*תובנה לפרשת נצבים*
*ממשנת רבי עובדיה ספורנו*
פרשנים רבים התחבטו בביאור הפסוק העמום: ״לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה״ (דברים כט יח), וכולם פירשו את הרוויה והצימאון כסוגים של חטאים. הספורנו מציע הסבר אחר, שמחדש הגדרה במעלת עם ישראל.
הטענה שהפסוק המסתורי מבקש לומר היא ניסיון של החוטא להינצל מהעונש הצפוי לו. למרות שבליבו הוא לא מאמין באיומים המיועדים לחוטאים, הוא מראה לכולם כלפי חוץ שהוא מקבל עליו את הקללות המיועדות לחוטאים. נפשו של החוטא היא רוויה ושבעה מתאוות רבות, והיא מבקשת להוסיף את עצמה לכלל ישראל הצמאים לקדושה.
החוטא הוא השבע, נטול כל השתוקקות, לעומת *האומה ״עדת אל הצמאה ונבדלת מן התאוות הגשמיות״. * החוטא עושה זאת כדי ליהנות מהברכות העתידות לאומה הישראלית בזמן הגאולה, אבל הוא מאבד את עמוד השדרה שלה — הצימאון לאל חי.
בימי התשובה אנו מבקשים לא להיות החוטאים שמשביעים את היצר בתאוות, אלא להכליל את עצמנו באמת ובתמים *בהגדרה הבסיסית של עם ישראל, עם שכולו צימאון והשתוקקות לאלוהים. *
_אבינדב אבוקרט_
_רב קהילת ״אבני החושן״ גבעת שמואל_
נשלח על ידי: אבינדב אבוקרט
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה