עצת יתרו - חידא לפרשת יתרו

יתרו עצת

יתרו רשת לפ חיד״א

יש מי שכתב דאיך יתכן דמשה רבינו ע״ה לא ידע עצה זו מדעתו, ואם הוא לא ידע איך ה' לא ידע עד שבא יתרו. אמנם אפשר נחל קדומים יתרו.

דמשה רבינו לא רצה בזה שלא לתת מקום לדיינים שיכשלו, ומזה יצאו כמה חטאות ולא ישפטו אמת, או מקנאה שיעלו שררה וכיוצא. ושנאה ורבינו. אך יתרו כשא״ל העצה הוכרח להסכים, כי הוא ידע בעצמו שיוכל להכיל את כל המשא כי אלהים רוח בו, וגם שלא לומר דלגבי דידיה אין זה כל משא שהיה נראה גסות, שלא יאמרו שהוא רוצה להשתרר ושלא ירים איש ראש בלעדו.

ולי נראה דודאי משה רבינו ע״ה יכול להכיל הכל, וגם ה' יתן לו כח בעודנו רובץ תחת משא העם. אמנם לפי האמת זהו רצון הרוח, עכ״ד.

ולזכות יתרו המתין הקדוש ב״ה עד שבא, כי זה תיקונו להגדיל מערכות ישראל ולעשות יקר לראוי ל-ה', דקין כפר להם. וכן אמרו רז״ל על דרך זה כן בנות צלפחד, ואמר לית דין ולית דיין, אלא שזכו בנות צלפחד ונתגלגל על ידיהן. וה״נ נימא גבי יתרו, ודוק. ועתה הוא השתדל למנות דיינים כמ״ש רבינו האר״י זצ״ל.

אמרו במכילתא שאל יהודה איש כפר עכו ר״ג: יתרו חומת אנך ה, מה ראה משה לומר ״כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִּדְרֹׁש אֱֹלהִּים״, ואם לאו מה יאמר, אמר יפה. וצריך ביאור ״לִּדְרֹׁש אֱֹלהִּים״ כשהוא אומר.

ואפשר במ״ש הרב בני חיי (ר׳ חיים בן מנחם אלגאזי, רודוס) דטעם דמרע״ה שלא מינה דיינין היינו דמורה הלכה בפני רבו, מיתה חייב. ואמר לו יתרו: ואיך אפשר שיהיו דיינים בפניו? דיכולים לדון דבר פשוט שאינו הוראה. וזה שאמר ״וְכָל הַדָּבָר הַקָטֹן יִּׁשְפְטּו הֵם״. ואפשר דיהודה איש כפר עכו קשיא ליה מה היא טענה זו, והיינו כמו שתרגם אונקלוס למתבע אולפן, וכי יפלא ממנו שבאים לדין. והשיב כשהוא אומר ״לִּדְרֹׁש אֱֹלהִּים״, דיכולים לדון דבר פשוט שאין בו דין הלכה מורה כמדובר.

ולפ״ז דהויכוח שלהם היה משום דין הלכה מורה, אמר שהם תלמידים ואסורים להורות הלכה בפני רבם. ואפשר לרמוז במ״ש ״וְׁשָפַטְתִּי בֵין אִּיׁש וּבֵין רֵעֵהּו וְהֹודַעְתִּי אֶת חֻקֵי הָאֱֹלהִּים וְאֶת תֹורֹתָיו״. והוא כמ״ש פ״ק דמגילה וחולדה מתנבאה היכי במקום ירמיה, ומשני חולדה קרובת ירמיה ולא מקפיד עלה. והגהות (אשרי פ׳ הדר) הוכיח מכאן דאם רבו אינו מקפיד שרי. ואני עמדתי עליהם בעניי במ״א, ואמת הן דבדברי הג״א הללו, וגם סיים בפ׳ או במאמר בהג״א דיש לגמגם.

ומ״מ דרך דרש נהגו הקודמים כתנהגו לפנינו ולפנינו, דכשיש סברא בעולם רומזים בפ׳ או במאמר. והנה מוכח מסוגית אעפ״י (ס ב) דרבו מוחל דהגם מסתייעא מלתא להורות כהלכה. ועפ״י ז״ה אפשר לומר, דיתרו גם ידע דאסור לתלמיד להורות בפני רבו. אמנם סבר דמרע״ה ענוו מכל האדם ואינו מקפיד, וזהו שדקדק יתרו לומר ״מַדּועַ אַתָה יֹוׁשֵב לְבַדֶָך״, רצה לומר ״מדוע תשב לבדך״ כמ״ש מרמ״ה, כי בכה״ג דהוי לי ה ליכא איסור מורה הלכה בפני רבו.

ומשה רבינו ע״ה השיב לומר ״מַדּועַ אַתָה״ מדוע שיש לך ענוה גדולה ואינך מקפיד, ״וְׁשָפַטְתִּי בֵין אִּיׁש וּבֵין רֵעֵהּו וְהֹודַעְתִּי אֶת חֻקֵי הָאֱֹלהִּים וְאֶת תֹורֹתָיו״ וכו׳. אך יתרו רמז לו דהגם דאינו מקפיד ושרי ״וְׁשָפַטְתִּי״ שאמר, מכל מקום מסתייעא לא ״וְהֹודַעְתִּי״ [הם דאם] וכו׳, דאם שופטים אחרים אינם מודיעים חקי האלהים, מסתייעא לא להו מלתא. וא״ל יתרו דידונו הפשוט שאין בו דין הלכה מורה, אפילו לרב שמקפיד.

אמנם וצריך ביאור. ואפשר דכונת יתרו למשה רבינו לומר שהיה מזלזל בכבודן של ישראל, שהוא יושב וכלם עומדים, דף פני דוד. וז״ש ״מַדּועַ אַתָה יֹוׁשֵב לְבַדֶָך״, בישיבה, ובעלי דינין בעמידה ודיינים בישיבה, דתיסגי דהבע״ד לחודייהו עומדים בעמידה ולא ישבו. והיינו דשאל ר׳ יאודה איש כפר עכו מה ראה משה לומר ״כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִּדְרֹׁש אֱֹלהִּים״, והיא גופא שאל על העם הבאים דמדוע קמו עמדו, ותריץ כשהוא אומר ״לִּדְרֹׁש אֱֹלהִּים״, כלומר מה היא תשובה זו. וכמו שתרגם אונקלוס למתבע אולפן, אמר יפה, כלומר תשובה נצחת השיבו דכלן באים ללמוד תורה. וזהו ״לִּדְרֹׁש אֱֹלהִּים״.

וכתב הרמב״ם דבראשונה הרב יושב והתלמידים עומדים, וכיון שהם באים ללמוד תורה עומדים ובכללם. ולכן הכל בעמידה, והם לומדים תורה בכלל ופרט. ״וְׁשָפַטְתִּי בֵין אִּיׁש וּבֵין רֵעֵהּו וְהֹודַעְתִּי אֶת חֻקֵי הָאֱֹלהִּים וְאֶת תֹורֹתָיו״.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

סדר שיבה טובה

סדר שיבה טובה

כתב הבא״ח כשיגיע לששים או לשבעים נכון ללבוש בגד חדש או יקח פרי חדש ויברך עליו שהחיינו, ויכוין גם על שנותיו.

יש עושים סעודה כשיגיעו לשבעים, וכן טוב שאדם מגיע לגיל שישים שיעשה סעודה כיון שיצא מדין כרת.

אדם שהגיע לגיל שביעים וכן שמונים, טוב שיאמר את התפילה וילמד את סדר הלימוד שתיקן הרה״ג חיים פלאג׳י זלה״ה בספרו 'קול החיים'.

רִבּוֹן הָעוֹלָמִים וַאֳדוֹנֵי הָאֳדוֹנִים, אֶהְיֶה אֲשֶר אֶהְיֶה, אַל תְּרַפֶּה אֶת יָדַי לְעֵת זִקְנָתִי מִלַּעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וּמִלְּקַיֵּם הַמִּצְוֹת, אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה, כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי. וְאַל תַּקְהֶה אֶת שִׁנַּי בְּבָנַי וּבִבְנוֹתַי וּנְכָדַי וְנֶכְדוֹתַי, שֶּלֹא יָמוּת שׁוּם אֶחָד מֵהֶם בְּחַיַי. וְתָמִיד אֶהְיֶה מְיֹשָּׁב בְּדַעְתִּי וְשִׂכְלִי לְעָבְדְּךָ בֶאֱמֶת. וְלֹא יִהְיֶה פְּסוּל בְּזַרְעִי עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. וְתֵן בִּי כֹח וּבְרִיאוּת וְאֹמֶץ וְחֹזֶק בְּכָל אֵבָרָי וְגִידָי. וְיֶהֱמוּ נָא רַחֲמֶיךָ עָלַי לָתֶת בִּי כֹח בְּכָל אֵבָרָי שֶׁלֹּא יָזוּבוּ וְלֹא יִדְאֲבוּ. וְתֶעֱרָב שְׁנָתִי עַל מִשְׁכָּבִי. וְתַצִּילֵנִי מִכָּל רוּחוֹת רָעוֹת. וְיִהְיֶה לִי שֵׂיבָה טוֹבָה שֶׁלֹּא יִכְהוּ עֵינַי וְלֹא יִמְעֲדוּ קַרְסלַּי וְלֹא יֵחָלְשׁוּ אֵבָרַי. וְתִתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרַי וְתַחֲלִימֵנִי וּתְחַיֵּנִי. וְלֹא יִתְבַּטְּלוּ מְזוֹנוֹתַי וְלֹא יָנוּסוּ לְחָיַי, עַד אַחַר אֳרִיכוּת יָמִים וְשָׁנִים. בְּמִיתַת נְשִׁיקָה בְּכֶלַח עֲלֵי קֶבֶר, כַּעֲלוֹת גָּדִישׁ בְּעִתּוֹ שְׁבַע יָמִים. רְפָאֵנִי יְיָ וְאֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵּעָה כִּי תְּהִלָּתִי אָתָּה. כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת כָּל פֶּה. בָּרוּךְ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. אָמֵן וְאָמֵן.

רִיבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַל תַּרְפֶּה יָדַי לְעֵת זִקְנָתִי מִלַּעֲסוֹק בְּתוֹרָהּ וּמִלְּקַיֵּים הַמִּצְווֹת. אַל תַּשְׁלִיכֵינִי לְעֵת זִקְנָה, כִּכְלוֹת כּוֹחִי אַל תַּעַזְבֵינִי. וְאַל תַּקְהֶה שִׁינַּי בְּבָנַי וּבִבְנוֹתַי, שֶׁלֹּא יָמוּתוּ שׁוּם אֶחָד מֵהֶם בְּחַיַּי. וְתָמִיד נִהְיֶה מְיֻושָּׁבִים בְּדַעְתֵּנוּ וְשִׂכְלֵנוּ לְעָבְדָךְ בֶּאֱמֶת. וְתֵן בָּנוּ כֹּחַ וּבְרִיאוּת וְאוֹמֶץ בְּכָל אֵבָרֵינוּ וְגִידֵינוּ, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

סדר הלימוד

וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהֹוָה אֱלֹהיֵכֶם חַיִּים כּלְּכֶם הַיוֹם: לְמַעַן תִּירָא אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ לִשְמֹר אֶת כָּל חקֹּתָיו וּמִצְוֹתָיו אֲשֶר אָנֹכִי מְצַוֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּלְמַעַן יַאֲרִכֹן יָמֶיךָ: אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי וּבָנַי הִנָּם אִתְּכֶם וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם מִנְּעֻרַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט:

תהלים פרק יב

לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד: הוֹשִׁיעָה ה' כִּי גָמַר חָסִיד כִּי פַסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם: שָׁוְא יְדַבְּרוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ שְׂפַת חֲלָקוֹת בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ: יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת: אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ: מִשֹּׁד עֲנִיִּים מֵאַנְקַת אֶבְיוֹנִים עַתָּה אָקוּם יֹאמַר ה' אָשִׁית בְּיֵשַׁע יָפִיחַ לוֹ: אִמֲרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם: אַתָּה ה' תִּשְׁמְרֵם תִּצְּרֶנּוּ מִן הַדּוֹר זוּ לְעוֹלָם: סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם:

תהלים פרק יג

לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד: עַד אָנָה ה' תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח עַד אָנָה תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי: עַד אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי יָגוֹן בִּלְבָבִי יוֹמָם עַד אָנָה יָרוּם אֹיְבִי עָלָי: הַבִּיטָה עֲנֵנִי ה' אֱלֹהָי הָאִירָה עֵינַי פֶּן אִישַׁן הַמָּוֶת: פֶּן יֹאמַר אֹיְבִי יְכָלְתִּיו צָרַי יָגִילוּ כִּי אֶמּוֹט: וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ אָשִׁירָה לַה' כִּי גָמַל עָלָי:

תהלים פרק עא

בְּךָ ה' חָסִיתִי אַל אֵבוֹשָׁה לְעוֹלָם: בְּצִדְקָתְךָ תַּצִּילֵנִי וּתְפַלְּטֵנִי הַטֵּה אֵלַי אָזְנְךָ וְהוֹשִׁיעֵנִי: הֱיֵה לִי לְצוּר מָעוֹן לָבוֹא תָּמִיד צִוִּיתָ לְהוֹשִׁיעֵנִי כִּי סַלְעִי וּמְצוּדָתִי אָתָּה: אֱלֹהַי פַּלְּטֵנִי מִיַּד רָשָׁע מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ: כִּי אַתָּה תִקְוָתִי אֲדֹנָי ה' מִבְטַחִי מִנְּעוּרָי: עָלֶיךָ נִסְמַכְתִּי מִבֶּטֶן מִמְּעֵי אִמִּי אַתָּה גוֹזִי בְּךָ תְהִלָּתִי תָמִיד: כְּמוֹפֵת הָיִיתִי לְרַבִּים וְאַתָּה מַחֲסִי עֹז: יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ כָּל הַיּוֹם תִּפְאַרְתֶּךָ: אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי: כִּי אָמְרוּ אוֹיְבַי לִי וְשֹׁמְרֵי נַפְשִׁי נוֹעֲצוּ יַחְדָּו: לֵאמֹר אֱלֹהִים עֲזָבוֹ רִדְפוּ וְתִפְשׂוּהוּ כִּי אֵין מַצִּיל: אֱלֹהִים אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי אֱלֹהַי לְעֶזְרָתִי חישה חוּשָׁה: יֵבֹשׁוּ יִכְלוּ שֹׂטְנֵי נַפְשִׁי יַעֲטוּ חֶרְפָּה וּכְלִמָּה מְבַקְשֵׁי רָעָתִי: וַאֲנִי תָּמִיד אֲיַחֵל וְהוֹסַפְתִּי עַל כָּל תְּהִלָּתֶךָ: פִּי יְסַפֵּר צִדְקָתֶךָ כָּל הַיּוֹם תְּשׁוּעָתֶךָ כִּי לֹא יָדַעְתִּי סְפֹרוֹת: אָבוֹא בִּגְבֻרוֹת אֲדֹנָי ה' אַזְכִּיר צִדְקָתְךָ לְבַדֶּךָ: אֱלֹהִים לִמַּדְתַּנִי מִנְּעוּרָי וְעַד הֵנָּה אַגִּיד נִפְלְאוֹתֶיךָ: וְגַם עַד זִקְנָה וְשֵׂיבָה אֱלֹהִים אַל תַּעַזְבֵנִי עַד אַגִּיד זְרוֹעֲךָ לְדוֹר לְכָל יָבוֹא גְּבוּרָתֶךָ: וְצִדְקָתְךָ אֱלֹהִים עַד מָרוֹם אֲשֶׁר עָשִׂיתָ גְדֹלוֹת אֱלֹהִים מִי כָמוֹךָ: אֲשֶׁר הראיתנו הִרְאִיתַנִי צָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת תָּשׁוּב תחיינו תְּחַיֵּינִי וּמִתְּהֹמוֹת הָאָרֶץ תָּשׁוּב תַּעֲלֵנִי: תֶּרֶב גְּדֻלָּתִי וְתִסֹּב תְּנַחֲמֵנִי: גַּם אֲנִי אוֹדְךָ בִכְלִי נֶבֶל אֲמִתְּךָ אֱלֹהָי אֲזַמְּרָה לְךָ בְכִנּוֹר קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל: תְּרַנֵּנָּה שְׂפָתַי כִּי אֲזַמְּרָה לָּךְ וְנַפְשִׁי אֲשֶׁר פָּדִיתָ: גַּם לְשׁוֹנִי כָּל הַיּוֹם תֶּהְגֶּה צִדְקָתֶךָ כִּי בֹשׁוּ כִי חָפְרוּ מְבַקְשֵׁי רָעָתִי:

תהלים פרק צ

תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲדֹנָי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר: בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵל: תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם: כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה: זְרַמְתָּם שֵׁנָה יִהְיוּ בַּבֹּקֶר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף: בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלָף לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ: כִּי כָלִינוּ בְאַפֶּךָ וּבַחֲמָתְךָ נִבְהָלְנוּ: שת שַׁתָּה עֲוֹנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ עֲלֻמֵנוּ לִמְאוֹר פָּנֶיךָ: כִּי כָל יָמֵינוּ פָּנוּ בְעֶבְרָתֶךָ כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ כְמוֹ הֶגֶה: יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה: מִי יוֹדֵעַ עֹז אַפֶּךָ וּכְיִרְאָתְךָ עֶבְרָתֶךָ: לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע וְנָבִא לְבַב חָכְמָה: שׁוּבָה ה' עַד מָתָי וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ: שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל יָמֵינוּ: שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה: יֵרָאֶה אֶל עֲבָדֶיךָ פָעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל בְּנֵיהֶם: וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ:

תהלים פרק קטז

אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה' אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי: כִּי הִטָּה אָזְנוֹ לִי וּבְיָמַי אֶקְרָא: אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא: וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא אָנָּה ה' מַלְּטָה נַפְשִׁי: חַנּוּן ה' וְצַדִּיק וֵאלֹהֵינוּ מְרַחֵם: שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה' דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ: שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי כִּי ה' גָּמַל עָלָיְכִי: כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי: אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים: הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד: אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי כָּל הָאָדָם כֹּזֵב: מָה אָשִׁיב לַה' כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי: כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא: נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ: יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו: אָנָּה ה' כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי: לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא: נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ: בְּחַצְרוֹת בֵּית ה' בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָׁלִָם הַלְלוּ יָהּ:

תהלים פרק קיז

הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים: כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם הַלְלוּ יָהּ:

תהלים פרק קיח

הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ: ה' לִי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם: ה' לִי בְּעֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי: טוֹב לַחֲסוֹת בַּה' מִבְּטֹחַ בָּאָדָם: טוֹב לַחֲסוֹת בַּה' מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים: כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם: סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם: סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם: דַּחֹה דְחִיתַנִי לִנְפֹּל וַה' עֲזָרָנִי: עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה: קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים יְמִין ה' עֹשָׂה חָיִל: יְמִין ה' רוֹמֵמָה יְמִין ה' עֹשָׂה חָיִל: לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ: יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי: פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ: זֶה הַשַּׁעַר לַה' צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ: אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה: אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה: מֵאֵת ה' הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ: זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ: אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא: בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה' בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית ה': אֵל ה' וַיָּאֶר לָנוּ אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ: אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ: הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

תּוֹדִיעֵנִי ארַח חַיִּים שׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת-פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח: מִי-הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב: נְצר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה: סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה-טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ: כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְחַיָּי בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי: הַשָּׂם נַפְשֵׁנוּ בַּחַיִּים וְלֹא-נָתַן לַמּוֹט רַגְלֵנוּ: הַמַּשְׂבִּיַע בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי: אָשִׁירָה לַיהוָה בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי: גְּמל עַל- עַבְדְּךָ אֶחְיֶה וְאֶשְׁמְרָה דְבָרֶךָ: הַעֲבֵר עֵינַי מֵרְאוֹת שָׁוְא בִּדְרָכֶךָ חַיֵּנִי: הִנֵּה תָּאַבְתִּי לְפִקֻּדֶיךָ בְּצִדְקָתְךָ חַיֵּנִי: זאת נֶחָמָתִי בְעָנְיִי כִּי אִמְרָתְךָ חִיָּתְנִי: יְבאוּנִי רַחֲמֶיךָ וְאֶחְיֶה כִּי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי: כְּחַסְדְּךָ חַיֵּנִי וְאֶשְׁמְרָה עֵדוּת פִּיךָ: לְעוֹלָם לֹא-אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי-בָם חִיִּיתָנִי: נַעֲנֵיתִי עַד- מְאד יְהוָה חַיֵּנִי כִדְבָרֶךָ: סָמְכֵנִי כְאִמְרָתְךָ וְאֶחְיֶה וְאַל-תְּבִישֵׁנִי מִשִּׂבְרִי: צֶדֶק עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם הֲבִינֵנִי וְאֶחְיֶה: רְאֵה כִּי-פִקּוּדֶיךָ אָהָבְתִּי יְהוָה כְּחַסְדְּךָ חַיֵּנִי: תְּחִי-נַפְשִׁי וּתְהַלְלֶךָּ וּמִשְׁפָּטֶךָ יַעְזְּרֻנִי: כִּי-בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים: תּוֹרַת חָכָם מְקוֹר חַיִּים לָסוּר מִמּקְשֵׁי מָוֶת: יִרְאַת יְהוָה מְקוֹר חַיִּים לָסוּר מִמּוֹקְשֵׁי מָוֶת: יִרְאַת יְהוָה לְחַיִּים וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל – יִפָּקֶד רָע: חַיִּים וָחֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּדִי וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי:

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שאלה שבועית בהלכה 7 בשלח תשפב

פרשת ערש״ק בס״ד ב תשפ״ב שלח

בהלכה▫ שבועית שאלה טבדי בנימין הרב

מ מומחה. קורא בעל יש שלנו הכנסת בבית איחר– הוא האחרונה שבשבת ה שע אחר קורא ועלה

כלל- בקיא שאינו "ראשון קריאת את "והחל הק באמצע. השאלה. המומחה הקורא הגיע ריאה

היא האם המומחה יכול היה מ בתורה לקרא להתחיל להמתין צריך היה שמא או יד שהקורא

העלי את יסיים השני בעליה רק בתורה ולקרא הראשונה הי י. ה

בירושלמי הדין מקור

מובא: ג) (ה, ברכות הירושלמי בתלמוד

קורא היה יוחנן רבי בשם חייא ר' ונשתתק בתורה -

שהתחיל ממקום יתחיל תחתיו עומד שהוא זה

הראש ון.

השתתק בתורה קורא ה שא ם להלכה פוסק הירושלמי

כלשהי מסיבה הקריאה באמצע - אותו שמחליף זה

בתורה– לקרא תחתיו ועומד התחיל שבו מהמקום מתחיל

. הראשון

הדבר: טעם את מבאר גם ירושלמי

שפסק ממקום את אמר אם - נתברכו הראשונים

נתברכו והאחרונים לאחריהן נתברכו ולא לפניהן

לפניהן, נתברכו ולא לאחריהן וכתיב ח יט ][שם

ה 'תורת נפש משיבת תמימה - כולה שתהא

תמימה.

בפשטות העולה, החדש שאם היא, הירושלמי כוונת

העליי לקרא״אמצע יתחיל הראשון, את המחליף " ה – אז

הראשונה. הברכה את זו בנקודה לברך יכול לא הוא

של הראשון החצי על ש היא התוצאה, ממילא העלי יה

היית ידי (על בתחילה התורה על ברכה ה הראשון )העולה

(על בסוף ברכה תהיה השני החצי ועל בסוף ברכה, ללא

לל השני העולה )ידי ב א מעורר זה מצב לה. ההתח על רכה

בקריאת "תמימות" חוסר של בעיה הירושלמי פי על וחסרון לסופה, תה מתחיל תתברך שהתורה ראוי התורה.

או הראשונה בברכה האחרונ ה בתמימות חיסרון משדר

. זו המחליף– העולה על כן על את להתחיל העליי ה

. מהתחלה

הירושלמי בהבנת והרמב״ם הראשונים מחלוקת

רבנו הראשונים רוב הראשונים. נחלקו זו שבנקודה אלא (

רא״ש, ר״ן, , יונה שהעו סוברים מרדכי) לה צריך המחליף

את להתחיל רק לא העליי מהתחלה ה – את לברך גם אלא של הפסוקים כל את לקרא מהתחלה, הראשונה הברכה

העליי ה – ולברך. בסוף בפשט מאד מובנת זו שיטה כיוון שהירושלמי מה גופא זה לכאורה שהרי הירושלמי,

אליו– שתהיה את חייבו זו מסיבה ובסוף. לה בתחי ברכה לתחילת לחזור המחליף העולה העליי ה. כנ״ל

אך הרמב״ם שיטת להלכה פוסק הרמב״ם. שונה '(הל

ו: יב, )תפילה

ונשתתק …קרא ממקום ויתחיל תחתיו אחר יעמוד

בסוף. ומברך שנשתתק הראשון שהתחיל

הברכה את לברך שצריך כלל הזכיר לא הרמב״ם

החזרה על רק הוא הרמב״ם בדברי הדגש. הראשונה הקריאה– לתחילת ברכה ולברך הסוף עד לקרא ומשם הרמב״ם: שיטת את הסביר יוסף הבית אחרונה.

לפניו- יברך ולא שפסק ממקום יתחיל תאמר שאם

של מקריאתו מובדלת זה של ו שקריאת נראה יהא

ראשון…

הראשון שהתחיל ממקום שיתחיל אומרים אנו כן ול

וברכת היא אחת קריאה כולה כאילו הוי דהשתא

אחרון ברכת וכן כולם הפסוקים לכל תעלה הראשון

כו הפסוקים לכל כן גם תעלה בסוף שמברך לם, כן

הרמב״ם. דעת ליישב לי נראה

יתחי המחליף העולה שאם היינו, נראה מהאמצע ל הדבר לקריאה בתחילה שנאמרה הברכה בין קשר אין כאילו

המחליף שהעולה בשעה אך החדשה. "חריג דבר "עושה

מהתחלה– ומתחיל "משלים רק לא שהוא הדבר "ניכר אז שהתחיל ממקום מתחיל הוא אלא שחסר, מה את לקריאה כבר שנאמרה הברכה את לחבר בכוונה. הראשון

המחודשת– לקריאה קשורה הראשון של הברכה ממילא

ומוקפת "תמימה" סופה ועד מתחילה שהקריאה כך התורה. בברכות

הלשון בזה ערוך בשלחן נפסק להלכה א קמ:), (או״ח

ממקום יתחיל העומד, ונשתתק בתורה הקורא

ובסוף, בתחלה ויברך הראשון, שהתחיל ולהרמב״ם

בתחלה יברך. לא

השולח ן שהעולה הראשונים רוב שיטת את הביא ערוך

לתחי חוזר המחליף ל בברכה הקריאה ת אחר ורק, כך

אכן. ברכה לאל להתחלה שיחזור הרמב״ם דעת את הביא להלכה שהעיקר כתבו הפוס' – כשיטת הראשונים רוב –

סק״ד שם (משנ.)ב שיחזור״ויברך

יונה– רבנו של חידושו ק ופ ס שנשת בעולה ההלכה תק

שבין להבדל הקשורה יסודית הערה כאן מעיר יונה רבנו בפשט התלמוד. בזמן מקובל היה שלכאו' למה מנהגנו

הקורא בעל גם היה העולה התלמוד בזמן ש נראה הדברים

– ברוב זאת עם ישראל. מקהילות בחלק שמקובל וכפי יונה– רבנו של בזמנו גם וכך, כיום הקהילות מקובל היה

קורא– והבעל שהעולה הנם ד שתי נפרדות ומ. יות לאור שהעולה במקרה הדין מה בשאלה, יונה רבנו דן זאת אחר והעלו הקריאה את להפסיק צריך והיה נשתתק

במקומו – וזה לשונו הרי״ף: מדפי ב כג, ברכות )(תר״י

המקומות ברוב עכשיו נוהגין שאנו למנהג ואפילו

הפסוקים קורא שהחזן - אחר ועלה האחד שתק אם

לקרוא החזן שהתחיל ממקום שיתחיל צריך תחתיו

הא. 'עם

לא ואפי' החזן עם קורא שהא' הוא שהדרך חדא

במקומו קורא שהחזן הוא שדרך כיון הוא יקרא

ליה… דיינינן הוא קורא כאילו

והתחלף– השתתק העולה אם ובעל הקורא אותו נשאר

קורא– בעל להתנהג צריך החדש שהעולה יונה רבנו פוסק ההלכה כמו בדיוק שהיית ה הבדל היה שלא הגמרא בזמן

הגמרא שבזמן שכמו והיינו לעולה. קורא הבעל בין אם

משתתק– היה הקורא) גם (שהיה העולה לחזור עליו היה

(ל להתחלה ל ולרמב״ם ברכה, עם הראשונים רוב לא

)ברכה – מקומו על שנשאר קורא בעל שיש במקרה גם כך התחלפו העולים. ורק

א כקור נחשב העולה קביעתו: את מסביר יונה רבנו

מברך- העולה לכן כעונה."מע "שו מדין בעצמו הגם

הקורא בעל את שומע אלא בפיו קורא שאינו (ולכתחילה

בלחש בשפתיו גם שיקרא )ראוי – כי ה כקורא ב נחש עולה בזמן העולה כמו בדיוק לכן קריאתו. על נסובה וברכתו

, שהשתתק הגמ' כך במקום גם בפועל קורא אינו שהעולה

מדין רק אלא " כעונה "שומע – העולה המחליף חוזר

לתחילת העליי ה.

הרמ" גם פסק כך ולמעשה: א

הכי. דינא קורא, שש״ץ הזה בזמן ואפילו הגה:

ההפוך– במקרה הדין מה שהבעל השתתק קורא

וה והרמ״א יונה רבנו בו שדנו מה כל נה במצב הוא

שהע והתחלף– השתתק לה ו על נשאר קורא הבעל ואילו הפוך– הוא המצב שאלתינו בנידון מקומו. קורא הבעל

יונה רבנו מדברי לכאורה נשאר. העולה ואילו התחלף

להסיק– אפשר שום בזה אין התחלף קורא הבעל שאם

ה״קורא הוא שה״עולה" לנו הסביר יונה רבנו "רי שה פגם. כאן– האמתי העולה של שופרו רק הוא. קורא והבעל בעלי- מספר יהיו אם גם ממילא אחד– ועולה קריאה

נחשב וממילא סוף. ועד מתחילה קורא ה הוא שהעולה העולה– של והאחרונה הראשונה הברכה על חלים וכפי תמימה" ה' "תורת בזה ומתקיים שלו, ה״קריאה"

הירושלמי. שהצריך

בזה המחמירה דעה הביא החיים בכף זאת עם שם (כה״ח

)סק״ז:

אבל אחר ש״ץ לעלות והוכרח הש״ץ נשתתק אם

ולברך לחזור העולה צריך אין במקומו עומד והעולה

יש השני הש״ץ מקום ומכל בסוף, רק תחלה ב

ויש הראשון, שהתחיל ממקום דיתחיל אומרים

כדעה והעיקר שפסק, ממקום דיתחיל אומרים

חיים ארחות יעו״ש, ע״ב ס' דף חיים דרכי הראשונה.

א. 'אות

זכיתי לא למצ כף מפנה שאליו חיים" "דרכי ספר את א ו שיטת פי על זה פסק להסברי לענ״ד נראה אך החיים.

. הרמב״ם צריך השתתק העולה שאם פסק הרמב״ם הרי ש לתח לחזור המחליף העולה. רכה ב ללא אך הקריאה, ילת נראה כך ידי שעל הדבר בטעם הסביר יוסף הבית

ש כל על חול ת הראשון של שהברכה רוצה המחליף

הקריאה אנו שומעים כן אם הסוף. עד מהתחלה ברצף

מרישא תמימה קריאה ל ע חלה שהברכה מהרמב״ם

ו והואיל. לסיפא מבי הרמב״ם ריאה הק ברצף עניין שיש ן

– ידי על עין למראית אפי' בקריאה הפסקה כל ממילא מקומו– על נשאר שהעולה (הגם הקורא בעל )התחלפות

פוגעת ב התור. ה של "תמימה"

לכן בכלל. החיים כף פסק וכן חידוש, הוא זה הסבר אמנם

טרחא שאין והיכן לכתחילה רק לזה לחוש כתבו הפוסקים

דצ בורא ש וכפי – תשובות בפסקי כתב א: )(קמ,

בכוחו ואין קריאתו באמצע שנחלש קורא בעל

הקבוע קורא בעל שאינו או הקריאה, , להמשיך

להתחלף יכולים הקבוע, הגיע קריאתו ובאמצע

אמנם הראשון, שפסק מהיכן הקריאה ימשיך והשני

שהתחילו ממקום השני שיתחיל נכון טוב מהיות

טירחא משום בזה אין אם העולה ה לז לקרוא

העולה לקרוא הראשון הספיק שלא כגון דציבורא,

פסוקים. מספר אלא

פשוט יותר פתרון יש בשבת

הדיון התחיל שממנה והשאלה שהואיל לציין יש כן כמו

בשבת– עוסקת הרי הוסיף ל נוהגים ישראל כל שבשבת שון הרא קורא שהבעל היא הנכונה הדרך כן ואם עולים.

מג פחות ולא פסוק בסוף 'כול, שי היכן קריאתו את יסיים בה. שעומד הפרשיה מסוף פסוקים בעליה מכן לאחר

כרגיל לקרא יוכל המומחה הקורא בעל. הבאה אנחנו כך לשיטת אפי' ב״תמימה" פגיעה שום יוצרים לא

טוב זה פתרון כאמור. המחמירים בשבת– דווקא שאפשר

וכדומה חודש ראש חול, ביום אך עליות. להוסיף – שלא

עליות– מוסיפים כפי להלכה לחזור צריך שצוינה. לעיל

טוב– ביום עליות הוספת לגבי יש מחלוקת בזה. מנהגים כך ואכן טוב. ביום עולים להוסיף שאפשר פוסק הרמב״ם

המזרח עדות בני. נוהגים שלמעשה כותב הרמ״א אך

נהג באשכנז להחמיר ו למעט בזה, מ קרים (עי 'חריגים

שם ומשנ״ב א רפב, .)או״ח

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

סיום מסכת מגילה

בס״ד, שבט תשפ״ב

סיום מסכת מגילה

בגמ': כל האוחז ס״ת ערום וכו'.

פירש״י וכל המפרשים שאם הס״ת ערום בלי מטפחת והוא אוחז בו בידיו, נקבר ערום וכו'.

ר' חיים מבריסק ביאר שהאדם ערום כשהוא אוחז בתורה, לפיכך נקבר ערום.

ובשפ״א פירש כי התורה יש בה עומק לפנים מעומק, ואוחז ס״ת ערום היינו שחושב שהתורה היא רק כפשוטה וכבר עמד על כל כוונת התורה יעוש״ד.

בגמ': משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג.

הב״י או״ח (ריש סי' תכ״ט) הקשה, דמצינו בדברי חז״ל שמשה תקן להם לישראל שיהיו דורשין הלכות חג בחג הלכות פסח בפסח, משמע דוקא באותו יום דורשין בעניניו של יום, ובמס' פסחים ו' מצינו שואלין ודורשין שלשים יום לפני הפסח בהלכות פסח, והביא תירוץ ע״ז בשם הר״ן ע״ש.

תירץ המהרש״א: ״לגבי פסח שאחז״ל שיהו שואלין ודורשין קודם הפסח ל' יום היינו שאינן מענינו של יום דברים הצריכין קודם הפסח כגון ביעור חמץ והגעלה ושמירת המצות משעת טחינה״

הרב קוק בטוב ראיה (מגילה לב) עונה בלימוד התורה ישנן שתי מטרות:

א. ידיעת ההלכות כדי לקיימן למעשה.

ב. תכלית עצמית בלימוד תורה.

בפסח צריך ללמוד את ההלכות היטב כדי לקיים את כל פרטי הדינים הרבים הקשורים לחג. בשאר החגים יש תקנה מיוחדת של משה רבנו לעסוק בתורה באופן הקשור בעניינו של החג.

(לא אמרתי: מהרש״א:

״והא דנקט בברייתא שלש רגלים פסח ועצרת וחג ולא נקט נמי ר״ה ויוה״כ דכתיבי ג״כ בזו הפרשה?

י״ל דלא תיקן משה בשאר מצות משום דלא אתיין מזמן לזמן וה״נ ר״ה ויוה״כ לא מקרו מזמן לזמן דיש לאדם ליתן לבו לתשובה בכל השנה כמו בר״ה ויוה״כ משא״כ בשלש רגלים דמצותן בזמנן בענינו של יום. ומה״ט נמי מספקא לן בפרק בכל מערבין אם אומרים זמן בר״ה דלא מיקרי שפיר מזמן לזמן אלא שלש רגלים דכתיב בהו מצות ראייה ושמחת חגיגה״.)

הכנה למסכת מועד קטן: סיפור של הרב קרליבך, למען אחי ורעי עמ' 71. על דוד שאמר לאחיין שלו שימשיך את לימוד מסכת מועד קטן שהוא הפסיק בדף ז'.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

מחלוקת הראשונים בלא תקרבו

ד״בס לא מחלוקת הראשונים 'ב ' ערווה לגלות תקרבו

ויקרא ו פסוק יח: פרק

לא בשרו שאר כל אל איש איש

א ערוה לגלות הªתקרבו 'י

ף יג: א״ע ד שבת

ועי אכל לא ההרים "אל לאªת''ש יו אשתª ואת ישראל בית גלולי אל שא אשה ואל טמא לא רעהו לאª דה

אשה מקיש ב" דהª לאשת, רעהו יקר והיא בבגדו הוא רעהו אשת מה

אסור- בבגדה אשתו אף הואª דה

ש''מ אסור בבגדה והיא. בבגדו

לא פדת ר' דאמר פדת דר', ופליגא אסרה תורה אלא קורבה של גלוי

בלבד עריות כלªש אל איש איש אמר

… ערוה לגלות תקרבו לא בשרו שאר מ הוה רב מבי אתי הוי כי שקªעולא

ואמרי חדייהו אבי יה לאחוות להו דידיה ופליגא ידייהו אבי לה

שום אפי' עולא דאמר אדידיה אסור קורבה אמרי לך לך משום לאª לכרמא סחור סחור זירא

: תקרב

תוספות

לידי בא י שלא בעצמו יודע היה והוא

כדאמרי ןª, היה גמור שצדיק הרהור אדא דרב יז. ( )דף דכתובות ב' בפרק ומרקד אכתפיה לה מרכיב אהבה בר רב אªא''ל א''לªן הכי למעבד מהו ן לא ואי לחיי כשורא כי לכון דמיא אי

ולהאריך לפרש חש לא והספר לא כאן למה היה. עושה

ע״שו אבן העזר סימן כ סעיף: א

ו שחבק או אברים, דרך העריות מן אחת על וªהבא בשרªהªשק בקרוב ה לוקה זה הרי

…ות הערי על וחשוד

ל המצוות ספר רמב״ם תעש א גª ש ה

ואפילו האלו מהעריות אחת אל מהקרב הזהיר ו חבוק כגון ביאה מןªבלא להם והדומה שיקה

מזה באזהרה אמרו והוא, הזרות הפעולות לגלות תקרבו לא בשרו שאר כל אל איש ''איש קירוב שום תקרבו לא יאמר כאילו ערוה'',

ערוה לגלות. שיביא ספרא ולשון תקרבו ''לא

אלא לי אין ערוה'' לגלות מ יגלה שלאªשלא ין ב אשה ''ואל לומר תלמוד טומאתהªיקרב דת אלא לי אין תקרב'', לא תקרבª בבל שהיא דה

ובל תגלה תקרבוªמ בבל שהן העריות לכל ין ובל

תגלו תלמוד לומר לא'' תקרבו …''לגלות

הלכות רמב״ם ביאה איסורי כא פרק

א: הלכה דרך העריות מן ערוה על הבא כל

ו שחבק וªאו תאוה דרך הªהªשק איברים הרי בשר בקרוב ש אמרª. התורה מן לוקה זה ו וגו' התועבות'' מחקות עשות אמרª''לבלתי תקרבו לא כלומר ערוה''. לגלות תקרבו ''לא

ערוה גילוי לידי המביאין: לדברים

: ו הלכה של לבו שאין העריות מן אחת המחבק

תאוה שם שאין אע''פ אדם אוª עליהן …וקפו ה מגוªולא זה הרי כלל אסורªאה ודבר ביותר ה

הוא טפשים הוא. ומעשה

המצוות ספר על השגות רמב״ן

ותלהªוה מפורשת הזו הברייתא מצא הרב ה

אין בתלמוד העיון כפי אבל גדול באילן. דבריו

ערוה גילוי בה שאין בקריבה שיהיה כן הדבר גדר הכל … ו חיבוק ומלקותªכגון לאו ישוק שאי למי בקרובות ומותר חשודªוסייג ו

. . ו כיעור משארªמªלעשות ע שיםª אי כן םªאם

העברות מן לה. תרחק וסייגים גדרים אלא

ד״בס לא מחלוקת הראשונים 'ב ' ערווה לגלות תקרבו

ויקרא ו פסוק יח: פרק

לא בשרו שאר כל אל איש איש

א ערוה לגלות הªתקרבו 'י

ף יג: א״ע ד שבת

ועי אכל לא ההרים "אל לאªת''ש יו אשתª ואת ישראל בית גלולי אל שא אשה ואל טמא לא רעהו לאª דה

אשה מקיש ב" דהª לאשת, רעהו יקר והיא בבגדו הוא רעהו אשת מה

אסור- בבגדה אשתו אף הואª דה

ש''מ אסור בבגדה והיא. בבגדו

לא פדת ר' דאמר פדת דר', ופליגא אסרה תורה אלא קורבה של גלוי

בלבד עריות כלªש אל איש איש אמר

… ערוה לגלות תקרבו לא בשרו שאר מ הוה רב מבי אתי הוי כי שקªעולא

ואמרי חדייהו אבי יה לאחוות להו דידיה ופליגא ידייהו אבי לה

שום אפי' עולא דאמר אדידיה אסור קורבה אמרי לך לך משום לאª לכרמא סחור סחור זירא

: תקרב

תוספות

לידי בא י שלא בעצמו יודע היה והוא

כדאמרי ןª, היה גמור שצדיק הרהור אדא דרב יז. ( )דף דכתובות ב' בפרק ומרקד אכתפיה לה מרכיב אהבה בר רב אªא''ל א''לªן הכי למעבד מהו ן לא ואי לחיי כשורא כי לכון דמיא אי

ולהאריך לפרש חש לא והספר לא כאן למה היה. עושה

ע״שו אבן העזר סימן כ סעיף: א

ו שחבק או אברים, דרך העריות מן אחת על וªהבא בשרªהªשק בקרוב ה לוקה זה הרי

…ות הערי על וחשוד

ל המצוות ספר רמב״ם תעש א גª ש ה

ואפילו האלו מהעריות אחת אל מהקרב הזהיר ו חבוק כגון ביאה מןªבלא להם והדומה שיקה

מזה באזהרה אמרו והוא, הזרות הפעולות לגלות תקרבו לא בשרו שאר כל אל איש ''איש קירוב שום תקרבו לא יאמר כאילו ערוה'',

ערוה לגלות. שיביא ספרא ולשון תקרבו ''לא

אלא לי אין ערוה'' לגלות מ יגלה שלאªשלא ין ב אשה ''ואל לומר תלמוד טומאתהªיקרב דת אלא לי אין תקרב'', לא תקרבª בבל שהיא דה

ובל תגלה תקרבוªמ בבל שהן העריות לכל ין ובל

תגלו תלמוד לומר לא'' תקרבו …''לגלות

הלכות רמב״ם ביאה איסורי כא פרק

א: הלכה דרך העריות מן ערוה על הבא כל

ו שחבק וªאו תאוה דרך הªהªשק איברים הרי בשר בקרוב ש אמרª. התורה מן לוקה זה ו וגו' התועבות'' מחקות עשות אמרª''לבלתי תקרבו לא כלומר ערוה''. לגלות תקרבו ''לא

ערוה גילוי לידי המביאין: לדברים

: ו הלכה של לבו שאין העריות מן אחת המחבק

תאוה שם שאין אע''פ אדם אוª עליהן …וקפו ה מגוªולא זה הרי כלל אסורªאה ודבר ביותר ה

הוא טפשים הוא. ומעשה

המצוות ספר על השגות רמב״ן

ותלהªוה מפורשת הזו הברייתא מצא הרב ה

אין בתלמוד העיון כפי אבל גדול באילן. דבריו

ערוה גילוי בה שאין בקריבה שיהיה כן הדבר גדר הכל … ו חיבוק ומלקותªכגון לאו ישוק שאי למי בקרובות ומותר חשודªוסייג ו

. . ו כיעור משארªמªלעשות ע שיםª אי כן םªאם

העברות מן לה. תרחק וסייגים גדרים אלא

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שאלה שבועית בהלכה 6 בא תשפב

פרשת בא | ערש״ק בס״ד תשפ״ב

**שאלה הלכתית שבועית — הרב בנימין טבדי**

**האם סלט קצוץ מותר בשבת? **

**דין ״פרים סילקא״ — רש״י והרא״ש**

מובא במסכת שבת (עד, ב):

אמר רב פפא: מאן האי דפרים סילקא — חייב משום טוחן.

הגמ' אומרת שה״פורם״ סלק עובר על מלאכת ״טוחן״ מהתורה. רש״י מפרש את המילה ״פורם״ — היינו ״מחתך כו׳ הדק״, חיתוך הסלק לחתיכות קטנות ודקות.

הראשונים תמהו על הסבר רש״י, שהרי לכאורה קציצת אוכל דק-דק אינה עושה שינוי מהותי במאכל, ומאידך היא נחשבת לחלק ממשי מהאכילה — ומאחר שאכילה מותרת בשבת, נראה שקציצת ירק דק-דק היא חלק אינטגרלי מהאכילה. כיצד ניתן לאסור קציצת ירק דק-דק?

ועי׳ הרא״ש (שבת, ז, ה):

מה שפרש״י דפרים סילקא שמחתך ירקות דק דק — הוא פירוש תמוה, שהוא דבר שאוכל אותו ומחתכו דק-דק — אין ביה שייך טחינה.

(וביאר הקרבן נתנאל בפירושו על הרא״ש שם: כי התורה לא נתנה שיעור לאכול חתיכות קטנות.)

והיינו, הרי שהתורה התירה לאכול מאכל בשבת, ולא שמענו בשום מקום שיש בעיה לאכול חתיכות קטנות — ואם כן, הסברה אומרת כך: אין איסור טוחן חל בחיתוך ירקות.

טחינה וכתישה ממש אסורה לכולי עלמא. יש לציין שה״טחינה״ שנעשית בבית המקדש היתה ב״שחיקת סממנים״, והיינו שהיו לוקחים כל מיני תבלינים ושוחקים אותם על מנת לייצר מהם צבע. וממילא ניתן היה להבין את שיטת הרא״ש שהוא דוקא מלאכה שאיננה קשורה לאכילה.

כך גם ניתן היה להבין מדברי הרא״ש בפירושו ל״סילקא״ שבסוגיא — שה״סילקא״ המדובר כאן הוא סוג של עץ, שכאשר חותכים אותו יוצא ממנו כמין קמח. ונראה שלדעת הרא״ש אין איסור לחתוך כל מאכל דק-דק, הואיל והתורה התירה לאכול בשבת, ובכלל זה התירה גם לחתוך את הירקות והפירות לשם כך.

אלא שלמעשה אין הבנה זו נכונה, שהרי הדוגמא של חכמים מאיסור טוחן בשבת הוא חלק מסדר הכנת הפת, כלשון המשנה (שבת ז, ב):

הקוצר והמעמר והדש והזורה והבורר הטוחן והמרקד והלש והאופה… והחורש והזורע.

מכח קושיא זו נראה, כפי שכתב החזון איש, שכל מחלוקת הפוסקים היא דווקא באופן שחותך דק-דק — אך באופן שטוחן וכותש ממש, ודאי יש איסור טוחן גם בירקות ובכל גידולי קרקע — שהכתישה ממש משנה את צורת הדבר עד שלא ניכרת צורתו הראשונה לגמרי. וממילא ניתן להבין שלכל הראשונים ״פנים חדשות באו לכאן״ — יש כאן מחשבת מלאכה ממש.

**שיטות ראשונים נוספות בחינוך — לאור קושיית הרא״ש**

עד כאן ראינו את מחלוקת רש״י והרא״ש, ובפרט את קושיית הרא״ש על רש״י — כיצד ניתן לומר שאסור לחתוך דק-דק, הלא כך היא צורת האכילה. מכח קושיה זו התפתחו מספר כיוונים בדברי רבותינו הראשונים, ונמנה כאן את ההסברים המרכזיים.

**הסבר ראשון** — מובא בתוס׳, שכתבו שהאיסור לחתוך הוא דווקא על הירק המוזכר בסוגיה — ״סילקא״. האגלי טל (טוחן, סקי״ז) הסביר את שיטת התוס׳ שהואיל והסילקא אינו ראוי לאכילה אלא על ידי בישול, חיתוך שלפני הבישול מהווה סוג של הכנה לבישול — וזה הוא שנאסר. אך חיתוך ירק או פרי חי שאינו מיועד לבישול — כגון הנאכל חי — מותר.

**הסבר שני** — מובא בביאור בית יוסף לרמב״ם. הרמב״ם כתב שמדובר דווקא בחיתוך שהוא הכנה לבישול. הבית יוסף הסביר שמדובר אפי׳ בירק שאפשר לאוכלו ללא בישול (ולא כתוס׳ שהעמידו דווקא בירק שאי אפשר לאוכלו ללא בישול) — שגם אם מדובר בירק שאפשר לאוכלו ללא בישול, אם חותכים אותו על מנת להכין אותו לבישול — יש בזה איסור מהתורה. והיינו שמי שרוצה לאכול פטרוזיליה ללא בישול — מותר לחתוך אותה דק-דק, אך אם זה חלק מהכנה לבישול — יש בזה איסור. יש לציין שהאגלי טל טען שאף הרמב״ם סובר כשיטת התוס׳, שאיסור חיתוך ירק הוא רק בירק שאי אפשר לאוכלו ללא בישול.

**הסבר שלישי** — מובא ברשב״א. נראה באופן עקרוני שהרשב״א מסכים עם רש״י שאסור לחתוך כל ירק דק-דק, אפי׳ ירק כזה שאפשר לאוכלו חי. אלא שהרשב״א התיר לחתוך דק-דק סמוך לסעודה. נראה שבזה הוא מיישב את קושיית הרא״ש — הלא הרא״ש הקשה שהתורה התירה לאכול בשבת ולא חילקה בין חתיכות גדולות לקטנות. הרשב״א מקבל את הטענה, אך מסביר שאכן אפשר לאכול אפי׳ חתיכות קטנות, ובלבד שמה שחותכן דק-דק נעשה סמוך ממש לסעודה — כמו שבירת פסולת אוכל ביד המותרת סמוך לסעודה, כי הדבר נחשב כ״דרך אכילה״. כך גם חיתוך ירק דק-דק סמוך לסעודה הוא ממש חלק מהסעודה ומותר.

**פסק הרמ״א וערוך השלחן — דברי בית יוסף**

רבי יוסף קארו, בית יוסף, הביא את הדעות השונות ולבסוף כתב:

נמצינו למדין דמותר לחתוך בשבת קיבוץ ירקות שקורין אינשלאד״ה (=סלט) והוא שיאכל לאלתר לדברי הרשב״א… ולדברי הרמב״ם היכא כל שאינו מחתך כדי לבשל פטור ואפשר דמישרי נמי לכתחלה… ועוד דסילקא ד״פרים״ משמע שמחתכו לחתיכות דקות ביותר וכדדייק לישנא דרש״י… ואינשאלד״ה אין דרך לחתכה לחתיכות דקות כל כך, הילכך נראה דלכולי עלמא שרי. ומכל מקום נכון הדבר להזהיר שיחתכום לחתיכות גדולות קצת ושיאכלו לאלתר וכל כהאי גוונא נראה דלית ביה מיחוש לדברי הכל.

לכאורה מדברי הבית יוסף נראה שהוא מתיר לחתוך דק-דק, ובתנאי שהם ראויים לאכילה חיים, וכן שהחיתוך סמוך לסעודה. וכחומרא סובר הבית יוסף שנכון לחתוך את הירקות לחתיכות גדולות קצת על מנת לצאת ידי כל חשש.

והנה השלחן ערוך פסק למעשה הלכה (או״ח, שכא, יב):

המחתך הירק דק, דק — חייב משום טוחן.

מרן לא חילק כלל בין סוג החיתוך, והדבר מתמיה כמובן שנראה כסותר את דבריו בבית יוסף. ומסתבר שמרן נטה להחמיר ולאסור למעשה, והתיר רק אם חותך חתיכות גדולות מעט מהרגיל.

הרמ״א העיר על דברי השו״ע:

וכל זה לא מיירי אלא בחותך ומניח, אבל אם לאכלו מיד — שרי הכל מידי דאבורר דשרי לאכול מיד.

נראה שהרמ״א הכריע כשיטת הרשב״א, שאכן אסור לחתוך ירק דק-דק אפי׳ בירק הראוי לאכילה חי — ומכל מקום מותר סמוך לסעודה. כמו״כ הרמ״א לא הצריך לחתוך חתיכות גדולות מעט.

**הכרעת המשנה ברורה למעשה**

המשנה ברורה פסק למעשה (שם, סקמ״ה) שאין ודאי כרמ״א, ואין למחות במי שנוהג כן. אך לכתחילה יש להורות לחתוך את הירקות בחתיכות גדולות קצת, וכדעת בית יוסף, ובתנאי שהחיתוך נעשה בסמוך לסעודה. וכן הלכה.

יש לציין שיש מחלוקות בין הפוסקים בהגדרת ״סמוך לסעודה״.

יש אומרים שהוא כזמן הילוך מיל (כ-18 דקות). וכן פסק המשנ״ב והילקוט יוסף. יש שכתבו שהוא כחצי שעה, בשם החזו״א. ושיטת הבן איש חי שהוא שעה של ששים דקות.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

אור החיים הקדוש 15- פרשת בא תשפב

תשפ״ב בא פרשת הקדוש– החיים אור בפי' שבועי שיעור

א– חלק מצרים– יציאת האמונה מהפכת

י פרק שמות

בְִִּּרְבּו אֹּלֶּה אֹּתֹּתַי שִּתִּי לְמַעַן עֲבָדָיו לֵב וְאֶת לִּבּוֹּ אֶת הִּכְבַּדְתִּּי אֲנִּי כִּּי פַּרְעֹּה אֶל בֹּּא מֹּשֶה אֶל ה' וַיֹּּאמֶר ֵ(א) )(ב

ה אֲנִּי כִּּי וִּידַעְתֶּם 'ם ב שַמְתִּּי אֲשֶר אֹּתֹּתַי וְאֶת בְּמִּצְרַיִּם הִּתְעַלַּלְתִּּי אֲשֶר אֵת בִּּנְךָ וּבֶן בִּנְךָ בְּאָזְנֵי תְּסַפֵּר ָוּלְמַעַן

י פרק שמות החיים אור

למהִ לדעת צריך בקרבו אלה אותותי שיתי. למען

דִד לומר אלה אותותי הטעם שעיִר שיראה שיש שנראה לשומם אלה אותות לצד הוא לבו שהכביד

זולתם. ולא אלה אותות בשימת צורך

אומרו עוד בקרבו.

מעשה כי פי״ב) (שמו״ר ז״ל אומרם דרך על ויתבאר האדון והוא השליט הוא כי האלהות על מעיד, מצרים

בו דבִה ול לעבדו לִרבם בישראל שחפץ לצד והאדון כל הכחשת בעין ולהביט לראות להשכילם חפץ היה

ממנו, חוץ אמונה

מלאכיו ועושה רוח בורא הוא כי הראם לא ועדיין

וחושך אור בורא הוא כי הראם לא גם, רוחות,

וגו שיתי אמר׳למען ולזה כי אליו שאמר לצד פירוש

לבו את הכבדתי אני למה לומר למשה מִום יש

יש כי המערכות לשדד כן גם יצטרך ו הטורח עוד יאריך הבריאה. מערכת סדר שינוי מכה בכל

אם להראותו את יתברך כוחו ה 'מי עליו אמר אשר צורך ומה הנפלאה ידו ה' והראהו הברד מכת הכה הלא

עוד הבריאה סדר, להפך

טעם אליו אמר לזה אלה אותותי שיתי למען פירוש

שיכירו כדי בעולמי לעשות רוצה שאני אותות ישראל כי האמונה, להשלמת אלה מהם נשארו עדיין האלהות למשתחוה הכחשה בהם אין שעברו מכות שבע בכל אינו הרוח בורא כי יטעה לאשר גם לירח, או לשמש הוא כי יודע במה הארץ על ה' ששלט והגם העפר, בורא

צורה ו, צר אדם היוצר הוא רוח בורא

מלאכיו עשה כי הארבה במעשה להראותם ה' והוצרך לבל המתים את לשאת גם להחזירם, גם להביאם רוחות

פי״ג, (שם המצריים מהם )יהנו

גם בהם, ושלט המאורות יוצר הוא כי חושך ובמכת (שם למצרים עבות לשמש עליו וגזר החושך יצירת

,)פי״ד

צורה היוצר הוא כי נודע בכורות ובמכת צורה בתוך

ב, ס״א (ב״מ הבכור טיפת )ומכיר

קדש ב י״ג (לִמן מצות ה' צוה זו מכה באמצעות )'גם

לעבד מבטן יוצרו הוא כי לזכרון זה ויהיה, בכור כל לי

, לו

ולזה זה רשע כשמצא שיתי למען לבו ה' הִשה

אלה אותותי לטעם ולמופת לאות לעשות צריך שאני

יהיו הנזכר גם התרעלה כוסות ו אות שתמצאנה בקרבו

רשעו לצד כן משדד ה' היה לא זה טעם וזולת

לבד בשבילו המערכות

הוצרך ענין לאיזה לדעת צריך וגו תספר.'ולמען )(ב להשים חפץ שה' הראשון בטעם הספיִ ולא זה לטעם

שפירשתי. בסמוך כמו אלה אותות

הוא מה עוד במצרים התעללתי אשר את הוא ומה

שנראה אותותי ואת לדעת צריך עוד דברים. ב' שהם

וגו אומרו׳וידעתם כוונת

תכלית אין כי להודיע ה' בא כי הוא הכתוב כוונת אכן בפרעה נִמה לעשות בִרבו האותות בהבאת הכוונה

ישראל בלב האמונה עיקר שבהם האותו' לחזק אלא של בקרבו כשיהי' כי לנצח ישכח בל רשום שיהיה כדי

ועד. לעולם ישראל בני בזכרון יהי' פרעה

בן בדין ב) (עה חולין במס' ז״ל אומרם ע״ד והכוונה מוזכר יהי' המופלאים דברים ב' בו יהיו כ״א פִועה כי יחשדוהו לא שחיטה בלא שאוכלו וכשיראו תמיד

אינשי. דכירי מדכר תמיהי תרי כי ביניהם הוא מוזכר

הוא כי להודיעם ה' שיפליא הפלא באמצעות והנה

שולט ובאויר ובאש חיים ובבעלי ובעפר ובמים ברוח לעולם בתמידות הדבר שיזכר מספיִ זה אין וכדומה

האמונה ִִ לח- ב– הפלאה היות באמצעות 'אלא

כוסות להשִותם ועבדיו פרעה את להרע ה' יפליא כי

גוי. לכל כן הי' שלא מה לענה

נועם אמרי נעימות לך וזה בנך באזני תספר ולמען בזכרונך תמיד הדבר שיהיה הנמנע מן והסיפור זה ענין

התעללתי אשר את הא תמיהות, ב' באמצעות 'זולת

במצרים צרות להם עושה ה' שהי' הגם אחת תמיה הרי רוב לצד אעפ״כ והטבעיות המערכות שדוד בהם שאין

ארבע של היתה מכה וכל מכות עשר והמכות הצרות

גוי, לכל כן עשה לא מכות וה' תמוה- הדבר נה ה

ה. מעשה יספרו ולא אינשי דכירי לא לבד זו 'ותמיה

ואמר אותותי ואת ה- שעשה האותות 'פי' 'תמיה

שנית, דבר הוא מעצמו האות מצרים ענין בלא שגם

פלא.

וגו בנך ובן בנך באזני פלאות׳תספר ב' ובאמצעות ואין ה אני כי 'וידעתם הוא בסיפור המכוון ותכלית

ותכזי עוד זה. זולת האמונות בו

דבריו פתח סיני בהר ב״ה ה' אתנו כשדבר תמצא וכן

אמר ית' אלהיך ה' אנכי אשר האות לך וזה

מצרים. מארץ הוצאתיך

ה אני כי ואמר׳וידעתם כאן דבריו שהִדים והוא כי השיג שלא מה האמונה צדִ הראות בחוש בזה יכירו

לנו עשה כן אשר ברוך העולם עד מהעולם אדם

יתרו פרשת החיים אור

מצרים יציאת באמצעות כי דע זולתו אמונה ושלום חס שיש שקר הדוברים כל הוכחשו לא כי המאורות הוכחשו כי ה בהכותה הארץ הוכחשה לדם, והפכם אותות בהם עשה ה' כי הימים הוכחושו מאורם, ה' בהחשיך המה 'אלהים

הרי שפטים, בהם ה' בעשות אלוהות כל הוכחושו חוזִ, ובמזלם בהם שאין חיים בעלי הוכחושו רעים, ם שרצי ותשרץ ויהיה אין על וגוזר ומכחידו הווה על ושולט הווה כל אדון הוא ה' כי רואות. ישראל כל עיני כאשר

דברים ו יג,

חֹּלֵם אוֹּ הַהוּא וְהַנָּבִּיא דִּבֶּר כִּּי יוּמָת הַהוּא הַחֲלוֹּם אֱלֹּהֵיכֶם ה' עַל סָרָה מֵאֶרֶץ אֶתְכֶם הַמּוֹּצִּיא מִּבֵּית ָ וְהַפֹּּדְך מִּצְרַיִּם הַדֶּרֶך מִּן לְהַדִּּיחֲךָ ְעֲבָדִּים לָלֶכֶת אֱלֹּהֶיךָ ה' צִּוְּךָ אֲשֶר

מִִִּּּרְבֶּך הָרָע וּבִּעַרְתָּ ָבָּהּ

א ראה פרשת החיים ור

אומר וגמר מצרים מארץ אתכם המוציא מיתת חיוב בצדִ לשפוט הכתוב בא

הדרך- זה על זה, במאמר החולם מצרים- מארץ אתכם הוציא אלהיכם שה' כיון

ה הראה 'הרי בפרשת שפירשתי וכמו, זולתו והכחשת ה' אמונת בהקיץ פתוחה בעין

בפסו ִיתרו הוצאתי אשר וגו' ה' אנכי מצרים. מארץ ך

בדמיונות החלומות בעל לו יגיד אשר את לבטל לו היה הזה החולם שכן וכיון בחלום ולא בהקיץ שראה מה מפני הכוזבות יגיד זה לספרו ובא כן עשה שלא וכיון

ועל חלומותיו על יומת לזה ישראל בית אליו שישמעו וחפץ אצלו הדברים שצדִו

דבריו

האומות מעלת – ישראל בשביל

ד פסוק יט פרק שמות

אֵלָי אֶתְכֶם וָאָבִּא נְשָרִּים כַּנְפֵי עַל אֶתְכֶם וָאֶשָּא לְמִּצְרָיִּם עָשִּיתִּי אֲשֶר רְאִּיתֶם אַתֶּם

יתרו פרשת החיים אור

וגו אתם.'ראיתם במה עליון אל כוונת לדעת צריך

לומר שדִדִ למצרים עשיתי אשר לו היה שיותר

לומר מצרים מארץ אתכם הוצאתי אשר שהוא כל על אמריו ולחבִ להשתעבד להתחייב הדבר עיִר רשומים הם הרי נפלאותיו להזכיר ואם ה'. גמלם אשר

באומרו מצרים מארץ הוצאתי אשר כי הוא וידוע

הגדולות המסות באמצעות אלא וציאם ה לא

שהם דברים לב' ה' יכוין כי שפירשנו מה לפי והנה

בחינת היראה ובחינת האהבה שניהם ה' רשם לזה

באומרו היראה זה, במאמר למצרים עשיתי אשר מאמרי עשות לממאן נִמה יסורי יסרתי אשר פירוש מצותי עשות מאן אשר על מספר באין רעות מכות כמה

לשלוח על לעובר לאות לכם הזה הדבר והיה אתכם, כאשר רבות וצרות נִמה ביסורי ממנו אתנִם כי מצותי

זה בגדר שהם להם לרמוז ה' ונתכוין מוסר, וִחו ראיתם ואל התורה אל לשמוע ימאנו אם המצרים של עצמו

ה העונש. יראת היראה בחינת וזו מצות

מאמר בנשמע יש גם הרוממות יראת עשיתי אשר

למצרים עשה אשר והמופתים והאותות ל. נפלאות ה בכ

עשה זה שכל והחיבה האהבה בחינת הראה בזה גם

בשבילנו - אחת אומה ואבד הבריאה כל הרעיש אשר הבורא בחיבת אדם יתלהב זה ולצד בשבילנו, לה האהבה בחינת היא והנה להם, חסדו 'הפליא

אלהינו…

אתכם. ואשא האהבה בבחינת האדון האריך הנה כי התעצמות וצריך השכר, כפל להרויח במצוה העיִר הוא על אב כרחם בכם חיבתי ראו אמר לזה להשיגה, גדול

עליו חסתי רגליכם כף מדרך שאפילו חביבין בנים

נשרים כנפי על אתכם ונשאתי כבוד ענני פירוש

ורגלך ד ח (דברים אומר הוא וכן תחתם, ממוצעים )היו

מה האהבה לעורר ילין מ לאלוה יש, ועוד בצקה לא הספיק לזה האדם בלב תכנס שבנקל היראה כן שאין

לו ברמיזתו במאמר למצרים עשיתי אשר כמו

שפירשתי

אלי אתכם. ואבא ה אל הִרבתם לאִדם כי 'ירצה לעורר הוא שיִדים ה' למשכן הִרב הִרב כל כמשפט שיעורר עד לִרב מִדים עולם אלהי שאין כידוע חבתו

ההדיוטות כי מהמוסר הוא וכן האהבה, את המתִרב מהם ונכבדים לגדולים להתִרב המשתדלים הם והִלים

– מושלים עבד עם שכן ומכל

שהיו הגם אלא עשה כן לא כי ה' אמר כן פי על ואף על אף התעוררות שום בלא ועריה ערום גוי מקרב גוי

כן פי הבאתי אני אלי אתכם התִרבתם אתם ולא

אלי

חוזרים היו ממצרים שהוציאם שאחר ר לומ ירצה עוד בים אל אמרי שהמרו להם שמצינו כמו השכינה מאחרי

מושכם ה' היה כן פי על אף וכדומה ובשליו במן סוף ומקרבן ומביאן לאחוריהם חוזרים שהיו עת בכל אליו

יתברך אליו

(הגדה ז״ל אומרם דרך על ירצה )עוד

ברוך הִדוש הוציא לא אלו אבותינו את הוא

כו מיד,'ממצרים

מצרים בטומאת הרע בבחינת ישתִעו שלא כדי והטעם ישראל של לשונאיהם תִומה עוד ושלום חס תהיה ולא והוא במִוםִדוש, שיעמדו כדי להוציאם מיהר לזה

אומרו אלי אתכם ואביא לשלול אלי תיבת דייִ

והבן ליצלן רחמנא הרע בחלִ השתִעות

(ספרי לו מצינו הלא כי הטוען טענת ול לשל ירצה עוד והזמינם ועשו לישמעאל ופארן לשעיר שהלך ברכה) מעלה מה כן ואם שאמרו לטעם ולאִבלו תורה לִבל

פירוש וגו 'ואבא אמר לזה ישראל, לעם שמרומם זו בפסו בלִ) ר״פ הראובני (ילִוט ז״ל אומרם דרך ִעל

למלך ל מש וגו' בלעם אל אלהים ויִר ד) כג (במדבר

כאן עד וכו' עמו לדבר אוהבו, שבא אתם כי פירוש

אלי אתכם הבאתי להם ששלחתי הם כן שאין מה לעתיד לדחותם אלא זה ואין ולפארן לשעיר למקומם ורצוני דעתי כי אתם כן שאין מה בדין ולחייבם לבא אדום למעשה ישראל מעשה לדמות ואין אלי לקרבכם

וישמעאל

כא פסוק כג פרק במדבר

בּו מֶלֶךְ וּתְרוּעַת עִּמּוֹּ אֱלֹּהָיו ה' בְּיִּשְרָאֵל עָמָל רָאָה וְלֹּא בְּיַעֲִֹּב אָוֶן הִּבִּּיט ֹּלֹּא

החיים אור בלק פרשת

מהאומות שבעולם רשע על מִפיד הוא ברוך הִדוש אין בישראל שיש הדרגות ב' באמצעות כי לומר ירצה עוד

הביט לא אומרו והוא לעולם, הצריכין הדברים לכל עול ובנשיאת עולמו בבריאת יגע אינו גם מאבדם אינו ובזה

און בשביל בעולם שיש גם, יעקב בסבילת כביכול שעמל עמל רואה אינו הכל צרכיו ובסיפוִ ובמזונותיו העולם

בשביל לו חש אינו אומרו והוא, ישראל בישראל התורה בדרך הולכים ישראל שאם תמצא וכן ישראל, בשביל לאבד מבקשים זו אומה לעקור המבקשים ומעתה יחד, האומות גם ונהנים וניזונים לעולם טובו נותן ה' והמצות

ויושביו. העולם

תור שמעוני ילקוט תתלו רמז ואתחנן פרשת ה

לעולם באות זועות מה מפני נהוראי ר' את שאל ז״ל, אליהו

כאן וכו' עושין שישראל בזמן כאן ותרעד, לארץ המביט אומר אחד וכתוב בה, אלהיך ה' עיני תמיד אומר אחד כתוב לו אמר

לעולם באות הזועות מִום של רצונו עושין ישראל שאין, בזמן

מסתברא, מילתא חייך א״ל

ושלוים ושאנן בטח יושבים ובתיִרִסיאות טרטיאות בתי ורואה בעולמו מביט שהִב״ה בשעה דבר, של עיִרו הוא כך אלא ומיחדין מדרשות ולבתי כנסיות לבתי שחרית נכנסים שישראל כיון להחריבו, עולמו באפיליון מסתכל הוא חרב מִדשו ובית

שלא עד הוא אתה לפניו ואומרים הוא ברוך הִדוש אצל השרת מלאכי כל מתִבצין וגו ד] [ו, ה' ישראל שמע ואומרים 'שמו דעתו נוחה מיד שמך מִדישי על שמך את לעוה״בִדש הוא ואתה בעוה״ז הוא אתה העולם משנברא הוא אתה העולם, נברא

ישראל בשביל דעתו ומיישב עולמו מחריב ואינו הוא ברוך הקדוש של שמיישב ישראל לות תה יושב ואתהִדוש הה״ד,

ישראל. תהלות בשביל דעתו

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות