קמצא ובר קמצא

החורבן- אגדות קמצא ובר קמצא

ע״ב נ״ה יטין ג )(תרגום:

ברעה יפול לבו ומקשה תמיד מפחד אדם כ״ח. אשרי [משלי: דכתיב מאי יוחנן, רבי ]אמר ובר קמצא על

לשמשו אמר סעודה. עשה קמצא. בר את ושנא קמצא את שאהב אחד אדם היה ירושלים. חרבה קמצא

הבית בעל מצא השנוא. מצא ת א בטעות והביא השמש אוהב. הלך אני שאותו קמצא, את לסעודה והזמן לך

קמצא בר השיב כאן? ! עושה אתה מה אותי. שונא האיש אותו הרי לו אמר שולחנו. ליד יושב קמצא בר את

מכאן- צא לאו הבית בעל לו אמר שלי והשתייה האכילה דמי לך ואתן לי הנח ובאתי הואיל דמי לך אתן

סעודתך-. חצי לא- - סעודתך כל דמי לך אתן נטלו לא הואיל קמצא בר אמר החוצה והוציאו העמידו בידו,

לקיר ואמר הלך המלך. לפני עליהם ואלשין אלך בזה. להם שנוח כנראה בידו מיחו ולא חכמים שם וישבו

כשבא עגל. בידיו שלח אותו. יקריבו שלא ותראה קורבן להם שלח לו אמר לין מנין לו אמר היהודים בך מרדו

נחשב אינו הגויים ואצל למום, נחשב זה שעבורנו במקום בעין, אומרים ויש יים בשפת מום בו הטיל להקריב

קרבין מומין בעלי "יאמרו אבקולס בן זכריה רבי להם אמר מלכות, שלום משום להקריבו רבנן חשבו למום

מום מטיל "יאמרו זכריה רבי להם אמר לקיסר. וילשין ילך שלא קמצא בר את להרוג חשבו המזבח" על

את ושרפה ביתנו את החריבה אבקולס בן זכריה רבי של ענוותנותו יוחנן רבי אמר ייהרג.''ים בקודש

מארצנו והגליתנו."היכלנו

חז״ל: באגדת הסיפור על שאלות

1. קמצא ובר קמצא על שלנו לסיפור הקשר מה תמיד- מפחד אדם "אשרי הפסוק את יוחנן רבי מביא

2. המקדש בית לחורבן אחרת סיבה מביא יוחנן ר' הסיפור: בסיום אבקולס בן זכריה ר' של ינתנותו ע

ובר קמצא שבגלל אומר דבריו ראשית ב יוחנן: רבי בדברי סתירה יש ולכאורה וכו' ביתנו את החריבה

בן זכריה ר' של ענוותנותו בגלל היה המקדש בית שחורבן אומר דבריו ובסוף ירושלים חרבה קמצא

אבקולס

3. שונאו שהיה קמצא בר מדוע לסעודה בא הסעודה בעל של

4. צא קמ של לחובתו גם נזקפת ירושלים"- של חורבנה מדוע ירושלים", חרבה קמצא ובר קמצא על

קמצא בר של פניו את הלבינו בה בסעודה היה? שלא

5. חכמי מדוע ממרידה נובע לא הקורבן את להקריב שסירובם הרומי לקיסר להסביר ניסו לא ישראל

אלא בו ישראל דיני פי על מום בעל הוא שהקורבן הלכתיים, ! מטעמים

6. ענוה ה ממידת נבעה אבקולס בן זכריה ר' של טעותו יוחנן רבי לדעת מדוע

הסיפור: ניתוח

תמידי מפחד אדם:''אשרי תקלה תצא אולי ולחשוש הנולד את לראות צריך אדם רש״י פירוש לפי

ממעשיו

באותה שהיה מי כל כלפי מופנית יוחנן רבי של שהביקורת לומר יש בבושת קמצא בר גורש שממנה סעודה

. פנים

הסעודה בעל על היא הביקורת קמצא בר את לזרוק מתעקש היה לא הוא לד, הנו את רואה היה הוא אילו.

. מהסעודה

חכמים על הביקורת שבשתיקתם המוסרי לפגם מעבר קמצא. לבר שנגרם הבזיון על בסעודה מיחו, שלא

בודאי הם שיגיעו היכן עד יגיעו והדברים ישראל, עם על ילשין קמצא שבר הנולד, את רואים היו הם אם

קמצא לבר שנעשתה. נים הפ הלבנת על גדול בקול מוחים הוא

קמצא בר כלפי מופנית הביקורת איזה מביך והיה הנולד את רואה היה אם ישראל, בחכמי להתנקם שרצה

בדרך נוקט היה ולא עלבונו את לתבוע אחרת דרך מוצא או כבודו על מחל היה ממלשינותן להגרם יכול נזק

ישראל חכמי כלפי מלשינות. של

כלפי ישירות פנית שמו בביקורת מסתיים הסיפור אבקולס בן זכריה רבי וענוותנותו הנולד את ראה שלא

המקדש בית לחורבן. גרמה

המקדש בית בחורבן חלק יש שלכולם לומר ויש אבקולס בן זכריה רבי של אחריותו אך וירושלים,

את לראות חדור באותו החכמים מגדולי שהיה כולם משל גדולה היא. הנולד

" ירושלים חרבה קמצא ובר קמצא "על הטעות לא. ירושלים לחורבן שגרם אומלל מקרים צירוף כאן ואין

ירושלים לחורבן שגרמה היא קמצא במקום קמצא בר של. שבהזמנתו נכחו בה סעודה באותה שאירע מה

שגרם לאומי לנגע שהיו ולשנאה למחלוקת מייצגת דוגמא אלא מקרית תופעה איננו ירושלים גדולי

המקדש בית. לחורבן

במסכת כך ": יומא בו שהיתה מפני חרבן מה מפני חסדים וגמילות ובמצות בתורה עוסקין שהיו שני מקדש

דמים ושפיכות עריות גלוי זרה עבודה עכירות "ש של כנגד חנם שנאת ששקולה ללמדך חנם. שנאת

הביטויים אחד ולמחלוקת לשנא שהיית ה קמצא ובר קמצא של. בשמותיהם מוצאים אנחנו תקופה באותה

לסעודה בטעות שהגיע הסעודה בעל של שונאן והשני הסעודה, בעל של אוהבו הראשון בבזיון ממנה וגורש

גדול

ב המהרי״ל עומד השמות משמעות על ישראל נצח ספר: וז״ל

" א שקור חילוק על מורה חזה השם כי בלשון״קמצא". תדקדק וכאשר ופירוד החילוק שם על, קמצא

" ב ב, (ויקרא כמו קמיצה, לשון הוא )זה. . משם."וקמץ נקרא״קמצא" מהכל והתחלק הנפרד ולפיכך,

מהכל… קומץ לומר רוצה " שמס״קמצא יקרא ש ראוי חנם, בשנאת מחולקים היו אנשים אלו כי ומפני

… חנם שנאת בשביל נחרב שני המקדש בית כי קמצא, ובר נקרא היה אנשים אלו של ם מ ש ספק אין

ישראל עם את לאחד נועד הבית, חרב ידם על ולכך ובחלוק, בפירוד מיוחדים שהיו, שלהם ענין על

ל באחדות". אותם ולקשר ישראל אחדות

מ המהר״ל מוזכ שקמצא ר סבי ועל המחלוקת לבעל שהתחבר משום עודה, הס בעל של כאוהבו לגנאי כאן ר

המחלוקת. את מחזק הוא קמצא בר עם המחלוקת בעקבות הסעודה בעל של אוהבו שנעשה ידי

למרות המחלוקת, את מגדיל ידי ועל שונאו את ומגנה אותו, מצדיק שהוא המחלוקת בעל את האוהב דרך כי

לא שהוא ישיר באופן חלוק השני הצד. על

על בעל אלא בסעודה היה לא אמנם הוא ירושלים. בחורבן אשם קמצא גם ע מדו מבואר המהר''ל דברי פי

]בסיפור מוזכר לא [ששמו הסעודה שהלב היה קמצא גם אך לחורבן וגרם קמצא בר של פניו את ברבים, ן י

מאד גדול ועיונו המחלוקת אש את מעצים הוא למחלוקת ששותף ומי למחלוקת, . שותף

לסיפור: נחזור

ב להקריב המלך של הקרבן את הביאו "כאשר בניב בקרבן מום הטיל קמצא בר המקדש, בית

שבעין" בדוקין אומרים ויש שבשפתים

הוא ישראל בדיני ורק הגויים אצל מום נחשב איננו זה שמום מסבירה והגמרא להרע, חכם היה קמצא בר

במלכות כמרידה זאת ויפרשו קרבנם, את הקריבו לא היהודים מדוע יבינו לא הרומאים וכך מום. , נחשב

וכמו. שהיה

היא הקרבן את להקריב שהמניעה לרומאים להסביר ישראל חכמי יכלו לא מדוע שאלתנו נענה ועתה

המו בגלל דתית ם לדידם שהתפרשה הרומאים של המוטעית ההבנה את ולמנוע שבו כמרידה

! במלכות

חי איש חיים(הבן יוסף )רבנו בספר יהוידע בן ו זכריה רבי של לענוותנותו בקשר הזו השאלה את מתרץ

: וז״ל

בס" "ונראה והיו הכהנים אחיו עם המקדש בבית ועומד כהן היה זכריה רב כי ד הכהנים להקריב רוצים

לא ולכן המזבח גבי על קרבים מומין בעלי יאמרו אמר זכריה ורבי מלכות שלום משום הוראה תהיה

זו סברתינו, פי על תהיה מלכות שלום דמשום להחליט] אין [= שהם הסנהדרין הסכמת פי תהיה אלא

" זה בדבר יתירו

ן הב אומר זה בשלב חי איש שיכריעו לסנהדרין קמצא בר את שולחים הכהנים זכריה רבי עצת פי שעל

בעל קרבן להקריב מותר האם בשאלה העזרה מן יוצא קמצא בר אך מלכות שלום משום המזבח גבי על מום

ל העגל את ומוסר ע בדי הקרבן את להקריב רוצים לא שהכהנים להם ואומר בחוץ ממתינים שהיו. המלך

המלך עבדי על לבוא שעומדת הסכנה את שרואים חכמים זה בשלב שקרה. מה את לך לספר למלך חוזרים

עבדי או המלך אך הקרבן, את להקריב מבקשים ישראל עם ו בכהנים אמון להם אין זאת, לעשות, מסרבים

הראשונה בפעם הקרבן את להקריב המלך הוראת את מלאו שלא. אחרי

שחכמי אומר המהר״ל אך בדיני שפסול בגלל הקרבן, את להקריב אפשר שאי למלך להגיד יכלו לא ישראל

. ישראל

זו באמירה ו רומי מלכות הנהגת את מקבל לא ישראל י כ הוכחה יש עצמה נחשב כמורד ים ים. במלכות

מאומות נבדל ישראל שעם הרעיון עומר ישראל בתורת זו הלכה מאחרי כי עצמו הוא זה (רעיון העולם

רומי). במלכות מרידה

ב שהטיל במום רמוז זה רעיון. שבעין בדוקין אומרים ויש הבהמה של בשפתים בקרבן, קמצא ר

תחת לחיות יכולים אינם הדתית בהשקפתם ישראל כי רומי למלכות להוכיח רצה להרע בחכמתו קמצא בר

למעלה היא ישראל עם שמדריגת קובעת ישראל תורת כי העולם אומות רשות העולם. מאומות

בא זה דבר העולם מאומות נבדלת רוחנית במדריגה הוא ישראל ועם החומר במדריגת הם העולם אומות

. קרבנות לדיני ישראל בתורת קרבנות דיני בין בהבדל ביטוי לידי

החומר במדריגת הם כי מום, נחשב רגל או יד כמו אבר חסרון רק הגויים אצל הגויים. אצל

ישראל עם של הרוחנית ה למעל רומזים שניהם כי מום, ונחשב שפתיים ניב של חסרון גם ישראל אצל

לשאר ביחס רוחנית שהיא העין ובמעלת הבהמה מן אדם המבדיל הדיבור בכח הגוף. אברי

נחזור: לסיפורינו

" האורחים עם יושב קמצא בר את ומצא הסעודה בעל "בא

כאשר אוהבו קמצא את במקום שונאו קמצא בר את שהזמין משרתו של הטעות את הבין הסעודה בעל

בסעודה האורחים עם. שב יו קמצא שבר רואה הוא הוא

מה לשאול יש אך בר סבר? אהבתו את מבקש שונאו הסעודה שבעל חשב האם לסעודה? שבא! קמצא

של אוהבו של לשמו דומה ששמו בגלל בטעות אותו הזמין שהמשרת האפשרות על חשב שלא מסתבר

לסעודה אותו יזמין? ו ששונא בעיניו תמוה הדבר היה לא האם אך הסעודה, בעל

וזוהי איתו להתפייס הבית בעל רוצה לסעודה שבהזמנתו סבר שאולי לישב אפשר לסיים המתאימה הדרך

ביניהם לוקת המח את

קמצא בר על התמיהה את ליישב נוספת אפשרות איכה מדרש בשרידי המופיעה לסיפור מקבילה פי על

הגניזה מן.

ירושלים יקירי של הנהגותיהם על על מספרים השונאים שני על לסיפור כהקדמה: וז״ל

" נקרא שהיה עד לסעודה הולך מהם אחד היה שלא ירושלים] אנשי [=של יקרותם היתה מה אחר, דבר

- [ונישנה אותו] ומזמינים וחוזרים לו קוראים.

גמליאל בן שמעון רבן הכניסה [=של הפתח גבי על מטפחת פורסין בירושלים היה גדול מנהג זה אומר

אלא להכנס רשות אין מטפחת נסתלקה נכנסים אורחיך פרוסה חת שמטפ זמן כל. הסעודה] למקום

. פסיעות" [=שלש פרפראות שלש ]עד

החכמים– גדולי השתתפו בו חשוב חברתי מאורע היתה קמצא בר השתתף בה הסעודה ירושלים. יקירי

שלא היה הראשון הכלל בסעודה התנהגות כללי היו הסעודה ובמהלך מרובות, הכנות קדמו זה למאורע

פעמיים טעותו על חזר שהמשרת לומר רחוק לא ונישנה", נקרא שהיה עד לסעודה הולך מהם אחד, היה

כך ואם קמצא. בר את פעמיים והזמין הסעודה שבעל להסיק יכול פעמיים מוזמן שהוא שרואה קמצא בר

כמו איתו להשלים מבקש השני. שאמרנו, הכלל להכנס יכול אחד כל לא המטפחת סילוק אחרי "לסעודה

לס הכניסה בשלב גם נמנעת לא ודה ע קמצא בר של כניסתו טעות נפלה שלא בטוח כעת שהוא ואפשר

שבעל להסיק בהחלט אפשר בהזמנתו, האורחים את וקיבל עמד לא, הסעודה רק אלא היום, שמקובל כמו

יש המוזמנים כל אחרי בו הסעודה בכל, מגיע מנימוסי כנראה זה ויש ירושלים, יקירי של הסעודה ות ב רת

ה וזוהי מגיע. והוא לו מחכים שכלם הסעודה לבעל גדול כבוד בזה איכה" במדרש גשה הד מגיע הסעודה בעל

י האורחים שכל אחרי לו ומחכים ושבים הסעודה". להתחלת

ירושלים יקירי של לכבודם שערך הסעודה למקום נכנס הסעודה שבעל הרגע מגיע כאשר שלנו בסיפור

חשיבו של התאור לאור וההמשך וכועס מופתע הוא קמצא, בר שונאו את להפתעתו פוגש הוא ת יקירי

ו ירושלים הטקסיי כללי הוא מדוע ספק קמצא לבר היה אם גם שלים, בירו שהתקיימו החשובות בסעודות ם

ומכאן ירושלים גדולי נכחו בה זו חשובה בסעודה ההשתתפות את להחמיץ רצה לא הוא לסעודה, מוזמן

לצאת לא קמצא בר של התעקשותו ואת קמצא, לבר הסעודה בעל שגרם הביזוי עומק את להבין אפשר

כולה הסעודה כל תשלום של במחיר אפילו. מהסעודה,

: ור בסיפ נמשיך

בי: (=שפגעו לדבר מסכימים הם מיחו ולא חכמים וישבו )הואיל

חשובים- אנשים בירושלים החברה של המוסרי הקלקול הבנת את מחדד התאור מדקדקים ירושלים יקירי

לכך קיצוני כך כל ובניגוד חשובות, ובסעודות חברתיים לארועים בהזמנה תרבות וכללי בנימוסים כך, כל

מישראל אדם של בכבודו מזלזלים

את שהחריבו חינם שנאת של החברתיות שהתופעות פירושה זה במעמד ירושלים חכמי של שתיקתם

אלא החמורות, עבירות שלוש כנגד בחומרתו שקול נורא למצב במוסריותו שירד עם בגלל רק אינם חברת

עמדתם את משקף קמצא בר של ביזויו במעמד מחאתם שהעדר ישראל חכמי על מוטלת האשמה המוסרית

העת באותה הציבור על הדלה הרוחנית. והשפעתם

בֵּּיתנו אֶׁת הַחֲרִּיבָה אֶׁבְקִּילָם בֶּׁן זְכַרְיָה רַבִּּי שֶׁל:"עַנְוְתָנוּתוֹ

ברבי שהיתה מעולה מידה כיצד כן ואם שבמידות המעולה היא הענוה מידת הענוה? מידת כאן שייכת מה

וא טובה, היא הנכון בשיעור בה משתמשים אם מידה שכל לומר, יש ההיכל. לחורבן גרמה זכריה ם זו לא

פסולה. מידה

אומר, יהוידע בן בספרו חיים יוסף רבנו היתה זכריה רבי של שענוותנותו להכריע רצה שלא בשאלה

לפניו, שעמדה ההלכתית סבר זכריה רבי המקדש בבית להקריבו וציוה מום בעל קרבן שלח המלך כאשר

שתוצאותיה פסולה ענוה היא בו תלוי היה שהכל בזמן אחריות לקיחת והעדר לכך ראוי היה לא שהוא

אסון. הרות

בר שהביא הקורבן את להקריב האם המקדש בבית להכריע צריך היה כאשר כך נהג לשיטתו זכריה רבי

שנהג היתירה החומרא הקרבן. את הקריבו לא ובגללו בדבר להכריע ראוי עצמו את ראה לא הוא קמצא.

פג בית לחורבן והביאה באחרים עה. המקדש

לְבֵּית יִּהְיֶׁה הָעָשִּירִּי וְצוֹם הַשְּבִּיעִּי וְצוֹם הַחֲמִּישִּי וְצוֹם הָרְבִּיעִּי צוֹם צְבָאוֹת ה' אָמַר כֹּה כתוב: בזכריה

אֶׁהָבו וְהַשְלוֹם וְהָאֱמֶׁת טובִּים וּלְמֹעֲדִּים וּלְשִּמְחָה וֹן לְשָש 'יְהוּדָה

והשני הראשון המקדש בית חרב שבעטים הסיבות לתיקון רומז אהבו. שלום וה והאמת

""והאמת– אמת". כולה״תורת התורה כל ביטול בהם שיש החמורות העבירות שלש על חרב ראשון בית

" "והשלום– קוק הרב וכדברי השלום אהבת הוא והתיקון השלום, הפך חינם שנאת על חרב שני שני. בית

חינם אהבת ידי על יבנה והעולם להיבנות נשוב חינם, שנאת ידי על עמנו העולם. רב ונח נחרבנו ואם

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות