כיצד שואלין?
רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר שלישי אות מג, בתרגומו של הר״י שילת) שם בפי "החבר" טיעון בסיסי ביותר הנוגע לכל דיון וויכוח בכל נושא שבעולם, ובתוכו הוסיף משפט הנוגע לשאלת הצדק האלוקי:
"אמר החבר: כשיתאמתו הכללים אל תשים לב לפרטים, כי הרבה פעמים נכנס בהם דמיון שוא, ועוד, שאין להם תכלית, מפני שהם מסתעפים ולא ימלטו המתווכחים מן הריב בהם. וזה כמי שהתאמת אצלו צדק הבורא, ושחכמתו כוללת, ולפיכך לא ישעה אל מה שיראה בעולם מן העוול…"
אם ברור לנו שהבורא ית' הוא שלמות הכל, ומנהיג את עולמו בצדק ומשפט, אזי גם אם יראו לנו אירועים מסוימים כנוגדים את העיקרון, הם לא יערערו את אמונתנו; אין בכח שאלה על פרט אחד מתוך מכלול לערער את העיקרון כולו. זהו טיעון הגיוני, אכן לא תמיד פרושה בפנינו כל התמונה, פעמים רבות חסרים לנו נתונים רבים ומשום כך אין אנו יכולים לשפוט כל אירוע רק למראה עינינו.
כמו כן ישנם אירועים מזעזעים בצורה יוצאת דופן שאכן גורמים לו לאדם לשאול, למרות שבטוח הוא שה' מקור השלמות, כל דרכיו אמונה ומשפט. מרן הראי״ה קוק זצ״ל (עין איה ברכות פ״ה אות לט) עמד על הדברים בביאורו לדברי חז״ל (ברכות לא, ב) ש״חנה הטיחה דברים כלפי מעלה", וכך כתב:
יסוד כבוד ד' שהוא מקור כל השלמות אינו מפני שהוא ית' צריך לכבוד בריותיו, כ״א מפני שע״י הכרת כבוד שמים יבא האדם לכל שלימות בין בדיעות בין במעשים. ע״כ כאשר מזדמן אצל השלמים שתשוקתם אל השלימות מתגברת בהם, ויען שיודעים שיסוד חיוב כבוד שמים הוא כדי להביא את האדם אל השלימות, א״כ כשמוצאים את עצמם שלא יוכלו להבליג על רוחם הסוער, כאשר יראו בהנהגה העליונה דברים שמונעים את השלימות אע״פ שבשכלם יכירו בהכרה פנימית כי לד' הצדקה ולו נתכנו עלילות. אבל כאשר הכירו שבמערכי לבבם המתחמץ לא תתיישב תשוקת השלימות כראוי, עד אשר יוציאו מן הכח אל הפועל מר רוחם נגד המושג להם נגד כיסופם הפנימי אל השלימות האמיתית, מצאו נכון להתיר לנפשם הרגש הקדוש הזה אע״פ שאינו ע״פ טהרת השכל, מפני שע״י התגברות הרגש לשאיפת השלימות מזה יולד באמת כבוד שמים האמיתי, שהוא בהיות יצוריו, ביחוד בעלי הבחירה שבהם, שלמים במעשיהם ובמדותיהם. וזהו "ותתפלל חנה על ד'", שרגש הסוער שלה ששפכה את נפשה בתפילה למען הרבות השלימות בעולם, התעלה אצלה יותר ממעמד שכלה שמרכז שלו הוא השגת השי״ת.
כך כתב גם הרב ישראל הס ז״ל ("אמונה לדור התהיה" עמ' 193) "כשה' מסייע בגלוי לאויבי ישראל זה נס, כשם שנס הוא סיועו הגלוי להצלת ישראל ולישועתם." והוסיף וציטט את דברי האדמו״ר הק' מפיאסצ׳נה הי״ד בספר אש קודש (שנת ת״ש פרשת כי תבוא):
כשרואים שחס וחלילה מענים אותנו ומייסרים בעניינים שלהמענה ומייסר אין שום טובה יוצאת מהם, ורק לענה אותנו, שהיא התגלות הדין בלא התלבשות בדרך הטבע, אז יודעים מזה שכאשר נשוב ונתפלל לד' אז גם יושיע ד' לנו בישועה בהתגלות שלא בדרך הטבע.
כמובן לא כל שיגעון של אדם הוא בכלל ההתגלות, ישנן מחלות נפש גם כן, אבל אירוע שמשנה את פניהם של עמים שלמים והופך את צורתם האנושית לחייתיות הרי זה "נס". אם הקב״ה עושה זאת יש לזה פשר ומטרה עבורנו, כלומר לא ניתן לומר שאירוע זה הוא מעבר להשגות שלנו ולהתעלם ממנו.
התגלות אלוקית אמורה לפעול בהתאם ליכולת ההשגה והקליטה שלנו, שהרי אם אנו לא מסוגלים לקלוט ולהבין אותה היא איננה התגלות. התגלות כשמה כן היא – גילוי, למרות שיש בה הרבה מן הסתום:
"רק בזהירות גדולה ומתוך בגרות רוחנית אפשר לגשת לעניין הנורא הזה. ראשית כל יש לזכור שקיים הבדל בין חשבון אלוקי לחשבון אנושי. השקפה אמיתית ואמונה אמיתית כוללות גם הבנת שנות דור ודור: 'זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור', הבנת התגלות ד' בעולם בכל השטחים, התגלות ד' בטבע ולא פחות מזה התגלות ד' בהיסטוריה, בשנות דור ודור, ואמונה בהנהגה ובחשבון האלהי. אבל יחד עם זאת יש לזכור 'כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאום ד'. כי גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם'." (שיחות הרב צבי יהודה "השואה" שיחה א תשכ״ז סע' 2)
"אע״פ שמעשי ד' הם בגדר סוד, ואיננו מבינים אותם בכל זאת עלינו להתבונן בכל מה שאירע." (שם סע' 7)
וכבר כתב רמב״ן (תורת האדם שער הגמול אות קכ, כתבי רמב״ן ח״ב עמ' רפא):
"ואם תשאל עלינו כיון שיש ענין נעלם במשפט, ונצטרך להאמין בצדקו מצד שופט האמת יתברך ויתעלה, למה תטריח אותנו ותצווה עלינו ללמוד הטענות שפירשנו והסוד שרמזנו, ולא נשליך הכל על הסמך שנעשה בסוף שאין לפניו לא עולה ולא שכחה אלא שכל דבריו במשפט. זו טענת הכסילים מואסי חכמה, כי נועיל לעצמנו בלמוד שהזכרנו להיותנו חכמים ויודעי אלהים יתברך מדרך האל וממעשיו, ועוד נהיה מאמינים ובוטחים באמונתנו בנודע ובנעלם יותר מזולתנו, כי נלמוד סתום מן המפורש לידע יושר הדין וצדק המשפט, וכן חובת כל נברא עובד מאהבה ומיראה לתור בדעתו לצדק המשפט ולאמת הדין כפי מה שידו משגת, והם הדרכים שפירשנו מדרכי חכמים, כדי שתתיישב דעתו בעניין ויתאמת אליו דין בוראו כמצדיק מה שישיגו, ויכיר הדין והצדק במה שהוא נעלם ממנו."
הרמב״ן בדברים אלו מסביר את התכלית לשאלה ולתשובה: א. כדי שנהיה "יודעי אלהים". ב. נהיה "מאמינים ובוטחים באמונתנו". ג. חובתנו התורנית כעובדי ה' היא "לצדק המשפט ולאמת הדין."
מרן הראי״ה קוק זצ״ל הסביר גם הוא שהמשמעות האמתית של מאורעות גדולים וחורבנות גדולים היא דווקא בתובנות שאנו מפיקים מהם, כך כתב הוא בספרו עין איה (ברכות פ״ד אות מג) בהסברו לדברי חז״ל בגמרא (כט, א) ששבעת ברכות תפילת עמידה בשבת הן כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים:
"לפי ההשקפה האמתית עיקר הדבר שמכשיר את השלימות של כל המעשים הוא רק המנוחה, שהמנוחה השכלית מכשרת את כל הפעולות לתעודתן."
המנוחה השכלית פירושה היכולת להתבונן במה שנעשה כבר במנוחת הנפש, ולתת לאותה פעולה משמעות. הדבר חיוני בפרט בתהליכים של חורבן, משום שההשקפה הראשונה אינה מוצאת בהם תוכן חיובי כלל.
"בכלל הבריאה עיקר השלימות נראה מתיקון וישוב, אבל בחורבנות אינו נראה שום חכמה ותכלית לפי ההשקפה הראשונה, אבל כשאנו רואים התכלית של המציאות והשלימות היוצאות מהחורבנות, אנו מכירים שהם בחכמה ועצה של גדול העצה ית', שעליהם אמר דוד 'לכו חזו מפעלות ד' אשר שם שמות בארץ'."
מתוך כך מסביר הוא את דברי דוד המלך בקולותיו על המים:
שהמים הם מנגדים לישוב האדם שהוא השכלי ותכלית הבריאה. ומכל מקום במים, בהתנגדות הישוב הכללי ע״י החורבנות הגדולים שנמצא בו, אנו רואים יד ד' ושומעים קול ד', כמו שפירש עניני החורבן 'קול ד' חוצב להבות אש', מזוועות ורעידות הארץ 'קול ד' שובר ארזים וגו', הכל העדר וחורבן, ומכל מקום כשתכליתם ניכרת לשלימות שבאה בגללן אנו מכירים קול ד'. וסיים בחורבן הכללי של הארץ 'ד' למבול ישב', ונעשית מזה תכלית גדולה 'וישב ד' מלך לעולם', כי על ידי המבול נטהרה הארץ מרשעים שלא היו ראויים להמשיך עליהם מלכות שמים וללכת בדרכי ד', שהוא תכלית מציאות האנושי."
ממילא גם בזמננו אנו מוטלת עלינו החובה להתרומם מעל פחדים ותסביכים, להישיר מבט אל האירוע ואל מה שקדם לו, ולנסות למצוא במעשינו את הגורמים שגרמו אותו, ולתקנם.
כך כתב ר' שבתי בן דוב (כתבי שבתאי בן דוב ח״א "הברית בין הקברים" עמ' 438):
"כל שמתרחש בעם ישראל גורם לאינטגרציה בהגיון יעודו. באופן כזה אנו חוזרים אל השיטה העברית המקורית של ראיית ההיסטוריה – היינו לא כאוסף שרירותי של מקרים, אף לאו דווקא כהשתלשלות של סיבות, אלא כמערכת השפעות תכליתית במהלכו של היעוד, אשר אנו עצמנו הננו שותפים מודעים ופעילים בו."
המהר״ל מפראג בספר נצח ישראל (פרק כו) הרחיב את הביאור לסיפור זה של השועל שיוצא מבית קודש הקדשים (מכות כד). היסוד שעליו עומד הבניין הוא שכל העדר הוא עדות להתחדשות של הויה, כי כך בנויה הבריאה שכל עליית מדרגה דורשת את חורבן המדרגה הישנה. ולא זו בלבד אלא שככל שהחורבן גדול יותר כך יש ללמוד שהבניין שיצמח אחריו יהא גדול יותר:
"וכאשר מקוים הגזירה האחת, שהוא החורבן, אין ספק שיהיה גם כן מקוים הגזירה השנית, היא ההויה שהיא לבית המקדש. אבל אם לא היה מקוים הגזירה שהוא החורבן, היו מסופק בנבואת זכריה. אף על גב שאין לספק בנבואת הנביא, מכל מקום יש לחשוב כי בודאי יהיו יושבים זקנים וזקינות בירושלים, אבל לא הרבה, רק איזה יחידים, ולא תהיה מיושב לגמרי. אבל כאשר ראו החורבן והשממון הגדול, שיצא שועל מבית קדשי קדשים, וזה בודאי חורבן גדול, אז ידעו כי כמו ההעדר - שהוא קודם ההויה - כך יהיה ההויה, שיהיה ירושלים מיושב לגמרי בישוב הגמור:
וכן לפני הויות בית המקדש, שהוא קדוש לגמרי, צריך שיהיה העולם תוהו ובוהו וחושך, כמו קודם הויית האור שהיה החושך הגמור. וזה שרמז הכתוב בבריאת עולם, שקודם הוויית האור - שהוא המציאות היותר שלם - כתיב "והארץ היתה תוהו", שלפני הוויה הזאת היה חושך והוא העדר, שאי אפשר שיתהוה דבר כי אם אחר ההעדר, ואחר כך יתהוה. ואם לא היה נמצא בארץ ההעדר, לא היה כאן הוויית האור.
האדמו״ר הק' מפיאסצנא רבי קלונימוס קלמיש שפירא בספרו "אש קודש" (פרשת מסעי שנת תש״א) בתוככי גטו ורשה עסק בעניינם של חבלי משיח וצרותיהם, והסביר בדרכו שבעולמנו העלול לחטא יש בכל אחד ישות עצמית שמפריעה לו לקלוט מדרגות חדשות, ולכן יש צורך שאותה עצמיות תתבטל כדי שתוכל להופיע המדרגה החדשה:
"אחר החטא נתגשם העולם ובכל אחד יש ישות לעצמו לכן אי אפשר לכל דבר שיוולד היינו שימשך על ידו ויתגלה ממנו אור חדש בלתי שיבוא חלק האור של עצמו לידי ביטול, כי אי אפשר לכל דבר שיתגלה בו אור ד' בלתי אם ע״י ביטול היש כנודע…
וכעין זה הן חבלי משיח לפי השגתנו, כי הגאולה היא התגלות אלוקית שיגלה ד' מאורו וקדושתו יתברך, וההתגלות על ידי ישראל, שלכן כל הגאולה וזמן הגאולה בישראל תלוים, לכן כדי שיזכו ישראל שיתגלה אור כל כך על ידם, צריכים להתבטלות כחות מהם והם חבלי משיח.
כלומר ד' יתברך אמר "האני אשביר ולא אוליד" (ישעיה סו, ט) שהוא יתברך המשביר והמוליד על ידי ישראל, לכן ישראל סובלים החבלי לידה וכחות מהם מתבטלים, ובזה הם מולידים את אורו של משיח, וכמו ביושבת על המשבר בכאב יותר קשה, יודעים שחלק יותר גדול מן הנולד יצא ונתגלה, כן גם כשרואים איש ישראל שמצטער יותר בחבלו של משיח נדע שעל ידו חלק יותר גדול של אור המשיח נתגלה."
כיוצא בדבר לומדים אנו גם בתורתו של הראי״ה קוק זצ״ל, הנה כך כתב לבאר את דברי הגמרא במסכת שבת (נה, א, עין איה שם פ״ה אות כג) כי מידת הדין תבעה מהקב״ה לכלות גם אנשים צדיקים שחטאם היחיד היה בכך שלא מיחו ברשעים, ונענה הקב״ה לתביעתה:
"כשבא הזמן להעביר התקופה האחת מפני השניה העתידה לבא, אז כל אותם החלקים שלפי המטרה העליונה של השכלול העתיד יהיו מעכבים את ההשלמה והפיתוח, הם צריכים להפסד, ואותם שיש בהם צדדים לטובה, באופן שיכולים הם להעביר את הטוב של התקופה שעברה אל התקופה הבאה, הם ראויים להתקיים ולהיות מתחילי הזמן החדש."
השקיעה בגולה ובגלות יצרה משקעים כבדים בנפש הלאומית הישראלית ולא היינו מוכנים לוותר עליהם. המרכז היהודי בגולת אירופה לא היה מוכן לצאת משם ולסור בעומק הוויתו מהשקיעה בגולה וכל הווייתה. לכן היה צורך בהתערבות האלוקית שעקרה אותנו מהגולה ועקרה את הגולה מאיתנו.
"אבל כשמגיע זמן זה של יציאתנו מחושך הגלות, מופיעים מצבים הדומים לזה של העבד, האומר אהבתי את אדוני, יהודים מתאהבים בגלות ומסרבים לעלות לארץ ישראל. אבל הגלות אינה יכולה להמשך לעולם ועד. גלות היא החילול השם היותר גדול כפי שמפורש ביחזקאל (לו, ח) 'ויבואו אל הגוים אשר באו שם ויחללו שם קדשי באמר להם עם ד' אלה ומארצו יצאו.' כו' אז מתחיל טיפול אלהי עמוק ונסתר של הטהרות מטומאה זו, ניתוח וריפוי וכו' וכשהוא מתעכב מהבראתו בגלל דבקותו בארץ העמים יש צורך בניתוח אלהי אכזרי." (שיחות הרב צבי יהודה שם סע' 10)
ר' שבתי בן דוב (שם עמ' 439):
"החלק השני ההתפתחותי החיובי של התשובה ( - לשאלה מה שינתה השואה בכיוון אל המטרה), הוא מרנין ואיום לחשבו כאחד, ומתבטא הוא בעובדה שעם השמדת המרכז של הגלות היהודית באירופה, הרי אע״פ שעדיין שרוי רוב העם בגולה, מכל מקום חדל העם העברי להיות עם גלותי, וגרעין התחייה המכורתי שבארץ ישראל נהפך למרכז ההוויה של האומה העברית בכללה."
דוגמה לכך ניתן לראות בדרך שבה ראו את אחד מסמלי היהדות התורנית בפולין, ואולי הסמל הגדול ביותר של יהדות זו – ישיבת חכמי לובלין. ישיבה זו שנוסדה בשנותיה האחרונות של יהדות פולין היוותה את הסמל והדגל לתפארתה של היהדות בכלל אך כוכבה לא דרך זמן רב, עשר שנים לאחר שנפתחה כבש הצורר הנאצי את לובלין והישיבה נסגרה. יהדות פולין ראתה בישיבה זו את הישיבה העולמית הנצחית, כך אנו מוצאים בספר היובל שיצא לכבודו של מקים הישיבה הגר״מ שפירא זצ״ל בשנת תרצ (תולדות הגאון ר' מאיר שפירא שליט״א (זצ״ל)פרק יג עמ' לו):
"במה עולה ישיבת חכמי לובלין על חברותיה? בזה שהיא ענקית, נצחית ועולמית.
ענקית כיצד? וכו' היא נצחית. אך כלום שאר הישיבות אינן כמוה? ואם לאו מהו האסון? וכו' ובזה שונה המצב פה. הבנין וסדרו נותן ערבון ובטחון לקיום רצון החי או צוואת המת הנותן עליו מהונו וכו' לכן אין כל ספק שהישיבה הזאת תהיה לקנין הכלל, לדאגתו אשר בה יתפאר.
ובנוסף על כל זה היא עולמית, ישיבת חכמי לובלין המדרגה היותר גבוהה בהתפתחות ארגון הלימוד בישראל. וכו'. על ישיבת חכמי לובלין להיות עולמית. זהו חידושה וזהו החוב המוטל על כלל ישראל לאפשרו ולקיימו. ישיבה אחת עולמית, אשר אם כי לא תקבל כל תלמידי העולם, תהיה לישיבת דוגמא לכל הישיבות, למרכז, אשר כל העולם הלומד יתרכז בה, ללב אשר ממנו ישאבו ואיליו ישלחו דמם, לפקידה הראשית אשר ממנה ישולחו בכל פעם צבאות חדשים למערכות התורה הלוחמת… וזהו ערכה הגדול, העולמי, הנצחי…"
לא חשבו אז כלל על האפשרות להקים ישיבה שכזו בארץ ישראל. האמת היא כי שמעתי (מכלי שני – מאדם ששמע זאת ממי שהיה נוכח באירוע!) שכשבא הגר״מ שפירא לאדמו״ר מגור בעל ה״אמרי אמת", לקבל את ברכתו להקמת הישיבה, שאלו: "ומדוע לא בארץ ישראל?"
ולעומת זאת בדברי רבנו הרב צבי יהודה (השואה – שיחה ב תשלג סע' 11)
"מתוך החיתוך האכזרי השופע דם, מגיעים ל׳בדמייך חיי'. מתגלה עניין חיינו, של תחיית האומה ותחיית הארץ, תחיית התורה ותחיית הקודש. על ידי הטיפול האלהי חוזרת שכינת ד' אל עם ד' אל ארץ ד'. יש לראות את העובדתיות ההסטורית הקוסמולוגית הכללית האלהית הזאת. ראייה היא יותר מהבנה: ראייה היא פגישה עם רבונו של עולם."
גם בדברי ההיסטוריון הנודע איאן קרשו ומנקודת מבטו כהיסטוריון ולא כהוגה דעות (הכרעות גורליות – עשר ההחלטות ששינו את העולם 1940 - 1941, הוצ' עם עובד עמ' 26):
"במונחים של פוליטיקת הכח, הבטיחה מורשת השואה את היסודות להקמת מדינת ישראל ואף העניקה לה לגיטימציה בתמיכת רוב העולם."
אם כי יש לציין כי בסוף ימיו החל הגר״מ שפירא זצ״ל לחשוב על הקמת ישיבה דומה בארץ ישראל, כך טוען הד״ר הלל זיידמן (מחבר הספר יומן גטו ורשה, במאמרו על ישיבת חכמי לובלין (סע' ח, מאתר "דעת":
אם כן זוועות האימים שנועדו להשמידנו החזירו אותנו לעוז משא הייעוד העולמי שאליו נבחרנו מקדם, ונמצא שהם לא רק איפשרו את הגאולה את גם הכינו את הרקע להיותה אמיתית באמת, בשלמות דריכותה וכוחה וחמת חיותה – שבתי בן דוב:
"ועל שלמות מחודשת זו נכרתת לנו כיום הברית החדשה של תקומת ישראל במרור הזוועות וטומאתן. מתוך התהפכות זו של מזימת תפקיד הזוועות שוב מיטהרים ומתקדשים קרבנותיהן מכל פגם שעליו נתנו את הדין, ומתברר כי לא רק מחייהם ותוכנם אנו ממשיכים את חיינו, אלא גם מעצם עקידתם ושריפתם מתקשר עוד ועולה היקף הייעוד הישראלי ותוקפו – ואף שלא בטובתם חוזר אפוא דינם להיות כחיילים שנפלו במלחמת שליחות האומה, אשר נפשם צרורה בחייה, לאון." (עמ' 474)
"הוא התכונן לבקר בארץ ישראל במטרה כפולה: לבקר בארץ הקדושה, שהיה קשור אליה בכל נימי נפשו, וגם לחקור את האפשרות לייסד שם ישיבה גדולה ומרכזית. לפני אחד ממקורביו התבטא:
אין שלימות ואין בטיחות במה שאנו בונים בגולה, לא התחלתי לבנות בארץ, לא הערכתי את הרצון של עם ישראל, יהודים היו נותנים לישיבה בארץ ישראל. עכשיו רכשתי לי ניסיון ואני מקווה להקים בירושלים ישיבה אשר בנייניה יביישו את בניני האוניברסיטה".
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה