קרא עלי מועד- מועד או אבל

בס״ד

קרא עלי מועד - תשעה באב איקרי מועד

״קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי״ (איכה א, טו)

הלכות הנגזרות מכך:

״ערב תשעה באב במנחה נהגו שלא לומר תחינה משום דאיקרי מועד״

״ואם חל תשעה באב במוצאי שבת אין אומרין צדקתך צדק לפי שנקרא מועד, מידי דהוי כשחל ראש חודש באחד בשבת או בשבת שאז אין אומרים״

שולחן ערוך

מנהג קדום שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה ביום תשעה באב, והזקנים הראשונים ז״ל הנהיגו זה, ולטובה נתכוונו, ועשו סמך לדבר על מה שאמרו באגדה כי המשיח נולד ביום תשעה באב, וכמו שעשינו זכר לחורבן ולאבלות כן צריך לעשות זכר לגואל ולמנחם כדי שלא יתיאשו מן הגאולה.

ספר הכלבו סי׳ סב.

יש מסורת שבתשעה באב בחצות היום נולד המשיח, ולכן אין למחות ביד הנשים המנקות את הבית לאחר חצות, מפני שזה חלק מהאמונה בגאולה.

ברכי-יוסף (סי׳ תקנט)

הסבר רעיוני לעניין:

כֹּה אָמַר ה׳ צְבָקוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ. (זכריה)

על חודש אב נכתב בילקוט שמעוני: ״עלה אריה (הוא נבוכדנצר) במזל אריה (בחודש אב) והחריב אריאל (בית-המקדש), על-מנת שיבוא אריה (הוא הקב״ה) ויבנה אריאל״

אבלות סימן לחיים

״קרוב לאלפיים שנה שכחנו כל טוב בעוה״ר ועדיין לא נשכח (ביהמ״ק) ועפעפינו יזלו מים, מה שלא אירע כן לכל אומה ולשון אשר נאבדו מתוך הקהל ושכחו זכר טובתם ולא בכו בכי רב כמונו בני ישראל. אבל העניין כי זהו נחמה גדולה שאין מקבלים תנחומין על החי, משא״כ מת גזירה שישתכח מן הלב״.

חתם סופר דרשות ומאמרים, ח״ג

לפני הפרידה נפתחים שערים עליונים

אמנם הענין מה שקורין ״שבת חזון״ על שם מה שאינו לשבחן של ישראל. יש לומר ש״חזון״ לשון מחזה, מה שמראין היעודים רב טוב הצפון אחר כבוש המלחמה הגדולה, בעזרת ה׳, לנפשות ישראל הנשלחים לעולם הזה. מחמת שהם אוהבי השם יתברך ואוהבים לו וכל מגמתם אליו, קודם שנשלחו לעולם הזה למלחמה מראין להם רב טוב הצפון. אך בעונותינו הרבים תרגז בטנם של שונאי ישראל עלינו. אך ממה שאנו זוכרים עניינו ומרודינו ותשוח עלינו נפשנו, מזה ניכר בבירור שלא אבד נצחינו ותוחלתינו חס ושלום. כי נגזר על המת שישתכח מן הלב מחמת שנסתלק הניצחון למעלה בלי תוחלת חזרה עתה, מה שאין כן חי אינו משתכח.

קדושת לוי, דברים, מגילת איכה

שהכרובים היו מעורים זה בזה בעת החורבן כשם שחייב אדם לפקוד את אשתו כשיוצא לדרך: ״בשעת החורבן הוציאו את הכרובים והראו וכו׳ – שמעתי מרבי נח יעקב ממאניסטריטש ז״ל ששמע ממוה״ר רפאל ז״ל בשם הרב ז״ל סוד גדול, כי חיוב לפקוד וכו׳ ביום יציאה לדרך (יבמות סב, ב), וכאן שהיה רוצה ליזיל לאורחא רחיקא, על כן היה פקידה גדולה שיצא נשמת משיח וכו׳, והבן״.

אמרי פנחס, רבי פנחס מקאריץ, פרשיות, שצד

״ולכך אמרו ז״ל שמצאו כרובים מעורים אף על פי שלא היו עושין רצונו של מקום. כי אז היה תוקף ריבוי שפע האור ולכך זכה יחזקאל למראות אלקים. ומי שזוכה באמת מקבל פירעון הטובה אז שזה עניין לידת משיח בתשעה באב״.

ר׳ צדוק הכהן מלובלין

החורבן כמבוא לתיקון גדול יותר

וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך… פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו לצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור׳ עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק? אמר להם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו מקום שכתוב בו ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״ ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? ! אמר להן לכך אני מצחק. דכתיב ״וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ״ (ישעיהו ח, ב) וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב ״לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ״, כתיב ״עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם״ עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו, עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו.

סוף מסכת מכות

הזוה״ק אומר על הפסוק (תהילים קכז, א) ״אם ה׳ לא יבנה בית שווא עמלו בוניו וגו׳״ – שהבית הראשון והשני היו ״בניינא דבר-נש דלית ביה קיומא כלל״ (=בניין מעשה אדם, שאין בו קיום כלל), ואילו הבית השלישי יהיה ״בניינא דקוב״ה״ (=בניינו של הקב״ה) ויתקיים לעד.

הזוהר חלק ג, רכא, א

בענישה יש סימני אהבה

״מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך״. ״לא הוה קרא צריך למימר אלא בכי לאסף, נהי לאסף, קינה לאסף, ומה אומר מזמור לאסף? ״ תשובת המדרש היא: ״אמרו לאסף, הקדוש ברוך הוא החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר, אמר להם מזמר אני ששפך הקדוש ברוך הוא חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל״

מדרש איכה רבה ד, יד

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות