לבן הארמי ויציאת מצרים
בהגדה אנו אומרים:
״צא ולמד מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן בקש לעקור את הכל. ״
בדומה מובא בתלמוד לגבי מרים ועמרם:
תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יב/א
איש מבית לוי להיכן הלך? אמר רב יהודה בר זבינא שהלך בעצת בתו. תנא עמרם גדול הדור היה, כיון שגזר פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר לשוא אנו עמלין. עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות. פרעה לא גזר אלא בעוה״ז ואתה בעוה״ז ולעוה״ב. פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת, שנאמר ותגזר אומר ויקם לך. עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן.
על פי זה לכאורה קשה: מדוע אנו מציינים רק את נס ההצלה מגזירת פרעה, ואיננו מציינים את נס ההצלה מגזירת לבן שהיתה קשה יותר?
וניתן לומר, שהאל הבטיח לאברהם שזרעו לא יכלה ויהיה לגוי גדול. ולכן גזירת לבן שהיתה על ״הכל״ — ברור הוא שלא תצליח ותתקיים, ורק גזירת פרעה שגזר רק על הזכרים יכולה היתה להתקיים.
ואולי זהו גופא מה שאמר פרעה: ״הבה נתחכמה לו״ — שידע שאם יגזור על הזכרים, יבואו גדולי העם כמו עמרם ויגידו ״לשווא אנו עמלים״ ויפרשו מנשותיהם בעצמם. ומכיוון שיעשו זאת בעצמם, אולי באופן זה יצליח להתחכם להבטחה לאברהם ולכלות את העם היהודי כפי שרצה לבן.
וזהו מה שהאירה מרים את עיני אביה, שבעצם הוא הופך את גזירת פרעה לגזירת לבן בעצמו.
ובעומק יותר:
לבן הוא שורש כל הרשעים בעולם המתנגדים לישראל, והוא בקש לפגוע ביעקב עוד לפני שניתן לו השם ״ישראל״, ובכך להכרית שם ישראל בטרם ניתן ולעקור את הכל. דהיינו, שלבן בקש לעקור את כנסת ישראל בשורשה, שהיא מידת ״כל״.
ספר בראשית פרק כד: וַיהֹוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל
ספר בראשית פרק כה: וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק
ספר בראשית פרק לג: כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח
מידת ה״כל״ היא ברכתם המיוחדת של האבות, שורשה של כנסת ישראל — ״בכל מכל כל״. לעומת לבן שהיה בתקופת האבות, כל הרשעים שעמדו אחריו כבר לא יכלו לעקור את ישראל מהשורש, אלא רק לפגוע בפרטים.
ולפי זה ניתן לפרש ״והיא שעמדה לאבותינו ולנו״ — הכוונה היא לאהבת ה׳ לישראל עמו, שעמדה לנו להצילנו מכל הרשעים המבקשים לכלותנו בדרכים שונות.
החיד״א בפירושו להגדה של פסח על ״הא לחמא עניא״ מביא שהפעם הראשונה והיחידה שיש לשון ארמי בתורה היא אצל לבן:
ספר בראשית פרק לא: וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד
אור החיד״א, שבזה הכניס לבן לשון ארמי לתוך התורה, ובשל כך נתגלגלה גלות מצרים. לכן אומרים את פרק פתיחת ההגדה בלשון ארמית.
נמצא שמשנכשל ברצונו לעקור את הכל, לבן הערים להילחם עם ישראל מלחמה רוחנית תרבותית על ידי החדרת יסודות זרים, ובדרך זו להמשיך בניסיונו לפגוע בישראל.
וכן כתב גם הגר״א בפירושו ל״צא ולמד מה בקש לבן הארמי לעשות״, שגלות יעקב אצל לבן היא השורש לגלות מצרים, וכתב כמה השוואות ביניהן.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה