכרו והיה

ואז בעתה, לגאולה המוגבל זמן שהוא היובל ביובל ויצא

לאחוזתו ושב רשעים ישראל יהיו אפילו ישנו הגלות קץ כי

ח״ו: גמורים

בראשית פרשת החיים אור

תהום פני על וחשך …ואומרו על ירמוז

בתהום שקועים ו ב אנו אשר המר הגלות ותרע״א אלף לנו זה סוף לו אין אשר

די ולא שנה, הגלות אורך חשך אלא

דברים: לב' שירמוז

'הא המסים עול וכובד העמים לשיעבוד וזה רודה זה תארם משחור חשך כי עד במערב ובפרט ראה שלא מי אשרי מרדה

, שלנו׳והב אשר הרע היצר על הוא

פריצי רבו ובעונותינו העולם, החשיך הפה נבלות להם והותר ישראל עמו ומונעם וגזל הרע ולשון שוא ושבועת ולא שבותם, לשוב תשובה מלעשות ישראל ירידת כך כל בראותו אדם יאמר תקוה אבדה ושלום חס כי הזמן אורך כל

אלא הוא כן לא מבנים, אלקים ויאמר

אור יהי הוא העתידה הגאולה אור

המופלא.

ק לגר״ד דוד סוכת וויאט בהר פ',

הגלות קץ כי כתב הנ״ל האוה״ח והנה גמורים רשעים ישראל יהיו אפילו ישנו

עכ״ל. ח״ו הל״ה: פ״ז תשובה הל' רמב״ם ועיין

" ואין התשובה על צוו כולן הנביאים כל

הבטי וכבר בתשובה אלא נגאלין ישראל ישרא שסוף תורה חה ה ומיד גלותן בסוף תשובה לעשות ל ן כי והי' שנאמר נגאלין

עכ״ל. וגו' אלקיך ה' ושב אלקיך ה' עד ושבת וגו' הדברים כל עליך יבואו

יגאלו. ח״ו גמורים רשעים בנ״י יהיו ואפילו כתב והאוה״ח

אי הנה הנ״ל. הרמב״ם לדברי סתירה "ז י יהיו אפילו ישנו הגלות דקץ דהכונה עיניהם יאיר שהקב״ה "י ע לבסוף ישובו שאעפ״כ היינו גמורים, רשעים שראל

תשו לעשות עצמם- מצד ח״ו גמורים רשעים יהי' שאפילו והיינו ה ב הל ומיד שישובו התשובה הבטחת להם יהי' מ״מ

נגאלין.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

ענייני קיום מצוות - חידא לפרשת ואתחנן

מצוות קיום ענייני

לפי החיד״א על פרשת ואתחנן

״וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה״ (כד)

״וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ״ (כה)

פירש הרב המופלג עיר וקדיש מהר״ר אברהם גירון ז״ל במה שכתב הרמב״ם בפירוש המשנה סוף מכות, כי כשיקיים האדם מצוה מתרי״ג מצוות, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כראוי וכהוגן, ולא ישתף עמה כוונה מכוונת בשום פנים, בזה זכה לחיי העוה״ב. ועל זה אמר ר' חנניה כי המצוות בהיותם הרבה לחיי העוה״ב, אי אפשר שלא יעשה האדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה, ובעשותה ותחיה נפשו באותו מעשה. עכ״ד.

ואם תאמר: ״מי גבר יזכה לעשות את הכל? ״ ואם יפליא לעשות עם זה שאמר ״וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה״, וזה ה׳ לומר: ״מי גבר יזכה לעשות את הכל? ״ — לזה אמר ״ה' לֹא אָמַר שלימת עבידתא, וענש ויענש! ״ כלומר אדרבה, זהו לטובתנו, ״והדר מפרש לְטוֹב לָנוּ״. וזהו ״וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ״ — שלמות חלקיה, אפי׳ מצוה אחת לו — לשמו, ובזה יזכה לחיי העולם הבא. והוא יודע תעלומות ולו נתכנו עלילות, והוא היודע שעשה בשלמות.

תשובה שבת רוח חיים — ג

וכי תימא: מי יוכל לקיים את כל המצוות — הן מצד יצה״ר והן מצד שיש כמה מצוות שתלויים במקרה, וכיוצא בזה. ואם ילמוד בתורה המצוות אשר א״א לקיימם — כי התורה מבטלת את היצה״ר, כי כן הלמוד מתקנם. וזה שאמר ״וּצְדָקָה״ — כלומר התורה שנקראת ״הַמִּצְוָה״, ״כִּי נִשְמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת״ — ותבטל היצה״ר. וגם ע״י קריאת דיני המצוה בפועל — יעלה עליו הכתוב כאלו קיים המצוה בפועל.

תשובה לשבת אהבת דוד — יז

הנה החקים נראים בעינינו חקים, אבל ודאי יש טעמים רבים לכל החקים. וזה רמז ב״בקראין״: ״וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה״ — כי כוונתו שלא לגלות הטעם, והם חקים אצלנו, כדי שנקיים מצוותיו לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ. ״וּלְטוֹב לָנוּ״ — שהוא יתברך ציונו, הגם שלא נדע הטעם, ובזה נזכה וכו׳.

תשובה לשבת אהבת בת דוד — ד

אמנם אפשר עפ״ד, ועוד דכבר אמר ״לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים״ — ומובן אינו שכר? משלם? ״וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ״ — ודאי שהקב״ה מה שאמר. כי לב ישראל יתחמץ וכליותיו ישתונן, כי מי גבר יוכל לעשות את כל החקים, כי באומר ״וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה״ — ואין בידו לקיימם? לזה אמר ״וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ״ — זה חסדו יתברך שהקב״ה מעלה עלינו כאלו קיימנו הכל.

״כִּי נִשְמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת״ — ותהיה הסכמה מוחלטת בדעתנו לפני שנגמור בדעתנו, כי כשיבואו לידינו נקיים הכל, לעשות את כל המצוות. והוא בוחן לב חוקר כליות ויודע מחשבות, אף כי לבות. ובזה עשה הקדוש ברוך הוא צדקה ״כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ ה' אֱלֹהֶיךָ״ — להעלות עלינו כאלו קיימנום בפועל כל כלן המצוות, ויהיה שלם בגד הנפש.

תשובה לשבת הגדול דברים אחדים — כב

פירש, והרמב״ן שכתבו ז״ל, דכל השכר שנותן הקדוש ברוך הוא הוא צדקה, עש״ב. בה והוו קמאי, א״כ אפסדתן לטעם שכתבו. דכל השכר שנותן הקדוש ברוך הוא הוא צדקה, דעד שלא באת לעולם, ולאור החיים לאור לעה״ז הנשמה זוכה במצות, שפי״ר נפך דבתוספת, ומאן דאכיל דלאו דיליה וכו׳, וכפי הרמב״ן חזר הצער למקומו.

אבל אם נוסיף וישבנו בעניותנו, כאשר ציונו לעשות וכו׳ וצדקה, שאמר זה — בנועם יפוי ושמחה וזריזות וכיוצא, אז יצא מתורת צדקה ונוכל לחזות: ״בנועם ה׳״.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

איוב - הרב סולובייציק

- איוב ספר של התשובה הגרי״ד דעת

ה 'מעני

אִיוֹב אֶת ה' וַיַעַן {א} לח פרק מִי {ב} וַיֹאמַר: הַסְּעָרָה מִן

גֶבֶר כ נָא אֱזָר {ג} דָעַת: בְּלִי בְּמִלִין עֵצָה מַחְּשִיךְּ ְּזֶה

אָר ְֶסְּדִי בְּי הָיִיתָ אֵיפֹה {ד} וְּהוֹדִיעֵנִי: וְּאֶשְּאָלְּךָ ָחֲלָצֶיךָ

בִינָה יָדַעְּתָ אִם: הַגֵד … אָר רַחֲבֵי עַד הִתְּבֹנַנְּתָ ֶ{יח}

וְּחֹשֶך אוְּר יִשְּכָן הַדֶרֶךְּ זֶה אֵי {יט} כֻלָּה: יָדַעְּתָ אֹם ִהַגֵד

מְּקֹמו זֶה: ֹאֵי … תַן נ מִי אוֹ חָכְּמָה בַטֻחוֹת שָת מִי ָ{לו}

בִינָה: לַשֶכְּוִי

מָה קַלֹתִי הֵן {ד} וַיֹאמַר: ה' אֶת אִיוֹב וַיַעַן {ג} מ פרק

לְּמו שַמְּתִי יָדִי ֹאֲשִיבֶךָ נֶה אֶע וְלֹא דִּבַרְתִּי אַחַת {ה }פִי:

אֶת ה' וַיַעַן {ו}: אוֹסִּיף וְלֹא ּושְתַיִּם אִיוֹב מִןְסְּעָרָה

וְּה: וֹדִיעֵנִי אֶשְּאָלְּךָ חֲלָצֶיךָ כְּגֶבֶר נָא אֱזָר {ז} וַיֹאמַר: …

{יב }הּו: וְּהַשְּפִיל גֵאֶה כָל אַפֶךָּורְּאֵה עֶבְּרוֹת הָפֵ ֵ{יא}

טָמְּנֵם יג} תַחְּתָם רְּשָעִים וַהֲדֹךְּ הַכְּנִיעֵהּו גֵאֶה כָל: אֵה ְּר{

כִי וֹדֶךָ א אֲנִי וְּגַם {יד} בַטָמּון: חֲבֹש פְּנֵיהֶם יָחַד בֶעָפָר

יְּמִינֶך לְּךָ: ָתוֹשִעַ

איוב תובנת

מב פרק כֹל כִי יָדַעְּתִי {ב וַיֹאמַר: ה' אֶת }וֹב אִי וַיַעַן {א}

תּו עֵצָה מַעְּלִים זֶה מִי {ג} מְּזִמָה: מִמְּךָ יִבָצֵר וְּלֹא כָל בְּלִי

{ד }ע: אֵד וְּלֹא מִמֶנִי נִפְּלָאוֹת אָבִין וְּלֹא הִגַדְּתִי לָכֵן ָדָעַת

{ה וְּהוֹדִיעֵנִי: אֶשְּאָלְּךָ אֲדַבֵר וְּאָנֹכִי נָא }שְּמַע אֹזֶן לְשֵׁמַע

ל ע וְּנִחַמְּתִי אֶמְּאְַס כֵן עַל {ו} רָאָתְךַ: עֵׁינִּי וְעַתָה ָשְמַעְתִּיךָ

אֶל לֶה הָא הַדְּבָרִים אֶת ה' דִבֶר אַחַר וַיְּהִי {ז} וָאֵפֶר: ֵעָפָר

בִשְּנֵי בְּךָּו אַפִי חָרָה הַתֵימָנִי אֱלִיפַז אֶל ה' וַיֹאמֶר אִיוֹב

וְּעַתָה {ח}: אִיוֹב כְּעַבְּדִי נְּכוֹנָה אֵלַי דִבַרְּתֶם לֹא כִי רֵעֶיךָ

אֵילִים וְּשִבְּעָה פָרִים שִבְּעָה לָכֶם קְּחּו אִּּיוֹב עַבְדִּי אֶל ּולְכּו

יכֶםִִּּי עֲל יִּתְפַלֵׁל עַבְדִּי וְאִּּיוֹב בַעַדְכֶם עוֹלָה ֵׁוְהַעֲלִּיתֶם

אֶשָא פָנָיו אִּם בַרְּתֶם ד לֹא כִי נְּבָלָה עִמָכֶם עֲשוֹת ִלְּבִלְּתִי

אִיוֹב כְּעַבְּדִי נְּכוֹנ: ה ָאֵלַי דַד הַתֵימָנִיּובִל אֱלִיפַז וַיֵלְּכּו ְּ{ט}

א וַיִש ה' אָלֵיהֶם דִבֶר כַאֲשֶר וַיַעֲשּו הַנַעֲמָתִי צֹפַר ֲהַּׁשּוחִי

בְהִּתְפַלֹלו אִּּיוֹב שְבּות אֶת שָב {יְוה' אִיוֹב: פְּנֵי אֶת }ה'

לְּמִשְּנֶה: לְּאִיוֹב אֲשֶר כָל אֶת ה' וַיְֹסֶף רֵׁעֵׁהּו בְעַד

סולובייצ׳יק- הרב דופק דודי קול את תבין לא לעולם אמנם, איוב! הקב״ה: לו אמר

דבר אבל ותכליתם. הייְסורים ה״מדוע?", ְסיבת ְסוד

יְסוד את לדעת: מחובתך אחד אם. הייְסורים תיקון

שיו עכ שעד לדרגה הייְסורים על־ידי להתרומם תוכל

לתיקון כאמצעי המה שנועדו תדע אליה, הגעת לא

חְסדי עליך כששפעו איוב! והרוח. , הנפש והיית

– השפעה ובעלי מאנשי־שם גָדוֹל הָאִישּהַהוא "ויְַּהִי

קֶדֶם" בְּנֵי מִכָל – שחְסדי התפקיד את מילאת לא

א- ירא היית, וישר תם איש עליך. הטילו וְסר להים

בכחך השתמשת לא מרע; הרבה נתת לרע; ועשרך

; לצדקה לרבים וְסעד עזר מלהמציא נמנעת לא

אותה לך חְסרה אולם ומצוקה, צרה בעת להם ועמדת

לא. מעולם: א מובנים בשני הגדולה החְסד מידת

. ; ב ויגונו בצרתו השתתפה ולא הציבור בעול נשאת

המחונן. כאיש הְסובל ייְסורי-היחיד את הרגשת לא

, ך ל היה רב; כְסף יתום על לרגע ריחמת בלב־טוב

חְסד אמנם הגונה. נדבה כשנתת כלום חְסרת ולא

מרגשנות חולף, מְסנטימנט יותר מקיפה משמעותו

קר ממטבע רגעית, מדמעה יותר תובע חְסד. זולה;

חְסד– עם הזדהות הזולת, עם התמזגות פירושו:

מידת- לגורלו. האחריות הרגשת כאבו, לא זו החְסד

בך. היתה

כט פרק עֹזֵר וְּלֹא וְּיָתוֹם מְּשַּוֵעַ עָנִי אֲמַלֵט כִי {יב }: {יג }לוֹ:

דֶק צ {יד} אַרְּנִן: אַלְּמָנָה וְּלֵב תָבֹא עָלַי אֹבֵד ֶבִרְּכַת

עֵינַיִם ו} {ט מִשְּפָטִי: וְּצָנִיף כִמְּעִיל וַיִלְּבָשֵנִי לָבַשְּתִי

{טז אָנִי: לַפִסֵחַ וְּרַגְּלַיִם לַעִּוֵר }הָיִיתִי ם לָאֶבְּיוֹנִי אָנֹכִי אָב

עַּוָל וֹת מְּתַלְּע וָאֲשַבְּרָה {יז} אֶחְּקְּרֵהּו: יָדַעְּתִי לֹא וְּרִב

טָרֶף. . אַשְּלִיךְּ ּו: מִּׁשִנָיו תִי וְּקַש עִמָדִי חָדָש כְּבוֹדִי ְּ{כ}

: צָתִי ע לְּמוֹ וְּיִדְּמּו וְּיִחֵלּו שָמְּעּו לִי {כא} תַחֲלִיף: ֲבְּיָדִי

אַח ֲ{כב} יִשְּנּו לֹא דְּבָרִי רֵי מִלָתִי תִטֹף: וְּעָלֵימוֹ

השיעור מהלך

הגרי״ד- ביוגרפיה נפטר3991 היה וכו'. ריְסקין הרב ליכטנשטיין, הרב תלמידים: []. יוניברְסיטי ישיבה רה״י.

הRCA מנהיג. קוק הרב עם בקשר.

שאיוב התשובה ראשית: והתגרות השטן ניְסיון מק. בל: לא

משוכנע הוא יודע. לא שהוא בעולם להתנהל צריך אדם איך אלא בעולם הרע בעיית אינו הְספר של הנושא

ליותר ראוי "אני הגון. ולא צודק לא לו שנעשה "שמה איוב האם אלא רע מקבל איוב למה לא היא השאלה

שאמר הקשים הדברים את כשדיבר כשורה. נהג

ההתגלות עצם - אמון יוצר וזה העצום בגודל. הכרה

הראשון- במענה השני- מענה ב יותר. מתווכח לא אני בראשון מאשר בשני יותר ואפר. יש עפר על. ניחמתי

פילים- [טענת שזה רואה אתה נו, כאן. פילים אין אבל פילים. מגרש תנועות. ועושה ברחוב שהולך מישהו

]? עובד

קצת התרחק הוא יפה יפה ציור שְסיים לאחר אחד יום בהרים, מצייר שהיה מוכשר מאוד מאוד אחד צייר היה

שהצייר שראה חברו קצת, עוד ואז קצת, עוד התרחק ואז מרחוק, בפרופורציה הציור את לראות כדי אחורה

הְסכנה את להבין בלי אחורה ללכת והמשיך חזרה לו נופף הצייר אבל שייזהר לו צעק לתהום, ליפול …עומד

קשות עליו עמל שהוא המדהים הציור את קורע שלו שהחבר הצייר רואה! פתאום

בצעקות אליו ור הצייר! כעְס

אליה ליפול קרוב מאוד היה שהוא המְסוכנת התאום את החבר לו הראה …ואז

הרבְסולובייצ׳יק של בדרכו נלך. היום

3. בעצמך העולם את להנהיג תנְסה בוא ה'. במעני לאיוב תשובה. אין

2. השם- מענות נזיפה תקבל עצמך? על מתלונן אתה אותו. ומשתיק באיוב נוזף. ה'

1. תקשיב אמיתית? תשובה רוצה. אתה

4. הפילים- [ְסברת בו? השתנה מה איוב? שבות את שב ה' למה שאלה: כדי קיים שמשהו להוכיח צריך

מלכתחילה צוע. ק היה לא פרְס? מקבל הוא למה לצעוק, מפְסיק עכשיו צעק, איוב אותו]. לדחות

5. זמן תאור ולא תיאורְסיבה זה כאן שכתוב מה רעהו" בעד."בהתפללו

6. את להפוך כדי אלא שעשית, עבירות בגלל באו לא הצרות מחשבה: קו פרדיגמה. שינוי המענה:

להשתנות שצריך משהו שלך. . העולם

7. חְסד איש היה איוב אבל רעך. בעד התפללת לא! אתה

8. אבל חְסדים. המון עשה כט: פרק עצמו- את רואה בעצמו. עְסוק ואלמנות ליתומים לדאוג. צריך

9. בתרא- בבא פרעה על אגדה כח שנותן מי שתק. ואיוב תמך בלעם התנגד יתרו ואיוב. בלעם יתרו

ששותק זה הוא. לנבל

31. מתר- זה אדם אותו על אומרים איך משקר. לא הוא כב) (פרק רבה? רעתך הלא אומר אליפז איך

? דבריםְסותרים של11 צ׳ק לה כותב איוב כְסף. מבקש לאיוב מגיעה אלמנה תשובה: שקל אלף

תמונת ורואה שלה הפייְסבוק את פותחת הביתה, חוזרת היא ואז ארנין. אלמנה לב זה במקום.

ריקם שילחת "אלמנות בדיוק זה שלה… והכתובת הְסכום האלמנה, עם איוב של."דוברות

33 על להתפלל תלמד לאיוב: אומר ה'. הרמב״ם של הצדקה מעלות שמונה האחר. עם להיות. השני,

32. השטן אתְסיפור לאיוב מגלה באמת שה' גם מתור זה. לפי

31. השני למצוקת אטום לא כבר ייְסורים שעבר. מי

34. עוברים- שכולנו מהפך זהְסיפור איוב אחר אל מעצמנו. לצאת

35 אם בך. לחולל באו הייְסורים מה א אל הייְסורים, באו למה לשאול צריך היית לא לאיוב: עונה לא ה'.

להמשיך צריך היה ולא בך מתחולל היה זה אז זה, את שואל. היית

וְּיָש תָם אִיש בָאָרֶ כָמֹהּו אֵין כִי אִיוֹב עַבְּדִי אֶל לִבְּךָ הֲשַמְּתָ הַשָטָן אֶל ה' וַיֹאמֶר בָ{ג}: פרק וְְּסָר אֱלֹהִים יְּרֵא ר

וְּכ עוֹר בְּעַד עוֹר וַיֹאמַר ה' אֶת הַשָטָן וַיַעַן {ד} חִנָם: לְּבַלְּעוֹ בוֹ וַתְְּסִיתֵנִי בְּתֻמָתוֹ מֹחֲזִיק וְּעֹדֶנּו ַמֵרָע לָאִיש אֲשֶר ל

יְּבָרֲכֶך פָנֶיךָ אֶל לֹא אִם בְּשָרוֹ וְּאֶל עַצְּמוֹ אֶל וְּגַע יָדְּךָ נָא שְּלַח אּולָם {ה} נַפְּשוֹ: בְּעַד: ָיִתֵן

תִצְּדָק כִי שַדַי ל הַחֵפֶ {ג} מַשְּכִיל: עָלֵימוֹ יְִסְּכֹן כִי גָבֶר יְִסְּכָן הַלְּאֵל {ב} וַיֹאמַר: הַתֵמָנִי אֱלִיפַז וַיַעַן כבְּ{א}: פרק

{ו }: לַעֲוֹנֹתֶיך קֵ וְּאֵין רַבָה רָעָתְּךָ {הָהֲלֹא בַמִשְּפָט: עִמְּךָ יָבוֹא יֹכִיחֶךָ הֲמִיִרְּאָתְּךָ {ד} דְּרָכֶיךָ: תַתֵם כִי בֶצַע }וְּאִם

לָחֶם תִמְּנַע תַשְּקֶהּומֵרָעֵב עָיֵף מַיִם לֹא {ז} תַפְּשִיט: עֲרּומִים חִנָםּובִגְּדֵי אַחֶיךָ תַחְּבֹל: כִי הָאָר לוֹ זְּרוֹעַ וְּאִיש ֶ{ח}

יְּדֻכָא יְּתֹמִים רֵיקָםּוזְּרֹעוֹת שִלַח: תָ אַלְּמָנוֹת {ט} בָּה: יֵשֶב פָנִים ְּּונְּשּוא

לא משקר? . מישהו

טו בתרא (בבא איוב של זמנו על )דעות

לחמא: בר לוי דא״ר לחמא, בר לוי לר' ליה מְסייעא ואיוב. בלעם ופרשת ספרו כתב משה א. משה בימי איוב

היה.

וקאמר: ויתיב נחמני, בר שמואל דר קמיה מרבנן ההוא יתיב 'ב. לא איוב היה… משל אלא נברא ולא היה

היה… השופטים שפוט בימי איוב אומר: אלעזר רבי תניא, ג.

היה… אחשורוש בימי איוב אומר: קרחה בן יהושע רבי ד.

היה… שבא מלכות בימי איוב אומר: נתן רבי ה.

היה, כשדים בימי איוב אומרים: וחכמים ו.

נשא… יעקב בת ודינה היה, יעקב בימי איוב אומרים: ויש ז.

לבר, הוה מישראל דאיוב להו סבירא אי תנ וכולהו אומרים'… מ׳יש

היה, מרגלים בימי איוב אמר: רבא ח.

היה… בטבריא מדרשו ובית היה, גולה מעולי איוב תרוייהו: דאמרי אלעזר ורבי יוחנן רבי ט.

דופק- דודי קול איוב- המלא הטקסט

התשובה זוהי ראה: (א) כעבד- התפלְסף, שאיוב זמן כל לאיוב. בורא־עולם על־ידי שניתנה בדבר הגורל,

לו ענה הייְסורים? באים ולמה מדוע ורוגן: ושואל חוזר והיה הרע מהות גילוי ודרש והנימוק הְסיבה שאלת

׀ ֶז֨ה "מ֤י "הידעת": של השאלה בה״א נמרצות ִהקב״ה ַמִחְּש֖ ְּיך ָעֵצ֥ה בְּֽלִי־דָֽעַת ִבְּמִל֗ין ׃ ָאֱזָר־נ֣א ֶכְּג֣בֶר ֶחֲלָצ֑ ָיך

ְּו֝ ָאֶשְּאָלְּך֗ וְּהוֹדִיעֵֽנִי׃ ָה֭ ֹאֵיפ֣ה ָיִית ָבְּיְָסְּדִי־א֑ ַה֝ ֶר ֵג֗ד ַאִם־יָד֥ בִינָֽה׃ ָעְּת ַהֲיָד֗ ֶל֣דֶת ֵע֭ת ָעְּת ָיַעֲלֵי־ְס֑לַע אַיָל֣וֹת ֵחֹל֖ל

של ביתא האלפא את יודע אתה אין אם א)? לט ב-ד, לח תִשְּמֹֽר׃("איוב להקשות תתחצף מדוע היצור,

בוש ולא והודה בערותו, גדולה וכמה שאלתו, היא מוזרה מה איוב כשהבין אבל העולם? ! הנהגת על: קושיות

ִה֭גַדְּתִי ֵ״לָכ֣ן ֹוְּל֣א נִפְּלָא֥וֹת ִאָב֑ין ִמ֝ ֶמ֗נִי ) ג מב אֵדָֽע׃("איוב ֹוְּל֣א לאיש- הקב״ה גילה – האמיתי היְסוד את היעוד

ה״מדוע אתְסוד תבין לא לעולם אמנם, איוב! הקב״ה: לו אמר ההלכה: של ניְסוחה כפי בייְסורים,"? הצפון

על־ להתרומם תוכל אם הייְסורים. תיקון יְסוד את לדעת: מחובתך אחד דבר אבל ותכליתם. הייְסורים ְסיבת

איוב והרוח. הנפש לתיקון כאמצעי המה שנועדו תדע! ליה, א הגעת לא עכשיו שעד לדרגה הייְסורים ידי

"הִנְּנ֣י בבחינת חְסדי, עליך ִכששפעו ֵנֹטֶֽה־א֠ ֶל֠ ָיה השפעה ובעלי מאנשי־שם,)והיית יב (ישעיהְסו שָל֜וֹם" ָכְּנָה֨ר

) ג א (איוב קֶדֶם" בְּנֵי מִכָל גָדוֹל הָאִישּהַהוא "ויְַּהִי – שחְס התפקיד את מילאת לא – די תם איש עליך. הטילו

א- ירא היית, וישר לצדקה– הרבה נתת לרע; ועשרך בכחך השתמשת לא מרע; וְסר להים ָל֭בַשְּתִי ֶ״צ֣דֶק

ֵוַיִלְּבָש֑נִי ְּו֝ ִכִמְּע֥יל צרה בעת להם ועמדת לרבים וְסעד עזר מלהמציא נמנעת;)לא יד כט (איוב מִשְּפָטִֽי׃" ִצָנ֗יף

– ומצוקה " ֲכִֽי־א֭ עָנ֣י ֵמַלִט ֵמְּשַּו֑ ְּו֝יָת֗וֹם ַע לֽוֹ׃" ֵוְּֽלֹא־עֹז֥ר החְסד מידת אותה, לך חְסרה?)אולם יב כט (איוב

את הרגשת. לא; ב ויגונו בצרתו השתתפה ולא הציבור בעול נשאת לא. מעולם: א מובנים בשני הגדולה

כלום חְסרת ולא ך, ל היה רב; כְסף יתום על לרגע ריחמת בלב־טוב המחונן. כאיש הְסובל ייְסורי-היחיד

יותר תובע חְסד זולה; מרגשנות חולף, מְסנטימנט יותר מקיפה משמעותו חְסד אמנם הגונה. נדבה כשנתת

חְסד– קר. ממטבע רגעית, מדמעה האחריות הרגשת כאבו, עם הזדהות הזולת, עם התמזגות פירושו:

היחיד עם ביחְס. יך ולא הרבים אל בנוגע לא בך, היתה לא זו מידת-החְסד לגורלו.

בנחל- והאיש עשו לבן, עם נאבק אשר טו.), בתרא בבא (ראה יעקב של דורו מן היית (ב) לו העזרת יבק;

יעקב– היה מי ותושיה? ? בעצה ואתה– עני. ? רועה באהדה ליעקב התייחְסת אילו השפעה. ובעל עשיר

ובמידת- הראויה הנאמנה–, החְסד עם ונמנית משה של בזמנו היית כך. כל רבים ייְסורים עליו עוברים היו לא

יועצי- כב א תשליכוהו"(שמות היאורה הילוד הבן "כל גזירת גזר שפרעה בשעה באצבע נקפת האם,)פרעה.

האומללים העבדים עם להזדהות יראת כי מחית, ולא אז שתקת אחיך? את בפרך העבידו שהנוגשים. בשעה

פעל כפולה. בנאמנות יאשימוך שמא פחדת לא. – בפומבי בזכותם להפוך אבל כן, מטבע– להם לשלשל ת

מעולי- ונחמיה, עזרא של בדורם ישוב תהליך את להחיש יכולת ובהשפעתו בעשרך איוב, אתה, בבל.

בית- ובנין האר לא האומה. של ההיְסטורית הזעקה את קלטה ולא הייתה אטומה אזנך ברם, המקדש.

וש השומרונים הְסנבלטים, נגד בְסערת-מחאה יצאת שונאי- אר הישוב את להחריב רצו אשר ישראל

ממעמקי- קראו הגולה שעולי בשעה עשית מה ה'. עם של האחרון התקווה זיק את ולכבות וייאוש: ְסבל

"כָשַל֙ ֹכ֣ ַח ָהַסַב֔ל ָוְּהֶעָפ֖ר ֵהַרְּב֑ה ַוַאֲנ֙חְּנּו֙ ֹל֣א, לא בחיבוק-ידיים?)ישבת ד ד נ בַחוֹמָֽה("עזרא לִבְּנ֖וֹת ַנּוכ֔ל

אר- היהדות, למען הלוחמים של בְסבלם תתפת הש אחד קרבן הבאת לא מעולם והגאולה; ישראל

עולות” והעלית התפללת למענך ורק הימים, כל דאגת וטובתך לשלומך רק. לטובתם; הִקִיפּֽו֩ ִכ֣י ִוַיְּה֡י ֵיְּמ֨י

ֶהַמִשְּת֜ה אִי֣וֹב ַוַיִשְּל֧ח ֵוַֽיְּקַדְּש֗ם בֹק֮ ַבֶר ִוְּהִשְּכ֣ים עֹלוֹת֮ ָוְּהֶעֱל֣ה כֻלָם֒ ַמְִסְּפ֣ר ִכ֚י אּולַי֙ אִי֔וֹב ַאָמ֣ר חָטְּאּ֣ו ַבָנ֔יּובֵרֲכּ֥ו ֱא-

ִלֹה֖ים? בצערו השתתפות מתוך זר איש בעד תפילה פעם אף.)הנשאת ה א ָבִלְּבָב֑ם("איוב, , איוב! התדע לא –

מאשר לבד מלפניו צרכיו את ולבקש לו ן להתחנ המלך אל בא אינו היחיד, וכי הכלל נחלת היא שהתפילה

בלשון נאמרת היהודית התפילה כי השכחת, הכלל? אל ויְסתפח והְסתגרותו בדידותו מתוך עצמו את יגאל

ציבורא” נפשיה בהדי איניש לישתף רבים–"לעולם ל– ). (ברכות לבבות והתלכדות בנפש נפש התקשרות

התפיל במטבע להשתמש איך ידעת לא ְסוערים. על- שנקבע ה הרבים עם עצמך את לכלול האומה, ידי

תיקון- תורת את לדעת נפשך את יש אם איוב, הזולת. בעול ולשאת אתְסוד להשיג עליך הייְסורים,

הכלל בחוויית הפרט את המשתפת המקורית נוְסחתה את בפיך לשנן הזולת. אל ה״אני" המקרבת התפילה

ידי על המתגשמת חְסד של האידיאה את ולהבין בפיזור ציבורית. ליחדות אישי יחוד בהעלאת המתפלל

ח בה התפילה על־ידי רק חובתך. ידי תצא לא בשפע, בהן שנתברכת נוקשות אגורות װ- יית הכללי הְסבל

תורת- את להשיג עתה השתדל אליך. צוויתי אשר ברכתי את ובזבזת הבנת לא תורת-החְסד את תוושע.

ועגמה צער מתוך עכשיו תתקן אולי הְסבל. הרחבת- מתוך לפנים חטאת אשר את, מדומה וגיל. הלב

הקב” (ג) בפרקנו” איוב לחברי אומר: ה ָוְּעַת֡ה שִבְּעָֽה־פָרִים֩ ֶקְּחּֽו־לָכ֣ם ָוְּשִבְּע֨ה ׀ ִאֵיל֜יםּולְּכּ֣ו אִי֗וֹב ִאֶל־עַבְּד֣י

עוֹלָה֙ ֶוְּהַעֲלִית֤ם וְּאִי֣וֹב ֶבַֽעַדְּכ֔ם ִעַבְּד֔י ֵיִתְּפַל֖ל נא ייבחן הפעם. עוד איוב את מנְסה הנני ח). מב יוב ֶעֲלֵיכ֑ם("א

וחרון- פורעניות בשעת דבר-מה הלמד בְסבלו? ולהשתתף הזולת על עתה להתפלל הוא היודע בפומבי;

תבוא אז בעדכם, יתחנן אם הרבים? את והמקיפה הכוללת התפילה של חדש מטבע לעצמו האםְסיגל אף?

גאולתכם- וגם גאולתו אִם־ָפָנ֣יו ִ״כ֧י ונכנְס האגואיְסטי המיצר מן נפדה איוב, כי תדעו.)אז ח מב ָאֶש֗א("איוב

. ההתחברות הופיעה. ובמקומה הופקעה ההתבדלות, וכי לזולת וההצטרפות הציבור עם הְסימפטיה למרחב

לשון את אחת בשעה גילה. הוא היהודית התפילה של טיבה על פתאום עמד; איוב התרחש הגדול הפלא

, א הרבים מידת- ת חיי את לחיות התחיל הוא הרבים. לרשות היחיד מרשות האדם את הְסוחפת החְסד

ייְסורי- בשמחתו. ולשמוח אְסונו על להתאבל מכאוביו, את לכאוב הכלל; האמיתי תיקונם את מצאו איוב

"וַֽי- שככה. א-להים וחמת בו, נתון שהיה ההְסגר מן בהחלצו ָהו֗ה )אִי֔ (שְּבּ֣ות אֶת־שבית ָש֚ב ֹו בְּהִֽתְּפַֽלְּל֖ ב ֹו

ַבְּע֣ד י.) מב ֵרֵע֑הּו("איוב

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

התבוננות בשואה מהלך שיעור

כיצד שואלין?

רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר שלישי אות מג, בתרגומו של הר״י שילת) שם בפי "החבר" טיעון בסיסי ביותר הנוגע לכל דיון וויכוח בכל נושא שבעולם, ובתוכו הוסיף משפט הנוגע לשאלת הצדק האלוקי:

"אמר החבר: כשיתאמתו הכללים אל תשים לב לפרטים, כי הרבה פעמים נכנס בהם דמיון שוא, ועוד, שאין להם תכלית, מפני שהם מסתעפים ולא ימלטו המתווכחים מן הריב בהם. וזה כמי שהתאמת אצלו צדק הבורא, ושחכמתו כוללת, ולפיכך לא ישעה אל מה שיראה בעולם מן העוול…"

אם ברור לנו שהבורא ית' הוא שלמות הכל, ומנהיג את עולמו בצדק ומשפט, אזי גם אם יראו לנו אירועים מסוימים כנוגדים את העיקרון, הם לא יערערו את אמונתנו; אין בכח שאלה על פרט אחד מתוך מכלול לערער את העיקרון כולו. זהו טיעון הגיוני, אכן לא תמיד פרושה בפנינו כל התמונה, פעמים רבות חסרים לנו נתונים רבים ומשום כך אין אנו יכולים לשפוט כל אירוע רק למראה עינינו.

כמו כן ישנם אירועים מזעזעים בצורה יוצאת דופן שאכן גורמים לו לאדם לשאול, למרות שבטוח הוא שה' מקור השלמות, כל דרכיו אמונה ומשפט. מרן הראי״ה קוק זצ״ל (עין איה ברכות פ״ה אות לט) עמד על הדברים בביאורו לדברי חז״ל (ברכות לא, ב) ש״חנה הטיחה דברים כלפי מעלה", וכך כתב:

יסוד כבוד ד' שהוא מקור כל השלמות אינו מפני שהוא ית' צריך לכבוד בריותיו, כ״א מפני שע״י הכרת כבוד שמים יבא האדם לכל שלימות בין בדיעות בין במעשים. ע״כ כאשר מזדמן אצל השלמים שתשוקתם אל השלימות מתגברת בהם, ויען שיודעים שיסוד חיוב כבוד שמים הוא כדי להביא את האדם אל השלימות, א״כ כשמוצאים את עצמם שלא יוכלו להבליג על רוחם הסוער, כאשר יראו בהנהגה העליונה דברים שמונעים את השלימות אע״פ שבשכלם יכירו בהכרה פנימית כי לד' הצדקה ולו נתכנו עלילות. אבל כאשר הכירו שבמערכי לבבם המתחמץ לא תתיישב תשוקת השלימות כראוי, עד אשר יוציאו מן הכח אל הפועל מר רוחם נגד המושג להם נגד כיסופם הפנימי אל השלימות האמיתית, מצאו נכון להתיר לנפשם הרגש הקדוש הזה אע״פ שאינו ע״פ טהרת השכל, מפני שע״י התגברות הרגש לשאיפת השלימות מזה יולד באמת כבוד שמים האמיתי, שהוא בהיות יצוריו, ביחוד בעלי הבחירה שבהם, שלמים במעשיהם ובמדותיהם. וזהו "ותתפלל חנה על ד'", שרגש הסוער שלה ששפכה את נפשה בתפילה למען הרבות השלימות בעולם, התעלה אצלה יותר ממעמד שכלה שמרכז שלו הוא השגת השי״ת.

כך כתב גם הרב ישראל הס ז״ל ("אמונה לדור התהיה" עמ' 193) "כשה' מסייע בגלוי לאויבי ישראל זה נס, כשם שנס הוא סיועו הגלוי להצלת ישראל ולישועתם." והוסיף וציטט את דברי האדמו״ר הק' מפיאסצ׳נה הי״ד בספר אש קודש (שנת ת״ש פרשת כי תבוא):

כשרואים שחס וחלילה מענים אותנו ומייסרים בעניינים שלהמענה ומייסר אין שום טובה יוצאת מהם, ורק לענה אותנו, שהיא התגלות הדין בלא התלבשות בדרך הטבע, אז יודעים מזה שכאשר נשוב ונתפלל לד' אז גם יושיע ד' לנו בישועה בהתגלות שלא בדרך הטבע.

כמובן לא כל שיגעון של אדם הוא בכלל ההתגלות, ישנן מחלות נפש גם כן, אבל אירוע שמשנה את פניהם של עמים שלמים והופך את צורתם האנושית לחייתיות הרי זה "נס". אם הקב״ה עושה זאת יש לזה פשר ומטרה עבורנו, כלומר לא ניתן לומר שאירוע זה הוא מעבר להשגות שלנו ולהתעלם ממנו.

התגלות אלוקית אמורה לפעול בהתאם ליכולת ההשגה והקליטה שלנו, שהרי אם אנו לא מסוגלים לקלוט ולהבין אותה היא איננה התגלות. התגלות כשמה כן היא – גילוי, למרות שיש בה הרבה מן הסתום:

"רק בזהירות גדולה ומתוך בגרות רוחנית אפשר לגשת לעניין הנורא הזה. ראשית כל יש לזכור שקיים הבדל בין חשבון אלוקי לחשבון אנושי. השקפה אמיתית ואמונה אמיתית כוללות גם הבנת שנות דור ודור: 'זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור', הבנת התגלות ד' בעולם בכל השטחים, התגלות ד' בטבע ולא פחות מזה התגלות ד' בהיסטוריה, בשנות דור ודור, ואמונה בהנהגה ובחשבון האלהי. אבל יחד עם זאת יש לזכור 'כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאום ד'. כי גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם'." (שיחות הרב צבי יהודה "השואה" שיחה א תשכ״ז סע' 2)

"אע״פ שמעשי ד' הם בגדר סוד, ואיננו מבינים אותם בכל זאת עלינו להתבונן בכל מה שאירע." (שם סע' 7)

וכבר כתב רמב״ן (תורת האדם שער הגמול אות קכ, כתבי רמב״ן ח״ב עמ' רפא):

"ואם תשאל עלינו כיון שיש ענין נעלם במשפט, ונצטרך להאמין בצדקו מצד שופט האמת יתברך ויתעלה, למה תטריח אותנו ותצווה עלינו ללמוד הטענות שפירשנו והסוד שרמזנו, ולא נשליך הכל על הסמך שנעשה בסוף שאין לפניו לא עולה ולא שכחה אלא שכל דבריו במשפט. זו טענת הכסילים מואסי חכמה, כי נועיל לעצמנו בלמוד שהזכרנו להיותנו חכמים ויודעי אלהים יתברך מדרך האל וממעשיו, ועוד נהיה מאמינים ובוטחים באמונתנו בנודע ובנעלם יותר מזולתנו, כי נלמוד סתום מן המפורש לידע יושר הדין וצדק המשפט, וכן חובת כל נברא עובד מאהבה ומיראה לתור בדעתו לצדק המשפט ולאמת הדין כפי מה שידו משגת, והם הדרכים שפירשנו מדרכי חכמים, כדי שתתיישב דעתו בעניין ויתאמת אליו דין בוראו כמצדיק מה שישיגו, ויכיר הדין והצדק במה שהוא נעלם ממנו."

הרמב״ן בדברים אלו מסביר את התכלית לשאלה ולתשובה: א. כדי שנהיה "יודעי אלהים". ב. נהיה "מאמינים ובוטחים באמונתנו". ג. חובתנו התורנית כעובדי ה' היא "לצדק המשפט ולאמת הדין."

מרן הראי״ה קוק זצ״ל הסביר גם הוא שהמשמעות האמתית של מאורעות גדולים וחורבנות גדולים היא דווקא בתובנות שאנו מפיקים מהם, כך כתב הוא בספרו עין איה (ברכות פ״ד אות מג) בהסברו לדברי חז״ל בגמרא (כט, א) ששבעת ברכות תפילת עמידה בשבת הן כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים:

"לפי ההשקפה האמתית עיקר הדבר שמכשיר את השלימות של כל המעשים הוא רק המנוחה, שהמנוחה השכלית מכשרת את כל הפעולות לתעודתן."

המנוחה השכלית פירושה היכולת להתבונן במה שנעשה כבר במנוחת הנפש, ולתת לאותה פעולה משמעות. הדבר חיוני בפרט בתהליכים של חורבן, משום שההשקפה הראשונה אינה מוצאת בהם תוכן חיובי כלל.

"בכלל הבריאה עיקר השלימות נראה מתיקון וישוב, אבל בחורבנות אינו נראה שום חכמה ותכלית לפי ההשקפה הראשונה, אבל כשאנו רואים התכלית של המציאות והשלימות היוצאות מהחורבנות, אנו מכירים שהם בחכמה ועצה של גדול העצה ית', שעליהם אמר דוד 'לכו חזו מפעלות ד' אשר שם שמות בארץ'."

מתוך כך מסביר הוא את דברי דוד המלך בקולותיו על המים:

שהמים הם מנגדים לישוב האדם שהוא השכלי ותכלית הבריאה. ומכל מקום במים, בהתנגדות הישוב הכללי ע״י החורבנות הגדולים שנמצא בו, אנו רואים יד ד' ושומעים קול ד', כמו שפירש עניני החורבן 'קול ד' חוצב להבות אש', מזוועות ורעידות הארץ 'קול ד' שובר ארזים וגו', הכל העדר וחורבן, ומכל מקום כשתכליתם ניכרת לשלימות שבאה בגללן אנו מכירים קול ד'. וסיים בחורבן הכללי של הארץ 'ד' למבול ישב', ונעשית מזה תכלית גדולה 'וישב ד' מלך לעולם', כי על ידי המבול נטהרה הארץ מרשעים שלא היו ראויים להמשיך עליהם מלכות שמים וללכת בדרכי ד', שהוא תכלית מציאות האנושי."

ממילא גם בזמננו אנו מוטלת עלינו החובה להתרומם מעל פחדים ותסביכים, להישיר מבט אל האירוע ואל מה שקדם לו, ולנסות למצוא במעשינו את הגורמים שגרמו אותו, ולתקנם.

כך כתב ר' שבתי בן דוב (כתבי שבתאי בן דוב ח״א "הברית בין הקברים" עמ' 438):

"כל שמתרחש בעם ישראל גורם לאינטגרציה בהגיון יעודו. באופן כזה אנו חוזרים אל השיטה העברית המקורית של ראיית ההיסטוריה – היינו לא כאוסף שרירותי של מקרים, אף לאו דווקא כהשתלשלות של סיבות, אלא כמערכת השפעות תכליתית במהלכו של היעוד, אשר אנו עצמנו הננו שותפים מודעים ופעילים בו."

המהר״ל מפראג בספר נצח ישראל (פרק כו) הרחיב את הביאור לסיפור זה של השועל שיוצא מבית קודש הקדשים (מכות כד). היסוד שעליו עומד הבניין הוא שכל העדר הוא עדות להתחדשות של הויה, כי כך בנויה הבריאה שכל עליית מדרגה דורשת את חורבן המדרגה הישנה. ולא זו בלבד אלא שככל שהחורבן גדול יותר כך יש ללמוד שהבניין שיצמח אחריו יהא גדול יותר:

"וכאשר מקוים הגזירה האחת, שהוא החורבן, אין ספק שיהיה גם כן מקוים הגזירה השנית, היא ההויה שהיא לבית המקדש. אבל אם לא היה מקוים הגזירה שהוא החורבן, היו מסופק בנבואת זכריה. אף על גב שאין לספק בנבואת הנביא, מכל מקום יש לחשוב כי בודאי יהיו יושבים זקנים וזקינות בירושלים, אבל לא הרבה, רק איזה יחידים, ולא תהיה מיושב לגמרי. אבל כאשר ראו החורבן והשממון הגדול, שיצא שועל מבית קדשי קדשים, וזה בודאי חורבן גדול, אז ידעו כי כמו ההעדר - שהוא קודם ההויה - כך יהיה ההויה, שיהיה ירושלים מיושב לגמרי בישוב הגמור:

וכן לפני הויות בית המקדש, שהוא קדוש לגמרי, צריך שיהיה העולם תוהו ובוהו וחושך, כמו קודם הויית האור שהיה החושך הגמור. וזה שרמז הכתוב בבריאת עולם, שקודם הוויית האור - שהוא המציאות היותר שלם - כתיב "והארץ היתה תוהו", שלפני הוויה הזאת היה חושך והוא העדר, שאי אפשר שיתהוה דבר כי אם אחר ההעדר, ואחר כך יתהוה. ואם לא היה נמצא בארץ ההעדר, לא היה כאן הוויית האור.

האדמו״ר הק' מפיאסצנא רבי קלונימוס קלמיש שפירא בספרו "אש קודש" (פרשת מסעי שנת תש״א) בתוככי גטו ורשה עסק בעניינם של חבלי משיח וצרותיהם, והסביר בדרכו שבעולמנו העלול לחטא יש בכל אחד ישות עצמית שמפריעה לו לקלוט מדרגות חדשות, ולכן יש צורך שאותה עצמיות תתבטל כדי שתוכל להופיע המדרגה החדשה:

"אחר החטא נתגשם העולם ובכל אחד יש ישות לעצמו לכן אי אפשר לכל דבר שיוולד היינו שימשך על ידו ויתגלה ממנו אור חדש בלתי שיבוא חלק האור של עצמו לידי ביטול, כי אי אפשר לכל דבר שיתגלה בו אור ד' בלתי אם ע״י ביטול היש כנודע…

וכעין זה הן חבלי משיח לפי השגתנו, כי הגאולה היא התגלות אלוקית שיגלה ד' מאורו וקדושתו יתברך, וההתגלות על ידי ישראל, שלכן כל הגאולה וזמן הגאולה בישראל תלוים, לכן כדי שיזכו ישראל שיתגלה אור כל כך על ידם, צריכים להתבטלות כחות מהם והם חבלי משיח.

כלומר ד' יתברך אמר "האני אשביר ולא אוליד" (ישעיה סו, ט) שהוא יתברך המשביר והמוליד על ידי ישראל, לכן ישראל סובלים החבלי לידה וכחות מהם מתבטלים, ובזה הם מולידים את אורו של משיח, וכמו ביושבת על המשבר בכאב יותר קשה, יודעים שחלק יותר גדול מן הנולד יצא ונתגלה, כן גם כשרואים איש ישראל שמצטער יותר בחבלו של משיח נדע שעל ידו חלק יותר גדול של אור המשיח נתגלה."

כיוצא בדבר לומדים אנו גם בתורתו של הראי״ה קוק זצ״ל, הנה כך כתב לבאר את דברי הגמרא במסכת שבת (נה, א, עין איה שם פ״ה אות כג) כי מידת הדין תבעה מהקב״ה לכלות גם אנשים צדיקים שחטאם היחיד היה בכך שלא מיחו ברשעים, ונענה הקב״ה לתביעתה:

"כשבא הזמן להעביר התקופה האחת מפני השניה העתידה לבא, אז כל אותם החלקים שלפי המטרה העליונה של השכלול העתיד יהיו מעכבים את ההשלמה והפיתוח, הם צריכים להפסד, ואותם שיש בהם צדדים לטובה, באופן שיכולים הם להעביר את הטוב של התקופה שעברה אל התקופה הבאה, הם ראויים להתקיים ולהיות מתחילי הזמן החדש."

השקיעה בגולה ובגלות יצרה משקעים כבדים בנפש הלאומית הישראלית ולא היינו מוכנים לוותר עליהם. המרכז היהודי בגולת אירופה לא היה מוכן לצאת משם ולסור בעומק הוויתו מהשקיעה בגולה וכל הווייתה. לכן היה צורך בהתערבות האלוקית שעקרה אותנו מהגולה ועקרה את הגולה מאיתנו.

"אבל כשמגיע זמן זה של יציאתנו מחושך הגלות, מופיעים מצבים הדומים לזה של העבד, האומר אהבתי את אדוני, יהודים מתאהבים בגלות ומסרבים לעלות לארץ ישראל. אבל הגלות אינה יכולה להמשך לעולם ועד. גלות היא החילול השם היותר גדול כפי שמפורש ביחזקאל (לו, ח) 'ויבואו אל הגוים אשר באו שם ויחללו שם קדשי באמר להם עם ד' אלה ומארצו יצאו.' כו' אז מתחיל טיפול אלהי עמוק ונסתר של הטהרות מטומאה זו, ניתוח וריפוי וכו' וכשהוא מתעכב מהבראתו בגלל דבקותו בארץ העמים יש צורך בניתוח אלהי אכזרי." (שיחות הרב צבי יהודה שם סע' 10)

ר' שבתי בן דוב (שם עמ' 439):

"החלק השני ההתפתחותי החיובי של התשובה ( - לשאלה מה שינתה השואה בכיוון אל המטרה), הוא מרנין ואיום לחשבו כאחד, ומתבטא הוא בעובדה שעם השמדת המרכז של הגלות היהודית באירופה, הרי אע״פ שעדיין שרוי רוב העם בגולה, מכל מקום חדל העם העברי להיות עם גלותי, וגרעין התחייה המכורתי שבארץ ישראל נהפך למרכז ההוויה של האומה העברית בכללה."

דוגמה לכך ניתן לראות בדרך שבה ראו את אחד מסמלי היהדות התורנית בפולין, ואולי הסמל הגדול ביותר של יהדות זו – ישיבת חכמי לובלין. ישיבה זו שנוסדה בשנותיה האחרונות של יהדות פולין היוותה את הסמל והדגל לתפארתה של היהדות בכלל אך כוכבה לא דרך זמן רב, עשר שנים לאחר שנפתחה כבש הצורר הנאצי את לובלין והישיבה נסגרה. יהדות פולין ראתה בישיבה זו את הישיבה העולמית הנצחית, כך אנו מוצאים בספר היובל שיצא לכבודו של מקים הישיבה הגר״מ שפירא זצ״ל בשנת תרצ (תולדות הגאון ר' מאיר שפירא שליט״א (זצ״ל)פרק יג עמ' לו):

"במה עולה ישיבת חכמי לובלין על חברותיה? בזה שהיא ענקית, נצחית ועולמית.

ענקית כיצד? וכו' היא נצחית. אך כלום שאר הישיבות אינן כמוה? ואם לאו מהו האסון? וכו' ובזה שונה המצב פה. הבנין וסדרו נותן ערבון ובטחון לקיום רצון החי או צוואת המת הנותן עליו מהונו וכו' לכן אין כל ספק שהישיבה הזאת תהיה לקנין הכלל, לדאגתו אשר בה יתפאר.

ובנוסף על כל זה היא עולמית, ישיבת חכמי לובלין המדרגה היותר גבוהה בהתפתחות ארגון הלימוד בישראל. וכו'. על ישיבת חכמי לובלין להיות עולמית. זהו חידושה וזהו החוב המוטל על כלל ישראל לאפשרו ולקיימו. ישיבה אחת עולמית, אשר אם כי לא תקבל כל תלמידי העולם, תהיה לישיבת דוגמא לכל הישיבות, למרכז, אשר כל העולם הלומד יתרכז בה, ללב אשר ממנו ישאבו ואיליו ישלחו דמם, לפקידה הראשית אשר ממנה ישולחו בכל פעם צבאות חדשים למערכות התורה הלוחמת… וזהו ערכה הגדול, העולמי, הנצחי…"

לא חשבו אז כלל על האפשרות להקים ישיבה שכזו בארץ ישראל. האמת היא כי שמעתי (מכלי שני – מאדם ששמע זאת ממי שהיה נוכח באירוע!) שכשבא הגר״מ שפירא לאדמו״ר מגור בעל ה״אמרי אמת", לקבל את ברכתו להקמת הישיבה, שאלו: "ומדוע לא בארץ ישראל?"

ולעומת זאת בדברי רבנו הרב צבי יהודה (השואה – שיחה ב תשלג סע' 11)

"מתוך החיתוך האכזרי השופע דם, מגיעים ל׳בדמייך חיי'. מתגלה עניין חיינו, של תחיית האומה ותחיית הארץ, תחיית התורה ותחיית הקודש. על ידי הטיפול האלהי חוזרת שכינת ד' אל עם ד' אל ארץ ד'. יש לראות את העובדתיות ההסטורית הקוסמולוגית הכללית האלהית הזאת. ראייה היא יותר מהבנה: ראייה היא פגישה עם רבונו של עולם."

גם בדברי ההיסטוריון הנודע איאן קרשו ומנקודת מבטו כהיסטוריון ולא כהוגה דעות (הכרעות גורליות – עשר ההחלטות ששינו את העולם 1940 - 1941, הוצ' עם עובד עמ' 26):

"במונחים של פוליטיקת הכח, הבטיחה מורשת השואה את היסודות להקמת מדינת ישראל ואף העניקה לה לגיטימציה בתמיכת רוב העולם."

אם כי יש לציין כי בסוף ימיו החל הגר״מ שפירא זצ״ל לחשוב על הקמת ישיבה דומה בארץ ישראל, כך טוען הד״ר הלל זיידמן (מחבר הספר יומן גטו ורשה, במאמרו על ישיבת חכמי לובלין (סע' ח, מאתר "דעת":

אם כן זוועות האימים שנועדו להשמידנו החזירו אותנו לעוז משא הייעוד העולמי שאליו נבחרנו מקדם, ונמצא שהם לא רק איפשרו את הגאולה את גם הכינו את הרקע להיותה אמיתית באמת, בשלמות דריכותה וכוחה וחמת חיותה – שבתי בן דוב:

"ועל שלמות מחודשת זו נכרתת לנו כיום הברית החדשה של תקומת ישראל במרור הזוועות וטומאתן. מתוך התהפכות זו של מזימת תפקיד הזוועות שוב מיטהרים ומתקדשים קרבנותיהן מכל פגם שעליו נתנו את הדין, ומתברר כי לא רק מחייהם ותוכנם אנו ממשיכים את חיינו, אלא גם מעצם עקידתם ושריפתם מתקשר עוד ועולה היקף הייעוד הישראלי ותוקפו – ואף שלא בטובתם חוזר אפוא דינם להיות כחיילים שנפלו במלחמת שליחות האומה, אשר נפשם צרורה בחייה, לאון." (עמ' 474)

"הוא התכונן לבקר בארץ ישראל במטרה כפולה: לבקר בארץ הקדושה, שהיה קשור אליה בכל נימי נפשו, וגם לחקור את האפשרות לייסד שם ישיבה גדולה ומרכזית. לפני אחד ממקורביו התבטא:

אין שלימות ואין בטיחות במה שאנו בונים בגולה, לא התחלתי לבנות בארץ, לא הערכתי את הרצון של עם ישראל, יהודים היו נותנים לישיבה בארץ ישראל. עכשיו רכשתי לי ניסיון ואני מקווה להקים בירושלים ישיבה אשר בנייניה יביישו את בניני האוניברסיטה".

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

קרא עלי מועד- מועד או אבל

בס״ד

קרא עלי מועד - תשעה באב איקרי מועד

״קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי״ (איכה א, טו)

הלכות הנגזרות מכך:

״ערב תשעה באב במנחה נהגו שלא לומר תחינה משום דאיקרי מועד״

״ואם חל תשעה באב במוצאי שבת אין אומרין צדקתך צדק לפי שנקרא מועד, מידי דהוי כשחל ראש חודש באחד בשבת או בשבת שאז אין אומרים״

שולחן ערוך

מנהג קדום שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה ביום תשעה באב, והזקנים הראשונים ז״ל הנהיגו זה, ולטובה נתכוונו, ועשו סמך לדבר על מה שאמרו באגדה כי המשיח נולד ביום תשעה באב, וכמו שעשינו זכר לחורבן ולאבלות כן צריך לעשות זכר לגואל ולמנחם כדי שלא יתיאשו מן הגאולה.

ספר הכלבו סי׳ סב.

יש מסורת שבתשעה באב בחצות היום נולד המשיח, ולכן אין למחות ביד הנשים המנקות את הבית לאחר חצות, מפני שזה חלק מהאמונה בגאולה.

ברכי-יוסף (סי׳ תקנט)

הסבר רעיוני לעניין:

כֹּה אָמַר ה׳ צְבָקוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ. (זכריה)

על חודש אב נכתב בילקוט שמעוני: ״עלה אריה (הוא נבוכדנצר) במזל אריה (בחודש אב) והחריב אריאל (בית-המקדש), על-מנת שיבוא אריה (הוא הקב״ה) ויבנה אריאל״

אבלות סימן לחיים

״קרוב לאלפיים שנה שכחנו כל טוב בעוה״ר ועדיין לא נשכח (ביהמ״ק) ועפעפינו יזלו מים, מה שלא אירע כן לכל אומה ולשון אשר נאבדו מתוך הקהל ושכחו זכר טובתם ולא בכו בכי רב כמונו בני ישראל. אבל העניין כי זהו נחמה גדולה שאין מקבלים תנחומין על החי, משא״כ מת גזירה שישתכח מן הלב״.

חתם סופר דרשות ומאמרים, ח״ג

לפני הפרידה נפתחים שערים עליונים

אמנם הענין מה שקורין ״שבת חזון״ על שם מה שאינו לשבחן של ישראל. יש לומר ש״חזון״ לשון מחזה, מה שמראין היעודים רב טוב הצפון אחר כבוש המלחמה הגדולה, בעזרת ה׳, לנפשות ישראל הנשלחים לעולם הזה. מחמת שהם אוהבי השם יתברך ואוהבים לו וכל מגמתם אליו, קודם שנשלחו לעולם הזה למלחמה מראין להם רב טוב הצפון. אך בעונותינו הרבים תרגז בטנם של שונאי ישראל עלינו. אך ממה שאנו זוכרים עניינו ומרודינו ותשוח עלינו נפשנו, מזה ניכר בבירור שלא אבד נצחינו ותוחלתינו חס ושלום. כי נגזר על המת שישתכח מן הלב מחמת שנסתלק הניצחון למעלה בלי תוחלת חזרה עתה, מה שאין כן חי אינו משתכח.

קדושת לוי, דברים, מגילת איכה

שהכרובים היו מעורים זה בזה בעת החורבן כשם שחייב אדם לפקוד את אשתו כשיוצא לדרך: ״בשעת החורבן הוציאו את הכרובים והראו וכו׳ – שמעתי מרבי נח יעקב ממאניסטריטש ז״ל ששמע ממוה״ר רפאל ז״ל בשם הרב ז״ל סוד גדול, כי חיוב לפקוד וכו׳ ביום יציאה לדרך (יבמות סב, ב), וכאן שהיה רוצה ליזיל לאורחא רחיקא, על כן היה פקידה גדולה שיצא נשמת משיח וכו׳, והבן״.

אמרי פנחס, רבי פנחס מקאריץ, פרשיות, שצד

״ולכך אמרו ז״ל שמצאו כרובים מעורים אף על פי שלא היו עושין רצונו של מקום. כי אז היה תוקף ריבוי שפע האור ולכך זכה יחזקאל למראות אלקים. ומי שזוכה באמת מקבל פירעון הטובה אז שזה עניין לידת משיח בתשעה באב״.

ר׳ צדוק הכהן מלובלין

החורבן כמבוא לתיקון גדול יותר

וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך… פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו לצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור׳ עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק? אמר להם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו מקום שכתוב בו ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״ ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? ! אמר להן לכך אני מצחק. דכתיב ״וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ״ (ישעיהו ח, ב) וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב ״לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ״, כתיב ״עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם״ עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו, עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו.

סוף מסכת מכות

הזוה״ק אומר על הפסוק (תהילים קכז, א) ״אם ה׳ לא יבנה בית שווא עמלו בוניו וגו׳״ – שהבית הראשון והשני היו ״בניינא דבר-נש דלית ביה קיומא כלל״ (=בניין מעשה אדם, שאין בו קיום כלל), ואילו הבית השלישי יהיה ״בניינא דקוב״ה״ (=בניינו של הקב״ה) ויתקיים לעד.

הזוהר חלק ג, רכא, א

בענישה יש סימני אהבה

״מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך״. ״לא הוה קרא צריך למימר אלא בכי לאסף, נהי לאסף, קינה לאסף, ומה אומר מזמור לאסף? ״ תשובת המדרש היא: ״אמרו לאסף, הקדוש ברוך הוא החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר, אמר להם מזמר אני ששפך הקדוש ברוך הוא חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל״

מדרש איכה רבה ד, יד

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

קמצא ובר קמצא

החורבן- אגדות קמצא ובר קמצא

ע״ב נ״ה יטין ג )(תרגום:

ברעה יפול לבו ומקשה תמיד מפחד אדם כ״ח. אשרי [משלי: דכתיב מאי יוחנן, רבי ]אמר ובר קמצא על

לשמשו אמר סעודה. עשה קמצא. בר את ושנא קמצא את שאהב אחד אדם היה ירושלים. חרבה קמצא

הבית בעל מצא השנוא. מצא ת א בטעות והביא השמש אוהב. הלך אני שאותו קמצא, את לסעודה והזמן לך

קמצא בר השיב כאן? ! עושה אתה מה אותי. שונא האיש אותו הרי לו אמר שולחנו. ליד יושב קמצא בר את

מכאן- צא לאו הבית בעל לו אמר שלי והשתייה האכילה דמי לך ואתן לי הנח ובאתי הואיל דמי לך אתן

סעודתך-. חצי לא- - סעודתך כל דמי לך אתן נטלו לא הואיל קמצא בר אמר החוצה והוציאו העמידו בידו,

לקיר ואמר הלך המלך. לפני עליהם ואלשין אלך בזה. להם שנוח כנראה בידו מיחו ולא חכמים שם וישבו

כשבא עגל. בידיו שלח אותו. יקריבו שלא ותראה קורבן להם שלח לו אמר לין מנין לו אמר היהודים בך מרדו

נחשב אינו הגויים ואצל למום, נחשב זה שעבורנו במקום בעין, אומרים ויש יים בשפת מום בו הטיל להקריב

קרבין מומין בעלי "יאמרו אבקולס בן זכריה רבי להם אמר מלכות, שלום משום להקריבו רבנן חשבו למום

מום מטיל "יאמרו זכריה רבי להם אמר לקיסר. וילשין ילך שלא קמצא בר את להרוג חשבו המזבח" על

את ושרפה ביתנו את החריבה אבקולס בן זכריה רבי של ענוותנותו יוחנן רבי אמר ייהרג.''ים בקודש

מארצנו והגליתנו."היכלנו

חז״ל: באגדת הסיפור על שאלות

1. קמצא ובר קמצא על שלנו לסיפור הקשר מה תמיד- מפחד אדם "אשרי הפסוק את יוחנן רבי מביא

2. המקדש בית לחורבן אחרת סיבה מביא יוחנן ר' הסיפור: בסיום אבקולס בן זכריה ר' של ינתנותו ע

ובר קמצא שבגלל אומר דבריו ראשית ב יוחנן: רבי בדברי סתירה יש ולכאורה וכו' ביתנו את החריבה

בן זכריה ר' של ענוותנותו בגלל היה המקדש בית שחורבן אומר דבריו ובסוף ירושלים חרבה קמצא

אבקולס

3. שונאו שהיה קמצא בר מדוע לסעודה בא הסעודה בעל של

4. צא קמ של לחובתו גם נזקפת ירושלים"- של חורבנה מדוע ירושלים", חרבה קמצא ובר קמצא על

קמצא בר של פניו את הלבינו בה בסעודה היה? שלא

5. חכמי מדוע ממרידה נובע לא הקורבן את להקריב שסירובם הרומי לקיסר להסביר ניסו לא ישראל

אלא בו ישראל דיני פי על מום בעל הוא שהקורבן הלכתיים, ! מטעמים

6. ענוה ה ממידת נבעה אבקולס בן זכריה ר' של טעותו יוחנן רבי לדעת מדוע

הסיפור: ניתוח

תמידי מפחד אדם:''אשרי תקלה תצא אולי ולחשוש הנולד את לראות צריך אדם רש״י פירוש לפי

ממעשיו

באותה שהיה מי כל כלפי מופנית יוחנן רבי של שהביקורת לומר יש בבושת קמצא בר גורש שממנה סעודה

. פנים

הסעודה בעל על היא הביקורת קמצא בר את לזרוק מתעקש היה לא הוא לד, הנו את רואה היה הוא אילו.

. מהסעודה

חכמים על הביקורת שבשתיקתם המוסרי לפגם מעבר קמצא. לבר שנגרם הבזיון על בסעודה מיחו, שלא

בודאי הם שיגיעו היכן עד יגיעו והדברים ישראל, עם על ילשין קמצא שבר הנולד, את רואים היו הם אם

קמצא לבר שנעשתה. נים הפ הלבנת על גדול בקול מוחים הוא

קמצא בר כלפי מופנית הביקורת איזה מביך והיה הנולד את רואה היה אם ישראל, בחכמי להתנקם שרצה

בדרך נוקט היה ולא עלבונו את לתבוע אחרת דרך מוצא או כבודו על מחל היה ממלשינותן להגרם יכול נזק

ישראל חכמי כלפי מלשינות. של

כלפי ישירות פנית שמו בביקורת מסתיים הסיפור אבקולס בן זכריה רבי וענוותנותו הנולד את ראה שלא

המקדש בית לחורבן. גרמה

המקדש בית בחורבן חלק יש שלכולם לומר ויש אבקולס בן זכריה רבי של אחריותו אך וירושלים,

את לראות חדור באותו החכמים מגדולי שהיה כולם משל גדולה היא. הנולד

" ירושלים חרבה קמצא ובר קמצא "על הטעות לא. ירושלים לחורבן שגרם אומלל מקרים צירוף כאן ואין

ירושלים לחורבן שגרמה היא קמצא במקום קמצא בר של. שבהזמנתו נכחו בה סעודה באותה שאירע מה

שגרם לאומי לנגע שהיו ולשנאה למחלוקת מייצגת דוגמא אלא מקרית תופעה איננו ירושלים גדולי

המקדש בית. לחורבן

במסכת כך ": יומא בו שהיתה מפני חרבן מה מפני חסדים וגמילות ובמצות בתורה עוסקין שהיו שני מקדש

דמים ושפיכות עריות גלוי זרה עבודה עכירות "ש של כנגד חנם שנאת ששקולה ללמדך חנם. שנאת

הביטויים אחד ולמחלוקת לשנא שהיית ה קמצא ובר קמצא של. בשמותיהם מוצאים אנחנו תקופה באותה

לסעודה בטעות שהגיע הסעודה בעל של שונאן והשני הסעודה, בעל של אוהבו הראשון בבזיון ממנה וגורש

גדול

ב המהרי״ל עומד השמות משמעות על ישראל נצח ספר: וז״ל

" א שקור חילוק על מורה חזה השם כי בלשון״קמצא". תדקדק וכאשר ופירוד החילוק שם על, קמצא

" ב ב, (ויקרא כמו קמיצה, לשון הוא )זה. . משם."וקמץ נקרא״קמצא" מהכל והתחלק הנפרד ולפיכך,

מהכל… קומץ לומר רוצה " שמס״קמצא יקרא ש ראוי חנם, בשנאת מחולקים היו אנשים אלו כי ומפני

… חנם שנאת בשביל נחרב שני המקדש בית כי קמצא, ובר נקרא היה אנשים אלו של ם מ ש ספק אין

ישראל עם את לאחד נועד הבית, חרב ידם על ולכך ובחלוק, בפירוד מיוחדים שהיו, שלהם ענין על

ל באחדות". אותם ולקשר ישראל אחדות

מ המהר״ל מוזכ שקמצא ר סבי ועל המחלוקת לבעל שהתחבר משום עודה, הס בעל של כאוהבו לגנאי כאן ר

המחלוקת. את מחזק הוא קמצא בר עם המחלוקת בעקבות הסעודה בעל של אוהבו שנעשה ידי

למרות המחלוקת, את מגדיל ידי ועל שונאו את ומגנה אותו, מצדיק שהוא המחלוקת בעל את האוהב דרך כי

לא שהוא ישיר באופן חלוק השני הצד. על

על בעל אלא בסעודה היה לא אמנם הוא ירושלים. בחורבן אשם קמצא גם ע מדו מבואר המהר''ל דברי פי

]בסיפור מוזכר לא [ששמו הסעודה שהלב היה קמצא גם אך לחורבן וגרם קמצא בר של פניו את ברבים, ן י

מאד גדול ועיונו המחלוקת אש את מעצים הוא למחלוקת ששותף ומי למחלוקת, . שותף

לסיפור: נחזור

ב להקריב המלך של הקרבן את הביאו "כאשר בניב בקרבן מום הטיל קמצא בר המקדש, בית

שבעין" בדוקין אומרים ויש שבשפתים

הוא ישראל בדיני ורק הגויים אצל מום נחשב איננו זה שמום מסבירה והגמרא להרע, חכם היה קמצא בר

במלכות כמרידה זאת ויפרשו קרבנם, את הקריבו לא היהודים מדוע יבינו לא הרומאים וכך מום. , נחשב

וכמו. שהיה

היא הקרבן את להקריב שהמניעה לרומאים להסביר ישראל חכמי יכלו לא מדוע שאלתנו נענה ועתה

המו בגלל דתית ם לדידם שהתפרשה הרומאים של המוטעית ההבנה את ולמנוע שבו כמרידה

! במלכות

חי איש חיים(הבן יוסף )רבנו בספר יהוידע בן ו זכריה רבי של לענוותנותו בקשר הזו השאלה את מתרץ

: וז״ל

בס" "ונראה והיו הכהנים אחיו עם המקדש בבית ועומד כהן היה זכריה רב כי ד הכהנים להקריב רוצים

לא ולכן המזבח גבי על קרבים מומין בעלי יאמרו אמר זכריה ורבי מלכות שלום משום הוראה תהיה

זו סברתינו, פי על תהיה מלכות שלום דמשום להחליט] אין [= שהם הסנהדרין הסכמת פי תהיה אלא

" זה בדבר יתירו

ן הב אומר זה בשלב חי איש שיכריעו לסנהדרין קמצא בר את שולחים הכהנים זכריה רבי עצת פי שעל

בעל קרבן להקריב מותר האם בשאלה העזרה מן יוצא קמצא בר אך מלכות שלום משום המזבח גבי על מום

ל העגל את ומוסר ע בדי הקרבן את להקריב רוצים לא שהכהנים להם ואומר בחוץ ממתינים שהיו. המלך

המלך עבדי על לבוא שעומדת הסכנה את שרואים חכמים זה בשלב שקרה. מה את לך לספר למלך חוזרים

עבדי או המלך אך הקרבן, את להקריב מבקשים ישראל עם ו בכהנים אמון להם אין זאת, לעשות, מסרבים

הראשונה בפעם הקרבן את להקריב המלך הוראת את מלאו שלא. אחרי

שחכמי אומר המהר״ל אך בדיני שפסול בגלל הקרבן, את להקריב אפשר שאי למלך להגיד יכלו לא ישראל

. ישראל

זו באמירה ו רומי מלכות הנהגת את מקבל לא ישראל י כ הוכחה יש עצמה נחשב כמורד ים ים. במלכות

מאומות נבדל ישראל שעם הרעיון עומר ישראל בתורת זו הלכה מאחרי כי עצמו הוא זה (רעיון העולם

רומי). במלכות מרידה

ב שהטיל במום רמוז זה רעיון. שבעין בדוקין אומרים ויש הבהמה של בשפתים בקרבן, קמצא ר

תחת לחיות יכולים אינם הדתית בהשקפתם ישראל כי רומי למלכות להוכיח רצה להרע בחכמתו קמצא בר

למעלה היא ישראל עם שמדריגת קובעת ישראל תורת כי העולם אומות רשות העולם. מאומות

בא זה דבר העולם מאומות נבדלת רוחנית במדריגה הוא ישראל ועם החומר במדריגת הם העולם אומות

. קרבנות לדיני ישראל בתורת קרבנות דיני בין בהבדל ביטוי לידי

החומר במדריגת הם כי מום, נחשב רגל או יד כמו אבר חסרון רק הגויים אצל הגויים. אצל

ישראל עם של הרוחנית ה למעל רומזים שניהם כי מום, ונחשב שפתיים ניב של חסרון גם ישראל אצל

לשאר ביחס רוחנית שהיא העין ובמעלת הבהמה מן אדם המבדיל הדיבור בכח הגוף. אברי

נחזור: לסיפורינו

" האורחים עם יושב קמצא בר את ומצא הסעודה בעל "בא

כאשר אוהבו קמצא את במקום שונאו קמצא בר את שהזמין משרתו של הטעות את הבין הסעודה בעל

בסעודה האורחים עם. שב יו קמצא שבר רואה הוא הוא

מה לשאול יש אך בר סבר? אהבתו את מבקש שונאו הסעודה שבעל חשב האם לסעודה? שבא! קמצא

של אוהבו של לשמו דומה ששמו בגלל בטעות אותו הזמין שהמשרת האפשרות על חשב שלא מסתבר

לסעודה אותו יזמין? ו ששונא בעיניו תמוה הדבר היה לא האם אך הסעודה, בעל

וזוהי איתו להתפייס הבית בעל רוצה לסעודה שבהזמנתו סבר שאולי לישב אפשר לסיים המתאימה הדרך

ביניהם לוקת המח את

קמצא בר על התמיהה את ליישב נוספת אפשרות איכה מדרש בשרידי המופיעה לסיפור מקבילה פי על

הגניזה מן.

ירושלים יקירי של הנהגותיהם על על מספרים השונאים שני על לסיפור כהקדמה: וז״ל

" נקרא שהיה עד לסעודה הולך מהם אחד היה שלא ירושלים] אנשי [=של יקרותם היתה מה אחר, דבר

- [ונישנה אותו] ומזמינים וחוזרים לו קוראים.

גמליאל בן שמעון רבן הכניסה [=של הפתח גבי על מטפחת פורסין בירושלים היה גדול מנהג זה אומר

אלא להכנס רשות אין מטפחת נסתלקה נכנסים אורחיך פרוסה חת שמטפ זמן כל. הסעודה] למקום

. פסיעות" [=שלש פרפראות שלש ]עד

החכמים– גדולי השתתפו בו חשוב חברתי מאורע היתה קמצא בר השתתף בה הסעודה ירושלים. יקירי

שלא היה הראשון הכלל בסעודה התנהגות כללי היו הסעודה ובמהלך מרובות, הכנות קדמו זה למאורע

פעמיים טעותו על חזר שהמשרת לומר רחוק לא ונישנה", נקרא שהיה עד לסעודה הולך מהם אחד, היה

כך ואם קמצא. בר את פעמיים והזמין הסעודה שבעל להסיק יכול פעמיים מוזמן שהוא שרואה קמצא בר

כמו איתו להשלים מבקש השני. שאמרנו, הכלל להכנס יכול אחד כל לא המטפחת סילוק אחרי "לסעודה

לס הכניסה בשלב גם נמנעת לא ודה ע קמצא בר של כניסתו טעות נפלה שלא בטוח כעת שהוא ואפשר

שבעל להסיק בהחלט אפשר בהזמנתו, האורחים את וקיבל עמד לא, הסעודה רק אלא היום, שמקובל כמו

יש המוזמנים כל אחרי בו הסעודה בכל, מגיע מנימוסי כנראה זה ויש ירושלים, יקירי של הסעודה ות ב רת

ה וזוהי מגיע. והוא לו מחכים שכלם הסעודה לבעל גדול כבוד בזה איכה" במדרש גשה הד מגיע הסעודה בעל

י האורחים שכל אחרי לו ומחכים ושבים הסעודה". להתחלת

ירושלים יקירי של לכבודם שערך הסעודה למקום נכנס הסעודה שבעל הרגע מגיע כאשר שלנו בסיפור

חשיבו של התאור לאור וההמשך וכועס מופתע הוא קמצא, בר שונאו את להפתעתו פוגש הוא ת יקירי

ו ירושלים הטקסיי כללי הוא מדוע ספק קמצא לבר היה אם גם שלים, בירו שהתקיימו החשובות בסעודות ם

ומכאן ירושלים גדולי נכחו בה זו חשובה בסעודה ההשתתפות את להחמיץ רצה לא הוא לסעודה, מוזמן

לצאת לא קמצא בר של התעקשותו ואת קמצא, לבר הסעודה בעל שגרם הביזוי עומק את להבין אפשר

כולה הסעודה כל תשלום של במחיר אפילו. מהסעודה,

: ור בסיפ נמשיך

בי: (=שפגעו לדבר מסכימים הם מיחו ולא חכמים וישבו )הואיל

חשובים- אנשים בירושלים החברה של המוסרי הקלקול הבנת את מחדד התאור מדקדקים ירושלים יקירי

לכך קיצוני כך כל ובניגוד חשובות, ובסעודות חברתיים לארועים בהזמנה תרבות וכללי בנימוסים כך, כל

מישראל אדם של בכבודו מזלזלים

את שהחריבו חינם שנאת של החברתיות שהתופעות פירושה זה במעמד ירושלים חכמי של שתיקתם

אלא החמורות, עבירות שלוש כנגד בחומרתו שקול נורא למצב במוסריותו שירד עם בגלל רק אינם חברת

עמדתם את משקף קמצא בר של ביזויו במעמד מחאתם שהעדר ישראל חכמי על מוטלת האשמה המוסרית

העת באותה הציבור על הדלה הרוחנית. והשפעתם

בֵּּיתנו אֶׁת הַחֲרִּיבָה אֶׁבְקִּילָם בֶּׁן זְכַרְיָה רַבִּּי שֶׁל:"עַנְוְתָנוּתוֹ

ברבי שהיתה מעולה מידה כיצד כן ואם שבמידות המעולה היא הענוה מידת הענוה? מידת כאן שייכת מה

וא טובה, היא הנכון בשיעור בה משתמשים אם מידה שכל לומר, יש ההיכל. לחורבן גרמה זכריה ם זו לא

פסולה. מידה

אומר, יהוידע בן בספרו חיים יוסף רבנו היתה זכריה רבי של שענוותנותו להכריע רצה שלא בשאלה

לפניו, שעמדה ההלכתית סבר זכריה רבי המקדש בבית להקריבו וציוה מום בעל קרבן שלח המלך כאשר

שתוצאותיה פסולה ענוה היא בו תלוי היה שהכל בזמן אחריות לקיחת והעדר לכך ראוי היה לא שהוא

אסון. הרות

בר שהביא הקורבן את להקריב האם המקדש בבית להכריע צריך היה כאשר כך נהג לשיטתו זכריה רבי

שנהג היתירה החומרא הקרבן. את הקריבו לא ובגללו בדבר להכריע ראוי עצמו את ראה לא הוא קמצא.

פג בית לחורבן והביאה באחרים עה. המקדש

לְבֵּית יִּהְיֶׁה הָעָשִּירִּי וְצוֹם הַשְּבִּיעִּי וְצוֹם הַחֲמִּישִּי וְצוֹם הָרְבִּיעִּי צוֹם צְבָאוֹת ה' אָמַר כֹּה כתוב: בזכריה

אֶׁהָבו וְהַשְלוֹם וְהָאֱמֶׁת טובִּים וּלְמֹעֲדִּים וּלְשִּמְחָה וֹן לְשָש 'יְהוּדָה

והשני הראשון המקדש בית חרב שבעטים הסיבות לתיקון רומז אהבו. שלום וה והאמת

""והאמת– אמת". כולה״תורת התורה כל ביטול בהם שיש החמורות העבירות שלש על חרב ראשון בית

" "והשלום– קוק הרב וכדברי השלום אהבת הוא והתיקון השלום, הפך חינם שנאת על חרב שני שני. בית

חינם אהבת ידי על יבנה והעולם להיבנות נשוב חינם, שנאת ידי על עמנו העולם. רב ונח נחרבנו ואם

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות