שופר ולא קרן
המשנה אומרת (כו ע״ב):
כל השופרות כשרים חוץ משל פרה, מפני שהוא קרן.
חכמים אומרים שתקיעת שופר צריכה להיות בשופר שנקרא שופר, ולא כזה שנקרא קרן, כיון שהתורה אומרת ״תעבירו שופר״. אמנם זה נאמר לגבי תקיעת היובל, שהיא ביום הכפורים, אבל כבר דרשו חכמים שכל תקיעות של חודש השביעי נידונות כאחד.
בהמשך הסוגיא בבבלי מביאים טעם נוסף:
עולא אמר: היינו טעמא דרבנן, כדרב חסדא, דאמר רב חסדא: מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה? לפי שאין קטיגור נעשה סניגור [– וגם בענייננו, שופר של פרה מזכיר את חטא העגל, ואינו יכול להיות סניגור ביום הדין]…
והא תנא מפני שהוא קרן קאמר?
חדא ועוד קאמר, חדא: דאין קטיגור נעשה סניגור, ועוד: מפני שהוא קרן.
עולא אומר שעיקר הטעם לפסול שופר של פרה הוא מפני שאין קטיגור נעשה סניגור, והמשנה שאמרה ״מפני שהוא קרן״ התכוונה לומר שזה טעם נוסף.
גם בירושלמי מוזכרים שני הטעמים הללו (פ״ג ה״ב):
מה טעמא דר׳ יוסי? ״והיה במשוך בקרן היובל״. מה טעמא דרבנן? ״ותיטב לה׳ משור פר מקרין מפריס״, ״מקרן״ כתיב. ורבנן, כל השופרות נקראו קרן ונקראו שופר, חוץ משל פרה שנקרא קרן ולא נקרא שופר.
התיבון: הרי של יעל הרי אינו קרוי לא קרן ולא שופר?
מאי כדון? כההיא דאמר רבי לוי: שנייא היא, שאין קטיגור נעשה סניגור.
בירושלמי בתחילה חכמים אומרים שהשופר הכשר הוא זה שנקרא שופר. על כך מקשים, הרי שופר של יעל, המוזכר במשנה הבאה, אינו מופיע במקרא, וממילא הוא אינו נקרא שופר וגם לא קרן. על כך עונים: ״שנייא היא, שאין קטיגור נעשה סניגור״, פירוש: לא שם שופר מכשיר את השופר, אלא שם קרן פוסלו (אא״כ הוא נקרא גם שופר, כגון שופר של איל שנקרא קרן וגם נקרא שופר), כיון שקרן הוא בבחינת קטיגור, כמו שלמדנו במסכת בבא קמא, שקרן הוא אב נזיקין. לעומת זאת שופר הוא בבחינת סניגור.
דברי הירושלמי מתבארים יותר לאור דברי הזוהר (ח״ג, צט ע״א):
רבי אבא הוה יתיב קמיה דרבי שמעון, אמר ליה, הא זמנין סגיאין שאילנא על האי שופר, מאי קא מיירי, ועד כאן לא אתישבנא ביה. אמר ליה, ודאי האי הוא ברירא דמלה, דישראל בעיין ביומא דדינא שופר, ולא קרן, בגין דקרן הא אתידע באן אתר איהו, ולאתדבקא דינא לא בעינא.
כתב על כך הרב מרגליות (נצוצי זוהר שם, אות ד):
ועי׳ ירושלמי שם כל השופרות כשרין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן כו׳ דאמר רבי לוי שנייא היא שאין קטיגור נעשה סניגור, שזהו כאמרם הכא דשופר רחמי סניגור וקרן דינא קטיגור.
דברי הירושלמי מתפרשים ע״פ הסוד, כדברי הרב מרגליות, וכך מתאחדים שני הטעמים המובאים בבבלי כשני טעמים שונים, לטעם אחד.
הרב קוק זצ״ל אומר שבירושלמי יש נטיה לפנימיות התורה יותר מאשר בבבלי. לשונו (אגרות הראי״ה, אגרת קג):
ויש לרמוז דוגמא על קירוב הרעיון לנסתר ונשגב, שבירושלמי יותר מכפי הסגנון הרגיל של בבלי, שסתמו הדברים יותר בזה מפני כח התלמידים שאינו כל כך יפה בחו״ל, מהא דיומא (לט) בעובדא דשמעון הצדיק, שעובר על זה הבבלי בשתיקה והירושלמי מתנשא לחביון עז הסוד, ופריך על זה: ״והא כתיב וכל אדם כו׳? אני אומר: הקב״ה היה״. וכן יש להביא ראיה על רמז הנטיה אפילו מדיוק הלשון, מהא דרבי יוחנן בן בג בג דשלח אצל ריב״ב, בקדושין (י) איתא ״שאתה בקי בחדרי תורה״, ובירושלמי דכתובות פרק אע״פ ה״ד הלשון, ״בסתרי תורה, אפילו לדרוש בק״ו״, והיינו כפי הנטיה הירושלמית שפועלת על הסגנון.
נראה שהירושלמי בסוגייתנו מצטרף לדברים אלו.
צורת השופר
המשנה אומרת (כו ע״ב):
שופר של ראש השנה של יעל פשוט… ובתעניות בשל זכרים כפופין… שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות; רבי יהודה אומר: בראש השנה תוקעין בשל זכרים וביובלות בשל יעלים.
המשנה מלמדת שיש משמעות לצורת השופר. בראש השנה תוקעים בשופר של יעל, שצורתו פשוטה, ובתעניות תוקעים בשופר של איל, שצורתו כפופה. רבי יהודה חולק על חכמים ואומר שבראש השנה תוקעים בשופר של זכרים, כלומר בשופר של איל, וביום הכפורים של שנת היובל תוקעים בשופר של יעל.
בתלמודים מסבירים את המשמעות של צורת השופר.
בבבלי (שם):
במאי קמיפלגי? מר סבר: בראש השנה כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי וביום הכפורים כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי; ומר סבר: בראש השנה כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי ובתעניות כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי.
בבבלי מסבירים שנחלקו חכמים ורבי יהודה האם בראש השנה ראויה יותר התנועה של כפיפות או של פשיטות. רש״י (ד״ה כמה) מסביר שצורת השופר הפשוט שייכת לחירות, וצורת הכפיפות שייכת לתפילה. והרמב״ן כתב (דרשה לראש השנה) שהפשיטות שייכת לשמחת יום טוב, והכפיפות ליום הדין, והעיקר להלכה בבבלי הוא שכיון שראש השנה ויום הכפורים הם ימי דין, לכן השופר שבהם הוא כפוף. לשון הכרעת הבבלי:
אמר רבי לוי: מצוה של ראש השנה ושל יום הכפורים בכפופין ושל כל השנה בפשוטין.
בירושלמי מסבירים כך (פ״ג ה״ג וה״ד):
אמר רבי יונה: [שופר של ר״ה הוא פשוט] כדי שיפשטו לבם בתשובה…
אמר רבי יונה: [שופר של תעניות הוא כפוף] כדי שיכופו את לבם בתפלה.
בירושלמי מסבירים את שיטתם של חכמים. צורת השופר הכפוף שייכת לתענית, בה אנו מתפללים להוושע מצרותינו. הצורה הפשוטה שייכת לתשובה. מהירושלמי יש ללמוד שהתשובה היא תנועה של חירות, המתאימה לצורת השופר הפשוט.
מתוך כך שבירושלמי מסבירים את שיטתם של חכמים דווקא, משמע שהלכה כמותם, ולא כשיטת הבבלי שפסק כרבי יהודה. גם שיטת רבי יהודה בירושלמי אינה מוסברת כמו בבבלי. בבבלי לפי רבי יהודה התקיעה בשופר של איל היא מפני צורת הכפיפות שלו, כיון שתנועה זו ראויה יותר בראש השנה. בירושלמי מסבירים אחרת (פ״ג ה״ה):
א״ר יוחנן: טעמיה דר׳ יהודה כדי ליתן את המצוי על המצוי ואת שאינו מצוי על שאינו מצוי.
לפי הירושלמי רבי יהודה אינו חולק על ההדרכה של ״יפשטו לבם בתשובה״. טעמו הוא מעשי. כיון ששופר של איל מצוי יותר ראוי לתקוע בו בשופר של איל שהוא מצוי יותר משופר של יעל.
לסיכום, יש הבדל בין התלמודים מהי התנועה הראויה בראש השנה. בירושלמי – פשיטות והרחבה, ובבבלי – כפיפות וכיבוש כוחות החיים. שורש הדברים מובן לאור דברי הרב זצ״ל במאמר ״הדור״ (עקבי הצאן):
כזאת היא היהדות שבחוץ לארץ, שאיננה יכולה להיות במילואה וטהרתה, כי סוף כל סוף הלא ״כל הדר בחו״ל דומה הוא כמי שאין לו א-לוה״. שם בגיא צלמות אי אפשר ללכת במרחב, אי אפשר לשאוף לחיים מלאים, כי החיים החברותיים והלאומיים, מורעלים ברעל אויר ארץ העמים שהוא נותן חיים לאותם העמים שהם מוצאים שם את כל מה שהם מבקשים, שהם יכולים לבנות שמה את כל מגמותיהם היותר עליונות, אבל אף לא נקודה אחת אידיאלית מיוחדת וחשובה ימצא שם ישראל. על כן הוא מוכרח להיות צולע על ירכו, לרכס את כל משאלותיו רק במילוי צרכיו הפרטיים המוכרחים לחיי העיכול וההזנה לבדם. ומזה בא, שהאויר הזה עצמו הוא מזהם את הלב והמח הישראלי, מחלישו ומטמטמו, על כן רק דרך הכבישה הכללית היא הדרך היותר אפשרית ומובילה אל החפץ, שמה.
בחוץ לארץ, הדרך לעבוד את ד׳ היא דרך כיבוש כוחות החיים. האדם צריך להילחם מול כח הרע ולכבוש אותו. תנועת הנפש של ״כייף איניש דעתיה״ מתאימה לדרך זו. אבל בארץ ישראל אפשר ״ללכת במרחב״ ואפשר ״לשאוף לחיים מלאים״, ולכן תנועת הנפש המתאימה לשופר של ראש השנה, שבא לעורר לתשובה, היא ״יפשטו לבם בתשובה״.
תכלית התקיעות
האופן השלם של קיום מצות השופר הוא בתפילת מוסף יחד עם הברכות – מלכויות זכרונות ושופרות. מהי משמעות המבנה של שלושת הברכות, המלוות את השופר?
בבבלי אומרים כך (דף טז ע״א):
ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה? בשופר!
השופר מעלה זכרוננו לטובה לפני ה׳ לטובה, כדי שנזכה בדין.
נראה שבירושלמי מבינים אחרת את משמעות הברכות (פ״ד ה״ז):
אין פוחתין מעשרה מלכיות, כנגד עשרה קילוסין שאמר דוד: ״הללויה הללו א-ל בקדשו הללוהו ברקיע עזו״ וגו׳ עד ״כל הנשמה תהלל י-ה הללוי-ה״. מעשרה זכרונות, כנגד עשרה וידויים שאמר ישעיה ״רחצו הזכו הסירו וגו׳ למדו היטב דרשו משפט״ וגו׳, מה כתיב בתריה? ״לכו נא ונוכחה יאמר ה׳״ וגו׳. מעשרה שופרות, כנגד שבעה כבשים, פר ואיל ושעיר.
המגמה של התקיעות, והתשובה המלווה אותן (כנגד עשרה וידויים), דומה לקרבנות. קרבן עניינו התקרבות לה׳. המגמה היא הקשר עם רבונו של עולם.
לסיכום, בבבלי נראה שהיעד הוא הזכרונות. במלכויות אנו מקבלים עול מלכות שמים, ומתוך כך מתפללים שיעלה זכרוננו לטובה לפניו, והשופר מסייע לתכלית זו. לעומת זאת בירושלמי היעד הוא קול השופר, המבטא את הקשר עם הקב״ה. התשובה שבזכרונות מכשירה אותנו לשמיעת קול השופר.
הבדל זה בין התלמודים דומה להבדל ביניהם בהבנת מהות התפילה. בבבלי בתחילת פרק ״תפילת השחר״ מגדירים שהתפילה היא ״רחמי״. עיקר עניינה – בקשת רחמים. בירושלמי לעומת זאת בתחילת אותו פרק מגדירים שהתפילה היא ״עבודה שבלב״. התפילה היא עבודה, בדומה לעבודת המקדש, ועיקר תכליתה הוא לשבח ולהודות לה׳.
כשנמצאים בחו״ל שרויים במציאות של חושך – ״במחשכים הושיבני כמתי עולם״, ולכן תכלית העבודה היא בקשת הרחמים, לצאת מהמיצרים. לעומת זאת בארץ ישראל מופיע אור ה׳ – ״עיני ה׳ א-להיך בה״. בארץ ה׳ תכלית העבודה היא קרבת ה׳.
תקיעת שופר בשבת
כאשר יום טוב של ראש השנה חל בשבת אנו לא תוקעים בשופר. כך מלמדת המשנה במסכת ראש השנה (כט ע״א):
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה.
מדוע לא תוקעים במדינה? בשני התלמודים מביאים דרשה, לפיה הלכה זו נלמדת מן התורה.
לשון הבבלי (שם):
מנא הני מילי? אמר רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא: כתוב אחד אומר ״שבתון זכרון תרועה״, וכתוב אחד אומר ״יום תרועה יהיה לכם״? לא קשיא! כאן ביום טוב שחל להיות בשבת כאן ביום טוב שחל להיות בחול.
זאת אומרת שכאשר ראש השנה חל בשבת, אין תרועה מעשית, אלא ״זכרון תרועה״. מברכים את ברכת השופרות עם עשרת הפסוקים שלה, ועל ידם מתקיים ״זכרון תרועה״.
אולם דרשה זו נדחית בבבלי מכח שתי קושיות:
אמר רבא: אי מדאורייתא היא, במקדש היכי תקעינן?
ועוד, הא לאו מלאכה היא דאצטריך קרא למעוטי? דתנא דבי שמואל: ״כל מלאכת עבודה לא תעשו״ – יצתה תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה.
בבבלי דוחים את ההבנה לפיה הלכה זו היא מן התורה, ומסבירים שמן התורה מצוה לתקוע גם בשבת, אבל חכמים גזרו שלא לתקוע. הסיבה לכך היא מפני חשש שמא החיוב לתקוע בשבת יגרום לחילול שבת:
כדרבה, דאמר רבה: הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה.
סוגיית הבבלי פותחת בדרשת הכתוב, אך דוחה אותה מכח קושיות, והמסקנה היא שזו לא הלכה מן התורה אלא גזירת חכמים. סוגיית הירושלמי בנויה אחרת. היא פותחת בקושיא שהקשו בבבלי, אולם בשונה מהבבלי שדחה את הדרשה מכח הקושיא, בירושלמי עונים על קושיא זו.
לשון הירושלמי (פ״ד ה״א):
ר׳ אבא בר פפא אמר: רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש הוון יתיבון מקשיי [– היו יושבים ומקשים קושיא]: אמרין, תנינן יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה, אין [– אם] דבר תורה הוא אף בגבולין ידחה, אין לית הוא [– אם הוא לא] דבר תורה אף במקדש לא ידחה?
עבר כהנא [– רב כהנא], אמרין: הא גברא רבה דנישאול ליה. אתון שאלון ליה, אמר לון: כתוב אחד אומר ״יום תרועה״ וכתוב אחד אומר ״זכרון תרועה״, הא כיצד? בשעה שהוא חל בחול – ״יום תרועה״, בשעה שהוא חל בשבת – ״זכרון תרועה״, מזכירין אבל לא תוקעין.
אחר שהביאו בירושלמי את הדרשה, שהובאה גם בבבלי, ממשיכים ומבארים מהו המקור להבדל בין המקדש למדינה:
מעתה אף במקדש לא ידחה?
תנא ״באחד לחדש״ [– במקום שיודעים בבירור שיום זה הוא אחד לחודש, כלומר במקום בית הדין הגדול המקדשים את החודש, תוקעים גם בשבת].
מעתה אפילו במקום שהן יודעין שהוא באחד לחדש ידחה [– גם אם הוא מחוץ למקדש]?
תני רשב״י: ״והקרבתם״ – במקום שהקרבנות קריבין.
בירושלמי מסבירים שמצות תקיעת שופר מתקיימת גם בשבת, אלא שהיא מתקיימת במקדש בלבד. לקול השופר קשר יש עמוק עם בית המקדש. קול השופר היה נשמע במקדש בכל יום ויום, בין בחול בין בשבת, יחד עם הקרבת קרבנות התמיד והמוספין, כדברי המשנה בשלהי מסכת סוכה (נג ע״ב):
אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש ואין מוסיפין על ארבעים ושמנה. בכל יום היו שם עשרים ואחת תקיעות במקדש, שלש לפתיחת שערים ותשע לתמיד של שחר ותשע לתמיד של בין הערבים ובמוספין היו מוסיפין עוד תשע, וכו׳.
בראש השנה אנו מצווים להרחיב את הקול הזה ולתקוע בכל מקום. אבל כאשר ראש השנה חל בשבת מתרכז קול השופר ומופיע במקום שורשו בלבד, ובשאר המקומות ״מזכירים אבל לא תוקעים״.
הקשר בין קול השופר לקרבנות ולמקדש מופיע בירושלמי במקום נוסף. האסמכתא להזכרת עשרה פסוקי השופרות היא מהקרבנות (פ״ד ה״ז):
אין פוחתין… מעשרה שופרות [– אין פוחתין מעשרה פסוקים בברכת שופרות. האסמכתא לכך היא: ] כנגד שבעה כבשים, פר ואיל ושעיר.
קול השופר הוא קול עבודת הקרבנות.
לסיכום, בירושלמי אומרים שמצות תקיעת שופר מתקיימת גם בשבת, אלא שבשבת המצוה מתקיימת רק במקום המרכזי. יש לראות בתקיעת המקדש בשבת תקיעה שמתייחסת אל כלל האומה, כיישות אחת המתקרבת לשורשה. בשאר המקומות מתחברים אל קול השופר בדיבור, כלשון הירושלמי ״מזכירין אבל לא תוקעים״.
בבבלי לעומת זאת לא שייך לומר שמן התורה יש הבדל בין המקדש לשאר המקומות מבחינת החיוב בתקיעה. נראה שבבבלי המבט הוא פרטי. הדיון הוא על חיובו של כל פרט ופרט בתקיעת השופר, ולכן אין לחלק בין אם האדם נמצא במקום המקדש או במקום אחר.
הרב קוק זצ״ל מלמד על שורש ההבדל בין המבט המאוחד והכללי של הירושלמי למבט המפורד והפרטי של הבבלי (אורות הקודש ב
נשלח על ידי: לחזות בנועם
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה