פרסום מיידי של פוגע מיני
המשנה באהלות פ״ז מ''ו:
'האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים מפני שחייה קודמין לחייו, יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש'.
ובסנהדרין ע''ב ע''ב:
"אמר רב הונא קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו. קסבר רודף אינו צריך התראה, לא שנא גדול ולא שנא קטן. איתיביה רב חסדא לרב הונא יצא ראשו אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש. ואמאי רודף הוא שאני התם, דמשמיא קא רדפי לה".
אבל הרמב''ם בהלכות רוצח פ״א ה״ט:
'הרי זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במיעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם'.
וקשה, מדוע כתב הרמב''ם שהוא רודף הרי הגמרא אומרת שמן השמיים רודפים אותה והוא לא רודף, ועוד קשה אם הוא רודף מה ההבדל בין יצא ראשו ללא יצא ראשו?
ותירץ הגר''ח מבריסק כך:
הורגים את הרודף כדי להציל את הנרדף, אך יש לדון האם מצילים את הנרדף כמו שכל התורה נדחית מפני פיקוח נפש ועלינו לעשות כל מה שאפשר כדי להציל את הנרדף, או שזה לא מטעם פיקוח נפש אלא מטעם הצלת הנרדף.
אם זה מטעם פיקוח נפש קשה מאד, שהרי גם על עובר מחללים שבת כדי להציל את נפשו, כלומר גם הוא כלול בגדרי פיקוח נפש.
לכן, מבאר הגר''ח, הוכרח הרמב''ם לומר שהוא רודף ואז כשהוא רודף עלינו להציל את הנרדף, וז''ל הגר''ח:
"דלהכי הוא שכתב טעמא דהעובר הוא כרודף אחריה להרגה, משום דס״ל דבדין פקוח נפש של כל התורה כולה באמת הוי דינא דגם עובר הוא בכלל נפש ואינו נדחה מפני נפש אחרים, ואם באנו להציל נפש בנפשו של העובר היכא דלא הוי רודף הוי דינא דאין מצילין, ועל כן גם הכא אם באנו לדון משום דין פקוח נפש של כל התורה לא היה העובר נדחה מפני נפשה של האם, ורק בדין הצלה האמורה בנרדף הוא דהוי דינא דעובר נדחה בהצלה זו, וזהו שכתב הרמב״ם טעמא דהרי הוא כרודף אחריה להרגה".
ראיה נוספת לכך מביא הגר''ח שהרי מוכח בגמרא שיש דין רודף בבן נח ובכותי, והרי אין דין פיקו''נ בבן נח, אלא ודאי שזה מדין הצלה.
נמצא שגם לעובר ישנו דין רודף לפי הרמב''ם, וכך משמע מהגמרא ששואלת על קטן 'אמאי רודף הוא' ומוכח ששייך רודף גם על קטן שאינו אשם כלל במצבו, ומוכח מזה שגם רודף שלא אשם כלל במצבו מותר להורגו.
כלומר, מדין קטן מוכח בבירור שהריגת הרודף היא לא מדין עונש אלא מדין הצלה.
וכן משמע לשון המשנה 'ואלו שמצילין אותן בנפשן', וכן לשון הרמב''ם 'כל ישראל מצווין להציל הנרדף'. וכעין שביאר הר''ן בדין בא במחתרת שמותר להרוג את הבא במחתרת כי 'הוא התחיל במריבה'.
וכן משמע מכך שבתורת כהנים למדו דין רודף מלא תעמוד על דם רעך, שזה בוודאי מצד הצלת הנרדף.
אמנם נראה שזה תלוי במחלוקת אמוראים בב''ק קי''ז:
"ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא קמי דסליקו אינשי במברא, בעי לאטבועי, אתא ההוא גברא מלח ליה לחמרא דההוא גברא ושדייה לנהרא וטבע, אתא לקמיה דרבה, פטריה. אמר ליה אביי והא מציל עצמו בממון חבירו הוא א״ל האי מעיקרא רודף הוה".
נראה שאביי לא חולק על דין רודף אלא סובר שזה מדין עונש ולכן לא שייך עונש על חמור, אבל רבה אומר שזה מדין הצלה ולכן אין לחלק.
ובזה יש לבאר מדוע שאול מוגדר כרודף בברכות ס''ב: 'אמר לו דוד לשאול מן התורה בן הריגה אתה, שהרי רודף אתה, והתורה אמרה בא להרגך השכם להרגו'.
ואם זה מדין עונש הרי לא קיי''ל כשמאי שיש שליח לדבר עבירה ברציחה וא''כ אין על שאול עונש מוות, אלא וודאי שזה דין הצלה.
ואף שאין אומרים ברציחה יעבור ואל ייהרג מהנימוק של מאי חזית ולפי זה היה עלינו לומר שמה בכך שהעובר רודף מאי חזית שהאמא עדיפה עליו, מכל מקום כיון שהריגת הרודף היא מדין הצלת הנרדף לא אכפת לנו האם הרודף אשם.
ונראה שהטעם הוא שבאמת כל אדם הוא כדיין, אלא שהתורה הגבילה את הסמכות לדון. התורה אומרת שאם כעת אין סכנה אז כדי להעניש על מה שהיה, ההצדקה היא הרתעה או כפרה ולשם כך צריך נציגות ציבורית, שהיא הסנהדרין. אבל כאשר אפשר עדיין להציל ולמנוע את הסכנה, אז כל אדם יכול לדון.
וכן משמע מדברי המאירי שכתב:
"בתלמוד המערב שאלו ברודף שחזר ונעשה נרדף לנרדף שלו אם מצילין אותו בנפשו של רודף ולא נתבררה שם ונראין הדברים שמצילין אותו שהרי אף כשהוא רודף אם היה יכול להצילו באחד מאיבריו ולא עשה חייב מיתה בידי שמים כמו שיתבאר כל שכן שרואה הרודף הופך הנרדף שאע״פ שהיה רודף מתחלתו כיון שעכשו הוא נרדף מצילין אותו בנפשו של רודף, חכמי הדורות מסכימים שהרודף נהרג אף בחוצה לארץ ואין צריך לומר שלא בבית דין שהרי לכל אדם אתה מוסר את דינו, וראיה לדבר ממה שאמרו באחרון של ברכות במעשה של ר' שילא האי רודף הוא".
מבואר מדברי המאירי שהגדר הוא ש׳לכל אדם אתה מוסר את דינו'!
ובזה יש לבאר דברי המאירי שהתקשה איך יש דין בא במחתרת בשבת הרי אין ב''ד עונש בשבת ותירץ שאין לו דמים.
ונראה שרק המאירי לשיטתו התקשה בשאלה איך יש בא במחתרת בשבת כי הוא מבין שזה ממש דין שעושה המציל ברודף, והתירוץ הוא שאסור לעשות דין בשבת אבל ברודף הדין קיים ועומד כי א''צ ב''ד ועצם רדיפתו יוצרת עליו פס''ד שהוא בן מוות על ידי כל אדם ולכן ניתן להורגו גם בשבת.
ולכן הגמרא דנה על התראה ברודף כמו שכל חייב מיתות ב''ד צריך התראה, כי כל דין רודף בנוי על כך שהמציל הוא הוא הדיין.
לכן הנרדף עצמו לא צריך לדקדק להציל באחד מאיבריו כמו שחידש המשנה למלך, ולפי דבריו ביאר החזון איש מדוע זמרי יכל להרוג את פנחס לפי הדין הרי יכל זמרי לפרוש מכזבי ואז פנחס לא היה הורג אותו, ולפי המל''מ מובן שהנרדף עצמו לא צריך לדקדק 'משום שהוא טרוד בנפשו'.
ובסברת המל''מ כתב הרב קוק במשפט כהן שלנרדף עצמו זה הותרה ולאחרים זה דחויה. אך מדברי החזו''א נראה שאין הבדל מהותי אלא שפשוט הנרדף עצמו טרוד בנפשו ולכן לא יכול לדקדק למעט בפגיעה.
והיינו, שבדין רודף התחדש שכל אחד הוא דיין, ולכן אדם אחר שיכול לדון ולבחון את הנזק עליו לדקדק להציל באחד מאיבריו אך הנרדף עצמו שגם הוא מציל את עצמו בכך שעושה דין ברודף לא יכול לדקדק בדינו כי טרוד בנפשו ולכן אין לו דין זה.
כלומר, לאחר מעשה זהו עונש ואז זה מסור לב''ד, אך לפני מעשה זו הצלה והיא נמסרה לכל.
ובזה מובנים דברי התוספות בסנהדרין ע''ג ששאלו מה התחדש בדין רודף יותר מדין בא במחתרת ותירצו 'וי״ל דהתם רשות ואשמעינן קרא דאין לו דמים אבל הכא קמ״ל דחובה להציל'.
כלומר, בשניהם עושים דין ברודף. ברודף שאין דרך להימנע אז חובה על כל אחד להציל. בבא במחתרת יכול אדם לוותר על ממונו אלא שהתורה נתנה לו בחירה, נתנה לו רשות להחליט ולדון. אם הוא רוצה להפקיר ממונו ולברוח מביתו הוא יכול. אך אם הוא לא מוכן לאפשר לעוול להתרחש מותר לו להעמיד עצמו על ממונו אף במחיר חיי הרודף. כלומר החלטתו לא לוותר על ממונו היא החלטה שגוזרת גזר דין מוות על הבא במתחרת, והוא כדיין רשאי להחליט על כך וזהו החידוש בבא במחתרת.
וכן משמע מלשון הרמב''ם שעל בא במחתרת כתב רשות להורגו ואלו ברודף כתב מצווה להורגו.
ולכן מובן איך הגמרא ביומא פ''ה רוצה ללמוד מדין בא במחתרת היתר של פיקו''נ כללי, ואם זה מדין עונש לרודף מה זה שייך לפיקו''נ, אלא ודאי שזה דין בהצלה שהוא מתיר לנו לעבור על איסור רצח.
כלומר ברובד הראשון מדין פיקוח נפש מותר לעבור על איסור רצח.
אלא שרובד זה לא מספיק כי פיקוח נפש לא דוחה רציחה, ולכן צריך את אלמנט ההצלה שגורם ל׳שבירת' העיקרון של מאי חזית.
ומכאן מוכח כדברי המאירי שסברת מאי חזית היא עיקר הטעם ולכן כתב המאירי שבטריפה אין מאי חזית, ושלא כביאור הכס''מ שקבלה בידם שזה לא עיקר הטעם, כי לשיטתו אי אפשר להבין את כל עיקר דין רודף מה עדיף הנרדף מן הרודף.
ונמצא שהמאירי לשיטתו בדין רודף ובדין מאי חזית.
ולפ''ז יש לבאר את דברי רש''י שכתב שברודף מצילין אותו 'מן העבירה' בנפשו. וקשה, הרי להרוג כדי להציל מעבירות זה לא תפקידו של אדם פרטי? אלא ודאי שרק לאחר מעשה צריך ב''ד אך קודם לכן אין צריך ב''ד ויכול אדם לדון את עובר העבירה ולהורגו מחמת כן.
וראיתי מאמר מפולפל של הרב משה כהן שליט''א מישיבת בית אל שהביא שיטת הרשב''א בסוגיית אשו משום חיציו שסובר שחל על המבעיר דין רודף ולכן אינו חייב בתשלום והקשו עליו האחרונים שהרי מה יעזור שנהרוג את המבעיר הרי זה לא ימנע את השריפה ועוד הקשו אם כן גם לר''ל הגמרא היתה צריכה לשאול, ותירץ הרב משה כהן שהרשב''א סובר כרש''י שההצלה היא מן העבירה וכיון שנחשב שמבעיר ממש וכמו שפועל בגופו לכן עדיין שייך דין הצלה ולכן זה רק לריו''ח הסובר שאשו משום חיציו.
אמנם אף שהדברים נאים, מכל מקום אין זה מסתבר שיהיה אפשר להרוג כאשר אי אפשר למנוע את העבירה רק כי הלכתית זה מוגדר שהאדם עדיין עושה אותה.
ולכן נראה לבאר אחרת את הרשב''א, שכוונתו שבשעת הדלקת האש שהיא עלולה להרוג את העבד חל עליו דין רודף ובשעת ההדלקה מותר להורגו, ולכן כיון שחיוב התשלום נובע מן רגע ההדלקה וברגע ההדלקה חל עליו דין רודף לכן חל עליו פטור תשלומין אף שבפועל הנזק ייעשה רק אחר כך.
ונראה שמכאן משמע כדברי הנתיבות בסימן ג' שבכפייה על מצוות א''צ ב''ד אלא כל אחד יכול, ומה שהקשה הקצות שם מדין כפיית גט כבר ביארו האחרונים שבגט צריך רצון ולכן צריך מצווה לשמוע בקול חכמים כדי שזה יגרום את הרצון ולכן צריך ב''ד ולא אדם פרטי.
אך בכל כפייה א''צ ב''ד כמו שמוכח מדברי רש''י.
ולכן מובן מדוע יש דין קים ליה בדרבה מיניה ברודף, אף שזהו דין שכל כולו נאמר בב''ד, אלא שהמציל את הנרדף הוא עצמו הדיין והוא הבית דין כי כל הצורך בב''ד הוא רק לאחר מעשה.
ולכן גם רודף שהורג בגרמא יש לו דין רודף, כמו שכתב האור שמח, כי באים להציל את הנרדף.
ובפתחי חושן למד מכך שהוא הדין לרודף בשוגג.
והרב שאול ישראלי בעמוד הימני למד מכך שמותר לפגוע בחפים מפשע אגב פעולה שבאה לפגוע במחבלים, כי בפועל אוכלוסייה זו מסייעת בידי רוצחים.
ולפי מה שהתבאר ביסוד גדר דין רודף, נראה לדון באדם שפגע בעבר בקטינים וכיו''ב, וכעת אינו מאיים ואינו מסוכן אך רוצים לפרסם את מעשיו כדי להרתיע.
מצד אחד ההרתעה הזו תמנע מפוגעים בעתיד לפגוע, ומאידך היא פוגעת במשפחתו של הפוגע באופן שאין הצלה ממשית כי הוא כבר לא מאיים.
ולפי האמור נראה שבכהאי גוונא בית דין צריך לשקול כמו שבית דין דנים בשיקול הדעת בשני הצדדים, מה יותר יועיל לחברה, האם ההרתעה או הפגיעה במשפחת הפוגע.
ולפ''ז יש מקום לחדש שגם כאשר באים להציל נפגעים שבזה יש מצווה גמורה להציל בכל זאת לעיתים בשל הצורך הציבורי יכול ב''ד להימנע מלפרסם מיידית את הפוגע אף שפרסום מיידי ללא התראה וזמן לשוב בתשובה יכול בוודאי למנוע פגיעה נוספת ואם כך חובה גמורה על כל אדם לפרסם מיידית כל פוגע שעלול להמשיך לפגוע.
אך לפי האמור כיון שדין רודף הוא פסיקת דין של המציל, אם כן יכול המציל לשקול שפרסום מיידי יפגע בכללות החברה ולכן עדיף יותר לתת לחשוד סיכוי להיטיב את דרכיו.
ונראה שזהו ההסבר היחיד להיתר של פורום כמו פורום תקנה לא לפרסם מיידית שם של פוגע, אלא לנסות לגרום לו להפסיק את מעשיו אף שיש בכך סיכון שבכל זאת יצליח למצוא דרך להמשיך לפגוע, וזאת משום שפורום ציבורי עושה שקלול ציבורי ובשקלול ציבורי לעיתים פרסום מיידי יגרום נזק כבד יותר לכלל החברה ולכן עדיף לפעול בדרך איטית ומתונה וכך נהגו גדולי רבותינו בפרשיות השונות ומעשיהם מוכיחים כאמור.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה