פרסום מיידי של פוגע מיני

פרסום מיידי של פוגע מיני

המשנה באהלות פ״ז מ''ו:

'האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים מפני שחייה קודמין לחייו, יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש'.

ובסנהדרין ע''ב ע''ב:

"אמר רב הונא קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו. קסבר רודף אינו צריך התראה, לא שנא גדול ולא שנא קטן. איתיביה רב חסדא לרב הונא יצא ראשו אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש. ואמאי רודף הוא שאני התם, דמשמיא קא רדפי לה".

אבל הרמב''ם בהלכות רוצח פ״א ה״ט:

'הרי זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במיעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם'.

וקשה, מדוע כתב הרמב''ם שהוא רודף הרי הגמרא אומרת שמן השמיים רודפים אותה והוא לא רודף, ועוד קשה אם הוא רודף מה ההבדל בין יצא ראשו ללא יצא ראשו?

ותירץ הגר''ח מבריסק כך:

הורגים את הרודף כדי להציל את הנרדף, אך יש לדון האם מצילים את הנרדף כמו שכל התורה נדחית מפני פיקוח נפש ועלינו לעשות כל מה שאפשר כדי להציל את הנרדף, או שזה לא מטעם פיקוח נפש אלא מטעם הצלת הנרדף.

אם זה מטעם פיקוח נפש קשה מאד, שהרי גם על עובר מחללים שבת כדי להציל את נפשו, כלומר גם הוא כלול בגדרי פיקוח נפש.

לכן, מבאר הגר''ח, הוכרח הרמב''ם לומר שהוא רודף ואז כשהוא רודף עלינו להציל את הנרדף, וז''ל הגר''ח:

"דלהכי הוא שכתב טעמא דהעובר הוא כרודף אחריה להרגה, משום דס״ל דבדין פקוח נפש של כל התורה כולה באמת הוי דינא דגם עובר הוא בכלל נפש ואינו נדחה מפני נפש אחרים, ואם באנו להציל נפש בנפשו של העובר היכא דלא הוי רודף הוי דינא דאין מצילין, ועל כן גם הכא אם באנו לדון משום דין פקוח נפש של כל התורה לא היה העובר נדחה מפני נפשה של האם, ורק בדין הצלה האמורה בנרדף הוא דהוי דינא דעובר נדחה בהצלה זו, וזהו שכתב הרמב״ם טעמא דהרי הוא כרודף אחריה להרגה".

ראיה נוספת לכך מביא הגר''ח שהרי מוכח בגמרא שיש דין רודף בבן נח ובכותי, והרי אין דין פיקו''נ בבן נח, אלא ודאי שזה מדין הצלה.

נמצא שגם לעובר ישנו דין רודף לפי הרמב''ם, וכך משמע מהגמרא ששואלת על קטן 'אמאי רודף הוא' ומוכח ששייך רודף גם על קטן שאינו אשם כלל במצבו, ומוכח מזה שגם רודף שלא אשם כלל במצבו מותר להורגו.

כלומר, מדין קטן מוכח בבירור שהריגת הרודף היא לא מדין עונש אלא מדין הצלה.

וכן משמע לשון המשנה 'ואלו שמצילין אותן בנפשן', וכן לשון הרמב''ם 'כל ישראל מצווין להציל הנרדף'. וכעין שביאר הר''ן בדין בא במחתרת שמותר להרוג את הבא במחתרת כי 'הוא התחיל במריבה'.

וכן משמע מכך שבתורת כהנים למדו דין רודף מלא תעמוד על דם רעך, שזה בוודאי מצד הצלת הנרדף.

אמנם נראה שזה תלוי במחלוקת אמוראים בב''ק קי''ז:

"ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא קמי דסליקו אינשי במברא, בעי לאטבועי, אתא ההוא גברא מלח ליה לחמרא דההוא גברא ושדייה לנהרא וטבע, אתא לקמיה דרבה, פטריה. אמר ליה אביי והא מציל עצמו בממון חבירו הוא א״ל האי מעיקרא רודף הוה".

נראה שאביי לא חולק על דין רודף אלא סובר שזה מדין עונש ולכן לא שייך עונש על חמור, אבל רבה אומר שזה מדין הצלה ולכן אין לחלק.

ובזה יש לבאר מדוע שאול מוגדר כרודף בברכות ס''ב: 'אמר לו דוד לשאול מן התורה בן הריגה אתה, שהרי רודף אתה, והתורה אמרה בא להרגך השכם להרגו'.

ואם זה מדין עונש הרי לא קיי''ל כשמאי שיש שליח לדבר עבירה ברציחה וא''כ אין על שאול עונש מוות, אלא וודאי שזה דין הצלה.

ואף שאין אומרים ברציחה יעבור ואל ייהרג מהנימוק של מאי חזית ולפי זה היה עלינו לומר שמה בכך שהעובר רודף מאי חזית שהאמא עדיפה עליו, מכל מקום כיון שהריגת הרודף היא מדין הצלת הנרדף לא אכפת לנו האם הרודף אשם.

ונראה שהטעם הוא שבאמת כל אדם הוא כדיין, אלא שהתורה הגבילה את הסמכות לדון. התורה אומרת שאם כעת אין סכנה אז כדי להעניש על מה שהיה, ההצדקה היא הרתעה או כפרה ולשם כך צריך נציגות ציבורית, שהיא הסנהדרין. אבל כאשר אפשר עדיין להציל ולמנוע את הסכנה, אז כל אדם יכול לדון.

וכן משמע מדברי המאירי שכתב:

"בתלמוד המערב שאלו ברודף שחזר ונעשה נרדף לנרדף שלו אם מצילין אותו בנפשו של רודף ולא נתבררה שם ונראין הדברים שמצילין אותו שהרי אף כשהוא רודף אם היה יכול להצילו באחד מאיבריו ולא עשה חייב מיתה בידי שמים כמו שיתבאר כל שכן שרואה הרודף הופך הנרדף שאע״פ שהיה רודף מתחלתו כיון שעכשו הוא נרדף מצילין אותו בנפשו של רודף, חכמי הדורות מסכימים שהרודף נהרג אף בחוצה לארץ ואין צריך לומר שלא בבית דין שהרי לכל אדם אתה מוסר את דינו, וראיה לדבר ממה שאמרו באחרון של ברכות במעשה של ר' שילא האי רודף הוא".

מבואר מדברי המאירי שהגדר הוא ש׳לכל אדם אתה מוסר את דינו'!

ובזה יש לבאר דברי המאירי שהתקשה איך יש דין בא במחתרת בשבת הרי אין ב''ד עונש בשבת ותירץ שאין לו דמים.

ונראה שרק המאירי לשיטתו התקשה בשאלה איך יש בא במחתרת בשבת כי הוא מבין שזה ממש דין שעושה המציל ברודף, והתירוץ הוא שאסור לעשות דין בשבת אבל ברודף הדין קיים ועומד כי א''צ ב''ד ועצם רדיפתו יוצרת עליו פס''ד שהוא בן מוות על ידי כל אדם ולכן ניתן להורגו גם בשבת.

ולכן הגמרא דנה על התראה ברודף כמו שכל חייב מיתות ב''ד צריך התראה, כי כל דין רודף בנוי על כך שהמציל הוא הוא הדיין.

לכן הנרדף עצמו לא צריך לדקדק להציל באחד מאיבריו כמו שחידש המשנה למלך, ולפי דבריו ביאר החזון איש מדוע זמרי יכל להרוג את פנחס לפי הדין הרי יכל זמרי לפרוש מכזבי ואז פנחס לא היה הורג אותו, ולפי המל''מ מובן שהנרדף עצמו לא צריך לדקדק 'משום שהוא טרוד בנפשו'.

ובסברת המל''מ כתב הרב קוק במשפט כהן שלנרדף עצמו זה הותרה ולאחרים זה דחויה. אך מדברי החזו''א נראה שאין הבדל מהותי אלא שפשוט הנרדף עצמו טרוד בנפשו ולכן לא יכול לדקדק למעט בפגיעה.

והיינו, שבדין רודף התחדש שכל אחד הוא דיין, ולכן אדם אחר שיכול לדון ולבחון את הנזק עליו לדקדק להציל באחד מאיבריו אך הנרדף עצמו שגם הוא מציל את עצמו בכך שעושה דין ברודף לא יכול לדקדק בדינו כי טרוד בנפשו ולכן אין לו דין זה.

כלומר, לאחר מעשה זהו עונש ואז זה מסור לב''ד, אך לפני מעשה זו הצלה והיא נמסרה לכל.

ובזה מובנים דברי התוספות בסנהדרין ע''ג ששאלו מה התחדש בדין רודף יותר מדין בא במחתרת ותירצו 'וי״ל דהתם רשות ואשמעינן קרא דאין לו דמים אבל הכא קמ״ל דחובה להציל'.

כלומר, בשניהם עושים דין ברודף. ברודף שאין דרך להימנע אז חובה על כל אחד להציל. בבא במחתרת יכול אדם לוותר על ממונו אלא שהתורה נתנה לו בחירה, נתנה לו רשות להחליט ולדון. אם הוא רוצה להפקיר ממונו ולברוח מביתו הוא יכול. אך אם הוא לא מוכן לאפשר לעוול להתרחש מותר לו להעמיד עצמו על ממונו אף במחיר חיי הרודף. כלומר החלטתו לא לוותר על ממונו היא החלטה שגוזרת גזר דין מוות על הבא במתחרת, והוא כדיין רשאי להחליט על כך וזהו החידוש בבא במחתרת.

וכן משמע מלשון הרמב''ם שעל בא במחתרת כתב רשות להורגו ואלו ברודף כתב מצווה להורגו.

ולכן מובן איך הגמרא ביומא פ''ה רוצה ללמוד מדין בא במחתרת היתר של פיקו''נ כללי, ואם זה מדין עונש לרודף מה זה שייך לפיקו''נ, אלא ודאי שזה דין בהצלה שהוא מתיר לנו לעבור על איסור רצח.

כלומר ברובד הראשון מדין פיקוח נפש מותר לעבור על איסור רצח.

אלא שרובד זה לא מספיק כי פיקוח נפש לא דוחה רציחה, ולכן צריך את אלמנט ההצלה שגורם ל׳שבירת' העיקרון של מאי חזית.

ומכאן מוכח כדברי המאירי שסברת מאי חזית היא עיקר הטעם ולכן כתב המאירי שבטריפה אין מאי חזית, ושלא כביאור הכס''מ שקבלה בידם שזה לא עיקר הטעם, כי לשיטתו אי אפשר להבין את כל עיקר דין רודף מה עדיף הנרדף מן הרודף.

ונמצא שהמאירי לשיטתו בדין רודף ובדין מאי חזית.

ולפ''ז יש לבאר את דברי רש''י שכתב שברודף מצילין אותו 'מן העבירה' בנפשו. וקשה, הרי להרוג כדי להציל מעבירות זה לא תפקידו של אדם פרטי? אלא ודאי שרק לאחר מעשה צריך ב''ד אך קודם לכן אין צריך ב''ד ויכול אדם לדון את עובר העבירה ולהורגו מחמת כן.

וראיתי מאמר מפולפל של הרב משה כהן שליט''א מישיבת בית אל שהביא שיטת הרשב''א בסוגיית אשו משום חיציו שסובר שחל על המבעיר דין רודף ולכן אינו חייב בתשלום והקשו עליו האחרונים שהרי מה יעזור שנהרוג את המבעיר הרי זה לא ימנע את השריפה ועוד הקשו אם כן גם לר''ל הגמרא היתה צריכה לשאול, ותירץ הרב משה כהן שהרשב''א סובר כרש''י שההצלה היא מן העבירה וכיון שנחשב שמבעיר ממש וכמו שפועל בגופו לכן עדיין שייך דין הצלה ולכן זה רק לריו''ח הסובר שאשו משום חיציו.

אמנם אף שהדברים נאים, מכל מקום אין זה מסתבר שיהיה אפשר להרוג כאשר אי אפשר למנוע את העבירה רק כי הלכתית זה מוגדר שהאדם עדיין עושה אותה.

ולכן נראה לבאר אחרת את הרשב''א, שכוונתו שבשעת הדלקת האש שהיא עלולה להרוג את העבד חל עליו דין רודף ובשעת ההדלקה מותר להורגו, ולכן כיון שחיוב התשלום נובע מן רגע ההדלקה וברגע ההדלקה חל עליו דין רודף לכן חל עליו פטור תשלומין אף שבפועל הנזק ייעשה רק אחר כך.

ונראה שמכאן משמע כדברי הנתיבות בסימן ג' שבכפייה על מצוות א''צ ב''ד אלא כל אחד יכול, ומה שהקשה הקצות שם מדין כפיית גט כבר ביארו האחרונים שבגט צריך רצון ולכן צריך מצווה לשמוע בקול חכמים כדי שזה יגרום את הרצון ולכן צריך ב''ד ולא אדם פרטי.

אך בכל כפייה א''צ ב''ד כמו שמוכח מדברי רש''י.

ולכן מובן מדוע יש דין קים ליה בדרבה מיניה ברודף, אף שזהו דין שכל כולו נאמר בב''ד, אלא שהמציל את הנרדף הוא עצמו הדיין והוא הבית דין כי כל הצורך בב''ד הוא רק לאחר מעשה.

ולכן גם רודף שהורג בגרמא יש לו דין רודף, כמו שכתב האור שמח, כי באים להציל את הנרדף.

ובפתחי חושן למד מכך שהוא הדין לרודף בשוגג.

והרב שאול ישראלי בעמוד הימני למד מכך שמותר לפגוע בחפים מפשע אגב פעולה שבאה לפגוע במחבלים, כי בפועל אוכלוסייה זו מסייעת בידי רוצחים.

ולפי מה שהתבאר ביסוד גדר דין רודף, נראה לדון באדם שפגע בעבר בקטינים וכיו''ב, וכעת אינו מאיים ואינו מסוכן אך רוצים לפרסם את מעשיו כדי להרתיע.

מצד אחד ההרתעה הזו תמנע מפוגעים בעתיד לפגוע, ומאידך היא פוגעת במשפחתו של הפוגע באופן שאין הצלה ממשית כי הוא כבר לא מאיים.

ולפי האמור נראה שבכהאי גוונא בית דין צריך לשקול כמו שבית דין דנים בשיקול הדעת בשני הצדדים, מה יותר יועיל לחברה, האם ההרתעה או הפגיעה במשפחת הפוגע.

ולפ''ז יש מקום לחדש שגם כאשר באים להציל נפגעים שבזה יש מצווה גמורה להציל בכל זאת לעיתים בשל הצורך הציבורי יכול ב''ד להימנע מלפרסם מיידית את הפוגע אף שפרסום מיידי ללא התראה וזמן לשוב בתשובה יכול בוודאי למנוע פגיעה נוספת ואם כך חובה גמורה על כל אדם לפרסם מיידית כל פוגע שעלול להמשיך לפגוע.

אך לפי האמור כיון שדין רודף הוא פסיקת דין של המציל, אם כן יכול המציל לשקול שפרסום מיידי יפגע בכללות החברה ולכן עדיף יותר לתת לחשוד סיכוי להיטיב את דרכיו.

ונראה שזהו ההסבר היחיד להיתר של פורום כמו פורום תקנה לא לפרסם מיידית שם של פוגע, אלא לנסות לגרום לו להפסיק את מעשיו אף שיש בכך סיכון שבכל זאת יצליח למצוא דרך להמשיך לפגוע, וזאת משום שפורום ציבורי עושה שקלול ציבורי ובשקלול ציבורי לעיתים פרסום מיידי יגרום נזק כבד יותר לכלל החברה ולכן עדיף לפעול בדרך איטית ומתונה וכך נהגו גדולי רבותינו בפרשיות השונות ומעשיהם מוכיחים כאמור.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

היתר מאה רבנים לאישה שאל את הרב - כיפה

שאלה

שלום, הרב. שמעתי ששולי רנד התחתן למרות שאין לו גט, בגלל שהוא קיבל אישור ממאה רבנים. מה הקטע? זה עוקף את היהדות, ולמה אי אפשר לעשות ככה גם לאישה?

תשובה

לשואלת, שלום. יישר כח על השאלה החשובה. ברשותך, איני רוצה לדון לגופו של אדם אלא לגופו של עניין, ולצורך זה נסקור בקצרה את הנדון ההלכתי והשלכותיו. (כמובן, בכל אחד מהסעיפים אפשר להעמיק ולהרחיב במקורות.)

הדין

א. על פי התורה מותר לגבר לשאת יותר מאשה אחת (״פוליגיניה״), אך אסור לאישה להתחתן עם יותר מגבר אחד (״פוליאנדריה״).

ב. מדוע? משום שביהדות יש חשיבות עליונה לנושא הייחוס — יש הכרח לדעת על כל אדם מי אביו ומי אימו. מכיוון שהאישה היא בעלת הרחם ורק היא יכולה ללדת ילדים, נאסר עליה להיות בקשרי משפחה עם כמה גברים, משום שלא ניתן לדעת מי אבי הוולד. לעומת זאת, בקשר של איש עם כמה נשים, ברור לגבי כל ילד מי אביו ומי אימו.

ג. חשיבות הייחוס ביהדות נובעת מהעובדה שהיהדות היא לא רק דת במובן של סדרת מעשים שיש לבצע, אלא משפחה, אומה, עם.

ד. עד כאן הבנו שאיש יכול להינשא לכמה נשים במקביל, מה שאין כן אישה שאסורה על פי התורה להינשא לכמה אנשים. זאת על פי דין תורה, וכך היה נהוג בעם ישראל מאות שנים (אם כי למרבית ההשערות, כבר בתקופת בית שני לא היה הדבר רווח בקרב היהודים בארץ).

ה. לפני כאלף שנים ראו חכמי ישראל שתופעות של פוליגיניה גוררות עוולות חברתיות, כגון הזנחה כלכלית של חלק מהנשים, העדפה, קנאה, עגינות ועוד. לאור זאת, תיקן רבנו גרשום מאור הגולה — ממנהיגיה הבולטים של היהדות באירופה באותה תקופה — שתי תקנות אלו: 1. איסור נשיאת יותר מאישה אחת. 2. איסור על גירוש אישה בעל כורחה. תקנות רבנו גרשום התקבלו בתפוצות ישראל (לא בכולן), וכלשונו של הרא״ש, תקנות ״רבנו גרשום מאור הגולה נחשבות כמו שניתנו מסיני״.

ו. ההגיון בשתי התקנות הוא שאם יחסי בני הזוג על שרטון, הפתרון היחיד כדי להמשיך בחיי משפחה חדשים הוא להתגרש בהסכמה. וכך הוא הדין עד היום הזה.

ז. על אף כל האמור, העובדה שעל פי הדין המקורי מותר לאדם לשאת שתי נשים, והאיסור נובע מתקנה חברתית-כלכלית, משמשת כפתח לפתרון אם נעשה עוול במציאות. לדוגמא, גבר שאישתו נשתטה או נעדרה לזמן ממושך, יכול לקבל היתר ממאה רבנים בקהילות שונות לשאת אישה ״נוספת״ באופן מיוחד, על פי שיקול דעתם.

ח. בטעם העניין להצריך דווקא מאה רבנים, כתב הב״ח: ״כדי שלא יהא דבר קל בעיני הדורות הבאים לישא אשה על אשתו״. ועוד, שאם יש הסכמה רחבה, אפשר להתיר את תקנת רבנו גרשום כדי שלא יעשה עוול. ואפשר שההחרגה של מאה רבנים הייתה כתובה כבר בתקנה עצמה (מרדכי).

ט. אין אפשרות להתיר לאישה להינשא לגבר נוסף, מפני שהאיסור הוא מן התורה ונוגע ליסודות היהדות, שלא כמו תקנת רבנו גרשום.

י. לעיתים נדירות, האיסור להינשא לכמה גברים פוגש במציאות קשה וכואבת, כגון במקרים של עגינות, והב״ח חכמי ישראל עושים כל שביכולתם להתיר את הנשים במסגרת ההלכה. אך צריך לזכור שבמערכת מורכבת, הכללים שומרים על רוב המקרים ורוב האנשים, ולפעמים נפגעים מזה בשוליים. ולא יעלה על הדעת לשבור את הכללים החשובים והיסודיים בשם כך.

הרב חנן שוקרון 04/01/22 00: 10, ב׳ בשבט התשפ״ב

אנו מאמינים בתורתנו שהיא תורת חיים, ומדריכה אותנו יחד עם חכמינו לחיים טובים, מתוקנים ומלאי רוחניות ומוסר.

שנשמע בשורות טובות. אמן.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

לעולם יהא אדם רך כקנה!

שאולי הרב ע״ש מדרש בית בס״ד

כקנה רך אדם יהא! לעולם

1) לה יז- פסוק ט פרק וארא פרשת שמות

דֶ֣ם א עַל־ה מִצְרָ֑יִם ל־אֶֶ֣רֶץ בְכ רָ֖ד ב וִיהִִ֥י מַַ֔יִם עַל־הַש ָֽדְךָ֙ אֶת־י נְטֵ֤ה אֶל־מֹשֶֶׁ֗ה יְֹקוָֹ֜ק וַיֹֹּ֨אמֶר (כב) יִם מִצְר בְאִֶ֥רֶץ דֶָ֖ה הַש ל־עִ֥שֶב כ וְעַַ֛ל מֶׁ֗ה: וְעַל־הַבְה יְֹקוַֹ֛ק וַיַמְטֵ֧ר ה אָ֑רְצ ש א וַתִִ֥הֲלְַך רַ֔ד וב תֵַ֤ןֹקֹֹלתָ֙ נ יֹקוֶֹׁ֗ק וַ מַיִם֒ עַל־הַש הוּ֘ אֶת־מַט מֹשֶֶ֣ה וַיֹּ֨ט (כג) ָ֖

יִם מִצְר עַל־אִֶ֥רֶץ רָ֖ד: ב רַַ֔יִם מִצ ל־אֶֶ֣רֶץ בְכ מֹֹּ֨הוָ֙ כ יֵ֤ה א־ה לֹ אֲֲ֠שֶר מְאַֹ֔ד בֶ֣ד כ רָ֑ד הַב בְתֶ֣וְך מִתְלַקַָ֖חַת וְאֵ֕ש רַ֔ד ב וַיְהִֶ֣י ְ(כד)

וי לְג יְתִ֥ה ה אָ֖ז: מ

דֶה הַש ל־עֵ֤שֶב כ וְאֹּ֨ת מָ֑ה וְעַד־בְה דָ֖ם א מ דֶַ֔ה בַש ל־אֲשֶֶ֣ר כ אֵ֚ת מִצְרֶַׁ֗יִם ל־אֶֶ֣רֶץ רָ֜דָ֙בְכ הַב וַיְַֹּ֨ך (כה) ר שִב דֶָ֖ה הַש ל־עִ֥ץ וְאֶת־כ רַ֔ד הַב: הִכֶ֣ה ד ר ב יָ֖ה ה לִֹ֥א אָ֑ל יִשְר בְנֶ֣י אֲשֶר־שָ֖ם גַֹ֔שֶן בְאֶֶ֣רֶץ רֵַֹ֚ק: (כו)

י וַאֲנ הַצַדִַ֔יֹק יְֹקוֹקָ֙ הַפָ֑עַם טֶ֣אתִי ח הֶָ֖ם אֲל וַיִֹ֥אמֶר לְאַהֲרַֹ֔ן ו לְמֹשֶֶ֣ה אָ֙ וַיִֹקְר פַרְעֶֹׁ֗ה וִִ֥יִשְלֶַ֣ח ַ(כז) ים עִ רְש ה: וְעַמִָ֖י וְלִֹ֥א אֶתְכֶַ֔ם וַאֲשַלְחֶ֣ה רָ֑ד וב אֱֹלהִָ֖ים הְיַֹ֛תֹקֹֹלִ֥ת מִ וְרֵַ֕ב אֶל־יְֹקוַֹ֔ק הַעְתִָ֙ירוָ֙ (כח) ד לַעֲמֹ: תֹסִפָ֖ון ד ר וְהַב לֶׁ֗ון יֶחְד הַקֹלֶ֣ות אֶל־יְֹקוָֹ֑ק אֶת־כַפַָ֖י אֶפְרִֹ֥ש עִַ֔יר אֶת־ה אתִיָ֙ כְצ מֹשֶַ֔ה יוָ֙ ל א וַיֵֹ֤אמֶר ָ֙(כט)

רֶץ א ה לַיֹקוָֹ֖ק כִִ֥י דַַ֔ע ת לְמֶַ֣עַן הְיֶה־עַ֔וד יִ: לֶֹ֣א

ים אֱֹלהִ יְֹקוִֹ֥ק מִפְנָ֖י ירְאַ֔ון תִ כִֵ֚י: טֶֶ֣רֶם דֵַ֕עְתִי י דֶָ֑יך וַעֲב וְאַתָ֖ה (ל) ל גִבְעֹ וְהַפִשְתָ֖ה בִַ֔יב א הָ֙ הַשְעֹר כִֵ֤י ה נֻכָ֑ת וְהַשְעֹרָ֖ה וְהַפִשְתִ֥ה: (לא)

ה נ ה אֲפִיֹלָ֖ת כִִ֥י נֻכָ֑ו לֶֹ֣א וְהַכֻסֶָ֖מֶת וְהַחִטִ֥ה: (לב)

טָ֖ר ומ רַ֔ד וְהַב הַקֹלותָ֙ וַָֽיַחְדְלֵ֤ו אֶל־יְֹקוָֹ֑ק כַפָ֖יו וַיִפְרִֹ֥ש עִַ֔יר אֶת־ה הָ֙ פַרְע עִֵ֤ם מ מֹשֶָ֜ה צֹּ֨א וַי ֹ(לג)

ה רְצ א: לֹא־נִתְִַ֥ך ד: יו וַעֲב הִ֥וא לִבָ֖ו וַיַכְבִ֥ד לַחֲטָֹ֑א וַיֶֹ֣סֶף וְהַקֹֹלָ֖ת רַ֛ד וְהַב טֵ֧ר הַמ דַֹּ֨ל י־ח כִ פַרְעֶֹׁ֗ה וַיֶַָֽ֣רְא (לד)

(ל פ ה: בְיַד־מֹשֶ יְֹקוָֹ֖ק דִבִֶ֥ר כַאֲשֶַ֛ר אָ֑ל יִשְר אֶת־בְנֶ֣י שִלַָ֖ח וְלִֹ֥א פַרְעַֹ֔ה לֶ֣ב וַָֽיֶחֱזַֹקָ֙ ה)

2 ) רש״י

- הברד בתוך מתלקחת (כד) בתוך נס ולעשות הוא, מים והברד מעורבין, והברד האש, נס

ביניהם שלום עשו: רצוןֹקונם

תיראון- טרם (ל) לשון ואינו הוא, לא עדיין שבמֹקרא טרם כל וכן תיראון. לא עדין צמח לא עד יצמח, טרם ה) ב (שם שכיבו לא עד ישכבו, טרם ד) יט (בראשית כמו, ֹקודם,

הוא כן זה אף בקלקולכם: תעמדו הרוחה ומשתהיה יראים אינכם עדיין כי ידעתי

כג ב (מלכים לשון נשברה - נכתה והשערה והפשתה (לא) ז טז (ישעיהו נכה, פרעה )כט) לפרש ה״א במֹקום נו״ן שאין הכאה, לשון לפרשו יתכן ולא נכו. לא לב) (פסוֹק וכן נכאים, כא לג (איוב מגזרת הוא והרי בתיבה שורש הנו״ן אלא הכו, כמו נכו הוכתה, כמו )נכתה

עצמותיו: ושפו - אביב השערה כי ביכרה כבר כבר גדלה הפשתה כן. ו ונפלו ונשתברו בֹקשיה ועומדת

בגבעוליה: לעמוד והוֹקשה

- אביב השעורה הנחל באבי יא) ו השירים (שיר לשון באביה, : עמדה

פי על ואף. בפניֹקשה לעמוד ויכולות רכות היו, ועדיין מאוחרות הנה- אפילת כי (לב) בעשבים מֹקרא של פשוטו לפרש יש הברד הכה השדה עשב כל ואת כה) (פסוֹק שנאמר

בברד ללֹקות הראויים בֹקלחם. ם העומדי תנחומא רבי ובמדרש על שנחלֹקו מרבותינו יש

אפילות כי ודרשו זאת פלאות פלאי לֹקו שלא להם, : נעשו

3 טז סימן וארא פרשת (ורשא) תנחומא )מדרש שנאמר ושורפו האש לוֹקחתו הברד שהכהו לאחר מתלֹקחת מתלֹקחת, ואש ברד ויהי

נכו לא והכוסמת והחטה, ר שלום בר יהודה ורבי פנחס רבי אמר פנחס בי אפילות מהו

בהם הוא ברוך הֹקדוש עשה, פלאים אמר יהודה ורבי היו, לֹקישות פנחס רבי א״ל והרי

עשה פלאים אלא נוכו לא שהיוֹקטנות על אומר ואת הברד הכה השדה עשב כל את כתיב

בה. ן הוא ברוך הֹקדוש

4 לב פסוק ט פרק וארא פרשת שמות עזרא )אבן ממנו וֹקרוב תאר. אפילות, (לב) ואפל תחת עוד שהיו והטעם כ). ה, (עמוס לו נוגה ואין

נראו. ולא הארץ

5 ) יז טז- סימן וארא פרשת (ורשא) תנחומא מדרש וגו והֹקולות והברד המטר חדל כי פרעה וירא כא] [י, '(יז) הרשעים הן כך שהן זמן כל

בצרה-, נבוכדנצר לקלקולם חוזרין עוברת- משהצרה עצמן, מכניעין כען אמר בצרה כשהיה להשפלה יכיל בגוה מהלכין ודי דין וארחתיה מעבדוהיֹקשוט כל די שמיא למלך ומהדר ומרומם משבח נבוכדנצר אנא

ד,)(דניאל נחמן בר שמואל רבי בשם חלבו רבי בשם ברכיה א״ר והמחשבותֹקלס הלבבות את דן שהֹקב״ה אלולי

זה בפסוֹק נבוכדנצר (תהלים ה' את ירושלים שבחי אמר דוד משבח, אמר נבוכדנצר תהלים, בספר דוד שֹקלס כשם הוד אמר דוד מהדר אמר נבוכדנצר ל), /תהלים/ (שם דליתני כי ה' ארוממך אמר דוד מרומם, אמר נבוכדנצר ֹקמז),

/תהלים/ֹקד (שם לבשת,)והדר מתגאה התחיל בגדולה עצמו שראה וכיון בבל היא דא הלא ואמר מלכא ענה שנאמר מתגאה את עוד רשע הוא ברוך הֹקדוש א״ל ד), (דניאל הדרי וליֹקר חסני בתֹקוף מלכי לבית בניתה אנא די רבתא

, מנך עדת מלכותא מלכא נבוכדנצר אמרין לך נפל שמיא מן מלכאֹקל בפום מלתא עוד שנאמר זמן כל הוי

עצמן, מכניעין בצרה- שהרשעים ל חוזרין הצרה- עברה, וכן קלקולן כי פרעה וירא

- והֹקולות והברד המטר חדל אבל לחטוא מוסיפין הנכרים לחטוא, , ויוסף ישראל תם

ציון- בת עונך אמן ד) (איכה וגו' אדום בת עונך פֹקד להגלותך יוסיף. לא

6 ) לה לא- פסוק ט פרק וארא פרשת שמות ספורנו

נכתה והשעורה והפשתה. (לא) במצרים רב הזֹק וזה נכתה, והשעורה שהפשתה פי על, אף

ט יט, (ישעיהו פשתים עובדי כל ובושו:)כאמרו

והכסמת והחטה. (לב) ועבדיו פרעה של רשעם רב מה וראה בא פי על אף כי שהחטה היה אחר באופן כי בתפלתו, הרע כל חדל כי פרעה וראה התפלל, ומשה נכו, לא והכסמת

ועבדיו: הוא במזיד לבו והכביד לחטוא פרעה הוסיף מֹקום, מכל הפלטה יתר גם כלה

7 לא פסוק ט פרק וארא פרשת שמות החיים )אור וגו והפשתה.'(לא) לדעת צריך שהבטיח משה של תפלתו ענין גמר זהֹקודם ענין סדר למה וגו והתפלל פרעה מאת ויצא כן משה עשה כי אומר לגמור לו היה וגו' העיר את 'כצאתי

הברד עשה אשר את יודיענו כך. ואחר

תיראון טרם לאומרו זה ענין להסמיך שיתכוון ואולי סיבבה אשר הסיבה לרמוז ה' את

וגו והפשתה ואמר לבם לחזֹק 'אותם וז״ל תנחומא במדרש ז״ל ואמרו אפילות- כי פלאי

ע״כ לֹקו שלא להם נעשו, פלאות והנה בחטה הברד מכת שלטה לא כי פרעה כראות הפליא ה' כי יתלה לא הוא להם נעשו פלאות פלאי כאומרם הטבע כפי שלא וכוסמת

כי יתלה אלא שליטה ואין השיתוף ח״ו יגיד וזה הווה בכל ישראל אלהי שליטת אין

משה אמר, ולזה לבו להכביד מקום לו היה וזה בכל תיראון טרם כי, ידעתי וטעמו כי

נכו לא וגו' והחטה וגו' הפשתה דבר כאשר פרעה לב לחזק זה פלא ה' ועשה אחזֹק ואני

:'וגו

8 )ת ע״א כ דף תענית מסכת בבלי למוד רב אמר יהודה רב במים: אמר הֹקנה ינוד כאשר ישראל את ה', והכה רבי דאמר. לברכה

יונתן רבי אמר נחמני בר: שמואל דכתיב" מאי נשיֹקות ונעתרות אוהב פצעי נאמנים

- שונא" הרשע בלעם שברכן מברכה יותר ישראל את השילוני אחיה שֹקילל; טובהֹקללה

הֹקנה" ינוד כאשר ישראל את ה' שראל״והכה לי להם אמר בֹקנה, השילוניֹקללן אחיה, שבעולם הרוחות כל ואפילו מרובין, ושרשיו מחליף וגזעו מים במֹקום עומד זה מהֹקנה

בו- ונושבות באות הרוחות- דממו עמהן. ובא הולך אלא ממֹקומו, אותו מזיזות אין

מים)" (עלי שנאמר״כארזים בארז, בירכן הרשע בלעם אבל במֹקומו הֹקנה. עמד מה, הרוחות כל אפילו מרובין, שרשיו ואין מחליף, גזעו ואין מים, במֹקום עומד אינו זה ארז

דרומית- רוח בו שנשבה כיון ממֹקומו, אותו מזיזות אין בו נושבות שבעולם עוֹקרתו

פניו על. והופכתו אלא עוד ולא תורה ספר בו לכתוב הימנוֹקולמוס ליטול שזכהֹקנה

וכתובים. נביאים

ש״י ר - בארז בירכן כד (במדבר מים עלי.)כארזים

- כו מים במֹקום עומד אינו זה 'ארז מים- עלי כארזים בֹקרא דכתיב גב על ואף בלעם לאו ההוא כנחלים אמר דבלעם כולהו, וכן מים, עלי השיבו והמלאך כארזים אמר דבלעם ליה, ֹקאמר

מתייבשין- דזימנין אלהיך ה' ויהפוך דכתיב והיינו לעולם, יבישין דאין נטיו, המלאך ליה וֹקאמר מלאך ידי על שהושיבו מלאך, ידי על לברכה הֹקללה את. לך

- הרוחות כל ואפילו. שאינןֹקשות

- דרומית רוח שמעמידה- נץ בן אילמלא ב): כה, בתרא (בבא כדאמרינן שהיאֹקשה, כל אין

יפרש נץ יאבר המבינתך שנאמר מפניה, לעמוד יכולה בריה לתימן. כנפיו

9 א עמוד קו דף סנהדרין מסכת אגדות חידושי )מהרש״א ר״ל כו'. שזכהֹקנה הֹקנה גם לפעמים אם אף בתלוש אף אחר במֹקום זוכה הוא ממֹקומו נעֹקר

כו ממנוֹקולמוס 'ליטול בגלות, תורה ללמוד זוכין ממֹקומם שנעֹקרו בגלותן אף ישראל כך

המתֹקיים, לדבר עומד אינו כשנעֹקר בלעם בו שברכן הארז משא״כ ולכליון לשריפה: רֹק

10 - יעקב )עיון ריישר- יעקב הרב יעקב העין על פירוש כ דף )(תענית

זה מהֹקנה מים במֹקום עומד כלומר במֹקום שעומד אף רב לזמן וֹקיום עמידה לו שיש

מים- נרֹקב. אינו ישראל כך אפילו מים, שנֹקראים העולם אומות אצל בגלות שהם אף

האהבה- את לכבות יוכלו לא רבים "מים "הכי על במדרש כדאיתא ישראל. את שאהב

מאסתים לא אויביהם בארץ בהיותם זאת גם רבים…ואף "מים."…פסוֹק בלעם אבל

. ים המ ע״י שנרֹקב לפי במים, רבים ימים וֹקיום עמידה לו שאין בארז, ברכם

11 ) כ– (תענית יהוידע )בן חיים יוסף הרב

לעיל, שאמרו מה פי על הוא ולארז, לֹקנה שעשה וֹקשות רכות של הדמיון לי ונראה

ובא הולך אלא ממֹקומו אותו מזיזות אין בו נושבות שבעולם הרוחות כל לו אפ י דהֹקנה הטבע נח שיהיה טוב האדם וכן במֹקומו. הֹקנה עמד הרוחות ודממו עמהן מעורבת ודעתו

במֹקומו לעמוד סופו וזה דעתו, לפי אדם כל עם שילך הבריות עם )(בנחת דעתם שהכל

ממנו, נוחה לו אויב. ואין

שאפ הואֹקשה הארז אך י ובא, הולך אינו נושבות הרוחות כל לו רוח תבא אם זה כל ועם

בדעת תֹקיף שהוא האדם וכן פניו. על והופכתו עוֹקרתו ביותר שחזֹקה דרומית, ו ולא

כל, מפני ישוב להלחם יכול שאינו ממנו שהואֹקשה כנגדו אדם לפעמים יזדמן זה כל עם

עמו- העולם מן עוֹקרו. אלא

12 )ת וע״ב ע״א כ דף תענית מסכת בבלי למוד

. כארז קשה יהא ואל כקנה רך אדם יהא לעולם רבנן: תנו

שבא מעשה שמעון ברבי אלעזר רבי שפת על ומטייל חמור על רכוב והיה רבו, מבית גדור ממגדל

הרבה תורה שלמד מפני עליו גסה דעתו והיתה גדולה, שמחה ושמח. נהר,

( ביותר מכוער שהיה אחד אדם לו נזדמן נתכוון והוא לטוב, זכור אליהו בהן: שכתוב ספרים יש

בדבר ירגיל שלא להוכיחו ב וכן רש״י. , תוספות ביותר– מכוער שהוא אחד אדם לו נזדמן ד״ה

בדבר.)" ירגיל שלא כדי נתכוין ולטוב אליהו היינו אדם דאותו מפרש ארץ דרך "במסכת

לו לו: אמר החזיר ולא רבי! עליך שלום. : לו אמר בני כל שמא האיש! אותו מכוער כמה ריֹקה,

שעשאני לאומן ואמור לך אלא יודע, איני לו כמותך: אמר מכוערין? עירך זה כלי מכוער כמה

. שעשית כיון לו לפניו: ואמר ונשתטח החמור מן ירד שחטא בעצמו, שידע לי- מחול לך, ! נעניתי

לו: אמר היה שעשית. זה כלי מכוער כמה לו ואמור שעשאני לאומן שתלך עד לך מוחל איני

רבי רבי, יך על שלום לו אומרים והיו לֹקראתו, עירו בני לעירו: יצאו שהגיע עד אחריו. מטייל

מורי! מורי

( רבי- דהיינו: רבי- בנגלה, מורי- בנסתר. יהוידע). , בן ארץ בדרך מורי- במדות,

להם: אמר רבי- רבי אתםֹקורין? למי לו: אמרו להם אחריך: אמר שמטייל. לזה רבי- זה אם

בישראל- כמותו ירבו. אל לו: אמרו מה-? מפני להם: אמר ( לי עשה וכך. כך וכך "כך אמר לא, פניו שהלבין דמים, שפיכות של מעשה עשה אלה בדיבורים כי לי". "עשה אלא לי", אמר בן

יהוידע) לו: אמרו להם הוא: אמר בתורה גדול שאדם לו, מחול כן, פי על. אף הריני בשבילכם

לעולם ודרש שמעון רבי בן אלעזר רבי נכנס כן: מיד לעשות רגיל יהא שלא ובלבד לו. . מוחל יהא תורה ספר בו לכתוב קולמוס הימנה ליטול קנה זכה ולפיכך כארז, קשה יהא ואל כקנה רך אדם

ומזוזות. תפילין

13 ב עמוד כ דף תענית מסכת יעבץ )הגהות לו החזיר ולא רבי עליך שלום. א״ל נ״ב ביותר מכוער שהיה מאחר כי לזכות לדונו יש

שלום לו לתת ואסור הוא שד דלמא חייש כדאי תא ע דף"' ג דמגילה פ״ֹק [ – א "' ויהי

לנגדו. . וישתחו' עמד איש והנה וירא עיניו וישא ביריחו יהושע בהיות הכי עביד והיכי? . שד שמא חיישינן בלילה, לחבירו שלום שיתן לאדם אסור לוי: בן יהושע רבי והאמר

ה- צבא שר אני כי ליה דאמר התם שאני.'הוא! שם מפֹקי לא ד גמירי משֹקרי-? ודלמא

. לבטלה"] שמים שם לא ב] י [שבת דאֹקריֹקב״ה גב על אף האיש אותו )(שאמר ושלום לבטלה" ש״ש מפֹקי דלא במגילה״גמירי מש״ש כאן שייך לא [לכן מֹקרי שמים: ]

14, ויטרי במחזור (וכן א הלכה ב פרק עזאי בן פרקי ארץ דרך )מסכת פ״ג )תקל״א,

אבינו! אברהם של בניו מכוערין כמה מעשיך! מכוערין כמה ריֹקה! לו, אמר

15 ) כ– (תענית יהוידע )בן חיים יוסף הרב

י בְנ ל כ א שֶמ אִיש, ה אותו ר מְכֹע ה כַמ ה, יֹק ר לו: מַר "א כְמותְך". רִין מְכֹע? עִירְך

ודאי נראה על אלא צורתו על אלעזר רבי כונת דאין, שלו ארץ ודרך הנהגתו לו שנראה מפני

לגדול, שלום הֹקטן יתן שלא נוהגין מֹקום ובאותו פחות, אדם שהוא את מבזה זה הרי יתן ואם

הגדול. ארץ דרך משורת שיצא לגאה אותו ודן הֹקפיד שלום לו ליתן שהֹקדים שראה כיון ולכך

לו״רֵיקָה" לומר הֹקדים לכך ר מְכֹע לו שיאמר מה שיובן כדי אלא הצורה על אומר אינו על

ב - רִין" מְכֹע עִירו י בְנ ל כ א "שֶמ שלו. והנהגה ההשכלה דעת שלום הֹקטנים שנותנים כמוהו

. לגדולים זה. בדבר אלעזר רבי שגה זה כל עם אך דבריו ולכן ביותר מכוער היה אדם שאותו מפני יען

חס ביצירה מזלזל נראה וגם גדול ביוש לו נעשה ובזה צורתו על דֹקאי מובנים ושלום כאשר ולכך

בכבודו זלזל אלא עוד ולא מחילה בקש ותכף בשגגתו אלעזר רבי הרגיש לאומן, אמור לו השיב

ביותר תכף וגם עירו אנשי בפני עצמו לכבוד חש ולא לעירו שהגיע עד ממנו לבֹקש אחריו שטייל

גגה שבש פי על אף היה חסיד כמה ראה לרגליו. מהנופל יותרֹקשה דבר שהוא לפניו נשתטח

יו- נ לְפ נִשְתַטַח לי ונראה. דבר שביזה. . האיברים כל כנגד הכנעה. להראות

" שִית" שֶע זֶה כְלִי ר מְכֹע ה כַמ לו, וֶאֱמֹר אַנִי, שֶעֲש ן אֻמ ל לְך שֶת עַד לְך, ל מוח ינִי א.

למה ֹקשה שעשאני לאמן שתאמר 'עד לומר די 'האריך, ולמה שתלך 'עד לומר?'הוצרך

מעשה דרך על בס״ד לי ונראה מכוער באדם מתלוצץ ביותר נאה שהיה באחד חסיד אותו לו אמר

הצורה של הנוי ישאר לא בֹקבר כי עמו שוה תהיה בקבר והלא שלך בצורה עליו תתגאה! למה

ממנו- תמותֹקודם אתה ואם שבֹקבר מגופך נאה צורתו בחיים הוא! נמצא מוסר יש הא רמז וכן

אלו בדבריו כלומר שעשאני' אומן אצל שתלך 'עד שאמר העולם מן נפטר כשתהיה בדרך (ותלך

האלקים אל תשוב ש״הרוח הארץ )כל נתנה ")(אשר שם ואין בקבר הוא הגוף זמן אותו שאז

שוים הגופים כל אלא מכוערת ולצורה נאה לצורה היכר שעשאני לאומן תאמר זמן אותו אז

.'וכו

16 ב עמוד כה דף תענית מסכת בבלי )תלמוד אליעזר ברבי מעשה שוב ירד נענה ולא ברכות וארבע עשרים ואמר התיבה לפני. שירד

רחם למענך מלכנו אבינו אתה. אלא מלך לנו אין מלכנו אבינו ואמר אחריו, עֹקיבא: רבי אלא מזה, ול גד שזה מפני לא ואמרה בתֹקול רבנן: יצתה מרנני הוו גשמים. וירדו. עלינו, מדותיו על מעביר אינו וזה מידותיו, על מעביר. שזה

17 ד הלכה ג פרק תענית מסכת ירושלמי )תלמוד לעזר רבי מיטרא איתנחת ולא תעניתא עבד עֹקיבה ר' עבד עאל מיטרא ונחת. תענית

ואמרֹקו דומה הדבר למה משל לכם אמשול מיהון ואחת חצופה אחת בנות שתי לו שהיו למלך

כשירה אימת עלתֹקומיי- חצופתא ההיא בעייא דהות בעייא דהיא מה לה יבון אמר הוה

לה ותיזיל ואימת עלתֹקומוי- כשירה ההיא דהות מישמוע מתחמד רוחיה מאריך הוה

. שועתה ואית כן מימר שרי אלא ר״א בי שמים שם לחלל. שלא

העדה קרבן

ר' ב״ר דוד בעיר ן דיי פרנֹקל, הירש נפתלי

ברלין של. רבה ו דסאו, העדה- ''ֹקרבן ל נחלֹק הפירוש רש״י, כעין

- הֹקרבן ו''שיירי תוספות. כעין

משה פני

'ר, מרגלית שמעון ב״ר משה ֹקיידן

שב ליטא. של רבו שהיה מסורת ֹקיימת

משה פירושו''פני בילדותו. הגר״א (מעין

, שבצידו רש״י )פירוש ארוכות הערות

בשם הפנים 'מרא׳ה על התוספות (כמו

.)'הגמ כך הירושלמי את לפרש משתדל

הבבלי על יחלוֹק. שלא

- עאל ר״א לרצות משל לפניהם ודרש ר״ע נכנס

רבו. - לה יבון אמר הוה מה כל לה יתנו אומר הוה

-. ואימת עוד אראנה שלא לה ותלך חפיצה שהיא

וכשהיתה ברוחו מעציר היה לפניו נכנסת הכשירה לשמועֹקולה מתאוה שהיה לפי רצונה מילא ולא

ובתחנונים. בתפילה - וכו שרי ואית 'ופריך לפני כן לומר מותר וכי

. הגון כאינו עצמו להחזיֹק הציבור

- בר״א ש״ש לחלל שלא אלא ומשני ח״ו שיאמרו

נענה. שלא לפי הגון אינו שהוא

ותלך רוצה שהיא כזה לה תנו ת לה. יבון אמר

: מלפני מתחמד שהיה מפני עצמו עוצר רוחיה. מאריך

ודיבורה שועתה: לשמוע כן לומר מותר וכי בתמיה כן. מימור שרי ואית אינו שיאמרו בר״א שמים שם לחלל שלא אלא

להתענות: כדאי

18 ) ד פרק התשובה (שער אלוקים )בית

מבי״ט- ה (הרב יוסף בן משה רבי המהר״י אצל למד צפת ב, ואח״כ שאלוניקי טראני,

הדין בית חבר ידו על הוסמך ואף רב. בי של ביניהם הדעות חילוקי ורבו קארו, יוסף ר'

מר פטירת לאחר הלכה. בענייני בצפת). הקהילה לרב המבי״ט התמנה ן,

עזר אלי רבי שאמר עֹקיבא ורבי אליעזר רבי על כ״ה) (תענית שאמרו מה על לומר ואיפשר מיד וכו' אתה אבינו מלכנו אבינו ואמר אחריו עֹקיבא רבי וירד נענה, ולא רננות כ״ד מזה גדול שזה מפני לא ואמרה בתֹקול יצאת מזה, גדול שזה לומר העם כסבורין, נענה,

מדותיו על מעביר אינו וזה מדותיו על מעביר שזה, אלא הכוונה שתהיה כי ר עֹקיבא בי

מדותיו על מעביר, היה לחטו מוכן טבעו שהיה וע מרחיֹקם, השכל שאין בחטאים א ם-

כל-זאת היה השם לאהבת ו אלו, מדותיו על ומעביר יצרו מכניע אליעזר רבי בטבעו היה

לעבודת מכוונים היו כלם כי מדותיו, על להעביר צריך היה ולא, בוראו לעבודת מוכן שוות ופעולותיהם שניהם מעשי היות עם. בוראו,

19 ב עמוד כה דף תענית (מסכת מ)נוח )חכמת

( הט״ז- במאות בפולין רב היה שמריה ב״ר הנדל מנוח הרב של תלמידם י״ז.

וינה) העיר של רבה הארצות. ארבע ועד חבר והרמ״א, המהרש״ל מעביר אינו וזה מדותיו על מעביר שזה אלא מזה גדול שזה לא ואמרה בתֹקול יצאה גמ'

. ו מדותי על מֹקשה… אלהים בית בספר כי שמעתי. עכ״ל כל אליעזרֹקיים ר' ש וי״ל

משורת לפנים דברים כמה לעשות הורגל עֹקיבא שרבי אלא עֹקיבא רבי כמו כולה התורה נֹקרא ולכך עשה. יתרה לעשותן מ״מ מנהג ולא חובה שאיננו עם הדין מדותיו על העביר

לשון מפעיל ולשון העברה פחותה היא שהמדה כלומר כמודד משל דרך הוא שעשה ממה

והיבש הלח מדת או הארץ מדת על. ומוסיף ואמר כל שזהֹקיים מצד מזה גדול שזה לא

הכל לאֹקיים וזה התורה אלא כו מעביר שזה אלא הכל אחדֹקיים 'כל ר״ל עשה שזה

שנצטווה: ממה יותר

20 הענוה שער צדיקים אורחות )ספר זה ובגלל מידותיו, על מעביר הוא כי הוא, ברוך הֹקדוש לפני מֹקובלת תפילתו העניו ב כה (תענית מלכנו" "אבינו כשאמר עֹקיבא רבי של תפילתו.)נתֹקבלה

21 ) ע״א- מ (דף הכוונות )ספר טרינקו משה ר' תלמידו (סידרו )האריז״ל

ע״ה עקיבא רבי יסדו מלכנו אבינו וכוונת לפני שירד הגדול אליעזר ברבי תעניות בסדר כמ״ש

אבינו ואמר אחריו עֹקיבא רבי ירד נענה ולא רננות כ״ד ואמר גשמים צריכים ישראל והיו תיבה ה מיד ונענה. מלכנו הגדול אליעזר רבי כי והטעם לו היה - ובזכותם בזכותו ובטח אבות זכות לזה

נפשו מגדולת וג״כ הגדול וטובו חסדו מצד לשאול לו היה כי נענה, לא מדותיו על מעביר היה לא

עֹקיבא רבי אבל היה לכלום עצמו מעריך היה ולא אבות זכות לו היה ולא רוח שפל היה ולכן

הגדול. טובו מצד מתחנן

אלו: דברים בג' שכיוון ונעל״ד

א. לו, היה שלא אבות זכות כנגד - לומר אתה" אבינו מלכנו אמר״אבינו אבל זכות לי יש

ב אבינו הוא אתה בוטח. אני ך

ב. שאל שלא מה וכנגד הגדול, אליעזר רבי וטובו חסדו מצד רבי בא עקיבא ואמר" אבינו

ורחמיך. חסדיך ברוב אתה - עלינו" רחם מלכנו אבינו אתה, אלא מלך לנו אין מלכנו

ג. רבי בא מידותיו על מעביר היה ולא נפשו מתגדל הגדול אליעזר רבי שהיה הג' כנגד

ואמר" עֹקיבא עשה מעשים בנו אין כי וענינו חנינו - עמנו" ותלה שלו משפלות וזה ושפלותו מענותנותו מיד נענה ולכן והושיענו הגדול שמך למען ואמר יתברך באל הדבר

אפיים. נפילת אחר לאומרו ישראל לבני חוק קבענו לכן

22 ) מלובלין- הכהן צדוק ר' הש״ס) וסיום בעומר ל״ג צדיק(ויקרא פרי

שבכתב תורה שורש היה ע״ה רבינו. ומשה פה שבעל תורה שורש היה עֹקיבא ורבי

האריז״ל. בכתבי )(כדאיתא

23 ) כח איגרת ישראל אור סלנטר- ישראל ר'

כ״ה דף תענית בגמ' וארבע עשרים ואמר התיבה, לפני שירד אליעזר בר' מעשה שוב כו' ת״ר

וירדו ' כו אתה אלא מלך לנו אין מלכנו אבינו ואמר אחריו עֹקיבא ר' ירד נענה. ולא ברכות על מעביר שזה אלא מזה, גדול שזה מפני לא ואמרה בתֹקול יצתה רבנן. מרנני הוי גשמים.

הגמ עכ״ל מדותיו על מעביר אינו וזה.'מדותיו, של הזאת המדה הלא. מאוד יפלא ולכאורה כח גדול כמה ידוע כי אליעזר. ר' על עֹקיבא ר' מעלת להגדיל תספיֹק בלבד, מדותיו על מעביר

פשעיו כל על לו מעבירין מדותיו על המעביר כל י״ז. דף ר״ה בגמ' חז״ל שאמרו עד. הזאת. המדה אמר ואיך ע״ש. כו' פשע על ועובר עון נושא שנאמר מזה?" גדול שזה מפני "לא הבתֹקול ה

זצוק״ל ישראל קדוש אדמו״ר קדוש מפה ושמענו לישב, שאמר, איתא ל' דף שבת בגמ' הנה כי מעשיות כמה שסיפרו בגמ' וע״ש כו', כשמאי יהאֹקפדן ואל כהלל, ענוותן אדם יהא לעולם ת״ר

ע״ש שמאי של וֹקפדנותו הלל של. מענוותנותו חושבין העולם והנה היתה הלל של מעלתו כי וכמבואר הֹקפדנות. מדת גרוע וכמה הענוה. מדת משובח כמה כידוע שמאי. ממעלת יותר גדולה

בש״ס. בכ״מ וע-כן ל שמאי של ממדרגתו יותר גבוה הלל של מדרגתו ספֹק בלי האמת: בעולם

טעות זהו באמת. אכן לכאורה הנה כי. שמאי של קפדנותו סיבת על ולהשתומם להתפלא יש

מלאכי ל דומים היו הראשונים. דורות גם ומה האחרונים. דורות אף חז״ל. בעלי כל כי ידוע הלא

סיבת נולד מאין ומעתה שבעולם. טובות המדות וכל כולה התורה כל וֹקיימו. ממש השרת מדותיו את לכבוש משמאי יבצר הכי אולם בטבע היהֹקפדן מאשר האם שמאי. של. ֹקפדנותו

ו הענוה? במדת להשתלם לחפצו להטותם

מסיבת היתה זה כי הוא הענין ביאור. אולם כי. ית״ש ה' עבודת בדרכי והלל שמאי מחלוקת או הענוה. במדת להתנהג אם העבודה. בדרכי נחלקו כן התורה. בכל והלל שמאי שנחלקו כמו

סבר היה שמאי הקפדנות במדת להתנהג צריך התורה. לכבוד אדם צריך התורה, דרך עפ״י כי

התורה לכבוד הֹקפדנות במדת. להתנהג ס״ל היה והלל במדת להתנהג אדם צריך לעולם כי

שיטתו עפ״י והתנהג בדעתו. חזיֹק ה אחד וכל הענוה. שמאי אם אמנם שעפ״י כהלל. סבר היה

הת - הענוה במדת להתנהג אדם צריך ורה כהלל עניו היה הוא. גם הלל אם וכן שעפ״י ס״ל היה

הֹקפדנות- במדת להתנהג צריך התורה כי הדבר נהיתה במֹקרה אך כשמאי. היהֹקפדן הוא. גם

להתנהג סבר היה והלל התורה. לכבוד הקפדנות מדת ב להתנהג אדם שצריך ס״ל היה שמאי כנ״ל שיטתו עפ״י התנהג אחד וכל הענוה. : במדת

הצרות מתירין דב״ש להתייבם. מותרת ערוה צרת אם וב״ה. ב״ש פליגי י״ג דף ביבמות והנה נוהגין שהיו והיינו ע״ש. כדבריהם ב״ש עשו כי שמואל אמר שם ובגמ' אוסרין. וב״ה לאחים

הוא ערוה. צרת שמייבם מי ההלכה לפי ולפ״ז כב״ה. הלכה אנןֹקי״ל והנה ערוה. צרת לייבם שעשו עצמם ב״ש בכ״ז כי מאליו. מובן והנה ממזרים. הם ובניו אח. אשת של כרת באיסור פוגע ערוה באיסור כפוגעים נידונים היו ולא כלל. עון שום להם היה לא ערוה צרת וייבמו כדבריהם

הלכה שאמרו עצמם לב״ש שייך היה לא כב״ה. אח״כ חז״ל שפסֹקו ההלכה פסֹק כי בשוגג. ענין שום להם היה שלא בלבד זו לא אמנם כסברתם. לנהוג צריכים היו התורה ועפ״י כמותינו. כי אתם. שכרם הנה עוד ערוה. צרת וייבמו כדבריהן שעשו אותן ספֹק בלי הנה אכן שוגג. מעון

הלכה חז״ל פסֹקו אשר אחרי אכן דעתם. לפי יבום מצות בעד שכר מֹקבלים הם האמת בעולם כריתות חייבי ככל בגיהנם ונדון כרת. חייב ערוה צרת שמייבם מי עתה הנה כב״ה. : בכ״מ

או תורה. ה לכבוד בֹקפדנות להתנהג אם העבודה בדרך והלל. שמאי המחלוֹקת בענין הוא וכן

וכ הענוה. במדת להתנהג אחד ל שהלל כמו בעדֹקפדנותו. שכר מֹקבל שמאי הנה שיטתו. כפי נהג נמצא התורה. עפ״י מֹקום של רצונו עושין היו שניהם כי אחרי ענותנותו. מדת בעד שכר מֹקבל אצל זה תֹקועים המה האמת בעולם ושם שמאי. ממעלת כלל גדולה היה לא הלל של מעלתו כי

כהלל פסקו חז״ל אשר אחרי שיטתו. אכן לפי. הגתו הנ בעד כ״א העליון זיו בנועם ומתענגים. זה

במדת שמתנהג מי עתה הנה כשמאי. קפדן יהא ואל כהלל. ענוותן אדם יהא לעולם ואמרו

מאוד גדול עונו: הקפדנות.

ב שיצתה מה הדבר הוא תֹקול וזה מדותיו. על מעביר שזה אלא מזה. גדול שזה מפני לא ואמרה

מדותיו על מעביר. אינו מאוד יפלא ל. כאורה אשר על מעביר היה לא אליעזר ר' כי באמת זה מה

יובן הנ״ל לפי אולם מדותיו על מעביר ולהיות לחפצו מדותיו להטות ממנו יפלא הכי. מדותיו.

שצריך כשמאי להלכה ס״ל והיה. שמאי מתלמידי היינו שמותי היה ר״א כי ידוע הנה כי. שפיר במדת להתנהג אדם עֹקיבא ר' אולם מדותיו על מעביר היה לא וע״כ התורה. לכבוד. הֹקפדנות

הענוה במדת להתנהג שצריך כהלל ס״ל והיה הלל. מתלמידי. היה מדותיו על מעביר היה. וע״כ

ל באמת כי נמצא כ כי אחרי מר״א. גדול ר״ע היה א אחד ל נראה כאשר שיטתו לפי מתנהג היה

: התורה עפ״י לו

שאמרה מה אמנם על מעביר שזה מפני גשמים. וירדו נענה ור״ע ר״א. נענה לא לכך כי הבתֹקול.

עם הוא ברוך הקדוש הנהגת דרכי ידוע הנה כי הוא הענין מדותיו על מעביר אינו וזה. מדותיו. מדה כנגד מדה עמהם להתנהג. בריותיו. הבריות- על המרחם כל דףֹקנ״א שבת ז״ל וכמאמרם

השמים מן עליו מרחמין - מדותיו על המעביר כל וכן. להתפלל ולזאת פשעיו כל על לו. מעבירין מסוגל צרתם. בעת להם ולענות פשעם על לעבור ית״ש מלפניו רחמים ולבקש הציבור. צרת על

מדה כנגד מדה לרצון תפילתו יתקבל מדותיו. על מעביר בעצמו שהוא מי לזה: כנ״ל

ר 'הנה הגשמים על התפללו כאשר. ולזאת על מעביר להיות הלל ך בדר היה שמדתו עֹקיבא

לע-כן - מדותיו מדה כנגד מדה השמים מן. נענה אליעזר ר' אכן ולא שמאי בדרך היה שמדתו ית״ש ה' רצון עושה שהוא מה זה על גם הרבה שכר יֹקבל כי אמנם אם מדותיו. על מעביר היה

שיטתו. לפי לפ סוף סוף כאשר אולם לע-כן – מדותיו על מעביר היה לא שיטתו י מדה זה אין

הב שאמרה וזה נענה לא ולכך ציבור פשעי על לעבור מדה. כנגד ת-ֹקול מזה גדול שזה מפני. לא

כנ״ל מדה כנגד מדה נענה לכך כו' מדותיו על מעביר שזה: אלא

24 א עמוד קכא דף יבמות מסכת בבלי )תלמוד גמליאל רבן, תניא: אמר שנשברה אחת ספינה וראיתי בספינה מהלך הייתי אחת, פעם ודן וישב בא ביבשה, וכשעליתי עֹקיבא; רבי ומנו? שבה, חכם תלמיד על מצטער והייתי

לו בהלכה: אמרתי. לפני לי העלך: אמר מי? בני, שבא וגל גל וכל לי, נזדמן ספינה של דף

ראשי לו נענעתי עלי רש״י; לו, והלך גבי על )(ועבר חכמים אמרו: מכאן רשעים יבואו אם

רש״י. בהן), יתגרה ולא השעה מפני (ידחה ראשו לו ינענע - אדם על

25 הענוה שער צדיקים אורחות )ספר זכות לכף אדם כל ידין. העניו

החסידים מן אחד שאלו כי: משל, דורך: השיב לבני אדון להיות זוכה היית? במה שכל מפני

ממני טוב יותר החזֹקתי שראיתי. אדם

אמרתי ממני, יותר חכם היה: אם חכמתו רוב מפני ממני יותר אלהים ירא הוא. גם

אמרתי ממני, בחכמה היהֹקטן: ואם מזיד ואני שוגג. הוא

אמרתי ממני, בימים גדול היה: ואם מזכיותי רבות. זכיותיו

אמרתי ממנו, זֹקן הייתי: ואם מעוונותי מועטים. עוונותיו

אמרתי ובימים, בחכמה כמוני היה: ואם העבירות יודע שאני לפי מלבי, יותר לאלהים טוב לבו

הוא שעשה העבירות יודע ואיני. שעשיתי

אמרתי ממני, עשיר היה: ואם ממני יותר צדֹקות עושה. שהוא

ממני טוב וה. וא ממני, יותר רוח ושפל דכא הוא כי אמרתי ממני, דל היה: ואם לפניהם נכנע והייתי אדם בני כל מכבד הייתי הטעמים. ומאלו

רבים עוזריו וגם בכבודו, רוצים שהעולם מחמת נשכחים העניו. מומי אחד על עליו אמרו, משל אמרו יכבה שלא הנר ותיֹקן בעצמו הוא וֹקם הרבה, אנשים בלילה שוכבים שהיו המלכים, . מן

: לו ציויתנו לא? למה ל: הם אמר שבתי: ואמרו ומלך! מלךֹקמתי מן חוץ בה מֹקנאים מעלה כל

. הענוה: ואמרו אחרים בעיני גדול עצמו בעיני נבזה שהוא. מי

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שאלה שבועית בהלכה 5 וארא תשפב

וי פרשת ערש״ק בס״ד תשפ״ב

**שאלה בהלכה שבועית — הרב בנימין טבדי**

**האם מותר לו לקבל מתנה שהביאו לו המנחמים בתוך שבעת ימי האבל**

**שאלת שלום — דין ואיסור**

הגמרא שואלת במועד קטן (טו, א) ונפסק להלכה גם כך, שערכו בשלחן האבל בשלום, וזה לשון יו״ד (שפה, א):

כיצד שלשה ימים — אסור בשאלת שלום. אינו שואל בשלום כל אדם, ואם אחרים לא ידעו שהוא אבל ושאלו בשלומו — לא ישיב להם שלום אלא יודיעם שהוא אבל. מג' עד שבעה — אינו שואל, ואם אחרים לא ידעו שהוא אבל ושאלו בשלומו — משיב להם. משבעה עד ל' — שואל בשלום אחרים שהם שרויים בשלום, ואחרים אינם שואלים בשלומו, וכ״ש למי ששואל בשלומו — הרי הוא כשאר כל אדם. לאחר יום ל' — בד״א בשאר קרובים, אבל על אביו ואמו — שואל בשלום אחרים אחר שבעה, ואחרים אינם שואלים בשלומו עד אחר י״ב חודש.

ר' יעקב מולין — המכונה המהרי״ל — אחד מהראשונים הקדמונים, חידש שבכלל איסור שאלת שלום כלול גם האיסור לתת מתנה. חידוש זה הובא על ידי הרמ״א ונפסק להלכה בהלכות אבלות (יו״ד שפה, ג), וכן על ידי הפוסקים שבאו אחריו. והיינו שלשה זו: כל אימת שיש איסור לשאול בשלום האבל (אבל על יום ל' — ואביו ואמו — אבלים ושאר י״ב חודש) — יש גם לשלוח לו מתנות.

**סוגי המתנות האסורות והמותרות**

למרות שנתינת מתנה לאבל נאסרה, עדיין יש להבדיל בין מתנה לבין מילוי צורך ופריעת חוב. דוגמא קונקרטית לדבר הוא מנהג שחלק מהקהילות נהגו להביא אוכל לבית האבל, וכפי שכתב רבי אהרן הכהן מלוניל:

כתב הרא״ש כתיב ולחם אנשים לא תאכל, מכאן דכולי עלמא מחייבי למיכל לחם אנשים, ואין לו רשות לעקור המנהג כי המנהג טוב ויפה הוא, כי האבל דואג ונאנח על מתו ואינו חושש לאכל ולבשל, וכי רצונו גם למות, על כן צוה לאכול משל אחרים שיביאו לו שכיניו וקרוביו תבשיל מבושל ולחם ויין, והפוחת לא יפחות ממסעודה ראשונה, וטעמא הוא דמסתבר, ועל כן החמירו באכילה ראשונה, דאינו משגיח כלל ביום דיום ראשון אקרי מר. ונבאר ביאור כן דעל נהגו כל שבעת ימים מפני עניי ישראל שאינן יכולין לעשות מלאכה, ולא יתביישו העניים שאף לעשירים עושין ג״כ.

הרי שה צורך של העניים בתמיכה נפשית וטכנית מתיר לשכנים וקרוביו להביא אוכל — לא רק לעניים, גם לעשירים, מנת על אוכל לא על האבל, כמובן שכל ההיתר בזה הוא שלא לבייש את העניים. וקא כן לקהילות שנהגו כן, דווקא הילות שלא נהגו כן — אין אלא רק לעניים, ומכל מקום ובמקום הצורך.

מכלל הדברים למדנו שלא כל מתנה לאבל אסורה, אלא דווקא מתנה שמבטאת חיבה, והיא דומה ל״שאילת שלום". כאן שאין מדובר במתנה שבאה למלא צורך ספציפי לטובת האבל.

כן כתבו הפוסקים גם על ספרים העוסקים בהלכות אבלות — שמותר לתת לאבל מתנה אפי' בתוך שבעה, הואיל ואין הם תשורה מעין ״שאילת שלום״ אלא עזרה ותמיכה בעניינות האבל. כן כתבו הפוסקים אפי' בספר קודש שהאבל זקוק ללמוד ממנו הלכות שאינן קשורות לו, שהרי בזמן השבעה (ואחר השבעה לאבלות) — אסור ללמוד אלא עניינים הקשורים לאבלות, ומותר לתת לו במתנה, שהרי אינו מכוון בעיקר לתת את המתנה אלא לעזור לו למלא את הצורך הדחוף לאבל (עי' ציצית, חלג).

כמובן יש לציין שאם המת אינה אישית לאבל — מותר לתת אותה. הטעם הוא אלא לכלל בני הבית — שדווקא מתנה שהיא כ״שאילת שלום״ אישית — אסורה, אך ברגע שהמתנה היא לכלל בני הבית — אין זה דומה ל״שאילת שלום״ (פני ברוך, טז, יג). הדין לאמירת ״שלום עליכם״ בקידוש לבנה המביאה ״שאילת שלום״ שמותרת, הואיל ואינה מנהג לקירוב דעת אלא קיום ״באופן יותר טכני״.

**האם אסור לאבל לקבל מתנה? **

והנה כל הדיון הנ״ל היה מצד הנותן — אך מה יהיה מצד המקבל? היינו מה הדין אם אדם בתוך ימי השלושים, השבעה, וי״ב חודש — ובחלק מהמקרים — מקבל מתנה מידידו, שלא יודע את ההלכה שלא נותנים מתנות לאבלים.

כמובן השאלה אינה עוסקת במתנות שמותר לתת, וכפי האפשרויות שהצענו לעיל, אלא במתנה שהיא ממש בגדר ״שאילת שלום״ ידידותית וחברית.

ונראה לפשוט את הספק על פי דברי השולחן ערוך לגבי תגובת האבל למי שהוזכרו בתחילת הדברים ששאל בשלומו. השולחן ערוך חילק בין שלושת הימים הראשונים של האבלות — שאז אפי' אם מישהו שאל בשלומו, הוא לא משיב לו, אלא מסביר לו שהוא אבל — ואילו בארבעת הימים הנוספים — מותר לו להשיב לשלומו שששאלו שלא כדין — ״בשלום״ מפני הכבוד.

והואיל ודין מתנה הוא נגזר מדין שאלת שלום — יש לפסוק כן גם לגבי מתנה. והיינו שבשלושת הימים הראשונים — יש להסביר לנותן שהאבל לא יכול לקבל את המתנות, ואילו בארבעת הימים הנוספים — יקבל המתנות.

**הערות מספר על הפסק הנ״ל**

עם זאת, יש להעיר מספר הערות כאן.

א. אם אפשר בנקל לומר לנותן המתנה כך שישים לב לאחד מבני הבית, שהאבל בעצמו לא רוצה לקבל את המתנה — עדיף. שהרי הסיבה שאמרו חכמים שבחלק מימי האבלות האבל משיב ב״שלום״ היא מחמת חשש פגיעה או חוסר נימוס שאי אפשר היה להתחמק ממנו. אך הדברים ניתנים לפתרון באופן שהנותן ישים לב שלא לעשות כך — ובלי כל פגיעה ובלי חריג.

ב. אם יש חשש פגיעה גדול מאד וחלילה מריבה וכד' — גם בתוך שלושת הימים הראשונים — עדיף לקבל את המתנה. הטעם, שרוב-ככל הלכות האבלות הם מדרבנן, וכן כמו לא דברי המהרי״ל עצמם — אפשר לראות בדבריו סוג של הנהגה. על כן — ולא על יסוד דין הגמרא ממש — בצירוף כן. הנתונים הללו עדיף כאן לקבל את המתנה אם אין אפשרות לסרב או להתחמק ללא פגיעה בנותן.

ג. נפסק להלכה שבמקומות שנהגו לשאול בשלום האבל בשבת — ואם הדבר מותר, נהגו — הוא המנהג הפשוט להקל, וכת׳בו הפוסקים (דברי סופרים, לה–לו) שמותר. לאור זה — נתינת מתנה בשבת, שהרי כאמור איסור המתנה תלוי באיסור שאילת שלום, וממילא בהיתר הראשון הותר גם השני. כמו כן גם במקום שלא נהגו לשאול בשבת — אם נתנו לאבל מתנה בשבת — יקבלה בכל מקרה (אפי' בשלושת הימים הראשונים), שהרי כמאור לעיל יש לסרב לקבל מתנה ולהסביר שהדבר אסור מבחינה הלכתית, שהרי אם יסרב בגלל האבלות — הרי זו אבלות בפרהסיה.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

כיום יאיר - חידא לפרשת בא

יאיר כיום

בא לפרשת ״חיד״א

לח בא זוהר ליליא נהיר הוה ותנא דתמוז, דתקופה כיומא הוא, בריך דקודשא דינוי עמא כל וחמא, דכתיב הוא הדא ״יָאִיר כַּיֹום וְלַיְלָה כַחֲשֵׁיכָה כָאֹורָה״ (תהלים קלט יב).

ופירשו המפרשים ז״ל במשז״ל שאותה הלילה שבא הקדוש ברוך הוא פני דוד, הייתה מאירה כשמש בתקופת תמוז. ולכן אמרו ז״ל שאין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו על הרעה, דכתיב ״וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאֹור יֹום וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה״ (בראשית א ה), והיינו דקשיתיה דאיך כתיב ״הַלַּיְלָה הוּא לַה׳״ (שמות יב מב) — ח״ו שמייחד שמו על הרעה? אלא שאותה הלילה הייתה מאירה כשמש, ונאה לכתוב ולומר ״הוּא לַה׳ הַזֶּה הַלַּיְלָה״.

ועפ״ז שמעתי אומרים ומטו בה משם הר׳ מופת הדור [חכם יצחק רפאל בן כמהר״ח אלפאנדארי זלה״ה (השני) אלפנדרי, תורכיה - צפת, אב״ד (1660–1733 טבת), מח״ס ״דרך הקודש״, ״מגיד מראשית״ ו-״אש דת״, רבם של חכם רפאל ישראל קמחי וחכם גדליה חיון] שזהו כונת הכתוב (תהלים עד טז) ״לְָך יֹום אַף לְָך לָיְלָה אַתָּה הֲכִינֹותָ מָאֹור וָשָׁמֶׁשׁ״.

כלומר, ״לְָך יֹום״ — היום מתייחס אליך, כדכתיב ״וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאֹור יֹום״. ״וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה״ — הלילה שהוא חשך, לא מצינו שמתייחס אליך. אבל ״אַף לְָך לָיְלָה״ — מתי? כשלילה אחת יצאת מן הכלל, והיא ליל ט״ו בניסן במצרים. וכי תימא, מה נשתנה הלילה הזו? מה זה שיצאת לזה? לַה׳ הַזֶּה הַלַּיְלָה כמ״ש ״הוּא לַה׳ הַזֶּה הַלַּיְלָה״. ומשו״ה כתיב ״אַתָּה הֲכִינֹותָ מָאֹור וָשָׁמֶׁשׁ״, שיש טעם עיקרי שאותה הלילה הייתה מאירה כשמש, ״הוּא שִׁמֻּרִים לַה׳ הַזֶּה הַלַּיְלָה לַה׳״.

ואשר אחזה אני בנותן טעם מדוע עשה ה׳ ככה ״וַיָּאֶׁר אֶׁת הַלַּיְלָה״ (שמות יד כ) כצאת השמש בגבורתו, הוא בהקדים מה שפירש ר׳ שבעה עמודיה [הרב בצלאל מקוברין, אב״ד סלוצק (1640–1691)]. מאמר הכתוב ״וְיָדַעְתָּ הַיֹּום וַהֲשֵׁבֹתָ אֶׁל לְבָבֶָׁך״ (דברים ד לט), שמהשמש יש להכריע נגד ג׳ סברות האפיקורסים:

א. כי מהשמש ניכר שיש לו מניע, כמו שהאדם יודע שהולך שיש לו מניע, כך ניכר מהשמש שיש לו מניע. וזהו ״וְיָדַעְתָּ הַיֹּום״, וזה נגד כת הארסטו הכופרים בעיקר ״וַהֲשֵׁבֹתָ אֶׁל לְבָבֶָׁך כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל״.

ב. וכנגד הכת האומרת שאינו משגיח בתחתונים — שהשמש הוא להאיר על הארץ, ומכחישם שבראו על הארץ. וזהו ״וְעַל הָאָרֶׁץ מִתָּחַת״, שאתה משגיח על הארץ.

ג. וכנגד האומרים הטוב פועל ואינו פועל הרע — שהשמש מיבש הלח ומתיך הקשה, והן פעולות הפכיות. וכן הוא כביכול שאין רע יורד מלמעלה, אך רע הוא מצד ה׳ מקבלים, שמשתנה כפי המקבלים. וז״ש ״וְאֵׁין עֹוד״ (קהלת ג יד).

ולכן ״וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּירְאוּ מִלְּפָנָיו״ (שם), וליל פסח האיר שמש ממזר״ח בצאת ישראל ממצרים (תהלים קיד א), לעוררן שיהיו לטוטפות ״לַּיְהוּדִים הָיְתָה אֹורָה״ (אסתר ח טז), נדדה חשכה ״לְהָאִיר עַל הָאָרֶׁץ״ (בראשית א טו), ״הַשֶּׁמֶׁשׁ יָצָא עַל הָאָרֶׁץ״ (בראשית יט כג). וזה אפשר רמז אומרם ״פני משה כפני חמה״, שרבינו ע״ה היה מלמד דעת נגד ג׳ דעות נפסדות הנז׳, ולכן נדמה כפני חמה.

ועל דרך זה פירש. ומאז״ל ״מרגלית טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אע״ה, וכל חולה הנפש שהיה קורא בה היה מתרפא ואחרון״, יוכיח דהשמש תלאה בגלגל חמה, כדבריו כל.

ואפשר להרחיב פירוש הכתוב ״לְָך יֹום״ (תהלים עד יב) ועל פי זה והכתובים הנמשכים: ״וֵׁאלֹהִים מַלְכִּי מִקֶּׁדֶׁם״ — נגד הכופרים בעיקר. ״פֹּעֵׁל יְשׁוּעֹות״ — נגד האומרים שהישועה טובה לזה ורעה לזה, א״כ הכל אחד, רק שהענין משתנה מצד המקבלים. ״בְּקֶׁרֶׁב הָאָרֶׁץ״ — נגד האומרים שאינו משגיח בתחתונים. ״אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְָּך יָם״ (שם יג) — והראיה שהם מכות אשר הוכה פרעה והמצריים וקריעת ים סוף. וכבר כתבו שאריסטו היה מודה בחידוש העולם, דאי נמצא היה במצרים, אם כן ודאי אמר ״הָאֱלֹהִים הוּא ה׳ כִּי״ האמת.

ולכן הזכיר נסים אלו דהן ״עדים נאמנים״, ״לְָך יֹום״ — השמש שעשית הוא מגיד האמת. ״אַף לְָך לָיְלָה״ — ליל יציאת מצרים הוא מגדת אמיתת אלהותו. ״אַתָּה הֲכִינֹותָ מָאֹור וָשָׁמֶׁשׁ״ — נותן טעם שניכר לו מניע. ״קַיִץ וָחֹרֶׁף אַתָּה יְצַרְתָּם״ — כי הם הפכיים ומשתנה מצד המקבלים, שאתה משגיח בתחתונים. ״הִצַּבְתָּ כָּל גְּבוּלֹות אָרֶׁץ״ (שם יז). ״זְכָר זֹאת אֹויֵׁב חֵׁרֵׁף ה׳ וְעַם נָבָל נִאֲצוּ שְׁמֶָׁך״ (שם יח) — באמונות רעות.

עינים פתח פסחים קט ב

והיינו דקאמר רב נחמן בר יצחק, שהלילה המשומר ובא מן המזיקין — דכתיב ״לֵׁיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה׳״, קרא ה׳ לילה גבי ״שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵׁי יִשְׂרָאֵׁל״ (שמות יב מב). ומינה שמע שהייתה מאירה כיום, וא״כ אין כאן מזיקין שלא שכיחי אלא בלילה ולא ביום. ואהני עד לדורותם שכל לילי פסחים אין כאן מזיקין, מעין דוגמא לליל פסח מצרים. ויתקרב הענין קצת.

ומ״ב כמ״ש שבליל פסח האיר גדול אור גדלות שני בכל בחינותיו ואיבד ושיבר לכל המזיקין וסט״א, ולכן משומר ובא מן המזיקין בכל ליל התקדש חג הפסח הוא וכן כדרך, שלא דהיה פלא כמ״ש רבינו האר״י זצ״ל.

מדבר קדמות מערכת נ אות כט

והיינו דקאמר מנ״ל קרא ״לֵׁיל שִׁמֻּרִים״, ו נותן טעם לעת״ל שה״ט שבניסן עתידין ליגאל, ומשו״ה הוא זמניה ליגאל, והטעם כתוקף גילוי המאורות הגדולים שהייתה מאירה. אלא ואיך אני אומר לה לילה? ״הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה׳״.

נחל קדומים בא יח

ואפשר במשז״ל (שמות יג ג) ״זָכֹור אֶׁת הַיֹּום הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶׁם מִמִּצְרַיִם״, ומשום הכי שהיום ההוא היה כ-ג׳ ימים ל״ו שעות. ועתה שרבינו משה מדבר יציאת מצרים, שיום זה היה כג׳ ימים שזרח השמש, להעיר ולבטל הג׳ דעות האסורות הנז׳. וגם אל ערב רב כלפי הללו בדבריו שביטולן למצריים, שהיה להרחיקם מג׳ אמונות רעות שהיו לאריסטו. ועצמו וכל רב.

נחל קדומים ואתחנן יא

שמעתי במ״ש (סנהדרין לט): אמר ליה קיסר לרבן גמליאל: כמה שכינתא איכא? שריא, ק

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

פרשת וארא

פרשת וארא

״והפלה ה׳ בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים״

עשר מכות שבהם היכה ה׳ את המצרים מלמדות על עניינן של המכות בכלל ובכל מכה עניינה המיוחד בפרט. באופן יסודי מורכבת כל מכה מ:

- התראה, - המכה, - תגובת פרעה.

נראה שבמכת הדבר ישנו חידוש בתגובת פרעה שאין בשאר המכות. משה מצטווה ע״י ה׳ להוסיף ולאמר לפרעה כך: ״והפלה ה׳ בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים ולא ימות מכל לבנ״י דבר״ — דע שמה שיקרה למצרים לעם ישראל לא יקרה.

פרעה קולט את המסר: הטבע נשלט ע״י הקב״ה, ומה שטבעי שיקרה לאותן הבהמות — החיות מאותו מזון ובאותה סביבה גיאוגרפית ופועלות את אותן פעולות חקלאיות — לא כך תהיה התוצאה. מכל מקנה ישראל לא ימות דבר, כל בהמות שברשות ישראל ירעו ויעשו את תפקידן כהרגלן מקודם, כפי טבען וכפי שברא אותן הבורא.

פרעה מבין שיש כאן מסר של הבדלה בין מקנה ישראל לבין מקנה מצרים. על כן לאחר המכה שולח הוא שליחים לראות האם נכון הדבר, האם כך יהיה בפועל, הייתכן שהטבע נשלט באופן מוחלט ע״י הקב״ה. וכדברי הספורנו: ״אע״פ שהיה זה פלא מבואר [מציאותי שאין להכחישו], בלתי מתייחס בשום פנים זולתי לא-ל יתברך כי אין מי שיוכל להבטיח בחיים זולתו״. אם כן מדוע? מה סוד הדבר?

אפשר שזה החידוש שבמכת הדבר — פרעה מתעניין לדעת בתוצאה, משהו מסקרן אותו. הוא שולח בעצמו לבדוק האם מה שנאמר לו באזהרה זו גם התוצאה בפועל, האם קיים הבדל ביחסו של הקב״ה בין עם ישראל למצרים.

האבן עזרא עונה לתמיהה זו כך: הפסוק שממנו עולה עצמת התמיהה לדעתו הוא: ״והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד״. על כך הוא כותב: ״ואפילו ששלח וראה כי השם אוהב ישראל ובעבורם הכה מקנהו, [חשב] אולי לא עמדה [המכה] הרבה״.

פרעה תמה עד היכן יכולה להגיע אהבת ה׳ את עמו, עד כמה מערכות הטבע משתנות כך באופן גלוי — לאו דווקא ע״י נס גלוי כפי שהיה שבמכת הדם, חשך, ושאר המכות. הרי בסה״כ ״לא מת ממקנה ישראל עד אחד״ ורק מקנה מצרים מתו.

המסר המתבקש ממכה זו ומטרתה — שאהבת הקב״ה לישראל עמו אינה רק מעל הטבע, אינה אלקית בלבד, אלא טבעית, כמי שנותן מתנה למי שהוא אוהב בטבעיות ולא למי שהוא לא אוהב. אמנם מיתת מקנה מצרים היא עונש על אי שליחת עם ישראל ממצרים, אך לא זו מטרת העל המתגלה במכת הדבר. המכות אינם אלא אמצעי להראות ולגלות את אהבת הנצח של ה׳ לעמו: ״ואוהב את יעקב ואת עשיו שנאתי״.

בן ציון עמר

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

אור החיים הקדוש 14- וארא תשפב

עה״ת– הקדוש החיים אור בפירוש שבועי שיעור תשפ״ב וארא פרשת

ממילא לרשעים נגרר והרע הטוב, רק מגיע מהקב״ה

וארא פרשת החיים אור

אלהים וידבר הדרך זה על ירצה עוד משפט אתו דבר פי'

ה ואמר׳אני הנשמעת טענה טענו כי המשפט הוא ומה למה אלי ותאמר ב״מ רעה מדה לי מייחס אתה איך פי'

הרעתה ה והלא׳אני וטוב והרחמים החסד מדת ומדתי

ג" (איכה הנביא אמר שכן וכמו לכל, )'אני לא עליון מפי

הרעות" תצא אם כי הטובות.

שם״והטוב" שאמר ומה אחד טוב פרט בחינת על הוא

כל ביד אלא כן ר דב ה' יגזור לא צדיק אדם להיות שהוא

בטוב לבחור. אדם

לעושי הרע תשלום זכרון ה' שיזכיר פעם שבכל ותמצא

רשע," יצא מרשעים כד״כי (ש״א לומר ידקדק )רשעה וכן

רעתך" ב״תיסרך (ירמי' אומר )'הוא ס״ד (ישעי' ),

"ו עונינו" ביד תמוגנו פשעם". ביד ח״וישלחם (איוב )',

הטוב" יתן פ״ה״ה' (תהלים הטוב כן שאין )מה (שם

לכל". ה' )קמ״ה״טוב

היו אם יודע מי ישראל על צרה שעברה יהיה לו ומעתה

גרם, ועונם כן חייבין או גזירת לתשלום הקודם לצד

וכדומה כראוי האמינו שלא מהם ק, צת לצד או, העינוי

משה עם הלכו ולא לאחוריהם חזרו הזקנים כי רואה והנך עליהם ה' והקפיד פ״ה) (שמו״ר ז״ל כאומרם פרעה לפני דברים מפיו הוציא ואיך זה, דבר להם יצא מהם כי באופן

לומר נכרים הרעתה. למה

בא פרשת החיים אור

בכור. כל ומת ה 'כי להיות וגו' כל והרגתי אמר ולא

פועל הוא ברוך בידו הטוב יצו הרע פעולת אבל

והרגתי אמר לא לזה, יעשו והם דברו עושי למשרתיו

זכרת ה המה ה', ומעשה שליח, ידי על פירוש ומת אלא ישחיתנו המשחית כי גורם וזה הוא זה הבכורות הודעת

אומרו פירוש יתגלה ומזה ומת, והכיתי ידי על שהוא

: שליח

עיניה ביה יהב א) ל״ד (שבת ז״ל אומרם דרך על ירצה עוד אלו דברים והנה עצמות. של גל ונעשה אמרו גם וקטליה, ראיית תהיה איך כי השכל ירחקם ראשונה בהשקפה

יבורך הוא עין טוב כ״ב) (משלי כתיב והלא, לרעה צדיק לרע רי״א) ח״ג (זהר ז״ל יוחאי בן שמעון ר' ציין גם עין

רע חלק הוא כי בעינו. המזיק

לו היה עיניה יהיב אומרם בדקדוק ההשקפה אחר אכן שבעולם רע חלק כל כי להיות אלא בעיניו, בו ראה לומר

שהוא כל המעמיד דבר לו יהיה כי בהכרח שהוא מהחיוני

ואיך לו יש מיתה שם הרע חלק כי הטוב בחינת וילך שיתנועע לומר צריך ואין במציאות ויהיה יחיה

שהוא כל חלק בו שיהיה בהכרח לזה, חיים כבעלי טוב חלק וזה חיים הנקראת. מבחינה

לעתיד כי א) נ״ב (סוכה ז״ל מאמרם להבין תשכיל ובזה

ו לס״מ הוא ברוך הקדוש יביא לבא במעמד חטנו יש

כאן עד וכו'. הצדיקים

שחיטה יוצדק לא כי משמעות להם אין אלו ודברים

יסיר כי הכוונה תהיה שהקדמנו ולמה, למלאך זו הטוב חלק ממנו ובהסרת המחייהו חלק ממנו

שחיטתו: היא

וזה וישאבנו, למינו ישאף מקור כל כי לדעת לך יש עוד

נשמות באמצעות הקדושה ניצוצי בירורי בחינת סוד הוא יכירו קדמונינו העצומים והצדיקים תורתם, ועסק ישראל בחינת שהוא החיוני כח ממנו לברר רשע באדם בהביטם החכמה בעין יביטו אשר הדקה הראיה באמצעות הטוב הקדושה ענף למול כשיתכוין כי ההוא הטוב חלק להוציא לברזל השואבת אבן כמעשה הצדיק נפש בו תעשה

שם שנקבע ממקום שתוציאנו בלע״ז מיט״ע קאל הנקראת בתורת אדם להאמין בעולם נות דמיו עשה וה' בראיה,

. חכם

באומרו אלהים דעת נמצא ומעתה בכור כל ומת כי פירוש כל מעצמו ימות בזה מצרים בתוך עובר שאני באמצעות של גל אותם ועושים ברשעים חכמים של עין כנתינת בכור

החיוניות, מהם יצא כן באמצעות כי עצמות

כל ם ש העברתו באמצעות מהם שיפריד הזה הדבר כן כמו

הדברים. . והבן הבכורות. נשמות

ואלוקים– הוי״ה בזה זה הכלולים ורחמים דין

וארא פרשת החיים אור

וגו. אלהים 'וידבר. . פ״ג ז״ל)(במד״ר אומרם דרך על ירצה עוד

בפסוק בכושרות אסירים מוציא ושירות למצרים בכי

אמר ולזה רחמים, ומדת ין הד מדת מדות ב' והם לישראל אמר המצריים את לדון שהכין מה כנגד הכתוב וידבר

אלהים לישראל להטיב שרצה מה וכנגד הדין, בחי' שהוא

אמר ה. אני אליו 'ויאמר

על לבא המוכנות הגדולות המכות כי לו רמז זה ובכלל וישראל מצרים כל על כלל דרך שיבואו הגם המצריים

המשחית אין כי ידוע ודבר וכם בת המה נתונים נתונים

הכל, ומחבל מבחין דרך יחשיך כי בודאי כי נותנת הדעת החשך בבא ובפרט

ארץ יושבי לכל, כלל

הכין אשר אלהים בשם הרמוזים הדינים ערך כי אמר לזה לערך הרחמים מדת תשמש המצריים את להשקות ה'

ולכל כג אומר)(לקמן הוא וכן. ה אומרו׳אני והוא ישראל, בני

ו אור)(ט היה, ישראל וגו מת לא ישראל.'וממקנה

פל״ג ז״ל)(ב״ר אומרם דרך על ירצה עוד מהפכים הרשעים כי כאן הכתוב שאמר עצמו והוא הדין, למדת הרחמים מדת הוא וזה במצרים, דין לעשות הסכימה הרחמים מדת גם כי

אליו ויאמר לדין כינוי שהוא אלהים וידבר הכתוב שיעור

'אני וגו משם היא זו הדין מדת כי מודיעך הוי״ה שגם

לדין עליהם נתהפכו: הרחמים (שם ז״ל אומרם דרך על ישראל כנגד כן גם ירמוז )עוד רחמים למדת הדין מדת שמהפכים הצדיקים, אשריהם

ויאמר אלהים וידבר אומרו והוא זו הדין מדת פי' וגו'

בשם המתכנת רחמים נעשית רואה שאתה הויה.

פרעה רעת דין גזר נחתם כי בדעתו משה יחליט זה ומ טובת דין גזר ונחתם הרחמים בהסכמת אפי' ידיו תחזקנה ובזה הדין במדת אפי' ישראל בשליחות…

האלהי הוא אומרו׳ה' סוד ה' רמז עוד אומרו והוא, יח )(מ״א

, ה אני וגו' ויאמר אלהים 'וידבר ה יחוד גילוי הוא 'וזה

ביתו: נאמן נביאו עבדו אל סודו ה' גילה אשר

… נודעתי לא ה' ושמי באומרו ירצה עוד הודעת פי' וגו'

וידבר כאומרו לך שנודעתי ה' שמי שהם יחד שמות ב' יחוד

, האלהים הוא ה' יח אומרו)(מ״א סוד והוא, ה אני 'אלהים להם נודעתי, לא אחד ושמו אחד ה' יד אומרו)(זכרי' סוד והוא אלהים שהם ה', שמי, יחד, שמות ב' סוד פי' להאבות

לא משפט יעשו ורחמים רחמים יעשה שהדין הוי״ה והב. ן נודעתי

בראשית פרשת החיים אור

הכתוב שאמר מה דרך על תתפרש עוד י) והכוונה, האלהים הוא ה' י)ח א' (מלכים שמותיו וכל הוא, רחמים כן פי על אף הדין אל יתייחס אלהים ששם שהגם היא

מעשה דלצד אלא ולהתחסד להטיב יחד יכוונו לטובה הוא ברוך דוש הק של ליסר. שראוי למי ליסר הדין יצא האחרונים אומרו והוא להטיב, מדתו אלקים שם גם זה וזולת אלהים ברא בראשית שם כי לך ואין וארץ שמים לשוכני ולהטיב ולרחם לחון עולם וברא הטיב אלהים

כח כז הכתוב)(בראשית שאמר והוא מזה, גדולים רחמים שגם הרי האלהים לך ויתן לעשות יסובבו רשעה שעושי אלא חנם מתנת בתורת לטובים יטיב אלהים שם

כן המקווה לבא ולעתיד מוסר, אלהים להם אחד: ושמו אחד ה' יהיה

יתרו פרשת החיים אור

טעם. וגו הדברים כל את וגו' 'וידבר

שם זכרון אלהים לומר תורה, בנתינת

וממדת הדין ממדת נתנה התורה י כ הדין מדת הרחמים, , אלהים וידבר

סוד הודיע עוד, ה רחמים׳אנכי מדת

אומרו דבר כי, האלהים הוא ה' י)ח (מ״א

שאנו מה והוא, ה אלהים׳אנכי שמע בפ באהבה פעמים 'מיחדים

אחד: ה' אלהינו ה' ישראל

ואלוקים– הוי״ה שמות הגאולה לדרכי במקביל

ה אור וארא פרשת חיים

פ״ו ז״ל)(שמו״ר אומרם דרך על ירצה עוד כי הם כי ואולי זה, בפסוק נאמרו גאולות ד' דבריו פתח ה' שאמר הוי״ה בשם רמוזים

שם זה ולצד ה אני ישראל לבני 'אמור זה ולפי גאולות מיני ד' יפעל. הפועל

אומרו ידוייק על לאלהים לכם והייתי

כי רונה אח ה״א בחינת הבאה גאולה לאנשי כידוע אלהים שם תקרא

אחר באומרו נתכוון לזה כי ואולי. אמת כי וידעתם גאולה של לשונות ד' שסדר ד האות לך וזה פי' הוי״ה שם 'אני

: גאולות

בלק פרשת החיים אור

שם ז״ל)(סנהדרין דבריהם ע״פ יתבאר הלשון, ושינוי הענין וכפל שאם שאמרו

ויתגלה במעלה מופלא הדבר יהיה ישראל ת זכו באמצעות הגאולה תהיה ריב וח״ג קיט. (ח״א הזוהר בספר כאמור ואות במופת השמים מן ישראל הגואל

תהיה לה ראויים ישראל ואין הקץ מצד הגאולה כשתהיה כן שאין מה, )ב ט נאמר)'(זכרי' ועליה אחר באופן מה והוא חמור, על ורוכב עני יבא שהגואל שרמז ישראל זכות באמצעות שהיא אחישנה גאולת כנגד כאן שאמר

אמר עתה ולא אראנו במאמר כוכב דרך רמז גם השמים, מן הגואל שיזרח

וכנגד, הזוהר)(שם בספר כאמור מופלא לנס השמים באמצע היוצא לכוכב

במאמר שרמז בעתה גאולת קרו ולא אשורנו ב אמר מישראל שבט וקם דרך על טבע, דרך בעולם הקמים כדרך מישראל אחד שבט שיקום פירוש

ג אומרו)(דניאל ויקום חמור על ורוכב עני שיבא עלה, יקים אנשים ושפל

בסמוך שנאמר מה ויעשה: וימלוך

משפטים פרשת החיים אור

הדרך זה על הפרשה תרמוז או איש ימכור וכי הקדוש זה

וא ה ברוך בתו את הקדושה, אומה לאמה להיות פירוש כו בבל גלות מצרים גלות ישראל על גליות עברו 'שכבר דבר ואין אחת לאומה אלא ישראל נשתעבדו לא וכולם החל בגלות אבל ישראל, על עבדות שם קריאת סובב זה בכל אומות ע' לכל ישראל משתעבדים עתה בו שאנו

ושפל הוא בזוי עברי שם אשר מקום וחוזר בוזז אחד וכל גדול בנסיון בהם ויסמן ינסה זה ודבר ליקוטי בתר ליקוטי

אומרו והוא מובהק וסימן לאמה זה בגלות אומתינו כי

שם קנתה אמה נפשינו ופדיון גאולתינו בבוא גם ומעתה

ע שם האומה קנתה כבר בדות.

הלז האומה גאולת כי הבטחה הוא ברוך הקדוש אמר לזה

עבדים מבית ממצרים ה' הוציאנו אשר כדרך תהיה לא והוא, העולם בכל בפרסום מופלגים בנסים אלא

אומרו העבדים כצאת תצא לא ב כ' בתורה)'(לעיל הרמוזים באומה אלא פלאיו ה' הפליא לא שאז וגו' עבדים מבית וגו ושרותיהם אומניך מלכים והיו העולם בכל ואז 'אחת,

א. ישעיה)(מ״ט בספר ככתוב ארץ מלכי כל וישתחוו

וגו רעה ואומרו׳אם כי הזוהר מאמר פי על יתבאר באמצעות תהיה אם ישראל גאולת תשתנה קץ השלמת לצד תהיה לאם הטובים מעשיהם

הגואל יבא ישראל הכנת באמצעות תהיה אם כי, הסתום ואם בשמימה, וראשו ארצה מוצב אש בעמוד ה' מלאך

עני ט') (זכרי' מר נא עליו לו ראוים לא וישראל הקץ לצד הקץ לצד הגואל ביאת כנגד אומרו והוא חמור, על ורוכב

לו ראוים ישראל שאין הגם פירוש וגו רעה 'אם

הקץ כשיגיע אדוניה בעיני רעה תהיה אם אפילו ראויה שאינה ירצה באל״ף ולא ליעדה קצב אשר

כן פי על אף רעה היא כי ליעודיו פירוש והפדה

הדבר יהיה לא אבל פנים כל על לה יושג פדיון לעם ואמר. הגאולה בעת רעה תהיה לא אם כדרך

וגו 'נכרי הגם נכרי לעם המכר יהיה לצמיתות לא כי פירוש

כ״ח הכתוב)(איוב כמאמר בה שיבגוד לחושך שם. קץ

יא פסוק מט פרק בראשית

תו עֲנָבִים: ֹסו בְדַם ו לְבֻשׁוֹ בַיַיִן כִבֵס אֲתֹנוֹ בְנִי ֹרֵקָה וְלַש עִירוֹ לַגֶּפֶּן אֹסְרִי

ויחי פרשת החיים אור

ביין כבס.'וגו פרשת (ז״ח ז״ל אומרם דרך על יתבאר צריך העצום הגואל יגלה שבו ד' גלות כי בראשית)

יתעכב זה וזולת התורה ק עס מצות ישראל ביד שתהיה

כבס באומרו רמז ולזה מבוא, 'וגו המלך של כחו כי פירוש שיתעסקו התורה עסק בחינת הוא שמו שילה המצופה בפסוק שפירשו מה ועיין תורה, של ביינה ישראל באמצעותה כי ואמר היין, בית אל הביאני פ״ב) (שהש״ר

לבושו יהיה ללובשו. אליו נכון למלכות כינוי שהוא

ענבים ובדם ואומרו 'וגו זמן יגיע אם כי לומר נתכוין

ימצא ולא הגאולה יין הגאולה תהיה תורה בנו שאין פי' האומות יצירון אשר הגלות ותוקף עול באמצעות קץ כשיגיע כי ב) צז (סנהדרין ז״ל כאומרם לישראל מלך להם יעמיד לגואלם זכות בישראל יהיה ולא הנחתם

והו וכו', כהמן קשה ענבים ובדם אומרו א באמצעות כי

כדרך הקדושה ניצוצי ויתבררו הנפשות יזדככו היסורין

מלאכתו שזו אלא התורה בחינת באמצעות שיתבררו

נאה בלתי מלאכתו וזו. נאה

ענבים ואומרו כגמר הכנתה תגמר היסורין באמצעות כי

הענבים שהם הגפן פרי. בישול

או אילן לזמור ם ד לשפוך האומות ישלטו לא כי רמז וגם

גרגרין פירוש ענבים אלא אשכול א. ו ענף

סותה ואמר למטה קטנה מדרגה לרמוז כי מהכסות

הסות לשון ההכרחי כיסוי לשון ירצה בזה והכוונה, מסוה באמצעות הגאולה תהיה אם בין יהיה גדול הפרש כי

עליון, מלכות בגילוי יגלה אז והמצות התורה ותהיה

עני בבחינת יהיה בישראל היה ת אשר הנקמה באמצעות

וגו:'ורוכב

השער הוא החמישים שער ה״קשה" ביותר– ובו הגאולה טמונה

שמות פרשת החיים אור

שערי בנ' שנטמעו הניצוצות לברר הוא הגלות עיקר כי לנו שקדם למה הנה אם כי השאלות בב' דעת ינוח בזה פעמים כמה זה דבר שציינתי וכמו טומאה

השיגו ה' שעם ותדע ההוא החלק בירור מפסידים היו זה קודם מוציאם, היה שערי מ״ט השגת עמו בשם שנתיחס במשה הכלול כללותם בבחינת אלא המושג שאין לצד הוא החמישים שער השיג שלא וטעם בינה,

לברר טומאה שערי בנ' נכנסו לא שישראל ולצד המשיג בהשתדלות לבוא לעתיד כי והובטחנו שכנגדו, הקודש בחינת השיגו לא אותו הוא והשגתו החמשים שבשער חיים תורת עליון אל בנו ישפיע

הדבר. משיגים אנו האחרון גלות ובפרט הגליות באמצעות

מה תורה ני ב היו שלא לצד הנ', שער בבירור במצרים ישראל שנסתכנו וטעם ולהוציא הנ' לשער ליכנס ישיגו תורתם באמצעות האחרונים דורות כן שאין

הטומאה בחינת תמו ספו ואז בולעו. מפיו,

הבירור ממעטים היו שהוא כל זמן קודם ישראל מוציא ה' שהיה כל ומעתה שיכנסו וקודם מ״ט של האחרונה בנקודה הוציאם ולזה במושג מתמעטים והיו

הרמב״ם לגי' מ״ה פ״י (פסחים מיד וגאלם ז״ל אומרם ו:)הוא הנ', לשער

שמות פרשת החיים אור

ועוד עמי עוני ראיתי ה חלק 'שהם כי במצרים הם אשר הוא והעוני עמו הם עוד מתעכבים ישראל אם ז״ל אומרם דרך על ב״מ נאבדים ברוך הקדוש הוציא לא ואלו (הגדה) וגו עדיין ממצרים אבותינו את 'הוא

כי עוד שם מתעכבים היו אם טומאה שערי בנ' נכנסים היו גאלם לזה תקומה היתה ולא שיעור אפי' שהו ולא מיד להחמיץ בצקם שיספיק הגם שרי והיו מהם עבודה בטלה שכבר והוא עינוי, גורם הוא המקום צוען יכלו ולא לט) יג (לקמן אומרו טעם חכם פי שרמז והוא להתמהמה,

במצרי. ם אשר הוא ברוך

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות