בס״ד
דף מקורות- טעם אכילת מצה בפסח
וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. (שמות יב, ח׳)
״וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים. וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם… וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם״. (שמות פרק יב לד, לט)
״לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת, לֶחֶם עֹנִי, כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ״. (דברים טז, ג)
הערמה אלוקית
עדיין הקושיא במקומה עומדת, רוצה לומר איך יאמר רבן גמליאל שהסבה שאנו אוכלים המצה בליל פסח היה שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, כי הנה קודם היציאה צוה יתברך לאכול המצה עם הפסח, ומפני אותה מצוה של שעה אנו אוכלים את המצה בליל פסח, לא מפני שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ?
והיותר נכון בעיני בזה הוא שבמצרים צוה השם לישראל במצות הפסח והמצות שיאכלו אותם בלילה הראשון ובשבעה ימים אחריו, ושכן יעשו את החג לדורות בענין הפסח בלילה ההוא ובענין המצות כל שבעת הימים. והיה הפסח להורות ולזכור הנס שהיה עתיד לעשות שיפסח ה׳ על הפתח ויצילם ממכת בכורות, והיו המצות לזכרון הגאולה והיציאה מהגלות בחפזון ומהירות רב ונמרץ שהיה עתיד להוציאם בליל הפסח.
אמנם אלו נתנה המצוה הזאת לישראל אחרי צאתם ממצרים, אולי שלא יהיו מרגישים במהירות הגאולה ולא יעמדו על טעם המצוה ההיא ואמתתה. לכן הערים הקב״ה לצוות אליהם המצוה הזאת במצרים קודם יציאתם משם, ולהיותה המצוה הראשונה שנצטוו בה היו זריזין עליה מאד, ולשו עיסותהן בחשבם שיהיה להם פנאי לאפות אותם במצרים מצות כמו שנצטוו. וקודם האפיה בא פרעה ועבדיו לילה לאמר קומו צאו מתוך עמי, ויצאו בחפזון גדול וישאו את בצקם צרורות בשמלותם על שכמם כי לא יכלו להתמהמה לאפות אותן במצרים כאשר חשבו.
והיו בני ישראל ונשותיהן חרדים ומצטערים על עיסותיהן שמא יחמצו ויחטאו לאלהים במצוה הראשונה אשר צוה אותם. וכאשר הגיעו לסכות או למקום אחר נאות לאפות את בצקם, בדקו אחריה ומצאום עוגות מצות כי לא היו חמץ, ואז הכירו וידעו שבחפזון גדול יצאו ושהגדיל השם לעשות עמהם נס. וההכרה הזאת הגיעה להם בעבור שנצטוו קודם היציאה בשמירת המצות.
ואילו היתה המצוה ההיא ליום אחד בלבד לא היה הדבר נרגש, כי כמה מהאנשים יעברו יום אחד או יומים שלא יאכלו לחם כלל או שיאכלוהו מצה במקרה שקרה. לכן צוה יתברך שחג המצות יהיה שבעת ימים כי הוא הקף שלם, וכשיתמידו בו באסור החמץ וענין המצות יודע שהוא חג ה׳. וגם צוה במספר הזה מהימים להזהירם שלא יאכלו חמץ מליל יציאתם ממצריים עד שיטבעו המצריים בים סוף.
אברבנאל יב, טו
טהרה פנימית
או שיהיה מאמרו דרך דרש לומר שזכו לאכול מצה של חירות על שם שלא הספיק שאור שבעיסתן להחמיץ עד שנגלה וכו׳, וכמו שאמרו ז״ל (ויקרא רבות פ׳ ל״ב) שלא שינו את שמם ולא גילו את מסתוריהם.
עקידת יצחק
מצה זו שאנו אוכלים על שום מה, על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ וכו׳ — ומראה השי״ת בזאת המצוה מדוע באמת בחר בישראל אף טרם שלימתם. ועל זה אמר כאן מצה זו שאנו אוכלים על שום מה, על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ וגו׳, היינו משום שהגוף של ישראל הוא בטבע מהיר וזריז, וכמו שנתגלה אח״כ לעיני כל זריזות והמהירות שלהם בזה שהקדימו נעשה לנשמע, מה שאין זאת בכח שום אומה ולשון כלל להכניס א״ע בעבודה מבלי לחשוב עצמם מקודם אם יהי׳ זאת בכחם אם לאו. ולזה נקראו באמת גבי האומות עמא פזיזו וכו׳. אכן מפאת זאת המהירות והזריזות הנמצא בטבעם מוכח מפורש שהם קרובים מאד להשורש, כענין שמצינו גבי אאע״ה שנאמר עליו וישכם אברהם בבוקר.
סוד ישרים, גרשון חנוך העניך ליינר
גאולה אלוקית
וצוה לאכול הפסח על מצות ומרורים, להורות כי מאתו שהוא אחד, יבאו פעולות מחולקות. ולא נאמר כי אחר שהוא אחד, פעולותיו אחדים, שלא ימשך מדבר שהוא אחד רבוי פעולות. כי האש שיש בו טבע אחד, אינו פועל רק פעולה אחת, לחמם. והמים שיש בהם טבע אחד, אין פעולתם רק לקרר. ואין הדבר הזה בעליון יתברך, כמו שהיו סוברים המינים שאמרו ״מפי עליון לא תצא הרעות והטוב״ (איכה ג, לח), כלומר מן אחד לא יבא דברים מחולקים. אבל האמת אינו כך, אבל הוא יתברך אחד ומיוחד, כמו שהורה לנו בהוציא אותנו ממצרים, ונודע אחדותו בעולם, מכל מקום הוא פועל פעולות הפכיות, שהוא הגואל ומביא השעבוד, כמו שגאלנו ממצרים, והוא הביא השעבוד על ישראל. ולפיכך צוה לאכול הפסח הזה המורה על האחדות, ״על מצות ומרורים״; המצה מורה על הגאולה, כאשר ידוע, והמרורים על השעבוד, לומר כי הכל בכחו, שהוא המוחץ והוא הרופא. ובעזרת השם בענין הזה נאריך לקמן.
ואל תאמר הרי המצה אינה מורה על הגאולה רק בשביל ש״לא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ״ (הגדה של פסח) ״כי גרשו ממצרים״ (שמות יב, לט), וזה לא היה בלילה קודם שיצאו. בשלמא המרורים שפיר מורה על שעבוד ישראל, אבל מצות שהוא מורה על הגאולה, איך היה מורה על הגאולה, ועדיין לא היה זה שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ. אם תרצה תוכל לומר כמו שפירוש הרמב״ן, שהיה גלוי וידוע לפני הקב״ה שעתידין לצאת בחפזון, שכן אמר (שמות יא, א) ״כשלחו כלה גרש יגרש אתכם״ בעל כרחם, וכמו שגלה להם שיגרש אותם בעל כרחם, כך גלה להם שלא יספיק בצקת שלהם להחמיץ, שכל כך יגרש אותם.
ועוד דע, כי אי אפשר שיצאו ישראל מן השעבוד כי אם על ידי הקב״ה בעצמו, ולא מצד המזל, ולא בשום צד זולת זה, כמו שיתבאר בעזרת השם יתברך. ולפיכך לא יצאו ישראל במדריגה שיש בה זמן, רק במדריגה שאין בה זמן, כי כל הדברים נופלים תחת הזמן, ונבראים בזמן, זולת השם יתברך, שאינו נופל תחת הזמן. ולכך אסר להם החמץ, שהויתו נעשה בזמן, וצוה על המצה שהויתה בלא זמן. ולפיכך היה אכילתם ביציאתם לחירות המצה, שאין לה המשך זמן כלל, ואסר להם החמץ שנעשה בזמן, כי ישראל יצאו לחירות במדריגה אלקית שאין בה זמן.
ולפיכך נתן הכתוב הסבה באכילת מצה שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם. זכר ״מלך מלכי המלכים״ אצל זה, וביאור זה כאשר היו רוצים להכין עצמם אל הדרך לצאת והתחילו לעסוק בבצק, לא הספיק בצקם להחמיץ, שגאולתם היתה בלא זמן, להודיע כי הגאולה שלהם מדריגה נבדלת, לא מצד המזל, שהוא גשמי פועל בזמן
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה