סימני סדר ליל פסח הלכתית ומחשבתית
קדש
הלכתית
-דרך חירות
-ההגדה נאמרת עליהם, מתחלקת לד חלקים-קידוש- סיפור יצי''מ-אכילה בהמ''ז-הלל
-ברכה-רמב׳ם-על כל כוס מצווה [רמ׳א תימנים], רא׳ש- משום הפסק על ראשונה ושלישית.
-כמות רביעית- תוס'-רוב רביעית-רמבן-רוב כוס [כי יש דין של ד כוסות-ראש כל הכוס, שו''ע –לכתחילה כל הכוס כראש בדיעבד רוב כוס [לכן רצוי כוסות קטנים]
רוחנית-
הקודש הוא הראשון במעלה ''סוף מעשה במחשבה תחילה'' מגמת החיים היא לצאת להשתחרר מהתבנית התרבותית של המציאות ולדעת שהכל קודש והוא שורש המציאות שורש החיים וחיי קדושה הם לא מעבר לחיים אלא החיים עצמם וקדושתם, הסימן הוא קדש ולא קודש, שיש לקדש את החיים,
ורחץ
הלכתית
נטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה ככל השנה, רביעית מים מכלי וכח גברא, באחד מן המשקים יד שחט דם[פסחים קטו],
חכמים גזרו על הידיים שיהיו שניות לטומאה ומטמאין משקין,
הטעם- חכמים גזרו שאסור לאדם לאכול מאכלים שיטמאו את גופו, [תוס, מהר׳מ מרוטנבורג-היום לא נזהרים בגזירה זו ולכן א''צ ליטול ידיים]
רוב הראשונים רמבם טור-זו תקנה גמורה, יש ליטול משום סרך תרומה ולברך על הנטילה, שו''ע בלא ברכה, לגר''א עם ברכה,
רוחנית
נציב[הגדת אמרי שפר] מנסים להתנהג כמו בביהמ''ק, שנטלו הכהנים הרבה פעמי,
י''א-כדי שהתינוקות יתעוררו לשאול על השינוי, אפילו לדעת התוס' שלא מקפידים כל השנה יש ליטול,
הידיים עסקניות, ועוד שהידיים הם כלי המעשה של האדם בניגוד לבהמה, הידיים מבטאות את צרכי החיים ומעשה האדם שצריכים להיות בטהרה,
כרפס
הלכתית
פסחים קיד-היכר לתינוקות
לרשי השינוי באכילה קודם סעודה,
לר׳ן השינוי בעצם הטיבול,
מהו כרפס-
לרשי סלרי-לירושלמי פטרוזיליה-לערוך השולחן, תפו''א או צנון,
לרמבם כזית-לראש אין צורך בכזית כי זה משום היכר לתינוקות, לשו''ע מספק ברכה אחרונה יקח פחות מכזית,
מח' אם צריך לברך ברכה אחרונה לכן יאכל פחות מכזית, למשנ''ב גם אם אכל כזית לא יברך ברכה אחרונה,
יכוון להוציא את המרור בברכת בפה''א,
התשובה לתינוקות שישאלו-דרך חירות כדי שלא נהיה ללא אכילה,
רוחנית
בני חורין מלמדים את העולם שתאוות האכילה מופנות כלפי מעלה מעלות את האדם לשורשו הגבוה, וניתן להתגבר על תעתועי העולם החומרי, חלק מגאולת העולם ממצריו,
יחץ
הלכתית
חוצים את המצה לחלק קטן וגדול, קטן ללחם עוני, וגדול לאפיקומן[צפון]
פסחים קטו-''לחם עוני''-מה עני דרכו בפרוסה,
שו''ע הרב-חוצים את המצה כעת כדי לאמר עליה את ההגדה,
לרש׳י ותוס-בנוסף ללחם משנה דלא גרע משאר יו''ט-לריף רמבם והגר׳א במקום לחם משנה, כי זה דרכו של עני גם ביו''ט, ועוד דין מיוחד לפסח מוותרים על לחם משנה, או שזו הגדרת לחם משנה בליל הסדר.
השו''ע פסק כרש׳י ותו''ס.
רוחנית
שני פנים למצה, גלוי ונסתר, על החלק הקטן נבטא את סיפור יצי''מ, משמעות המצה, האכילות, התוכן העמוק, החלק העמוק יותק ביטוי החירות של עמינו נבטא על החלק הגדות הצפון הנסתר מעינינו, הערך האינסופי, רב הנסתר על הגלוי, העל טבעי הנצחי, לעתיד לבוא, חיי הנצח של עמינו, הצפון שהולך ומתגלה בהדרגתיות,
מגיד
הלכתית
הגדה והזכרת יצי''מ כל השנה לעצמינו בליל הסדר לאחרים, ועוסקים בתהליך וסיפור היציאה ולא רק בתזכורת, [מנחת חינוך, ר חיים על הרמבם] ייתכן שהסיפור מחבר יותר והופך את העבר להווה מתמשך, וכך מתעורר כח החירות בנו, ועוד מספרים כדי להודותולשבח על הניסים,
לא מברכים על ההגדה או משום שזו מצווה שכלית להודות[שפ׳א], או שאיננו ראויים כמו לפני טבילת גר[חת׳ס], עיקר המצווה בלב[מהרל], ויש עוד טעמים.
יש לאומרה מתוך שמחה[זהר]
מתחיל בגנות ומסיים בשבת[מח רב ושמואל מהי הגנות, עבדים היינו או מתחילה עע''ז היו אבותינו] ג דברים וטעמם חובה לאמר פסח מצה ומרור.
הסיבה א''צ להסב בהגדה זו רשות[שו''ע], כי צריך לאומרה באימה ויראה[שלה]
י׳א לאמר את ההגדה ביחד[ערוה''ש] י׳א רק עורך הסדר[שו''ע הרב] והטוב לחלקה לכולם מדין שומע כעונה אך הקטנים לא יאמרו, או יאמרו עמו בשקט,
ילדים-לדאוג שישנו לפני הסדר, לשמור על עירנותם ע׳י חידות ושאלות וממתקים, ולכן יש לשתפם באמירת ההגדה ובהפעלות שונות.
רוחנית
הסדר האלקי ''מתחיל בגנות ומסיים בשבח'' ויהי ערב ויהי בוקר, הגנות היא חלק מהסדר האלקי ואין השבח מגיע בגלל הגנות, עצת ה' היא תקום ורחוקה מחשבתו ממחשבותינו, הגנות אינה מציאות הסטורית קשה אלא הכרחית למימוש האידיאל האלקי, הייסורים הם חלק מהכח המצמיח של חיינו, מח רב ושמואל ייסורי גוף ורוח, שניהם בונים את חיינו.
רחצה-מוציא-מצה
הלכתית
על מה מברכים המוציא ומצה
תוס-שתי הברכות על הפרוסה
ר''י-מוציא על השלימה ומצה על הפרוסה
ראב''ן-מוציא על הפרוסה ומצה על השלימה,
שו''ע -בגלל הספק מברכים על שתיהן שתי ברכות.
מצה שלישית היא לחם משנה, אוחז את השלוש מברך המוציא, משמיט את התחתונה ומברך מצה על אחת וחצי. [תימנים מברך על השתיים המוציא מחלק מברך מצה ואוכלים]
מצווה יחידה מדאוריתא שנותרה לאחר חורבן ביהמ׳ק –מצה
שיעור-מדאוריתא מצה ראשונה[מצת יד] 27 סמק חצי מצה, כורך ואפיקומן 19 סמק שליש מצה.
כמה אוכלים? -יש אוכלים שתי כזייתות מצה לאכילה ראשונה בהיסבה כדעת הראש כיון שכל ברכה מתייחסת למצה אחרת, ואין אנו יודעים מאיזה מצה יאכל כזית למצווה לכן יאכל שתי כזית, פרישה, [ישלימו ממצה שמורה עבודת יד שעל השולחן. ]
רש''ז כותב שרק עורך הסדר שבירך יאכל שתי כזית עקב הספק על מה חלה כל ברכה,
מרור
רוחנית
עלינו מ׳רחץ' שהיא הכנה לסיפור ולדיבור המשמעותי אלא לאכילה עצמה, מעתה לא רק שנוכל לדבר קודש אלא גם לעשייה של קדושה. קידוש החומר,
המצווה תביא אותנו לאכילה מתוך ענווה, אין בה שאור ותוספת ואין מטבילים אותה בשום טעם כדי להורות על הנקיות בעבודת ה, ללא שעבודים שליליים, התרכזות בדביקות בהשי''ת ללא רעשי רקע. גדול המצווה ועושה, כל כוחות הנפש משועבדות לציווי האלקי. התזונה התאווה, השינוי ביחסו של האדם אל האכילה נוצר באכילת המצה,
הלכתית
פסחים לט-מצווה בחזרת, מאי חזרת? חסה, י׳א חריין, נימוקי יוסף-אמנם הוא מר ביותר, וגם על מרור נאמרה מצוות אכילה'' על מרורים יאכלוהו'',
משנ''ב-עדיף חסה-החזו''א אכל חריין.
שיעור-רצוי 27 סמ׳ק[ עלה בינוני], אפשר 19 סמ׳ק,
אין לאוכלו בהסיבה כיון שהוא לזכר השיעבוד. מח אחרונים אם רשאי להסב.
רוחנית
בלי גדלות של אמונה לא ניתן להכיל את המרירות החיים, עם שעברו כמו שלנו מלא פצעים וצלקות, חייב להיות מלא אמונה כדי להמשיך ולהתעלות, השאלה היותר קשה איך מכילים את זה, זה מוליד גבורה נפשית גדולה,''וידום אהרון'', כוחות נפש אדירים, למה להנציח את המרור? כי המרור לא מייאש אלא מצמיח, רק עם שיודע את הכח המצמיח האמיתי שבחיים מסוגל להתעלות מתוך המרירות ויודע את תפקידה, מתוך ענווה מגיעים לגבורה כי מבינים שהמרור הוא תחפושת לזרמים פנימיים שדטחפים קדימה.
כורך
הלכתית
פסחים קטו-לחכמים כל דבר לחוד מצה ומרור-להלל מצה ומרור ביחד. כי זה דאוריתא וזה דרבנן,
הגמרא לא פסקה כחד מינייהו לכן עושים בנפרד וגם ביחד.
בזה''ז אוכלים כל דבר בנפרד מצה מרור-אך זוכרים את מנהגו של הלל שהיה כורכם ביחד ואוכלים, לרבינו חננאל-מרור על המצה, לערוך השולחן-מרור בתוך המצה.
לגבי אכילת צלי-שו''ע לא נוהגים לאכול, תימנים אוכלים, יש נוהגים לאכול בצים זכר לחגיגה.
המרדכי כותב שהיה ראוי לאכול את כל האכילות כהלל בסוף הסעודה על השובע כי שם אוכלים את הקרבן פסח, אך אין פבסח אז מצמידים את האכילות לברכת המוציא.
האמירה ''זכר למקדש כהלל'' [שו''ע תעה], או שיש בעיה של הפסק בדיבור, אם זה זכר ולא מצווה אין בעיה לאמר,
הטיבול-מח ראשונים אם מטבלים בחרוסת, לפי השו''ע יש לטבל בחרוסת. הרמא כתב שי׳א לא לטבול, והמ''ב צידד לטבול.
רוחנית
הזכרת המשפט ''זכר למקדש כהלל''-טעימה ממדריגת החיים הישראלים האידיאלים, השראת שכינה, קיום הנבואה, גם בהווה צריך משהו מן העבר לחדור לנפש, ככל שגובר הערך הרוחני של חיינו אנו ממשיכים לצאת ממצרים. ולא לחיות רק את העולם הזה העכשוי, בירושלמי [ברכות סה]כתוב: אדם שמת אביו מברך ישר הטוב והמטיב, אמנם על הירושה אך באותו רגע, זה מדריגת חיים ענקית. בעצם אין שום רע גמר בעולם וכולו המתקה ע''י המצה לחם הגאולה עם המרור,
שולחן עורך
הלכתית
אכילת צלי תלוייה במנהג, אעפ שלא כשר לקרבן פסח כגון צלי עוף, דגים מותר [משנ''ב]
המנהג כיום לא לאכול צלי [חזו''ע] צלי קדר נוהגים להחמיר,
למחרת מותר לאכול כל צלי, ורק בלילה החמירו. נוהגים לאכול בצים כיון שיום זה הוא גם יום ט באב[רמא], אך הגרא חלק וסבר שמותר משום זכר לקרבן חגיגה,
יש להיזהר מאכילה יתירה משום שיש לאכול אפיקומן כזית אמנם על השובע אך שלא תהחה אכילה גסה שיהיה לו תאוה מעט.
אכילה בכלים יפים כדרך בני חורין בשמחה, לרמבם מי שיכול לסב ה׳ז משובח, הסעודה היא סעודת הודייה והלל ויו׳ט, לכן יעסקו בדברי שבח והללל והודייה,
רוחנית
במצרים נולדה אומה העורגת לחיים רוחניים שלימים, דרור ללא עבדים ועבדות, האדם מרומם על יצריו, נאמן לנשמתו הטהורה, יצר האכילה איננו עבדים של האוכל, אלא האוכל משועבד לחיינו לאמוניים, כל מעשיך יהיו לשם שמים, אכילה שאינה אמצעי להודייה אלא היא עצמה הלל והודיים.
צפון
הלכתית
זמן אכילת אפיקומן עד חצות-כדעת ר''ע [בניגוד לדעת ר׳א בו עזריה עד עה''ש]
לאחר האכילה אין לאכול כלום הר''ע מתיר כוס קפה לצורך המשך לימוד וסיפור יצי''מ,
נאכל על השובע
באכילת הפסח אומרים את ההלל[אסור לשבור עצם באכילת פסח]
למה אוכלים אפיקומן-י׳א רשי-זוהי אכילת המצת מצווה וי''א הראש -זכר לקרבן פסח בלבד ולא אכילת מצווה, וי׳א ריטבא-שזו תקנה עצמית של חכמים כדי שיישאר לנו טעם מצה,
מאיזה מצה-י׳א ממצה ששמרנו ביחץ,
אם אבדה המצה, י׳א שיסתפק במצה שאכל בתחילת הסעודה, וי''א שיאכל ממצה שמורה אחרת [רמא] היסבה-י׳א שיסב כיון שעיקר אכילת האפיקומן היא זכר לקרבן פסח שאכילתו בסוף הסעודה, [גר''א]
שו''ע יש לאכול בהיסבה, ואם לא היסב לשו''ע יחזור ויאכל לפר''ח אין צורך.
רוחנית
רק בסוף התהליך אנו בני חורין וראויים לסודה של המצה, מצה מלשון מיצוי כוחות הנפש הטמונים בנו דורשים מאיתנו תהליכים נפשיים עמוקים של היטהרות וחיבור, סודה של המצה מתגלה.
ברך
הלכתית
ברכה''מ עם כוס שלישית עם ברכה לכו''ע, מהדרים אחר זימון, שיענו בהלל הגדול, אם לא אמרו יעלה ויבוא צריכים לחזור,
לגבי בה''מ כל השנה ישנה מח אם צריך כוס י׳א ביחיד, י׳א בשלושה, וי׳א בכלל לא,
, שו''ע קפב הביא את כלל הדעות, משנ''ב היקל רק אם יש יין מצוי, ויש נוהגים רק בעשרה,
אבל בליל הסדר חייב כל אחד אף ביחיד, יש נוהגים שכולם מחזיקים את הכוס בברכה אך העולם נוהג שרק עורך הסדר מחזיק.
נוהגים שמוזגים לבעה''ב כדרך חירות.
רוחנית
ברה''מ בליל הסדר עניינה מיוחד כיון שבה יש זיקה ליציאת מצרים ולהבטחה על הארץ, בעצם אפשר שהיא מקפלת את כל התהליך מיציאת מצרים עד הגאולה השלימה, על המזון על הארץ על התורה ועל בנין ירושלים.
הלל נרצה
הלכתית
לא מברכים על ההלל כי הוא חצוי לשניים,
ההלל מדין שירה ומדין הודאה, חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא עתה ממצרים, לכן אינו מדין עדות כי יושבים בו וכן אומרים אותו בלילה, ההלל הוא על נס שמתרחש עתה,
אומרים נשמת כל חי,
אומרים פיוטים, כי לו נאה ויאה, אדיר הוא, אחד מי יודע, חד גדיא, י''א שיה''ש, שונים לרצוי הקב''ה,''ונרצה לו לכפר עליו''מרוצים לשמים, ותהי לרצון עבודת ישראל עמך, מדריגה גבוהה של גילוי רצון ה עלינו, מקביל לעולם האצילות בתפילה,
אין לשתות יין לאחר הכוס הרביעית, אך מים או תה מותר, משנ''ב,
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
