במצוות התשובה והוידוי
. 1 ושבת עד ה' – הבטחה או ציווי?
וְהָיָה כִּי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ. ]דברים ל, א – ו[
כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך וגו'. ]רמב״ם הלכות תשובה פרק ז הלכה ה[
וטעם כי המצוה הזאת - על כל התורה כולה. והנכון, כי על כל התורה יאמר )לעיל ח א( ״כל המצוה אשר אנכי מצוך היום״, אבל ״המצוה הזאת״ על התשובה הנזכרת, כי והשבות אל לבבך )בפסוק א( ושבת עד ה' אלהיך )בפסוק ב( מצוה שיצוה אותנו לעשות כן. ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן. והטעם, לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום. ]רמב״ן עה״ת דברים ל, יא[
מן הטובות אשר היטיב השם יתברך עם ברואיו, כי הכין להם הדרך לעלות מתוך פחת מעשיהם ולנוס מפח פשעיהם, לחשוך נפשם מני שחת ולהשיב מעליהם אפו, ולמדם והזהירם לשוב אליו כי יחטאו לו, לרוב טובו וישרו כי הוא ידע יצרם, שנאמר )תהלים כה, ח(: ״טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך״, ואם הרבו לפשוע ולמרוד ובגד בוגדים בגדו, לא סגר בעדם דלתי תשובה, שנאמר )ישעיה לא, ו(: ״שובו לאשר העמיקו סרה״. ונאמר )ירמיה ג, כב(: ״שובו בנים שובבים ארפה משובותיכם״.
והוזהרנו על התשובה בכמה מקומות בתורה, והתבאר, כי התשובה מקובלת גם כי ישוב החוטא מרוב צרותיו, כל שכן אם ישוב מיראת השם ואהבתו, שנאמר )דברים ד, ל(: ״בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו״. והתבאר בתורה, כי יעזור ה' לשבים כאשר אין יד טבעם משגת ויחדש בקרבם רוח טהורה להשיג מעלת אהבתו, שנאמר )דברים ל, ב(: ״ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך״. ואומר בגוף הענין )דברים ל, ו(: ״ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך״ - להשיג אהבתו. והנביאים והכתובים דברו תמיד על דבר התשובה, עד כי באו עקרי התשובה כלם מפורשים בדבריהם כאשר יתבאר. ]שערי תשובה שער א אות א[
לשוב דכתיב )דברים ל'( ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו ואמרו חכמים שוב יום אחד לפני מיתתך. ישוב היום שמא ימות למחר. ונמצא כל ימיו בתשובה וצריך ודוי וקרבן, ככל הכתוב בתורת משה. ועכשיו לא נשאר לנו אלא ודוי דברים. ואמרו חכמים כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, ברא המלאכים ביום שני, וברא בהם יצר טוב בלא יצר רע, ואח״כ ברא בהמות יצר רע בלא יצר טוב, ואמר הקדוש ברוך הוא מה קורת רוח יש באלו הבריות, אם המלאכים עובדים אותי זהו לפי שאין להם יצר הרע, ואם אין הבהמות עובדות אותי, זהו לפי שאין להם יצר טוב אברא בריה שיש לה שני יצרים הללו. לפיכך כשיצר הרע אומר לו לאדם למלאות תאות לבו יש לו ליצר טוב לומר לא נבראת לכך, כי הבהמה כבר נבראת. ואם היצר טוב כופה היצר הרע זהו טוב, מפני שהוא חשוב מן המלאכים, ואם ח״ו יצר טוב נצוח הוי גרוע מן הבהמה כדפירש. ]ספר מצוות קטן מצוה נג[
. 2 לרמב״ם המצוה היא הוידוי ולא התשובה
שנצטוינו להתודות על החטאים אשר חטאנו לפניו יתעלה, בדבור, בעת שנשוב מהם, וזהו הוידוי. ועניינו שיאמר ׳אנא ה' חטאתי, עויתי, פשעתי ועשיתי כך וכך׳. וירחיב את הדבור ויבקש כפרה בענין זה כפי צחות לשונו. ]ספר המצוות לרמב״ם מצוה עג[
כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה. ]רמב״ם פ״א הל' תשובה הל' א[
. 3 הגדר של מצוות הוידוי והתשובה
אך באמת ז״א בודאי תשובה היא מצוה מחויבת דהתורה צותה אם עבר עבירה דמחויב לעשות תשובה וגם וידוי כמו תפילין ומצה ודומי' א״כ אם לא עשה תשובה כהוגן עובר בכל רגע על מ״ע ואם מת בלא תשובה כמו שנפרעין ממנו על העבירה שלא אכל מצה ה״נ נפרעין ממנו דהי' חייב בעשה דתשובה ולא עשה. אך מדברי הר״מ שכ' כאן בתחלת פ״א כל מצוה כו' אם עבר כו' כשיעשה תשובה וישוב מחטאתו חייב להתודות וידוי זה הוא מ״ע כו' מבואר בדבריו דאין התשובה מ״ע דלא כתב מ״ע שיעשה תשובה רק אם בא לעשות מ״ע שיתוודה בפיו וכ״נ מלשון הרהמ״ח א״כ אם לא עשה תשובה אין לו עונש כלל על מה שלא עשה תשובה רק על העבירה שעבר.
וא״כ בעשה תשובה ולא התודה אין לו עונש על הוידוי מכ״ש דאם לא עשה תשובה כלל אין לו עונש ומאי איכפת בעשה ולא התודה בפה א״כ אינה מצוה מחויבת כלל ושפיר נוכל לומר דאפי' בלא וידוי נתכפר על העבירה שעשה רק לא קיים העשה דוידוי וגם נראה דל״ש כלל לומר דלא קיים העשה רק כיון דתשובה אינה מצוה כמ״ש א״כ מ״ע זו הוי כהרבה מצות מהתרי״ג שכ' הר״מ בסמ״ק שאינה מצוה לעשות או שלא לעשות רק העשיה על תואר כך וכך נחשב מצוה כמו גירושין וטוען ונטען ודיני ט״מ ושאר טומאות ע״ש דדיני המצוה אם יעשה כך יהי' כך הוי מצוה. ה״נ דהתורה אמרה אם יעשה תשובה יהי' על תואר כך להתוודות וכדומה לפרוט ובכך תשובתו מקובלת זה הוי מתרי״ג מצות אבל אינו מבטל כלל שום מצוה אם אינו עושה תשובה או בעשה ולא התוודה ל״ש כלל לומר דביטל מ״ע או לא קיים וא״ד כלל לציצית רק דזה הכל מצוה כמו גירושין ודיני טומאות ודיני נחלה כנ״ב. ]מנחת חינוך שסד א[
והנה סגנון לשון רבנו כל מצות שבתורה וכו' כשיעשה תשובה, וישוב מחטאו חייב להתודות, ולא הזכיר רבנו כלל עיקר חיוב התשובה )לא כאן ולא בספר המצוות כי אם ברמזיו בריש ההלכה מצות עשה אחת והיא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה( כי אם חיוב הוידוי כשעושה תשובה, ועיקר חיוב התשובה הרי מפורש הוא בכתוב והשבות אל לבבך וכו' ושבת עד ה' אלקיך, ועי' להרמב״ן ז״ל מה שפירש כי המצוה הזאת וכו' היא מצות עשה של תשובה ועי' לרבנו לקמן בפ״ז דקרא דושבת הוא הבטחה ולא מצוה וכבר עמדו ע״ז המחברים ועי' מנחת חינוך מצוה שס״ד האריך טובא לומר דהוו ב' מצוות נפרדות, א' מצות התשובה, והיא מקרא דושבת, ואין הודוי בפה מעכב הכפרה כלל, וראיה מקדושין על מנת שאני צדיק גמור וכו' דלמא הרהר תשובה בלבו הרי דזה סגי, אולם יש עוד מצוה התלויה בוידוי פה והיא מ״ע בפני עצמה.
עיין שם בכל האריכות, אמנם הרגיש בעצמו כי בדברי רבנו א״א לומר כן בשום אופן ולדעת רבנו ליכא אלא מצוה אחת דהתודו, וכן מפורש גם בס' החינוך וגם ס״ל לרבנו להדיא דודוי הפה מעכב הכפרה, ולא רק זה אלא אפילו הקבלה על להבא צריך בפה דוקא וגם זה מעכב כפרת התשובה ויבואר לקמן בזה.
אבל דברי רבנו מבוארין וברורין, דהנה באמת צריך להבין שחדשה תורה דין התשובה, ואלמלי כתבה תורה דין התשובה הרי הייתי אומר שאין צריכים לעזוב החטא ולהתחרט עליו וכי אפשר לומר כן, שהאיש העובר על איסורים שבתורה לא יעזוב חטאו כי אם יעבור עוד על האיסורים, וכן החרטה שהיא ג״כ מיסודי התשובה וכמ״ש רבנו וכן כל הראשונים ז״ל, הלא אין זה דין שהלא כמובן אם אדם עובר על איסורין, ומכיר חטאו ואינו כופר חלילה בהשי״ת בודאי יתחרט על אשר עשה, כי השחית את נפשו וענש יענש, אולם עיקר דין חידוש מצות עשה של תשובה הוא החיוב להתודות והקבלה על להבא, שזה אינו נכנס בגדר הממילא שהרי שפיר יכול לעזוב חטאו ולהתנחם עליהם ומ״מ לא יאמר דברים אלו בפיו ולא יקבל על עצמו להיות זהיר להבא בכל זה )ואמנם הרמב״ן ז״ל כתב דמדכתב בלשון בינוני הוא גם הבטחה ועי' סמ״ק יום שני מצוה נ״ג לשוב דכתיב ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו( וזהו יסוד התשובה שחדשה תורה בקרא דהתודה, ומיניה דריש במכלתא דלא רק שמצות עשה זו נוהגת בשעה שמביא קרבן אלא בכל עת וזמן ואפילו בחוץ לארץ וכו' וממילא הכי מדויקים ומדוקדקים דברי רבנו דמ״ע של תשובה הוא כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות והיא רק מ״ע אחת וכמ״ש גם ברמזיו, אבל דין שישוב החוטא מחטאו אין זה נכלל בכלל המ״ע שגם בלא מ״ע זו מחויב בה שהרי זהו כל קיום דיני התורה, וכי בשביל שעבר עליה נפטר מקיום התורה, וכיון שעיקר חידוש התורה בתשובה להתודות הרי בודאי שזה מעכב. ]עבודת המלך הלכות תשובה פרק א הלכה א[
. 4 מהות הוידוי
לפי שבהודאת העון בפה תתגלה מחשבת החוטא ודעתו שהוא מאמין באמת כי גלוי וידוע לפני האל ברוך הוא כל מעשהו ולא יעשה עין רואה כאינה רואה, גם מתוך הזכרת החטא בפרט ובהתנחמו עליו יזהר ממנו יותר פעם אחרת לבל יהיה מכשול נכשל בו, אחר שיאמר בפיו כזו וכזו עשיתי ונסכלתי במעשי יהיה נגדר שלא ישוב לעשות כן, ומתוך כך ירצה לפני בוראו, והאל הטוב החפץ בטובת בריותיו הדריכם בדרך זו יזכו בה. ]ספר החינוך מצוה שסד[
. 5 פירוט החטא
וצריך לפרוט את החטא שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדלה ויעשו להם אלהי זהב דברי רבי יהודה בן בבא רבי עקיבא אומר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אלא מהו שאמר משה ויעשו להם אלהי זהב כדרבי ינאי דאמר רבי ינאי אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם כסף וזהב שהרבית להם לישראל עד שאמרו די גרם להם שיעשו אלהי זהב שני פרנסים טובים עמדו להם לישראל משה ודוד משה אמר יכתב סורחני שנאמר יען לא האמנתם בי להקדישני דוד אמר אל יכתב סורחני שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה משל דמשה ודוד למה הדבר דומה לשתי נשים שלקו בבית דין אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית אמרה להן אותה שאכלה פגי שביעית בבקשה מכם הודיעו על מה היא לוקה שלא יאמרו על מה שזו לוקה זו לוקה הביאו פגי שביעית ותלו בצוארה והיו מכריזין לפניה ואומרין על עסקי שביעית היא לוקה. ]יומא פו ב[
ובאשכנז נוהגים לומר על חטא על סדר אלפא ביתא ומפרטין בו החטאים וכן כתב רב עמרם וכן כתב הרמב״ם וה״ר יונה כתב שצריך לפרט החטא. פירוש וכן כתב רב עמרם על חטא על סדר אלפא ביתא וכן כתבו גם כן הרמב״ם בסידור תפלותיו בסוף ספר אהבה )תפלות כל השנה נוסח הוידוי( וה״ר יונה אף על פי שלא כתב בפירוש סדר זה דעל חטא מכל מקום גם הוא כתב שצריך לפרט החטא.
ומ״ש וכן נראה שאין צריך לפרט החטא שרבי עקיבא אומר שאין צריך לפרט החטא והלכה כדבריו. בפרק בתרא דיומא )פו: ( איפליגו רבי יהודה בן בבא ורבי עקיבא במילתא ומשמע ודאי דקיימא לן כרבי עקיבא דהא הלכה כרבי עקיבא מחבירו )עירובין מו: ( אלא שהרמב״ם בפרק ב' מהלכות תשובה )ה״ג( פסק כרבי יהודה בן בבא ונראה שטעמו משום דברייתא הכי איתא צריך לפרט החטא שנאמר )שמות לב לא( אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב דברי רבי יהודה בן בבא רבי עקיבא אומר )תהלים לב א( אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אלא מהו שאמר משה ויעשו להם אלהי זהב כדרבי ינאי דאמר רבי ינאי אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא כסף וזהב שהרבית לבני ישראל עד שאמרו די גרם להם שיעשו אלהי זהב וקודם ברייתא זו איתא התם אמר רב יהודה רב רמי כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתיב )משלי כח יג( מכסה פשעיו לא יצליח לא קשיא כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם והא כרבי יהודה בן בבא אזלא דאילו לרבי עקיבא אפילו מפורסם נמי לא דהא עון העגל מפורסם הוה ואפילו הכי אמר רבי עקיבא עליהם אשרי נשוי פשע כסוי חטאה ודריש לויעשו להם אלהי זהב לדרשה אחריתא אלא ודאי כרבי יהודה בן בבא אתיא וכיון דרב סבר כוותיה הכי נקטינן… ונ״ל שיש סעד עוד להרמב״ם לפסוק כרבי יהודה בן בבא מדאיפליגו תנאי התם בעבירות שהתודה בהם ביום הכפורים שעבר אם חוזר ומתודה עליהם ביום הכפורים אחר ומשמע דאם לא התודה עדיין עליהם לדברי שניהם מתודה עליהם ביום הכפורים ומתודה עליהם בפרטות משמע דאם לא כן ליכא מאן דאמר שאינו חוזר ומתודה שהרי לדברי הכל צריך להתודות ביום הכפורים ולא פליגי אלא באם יפרט חטאים שהתודה עליהם בפרטות ביום הכפורים שעבר. והמרדכי )סי' תשכה( כתב גם כן שצריך לפרט החטא וכן כתב הכל בו )סי' סט(…
ולענין הלכה כיון דהרי״ף והרא״ש הסכימו לפסוק כרבי עקיבא הכי נקטינן ומכל מקום נראה שאם רצה לפרט החטא הרשות בידו דרבי עקיבא לא אסר לפרט החטא ולא בא אלא לומר שהוא יותר מאושר מי שאינו מפרט חטאיו ועוד דאפשר דלא אמר רבי עקיבא אלא דמפרט אותם בקול רם אבל בלחש שפיר דמי למיפרט כדי שיתבייש יותר ואכתי כסוי חטאה הוא כיון דאינו נשמע לבני אדם. ]ב״י או״ח סי' תרז[
אין צריך לפרט החטא; ואם רצה לפרט, הרשות בידו; ואם מתודה
נשלח על ידי: ינון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה