החרש בפסיקת בתי הדין

הרבניים הדין בתי בפסיקת החרש

לה סימן לחו״מ

צירוף למניין

1. ו סימן ב חלק דעת יחוה שו״ת

ספר בבית שלמד אילם חרש שאלה: ויכול פקח, כאיש ומתנהג אילמים, לחרשים ברור מבטאו שאין אלא קצת, לדבר כן, גם דבר לכל לעשרה להצטרף יוכל האם

. שבקדושה על נשאל קז) (סימן מהרי״ל בשו״ת תשובה: מצטרף האם שומע ואינו המדבר חרש ב (חגיגה רווחת שהלכה והשיב, ): לעשרה, מדבר ואינו השומע וכן שומע ואינו שהמדבר שדברו חרש דבריהם. לכל כפקחים הם הרי שאין לשוטה (להשוותו מקום בכל חכמים בו

כן ול מדבר. ואינו שומע שאינו זהו דעת) בו מצטרף שומע ואינו שהמדבר ספק אין עונה ואינו שומע שאינו פי על ואף לעשרה, בי כל הוא דעת ובר שהואיל כלום, בכך אין ע״א לט (סנהדרין שריא שכינתא.)עשרה סימן (/או״ח/ ערוך בשלחן מרן פסק וכן ע״כ. או שומע ואינו המדבר חרש ח): סעיף נה

כל ל כפקחים הם הרי מדבר ואינו שומע שאינו מי אבל למנין. ומצטרפים דבריהם וקטן כשוטה הוא הרי מדבר ואינו שומע

למנין מצטרפים. שאינם הם כדאים למעשה, הלכה שלענין ונראה שלמד אילם חרש לצרף המקילים הגאונים לקדיש למנין, אילמים, לחרשים הספר בבית

מצומצם ן מני כשהם מקום ומכל ולקדושה. שלא לכתחילה ראוי אילם, החרש בצירוף עשרה שמונה תפלת צבור השליח, יחזור אחת פעם עשרה שמונה תפלת יאמר אלא להכנס שלא כדי הקדושה, עם רם בקול

לבטלה ברכה איסור. בחשש

וחליצה יבום

2. פד״ר עמוד83 ז חלק

אחי נגד א' הגב' ע״י תביעה לפנינו הוגשה הנ״ל התובעת לה. שיחלוץ ב' בעלה מבלי תשכ״ו חשון בי״ט ג' מבעלה נתאלמנה

קיימא של זרע אחריו. שהשאיר חרשים נולדו המנוח ג' ובעלה א' המבקשת מן אחים שני אחריו השאיר המנוח ואלמים.

חרש- הנו הגדול האח האם. ומן האב אלם

חדשים כמה לפני אשה שא ונ מלידה לגיל שהגיע פקח הנו הקטן האח בירושלים. הנם והיבם ואשתו המנוח שנה. עשרה שלש עדויות הובאו לביה״ד הספרדית. העדה בני

הנ״ל כל על. מספיקות ב היבם את המחייב פס״ד ניתן א' אדר 'בט' שיתקבל לאחר וזאת א', זקוקתו את ליבם

לציין יש ל. לישרא הראשיים מהרבנים אשור ע״י ההיתר ניתן הענין חשיבות מפאת כי א אדר בי״ג עוד בדחיפות הראשיים 'הרבנים

. תשכ״ז היבם הסכים א', אדר בי״ז בפנינו בהופיעם אך למחרת, ולגרשה יבום מצות לקיים ולא בדיבורו יעמוד לא פן חששה האשה היבם את להחתים צורך היה ע״כ יגרשה,

בסך מזונות שלום לת התחייבות על ואביו יגרשה ולא עוד כל לחודש ל״י מאות/. /חמש

להתייבם האשה הסכימה זאת. לאחר והגירושין א' אדר בי״ט נערך היבום

א אדר בכ' למחרת ברחובות.'התקיימו

שהיה כפי הדברים סיפור כאן. עד

… לו להתיר צריכים היינו אולי בנ״ד א״כ כפי והבנתו, פיקחותו שגילה מכיון לחלוץ, בכ״ז עלגים. בשפת מדבר וגם לעיל, שכתבנו מידת מה לראות היטב לבדקו עלינו היה

הנלעג. דיבורו

זה לכל זקוקים אנו אין דבנ״ד נראה, אמנם והיא גמורה, חרשת היא היבמה שגם מאחר

אינה כלל, נלעגת ון בלש אף מדברת אינה לא יודעת ואינה הברות, שום מוציאה נימא אם אף א״כ שמה. לחתום ולא לקרוא מצדה אך בחליצה, להתיר אפשר היה דמצדו לא כלל מדברת ואינה גמורה חרשת שהיא

חליצה. תיתכן ואינו חרשים שהם שבנ״ד למדים נמצאנו ואף ליבם, דיוכל פליגי לא כ״ע לחלוץ יכול

דין לו יש אם דידן בחרש הסתפק ל שאפשר ואינה גמורה חרשת שהיא מכיון אך פיקח, לקיים דעליהם דינא האי שפיר כלל, מדברת

יבום. מצות

גיור

3. פד״ר עמוד193 י חלק

צמבליסט הרב שהיא כיון המבקשת את לגייר שאין נראה

חרשת- בת כלאו דינה ההלכה ולפי אילמת, אינו מצוות, קבלת בת שאינה ונמצא דעת, היא מצוות קבלת כידוע שהרי גירות, בכלל

הגירות. מהות

… על אותו שמטבילין קטן לגר לדמות ואין גב על אף ע״א), י״א דף (כתובות בי״ד דעת

בר אינו קטן דגר קטן דשאני מצוות, קבלת היא הגירות ועיקר מצוות, לכלל שיגיע

ביהדות. ויתנהג כשיגדל

… אלא הגירות שאין זו דלשיטה נראה מצינו דלא לגיירה, יתכן לא בכלל מדרבנן ויהי להגדיל שסופו קטן בגר אלא כזו 'גירות שהגירות בנידוננו כן שאין מה התורה, מן גר

ולא כזו. גירות נו מצי לא מדרבנן רק תישאר כמה מזה לצאת שיכולים אלא עוד הרי בנים, ותלד תנשא אם כגון מכשולים. מדרבנן אלא כיהודים ייחשבו לא, הבנים לא שאיש וכיון הם, נכרים מדאורייתא ואילו

יוכלו הדבר, מן ידע וכמה כמה מזה לצאת

ואף לגיירה. ראוי אין כך ל אי קלקולים. הוי קטן דגר ים סובר הראשונים מן שהרבה לדעת לחוש ראוי למעשה מ״מ התורה, מן גר

. מדרבנן אלא הגירות שאין הסוברים את לגייר שאין נראה המבואר כל לאור

דנן. המבקשת

הרב דיכובסקי שלמה

… חרשת- דידן, בנידון מן פטורה אילמת מדבר ואינו שומע שאינו חרש כדין, המצוות,

מצפון, ת נקיפ ללא גירות כאן יש כן על

ביותר- המעולה הגירות בהתאם זאת במי מצוות בקבלת צורך שאין לעיל, לאמור

הכי בר. שאינו

… הגמורה בזכות לפקפק אין דידן, בנידון בודדה היא שכן בגירות, למבקשת שיש לא ספק בלי יהודים. בין וגרה עובדת בארץ, כתבה גם כך הנוכחי. במצבה לה מיתדר

הסוציאלית: העובדת מקשה הנוכחי מצבה את לראות יש כן על חייה. את ומסבך מן תועיל אשר עבורה, גמורה כזכות הגירות

. התורה הנחה מתוך זה בנושא עסקנו כאן עד עתה כקטן. ודינה דעת בת אינה שהמבקשת

לחרש- האם השני: הנושא לבירור נבוא יש ידים, בתנועות עצמו להביע שלמד אילם

שוטה? דין

לפנינו שבאה האשה דידן. לנידון ר …נחזו קול שמענו לא בלבד. ידים בתנועות דיברה מכן לאחר לנו נמסר אמנם מפיה. הברה מאוד עילגת בצורה פרסית דוברת. שהיא

נפשך- ממה בה: לדון יש לעיל, לאמור אם יש אזי מצוות, קבלת ובת דעת בת היא המבקשים כל כמו גיור להליכי לקבלה

ואם להתגייר. קבלת בת ואינה דעת בת אינה יסוד על גיור להליכי לקבלה יש אזי מצוות, תהיה זה ובנידון קטן. גר כדין בלבד, טבילה מן פטורים שנהיה משום עדיפה, גירותה עין למראית היא המצוות קבלת שמא החשש

הלכה לדבר עצמי תוקע אינני אעפ״כ, , בלבד.

נוסף דעת שיקול מחייב. והדבר

הנמוקים ולאור העיון רי אח החלטה את לגייר שאין החלטנו המצורפים

. המבקשת

קידושין ביטול

4. (בתי- שבע באר הרבניים )הדין

1008762 (נבו נ' ופלונית פלוני /

23. 02. 2015 )

לוז ציון הרב

והייתה הקראית מהעדה היא המבקשים אם הנישואין קראי. ליהודי בעברה נשואה משתתפים רבת בחתונה נערכו שלהם הנישואין רישום קראי. רב ידי על באופקים כסלו בכ״ט ברמלה, הקראי הדין בבית היה

חירש- הוא הנ״ל הבעל תש״מ19/12/79). ( וייתכן וחצי), שנה (מגיל מילדותו אילם

אלול בג' (בלבד). סימנים בשפת ר מדב שהוא

תשנ״א14/8/91 ( התגרשו הנ״ל הזוג בני ) לאחר כשנתיים ברמלה. הקראי הדין בבית יהודי המבקשים אם הכירה הגירושין, אך משותפים, חיים עמו וחיה קראי) (שאינו נולדו אלו מחיים מסגרת. בשום נישאו לא

ילדים שני. להם

… היות מצד כה, עד האמור מכל כן, כי הנה ובנסיבות קראי, רב ידי על הקידושין בכשרות רב ספק יש לעיל, האמורות את להתיר מקור היה וממילא הקידושין, ועוד זאת אבל בקהל. לבוא, המבקשים חרש היה המבקשים אם של והבעל מאחר כלל ערעור וללא בשופי מקום יש אילם, ה בקהל לבוא המבקשים את,'להתיר

בזמננו אילם חרש בקידושי הנה ה )וכלהלן. לקידושיו לחשוש יש האם הפוסקים, נחלקו הוא המחלוקת שורש תורה. כקידושי בר כאינו מוגדר אילם שחרש ומה שמאחר זו אין תורה, קידושי קידושיו ואין דעת,

לאור היא חכמים סברת אלא הכתוב, גזירת הרי אילמים, החרשים של מצבם, בירור

הטיפול דרכי לאור ש כיום מתברר שאם מיוחדים ספר בבתי ולימודם, החדשניים הסביבה עם תקשורת יכולת להם, שמקנים קריאת ידי על או הסימנים בשפת או בכתב ייתכן עימם, הדובר של השפתיים, תנועות לכל וכפקחים שלמים דעת כברי שהם

כקידושי יהיו קידושיהם לא, וממי דבריהם,

. תורה

הנ״ל כל מקום, …מכל בחירש דוקא הוא כלל מדבר אינו אם אבל קצת, המדבר, אילם הסימנים בשפת הסביבה עם שמתקשר, אלא גמור כחירש דינו לעיל המנויים לפוסקים גם ידי על גם שאם ובודאי הפוסקים. רוב לדעת דינו הסביבה, עם מתקשר אינו סימנים מן קידושין קידושיו שאין גמור, כחירש

לבית הוזמן החירש, בנידו״ד כלל. התורה הדין בית של ישירה להתרשמות, הדין שאין ספק, כל מעל התברר תחקור ולאחר מובנות אינם הברותיו וכל כלל, דיבור דיבורו שתוחקרו קרוביו לדברי ועוד, זאת לסובבים. את עזב המדובר שהחרש התברר, ידינו על בגיל בהיותו כבר לחירשים הספר בית

את לפתח הצליח שלא שבוודאי כך שמונה, הידועים באמצעים לתקשורת המיומנות שהוא שלו, הבן שגם ראו, שעינינו וכפי להם, לא הסביבה, לבין בינו כלל בדרך שמקשר זה כן על אשר רציף. באופן אתו לתקשר, הצליח המדובר אילם שהחירש בוודאות לומר, נוכל לכל ההלכה, פי על גמור, כחרש הוא הרי

גם תורה, קידושי קידושיו אין ולכן דבריו, עדים האחרים, התנאים כל התקיימו אם העדים בפני הטבעת מסירת, כשרים,

". וכדומה

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

רות- אמה של דבקות

בס״ד

מדוע קוראים בחג השבועות -זמן מתן תורתנו – את מגילת רות?

טעמים רבים נאמרו בדבר: החל מהיותה של מגילת רות מגילת חסד והתורה תורת חסד שתחילתה וסופה גמילות חסדים, דרך היותה של מגילת רות מגילת גירות ובמתן תורה כל ישראל היו כגרים, ועד היותה מגילת הייחוס של דוד ושל מלכות ישראל השואבים את כח מלכותם מהתורה " בי מלכים ימלוכו".

אבל נראה להוסיף טעם המקשר בין רות לבין מתן התורה והיחס הנכון לתורה, טעם שנרמז במילה, או בשורש אחד המופיעים בשניהם: דבק.

במגילת רות נאמר: " ותישק ערפה לחמותה, ורות דבקה בה"

ובבואנו לקרוא בתורה בציבור אנו נגשים לקריאה בתורה מתוך הפסוק " ואתם הדבקים בה אלוקיכם חיים כולכם היום"

ננסה לעמוד על עומק עניינו של מושג הדבקות.

לאחר ששני בניה החתנים מתים; מחליטה נעמי לשוב משדה מואב לארץ ישראל לאחר גלות ארוכה. בתחילה; שתי כלותיה רות וערפה הולכות איתה ומתקשות להיפרד. בשלב מסויים, פונה נעמי להגיון הצרוף שלהן, ומסבירה בשום שכל וטוב טעם שאין להן סיבה הגיונית לשוב איתה ולעזוב את עמן ומולדתן משום שהיא חסרת כל, ואין גם סיכוי שתלד עוד בנים שיכולים להיות חתנים פוטנציאליים, לכן היא מפצירה בהן לשוב לעמן ולביתן.

ואז מובא בכתוב: "ותשמע ערפה לחמותה -ורות דבקה בה"

עָרְפָּה וְרוּת הַמּוֹאֲבִיוֹת אֲחָיוֹת בְּנוֹת אָב אֶחָד הָיוּ, בְּנוֹת עֶגְלוֹן מֶלֶך מוֹאָב, וּשְׁתֵּיהֶן נְעָרוֹת יְפֵהפִיּוֹת וְנֶחְמָדוֹת לְמַרְאֶה, בּנוֹת בִּקְעָה וְעֲרָבָה; וַתְּהִי עָרְפָּה הוֹלֵלָה וְסוֹרֶרֶת וְעִזִּת-נֶפֶשׁ מֵעוֹדָהּ כְּבִכְרָה קַלָּה, וְרוּת הָיְתָה תַּמָּה וּצְנוּעָה וַחֲרֵדָה כְּאַיֶּלֶת הַשָּׂדֶה.

וְלֹא אָבְתָה רוּת לָשוּב מֵאַחֲרֵי חֲמוֹתָה, כִּי נָגַע יְיָ בְּלִבָּהּ; וַתַּעֲזֹב אֶת-עַמָּה וְאֶת-אַרְצָהּ, וְאֶת-מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת אֱלֹהֶיהָ, וַתֵּלֵךְ עִם חֲמוֹתָה אַרְצָה יְהוּדַה, וְעָרְפָּה שִלְחָה אֶת חֲמוֹתָה עַד גְּבוּל הַשָׂדֶה וַתִּשּׁק לָהּ, וַתָּשּב אֶל בֵּית אִמָּהּ כּנְעוּרֶיהָ. { ביאליק, מגילת ערפה}

ערפה -שומעת לקול ההגיון האינטרסנטי הפשוט ועוזבת את חמותה. רות- לעומת זאת דבקה בה בלי, או מעל, כל שיקול הגיוני.

חכמים מאירים את עומק ההבדל התהומי בין גישות אלה ותוצאותיהן במדרש חד:

"ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה. אמר הקב״ה יבאו בני הנשוקה ויפלו ביד בני הדבוקה" { מדרש לקח טוב רות פרק א פסוק יד}

שנים רבות אחר כך, נפגשים בני בניהן של רות וערפה משני צידי המתרס: דוד וגוליית.

וַיְהִי לִתְקוּפַת הַיָּמִים, וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה עַל יִשְׂרָאֵל, וַיִּהְיוּ עוֹמְדִים עַל הָהָר מִזֶּה ויִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים עַל הָהָר מִזֶּה וֱהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם. וַיֵּצֵא אִיש הַבֵּינַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת, וְכוֹבַע נְחֹשֶת עַל רֹאשׁוֹ, וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִׂים הוּא לָבוּשׁ, וּמִשְׁקַל הַשִׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶת, וּמִצְחַת נְחֹשֶת עַל רַגְלָיו, וְכִידוֹן נְחֹשֶת בֵּין כְּתֵפָיו, וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים, וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל, וְנוֹשֵׂא הַצִּנָּה לְפָנָיו. וַיַּעֲמֹד הַפְּלִשְׁתִּי וַיְחָרִף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִים.

הוּא גָּלְיַת הַפְּלִשְׁתִּי מִגַּת, בֶּן-שִׁלֵּשִׁים לעָרְפָּה.

וּמִמַּעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל יָצָא לִקְרָאתוֹ נַעַר אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה –עֵינַיִם וְטוֹב-רֹאִי, לֹא נֶשֶק לוֹ וְלֹא מַדִים, אֵין בְּיָדוֹ בִלְתִּי אִם מַקְלוֹ וְקַלְעוֹ וַחֲמִשָּה חַלֻקֵי אֲבָנִים בְּיַלְקוּטוֹ וְשֵׁם אֱלֹהִים חַיִּים עִל שְׂפָתָיו.

הוּא דָוִד הָרֹעֶה מִבֵּית-לֶחֶם, בֶּן-שַׁלֵּשִׁים לְרוּת.

שְנֵי צֶאֱצָאֵי הָאֲחָיוֹת הַמוֹאֲבִיוֹת, עֲנָק פְּלִשְׁתִּי וְנַעַר עִבְרִי, הִתְיַצְּבוּ בַגַיְא הָאֶחָד מוּל רֵעֵהוּ, וּמַשְׂטֵמַת מָוֶת, מַשְׂטֵמַת גוֹי וֵאלֹהָיו לְגוֹי וֵאלֹהָיו, בּעֲרָה בְעֵינֵיהֶם. { ביאליק, מגילת ערפה}

ובקרב האיתנים ביניהם נופל גוליית הענק, בנה של הנשוקה, בידי דוד הקטן, בנה של הדבוקה.

כחו העודף של דוד בקרב הזה לא בא מכח פיזי אלא מעוצמה רוחנית, וחכמים מלמדים אותנו שדוד לא ניצח רק בכחו שלו, שאת העוצמה הזו הוא קבל מסבתו הגדולה רות, מאותה פעולה שבה היא בחרה לדבוק בנעמי חמותה.

הרבה פעמים נמצא שדווקא פעולה ממקום עמוק כזה, שמעל ומעבר לכל הגיון שכלי רציונלי-חושפת כוחות חיים עמוקים יותר ומביאה ברכה לעולם באופן עוצמתי ובלתי צפוי. המקום הזה בנפש של דבקות שמעל ההגיון השכלי -מוליד ומגלה את עמקי החיים ששורשם בנתינה. כך בודאי קרה עם רות, שבזכות דבקות זו מצאה את בעז וממנה בעצם נבנית שושלת המשיח בישראל.

כך היא המדריגה השלימה של האחווה "(ח) אֶחָד בְּאֶחָד יִגַּשׁוּ וְרוּחַ לֹא יָבוֹא בֵינֵיהֶם: (ט) אִישׁ בְּאָחִיהוּ יְדֻבָּקוּ יִתְלַכְּדוּ וְלֹא יִתְפָּרָדוּ:" { איוב פרק מא},

כך הוא גם ביחס לערך החשוב והמכונן של דבקות במשימה בשעת קרב,

וכך מלמדת אותנו התורה על האופן הנכון של בניין הקשר בין איש לאשתו: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו -ודבק באשתו, והיו לבשר אחד".

היחס הנכון לקשר ברית הנישואין הוא כקשר של דבקות, שהוא קשר של חיים. קשר שאין בו רק חיפוש של תועלת ונוחות אישית, ובודאי שלא רק הנאה יצרית חולפת. אין זה תמיד קל, אבל כשדבקים גם בשעות קשות ומשברים-מגלים גם בעצמנו כוחות מצמיחים חדשים וטובים!

וכך הוא גם ביחס לתורה שניתנה בחג השבועות.

את התורה זכינו לקבל רק מתוך האמירה " נעשה ונשמע" אמירה שמבטאת קשר עמוק של דבקות ומסירות נפש מעל כל טעם והיגיון אנושי שכלי, בניגוד לעמים ששאלו " מה כתוב בה? " כמפורסם במדרש חז״ל, ובכך הורידו את התורה למדריגה שכלית אנושית, ולכן לא זכו לקבלה. הם לא היו מסוגלים לצאת מעצמם ולהתעלות למדריגה עליונה יותר בנפש.

התקשרות אמיתית בינינו לבין אלוהינו, בן בשר ודם שוכן בתי חומר לבין אינסוף רוחני, יכולה לבוא רק מתוך דבקות:

(כ) אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ: { ספר דברים פרק י}

(ה) אַחֲרֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן: { ספר דברים פרק יג}

"אֹמֵר לַדֶּבֶק טוֹב הוּא" {ישעיה פרק מא} אומר לדבק טוב הוא - טוב לידבק באלוה של זה. ויחזקהו - שם לאברה' להיו' דבק בהקב״ה ולא ימוט: { רש״י ישעיה פרק מא פסוק ז}

"ואתם הדבקים בה' אלוקיכם" – החיבור שלנו לקב״ה איננו חיבור חיצוני אלא דבקות.

בפסוק שהזכרנו שנאמר לפני קריאת התורה, התורה יוצרת ניגוד בין הנמשכים אחר החטא, התאווה והיצר לבין הדבקים בה': "עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור, כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלוקיך מקרבך, ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום".

כדי לבאר את הדבר מעמידים חז״ל, את ההליכה אחרי היצרים לעומת ההליכה אחרי ה' זה מול זה:

"הנצמדים לבעל פעור' – 'כצמיד פתיל', 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם' – כשתי תמרות הדבוקות זו בזו. במתניתא תנא: "הנצמדים לבעל פעור" – כצמיד ע״י אשה, 'ואתם הדבקים בה' אלהיכם' – דבוקים ממש"

בחיינו ישנם דברים שהם כמו צמידים, כמו בגדים, שניתן להסיר ולהחליף אותם. היום הם חלק מאיתנו, ומחר לא.

צמיד הוא לא חלק מגוף האישה, אלא קישוט חיצוני, שלעיתים לוחץ ולעיתים קשה מאוד להורידו, אך מכל מקום הוא איננו חלק ממרקם החיים של האישה – וכך גם הקשר בין האדם הישראלי לחטא ולתאווה. הם חיצוניים וחולפים.

לעומת זאת, הקשר עם הקב״ה הוא קשר של חיים, כשתי תמרות, היונקות את חייהם מהעץ, – דבקות ממש, כדבקות האיש והאשה: " על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". האיש והאשה ושהגיעו משורש אחד, ומחוברים בקשר של חיים ויוצרים חיים משותפים, כדברי רש״י: "הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד". זו הדבקות שלנו בה', הבוראינו ומחיינו בכל רגע ורגע. התורה היא חלק בלתי נפרד מחיינו בכל עת ומצב. דבקות גמורה." זאת התורה לא תהא מוחלפת"

והדבקים בה' – הם חיים. הדבקות בה' היא הנותנת משמעות וערך לחיינו, היא מגמת חיינו, והיא האושר הגדול, כדברי הרב קוק: "סגולתה של כנסת ישראל, שהיא מסתכלת על ההוויה כולה באספקלריה המאירה של קודש; בכל עוז חייה היא מכירה שהחיים שווים הם את ערכם רק באותה מידה שהם אלוקיים, וחיים שאינם אלוקיים אינם חיים כלל. והידיעה הזאת, המונחת בעומק תכונת נשמתה, מטבעת עליה את ערכה המיוחד לה, המוטבע על כל יחיד ויחידה מיחידיה. כי אורו וישעו של היחיד תלויים הם במידת ידיעתו את התעמקותו והתבלטותו של החותם הכללי הזה, של הכרת ערך החיים רק באלוקיותם בתוך עומק נשמתו. "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום".

יתר על כן, ככל שאנו דבקים בה' אנו חיים יותר. השייכות והדבקות במקור החיים – 'כי עמך מקור חיים באורך נראה אור'- היא המחייה אותנו. הדבק בה' איננו קמל ויבש, אלא מלא חיוניות ושמחה, רעננות ועוצמה פנימית. זוהי הצורה הבריאה של הדבקות בה' – ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים! החיים הם היום, בעולם הזה! כאן ועכשיו מקבלים חיינו משמעות וערך אדיר.

מגילת רות היא מגילת הדבקות בארץ ישראל. הרב שמואל אליהו העיר, שרב מוחץ של הפעמים בהם מוזכר השורש דבק בתורה- מוזכר בספר דברים על סף הכניסה לארץ ישראל. כנראה שרק בארץ ישראל ארץ הקודש ארץ החיים – ניתן להשיג את המדרגה הנשגבה של דבקות במלוא עצמתה.

נמצאנו למדים אם כן שבבואנו לקבל את התורה מחדש בשמחה בחג השבועות-ראוי ונכון שנקבל השראה לאופן קבלת התורה מדבקותה של רות, אמה של דבקות:"אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוהייך אלוהי. באשר תמותי אמות ושם אקבר" ומתוך כך נזכה לקבל את התורה באופן נכון ומעצים שיוביל אותנו לגאולת העולם ותיקונו.

מדרש רבה בראשית - פרשה פ פסקה ז

ר״ל אמר בג' לשונות של חבה חבב הקב״ה את ישראל בדביקה בחשיקה ובחפיצה בדביקה (דברים ד) ואתם הדבקים בחשיקה (שם ז) לא מרובכם מכל העמים חשק ה' ובחפיצה (מלאכי ג) ואשרו אתכם כל הגוים וגו' ואנו למדים אותה מפרשה של רשע הזה בדביקה ותדבק נפשו בחשיקה שכם בני חשקה נפשו בבתכם בחפיצה כי חפץ בבת יעקב ר' אבא בר אלישע מוסיף אף תרתין באהבה ודיבור באהבה (שם א) אהבתי אתכם בדיבור (ישעיה מ) דברו על לב ירושלים ואנו למדים מפרשתו של רשע הזה באהבה ויאהב את הנערה בדיבור וידבר על לב הנערה

חתם סופר על בראשית פרק לד פסוק יט

והנה אחז״ל [ב״ר פ'] בג' לשונות חבב הקב״ה את ישראל, בדביקה ואתם הדבקים, בחשיקה לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם, ובחפיצה כי תהיו אתם ארץ חפץ, וכולם למדנו מפרשתו של אותו רשע ותדבק נפשו בדינה בת יעקב, חשקה נפשו בבתכם, כי חפץ בבת יעקב, וענין ג' אלו כשישראל אפי' אינם עושים רצונו של מקום ב״ה מ״מ הם דבקים בו ע״כ כביכול כי הם חבל נחלתו כבן אשר הוא נתח מאביו כמשחז״ל [קידושין ל״ו. ] על זרע מריעים בנים משחיתים, ועוד למעלה מזה חשוקה להיותם עושים תורה ומצות וממעטים עצמם וזהו חשוקה באהבה התלויה בדבר, כי הם שומרים מצותו על מנת שיאהבם ויחבבם ולתתם עליון והוא מגזרת מחושקים כסף, ויותר מזה כשאינה תלוי' בשום דבר רק בחפץ ורצון דודי לי ואני לו והיינו ארץ חפץ, ולכן לבן רדף יעקב בבחי' דביקה וידבק אותו בהר הגלעד ולא יכול לו כי היה יעקב שלם באותה הבחינה, ושרו של עשו היצה״ר בעל החשק והתאוה רדפו בבחי' חשוקה גם בזה לא יכול לו, וע״כ נגע בכף ירכו מקום התאוה ואמרו [עי' בס' מנחה בלולה עה״ת ובשל״ה בריש הפרשה] שרמז לו על שנשא ב' אחיות מ״מ לא יכול לו כי היה שלם גם בזה, מ״מ במדרגת חפיצה הראה לו הקב״ה ראה זה הרשע שכם עלה בטומאה אל מדרגת חפיצה, ומשום כן לא אחר לעשות הדבר מ״ט כי חפ״ץ ואתה אחרת לשלם נדרך ע״כ היה זה מדה במדה, ועמ״ש

הכתב והקבלה על דברים פרק יא פסוק כב

(כב) ולדבקה בו. אפשר לומר והלא אש אכלה הוא, אלא הדבק בחכמים ותלמידים ומעלה אני עליך כאלו נדבקת בו (רש״י מרבותינו), הנה כמה פעמים מצינו לשון דבקות בכתוב, דבקה נפשי אחריך, ואתם הדבקי' בה' ודומיהם שכולם על דבקות המחשבה בעבור חביבות הדבר לנפש, ורז״ל במדרשם אמרו בחמשה לשונות של חבה חבב הקב״ה את ישראל וחד מנייהו בדביקה, כמ״ש כן הדבקתי אתכם אלי בנ״י, וילפי' לה מפרשתו של אותו הרשע שנאמר ותדבק נפשו בדינה בת יעקב, הרי שהם עצמם בארו ענין דבקות הנפש ושאהבה הגדולה גורמת לדבקות, ומאי קשיא להו הכא וכי אפשר לו לאדם להדבק, כאלו הכתוב מדבר על דבקות גוף ח״ו, ויאמר רנ״ו ודאי ולדבקה בו הוא בלב, וכן ובו תדבקון (לקמן י״ג ב'), ובפי' אמרו בספרי ובו תדבקון לקמן (י״ג ב'), הפרישו עצמכם מע״ז ודבקו במקום, והאי ודאי במחשבת הלב הוא, אמנם קשיא להו קרא דקאמר כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת וגו' לאהבה את ה״א ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו, דמשמע שכולם חייבים להדבק במקום ב״ה דבקות הנפש, ולפי שזאת היא מעלת הנביאים וכדומה מאנשי מעלה שזוכים לה בחמלת ה' עליהם בתתו רוחו בקרבם, והאיך תלה ירושת הארץ בתנאי שיהיו דבקים בו כל ישראל, וכמעט א״א, ואם אי אתה אומר כן אלא ולדבקה בו דבקה ממש כמו ותדבק ידו אל החרב (ש״ב כ״ג), כאשר ידבק האזור על מתני איש (ירמי' י״ג) שזהו אפשר ביד כל אדם, אבל א״א לפרשו כן אצל הקב״ה, ואפי' תעלה על דעתך להמשך אחר פשוטי המקראות בשאר המקומות (וכדברי הראב״ד בה' תשובה), א״א לך לחשוב כן בענין הדבקות, שעכ״פ אפי' בדרך משל המשילוהו לאש אכלה ואפי' כסאו נמשל לאש ואיך אפשר להדבק עם אש אכלת, וז״ש וכי אפשר לו לאדם להדבק בו, ואם לפי האמת גם זה לא נכתב רק בד״מ

ספר משלי פרק יח

(כד) אִישׁ רֵעִים לְהִתְרוֹעֵעַ וְיֵשׁ אֹהֵב דָּבֵק מֵאָח:

ספר ירמיה פרק יג

(יא) כִּי כַּאֲשֶׁר יִדְבַּק הָאֵזוֹר אֶל מָתְנֵי אִישׁ כֵּן הִדְבַּקְתִּי אֵלַי אֶת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל בֵּית יְהוּדָה נְאֻם יְהֹוָה לִהְיוֹת לִי לְעָם וּלְשֵׁם וְלִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרֶת וְלֹא שָׁמֵעוּ:

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

תפילת השלה הקדוש

הקהילות רבני איגוד | 1-700-555-838 www. irk. co. il

המובאת השלה״ק של הידועה ותפילתו סיון ר״ח ערב יום מעלת גודל בתורה צאצאיהם להצלחת ואם אב כל בפי ברגש הנאמרת הק', בספרו

כל. בפי ונתפרסם ידוע שמיים, ויראת

חובת עלינו חל ק'(: מצוה נר פ' תמיד מ' )שלה״ק בספרו השל״ה לשון וזו כן על יתברך, מאתו הכל כי צרכינו, בכל יתברך להשם ובקשה התפלה תפלה לשונו על ירגיל שעה, ובכל עת בכל האדם שיצטרך מה בכל יחוד לשם צרכיו בכל יאמר הפעולה ובעת יהבו. ה' על להשליך קצרה

וכו'. הכל מאתך כי דרכי הצליח העולמים רבון ושכינתיה, הוא בריך קודשא כל ואגב עולם, עד כשר זרע לו שיהיה להתפלל זירוז צריך וביותר בערב זו לתפלה רצון שעת אומר ולבי הדבר. יצא מה' וזיווגם, צרכיהם לה' בנים נקראים ואז התורה, נתנה שבו החודש הוא סיון, חודש ראש בתשובה ויתעוררו ואשתו, הוא ההוא ביום בתענית לישב וראוי אלקינו. ויתנו העניינים, וכל וטהרה וטומאה והיתר איסור הבית ענייני כל ויתקנו

טוב מה הפסקה אז להתענות לבעל אפשר ואם הגונים. לעניים צדקה

השל״ה תפילת הקדוש של״ה מבעל בנים על אבות תפילת -

זצוק״ל. הורביץ הלוי ישעיהו רבי הגאון סיון, חודש ראש לערב ובפרט עת, לכל תפילה הכולל

ישרים. בדרכי לילך צאצאיו ועל עצמו על להתפלל

˜ƒŠ‡‚•‡Ž–ƒ€‡~

˜–ƒŒŠ—–ƒ‡

צבור תענית דיני ככל גמור תענית יהיה פנים כל ועל נעים, . ומה

ד'( אות האותיות )בשער זרעם על הורים תפילת אודות השל״ה כותב וכן לומדי שיהיו זרעם על להתפלל ואם אב בפי שגורה תפלה תהיה ותמיד וז״ל: ונהיה התורה בברכת זה על במאוד ויכוון טובות מדות ובעלי וצדיקים תורה רחם המרחם הרחמן אב אבינו רבה אהבה בברכת וכן וכו' וצאצאינו אנחנו למען שאומר וכן עולם עד זרעו וזרע זרע על ג״כ יחשוב וכו' בלבנו ותן עלינו בכל קבע תפילתו יעשה כאלה מקומות ובכל לבהלה נלד ולא לריק נגע לא

נפשו. ובכל לבבו

תפילותכם שתתקבלנה רצון יהי אמן ברצון, ישראל עמו כל ותפילות

ומבורך טוב חודש

וְאַתָּהּ הָעוֹלָם, בָּרָאתָ שֶׁלֹּא עַד אֱלֹהֵינוּ יְיָ הוּא אַתָּהּ אַתָּה עוֹלָם וְעַד וּמֵעוֹלָם הָעוֹלָם, מִשֶּׁבָּרָאתָ אֱלֹהֵינוּ הוּא ]=כדי אֱלָהוּתָךְ לְאִשְׁתְּמוֹדַע בְּגִין עוֹלָמְךָ וּבָרָאתָ אַל. כְּמוֹ הַקְּדוֹשָׁה תּוֹרָתְךָ בְּאֶמְצָעוּת מלכותך[ שתפורסם בִּשְׁבִיל "בְּרֵאשִׁית", לִבְרָכָה. זִכְרוֹנָם רַבּוֹתֵינוּ שֶׁאָמְרוּ בָּחַרְת אֲשֶׁר וְנַחֲלָתְךָ עַמְּךָ הֵם כִּי יִשְׂרָאֵל, וּבִשְׁבִיל ָּתּוֹרָה וְקֵרַבְתָּם הַקְּדוֹשָׁה, תּוֹרָתְךָ לָהֶם וְנָתַתָּ הָאֻמּוֹת, מִכָּל בָּהֶם לָנוּ בָּא הַתּוֹרָה קִיּוּם וְעַל הָעוֹלָם קִיּוּם וְעַל הַגָּדוֹל. לְשִׁמְךָ וּרְבוּ", "פְּרוּ בְּתוֹרָתְךָ כָּתַבְתָּ צִוּוּיִים. שְׁנֵי אֱלֹהֵינוּ יְיָ מִמְּךָ וְהַכַּוָּנָה בְּנֵיכֶם", אֶת אוֹתָם "וְלִמַּדְתֶּם בְּתוֹרָתְךָ וְכָתַבְתָּ לָשֶׁבֶת, ִוְלִכְבוֹדְךָ אִם כִּי בָרָאתָ לְתֹהוּ לֹא כִּי אֶחָת, בִּשְׁתֵּיהֶן וְצֶאֱצָאֵינוּ אֲנַחְנוּ שֶׁנִּהְיֶה כְּדֵי עָשִׂיתָ, אַף יָצַרְתָּ בָּרָאתָ,

תּוֹרָתֶךָ. וְלוֹמְדֵי שְׁמֶךָ יוֹדְעֵי יִשְׂרָאֵל בֵּית עַמְּךָ כָּל וְצֶאֶצָאֵי

הקהילות רבני איגוד | 1-700-555-838 www. irk. co. il

תְּחִנָּתִי וְאַפִּיל הַמְּלָכִים, מַלְכֵי מֶלֶךְ יְיָ אֵלֶיךָ אָבוֹא, וּבְכֵן לִי לְהַזְמִין תְּפִלָּתִי וְתִשְׁמַע שֶׁתְּחָנֵּנִי עַד תְּלוּיוֹת לְךָ וְעֵינַי בְּנֵיהֶם וּבְנֵי וּבְנֵיהֶם הֵם וְיִרְבּוּ יִפְרוּ הֵם וְגַם וּבָנוֹת, בָּנִים כֻּלָּנוּ וַאֲנַחְנוּ וַאֲנִי שֶׁהֵם לְתַכְלִית הַדּוֹרוֹת כָּל סוֹף עַד וְלַעֲשׂוֹת לִשְׁמֹר וּלְלַמֵּד לִלְמֹד הַקְּדוֹשָׁה בְּתוֹרָתְךָ יַעַסְקוּ וְהָאֵר בְּאַהֲבָה, תּוֹרָתְךָ תַּלְמוּד דִּבְרֵי כָּל אֶת וּלְקַיֵּם וּלְיִרְאָה לְאַהֲבָה בְּמִצְווֹתֶיךָ לִבֵּנוּ וְדַבֵּק בְּתוֹרָתֶךָ עֵינֵינוּ אֲרֻכִּים חַיִּים לְכֻלָּנוּ תֵּן הָרַחֲמָן, אָב אָבִינוּ שְׁמֶךָ. אֶת לְחַיִּים יְצוּרָיו זוֹכֵר הָרַחֲמִים אָב כָמוֹךָ מִי וּבְרוּכִים, אַבְרָהָם שֶׁהִתְפַּלֵּל כְּמוֹ נִצְחִיִּים לְחַיִּים זָכְרֵנוּ בְּרַחֲמִים, לִבְרָכָה, זִכְרוֹנָם רַבּוֹתֵינוּ וּפֵרְשׁוּ לְפָנֶיךָ", יִחְיֶה "לוּ אָבִינוּ שֶׁיְּהֵא מִלְּפָנֶיךָ וּלְחַנֵּן לְבַקֵּשׁ בָּאתִי כֵּן, עַל כִּי "בְּיִרְאָתֶךָ". בִי יִמָּצֵא וְאַל כָּשֵׁר, זֶרַע עוֹלָם עַד זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי אַךְ וָשֶׁמֶץ, פְּסוּל שׁוּם עוֹלָם עַד זַרְעִי וּבְזֶרַע וּבְזַרְעִי וְיִהְיו אָדָם, וּבְעֵינֵי אֱלֹהִים בְּעֵינֵי וְיָשָׁר וְטוֹב וֶאֱמֶת ּשָׁלוֹם תַלְמוּד, מָארֵי מִשְׁנָה, מָארֵי מִקְרָא, מָארֵי תוֹרָה, בַּעֲלֵי מָארֵי חֲסָדִים, גוֹמְלֵי מָארֵי מִצְוָה, מָארֵי רָזָא, מָארֵי וְלֹא פְּנִימִית, וּבְיִרְאָה בְּאַהֲבָה וְיַעַבְדוּךָ תְּרוּמִיּוֹת, מִדּוֹת מַחְסוֹרָה דֵּי מֵהֶם וּגְוִיָּה גְּוִיָּה לְכָל וְתֵן חִיצוֹנִית. ּיִרְאָה קוֹמָה לָהֶם וְתֵן וְכֹחַ, וְכָבוֹד בְּרִיאוּת לָהֶם וְתֵן בְּכָבוֹד, וְשָׁלוֹם וְאַחֲוָה אַהֲבָה וְיִהְיֶה וָחֶסֶד, וְחֵן וְיֹפִי, בֵּינֵיהֶם מִזֶּרַע חֲכָמִים תַּלְמִידֵי מִזֶּרַע הֲגוּנִים זִוּוּגִים לָהֶם וְתַזְמִין

הקהילות רבני איגוד | 1-700-555-838 www. irk. co. il

הִתְפַּלַּלְתִּי אֲשֶׁר כְּכָל כְּמוֹתָם יִהְיוּ זִוּוּגָם הֵם וְגַם צַדִּיקִים,

וּלְכָאן. לְכָאן עוֹלֶה אֶחָד זִכָּרוֹן כִּי עֲלֵיהֶם, מַצְפּוּנֵי נִגְלוּ וּלְפָנֶיךָ תַּעֲלוּמוֹת, כָּל יוֹדֵעַ יְיָ אַתָּה וְהַקָּדוֹש הַגָּדוֹל שִׁמְךָ לְמַעַן אֵלֶּה בְּכָל כַוָנָתִי כִּי ׁלִבִּי, בַּעֲבוּר עֲנֵנִי יְיָ עֲנֵנִי כֵּן עַל הַקְּדוֹשָׁה. תּוֹרָתְךָ וּלְמַעַן וּבִגְלָלָם וְיַעֲקֹב, יִצְחָק אַבְרָהָם הַקְּדוֹשִׁים הָאָבוֹת וּבַעֲבוּר לְשָׁרְשָׁם, דּוֹמִים הָעֲנָפִים לִהְיוֹת בָּנִים תּוֹשִׁיעַ

קָדְשֶׁךָ. בְּרוּחַ הַמְּשׁוֹרֵר בַּמֶּרְכָּבָה, רְבִיעִי רֶגֶל עַבְדֶּךָ דָּוִד יְגִיע בִּדְרָכָיו. הַהֹלֵךְ ה' יְרֵא כָּל אַשְׁרֵי הַמַּעֲלוֹת ַשִׁיר פֹּרִיָּה כְּגֶפֶן אֶשְׁתְּךָ לָךְ. וְטוֹב אַשְׁרֶיךָ תאֹכֵל כִּי כַּפֶּיךָ הִנֵּה לְשֻׁלְחָנֶךָ. סָבִיב זֵיתִים כִּשְׁתִלֵי בָּנֶיךָ בֵיתֶךָ בְּיַרְכְּתֵי בְּטוּב וּרְאֵה מִצִּיּוֹן ה' יְבָרֶכְךָ ה'. יְרֵא גָּבֶר יְבֹרַךְ כֵן כִי עַל שָׁלוֹם לְבָנֶיךָ בָנִים וּרְאֵה חַיֶּיךָ. יְמֵי כֹּל יְרוּשָׁלָיִם

יִשְׂרָאֵל. בְּרִיתִי זֹאת וַאֲנִי הַפָּסוּק. בָּנוּ יְקֻיַּם תְּפִלָּה, שׁוֹמֵעַ יְיָ אָנָּא בְּפִיךָ שַׂמְתִּי אֲשֶׁר וּדְבָרַי עָלֶיךָ אֲשֶׁר רוּחִי יְיָ אָמַר אוֹתָם

מֵעַ־ יְיָ אָמַר זַרְעֲךָ זֶרַע וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי מִפִּיךָ יָמוּשׁוּ לֹא יְיָ לְפָנֶיךָ לִבִּי וְהֶגְיוֹן פִי אִמְרֵי לְרָצוֹן יִהְיוּ עוֹלָם. וְעַד תָּה

וְגוֹאֲלִי: צוּרִי

הקהילות רבני איגוד | 1-700-555-838 www. irk. co. il

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

דף מקורות ארץ ציון וירושלים - הלל מרצבך

בס״ד

וִירּושָׁלַיִם צִּיֹון

1. ישעיה פרק ב, א-ג

הַדָּבָּר אֲשֶׁר חָּזָּה יְשַעְיָּהּו בֶׁן-אָּמֹוץ, עַל-יְהּודָּה וִירּושָּלִָּם.

וְהָּיָּה בְאַחֲרִית הַיָּמִים נָּכֹון יִהְיֶׁה הַר בֵּית-ה' בְרֹאש הֶׁהָּרִים, וְנִשָּא מִגְבָּעֹות; וְנָּהֲרּו אֵּלָּיו כָּל-הַגֹויִם.

וְהָּלְכּו עַמִים רַבִים וְאָּמְרּו לְכּו וְנַעֲלֶׁה אֶׁל-הַר-ה' אֶׁל-בֵּית אֱֹלהֵּי יַעֲקֹב, וְיֹרֵּנּו מִדְרָּכָּיו וְנֵּלְכָּה בְאֹרְחֹתָּיו: כִי מִצִּיֹון תֵּצֵּא תֹורָׁה וּדְבַר-ה' מִירּושָׁלִָׁם.

2. שם — מלבי״ם

״כי מציון״ — הסנהדרין והכהן הגדול שבו מהם תורה.

״ודבר ה' מירושלים״ — הנביאים שמתאספים שם ושואבים רוח הקדש בכל העיר.

3. עין אי״ה, הראי״ה קוק ע״א, ברכות סג, ט

ציון וירושלים הם שמות המכוונים לעומת הסגולה הפנימית המציינת את ישראל בתור עם, המתיחד לבדד בסגולותיו.

על פי ד' ״מציון תצא תורה״ — דבר השייך לתורה פרטי דת ודין, יעמיד החזון זה, דבר שיצא ״ודבר ה' מירושלים״ — רוח התורה בכללה להיות לאור לכל העולם כולו. בין תורה לדבר ד' יש יחש שבין פרטי התורה ורוח התורה, שצריך פרטי התורה עם רוח התורה המיוחדים לישראל, להיות הולך מסוף העולם ועד סופו.

4. ישעיהו פרק מ, פסוק ט

עֲלִי לְָּך מְבַשֶׁרֶׁת צִּיֹון, הָּרִימִי בַכֹּחַ קֹולְֵּך מְבַשֶׁרֶׁת יְרּושָׁלִָׁם. הָּרִימִי אַל-תִירָּאִי, אִמְרִי לְעָּרֵּי יְהּודָּה: הִנֵּה אֱ-ֹלהֵּיכֶׁם.

5. ברכות ח, א

אמר ליה רבא לרפרם בר פפא: לימא לן מר מילי מעלייתא דאמרת משמיה דרב חסדא. אמר ליה הכי אמר רב חסדא: מאי דכתיב ״אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב״ — אוהב ה' שערים המצוינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות.

6. ירמיהו פרק לא, טו-ל

כֹה אָּמַר ה': מִנְעִי קֹולְֵּך מִבֶׁכִי וְעֵּינַיְִך מִדִמְעָּה, כִי יֵּש שָּכָּר לִפְעֻלָּתְֵּך נְאֻם ה', וְשָּבּו מֵּאֶׁרֶׁץ אֹויֵּב. וְיֵּש תִקְוָּה לְאַחֲרִיתְֵּך נְאֻם ה', וְשָּבּו בָּנִים לִגְבּולָּם.

הֲבֵּן יַקִיר לִי אֶׁפְרַיִם אִם יֶׁלֶׁד שַעֲשֻעִים, כִי מִדֵּי דַבְרִי בֹו זָּכֹר אֶׁזְכְרֶׁנּו עֹוד, עַל כֵּן הָּמּו מֵּעַי לֹו רַחֵּם אֲרַחֲמֶׁנּו נְאֻם ה'.

הַצִיבִי לְָׁך צִּיֻּנִים שִמִי לְָּך תַמְרּורִים, שִתִי לִבְֵּך לַמְסִלָּה דֶׁרְֶׁך הָּלָּכְת, שּובִי בְתּולַת יִשְרָּאֵּל, שֻבִי אֶׁל-עָּרַיְִך אֵּלֶׁה.

7. ספרי דברים, פסקה מג

״ושמתם את דברי אלה וגו׳״ — ואבדתם מהרה, אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ, היו מצוינים במצות, שכשתחזרו לא יהו חדשים עליכם. משל למלך בשר ודם שכעס על אשתו וטרפה אביה בבית, אמר לה הוי מקושטת בתכשיטיך, כך שכשתחזרי לא יהו חדשים עליך. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: היו בני מצוינים במצות, שכשתחזרו לא יהו חדשים עליכם, שהוא אומר ירמיה (לא, כ): ״הציבי לך ציונים״ — אלו המצות שישראל מצוינים בהם.

8. רמב״ן ויקרא יח, כד

והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד לא תסבול עובדי עבודה זרה ומגלים עריות… ואין בה טהרה שלימה, אף על פי שהנכבד לשם, שהכול המשרתים המושלים עליה תועים והעמים.

והנה הכותים לא היו נענשים בארצם בעבדם את אלוהיהם, ובבואם בארץ השם שלח בהם את האריות, ובבואם שם ועשו כמעשיהם הראשונים שלח בהם את האריות הממיתים אותם.

ומן העניין הזה אמרו בספרי… אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ, היו מצוינים במצות שכשתחזרו לא יהו חדשים עליכם… וכן אמר ירמיה (לא, כ): ״הציבי לך ציונים״ — אלו המצות שמצוינין בהם… אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות, ופירשו בהן כדי שיהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ א-ל.

9. הראי״ה קוק, ׳דגל ירושלים׳

בעז״ה היא דרך הקודש, דרכנו סלולה ובמישור. בית ישראל יבנה על שני העמודים: עמוד הקודש, קדש הקדשים, העומד לנס עולם, הקשור תמיד מעולם ועד עולם בשם ירושלים, אשר ה' יקרא לה.

ועמוד החול, אשר לבש לבוש חולין, רק בירידתו להחיות רוח שפלים אשר שחה לעפר נפשם, שהוא יונק את כוחו משם, ומתעקם ההולך עד עקמא, ע״י קו המתעקם מציון.

ולתמם ולישר יופיע אור ירושלים, פריו היה למאכל ועליהו לתרופה, עם תמימים, וימין ושמאל יפרוצו לרומם קרן ישע.

10. הראי״ה קוק, מאמר הדור

גדול חלק מהדור הצעיר איננו חש כבוד לכל הדור, לא מפני שהורגל, לא מפני שאופלה נפשו, מפני אם כי אותו הצביון שהורגל בו עד כה, שלפי המקום שעלה עליו בדעה ההמונית הרגילה, החק והמשפט עומדים מאותו הגבול שנשפל.

שהחק והמשפט עומדים עליו ידו על המסורת, עד המקום שיביט בכלל, על כל אמת ואמת, על כל טהור וקדוש, ומונה — מפני גדולה נצחית א-שר להיות במושגים, ומיעוט העבודה בתלמודם של יסודי הרגש והדעת — ״הועם הכתם שונא זהב — התורה שבמרחב הטוב״ עד שנדמה לו שהכל שפל הרבה מערכו.

הצרות שטפוהו, מרקוהו, נתנו לב-מתנה ומח הוגה, ועלה ונתגדל בפעם אחת. עשה כנפים ועף, ורוחו ימריא ובמרומים, ושם עדיין לא נתנו לו את חפצו. ולא יוכל לעמוד בשפל, ולירושלם שלמעלה לא יוכל להכנס, ״אין הקב״ה נכנס בירושלם שלמעלה עד שיכנס בירושלם שלמטה״.

מלך ״מקדש מלך עיר מלוכה, קומי צאי מתוך ההפכה, לך רב שבת בעמק הבכא. התעוררי התעוררי כי בא אורך, כבוד ד' עליך נגלה״. עורי עורי שירי, אורי.

11. הראי״ה קוק, עקבי הצאן, עמוד ק״מ

בלא טורח רב של אריכות פלפול, שרובו נועד רק לאותם שאין להם במה למלאות את צמאון הנפש ועז החופש השכלי להרחבתה של תורה בדרישתה מבלעדו; אע״פ שמיעוטו הוא לעולם נאה וטוב והגון, ויפה אפילו להיותר עסוקים בעסק היסודי במהלכים רוחניים עליונים.

אבל של הנפשות העדינות צריך להיות ״לפקח עינים עוורות, להוציא ממסגר אסיר מבית כלא יושבי חושך״. ״עלי גבוה הר על לך עלי מבשרת ציון, הרימי בכח קולך ירושלים מבשרת״.

12. זוהר ויקרא, חלק ג, דף רצו, ע״ב

צִיֹון וִיְרּושָּלַם, תְרֵּין דַרְגִין אִינּון, חַד רַחֲמֵּי וְחַד דִינָׁא. צִיֹון, דִכְתִיב (ישעיה א): ״צִיֹון בְּמִשְפָּט תִּפָּדֶׁה״. יְרּושְלֵּים, דִכְתִיב (ישעיה א): ״צֶׁדֶׁק יָּלִין בָּה״.

13. משנה תענית, פרק ד, משנה ח

וכן הוא אומר (שיר השירים ג): ״צאינה וראינה בנות ציון, במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו, ביום חתנתו וביום שמחת לבו״. ביום חתנתו — זו מתן תורה. וביום שמחת לבו — זה בנין בית המקדש.

המקדש שיבנה במהרה בימינו, אמן.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

אהבת ישראל דף לימוד

א. לֶאֱהֹב מִצְוָה בִשְבַח לְסַפֵר צָרִיְך לְפִיכְָך כָמֹוָך", לְרֵעֲָך "וְאָהַבְתָ שֶנֶאֱמַר: כְגּופֹו מִיִשְרָאֵל וְאֶחָד אֶחָד כָל עַל וְלָחּוס חֲבֵרֹו

בִקְלֹון וְהַמִתְכַבֵד עַצְמֹו, כְבֹוד ב רֹוצֶה שֶהּוא כְמֹו חֲבֵרֹו כְבֹוד עַל לִשְמֹר וְצָרִיְך עַצְמֹו. מָמֹון עַל חָס הּוא כַאֲשֶר ִמָמֹונֹו

חֲבֵרֹו-. ג הלכה ו פרק דעות הלכות (רמב״ם הַבָא. לָעֹולָם חֵלֶק לֹו )אֵין

ב. שֶתְלַמְדֵנִי מְנַת עַל גַיְרֵנִי לֹו: אָמַר שַמַאי, לִפְנֵי שֶבָא אֶחָד בְנָכְרִי מַעֲשֶה מְסַפֶרֶת: הַגְמָרָא עֹומֵד כְשֶאֲנִי כֻּלָּה הַתֹורָה כָל

"דַעֲלְָך הִלֵל: לֹו אָמַר אֹותֹו. גִיֵר הִלֵל, לִפְנֵי בָא שֶבְיָדֹו. הַבִנְיָן בְאַמַת דְחָפֹו אַחַת. רֶגֶל עַל - סְנִי תַעֲבֵיד- לָא "לְחַבְרְָך (מַה

וְאִידְָך- כֻּלָּה, הַתֹורָה ל כ הִיא זֹו לַחֲבֶרְָך) תַעֲשֶה אַל עָלֶיָך ָשֶשָנּוא בַגְמָרָא שֶכָתּוב וְזֶהּו ב(. ל, (שבת גְמֹר. זִיל הּוא, פֵרּושָּה

כָמֹוָך- לְרֵעֲָך "וְאָהַבְתָ אַחֵר "בְמָקֹום ה״ד ט פרק נדרים (ירושלמי בַתֹורָה. גָדֹול כְלָל זֶהּו אֹומֵר: עֲקִיבָא )ר'

ג. הִסְבִי וְכְָך וְשֶתִהְיֶה, עַצְמֵנּו שֶנֹאהַב כְמֹו קְצָתֵנּו אֶת קְצָתֵנּו לֶאֱהֹב שֶצִּוָנּו הַזֹאת: הַמִצְוָה אֶת לְקַיֵם אֵיְך הָרַמְבַ״ם ר

לְאָחִי- וְאַהֲבָתִי חֶמְלָתִי מַה וְכָל אֹותֹו. יִרְצֶה אֹו רְשּותֹו ב שֶיִהְיֶה מַה וְכָל בְמָמֹונֹוּובְגּופֹו לְעַצְמִי, וְאַהֲבָתִי ִכְחֶמְלָתִי

לְעַצְמִי- שֶאֶרְצֶה בִי- שֶיִדְבַק לְמִי אֹו לְעַצְמִי שֶאֶשְנָא מַה וְכָל כָמֹוהּו, לֹו אֶרְצֶה יִתְעַלֶה אָמְרֹו וְהּוא כָמֹוהּו. לֹו אֶשְנָא

רו )ה עש מצות המצות (ספר כָמֹוָך". לְרֵעֲָך "וְאָהַבְתָ (שם)

ד. הִיא יִשְרָאֵל אַהֲבַת מִצְוַת כְָך: לְרֵעֲָך" "וְאָהַבְתָ מִצְוַת אֶת הִסְבִיר הַחִנּוְך בְסֵפֶר

כְמֹו מָמֹונֹו וְעַל יִשְרָאֵל עַל שֶנַחֲמֹל כְלֹומַר נֶפֶש, אַהֲבַת רָאֵל מִיִש אֶחָד כָל ְלֶאֱהֹב כָמֹוָך לְרֵעֲָך "וְאָהַבְתָ י״ח) י״ט, (ויקרא שֶנֶאֱמַר עַצְמֹוּומָמֹונֹו, עַל חֹומֵל."שֶאָדָם

סְנִי- "דַעֲלְָך ע״א) ל״א (שבת לִבְרָכָה זִכְרֹונָם וְאָמְרּו וְאָמְרּו תַעֲבֵיד". לָא ָלְחַבְרְך מִצְוֹות שֶהַרְבֵה כְלֹומַר בַתֹורָה" גָדֹול כְלָל זֶה עֲקִיבָא רַבִי "אָמַר בְסִפְרֵי:

- כְנַפְשֹו חֲבֵרֹו שֶהָאֹוהֵב בְכְָך, תְלּויִין שֶבַתֹורָה אֶת יִנְאַף וְלֹא מָמֹונֹו, יִגְנֹב לֹא

צַד בְשּום לֹו יַזִיק וְלֹא גְבּולֹו, יַסִיג וְלֹא בִדְבָרִים, וְלֹא בְמָמֹון. ּו יֹונֵה וְלֹא אִשְתֹו, בָזֶה- תְלּויֹות אֲחֵרֹות מִצְוֹות כַמָה וְכֵן. רמג (מצוה דַעַת. בֶן לְכָל הַדָבָר )יָדּועַ

ה. בֹו לִנְהֹג חַיָבִים לְמִיתָה- דִין בְבֵית שֶנִדֹון פֹושֵעַ וַאֲפִלּו יִשְרָאֵל. בְפֹושְעֵי אַף נֹוהֶגֶת זֹו ּומִצְוָה כָמֹוָך לְרֵעֲָך "וְאָהַבְתָ "מִצְוַת

כְָך- דִינֹו גָדֹול פֹושֵעַ וְאִם מִיתָתֹו! בִכְאֵב שֶאֶפְשָר כַמָה עַד ּולְהָקֵל חֹוטְאִים וַאֲפִלּו וְכַמָה, כַמָה אַחַת עַל אֲחֵרִים. אֲנָשִים

לע קודמת לשונא לעזור שהמצוה לקמן ועיין ועוד. נא: (ב״ק.) לאוהב זרה

. ו כָתַב מִנְחַת״ַה חִּנּוְך תְפִלָה" עַל אַהֲבַת יִשְרָאֵל בְלָׁשֹון קְצָרָה מצוה) (רמג ה יִתְבָרְַך' יָשִים חֶלְקֵנּו מִן הָאֹוהֲבִים אֹותֹו וְאֶת

ישראל- ועם הוא ברוך (שהקדוש הּוא". חַד וְיִשְרָאֵל דְקֻּבְ״ה יִשְרָאֵל, ז מקושרים זה.) עם ה

ז. אָדָם יֵש אִם וְלָכֵן שְרָאֵל. מִי אָדָם כָל לֶאֱהֹב עַצְמֹו עַל אֶחָד כָל יְקַבֵל הַתְפִלָה, לִפְנֵי שֶבַבֹקֶר טֹוב זַ״ל הָאֲרִ״י דִבְרֵי פִי ִעַל

בְצָרָה- מִיִשְרָאֵל (בא״ח לְמַעְלָה פְרִי וְתַעֲשֶה יִשְרָאֵל, כָל בִתְפִלַת תְפִלָתֹו תִכָלֵל זֶה יְדֵי וְעַל בְפֵרּוש, יֹום כָל עָלָיו יִתְפַלֵל

וַהֲרֵי כָמֹוָך". לְרֵעֲָך "וְאָהַבְתָ שֶל עֲשֵה מִצְוַת עָלַי מְקַבֵל "הֲרֵינִי שָלֵם: בְלֵב זֹאת לֹומַר וְיִזָהֵר ה). מקץ כָל־ אֶת אֹוהֵב נִי

יִש מִבְנֵי ְאֶחָד."ְך־הּוא הַקָדֹוש־בָרּו הַמְלָכִים מַלְכֵי מֶלְֶך לִפְנֵי לְהִתְפַלֵל פִי אֶת מְזַמֵן וַהֲרֵינִי כְנַפְשִיּומְאֹודִי. רָאֵל

? לומדים

! היום שליט״א אליהו שמואל הרב

ד ישראל! אהבת בנושא ארצי לימוד ף

הנוער ארגון בעליי זינוק ה

ח יומי יזוק ק רבני איגוד בשיתוף אישי ומענה שו״ת קבוצות, ההוראה ובית הילות ו שידורים, לנוער שיעורים

ל סמסו אלינו הצטרפו 0534788011

זצ״ל לוין אריה רבי הירושלמי, , הצדיק הרוש יהודה בוראו, סיפר לפני ליבו לטהר קום משכים. היה בשכונת הרחובות מנקה

בירושלים: משכנות

בך אני מקנא לך, וטוב אשריך באמת ממני, אתה טוב יהודה, יודע, אתה ואמר: אריה רבי אלי אחד. ניגש בוקר

את אריה, רבי שח, אתה מה השבתי: אני– ואילו ובמצוות, ה בתור היום כל עוסק וצדיק, חכם ה אשפה מנקה פשוט, …אדם

ומנקה העולם, מתקן אתה ממני. אתה טוב נאמנה: ך מבטיח אני עלי, סמוך מעלתך, את יודע "אינך ואמר: אריה רבי שיסעני בך אני מקנא נקי"! יותר… יותר, טוב הקב״ה של עולמו את אתה עושה ידיך במו ירושלים. של חוצותיה את

ועם המטאטא עם לבדי, נותרתי ואני ללכת הוא כשפנה אדוני? לך, אומר מה אך בשלו. והוא בשלי אני והתווכחנו, עמדנו כך

מלך בן כמו בחיי. בחיי… הראשונה בפעם מלך. בן כמו! הרגשתי הלב על טוב לפתע לי נעשה, בל, הז עגלת יסוד ("צדיק

'עמ228 רז שמחה מאת, עולם" ).

רז שמחה רבי היקר הסופר לי סיפר זה לסיפור נפלא, המשך דבריו: וכה

בלימודים מאוד קשה לו היה שבילדותו יקר, הודי י אותו לי מספר ובו לציון, מראשון מאדם לביתי מכתב מקבל אני אחד יום החצרן להיות והפך הלימודים את ב לעזו נאלץ כך ובעקבות בלימודיו, נכשל חקלאי ספר בבית ללמוד והלך גדל כאשר וגם שום שווה שאינו חלילה וכאילו ככשלון, עצמו להרגיש לו גרם זה דבר הספר. בית של הנקיון ועובד. דבר

מופלא צדיק אותו אומר שבו זה, סיפור הוא קורא והנה זצ״ל, לוין אריה רבי על עולם" יסוד "צדיק הספר ידו ל הגיע אחד יום של עולמו את הוא שמנקה מאוד, עד ויקרים חשובים ושמעשיו ממנו, טוב שהוא עליו ואומר ון הנקי בעובד מקנא שהוא הע. ולם מתקן שהוא יותר, לטוב והופכו הקב״ה

העולם תיקון ונפלא, גדול דבר הוא עושה שאני מה הרי דבר, שום שווה שאינו כישלון איני חיי, בכל, ך מהפ הרגשתי "ואז בעבודת נפלאה שליחות תחושת הרגשתי משמעות, התמלאו חיי שמחה, התמלאתי יתברך. ה' בעיני מאוד ויקר חשוב וזה ל שבנוסף שהחלטתי עד לבצע, זוכה שאני הנקיון העולם את ולתקן להוסיף בישיבה, כחצרן לה. תנדב אלך הרגילה עבודתי

מלך של בן אני דבר, שווה שלא כישלון אינני "! הרי

ישראל נשמת עולם)אהבתיך אהבת ספר מחבר (מ

בתורה אות היא מישראל אחד כל של נשמתו תורה- בספר אחת אות לו אפי חסרה וכאשר, פסול התורה ספר! כל

נשמה בכל הטמון האין-סו; פי והאור הטוב על החיוב, על מעיד הוא אך השלילה, צד רק זהו וכמובן-

נשמה בכל מישראל, ואחד אחד כל ב תלוי הכל כולו- העולם כל העולם, נשמת כולה, התורה קיום כל רשב״י לנו: אומר! ונשמה

נשמה- בכל אחד, בכל מונח אור עולם קיום מונח! עולם!

נשמה- בכל אחד, בכל אחד- שבכל הזו חדת המיו הטוב ונקודת כולו העולם בכל שאין מיוחדים וטוב אור, יש סתם אינה

בערכו- ותו, בגדל מזעזע אדיר, מהותי, טוב היא מרבות; אחת מיוחדת, טוב נקודת עוד נגלית לא שבלעדיו כך כדי עד

לעולם קיום אין תורה, ניתנת לא! שכינה,

אמיתי- עמוק, כבוד לכבד ליבנו אל לשים צריכים אנו כמה אנו נשמתינו את וכן ואחד, אחד. כל

- בעיניך ממך גדול יהיה אדם באיגרתו""וכל הרמב״ן דברי את נבין אלו דברים פי: על ועמוקה מהותית אמירה כאן שיש

- מישראל נפש של״כל העליונה להית הא הנשמה מקדושת קדושה ביראה "להתרעד הרמב״ן לנו אומר בעצם: מאוד. רגליך- מעל!"ליך נע "של ו… הנשמה אל לב שים אדם, על מתבונן כשאתה תמיד נשמתו מקדושת! התרעד

בעולם כמוהו אין לו, ישווה לא אחד אף שלו המיוחד, בטוב ו כדוגמתו. שאין אור מיוחד; נפלא, טוב אדם בכל מונח שהרי כל שהוא בנשמתו, רק שיש מיוחד טוב מהותי, טוב זהו אלא טוב, נקודת איזה סתם אינה וזוהי בזה. ממך הוא גדול וודאי

ונורא- נפלא שוב ח כך מבלעדיו קיום אין העולם ולכל שלך! עד

כבוד ביראת להתמלא נשמתו", מקדושת "להתרעד אחד, כל של נשמתו, ת קדוש מול כבוד ביראת לעמוד צריכים אנו אז אין- ואור גודל טוב מול העמידה של מההכרה שבאה היראה מתוך וממילא ואמיתית! גדולה באהבה להתמלא סופיים-

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום ירושלים

בס״ד

**ירושלים בהלכה ובאגדה**

דפי מקורות לשיעורו של הרב – מושב שבתאי מנוחה יע״א

*כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים* (ישעיה ב, ג)

---

**1. אבות דרבי נתן פרק א נוסחא א**

עשרה חלקים של נוי בעולם, ט׳ בירושלים ואחד בכל העולם. עשרה חלקים של יסורין בעולם, ט׳ בירושלים ואחד בכל העולם.

עשרה חלקים של חכמה בעולם, ט׳ בעולם ואחד בכל ארץ… ולך לך אל ארץ המוריה שנאמר (בראשית כ״ב). עשרה חלקים של חנופה בעולם, ט׳ בירושלים ואחד בכל העולם, שנאמר: מאת נביאי ירושלים יצאה חנופה לכל הארץ (ירמיה כ״ג, ט״ו). עשרה חלקים של תורה בעולם, ט׳ בירושלים ואחד בכל העולם, שנאמר: כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים (ישעיה ב, ג).

---

**2. תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף כא עמוד א**

אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל. שבתחלה, מי שיש לו אב — מלמדו תורה, מי שאין לו אב — לא למד תורה. דרוש מאי? ״ולמדתם״ — ולמדתם אתם. דרוש מאי? התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים — תורה תצא מציון. ועדיין מי שיש לו אב — עולה ולמד, מי שאין לו אב — לא היה עולה. התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך, ומכניסין אותן כבן ט״ז כבן י״ז, ומי שהיה רבו כועס עליו — מבעיט בו ויצא. עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע.

---

**3. תוספות מסכת בבא בתרא דף כא עמוד א — כי מציון תצא תורה**

לפי שהיה רואה קדושה גדולה, והכהנים עוסקים בעבודה, היה לבו מכוון יותר ליראת שמים וללמוד תורה, כדדרשי׳ בספרי: למען תלמד ליראה. גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו, והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, הוא גם היה מכוון ועוסק בתורה ליראת שמים.

---

**4. שו״ת מאמר מרדכי כרך ג קדושת א״י סימן א**

ובאסתר רבה (א, י) הובא בשינוי: עשרה חלקים של יופי בעולם, תשעה בארץ ואחד בכל העולם. עשרה חלקים של חכמה בעולם, תשעה בא״י ואחד בכל העולם. עשרה חלקים של תורה בעולם, תשעה בישראל ואחד בכל העולם.

ודע, שלא רק האויר של ירושלים קדוש. הנה כתוב (ישעיהו ב, ג; מיכה ד, ב): ״כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים״, ומכאן למדים שיש חשיבות מיוחדת לא רק בירושלים עצמה אלא גם לבני ירושלים. ואין זה כמו שאומר דהע״ה (תהלים פ״ז, ה): ״וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ״. מכאן, שהנולד באוירה של קדושת ירושלים, נהפך ממש לחלק מקדושת ירושלים. ויש בחז״ל במדרש איכה על חכמתם של ילדי ירושלים, וכל הנולד בה הוא בבחינת ״ונתתי משכני בתוכם״.

---

**5. שו״ת מאמר מרדכי כרך ג קדושת א״י סימן ב**

ידוע הדבר, שבגיטין כותבים ירושלם חסר יו״ד (שו״ת שדה הארץ סי׳ י״ד; פאת השלחן ב׳, כ״ז; פרי האדמה ח״ג ל״ג ע״ב; גט פשוט אבה״ע סי׳ גיטין ט׳), ואילו במכתבים רגילים כותבים מלא, דהיינו עם יו״ד. ויש המקפידים לכתוב ירושלם בכתיב חסר. והקשו הרב גט פשוט (סי׳ קכ״ח ס״ק כ״ו) והרב שער המפקד (שם דף פ״ז ע״ב): מדוע לא כותבים עיר הקודש, או בערבית ׳קודס׳, כמו בכתיבת שם פרטי, למשל אדם ששמו אברהם ומכונה אבי — כותבים אברהם דמתקרי אבי. מדוע לירושלים לא נכתוב ׳קודס׳ דמתקרית? והלא הערבים בעבר וגם כיום קוראים לה ׳קודס׳ בלבד.

והתשובה שניתנה לשאלה זו: כאשר אדם אומר ירושלים, הרי שהוא מביע את מעלתה וחשיבותה של ירושלים — ״עיר הקודש״, שירושלים כולל הכל. ולפיכך אין צורך בתוספות. ירושלים היא ירושה לנו מאבותינו, ולא רק לאברהם אבינו, אלא הקדוש ברוך הוא בחר בציון להשכין שכינתו בה, ובחר בנו ואנחנו נשארים בירושלים.

מנהג היה שלא באים לירושלים ללא טבילה. מי שבא לירושלים בפעם הראשונה בחייו היה קובע את היום ההוא ליום טוב.

---

**מעלת הנס בירושלים בזמן הזה**

**6. משנה מסכת אבות פרק ה משנה ה**

עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש: עומדים צפופים ומשתחוים רווחים, ולא הזיק נחש ועקרב מעולם בירושלים. עשרה חלקים של חנופה בעולם, תשעה בירושלים ואחד בכל העולם — הה״ד: מאת נביאי ירושלם יצאה חנופה לכל הארץ (ירמיה כ״ג). ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום מעולם בירושלים, ולא שאלין בירושלים.

---

**7. מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק לה**

עשרה נסים נעשו לאבותינו (במקדש) [בירושלים]: לא הפילה אשה מריח הקודש מעולם. ולא נכשל אדם בירושלים. ולא נפגע אדם מעולם בירושלים. ולא היתה מפולת בירושלים. ולא היתה דליקה מעולם בירושלים. לא אמר אדם לחבירו לא מצאתי תנור לצלות פסחים מעולם בירושלים. לא אמר אדם לחבירו לא מצאתי מטה שאישן עליה מעולם בירושלים. ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום בירושלים, ולא שאלין בירושלים.

---

**8. מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק לט**

[עשרה נסים היו נעשים (בביהמ״ק) [בירושלים]. ] לא נפגע אדם בירושלים. וכל מי שנפגע [חוץ לירושלים], כיון שהיה מסתכל בחומות ירושלים — מתרפא. ולא הזיק נחש ועקרב מעולם בירושלים.

---

**9. חיד״א (הרב) חסדי אבות וראשי אבות פרק ה**

ודע, דבאבות דרבי נתן פ׳ ל״ה אמרו: לא היתה מפולת מעולם בירושלם. וזה שנים רבות ששמעתי בעה״ק ירושלם תוב״ב, כי מהריט״ץ בספר מגן אבות כ״י פירש דר״ן אבות שלא היתה מפולת מרעש עד כאן. וכן שמעתי, שבשנת התק״ך בליל ט׳ חשון היה רעש בעה״ק צפת ת״ו ומתו ברעש כמה נפשות, וכמדומה כמו קס״ה נפשות מישראל, ובאותה הלילה עצמה היה הרעש חזק אף בעה״ק ירושלם תובב״א, והתמידו הרעשים כמעט כל החורף, שהיו רעשים רבים וחזקים ולא נעדר איש. וברוך ה׳ שלא אירע שום מפולת. ברוך האל המושיע.

---

**10. שו״ת תשב״ץ חלק ג סימן רא**

ואמרו כי עדיין נשאר מהנסים שהיו בירושלים, שאמר אדם לחברו שבירושלים — כי בבית הכנסת שבירושלים מתמלאת כל השנה פה על פה לאנשי המקום, ובעת שמתקבץ שם בחג השבועות יותר מג׳ מאות החוגגים, הם נכנסים שם כלם ויושבים רווחים, והיא עדיין בקדושתה. וזה סימן גאולה שלישית.

---

**11. שולחן ערוך הלכות תפלה סימן קד סעיף ג**

ואפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק. אבל יכול ללכת למקום אחר כדי שיפול הנחש (הר״י מרגלו, ריש פרק עומדין). אבל עקרב, לפי שהוא מועד יותר להזיק, פוסק. וכן נחש, אם ראה שהוא כעוס ומוכן להזיק — פוסק.

---

**12. שולחן ערוך הלכות שבת סימן שטז סעיף י**

כל חיה ורמש שנושכים וממיתים ודאי, נהרגים בשבת אפילו אין רצין אחריו, כגון: נחש ועקרב ושאר מזיקין. ואם אינם ממיתים, אם רצין אחריו — מותר להרגם. אבל מותר לדורסם לפי תומו, ואפילו במתכוין — אם לאו, אסור. אלא שמראה עצמו כאילו אינו מכוין.

---

**13. שו״ת שיח יצחק סימן מט — בדיקת חמץ ותפילה בירושלים במקום שיש נחש ועקרב**

דאיתא בפ״ה דאבות משנה ה׳: ולא הזיק נחש ועקרב מעולם בירושלים, וכמבואר למה

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום ירושלים

כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים (ישעיה ב, ג)

אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק מח

עשרה חלקים של נוי בעולם ט' בירושלים ואחד בכל העולם. עשרה חלקים של יסורין בעולם ט' בירושלים ואחד בכל העולם… עשרה חלקים של חכמה בעולם ט' בירושלים ואחד בכל העולם שנאמר ולך לך אל ארץ המוריה וגו' (בראשית כ״ב ב'). עשרה חלקים של חנופה בעולם ט' בירושלים ואחד בכל העולם שנאמר כי מאת (ה') נביאי ירושלים יצאה חנופה לכל הארץ (ירמיה כ״ג ט״ו). עשרה חלקים של תורה בעולם ט' בירושלים ואחד בכל העולם שנאמר כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים (ישעיה ב' ג').

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף כא עמוד א

דאמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל; שבתחלה, מי שיש לו אב — מלמדו תורה, מי שאין לו אב — לא היה למד תורה, מאי דרוש? ולמדתם אותם — ולמדתם אתם, התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים, מאי דרוש? כי מציון תצא תורה; ועדיין מי שיש לו אב — היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב — לא היה עולה ולמד, התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך; ומכניסין אותן כבן ט״ז כבן י״ז, ומי שהיה רבו כועס עליו — מבעיט בו ויצא, עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע.

תוספות מסכת בבא בתרא דף כא עמוד א

כי מציון תצא תורה — לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה כדדרשי' בספרי למען תלמד ליראה וגו' גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה.

שו״ת מאמר מרדכי כרך ג קדושת א״י סימן א

ודע, שלא רק האויר של ירושלים קדוש. הנה כתוב (ישעיהו ב, ג; מיכה ד', ב'): ״כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים״, ומכאן למדים שיש חשיבות מיוחדת לא רק בירושלים עצמה אלא גם לבני ירושלים. ואין זה דבר של מה בכך להולד בירושלים, כמו שאומר דהע״ה (תהלים פ״ז, ה'): ״וּלֲצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ״. מכאן, שהנולד באוירה של קדושת ירושלים, נהפך ממש לחלק מקדושת ירושלים. ויש בחז״ל במדרש איכה על חכמתם של ילדי ירושלים, וכל הנולד בה הוא בבחינת ״ונתתי משכני בתוכם״.

שו״ת מאמר מרדכי כרך ג קדושת א״י סימן ב

ידוע הדבר, שבגיטין כותבים ירושלם חסר יוד (שו״ת שדה הארץ סי' י״ד; פרי האדמה ח״ג ל״ג ע״ב; גט פשוט סי' קכ״ח ס״ק ל״ז; פאת השלחן ב', כ״ז; שער המפקד אבה״ע גיטין סי' ט'), ואילו במכתבים רגילים כותבים ירושלים כתיב מלא, דהיינו עם יו״ד. ויש המקפידים לכתוב ירושלם בכתיב חסר. והקשו הרב גט פשוט (סי' קכח ס״ק כו), והרב שער המפקד (שם דף פ״ז ע״ב): מדוע לא כותבים עיר הקודש, או בערבית ׳קודס׳, כמו בכתיבת שם פרטי, למשל, אדם ששמו אברהם ומכונה אבי, כותבים אברהם דמתקרי אבי, מדוע לירושלים לא נכתוב דמתקרית ׳קודס׳, הלא הערבים בעבר וגם כיום קוראים לה ׳קודס׳ בלבד?

והתשובה שניתנה לשאלה זו מביעה את מעלתה וחשיבותה של ירושלים — כאשר אדם אומר ירושלים, הרי שהוא אומר ״עיר הקודש״, משום שירושלים כולל הכל, ולפיכך אין צורך בתוספות. ירושלים ירושה לנו מאבותינו, ולא רק לאברהם אבינו אלא הקדוש ברוך הוא בחר בציון בשביל להשכין שם שכינתו ובחר בנו שאנחנו נשאר בירושלים.

מנהג היה שלא היו באים לירושלים ללא טבילה. כן נהגו שמי שבא לירושלים בפעם הראשונה בחייו היה קובע אותו היום ליום טוב.

מעלת הנס בירושלים בזמן הזה

משנה מסכת אבות פרק ה משנה ה

עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש עומדים צפופים ומשתחוים רווחים ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים.

מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק לה

עשרה נסים נעשו לאבותינו (במקדש) [בירושלים] לא הפילה אשה מריח בשר הקודש מעולם. ולא נפגע אדם בירושלים. ולא נכשל אדם בירושלים מעולם. ולא נפלה דליקה בירושלים מעולם. ולא היתה מפולת בירושלים מעולם. לא אמר אדם לחבירו לא מצאתי תנור לצלות פסחים בירושלים. מעולם לא אמר אדם לחבירו לא מצאתי מטה שאישן עליה בירושלים. מעולם לא אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים.

מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק לט

עשרה נסים היו נעשים (בביהמ״ק) [בירושלים]. לא נפגע אדם בירושלים. וכל מי שנפגע [חוץ לירושלים] כיון שהיה מסתכל בחומות ירושלים היה מתרפא. ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם.

חסדי אבות וראשי אבות פרק ה (הרב חיד״א)

ודע דבאבות דרבי נתן פ' ל״ה אמרו: לא היתה מפולת בירושלם מעולם. וזה שנים רבות ששמעתי בעה״ק ירושלם תוב״ב כי מהריט״ץ בספר מגן אבות כ״י פי' אבות דר״ן פירש שלא היתה מפולת מרעש עד כאן שמעתי. וכן ראינו בשנת התק״ך שבעוה״ר בליל ט' חשון היה רעש בעה״ק צפת ת״ו ומתו ברעש כמה נפשות מישראל וכמדומה כמו קס״ה נפשות, ובלילה עצמה היה הרעש חזק בעה״ק ירושלם תובב״א והתמידו הרעשים כמעט כל החורף. וברוך ה' שלא אירע שום מפולת אף שהיו רעשים רבים וחזקים ואיש לא נעדר. ברוך האל המושיע.

שו״ת תשב״ץ חלק ג סימן רא

ואמרו כי עדיין נשאר מהנסים שהיו בירושלים שלא אמר אדם לחבירו צר לי המקום כי בבית הכנסת שבירושלים הם צריכים לאנשי המקום כל השנה ומתמלאת פה על פה בעת התקבץ שם בחג השבועות החוגגים יותר מג' מאות איש כלם הם נכנסים שם ויושבים רווחים כי עדיין היא בקדושתה וזה סימן גאולה שלישית.

שולחן ערוך או״ח הלכות תפלה סימן קד סעיף ג

ואפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק, (אבל יכול לילך למקום אחר כדי שיפול הנחש מרגלו) (הר״י ריש פרק אין עומדין); אבל עקרב, פוסק, לפי שהוא מועד יותר להזיק, ונחש נמי, אם ראה שהוא כעוס ומוכן להזיק, פוסק.

שולחן ערוך או״ח הלכות שבת סימן שטז סעיף י

כל חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי, נהרגים בשבת אפילו אין רצין אחריו; ושאר מזיקין, כגון: נחש ועקרב מקום שאינם ממיתין, אם רצין אחריו, מותר להרגם; ואם לאו, אסור. אבל מותר לדורסם לפי תומו, ואפילו במתכוין אלא שמראה עצמו כאילו אינו מכוין.

שו״ת שיח יצחק סימן מט

דין תפילה ובדיקת חמץ בירושלים במקום דאיכא נחש. למה דאיתא בפ״ה דאבות משנה ה' ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם, וכן הוא עוד היום הזה וכמבואר בתבואת הארץ להגר״י שווארטץ ז״ל, צל״ע הן לענין תפילה להפסיק לגבי עקרב כדאיתא באו״ח (סי' ק״ד סעיף ג'), וכן בסי' שט״ז סעיף י' [בנחש ועקרב אם רצין אחריו מותר להורגם] וכן באו״ח (סי' תל״ג [ס״ח]) לגבי גל שמצויים נחשים ועקרבים לענין בדיקת חמץ, באשר בירושלים, וישנם מקדמונים דס״ל שבכל א״י כלל הוא שאין מזיקים נחשים ועקרבים, אם נאמר שאינו רשאי להפסיק ולגבי כל הדינים הנ״ל הולכים לחומרא, באשר לא יהיה ניזוק, או שנאמר גם בזה

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות