אושר עונג ושמחה

שלם או משתלם?

על אושר, עונג, ושמחה

שלמות האדם נובעת ממשמעות עמוקה לחייו והיא המביאה את האדם לאושר שמתבטא בשלווה ושמחה פנימית

עין אי״ה ברכות פרק ב, ב

שלמות האדם תלוי, באשר יהי' לו מטרה שכלית נכבדה לכל מגמת פניו ופעולותיו בחיים. והתכלית השכלי העליון הזה כללוהו חכמינו האלהיים באמרם כל מעשיך יהיו לשם שמים. כדברי הרמב״ם בח' פרקים על ערך המאמר הזה שחברו הפילוסופים ספרים בשאלת התכלית ולא השלימוהו, והם ז״ל ספרו לנו בקיצור נמרץ הזה את הכל. ובהיות לו מטרה שכלית, אז ילכו ג״כ רגשי לבבו ושאיפותיו ע״פ זאת התעודה הנכבדת ועפ״ז יסדר ג״כ כל מעשיו לתכלית הנכבד, ואז הוא אדם שלם שכל חלקיו, שכלו, רגשותיו ופעולותיו, כולם הולכים ישר לתכלית שלימות האנושי.

מגיד משנה הלכות לולב פרק ח, הלכה טו

אמרו: 'ושבחתי אני את השמחה - זו שמחה של מצווה' (שבת ל, ב). ועיקר הדבר הוא, שאין ראוי לו לאדם לעשות המצות מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח ואנוס בעשייתן, אלא חייב לעשותן והוא שמח בעשייתן, ויעשה הטוב מצד שהוא טוב, ויבחר באמת מצד שהוא אמת, ויקל בעיניו טרחן, ויבין כי לכך נוצר לשמש את קונו, וכשהוא עושה מה שנברא בשבילו, ישמח ויגיל, לפי ששמחת שאר דברים תלויה בדברים בטלים שאינן קיימים, אבל השמחה בעשיית המצוות ובלמידת התורה והחכמה היא השמחה האמיתית. וזהו ששלמה בדרכי מוסרו שיבח שמחת החכמה ואומר: 'בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני'.

הרב צבי יהודה הכהן קוק - 'מתוך התורה הגואלת', ח״א עמ' קנט, וח״ב עמ' רסב

מדרגות בעבודת ה'. 'שיר המעלות', המון מעלות ומדרגות. השיא העליון של ה׳לדבקה בו', הוא עבודת ה' בשמחה. זה השיא היותר גדול שעל גבי היראה והאהבה. מתוך גדלות מדרגת היראה והאהבה, השייכות, הדבקות, מגיע האדם לעבודה מתוך שמחה. מדרגה עליונה של קדושה, קדושת חכמת קודש, מתגלית בעבודת ה' בשמחה. כתוב בספרים, שכל המדרגות הנפלאות של האריז״ל, זכה להן מתוך שזכה לעבודת השמחה. אף על פי כן, 'את ה' אלהיך תירא' (דברים ו', יג) - זו מצוות עשה. 'ואהבת את ה' אלהיך' (דברים ו, ה) - זו מצוות עשה, שתיהן מפורשות בתורה, ועל השמחה, המדרגה היותר אידיאלית, היותר עליונה אין מצווה. רק בתהלים, שם מוזכר: 'עבדו את ה' בשמחה' (ק', ב), אבל בתורה לא. הקדש קדשים, הדבר היותר גדול, הוא נעלם. אמנם, גם בתורה היא נזכרת אבל בהיחבא. דווקא הדברים הגדולים מוחבאים. 'כספים אין להם שמירה אלא בקרקע' (בבא מציעא מב ע״א) ומרגליות עוד יותר עמוק. שמחה היא הדבר היותר גדול שבעולם, והוא טמון בין הצרות בעמקי הקללות הנוראות. כך גם סתרי תורה נמצאים בגניזה, בסתר. כל זה נמצא דווקא בפרשת 'והיה כי תבוא אל הארץ', דווקא עם הכניסה לארץ ישראל. ב׳אור החיים' הקדוש: 'והיה' - לשון שמחה, משום ישוב הארץ…"

השמחה מעידה היכן נמצאת אישיותו של האדם, לטוב או למוטב - דרך המלך - פורים

אמנם מובא בזוהר הקדוש (פרשת פנחס): פתח ר״א שירו לד' שיר חדש כמה חביבין ישראל קמי קוב״ה דחדוא דילהון ותושבחתא דילהון לאו איהו אלא לשתא לקב״ה ושכינתיה בהו וכו' ששמחת ישראל צריכה להיות רק לשם ד', ואז גורמת שמחה למעלה ויחוד בין הקב״ה ושכינתיה. ומסיים הזוה״ק שאם שמחים שמחה לא לשם ד' אז אם בא השטן לקטרג הקב״ה משתתף בצרתם ומושיע אותם.

כי כל ההשתדלות שהאדם משתדל בעולם צריכה להיות לשם ד', אבל אם נכשל ומשתדל סתם בלי כונה לשם ד', אף שכבר פגם הוא, כי כיון שאינו מכוין לשם ד' הרי לעצמו משתדל, מ״מ כיון שהאדם כל זמן שהוא חי מוכרח להשתדל לעצמו, רק שכחה הוא ששכח לכוין לשם ד', ולא נאמר שאיש ישראל זה תכליתו ועיקרו היא לשם עצמו. מה שאין כן אם השמחה שאדם שמח בעולם משמע שנוח לו ותכליתו ועיקרו דברי העולם המה וכבר עושה ח״ו עיקר ותכלית אחר בעולם שלא לשם ד'. שוש אשיש בד' – כל השמחה שלו בד' היא…

משמעות לחיים נותנת תוכן לכל מעשה ומעשה שהאדם עושה – מתוך מוסר אביך

בכל דרכיך דעהו, צריך לבקש את הקב״ה בתוך הדרכים שהוא מתנהג בהם. כשהוא עוסק בתפלה אז יבקש את הקב״ה בהבנת עניני תפלתו וכונה רצוי' באמונת הלב באותם הענינים של תפלתו. ולא יבקש את הידיעה בשעה ההיא בענינים אחרים, כי כיון שהוא עוסק בעבודה זו הקב״ה כביכול שורה מצדו בזו העבודה דוקא ובה ימצאנה ולא במ״א. וכשהוא עוסק בתורה ידע שימצא את הקב״ה בהיותו מעמיק ומעיין להבין דבר על בריו ולזכור ולשנן היטיב, ובו הוא יודע אותו ית' בתורתו ולא באופן אחר, כי בשעה זו הוא מתגלה בעבודה זו. וכן בהיותו עסוק בגמ״ח להיטיב לחברו, אז יבקש את הקב״ה רק בהעמקת עצה איך להיטיב לו טובה גדולה הגונה וקימת. וכן בכל הדברים שעושה הרי באמת אין דבר בעולם שאינו לכבודו ית' ט*), ע״כ כל מה שעושה יהי' הכל דברי מצותו ורצונו, ויבקש בהם את שמו ית', כשישתדל בכל שכלו וכחותיו לעשות את מה שהוא עושה בתכלית השלמות בכל צדדי השלמות, ונמצא שהוא יודע את השי״ת בכל הדרכים. והב' הוא ב' ה״בתוך", שבעצמותם של הדרכים הוא יודע את הקב״ה. ע״כ הוא פרשה קטנה י), שאין הצווי בה גדלות והרחבה של חכמות ומחשבות, אדרבא צמצום בדבר זה שהוא עסוק לבדו, ומ״מ כל גופי תורה תלויים בה. כי בזה יעשה הכל כשורה ומזה ימצא כבודו של הקב״ה בתכלית, ורמזו חז״ל בדבריהם יא): זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד, והבן. כשאדם פועל איזה דבר של שלימות, בין במחשבה בין במעשה, צריך לשמח בחלקו ולא ירדוף אז אחר דבר אחר, כי כל העולם כולו מתקפל לפניו אז דוקא בפרט זה יב).

אדם שלא מוצא משמעות בחייו ירגיש חוסר מנוחה וחוסר יישוב הדעת- עין אי״ה ברכות ו, נט

פעולות הגוף ותנועותיו מורים על תארי הנפש וכוחותיה, וכן הם מטביעים פעולתם על הנפש. והנה משתנות דעות בנ״א ע״ד העמל באמצעיים המגיעים אל כל תכלית. האדם הבלתי שלם בשכלו ומדותיו ולא קנה דעת את ד' על מדה נכונה בנפשו, יהי' בנפשו רב המרחק בין התכלית להאמצעיים, עד שאם ישא נפשו לאיזה תכלית תהי' כל מערכת האמצעיים עליו למשא כבד, ותקצר נפשו מסבלם, וימהר בהם בחפזון נמרץ ונפשו לא תדע שלו. כי אם הומה הוא אל קיבוץ ההון, הנה ישים תכליתו בקיבוץ איזה סכום שמתאוה, יאבה לחתור בכל עז להגיע אל תכליתו, והעסק באמצעיים יהי' לו לדבר שבא לו שלא ברצונו. ממצב נפשי כזה בא גם בתנועות הגוף פסיעה גסה, שנפשו המורגלת לבלתי מצא חפץ בעסק האמצעיים, מורגלת היא ג״כ לצייר כל מטרה בסגנון כזה בערכם של האמצעיים, ע״כ ייגע את עצמו להפסיעה פסיעה גסה כדי להסיר מעליו עסק האמצעיים.

אמנם האיש השלם, שיודע אמיתת מציאותו באשר הוא אדם מצטרך אל המון פעולות, יכיר בכולם תכלית נשגבה, והוא העסק בההבאה את עצמו אל שלימות נפשי וכל מין שלימות. כי העסק והעבודה שהוא פועל על מהלך השלימות ראוי שיהי' חביב ורצוי אל האדם מצד עצמו, ע״כ הוא מוצא תמיד מנוחה בכל פעולותיו, וע״ז נאמר 'בכל דרכיך דעהו', ומזה בא מעמד תנועת הגוף ג״כ במנוחה, שאינו מפסיע פסיעה גסה. ע״כ הפסיעה הגסה היא גנאי לת״ח, אם שאינה כדאי להיות גנאי לע״ה, שבאמת לפי השקיעה הבהמית שאפשר להמצא בחק ע״ה, היא הגנה נאותה מה שעכ״פ מרגיש הוא בפנימיות נפשו שהתקשרו אל התשוקות הבהמיות מצד עצמם אין זה מטרה אנושית, ולהגיע למדרגה הגבוהה שתתישב נפשו בעסק האמצעיים מצד שהוא צועד אל התכלית זאת אינה ביכולתו. ע״כ העדר המנוחה בעסק האמצעיים, שמזה בא מעמד נפשי המביא ג״כ לידי פסיעה גסה, אינו גנאי לו כפי מדת השכלתו.

כשאין לאדם משמעות עמוקה לחייו אז הוא מוצא לעצמו 'תחליפי משמעות' בדמות הערצת כוכבים וכדו'

עין אי״ה ברכות ב, ב

שלמות האדם תלוי, באשר יהי' לו מטרה שכלית נכבדה לכל מגמת פניו ופעולותיו בחיים. והתכלית השכלי העליון הזה כללוהו חכמינו האלהיים באמרם כל מעשיך יהיו לשם שמים. כדברי הרמב״ם בח' פרקים על ערך המאמר הזה שחברו הפילוסופים ספרים בשאלת התכלית ולא השלימוהו, והם ז״ל ספרו לנו בקיצור נמרץ הזה את הכל. ובהיות לו מטרה שכלית, אז ילכו ג״כ רגשי לבבו ושאיפותיו ע״פ זאת התעודה הנכבדת ועפ״ז יסדר ג״כ כל מעשיו לתכלית הנכבד, ואז הוא אדם שלם שכל חלקיו, שכלו, רגשותיו ופעולותיו, כולם הולכים ישר לתכלית שלימות האנושי.

אמנם דרכי ההפסד המה, באשר יאבד דרך ותעקר משכלו המטרה הראשית, אז ממילא ההרגשות הנפשיות הן פועלות באדם, תחת שהיו פועלות אל תכלית טוב יעלו בתהו ויפעלו פעולתן בלא תכלית כ״א לפי התעוררות הכוחות החומריים שאין להם מצד הרגשתם תעודה כ״א נעימות החוש של שעה. ובאשר נפש האדם תבחל מלהיות כאני' מטורפת בלא שום מטרה, וכאשר עזב את התכלית העליונה שהיא באור השי״ת והתרחק ממנה, אז ממילא יבקש לו איזה מטרה, וימצא בדמיונו מטרה כוזבת המביאה אותו לאבדון, בהיות תכליתה איננה… שלימות האנושי ורוממותו, כ״א השפלתו ורדתו מרום ערכו. וע״ז נוסדו אלה הששה דברים שבפרשת ציצית שקבעוה בק״ש להשלים תכלית קבלת עול מלכות שמים.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

משך חכמה כי תשא

השבת את דוחה נפש? איזו

הרב אבינדב אבוקרט, רב קהילת ״אבני החושן״ כז מר, גבעת שמואל

---

**שמות לד**

״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם, כִּי כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה יוּמָת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ. ״

---

**משך חכמה**

לא לפלא יהיה, הלא השבת גופיה נדחית מפני פקוח נפש אחת מישראל, והרי היא קלה, אף דאמר דקרא פשטא נראה דלא מפני.

ומי שעובר על ספק פקוח נפשו של אדם — נהרג ונסקל? אכן באמת השבת נדחית מפני נפשו של ישראל — כי אם אין ישראל, ליכא שבת בעולם, ומי יעידו על שביתות השם ועל קדמותו ממעשיו בעולם?

אכן, אם הישראלי לא שמר את השבת — הוא גרוע ונבזה אף מן הבהמה, וזה כפרתו, ונסקל. ואם אינו נסקל — נפשו נכרתת מן הקשר האמיץ אשר קשורה כנסת ישראל בד בבד בתורתו, ומיתתו טובה גדולה לו.

וזה שאמר ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם״ — היינו שהיא נתונה לכם, ואתם העיקר והיא הטפילה, ועושין כל צרכיהם בחולי שיש בו סכנה בשבת. כי אם אין ישראל — מי המה המקדשים? ״מֹות יוּמַת מְחַלְלֶיהָ״ — ואעפ״כ, כי המחללה נשפל ממעלתו וחלל ברית קודש שהיה בינו ובין השם, ומיתתו טובה גדולה לו, הוא לאו קיימא בר.

ופוק חזי, כי בכל חייבי מיתות רובם — ע״ז, עריות, רציחה — שבכולם אין מתרפאין מהם, לכן לא הזכיר זה הענין רק בשבת. ומצאנו מזה גדולה לראב״ש שהרודף אחריו לחלל שבת — מצילין אותו בנפשו, אעפ״י שההורגו יחלל שבת בהריגתו, היינו שהרודף הזה הוא רודף לחלל שבת ולחלל שמו יתברך, ובמרד ובמעל ובשקר ובעדות ההורגו. אבל הוא אינו רק הזדון והשקר בעדותו של השי״ת, כדי שיתקדש שמו יתברך, ולכן הוא כחול לכל דבר שהוא לחולה שבת, וחילול שבת כדי שיתקדש שמו יתברך — ישראל הם המקדישים, המעריצים ומודיעים קדמותו בעולם והשגחתו, והמציאו הנבראים שמו יתברך ע״י ישראל במכוון.

---

**יומא פה א**

רבי יונתן בן יוסף אומר: ״כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם״ (שמות יד) — היא מסורה בידכם, ולא אתם מסורים בידה.

רבי שמעון בן מנסיא אומר: ״וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשֹׂות אֶת הַשַּׁבָּת״ (שמות טז) — אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה.

שמואל אמר: התם הואי, אי הוה אמינא מדידי עדיפא — אמר רבי יהודה אמר שמואל: ״אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם״ (ויקרא יח ה) — ולא שימות בהם.

רבא אמר: לכולהו אית להו פירכא, בר מדשמואל דלית ליה פרכא.

---

**ירושלמי שבת טו ג**

רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן: שבתות וימים טובים ניתנו לאכילה ולשתייה בלבד.

רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא: שבתות וימים טובים ניתנו לעסוק בהן בדברי תורה בלבד.

---

**אור החיים שמות טז**

ואומרו ״וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל״ — מהם לבל ימות, פירוש לצד אזהרת שבת אלא ״אֶת הַשַּׁבָּת״. הטעם פירוש ״לַעֲשֹׂות אֶת הַשַּׁבָּת״ — אני מתיר לך טעם מה כלום, הוא לחלל שבת עליו ״לְדֹרֹתָם״ — כדי שישמור שבתות הרבה. חלל עליו שבת אחת, אבל ״עכו״ם שאינם בני שבת״ — לא.

או ירצה על הדרך הזה: אימתי אמרתי לך לשמור איש ישראל — פירוש באדם שישנו לעשות שבת, ואפילו בערך כבוד שבת, דאי קא ו שו בגדר לעמוד לעשות לא יקום ולא יגיע. אבל מי שלא יועילו אלו לשעות או לימים לשומרו — יחלל עליו שבת.

---

**ביאור הלכה שכט**

לדינא לא תלוי כלל במצות, דאין הטעם דדחינן מצוה אחת בשביל מצות הרבה, אלא דחינן כל המצות בשביל חיים של ישראל. ולפ״ז ברור דאפילו קטן מרוצץ נמי מחללין.

אעפ״י שלא יתודה ולא ישמור שבתות ולא יבוא לכלל… ודע עוד דה״ה דה״ה גדול חרש, ונמי גוסס ושוטה. וכמו אלו מחללין עליו בפקוח הגל, או אם אומר רופא שסממנים לו יועילו להאריך רגעי חייו.

---

**משנה תורה שבת ב ג**

ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר ״אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם״ — ולא שימות בהם. הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם.

ואלו האפיקורוסים שאומרים שזה חילול שבת ואסור עליהן, אומר הכתוב: ״גַּם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָהֶם. ״

---

**משנה תורה מילה יח א**

אין מלין אלא ולד שאין בו… שום חולי סכנת נפשות, שסכנת נפשות דוחה את הכל, ואפשר למול לאחר זמן ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם.

---

**משנה תורה ממרים ב ד**

כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו, כך בית דין מורין לעבור על מצוות מקצת בזמן מן הזמנים, כדי שיתקיימו כולן כדרך שאמרו הראשונים: חכמים חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שלשת הכתרים וכליל תפארת

שלשת הכתרים וכליל תפארת - חידוש לפרשת תצווה

בפרשה מובא עניינם של בגדי הכהונה, ארבעה בגדים לכהן הדיוט ושמנה בגדים לכהן גדול.

בראשו של הכהן הגדול היה הציץ, ועליו הכיתוב ״קודש לה׳״.

המהרשא במסכת קידושין סו, בעניין ינאי המלך שהקים לחכמים בציץ שבין עיניו, ואמרו לו רב לך כתר מלוכה הנח כתר כהונה לזרעו של אהרון, מסביר שהציץ הוא כתר הכהונה המוזכר במשנה באבות:

משנה מסכת אבות פרק ד: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה כְתָרִים הֵם, כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת, וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶן.

מסביר המהרשא שכתר כהונה הוא הציץ, כתר מלכות הוא כתרו של המלך וכתר תורה הם התפילין.

ונשאלת השאלה: מהו כתר שם טוב?

ועוד, אם הציץ הוא כתר כהונה מדוע מוריד אותו הכהן בכניסתו לקודש הקודשים ביום כיפור?

ובהמשך לזה, משה רבנו כידוע, בניגוד לאהרון הכהן, יכל להכנס לקודש הקודשים בכל עת, וגם הוא לכאורה בבגדי לבן פשוטים בלי כתר כהונה.

תלמוד בבלי מסכת תענית דף יא/ב: במה שימש משה כל שבעת ימי המלואים בחלוק לבן, רב כהנא מתני בחלוק לבן שאין לו אימרא.

חדושי הרשב״א על מסכת עבודה זרה דף לד/א: שאלת עוד הא דאמרינן רב כהנא מתני בחלוק לבן שאין בו אימרא. למה להו למימר הכין דודאי אין הכונה אלא לומר דזר הוא אצל בגדי כהונה דכתיב (שמות כח, ב) לאהרן אחיך והוה להו למימר לא נשתמש משה בבגדי כהונה כלל. תשובה, חלוק לבן גמרא, וכן תמצא בפירושי הראב״ד ז״ל, ונראה דמשום דמעיל של כהן גדול תכלת נעשה של משה לבן להפריש ביניהן.

אפשר לומר על פי פשט, שבכניסה לקודש הקודשים מול שיא התגלות מלכות ה׳, ראוי שיוריד האדם את כתרו שלו גם אם הוא כתר כהונה ויכנס בענווה ובהרכנת ראש. בדיוק כמו שחולצים תפילין לפני קדושת כתר במוסף.

אך נראה לומר פירוש אחר נפלא.

בתפילת שבת אנו אומרים: ״ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו, כליל תפארת בראשו נתת לו בעמדו לפיך על הר סיני״.

כך גם מובא בפיוט המפורסם ישמח משה: כתר בראשו נתת לו.

מהו כליל התפארת, הכתר שניתן בראשו של משה?

מסביר בעל ענף יוסף (מובא בסידור אוצר התפילות): ״שבחייו נהנה מזיו השכינה שקרן עור פניו, הם קרני ההוד שניתנו לו בקבלת לוחות שניות״.

למדנו מכאן שישנו כתר נוסף, כתר שכינה שניתן בראשו של משה לזמן מסויים.

על פי זה ניתן לומר שהוא הוא הכתר שהיה מונח בראשם של משה ושל הכהן הגדול בכניסתם לקודש הקודשים, כתר שמשה זכה לו בקביעות, והכהן הגדול זוכה לו ביום הכיפורים, ודווקא בלובשו בגדי לבן פשוטים כמו משה.

ועוד נראה לומר, שכתר זה הוא הוא ״כתר שם טוב שעולה על גביהם״ המוזכר במשנה.

שכן כידוע, כתר תורה נרמז בזר של ארון הברית, כתר כהונה בזר של מזבח הקטורת וכתר מלוכה בזר של השולחן. אלו שלשת הכלים היחידים שהתורה הצריכה לעשות להם זר, לרמז על שלושת הכתרים.

והיכן נרמז כתר שם טוב?

ראיתי בספרו של הרב דב קוק שליט״א שכתר שם טוב נרמז במנורה, שכן המנורה הפיקה אור בראשה, ו״אור״ בגימטריה זר.

על פי זה ניתן לומר שזהו גם הרמז לכתר השכינה, שכן על נר המערבי של המנורה נאמר ״עדות היא לעולם שהשכינה שורה בישראל״.

לכן כתר זה ״עולה על גביהם״, בדיוק כמו שאור המנורה היה למעלה בניגוד לשאר הזרים שהיו במקום נמוך, שכן השכינה עולה על כל, וכל שלשת הכתרים האחרים מוצאים את שלימותם רק בהשראת השכינה על בעליהם. וד״ק כי נפלא.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שאלה שבועית בהלכה 11 תצוה תשפב

פרשת ערש״ק בס״ד תשפ״ב ת צוה

טבדי בנימין הרב בהלכה▫ שבועית שאלה

נוזלים להקפיא או קרח להפשיר בעיה יש האם? בשבת

בשבת קרח ריסוק באיסור רש״י שיטת

ע״ב (נא הגמרא אומרת שבת מסכת של רביעי פרק:)בסוף

מר ואין בשבת הברד את ולא השלג את לא קין ס מימיו שיזובו. בשביל לתוך הוא נותן אבל או הכוס

חושש ואינו הקערה. לתוך

הראשונה ההלכה הלכות שתי לפנינו: הרי לרסק שאסור, היא מים מהם ויצאו יפשירו שהם כך בשבת, הברד ואת השלג. את

ש היא, השניה ההלכה וה השלג את לשים מותר ב בתוך רד כוס

והם מופשרים. מאיליהם

ים הראשונ ונחלקו הללו ההלכ. ות של בטעמים

השלג ואת הברד את לרסק לאיסור ביחס הסביר: רש״י

המים שבורא למלאכה, ודמי בשבת, מוליד דקא משום

. האלו

במה היא הוא השלג בריסוק שהבעיה משמע רש״י מלשון היה עתה עד חדש. דבר כיצירת שנראית פעולה עושה שהאדם

שנראה דבר לפנינו מוצק הריסוק– פעולת ידי ועל האדם

""מחדש ו "בורא" כביכול ממש מלאכה כאן אין אמנם נוזל. בלשון שהיא פעולה כאן יש אך שבת, מלאכות ל״ט מתוך

למלאכה "דמי."רש״י

ריסוק של פעולה שרק, רש״י מלשון יוסף הבית דייק גם כך

לשונו וזה אסורה, האדם בידי שנעשית שכ: סי' )(ב״י

בחמה הניחם אילו הא בידים דעביד היכא ודוקא

הם… מותרים המדורה כנגד ואפילו ונפשרו

לעמוד מעניין בלבד זו א ל יוסף, הבית ביאור פי שעל כך, על

מותרים– המים מאליו הפשיר הקרח אם ש אם אפילו אלא

ע האדם השמש קרני מול רח הק את והניח אקטיבית פעולה שה

ההפשרה– את וזירז דווקא הוא האיסור כל מותר. הדבר כן גם

הקר של ריסוק ממש בידיים השלג או ח כאילו שנראה כך,

מים מייצר האדם מהקרח. ישירות

התרומה בעל שיטת

רש״י– פירוש לעומת רבי הכהן יצחק ברבי ברוך בספר

הסוגי. ה את אחר באופן הסביר "התרומה" התרומה בעל לשון

הדברים את נביא לכן ידושים. ח יש חלק ובכל ארוכה, קצת

שלב כל ונסביר. בקצרה

לשו וזה התרומה ספר ן רלה שבת:)(תרומה

שקרשו ממים לא וכן משלג. בשבת ידיו לרחוץ אסור

בלעז גלצ״א בהם ויש ותם א שממחה לפי )(=ברד

נולד וה״ל מים ונעשי'. בידיו

הוא" שלג בריסוק שהאיסור כתב רש״י ש לב, לשים יש "מוליד

– למרות "נולד". הוא שהאיסור אומר התרומה בעל ואילו

הדמיון– שונים איסורים מדובר. בשני

לפעולה הנוגע איסור רש״י ירש שפ כמו הוא מוליד איסור מים כביכול ו״בורא" "מייצר" האדם כאשר עושה. שהאדם

של דרבנן איסור על עובר הוא מהשלג.""מוליד

" הלכות זאת לעומת לתח שייכים "נולד מוקצה. איסורי ום

שזב וזיתים ענבים או בשבת, שנולדה ביצה היא לדבר דוגמא ו

יין מהם כך– ושמן. התרומה- בעל טוען שהפכו וקרח שלג גם

למים מעצמם מ. וקצה כמו בטלטול ואף בשימוש אסורים

פש חימום לגבי התרומה בעל כותב זאת לאור בה שיש ה ט יד

קרו שומן השומן בשבת) המותר (באופן החימום ידי ועל, ש נוזל להיות והופך: מפשיר

נר וכן החורף בימי פשטיידא לתת שאסור אה בצד

לחממ האש שהשמנוני לפי השבת ביום ה ת בה שיש והוי צלול ונעשה נמחה ועתה וקפוי עב ונעשה נקרש

… נולד

שהשומ מה ידי על מדין נאסר הוא נוזל להיות הופך וש הקר ן

כנ״ל כמוקצ. ה, שהוא והיינו נולד,

בדיני״נולד" מדובר אם השאלה, נשאלת מכאן כמובן (ולא

– )""מוליד שלמדנו השניה ההלכה את נסביר כיצד כן אם

לפיה בגמרא וה השלג את לשים מותר ב בתוך רד והם כוס

מופשרים התרומה בעל עונה זאת על מאיליהם: .

זה לצננו יין של כוס וך בת מהברד נותנין הקיץ ובימות

מותר. . ביין ומתבטל מתערב הוא אז ה נמח וכשהברד

שבכו ואי הכוס לתוך נותן אבל כדקתני ניכר, ואין ס נו

חושש. וממחה לאש סמוך הפשטיידא את ליתן אבל

ואי לבדו בעין 'הוא הנקרש שהשומן אסור השומן את

וניכר דבר שום. מתערב

דווקא הוא "נולד" איסור שכל מסביר, התרומה בעל היינו, הקרח את נשים אם עצמו. בפני הניכר בדבר מדובר כאשר

מים– ו״יוולדו" ריקה בכוס יש כא אך "נולד". כאן שר הכוס

טיפה כל ניכרת שלא כזה באופן שם מופשר הקרח ו מלאה, שבכוס– בנוזל מתבטלת מיד היא אלא עצמה, בפני חדשה אין

איסור" כאן המלאה הכוס בתוך הקרח את לשים ומותר "נולד. ,

ההלכה– פסק מחלוקת ורמ״א ערוך שולחן

שתי ב התרומה וספר רש״י שבין המחלוקת על עומד יוסף הבית

ב הראשונה בפעם בספרו. מקומות ס שי״ח ימן לחימום בנוגע

ב שניה ופעם הפשטידה, סימ ב שלג. לריסוק בנוגע ש״כ ן ני ש

יוסף הבית כותב המקומות בעל על חולקים הפוסקים שרוב הוא וקרח שלג בריסוק שיש האיסור שכל וסוברים התרומה,

מצד" דווקא בידיים השלג את שמרסק באופן רק לכן מוליד".

איסור, עובר מותר הדבר מעצמו קרה הדבר אם. אך

שי״ח בסימן המקומות. בשתי ערוך השלחן פסק גם כך (סעיף

)טז: כתב

אינפאנדה ליתן מותר פשטידה )(= במקום האש כנגד חוזר שנקרש שבה שהשומן פי על ואף סולדת שהיד

. ונימוח

כתב ט) "כ: סעיף ש( ובסימן

לשברם דהיינו אותם, מרסקין אין והברד, השלג לתוך הוא נותן אבל מימיו, שיזובו כדי דקות לחתיכות וכן חושש; ואינו מאליו נימוח והוא מים או יין של כוס

מותרים ונפשרו, המדורה כנגד או בחמה הניחם. אם

שהיא ך ערו ובשלחן יוסף בבית קארו יוסף רבי שיטת לעומת

ה״רמ דעת להיתר– ברורה ב א מ עניין רו כב ת. יותר משה הדרכי

(ס״ק ש״כ בסימן שמקלים הרמ״א כתב א) לאש סמוך לשים

קרוש שומן עם פשטידה והופך נפשר שהשומן פי ל ע ואף,

. לנוזלי

בסימן זאת לעומת לגבי ערוך השולחן פסק על שי״ח,

הרמ״א כתב: הפשטידה,

, מחמירין ויש יש צורך במקום מיהו להחמיר, ונהגו

ראשונה אסברא. לסמוך

מצד להחמיר מורה שהרמ״א ונראה מעיקר זאת עם המנהג.

התרומה– כבעל הלכה שאין הרמ״א סובר הדין במקום ולכן

העמי צורך והתיר הדין שורת על. הלכה ה את ד

)(ס״ט ש״כ בסימן ש לציין יש שמותר ערוך השלחן פסק על

הקרח להניח לאשר- סמוך העי לא ולכאורה דבר. הרמ״א ר

להחמיר שנהגו הרמ״א כתב שי״ח ובסימן הואיל בעניין

– הפשטידה היה ש יאמר הרמ״א כאן שגם ראוי המנהג להחמיר

לאש. סמוך שלג או קרח לשים ולא על ברורה המשנה ואכן

וכתב לב לזה שם: אתר

יש הכא גם בהג״ה סט״ז שי״ח בסימן רמ״א ולדעת ואינו נולד משום אסור מאליו דנימוח דאף להחמיר

ניכר. ואינו במים מעורב הוא דהתם הכוס לתוך דומה

פ שעל והיינו ל אשכנז, לבני ברורה המשנה פסק י כתחילה אין

לשים מאיליו יפשיר שהוא מקום בכל או המדורה ליד, קרח כאשר דווקא הוא ההיתר נולד. לאיסור לחוש יש אז שהרי מיד מתבטלת שמופשרת טיפה כל ושם נוזל בתוך נמצא הקרח

. בנוזל

פוסקים המזרח עדות ובני אפי קרח, להפשיר לכתחילה 'שמותר

נוזל ללא הוא, אם ערוך השלחן. כדעת ירסקוהו שלא ובלבד

. בידיים

האם למוצק נוזל להפוך מותר

קפוא דבר להפשיר מותר האם השאלה לגבי דנו עתה עד והנה

– מופשר דבר להקפיא מותר האם ההפוכה: בשאלה נדון ועתה

ונ. וזלי

השאלה ערוך– השלחן מרן לשיטת והנה שהרי מתחילה. אינה

אינה ההקפאה בדיוק מוליד. סור אי כאן ואין בידיים" "מעשה למים– ולהופכו לאש סמוך קרח להפשיר שמותר כמו לשים כך

מותר במקפיא. מים

הרמ״א לשיטת זאת עם קרח– להפשרת לגרום האוסר נחלקו

מותרת ההפוכה הפעולה אם האחרונים. גדולי

ספר ב" כתוב כהלכתה" שבת שמירת ד: )(י,

מנת על ההקפאה תא לתוך מים מלתת להמנע טוב

בכך. גדול צורך יש כן אם אלא קרח, לקוביות להפכם

לקרח מים הפיכת שדימו ונים אחר יש שאכן מביא שם ובהערה

למים קרח. להפיכת כהלכתה" שבת ה״שמירת זאת עם לא

מחמת לגמרי הדבר את אסר טעמים. שתי שהרי הראשון הטעם

נהג המ מצד רק הוא שהאיסור כתב הרמ״א קרח, בהפשרת אפי'

התיר הוא צורך" "במקום. אך

אויירב הגרש״ז של סברתו מחמת הוא השני הטעם. זצ״ל ךע שגשם נפסק להלכה בשבת. ושלג גשם מדיני ראיה הביא הוא

ב שיורד שבת הלקט שיבולי בשם ש״י סימן (ב״י מוקצה, אינו

אויירבעך– הגרש״ז אומר א). מו, בעירובין הגמ' ע״פ מצאנו לא

ב שגם כתוב והנה מוקצה. הוא שלג או רד גשם טיפות הוא ברד

שקפאו צריכים היו התרומה ספר שיטת לפי לכאורה. לטעון בין הבדל שיש לומר, צריך אלא "נולד". מדין מוקצים שהם

הפ (וזה דבר מתוך דבר מוציא לו כאי שנראה לנוזל מוצק יכת של צורה זו שאין נוזל הקפאת לעומת ל״מוליד") דומה

.""הולדה

אויירבעך הגרש״ז שסברת לציין יש מחודשת– מאד וגם

ברד או ששלג ערוך בשלחן מצאנו שלא אף הלא ראייתו.

שירד – מוקצה הם בשבת ו גם במפורש מצאנו לא שאינם או השלג את לרסק שאסור ערוך בשלחן שכתוב מה מוקצה.

מערב רדו שי ברד או בשלג שמדובר להסביר אפשר הברד,

לשימוש. אותם וייחדו שבת ואכן זצ״ל פיינשטיין ר״מ הגאון

אויירבעך הגרש״ז על חולק ספרו ב" וכתב, אגרו (ה," משה ת

בספר אך טעיו, את פירט לא שם אמנם וקצה. מ הוא ששלג כב)

שבת( טלטולי 'עמ165 'הע10 ) בשמו: כתב

השלג אין וגם שלג עם להשתמש הדרך דאין כיון שלג מיבעיא ולא מוקצה הו״ל בהמה מאכל נחשב לפני נפל אם אפי' אלא נולד דהו״ל בשבת שנפל

הוי. מוקצה מ״מ השבת

טעמים שני כאן מביא פיינשטיין. הגר״מ

הראשון הטעם מוקצה הוא ששלג הוא פיינשטיין הגר״מ של

בשבת שימוש בו ואין הואיל ואבנים, עצים כמו עצמו, מצד

שבת מערב אותו ייחדו כן אם.)(אלא

הטעם השני מדין״נולד" הוא מוקצה– אינו שהמטר למרות:

"נולד מדין נאסר הוא לשלג השתנה שהמטר "בשעה הואיל ששמו מים לגבי שגם מובן ממילא למוצק. הפך והנוזל

יאסור פיינשטיין משה ר'. במקפיא

בשלג להקל נקטו הפוסקים רוב למעשה, יט שלח, )(פסת״ש

להקל הם. יורו בשבת שהוקפאו במים שגם לכאורה ומכאן

משה- האגרות כדעת חמיר וה מ הברכה עליו. תבא

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

תצווה תשפב

בס״ד

תצוה תשפב

ראשיתה של פרשת תצוה עוסקת בתיאור מפורט של בגדי הכהונה של הכהן הגדול ויתר הכהנים. ״ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת״ – כך מגדירה התורה (שמות כח, ב) את תכליתם של בגדי הכהונה. לכבודו של מי? לתפארתו של מי?

חז״ל בתלמוד (מסכת ערכין טז, א) הוסיפו שיש לבגדי הכהונה גם סגולה של כפרה, ופרטו את החטאים שעליהם מכפרים הבגדים: הכתונת מכפרת על שפיכות דמים, המכנסיים על גילוי עריות, המצנפת על גסות הרוח, האבנט על הרהורי הלב, חושן על עיות הדין, אפוד על עבודה זרה, מעיל על לשון הרע, וציץ על עזות מצח.

מה משמעותה של סגולה זו? איך אפשר להבין את הדבר הזה, האם אפשר לפטור מעונש את כל עם ישראל מחטאיו רק באמצעות לבישה של בגדים? זה נתפס כ״פטנט״ זול המכשיר כל עוול וחטא.

רבי משה סופר – ה״חתם סופר״ בספרו ״תורת משה״ (שמות כח, לח) הסביר שכוונת חז״ל בדברים אלו הם רק לחטאי הציבור ולא לחטאי היחיד. אין אדם מישראל יכול לברוח מעונש בגלל בגדי הכהונה, ואף אחד לא יכול להפוך אותם למכשירי חטאיו. אולם הדבר עדיין אינו מסביר את הכפרה האוטומטית הזאת על חטאי הציבור.

איך בכלל אנו יכולים להבין את המשמעות של ״חטאי הציבור״ – הרי הציבור מורכב מאנשים, ואם אדם חוטא – החטא משתייך אליו באופן פרטי, כיצד אפוא החטא עובר מרשות היחיד לרשות הרבים?

המשמעות של הציבור באה לידי ביטוי בהנהגה. הרמב״ם בהלכות מלכים כתב שהמלך הוא לבו של העם, ואת זאת אנו משליכים על כל הנהגה ציבורית. המנהיגים מבטאים את הרוח הציבורית של העם, המוסדות שהם מקימים הם רשות הרבים, והפעילות שלהם היא פעילות הציבור. אכן, גם למנהיג יש חיים פרטיים, אך יש להבחין בין מה שהוא עושה ופועל כאדם פרטי, לטובת עצמו ובשם עצמו, לבין מה שהוא עושה ופועל בשם הציבור. גם בחייו הפרטיים הוא צריך להיזהר כפליים מאדם רגיל, משום שהרבים לומדים ממנו, אולם מה שהוא עושה כמנהיג – זו עשייה ציבורית. על פעילות טובה והגונה – הציבור יקבל שכר מאת ה׳, ועל חטא ופשע – ההיפך…

אז במה אשמים היחידים, כל האנשים והנשים, אם המנהיג פעל שלא כדין? השאלה הזאת ממקדת אותנו במהות הקשר של היחיד והמנהיג. כוחה של ההנהגה נובע מאתנו – הציבור כולו. בכל אחד מאיתנו יש כח של הנהגה, יש בנו חלק ציבורי, את הכח הזה אנו מוסרים אל המנהיגים שאותם אנו בוחרים, הם רק השליחים שלנו. לכן, כל מה שהם עושים – זו באמת עשייה שלנו. לכן, אם הם חוטאים עלינו למחות בהם, להודיע להם שאנו מתירים את הקשר ביננו לבינם, והם אינם עוד שליחים שלנו. במידה ולא נעשה זאת – האחריות על המעשים שלהם נופלת על כתפינו במידה שווה! אם איננו יכולים למחות – אנחנו פטורים, אנחנו אנוסים. אבל אם אנו מסוגלים לעשות זאת – זו חובתנו הגמורה.

המחאה אינה רק זכות דמוקרטית – היא הרבה מעבר לכך, היא חובה מוסרית!

כיום ישנם כלים טכנולוגיים רבים שבהם אדם יכול להעביר את המחאה שלו לרשות הרבים, אל המנהיג, ולהודיע לו שמעשיו אינם רצויים, והוא אינו יכול עוד לדבר בשמו. גם אם עדיין תהיה למנהיג הזכות הפורמלית להמשיך לפעול, משום שכך קובע החוק, הזכות המוסרית שלו פוקעת, ומעשיו אינם מבטאים עוד את שולחיו, את הציבוריות, את רשות הרבים.

בגדי כהונה מכפרים על חטאי הציבור – על המעשים הרשמיים של ההנהגה, על פעילות המוסדות של ההנהגה. אולם איך זה בדיוק ״עובד״?

לשם כך נשוב לשאלה הראשונה שפתחנו בה את הדברים: הבגדים הללו שהם לכבוד ולתפארת – לכבודו של מי ולתפארתו של מי? מתוך דברי הרמב״ן ורבנו בחיי אנו מבינים שיש שני ממדים להבנת עניין זה – ממד ה״פשט״, וממד ה״סוד״ – ״דרך האמת״ בלשון הרמב״ן – וכוונתו לתורת הקבלה.

בממד ה״פשט״ הכבוד והתפארת הם כבוד הציבור ותפארתו. כשאדם במעמדו של הכהן הגדול מתלבש באופן שכזה הוא מבטא את הכבוד שהציבור רוחש לתפקיד ולייעודו; את התפארת, את תחושות הרוממות שיש לו ביחס לתפקידו וייעודו של הכהן הגדול, את המקום האמתי של התפקיד הזה בחייו. בממד ה״סוד״ הכבוד והתפארת הם כבודו ותפארתו של הקב״ה, שהוא מתגלה אלינו גם דרך מעשיו של הכהן הגדול ובבחירותיו. שני הממדים הללו מתחברים בעומקם, המקום שאנו נותנים לכהונה בחיי עם ישראל נובע בגלל הקודש שהיא מגלה ומבטאת במעשיה, בתפקידה וייעודיה.

אם כך אנו רואים את הכהונה, אם זו הדרך שבה אנו מתייחסים אליה, אם הכבוד והתפארת הכרוכים בה הם כבודו ותפארתו של עם ישראל ושל הכבוד האלוהי ותפארתו השוכנים בה, וכך גם היא בעצמה רואה זאת, כך גם הכהן הגדול ויתר חבריו חשים כך, אזי מובטח לנו שהציבור נמצא במקום רוחני גבוה, והוא לא חוטא. גם אם פה ושם יהיו נפילות – הן אינן מבטאות באמת את הדרך הציבורית, הן מעידות שצריך אמנם לטפל בהם, אבל הן אינן מגדירות את ההוויה הציבורית.

אבל אם הכבוד והתפארת הופכים להיות מכשירים לקידום מעמד אישי, כפי שאכן אירע בסוף ימי בית שני, ואפילו בתחילתו, כפי שמופיע בספר נחמיה, אזי הם מאבדים את משמעותם, אין בהם עוד שום יכולת של כפרה. כל בגדי הכהנים הגדולים של בית שני לא הועילו לכפר על מעשיהם, על חטאי הציבור, והבית חרב. מדוע – משום שהם לא באמת ראו בהם את כבוד ה׳ ותפארתו ואת כבוד עם ישראל, לא הם ולא אנחנו.

המסר של הנקודה הזאת מהדהד עד לימינו, ביחס לכל מוסד ציבורי ולכל הנהגה. אנחנו, כפרטים, לא יכולים לתקן את כל מעשי מנהיגינו, לא הכל תלוי בנו, יש גם להם חלק במעשיהם, אבל לפחות את החלק שלנו אנחנו צריכים לעשות. עלינו לראות ולהכיר במוסדות הציבור כמבטאים באמת את ההוויה הציבורית, את כבודנו וכבוד ה׳, את תפארתנו ואת תפארת ה׳, ובעזרת ה׳ המסר הזה יצליח לחלחל כלפי מעלה, וגם העומדים שם ירגישו בכך ויפעלו לאור ההכרה הזאת, ובכך נפעל לתיקון עם, לתיקון עולם, ותשוב הכהונה הגדולה למקומה, עם בגדים לכבוד ולתפארת.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שיעור פורים

משנה מסכת מגילה פרק א משנה א: כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר, כפרים ועיירות גדולות קורין בארבעה עשר […]

תלמוד בבלי מסכת יבמות יג ע״ב: תנן התם: מגילה נקראת באחד עשר, ובשנים עשר, ובשלשה עשר, ובארבעה עשר, ובחמשה עשר, לא פחות ולא יותר. אמר ליה ר״ל לר' יוחנן, איקרי כאן: לא תתגודדו, לא תעשו אגודות אגודות.

מדוע חג פורים מפוצל לשני ימים?

הר״ן על הרי״ף מסכת מגילה דף א עמוד א: ויש כאן שאלה מה ראו אנשי כנסת הגדולה לחלוק מצוה זו לימים חלוקים, ולקבוע יום מיוחד לפרזים ויום מיוחד לכרכים, מה שאין כן בשאר מצות, שהרי התורה אמרה תורה אחת ומשפט אחד […]

הנסיבות מחייבות:

מגילת אסתר פרק ט: (פסוק א) וּבִשְׁנֵים֩ עָשָׂ֨ר חֹ֜דֶשׁ הוּא־חֹ֣דֶשׁ אֲדָ֗ר בִּשְׁלוֹשָׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ בּ֔וֹ אֲשֶׁ֨ר הִגִּ֧יעַ דְּבַר־הַמֶּ֛לֶךְ וְדָת֖וֹ לְהֵעָשׂ֑וֹת בַּיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר שִׂבְּר֜וּ אֹיְבֵ֤י הַיְּהוּדִים֙ לִשְׁל֣וֹט בָּהֶ֔ם וְנַהֲפ֣וֹךְ ה֔וּא אֲשֶׁ֨ר יִשְׁלְט֧וּ הַיְּהוּדִ֛ים הֵ֖מָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶֽם: (פסוק יג) וַתֹּ֤אמֶר אֶסְתֵּר֙ אִם־עַל־הַמֶּ֣לֶךְ ט֔וֹב יִנָּתֵ֣ן גַּם־מָחָ֗ר לַיְּהוּדִים֙ אֲשֶׁ֣ר בְּשׁוּשָׁ֔ן לַעֲשׂ֖וֹת כְּדָ֣ת הַיּ֑וֹם וְאֵ֛ת עֲשֶׂ֥רֶת בְּנֵֽי־הָמָ֖ן יִתְל֥וּ עַל־הָעֵֽץ: (פסוקים טו-יח) וַיִּֽקָּהֲל֞וּ הַיְּהוּדִ֣ים אֲשֶׁר־בְּשׁוּשָׁ֗ן גַּ֠ם בְּי֣וֹם אַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֔ר וַיַּֽהַרְג֣וּ בְשׁוּשָׁ֔ן שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת אִ֑ישׁ וּבַ֨בִּזָּ֔ה לֹ֥א שָׁלְח֖וּ אֶת־יָדָֽם: וּשְׁאָ֣ר הַיְּהוּדִ֡ים אֲשֶׁר֩ בִּמְדִינ֨וֹת הַמֶּ֜לֶךְ נִקְהֲל֣וּ׀ וְעָמֹ֣ד עַל־נַפְשָׁ֗ם וְנ֙וֹחַ֙ מֵאֹ֣יְבֵיהֶ֔ם וְהָרֹג֙ בְּשֹׂ֣נְאֵיהֶ֔ם חֲמִשָּׁ֥ה וְשִׁבְעִ֖ים אָ֑לֶף וּבַ֨בִּזָּ֔ה לֹ֥א שָֽׁלְח֖וּ אֶת־יָדָֽם: בְּיוֹם־שְׁלֹשָׁ֥ה עָשָׂ֖ר לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֑ר וְנ֗וֹחַ בְּאַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ בּ֔וֹ וְעָשֹׂ֣ה אֹת֔וֹ י֖וֹם מִשְׁתֶּ֥ה וְשִׂמְחָֽה: וְהַיְּהוּדִ֣ים אֲשֶׁר־בְּשׁוּשָׁ֗ן נִקְהֲלוּ֙ בִּשְׁלֹשָׁ֤ה עָשָׂר֙ בּ֔וֹ וּבְאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר בּ֑וֹ וְנ֗וֹחַ בַּחֲמִשָּׁ֤ה עָשָׂר֙ בּ֔וֹ וְעָשֹׂ֣ה אֹת֔וֹ י֖וֹם מִשְׁתֶּ֥ה וְשִׂמְחָֽה: עַל־כֵּ֞ן הַיְּהוּדִ֣ים הַפְּרָזִ֗ים הַיֹּשְׁבִים֘ בְּעָרֵ֣י הַפְּרָזוֹת֒ עֹשִׂ֗ים אֵ֠ת י֣וֹם אַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֔ר שִׂמְחָ֥ה וּמִשְׁתֶּ֖ה וְי֣וֹם ט֑וֹב וּמִשְׁל֥וֹחַ מָנ֖וֹת אִ֥ישׁ לְרֵעֵֽהוּ:

אמנם הנסיבות מחייבות כך, אך עדיין יש להבין מדוע השתשלו הדברים בצורה כזו שתוביל לשני ימי חג?

מדוע לאסתר כל כך חשוב שיהיה יום נוסף ליהודים שבשושן להילחם?

הרמ״א (אורח חיים סימן תרצ״ה סעיף ב): וחייב במשתה ושמחה קצת בשני ימים, י״ד וט״ו, (מנהגים) וכן נהגו.

מדוע מציינים הפרזים את שושן פורים דווקא במשתה ושמחה, ולא באופנים אחרים?

החלוקה בין שושן לשאר המדינות מופיעה כבר בשלב התענית שגזרה אסתר:

אסתר פרק ד (פסוק טז): לֵךְ֩ כְּנ֨וֹס אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִ֜ים הַֽנִּמְצְאִ֣ים בְּשׁוּשָׁ֗ן וְצ֣וּמוּ עָ֠לַי וְאַל־תֹּאכְל֨וּ וְאַל־תִּשְׁתּ֜וּ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ לַ֣יְלָה וָי֔וֹם גַּם־אֲנִ֥י וְנַעֲרֹתַ֖י אָצ֣וּם כֵּ֑ן וּבְכֵ֞ן אָב֤וֹא אֶל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־כַדָּ֔ת וְכַאֲשֶׁ֥ר אָבַ֖דְתִּי אָבָֽדְתִּי:

מדוע התענית נגזרה רק על יהודי שושן?

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יב עמוד א: שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם! - אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. - אם כן שבשושן יהרגו, שבכל העולם כולו אל יהרגו! - אמרו לו: אמור אתה! - אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם. - אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר? - אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים - אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים, והיינו דכתיב כי לא ענה מלבו.

לכאורה נדחה ההסבר שנהנו מסעודתו של אותו רשע, אולם אנחנו מוצאים במדרש אחר, שהסבר זה דווקא כן התקבל במדרש רבה?

אסתר רבה (וילנא) פרשה ז' יג: באותה שעה רץ אליהו זכור לטוב בבהלה אצל אבות העולם, ואצל משה בן עמרם, ואמר להם עד מתי אבות העולם רדומים בשינה ואי אתם משגיחים על הצרה שבניכם שרויין בה כי מלאכי השרת וחמה ולבנה וכוכבים ומזלות ושמים וארץ וכל צבא המרום בוכים במרר ואתם עומדים מנגד ואינכם משגיחים, אמרו לו מפני מה, אמר להם מפני שנהנו ישראל מסעודתו של אחשורוש ובעבור זאת נגזרה עליהם גזירה לכלותם מן העולם ולאבד את זכרם.

כמה מהמפרשים הזכירו שגם לפי מסקנת הגמרא לא נדחה ההסבר הראשון, אלא שתי הסיבות הללו היוו סיבה לגזירה על עם ישראל.

ניתן לראות את שורש ההבדלה בין שושן לשאר המדינות כבר בראשיתה של המגילה:

אסתר פרק א' (פסוקים ג-ה): בִּשְׁנַ֤ת שָׁלוֹשׁ֙ לְמָלְכ֔וֹ עָשָׂ֣ה מִשְׁתֶּ֔ה לְכָל־שָׂרָ֖יו וַעֲבָדָ֑יו חֵ֣יל׀ פָּרַ֣ס וּמָדַ֗י הַֽפַּרְתְּמִ֛ים וְשָׂרֵ֥י הַמְּדִינ֖וֹת לְפָנָֽיו: בְּהַרְאֹת֗וֹ אֶת־עֹ֙שֶׁר֙ כְּב֣וֹד מַלְכוּת֔וֹ וְאֶ֨ת־יְקָ֔ר תִּפְאֶ֖רֶת גְּדוּלָּת֑וֹ יָמִ֣ים רַבִּ֔ים שְׁמוֹנִ֥ים וּמְאַ֖ת יֽוֹם: וּבִמְל֣וֹאת׀ הַיָּמִ֣ים הָאֵ֗לֶּה עָשָׂ֣ה הַמֶּ֡לֶךְ לְכָל־הָעָ֣ם הַנִּמְצְאִים֩ בְּשׁוּשַׁ֨ן הַבִּירָ֜ה לְמִגָּ֧דוֹל וְעַד־קָטָ֛ן מִשְׁתֶּ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּחֲצַ֕ר גִּנַּ֥ת בִּיתַ֖ן הַמֶּֽלֶךְ:

שם משמואל (פורים ד' - שושן פורים): ענין פרזים ומוקפים, הנה כתיב ביעקב אע״ה ויאבק איש עמו, ואמרו ז״ל הוא ס״ם הוא שר של עשו, ובגמרא חד אמר כגוי נדמה לו וחד אמר כתלמיד חכם נדמה לו, ופירש כ״ק אבי אדומו״ר זצללה״ה שיש שני מיני יצה״ר, יש שמסיתהו אל האיסור אף שיודע שמוזהר עליו מסיתהו לעבור על מצות ה', וזה כגוי נדמה לו, ויש יצה״ר שמראה לו פנים שזה מותר ואולי עוד שזה מצוה, וזה כתלמיד חכם נדמה לו עכת״ד. […]

והנה קליפת עמלק שהוא ס״ם שרו של עשו שני מיני יצה״ר הנ״ל התגברה על ישראל ע״י שני מיני חטאים שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, ובשביל מה שנהנו מסעודתו של אותו רשע, והנה זה שהשתחוו לצלם הוא עבירה שהיו יודעין שהוא עבירה בזה משכו עליהם קליפה ראשונה של עמלק להסיתו אל האיסור שיודע שהוא אסור, ובמה שנהנו מסעודתו של אותו רשע נראה שלא היו מרגישין שיש כאן עבירה, ובמדרש אין אונס ביין נסך, ובפדר״א פרק מ״ט וכל מי שהי' מאכלו בטהרה היו נותנים לו מאכלו בטהרה שנמצא שהי' שם מאכל כשר והי' מקום לטעות שאין כאן עבירה, אבל באמת היתה עבירה, שכל הסעודה היתה להמשיכם לזנות כמ״ש במדרש, ועיקר הסעודה היתה מפני שחשב דתו לא מפרקי, וכאשר היו ישראל על סעודה זו הי' נראה כמסכימים, והי' חילול השם בדבר, ומ״מ היצה״ר סימא את עיניהם משום שלום מלכות וכדומה תרוצים של יצה״ר, ולא הרגישו שיש איסור בדבר, בזה משכו על עצמם קליפה שני' של עמלק שמראה לו פנים על טמא שהוא טהור, וע״כ כשעשו ישראל תשובה מאהבה וזדונות נעשו לו כזכיות נהפוך הדבר שבמה שהשתחוו לצלם התגברו על קליפה ראשונה של עמלק, ובמה שנהנו מסעודתו של אותו רשע התגברו גם על קליפה השני:

והנה כתיב "עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו", וא״כ מוקף חומה רומז לאיש אשר יש מעצור לרוחו, זהו נגד קליפה ראשונה, אבל נגד קליפה שני' להראות לו פנים על טמא שהוא טהור אין להחומה מעלה בזה, והנה נהנו מסעודתו של אותו הרשע הי' רק בשושן, וכמאמר הש״ס א״כ בשושן יהרוגו וכל העולם אל יהרוגו, וחטא שהשתחוו לצלם הי' בכל העולם, וע״כ כשנעשה כזכיות, כל העולם שהוא הפרזים שלא הי' מעצור לרוחם, עתה השיגו ע״כ מעצור לרוחם, אבל על טעות השכל כנ״ל שיעמדו נגד יצה״ר לא השיגו מעלה, וע״כ הרגו בעמלקים רק ביום אחד, ובשושן שהי' שני חטאים בידם והתגברו על שתי קליפות עמלק, הרגו בהעמלקים שני ימים, וע״כ יו״ט של המוקפים במעלה יותר שהוא בזמן סיהרא בשלימותא, דפגימת הלבנה מורה שיש עוד צד להסט״א לאחוז בהקדושה, וסיהרא בשלימותא מורה שנדחה הקליפה מכל וכל כמבואר בזוהר, וע״כ בשושן שהתגברו על שני קליפות עמלק ודחו את הסט״א מכל וכל, יש להם היו״ט בסיהרא בשלימותא, ולפי האמור יובן מה שהשוו כל המוקפין לשושן, שהרי המוקפין בלא״ה הרי הם יש להם מעצור לרוחם ואין עליהם שליטת קליפה ראשונה, וכל המעלה שהשיגו בפורים ע״כ הי' התגברות על קליפה שני', והנה הפרזים אף שבעצמם לא התגברו כ״כ רק על קליפה ראשונה מ״מ יש להם כח מצד המוקפים, וזה שאמרו לא נצרכא אלא לאסור של זה בזה, והנ״מ הוא דמוקפים יש להם מעלה זו בעצם והפרזים הוא רק באמצעות המוקפין,

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

עטרת מרדכי-415-תצוה

תְצַוֶּה וְאַתָּה בפרשתנו רבנו למשה אומר: הקב״ה " אֶּת לַמָּאוֹר כָּתִית זָּךְ זַיִת שֶּמֶּן אֵלֶּיךָּ וְיִקְחו יִשְרָּאֵל בְנֵי

. , כ)' "ז (כ " תָּמִיד נֵר לְהַעֲלֹת

להבין צריך שאר כל לעומת זך זית השמן בתרומת השתנה מה ליבו ידבנו מ״אשר היתה כה עד התרומות כל למשכן. ,"התרומות

ה(- למען היתה לקיחתה 'וכל לי )""ויקחו – של בתרומה עתה ואילו

– הכרח של ציווי ישנו זית מן הש ולקיחתו- תצוה", "ואתה ""אליך

היה שלא מעיד עצמו הפס' המשך אך, ע״ה רבנו משה עבור כביכול - תמיד– נר "להעלות במטרה אלא "בעבורו, נאמר מדוע וא״כ

? !""אליך לכך שהסיבה כתב זיע״א הגר״א נזכר לא רבינו משה של שמו ש

לקב״ה רבנו משה אמר העגל חטא: שלאחר מכיוון היא תצוה בפרשת

" " כָּתִָּֽבְת אֲשֶׁ֥ר מִִֽסִפְרְךָּ֖ נָָּ֔א מְחָּׂ֣נִי וְאִם־אַַ֕יִן חַטָּאתָָּ֑ם אִם־תִשָָּּׂ֣א ָּוְעַתָָּּ֖ה (כי

עם על וככפרה רבנו, במשה זאת "קיים" אכן והקב״ה, לב, לב )תשא "רך = "מספ שהרי: תצוה. פרשת שהיא כ(- מספר אותו "מחה" 'ישראל

ישנן12 בבראשית שהרי כ', מספר ה8 היא תצוה פרשת ובשמות פרשיות, א״כ,

ה- ספר היא תצוה. התורה מתחילת )כ'

היא משה לפטירת הסמוכה הפרשה תמיד שהרי, מאוד וקשה את ביותר מזכירים שבה השבת היא פקידה שבת ודוקא "תצוה",

היתה כן (ואם ו שמ את מעלימים לא ולבטח לשמו, אזכרה ועושים הנפטר

? רבנו משה של שמו להעלמת יותר להתאים לפטירתו, סמוכה שלא אחרת, פרשה )יכולה

" ישראל בני את תצוה "ואתה " זיע״א הקדוש החיים אור: מסביר על

צ״א דרך)(תהלים מלאכיו כי יצוה למשה הקב״ה אומר כלומר, ."לך

תצווה- אתה מעתה רבנו: תתלווה- בני נשמות בכל ותאיר תתגלה

כדי העולם, מן להימחות באהבה מוכן היית שאתה מה מכח, ישראל מכליה ינצלו. שהם הם צריכים בנשמתם, העצום כוחך לגילוי יזכו ישראל שעם וכדי

זכה שהיא, ה תור להרבות שמשמעותו, זך זית "שמן "לקחת לדורות – יהיו""אליך הם ובכך ובענוה, שמים לשם כלומר! כמותך

כי " " במשה הוא כרוך בתורה העוסק כל הדורות כל סוף עד "[ אור

החיים" זיע״א הקדוש ועוד ע״ב ק״א )(שבת הגמרא וכדברי, לב פרק דברים

לזה זה החכמים אומרים: שהיו " " קאמרת שפיר משה ( -, אמרת יפה )""משה

משה באמת להם קראו שלא. ]למרות

הרמב״ם כתב וכן (הל כות " פ״ה )תשובה כמשה עצמו לעשות אדם יכול

רבינו." היא" כמשה להיות: והמציאות מבית ונפש נפש כל כי)(ב

מבחי בה יש ישראל מש נת " ע״ה רבנו ה. מב) פרק אמרים ליקוטי (תניא

החיסרון מקום היא "פקידה" משמעות, דוד מקום "ויפקד )"(כמ״ש:

וההתחדשות ההולדה מקום גם היא אך: (כמ״ש " ַו֩תַהַר - ת־שָּרָָּּ֖ה א פָּקֶַׁ֥ד וִַֽיקוָָּ֛ק

. )" ד וַתֵּ֨ל, דוקא ובעומק מאיתנו– נעלם רבנו שמשה במקום תצוה, פרשת ואחד אחד כל בנשמת רבנו, משה של העצום כוחו מתגלה בה דוקא

הצמיחה את המאפשר מקום הוא "העלמות" מקום דוקא. מאיתנו עולם– לדורות תמיד נר!""להעלות

לנו, האישי הלימוד דוקא במציאות, נוכח לא שאתה במקום דוקא

ומאורך מכוחך לצמוח לאחרים! רות ואפש מרחב ישנו שם

צריך אתה לאחרים, מכוחך להאיר לזכות שכדי, נוסף ולימוד ישראל לכל משה אהבת שהיתה כפי ונפש, לב בכל אהבה. לאוהבם

קדושה- "("שערי זיע״א מהרח״ו שכותב כפי: ד" שער )'ח״ב משה זכה ולא

בצרתם, ומצטער לישראל אוהב שהיה אלא מעלותיו לכל כמו

ח ז״ל שאמרו בסבלותם" על״וירא " ל״ב פסוק)(שמות ועל, אם ועתה

. נא מחני אין ואם חטאתם תשא אליהו מרדכי הרב הגה״צ הראשל״צ מרן מו״ר על בסיפור נסיים

ביתו שלום בשביל "להעלם" שידע: זצוק״ל יותר סבתא את כיבד סבא הרב: נכדת בזק, רחלי הרבנית סיפרה

ולכבד כגופו אשתו את לאהוב צריך שאדם ת אומר ההלכה ממלכה. יום לה חוגג היה הוא שנה כל עשה. הרב וכך מגופו, יותר אותה מתנה לה וקונה לכבודה שיר כותב והנכדים, הבנים עם בבית, הולדת

וחג חג בכל. כמו ואם. בפנינו דבריה את סתר לא לעולם הוא דעה, לו שהייתה למרות

שכאשר למרות שלה, בקצב הולך ה הי הוא איתה, ביחד הולך היה יותר מהיר בקצב הולך היה הוא לבד הולך. היה קטן פתק לה כתב הוא אבל לדבר, יכול היה לא כבר הוא ימיו: בסוף

שהגעתי- מה "כל הגעתי. "בזכותך. מס9) ישראל" של "אביהם '(מתוך במידותיו להדבק ונזכה בנשמתנו, יאיר רבנו משה של שאורו יה״ר

זיע״א ישראל" של "אביהם מרן של. יות האציל

ונעימה. בהירה, קלה בשפה המועבר השבועי השיעור תמצית הינו המאמר

ל להצטרפות שיעור בוואטאפ יומי /השבועי שם רשמו "ו״לימוד

וואטאפ4477562 ל - 054

ומבורך שלום שבת

"ברחובות מרדכי מדרשנו״עטרת מבית

נשמת לעילוי מוקדשים התורה: דברי

פרחה בן סולטן, מרדכי בן, אהרון, יקוט בן, גדליה אסתר בת שירה ורדה בת לאורה

, יחיאל בן שמואל שרינה, , ג׳נה בת, רחל אסתר בן, שלום חיים בן נחום בן איתן

, דורית אסתר, בן, מיכאל פייביש שרגא בן יעקב יוסף בן שלמה, יקותיאל בן עמרם

פנינה, בן הי״ד טלבי משה הרב. ת. נ. צ. ב. ה

מס415 'עלון פרשת תצוה שבת17: 03: כניסת

השבת17: 57: צאת

תם18: 31: רבנו

אביב תל אופק

התשפ״ב א אדר יא''

- "להעלם "לדעת עוצמה! זו

וישועה לברכה להנצחה/ העלון: להקדשת

08-9397933 | 054-4477562

: לקבלת העלון במיילateretme@gmail. com

מדאר31 זכריה הרב רחובות א'

עטרת- מרדכי. קום

ז״ל סאלם בן שלום לע״נ מוקדש: העלון

ז״ל רחל ריחנה בן כלפו ישראל

יְקָּרִים יְלָּדִים שָּלֹום, שַׁבָּת

לְּכָבֹוד אָחִׂיָך לְּאַׁהֲרֹן קֹדֶׁש בִׂגְּדֵי "וְּעָשִׂיתָ כָתּוב: שֶׁלָנּו הַׁשָבּועַׁ בְּפָרָשַׁת

ב "ּולְּתִׂפְּאָרֶׁת)'(כ״ח,

אֶׁת אֹוהֵב שָלֹום, וְּרֹודֵף שָלֹום "אֹוהֵב צָנּועַׁ, הָיָה הַׁכֹהֵן אַׁהֲרֹן הַׁדָבָר, מַׁפְּלִׂיא

אֶׁת אֵלֶׁיָך הַׁקְּרֵב "וְּאַּׁתָה נֶׁאֱמַׁר: עָלָיו. י״ב א', לַּׁתֹורָה)(אָבֹות "הַׁבְּרִּׂיֹותּומִׂקָרְּבָן

חָזָ״ל: אָחִׂיָך-ּופֵרְּשּו "אַׁהֲרֹן אַׁהֲרֹןּולְּשַׁכְּנֵע אֶׁת לִׂמְּשְֹך צָרִׂיְך הָיָה ַׁשֶׁמֹשֶׁה

עַׁנְּוְּתָן שֶׁהָיָה מִּׂתֹוְך לָעֲבֹודָה, לְּהִׂתְּקָרֵב! אֹותֹו

וְתִפְאֶרֶת כָבֹוד לְבִגְדֵי זָקּוק הּוא? ן, הָעַנְוְת זֶה, אַהֲרֹן ָוְדַוְקָא

עֶׁזְּרָא אִׂבְּן הָרַׁב כְּדִׂבְּרֵי בָהֶׁם", "שֶּׁיִׂתְּפָאֲרּו! ? וְּעֹוד

בֵין מֶׁרְּחָק יֵש אְַׁך; קי״ד בִׂגְּדֹו). (שַׁבָת עַׁל לְּהַׁלְֵךּורְּבָב חָכָם לְּתַׁלְּמִׂיד אָסּור אָמְּנָם

וְּתִׂפְּאֶׁרֶׁת כָבֹוד בִׂגְּדֵי לְּבֵי! ן הַׁמַׁלְּבּוש עַׁל רְּבָב אִּׂסּור

אֶׁלָא- "לְּכָבֹוד הֵם הָיּו אֲחֵרִׂים עֲבֹודָה", ּוכְּלַׁפֵי כְּ״בִׂגְּדֵי לַׁבְּגָדִׂים הִׂתְּיַׁחֵס אַׁהֲרֹן

."ּולְּתִׂפְּאֶׁרֶׁת

אֲנָשִׂים כִׂי הַׁמִׂשְּכָן, שֶׁל וְּתִׂפְּאַׁרְּּתֹו כְּבֹודֹו שֶׁזֶׁהּו לֹומַׁר הַׁכָתּוב בָא וָעֹוד, זֹאת

מְּזַׁלְּזְּלִׂים מְּרֻשָלִׂים, בִׂבְּגָדִׂים בֹו הָעֹובְּדִׂים אֶׁת וְּרֹואִׂים לַׁמָקֹום בָאִׂים ֶׁש אֶׁת כִׂבְּדּו הַׁמְּבַׁקְּרִׂים כָל פְּאֵר, בִׂגְּדֵי לָבְּשּו שֶׁהַׁכֹהֲנִׂים בַׁמָקֹום; ּומֵחֲמַׁת

. הַׁמָקֹום

מְכֻבָדִים, מְסֻדָרִים יִהְיּו ה' עֹובֵד חָׁשּובׁשֶבְגָדָיוׁשֶל כַמָה עַד אָנּו, גַם נִלְמַד

בְמִיׁשֶּלֹובְׁשָם- יְדֵיׁשֶמִסְתַכְלִים ּונְקִיִים-ׁשֶעַל ה 'מִתְגַדֵלּומִתִקָדֵׁשׁשֵם

. בָעֹולָם ( מָרְדְכַי" מִתֹוְך״דִבְרֵי מְעֻבָד )

יִשְרָּאֵל בְאֶרֶץ קַׁרְקַׁע קְנִיַׁת

וַאֲנִי אַחַי מְּאֹוד זֹול בִׂמְּחִׂיר צָפָאפָא בֵית לְּיַׁד לִׂמְּכִׂירָה קַׁרְּקָעֹות. רָאִׂינּו אֶׁחָד וְּכָל בִׂמְּשֻּתָף הַׁקַׁרְּקָעֹות אֶׁת שֶׁנִׂקְּנֶׁה וְּחָשַׁבְּנּו אַׁחִׂים, אַׁרְּבָעָה הָיִׂינּו

יְּקַׁבֵל10 מֵאִּׂתָנּו עֵצָהּובְּרָכָה, ּותְּשּובָתֹו לְּקַׁבֵל זצ״ל לָרַׁב פָנִׂינּו דּונָם. אֹפֶׁן בְּשּום שָם לִׂקְּנֹות לֹא נֶׁחֱרֶׁצֶׁת: . הָיְּתָה

, הִתְפַּלֵאנּו יִׂשְּרָאֵל בְּאֶׁרֶׁץ קַׁרְּקָעֹות רְּכִׂישַׁת מְּעֹודֵד הָיָה אֵלִּׂיָהּו הָרַׁב, כִׂי קֹונִׂים שֶׁכַׁאֲשֶׁר אֹומֶׁרֶׁת הַׁהֲלָכָה עַׁרְּבִׂים. שֶׁל בְּקַׁרְּקָעֹות מְּדֻבָר אִׂם בִׂמְּיֻחָד

בְּשַׁבָת אֲפִׂלּו אֹותָם לִׂקְּנֹות מֻּתָר יִׂשְּרָאֵל בְּאֶׁרֶׁץ קַׁרְּקָעֹות! בִׂים ְּמֵעַׁר

וַאֲנִי אָחִי מַׁדּוע שֹומְּעִׂים, הָיִׂינּו לֹא אִׂם שֶׁהֲרֵי הָרַׁב, דִׂבְּרֵי אֶׁת ַׁקִׂבַׁלְּנּו

הִׂכִׂירּו לֹא עֲדַׁיִׂן שֶׁלְּצַׁעֲרֵנּו מֵהָאַׁחִׂים, שְּנַׁיִׂם אֲבָל אֹותֹו? שָאַׁלְּנּו גְּדֻלָתֹו אֶׁת הִׂזְּדַׁמְּנּות זֹו הָאֵלֶׁה, בַׁדְּבָרִׂים לְּהָבִׂין אָמּור לֹא שָרָב אָמְּרּו הָרַׁב, שֶׁל

הַׁקַׁרְּקָעֹות אֶׁת לִׂקְּנֹות כֵן וְּהֶׁחֱלִׂיטּו חֹוזֶׁרֶׁת, . שֶׁאֵינָּה

, לְצַעֲרֵנּו גֶׁדֶׁר שָם וְּעָשּו הַׁשְּנִּׂיָה הָאִׂינְּתִׂיפַׁאדַׁה הִׂתְּחִׂילָה אָז בְּדִּׂיּוק הַּׁיֹום עַׁד וְּכְָך שָם. שֶׁהָיּו לַׁקַׁרְּקָעֹות כְּלָל גִׂישָה הָיְּתָה שֶׁלֹא כְָך. הַׁפְּרָדָה,

יֹותֵר עֹוד ן לְּהָבִׂי לָנּו גָרַׁם הַׁזֶׁה הַּׁסִׂפּור כַׁסְּפָם. אֶׁת הִׂפְּסִׂידּו הֵם לְּמַׁעֲשֶׁה, חֲכָמִׂים אֱמּונַׁת עִׂם לָלֶׁכֶׁת עָלֵינּו כַׁמָה וְּעַׁד הָרַׁב שֶׁל הַׁקֹדֶׁש רּוחַׁ הִׂיא מָה

. בִׂתְּמִׂימּות 9) יִשְרָאֵל" ("אֲבִיהֶםׁשֶל

מהפרשה שאלות

1. הַׁגָדֹול הַׁכֹהֵן בִׂגְּדֵי שְּמֹונַׁת? שְּמֹות מָה

2. הַׁשֹהַׁם אַׁבְּנֵי שְּנֵי עַׁל חָקּוק הָיָה? מָה ד

3. הַׁכֹהֵן מְּעִׂיל עַׁל שֶׁהָיּו וְּהַׁפַׁעֲמֹונִׂים הָרִׂמֹונִׂים עֲשּויִׂים הָיּו? מִׂמָה

4. סָבִׂיב זָהָב זֵר הָיָה (בְּפָרָשָתֵנּו) כְּלִׂי? לְּאֵיזֶׁה

כַׁמָה 5. לַׁמִׂזְּבֵח הָיּו? ַׁטַׁבָעֹות

6. ל עֹולָם חֻקַׁת נֶׁאֱמַׁר: הַׁמְּנֹורָה? . . עַׁל

רָׁשִ״י: מִתֹוְך

7. זֶׁה בְּשֵם הַׁמִׂשְּפָט חֹשֶׁן נִׂקְּרָא? לָמָה

8. נִׂיחֹוח רֵיחַׁ הַׁמִׂלִׂים: פֵרּוש? ַׁמָה

9. מָהֶׁם4 הֶׁדְּיֹוט כֹהֵן? בִׂגְּדֵי

10. עֲבֹות "מַׁעֲשֵה פֵרּוש "מָה

הַׁחֹשֶׁן שַׁרְּשֶׁרֶׁת עַׁל? שֶׁנֶׁאֱמַׁר

- מִּסֹוכַׁטְשֹוב הָּאַׁדְמֹו״ר

בּורְנְשְטֵיְן- אַׁבְרָּהָּם רַׁבִי נֵזֶר הָּאַׁבְנֵי ""בַׁעַׁל

בְבֵנֵדִין נֹולַד דֹובְּרִׂיש הָרַׁבָנִׂית נַׁחּום, ּולְּאִׂמֹו זְּאֵב לְּרַׁבִׂי. שֶׁבְּפֹולִׂין

הַׁשָ״ְך, הָרְּמָ״א, מִׂצֶׁאֱצָאֵי רֹוקֵח. ַׁוְּהַׁמַׁעֲשֶׁה

נִשָא שֶׁל בִּׂתֹו צַּׁיְּנָא, שָרָה לָרַׁבָנִׂית עֶׁשְּרֵה שְֹּלש בְּגִׂיל, מִּקֹוצְק מֵנְדְל מְנַחֵם רַבִי

מֵחֲסִׂידָיו הָי. ה ָשֶׁאָבִׂיו הִׂסְּּתַׁגֵר שֶׁחֹותְּנֹו בַּׁתְּקּופָה לְּקֹוצְּק שֶׁהִׂגִׂיעַׁ לַׁמְּרֹות הַׁמֻבְּהָק. רַׁבֹו אֶׁת רָאָה בְּחֹותְּנֹו

פְּתּוחָה דַׁלְּּתֹו הָיְּתָה בְּפָנָיו. בְּחַׁדְּרֹו,

, ) הָ׳תרמ״ג (בִׂשְּנַׁת סֹוכַׁטְּשֹוב הָעִׂיר כְּרַׁב לְּכַׁהֵן עָבַׁר לֶׁחָצֵר בְּמַׁקְּבִׂיל יבָה יְּש הֵקִׂים ִׂשֶׁבָּה כְּאַׁדְּמֹו״ר וְּשִׂמֵש הָעִׂיר רַׁבָנּות אֶׁת עָזַׁב שָנִׂים מִׂסְּפַׁר לְּאַׁחַׁר שֶׁבְּרָאשּותֹו. הַׁחֲסִׂידִׂית

. בִׂלְּבַׁד וְּאָחִׂיו- בְּנֹו אֶׁת שָלַׁח אַׁף יִׂשְּרָאֵל, לְּאֶׁרֶׁץ בַׁעֲלִּׂיָה ּתָמְַׁך אַבְרָהָם רַבִי לְּאֶׁרֶׁץ חֲתָנֹו

) תרנ״א ל(בִׂשְּנַׁת ֵיִׂשְּרָא, בְּאֶׁרֶׁץ דָתִׂי יִׂשּוב לַׁהֲקָמַׁת אֲדָמָה שֶׁטַׁח לִׂקְּנֹות מְּנַׁת עַׁל

הַּׁטּורְּקִׂי הַּׁסֻלְּטָאן שֶׁל גְּזֵרָה עֵקֶׁב הַׁפֹעַׁל אֶׁל יָצְּאָה לֹא זֹו. יִׂשְּרָאֵל. ּתָכְּנִׂית

ה "ָסְּפָרָיו: . שּו״ת נֵזֶר"- אַבְנֵי חֶׁלְּקֵי אַׁרְּבַׁעַׁת סֵדֶׁר לְּפִׂי עָרּוְך הַּׁסֵפֶׁר כְּרָכִׂים. שִׂבְּעָה חֶׁלְּקֵי בְּכָל הָרַׁבָה בְּקִׂיאּותֹו וְּאֶׁת הַׁמְּחַׁבֵר שֶׁל גְּאֹונּותֹו אֶׁת עָרּוְך, ּומֹוכִׂיחַׁ הַׁשֻלְּחָן

טַל"- "אֶגְלֵי. הַּׁתֹורָה שַׁבָת מְּלָאכֹות ל״ט. עַׁל

א בַאֲדָר בי״א 'נִפְטַר בְּנֹו טָמּון לְּיָדֹו בְּסֹוכַׁטְּשֹוב, מְּנּוחָתֹו הַׁ׳תר״ע. ּומְּקֹום

מִׂשְּמּואֵל ה״הַׁשֵם בַׁעַׁל."שְּמּואֵל עָּלֵינּו תָּגֵן. זְכּותֹו

תצוה: פרשת

לפקס: שלישי ליום עד לשלוח ניתן תשובות

153-54-4477562 / מיילateretme@gmail. com

שבת של הזוכה

) תרומה: שעברה ( אלעזר אור

רחובות נחום-

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות