בס״ד
תצוה תשפב
ראשיתה של פרשת תצוה עוסקת בתיאור מפורט של בגדי הכהונה של הכהן הגדול ויתר הכהנים. ״ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת״ – כך מגדירה התורה (שמות כח, ב) את תכליתם של בגדי הכהונה. לכבודו של מי? לתפארתו של מי?
חז״ל בתלמוד (מסכת ערכין טז, א) הוסיפו שיש לבגדי הכהונה גם סגולה של כפרה, ופרטו את החטאים שעליהם מכפרים הבגדים: הכתונת מכפרת על שפיכות דמים, המכנסיים על גילוי עריות, המצנפת על גסות הרוח, האבנט על הרהורי הלב, חושן על עיות הדין, אפוד על עבודה זרה, מעיל על לשון הרע, וציץ על עזות מצח.
מה משמעותה של סגולה זו? איך אפשר להבין את הדבר הזה, האם אפשר לפטור מעונש את כל עם ישראל מחטאיו רק באמצעות לבישה של בגדים? זה נתפס כ״פטנט״ זול המכשיר כל עוול וחטא.
רבי משה סופר – ה״חתם סופר״ בספרו ״תורת משה״ (שמות כח, לח) הסביר שכוונת חז״ל בדברים אלו הם רק לחטאי הציבור ולא לחטאי היחיד. אין אדם מישראל יכול לברוח מעונש בגלל בגדי הכהונה, ואף אחד לא יכול להפוך אותם למכשירי חטאיו. אולם הדבר עדיין אינו מסביר את הכפרה האוטומטית הזאת על חטאי הציבור.
איך בכלל אנו יכולים להבין את המשמעות של ״חטאי הציבור״ – הרי הציבור מורכב מאנשים, ואם אדם חוטא – החטא משתייך אליו באופן פרטי, כיצד אפוא החטא עובר מרשות היחיד לרשות הרבים?
המשמעות של הציבור באה לידי ביטוי בהנהגה. הרמב״ם בהלכות מלכים כתב שהמלך הוא לבו של העם, ואת זאת אנו משליכים על כל הנהגה ציבורית. המנהיגים מבטאים את הרוח הציבורית של העם, המוסדות שהם מקימים הם רשות הרבים, והפעילות שלהם היא פעילות הציבור. אכן, גם למנהיג יש חיים פרטיים, אך יש להבחין בין מה שהוא עושה ופועל כאדם פרטי, לטובת עצמו ובשם עצמו, לבין מה שהוא עושה ופועל בשם הציבור. גם בחייו הפרטיים הוא צריך להיזהר כפליים מאדם רגיל, משום שהרבים לומדים ממנו, אולם מה שהוא עושה כמנהיג – זו עשייה ציבורית. על פעילות טובה והגונה – הציבור יקבל שכר מאת ה׳, ועל חטא ופשע – ההיפך…
אז במה אשמים היחידים, כל האנשים והנשים, אם המנהיג פעל שלא כדין? השאלה הזאת ממקדת אותנו במהות הקשר של היחיד והמנהיג. כוחה של ההנהגה נובע מאתנו – הציבור כולו. בכל אחד מאיתנו יש כח של הנהגה, יש בנו חלק ציבורי, את הכח הזה אנו מוסרים אל המנהיגים שאותם אנו בוחרים, הם רק השליחים שלנו. לכן, כל מה שהם עושים – זו באמת עשייה שלנו. לכן, אם הם חוטאים עלינו למחות בהם, להודיע להם שאנו מתירים את הקשר ביננו לבינם, והם אינם עוד שליחים שלנו. במידה ולא נעשה זאת – האחריות על המעשים שלהם נופלת על כתפינו במידה שווה! אם איננו יכולים למחות – אנחנו פטורים, אנחנו אנוסים. אבל אם אנו מסוגלים לעשות זאת – זו חובתנו הגמורה.
המחאה אינה רק זכות דמוקרטית – היא הרבה מעבר לכך, היא חובה מוסרית!
כיום ישנם כלים טכנולוגיים רבים שבהם אדם יכול להעביר את המחאה שלו לרשות הרבים, אל המנהיג, ולהודיע לו שמעשיו אינם רצויים, והוא אינו יכול עוד לדבר בשמו. גם אם עדיין תהיה למנהיג הזכות הפורמלית להמשיך לפעול, משום שכך קובע החוק, הזכות המוסרית שלו פוקעת, ומעשיו אינם מבטאים עוד את שולחיו, את הציבוריות, את רשות הרבים.
בגדי כהונה מכפרים על חטאי הציבור – על המעשים הרשמיים של ההנהגה, על פעילות המוסדות של ההנהגה. אולם איך זה בדיוק ״עובד״?
לשם כך נשוב לשאלה הראשונה שפתחנו בה את הדברים: הבגדים הללו שהם לכבוד ולתפארת – לכבודו של מי ולתפארתו של מי? מתוך דברי הרמב״ן ורבנו בחיי אנו מבינים שיש שני ממדים להבנת עניין זה – ממד ה״פשט״, וממד ה״סוד״ – ״דרך האמת״ בלשון הרמב״ן – וכוונתו לתורת הקבלה.
בממד ה״פשט״ הכבוד והתפארת הם כבוד הציבור ותפארתו. כשאדם במעמדו של הכהן הגדול מתלבש באופן שכזה הוא מבטא את הכבוד שהציבור רוחש לתפקיד ולייעודו; את התפארת, את תחושות הרוממות שיש לו ביחס לתפקידו וייעודו של הכהן הגדול, את המקום האמתי של התפקיד הזה בחייו. בממד ה״סוד״ הכבוד והתפארת הם כבודו ותפארתו של הקב״ה, שהוא מתגלה אלינו גם דרך מעשיו של הכהן הגדול ובבחירותיו. שני הממדים הללו מתחברים בעומקם, המקום שאנו נותנים לכהונה בחיי עם ישראל נובע בגלל הקודש שהיא מגלה ומבטאת במעשיה, בתפקידה וייעודיה.
אם כך אנו רואים את הכהונה, אם זו הדרך שבה אנו מתייחסים אליה, אם הכבוד והתפארת הכרוכים בה הם כבודו ותפארתו של עם ישראל ושל הכבוד האלוהי ותפארתו השוכנים בה, וכך גם היא בעצמה רואה זאת, כך גם הכהן הגדול ויתר חבריו חשים כך, אזי מובטח לנו שהציבור נמצא במקום רוחני גבוה, והוא לא חוטא. גם אם פה ושם יהיו נפילות – הן אינן מבטאות באמת את הדרך הציבורית, הן מעידות שצריך אמנם לטפל בהם, אבל הן אינן מגדירות את ההוויה הציבורית.
אבל אם הכבוד והתפארת הופכים להיות מכשירים לקידום מעמד אישי, כפי שאכן אירע בסוף ימי בית שני, ואפילו בתחילתו, כפי שמופיע בספר נחמיה, אזי הם מאבדים את משמעותם, אין בהם עוד שום יכולת של כפרה. כל בגדי הכהנים הגדולים של בית שני לא הועילו לכפר על מעשיהם, על חטאי הציבור, והבית חרב. מדוע – משום שהם לא באמת ראו בהם את כבוד ה׳ ותפארתו ואת כבוד עם ישראל, לא הם ולא אנחנו.
המסר של הנקודה הזאת מהדהד עד לימינו, ביחס לכל מוסד ציבורי ולכל הנהגה. אנחנו, כפרטים, לא יכולים לתקן את כל מעשי מנהיגינו, לא הכל תלוי בנו, יש גם להם חלק במעשיהם, אבל לפחות את החלק שלנו אנחנו צריכים לעשות. עלינו לראות ולהכיר במוסדות הציבור כמבטאים באמת את ההוויה הציבורית, את כבודנו וכבוד ה׳, את תפארתנו ואת תפארת ה׳, ובעזרת ה׳ המסר הזה יצליח לחלחל כלפי מעלה, וגם העומדים שם ירגישו בכך ויפעלו לאור ההכרה הזאת, ובכך נפעל לתיקון עם, לתיקון עולם, ותשוב הכהונה הגדולה למקומה, עם בגדים לכבוד ולתפארת.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה