בס״ד
מדוע קוראים בחג השבועות -זמן מתן תורתנו – את מגילת רות?
טעמים רבים נאמרו בדבר: החל מהיותה של מגילת רות מגילת חסד והתורה תורת חסד שתחילתה וסופה גמילות חסדים, דרך היותה של מגילת רות מגילת גירות ובמתן תורה כל ישראל היו כגרים, ועד היותה מגילת הייחוס של דוד ושל מלכות ישראל השואבים את כח מלכותם מהתורה " בי מלכים ימלוכו".
אבל נראה להוסיף טעם המקשר בין רות לבין מתן התורה והיחס הנכון לתורה, טעם שנרמז במילה, או בשורש אחד המופיעים בשניהם: דבק.
במגילת רות נאמר: " ותישק ערפה לחמותה, ורות דבקה בה"
ובבואנו לקרוא בתורה בציבור אנו נגשים לקריאה בתורה מתוך הפסוק " ואתם הדבקים בה אלוקיכם חיים כולכם היום"
ננסה לעמוד על עומק עניינו של מושג הדבקות.
לאחר ששני בניה החתנים מתים; מחליטה נעמי לשוב משדה מואב לארץ ישראל לאחר גלות ארוכה. בתחילה; שתי כלותיה רות וערפה הולכות איתה ומתקשות להיפרד. בשלב מסויים, פונה נעמי להגיון הצרוף שלהן, ומסבירה בשום שכל וטוב טעם שאין להן סיבה הגיונית לשוב איתה ולעזוב את עמן ומולדתן משום שהיא חסרת כל, ואין גם סיכוי שתלד עוד בנים שיכולים להיות חתנים פוטנציאליים, לכן היא מפצירה בהן לשוב לעמן ולביתן.
ואז מובא בכתוב: "ותשמע ערפה לחמותה -ורות דבקה בה"
עָרְפָּה וְרוּת הַמּוֹאֲבִיוֹת אֲחָיוֹת בְּנוֹת אָב אֶחָד הָיוּ, בְּנוֹת עֶגְלוֹן מֶלֶך מוֹאָב, וּשְׁתֵּיהֶן נְעָרוֹת יְפֵהפִיּוֹת וְנֶחְמָדוֹת לְמַרְאֶה, בּנוֹת בִּקְעָה וְעֲרָבָה; וַתְּהִי עָרְפָּה הוֹלֵלָה וְסוֹרֶרֶת וְעִזִּת-נֶפֶשׁ מֵעוֹדָהּ כְּבִכְרָה קַלָּה, וְרוּת הָיְתָה תַּמָּה וּצְנוּעָה וַחֲרֵדָה כְּאַיֶּלֶת הַשָּׂדֶה.
וְלֹא אָבְתָה רוּת לָשוּב מֵאַחֲרֵי חֲמוֹתָה, כִּי נָגַע יְיָ בְּלִבָּהּ; וַתַּעֲזֹב אֶת-עַמָּה וְאֶת-אַרְצָהּ, וְאֶת-מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת אֱלֹהֶיהָ, וַתֵּלֵךְ עִם חֲמוֹתָה אַרְצָה יְהוּדַה, וְעָרְפָּה שִלְחָה אֶת חֲמוֹתָה עַד גְּבוּל הַשָׂדֶה וַתִּשּׁק לָהּ, וַתָּשּב אֶל בֵּית אִמָּהּ כּנְעוּרֶיהָ. { ביאליק, מגילת ערפה}
ערפה -שומעת לקול ההגיון האינטרסנטי הפשוט ועוזבת את חמותה. רות- לעומת זאת דבקה בה בלי, או מעל, כל שיקול הגיוני.
חכמים מאירים את עומק ההבדל התהומי בין גישות אלה ותוצאותיהן במדרש חד:
"ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה. אמר הקב״ה יבאו בני הנשוקה ויפלו ביד בני הדבוקה" { מדרש לקח טוב רות פרק א פסוק יד}
שנים רבות אחר כך, נפגשים בני בניהן של רות וערפה משני צידי המתרס: דוד וגוליית.
וַיְהִי לִתְקוּפַת הַיָּמִים, וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה עַל יִשְׂרָאֵל, וַיִּהְיוּ עוֹמְדִים עַל הָהָר מִזֶּה ויִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים עַל הָהָר מִזֶּה וֱהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם. וַיֵּצֵא אִיש הַבֵּינַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת, וְכוֹבַע נְחֹשֶת עַל רֹאשׁוֹ, וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִׂים הוּא לָבוּשׁ, וּמִשְׁקַל הַשִׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶת, וּמִצְחַת נְחֹשֶת עַל רַגְלָיו, וְכִידוֹן נְחֹשֶת בֵּין כְּתֵפָיו, וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים, וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל, וְנוֹשֵׂא הַצִּנָּה לְפָנָיו. וַיַּעֲמֹד הַפְּלִשְׁתִּי וַיְחָרִף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִים.
הוּא גָּלְיַת הַפְּלִשְׁתִּי מִגַּת, בֶּן-שִׁלֵּשִׁים לעָרְפָּה.
וּמִמַּעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל יָצָא לִקְרָאתוֹ נַעַר אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה –עֵינַיִם וְטוֹב-רֹאִי, לֹא נֶשֶק לוֹ וְלֹא מַדִים, אֵין בְּיָדוֹ בִלְתִּי אִם מַקְלוֹ וְקַלְעוֹ וַחֲמִשָּה חַלֻקֵי אֲבָנִים בְּיַלְקוּטוֹ וְשֵׁם אֱלֹהִים חַיִּים עִל שְׂפָתָיו.
הוּא דָוִד הָרֹעֶה מִבֵּית-לֶחֶם, בֶּן-שַׁלֵּשִׁים לְרוּת.
שְנֵי צֶאֱצָאֵי הָאֲחָיוֹת הַמוֹאֲבִיוֹת, עֲנָק פְּלִשְׁתִּי וְנַעַר עִבְרִי, הִתְיַצְּבוּ בַגַיְא הָאֶחָד מוּל רֵעֵהוּ, וּמַשְׂטֵמַת מָוֶת, מַשְׂטֵמַת גוֹי וֵאלֹהָיו לְגוֹי וֵאלֹהָיו, בּעֲרָה בְעֵינֵיהֶם. { ביאליק, מגילת ערפה}
ובקרב האיתנים ביניהם נופל גוליית הענק, בנה של הנשוקה, בידי דוד הקטן, בנה של הדבוקה.
כחו העודף של דוד בקרב הזה לא בא מכח פיזי אלא מעוצמה רוחנית, וחכמים מלמדים אותנו שדוד לא ניצח רק בכחו שלו, שאת העוצמה הזו הוא קבל מסבתו הגדולה רות, מאותה פעולה שבה היא בחרה לדבוק בנעמי חמותה.
הרבה פעמים נמצא שדווקא פעולה ממקום עמוק כזה, שמעל ומעבר לכל הגיון שכלי רציונלי-חושפת כוחות חיים עמוקים יותר ומביאה ברכה לעולם באופן עוצמתי ובלתי צפוי. המקום הזה בנפש של דבקות שמעל ההגיון השכלי -מוליד ומגלה את עמקי החיים ששורשם בנתינה. כך בודאי קרה עם רות, שבזכות דבקות זו מצאה את בעז וממנה בעצם נבנית שושלת המשיח בישראל.
כך היא המדריגה השלימה של האחווה "(ח) אֶחָד בְּאֶחָד יִגַּשׁוּ וְרוּחַ לֹא יָבוֹא בֵינֵיהֶם: (ט) אִישׁ בְּאָחִיהוּ יְדֻבָּקוּ יִתְלַכְּדוּ וְלֹא יִתְפָּרָדוּ:" { איוב פרק מא},
כך הוא גם ביחס לערך החשוב והמכונן של דבקות במשימה בשעת קרב,
וכך מלמדת אותנו התורה על האופן הנכון של בניין הקשר בין איש לאשתו: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו -ודבק באשתו, והיו לבשר אחד".
היחס הנכון לקשר ברית הנישואין הוא כקשר של דבקות, שהוא קשר של חיים. קשר שאין בו רק חיפוש של תועלת ונוחות אישית, ובודאי שלא רק הנאה יצרית חולפת. אין זה תמיד קל, אבל כשדבקים גם בשעות קשות ומשברים-מגלים גם בעצמנו כוחות מצמיחים חדשים וטובים!
וכך הוא גם ביחס לתורה שניתנה בחג השבועות.
את התורה זכינו לקבל רק מתוך האמירה " נעשה ונשמע" אמירה שמבטאת קשר עמוק של דבקות ומסירות נפש מעל כל טעם והיגיון אנושי שכלי, בניגוד לעמים ששאלו " מה כתוב בה? " כמפורסם במדרש חז״ל, ובכך הורידו את התורה למדריגה שכלית אנושית, ולכן לא זכו לקבלה. הם לא היו מסוגלים לצאת מעצמם ולהתעלות למדריגה עליונה יותר בנפש.
התקשרות אמיתית בינינו לבין אלוהינו, בן בשר ודם שוכן בתי חומר לבין אינסוף רוחני, יכולה לבוא רק מתוך דבקות:
(כ) אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ: { ספר דברים פרק י}
(ה) אַחֲרֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן: { ספר דברים פרק יג}
"אֹמֵר לַדֶּבֶק טוֹב הוּא" {ישעיה פרק מא} אומר לדבק טוב הוא - טוב לידבק באלוה של זה. ויחזקהו - שם לאברה' להיו' דבק בהקב״ה ולא ימוט: { רש״י ישעיה פרק מא פסוק ז}
"ואתם הדבקים בה' אלוקיכם" – החיבור שלנו לקב״ה איננו חיבור חיצוני אלא דבקות.
בפסוק שהזכרנו שנאמר לפני קריאת התורה, התורה יוצרת ניגוד בין הנמשכים אחר החטא, התאווה והיצר לבין הדבקים בה': "עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור, כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלוקיך מקרבך, ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום".
כדי לבאר את הדבר מעמידים חז״ל, את ההליכה אחרי היצרים לעומת ההליכה אחרי ה' זה מול זה:
"הנצמדים לבעל פעור' – 'כצמיד פתיל', 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם' – כשתי תמרות הדבוקות זו בזו. במתניתא תנא: "הנצמדים לבעל פעור" – כצמיד ע״י אשה, 'ואתם הדבקים בה' אלהיכם' – דבוקים ממש"
בחיינו ישנם דברים שהם כמו צמידים, כמו בגדים, שניתן להסיר ולהחליף אותם. היום הם חלק מאיתנו, ומחר לא.
צמיד הוא לא חלק מגוף האישה, אלא קישוט חיצוני, שלעיתים לוחץ ולעיתים קשה מאוד להורידו, אך מכל מקום הוא איננו חלק ממרקם החיים של האישה – וכך גם הקשר בין האדם הישראלי לחטא ולתאווה. הם חיצוניים וחולפים.
לעומת זאת, הקשר עם הקב״ה הוא קשר של חיים, כשתי תמרות, היונקות את חייהם מהעץ, – דבקות ממש, כדבקות האיש והאשה: " על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". האיש והאשה ושהגיעו משורש אחד, ומחוברים בקשר של חיים ויוצרים חיים משותפים, כדברי רש״י: "הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד". זו הדבקות שלנו בה', הבוראינו ומחיינו בכל רגע ורגע. התורה היא חלק בלתי נפרד מחיינו בכל עת ומצב. דבקות גמורה." זאת התורה לא תהא מוחלפת"
והדבקים בה' – הם חיים. הדבקות בה' היא הנותנת משמעות וערך לחיינו, היא מגמת חיינו, והיא האושר הגדול, כדברי הרב קוק: "סגולתה של כנסת ישראל, שהיא מסתכלת על ההוויה כולה באספקלריה המאירה של קודש; בכל עוז חייה היא מכירה שהחיים שווים הם את ערכם רק באותה מידה שהם אלוקיים, וחיים שאינם אלוקיים אינם חיים כלל. והידיעה הזאת, המונחת בעומק תכונת נשמתה, מטבעת עליה את ערכה המיוחד לה, המוטבע על כל יחיד ויחידה מיחידיה. כי אורו וישעו של היחיד תלויים הם במידת ידיעתו את התעמקותו והתבלטותו של החותם הכללי הזה, של הכרת ערך החיים רק באלוקיותם בתוך עומק נשמתו. "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום".
יתר על כן, ככל שאנו דבקים בה' אנו חיים יותר. השייכות והדבקות במקור החיים – 'כי עמך מקור חיים באורך נראה אור'- היא המחייה אותנו. הדבק בה' איננו קמל ויבש, אלא מלא חיוניות ושמחה, רעננות ועוצמה פנימית. זוהי הצורה הבריאה של הדבקות בה' – ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים! החיים הם היום, בעולם הזה! כאן ועכשיו מקבלים חיינו משמעות וערך אדיר.
מגילת רות היא מגילת הדבקות בארץ ישראל. הרב שמואל אליהו העיר, שרב מוחץ של הפעמים בהם מוזכר השורש דבק בתורה- מוזכר בספר דברים על סף הכניסה לארץ ישראל. כנראה שרק בארץ ישראל ארץ הקודש ארץ החיים – ניתן להשיג את המדרגה הנשגבה של דבקות במלוא עצמתה.
נמצאנו למדים אם כן שבבואנו לקבל את התורה מחדש בשמחה בחג השבועות-ראוי ונכון שנקבל השראה לאופן קבלת התורה מדבקותה של רות, אמה של דבקות:"אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוהייך אלוהי. באשר תמותי אמות ושם אקבר" ומתוך כך נזכה לקבל את התורה באופן נכון ומעצים שיוביל אותנו לגאולת העולם ותיקונו.
מדרש רבה בראשית - פרשה פ פסקה ז
ר״ל אמר בג' לשונות של חבה חבב הקב״ה את ישראל בדביקה בחשיקה ובחפיצה בדביקה (דברים ד) ואתם הדבקים בחשיקה (שם ז) לא מרובכם מכל העמים חשק ה' ובחפיצה (מלאכי ג) ואשרו אתכם כל הגוים וגו' ואנו למדים אותה מפרשה של רשע הזה בדביקה ותדבק נפשו בחשיקה שכם בני חשקה נפשו בבתכם בחפיצה כי חפץ בבת יעקב ר' אבא בר אלישע מוסיף אף תרתין באהבה ודיבור באהבה (שם א) אהבתי אתכם בדיבור (ישעיה מ) דברו על לב ירושלים ואנו למדים מפרשתו של רשע הזה באהבה ויאהב את הנערה בדיבור וידבר על לב הנערה
חתם סופר על בראשית פרק לד פסוק יט
והנה אחז״ל [ב״ר פ'] בג' לשונות חבב הקב״ה את ישראל, בדביקה ואתם הדבקים, בחשיקה לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם, ובחפיצה כי תהיו אתם ארץ חפץ, וכולם למדנו מפרשתו של אותו רשע ותדבק נפשו בדינה בת יעקב, חשקה נפשו בבתכם, כי חפץ בבת יעקב, וענין ג' אלו כשישראל אפי' אינם עושים רצונו של מקום ב״ה מ״מ הם דבקים בו ע״כ כביכול כי הם חבל נחלתו כבן אשר הוא נתח מאביו כמשחז״ל [קידושין ל״ו. ] על זרע מריעים בנים משחיתים, ועוד למעלה מזה חשוקה להיותם עושים תורה ומצות וממעטים עצמם וזהו חשוקה באהבה התלויה בדבר, כי הם שומרים מצותו על מנת שיאהבם ויחבבם ולתתם עליון והוא מגזרת מחושקים כסף, ויותר מזה כשאינה תלוי' בשום דבר רק בחפץ ורצון דודי לי ואני לו והיינו ארץ חפץ, ולכן לבן רדף יעקב בבחי' דביקה וידבק אותו בהר הגלעד ולא יכול לו כי היה יעקב שלם באותה הבחינה, ושרו של עשו היצה״ר בעל החשק והתאוה רדפו בבחי' חשוקה גם בזה לא יכול לו, וע״כ נגע בכף ירכו מקום התאוה ואמרו [עי' בס' מנחה בלולה עה״ת ובשל״ה בריש הפרשה] שרמז לו על שנשא ב' אחיות מ״מ לא יכול לו כי היה שלם גם בזה, מ״מ במדרגת חפיצה הראה לו הקב״ה ראה זה הרשע שכם עלה בטומאה אל מדרגת חפיצה, ומשום כן לא אחר לעשות הדבר מ״ט כי חפ״ץ ואתה אחרת לשלם נדרך ע״כ היה זה מדה במדה, ועמ״ש
הכתב והקבלה על דברים פרק יא פסוק כב
(כב) ולדבקה בו. אפשר לומר והלא אש אכלה הוא, אלא הדבק בחכמים ותלמידים ומעלה אני עליך כאלו נדבקת בו (רש״י מרבותינו), הנה כמה פעמים מצינו לשון דבקות בכתוב, דבקה נפשי אחריך, ואתם הדבקי' בה' ודומיהם שכולם על דבקות המחשבה בעבור חביבות הדבר לנפש, ורז״ל במדרשם אמרו בחמשה לשונות של חבה חבב הקב״ה את ישראל וחד מנייהו בדביקה, כמ״ש כן הדבקתי אתכם אלי בנ״י, וילפי' לה מפרשתו של אותו הרשע שנאמר ותדבק נפשו בדינה בת יעקב, הרי שהם עצמם בארו ענין דבקות הנפש ושאהבה הגדולה גורמת לדבקות, ומאי קשיא להו הכא וכי אפשר לו לאדם להדבק, כאלו הכתוב מדבר על דבקות גוף ח״ו, ויאמר רנ״ו ודאי ולדבקה בו הוא בלב, וכן ובו תדבקון (לקמן י״ג ב'), ובפי' אמרו בספרי ובו תדבקון לקמן (י״ג ב'), הפרישו עצמכם מע״ז ודבקו במקום, והאי ודאי במחשבת הלב הוא, אמנם קשיא להו קרא דקאמר כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת וגו' לאהבה את ה״א ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו, דמשמע שכולם חייבים להדבק במקום ב״ה דבקות הנפש, ולפי שזאת היא מעלת הנביאים וכדומה מאנשי מעלה שזוכים לה בחמלת ה' עליהם בתתו רוחו בקרבם, והאיך תלה ירושת הארץ בתנאי שיהיו דבקים בו כל ישראל, וכמעט א״א, ואם אי אתה אומר כן אלא ולדבקה בו דבקה ממש כמו ותדבק ידו אל החרב (ש״ב כ״ג), כאשר ידבק האזור על מתני איש (ירמי' י״ג) שזהו אפשר ביד כל אדם, אבל א״א לפרשו כן אצל הקב״ה, ואפי' תעלה על דעתך להמשך אחר פשוטי המקראות בשאר המקומות (וכדברי הראב״ד בה' תשובה), א״א לך לחשוב כן בענין הדבקות, שעכ״פ אפי' בדרך משל המשילוהו לאש אכלה ואפי' כסאו נמשל לאש ואיך אפשר להדבק עם אש אכלת, וז״ש וכי אפשר לו לאדם להדבק בו, ואם לפי האמת גם זה לא נכתב רק בד״מ
ספר משלי פרק יח
(כד) אִישׁ רֵעִים לְהִתְרוֹעֵעַ וְיֵשׁ אֹהֵב דָּבֵק מֵאָח:
ספר ירמיה פרק יג
(יא) כִּי כַּאֲשֶׁר יִדְבַּק הָאֵזוֹר אֶל מָתְנֵי אִישׁ כֵּן הִדְבַּקְתִּי אֵלַי אֶת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל בֵּית יְהוּדָה נְאֻם יְהֹוָה לִהְיוֹת לִי לְעָם וּלְשֵׁם וְלִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרֶת וְלֹא שָׁמֵעוּ:
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה