בס״ד
בין קללה לקלקלה – ליל א' דר״ה תשפ״ה
שנה טובה ומתוקה לכולם. בימים אלו של חשבון נפש, ברצוני לשתף אתכם ברעיון עמוק ומעורר השראה שעשוי לשנות את הפרספקטיבה שלנו על העבר ועל העתיד.
הפיוט 'אחות קטנה' שמלווה אותנו מסוף השנה הקודמת לשנה הנוכחית, הוא פיוט – שכאילו נכתב על השנה הזו. עברנו שנה כל כך עמוסה בתלאות וקשיים, בחששות ופחדים. ועם זאת – בעוצמה עצומה, ניסים גלויים וסייעתא דשמיא אדירה.
הפיוט הזה נכתב לפני 700 שנה בספרד, על ידי ר' אברהם גירונדי, בן דורו ובן עירו של הרמב״ן. הוא כתב אותו בגלות הקשה, בדורות שהצופה מן הצד כמעט ולא רואה תקווה. לא דומה לדור שלנו במובן הזה כלל וכלל, תודה להי״ת.
אבל יש משפטים שפשוט מרטיטים את הלב:
אָחוֹת קְטַנָּה תְּפִלּוֹתֶיהָ עוֹרְכָה וְעוֹנָה תְּהִלּוֹתֶיהָ אֵל נָא רְפָא נָא לְמַחֲלוֹתֶיהָ תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ
בְּנֹעַם מִלִּים לְךָ תִּקְרָאֶה בְשִׁיר וְהִלּוּלִים כִּי לְךָ נָאֶה עַד מָה תַעְלִים עֵינְךָ וְתִרְאֶה זָרִים אוֹכְלִים נַחֲלוֹתֶיהָ תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ
רְעֵה אֶת צֹאנְךָ אֲרָיוֹת זָרוּ וּשְׁפֹךְ חֲרוֹנְךָ בְּאוֹמְרִים עָרוּ וְכַנַּת יְמִינְךָ פָּרְצוּ וְאָרוּ לֹא הִשְׁאִירוּ עוֹלְלוֹתֶיהָ תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ
הָקֵם מִשִּׁפְלוּת לְרֹאשׁ מַמְלֶכֶת כִּי בְּבוֹר גָּלוּת נַפְשָׁהּ נִתֶּכֶת וּכְרֻם זֻלּוּת לִבָּהּ שׁוֹפֶכֶת בְּדַלֵּי דַּלּוּת מִשְׁכְּנוֹתֶיהָ תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ
מָתַי תַּעֲלֶה בִּתְּךָ מִבּוֹר וּמִבֵּית כֶּלֶא עֻלָּהּ תִּשְׁבֹּר וְתַפְלִיא פֶלֶא בְּצֵאתְךָ כְּגִבּוֹר לְהָתֵם וְכַלֵּה מְכַלוֹתֶיהָ תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ
חֵילָהּ קָבְעוּ הַגּוֹי כֻּלּוֹ וְטוּבָהּ שָׂבְעוּ וּבָזְזוּ אִישׁ לוֹ וְלִבָּהּ קָרְעוּ וּבְכָל זֹאת לֹא מִמְּךָ נָעוּ מַעְגְּלוֹתֶיהָ תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ
כשקוראים את המשפט הביטוי הזה "תכלה שנה וקללותיה", זה נדמה כאילו אנחנו מדברים על איזה דבר חיצוני שפגע בנו. "מישהו קילל אותנו". "הדבר הזה מקולל".
רבי יהודה אסאד, היה מקפיד לכתוב במכתבים שהיה כותב נוסח מעט שונה מנוסח הגמרא, אבל שונה בתכלית בהבנה של הביטוי השגור הזה. הוא כתב: "תכלה שנה וקלקלותיה" (שו״ת יהודה יעלה א יו״ד קנ). אם אנחנו קוראים את המילה "קללותיה" כמו רבי יהודה אסאד, אנחנו מסתכלים אחרת אל הדברים – מדובר על דבר מקולקל, לא מקולל. ההגדרה של דבר מקולקל – הוא דבר שאפשר לתקן אותו. "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן" לימד אותנו רבי נחמן.
רבו של רבי יהודה אסאד – החת״ם סופר, כתב בצורה עוד יותר מכוונת: "תכל שנה וקלקלותיה, תחל שנה ותקנותיה". עכשיו, זו הסתכלות אחרת לגמרי. אנחנו לא מסתכלים על השנה שעברה עלינו ואומרים – "ברוך שפטרנו! סוף סוף סיימנו עם הסיוט הזה". אנחנו אומרים – וואו, היו בשנה הזו הרבה קלקולים, איך אנחנו יכולים לדאוג שהשנה הבאה תיראה אחרת? מה היה בשנה שעברה שדרש תיקון? איך נראינו כעם? איך נראתי כבעל? איך נראתי כאמא? איך דיברתי על החבר שלי, כשהייתי לבד בבית?
פעם היה יהודי אחד פשוט, שבן דוד שלו היה מולטי מיליונר, עשיר גדול מאוד. ויום אחד, מגיע אליו הבן דוד הפשוט ומבקש מהעשיר שייתן לו הלוואה של 150, 000 דולר לשנה אחת. לא פחות. אבל העשיר, יש לו המון כסף, והוא שמח לראות את הבן דוד, הוציא מהכיס עט וכתב לו צ׳ק על סך 150, 000 דולר. הודה לו מאוד הבן דוד והלך לדרכו. לאחר שנה, שלח העשיר הודעה לבן הדוד שלו לברר מה עם ההלוואה שלו. והבן דוד אומר לו, תשמע, אני יודע שהגיע העת להחזיר, אבל אני ממש מבקש עוד כמה ימים. עשרה ימים יספיקו לי. לאחר עשרה ימים, מתייצב לו הבן דוד בפתח בית העשיר וחיוך קל על פניו. הוא מגיע אל העשיר, ומוציא מהכיס שלו את פרעון החוב. הוא מוציא את הצ׳ק שהעשיר כתב לו לפני שנה ומניח אותו על השולחן.
העשיר התפרץ וכעס – השתגעת לגמרי? ! מה עשית? ? והעני לא מבין… מה זאת אומרת – החזרתי לך בדיוק את מה שהלווית לי! איך אני לא בסדר? ? עונה לי העשיר, אתה טיפש יותר משחשבתי. שמחתי שביקשת כסף, כי חשבתי שאתה עומד להשקיע אותו, לפתוח עסק אולי או בדרך אחרת, להרוויח את לחמך בקלות יותר מאשר עד היום. ובמקום זה – השארת את הכסף שוכב בארון כאבן שאין לה הופכין. ועוד ביקשת הארכה להלוואה… אני באמת לא מבין אותך…
כתוב בפסוק "סור מרע ועשה טוב", למה צריך להגיד גם לעשות טוב? הרי אם אני לא עושה רע, אני ממילא טוב. אלא, להגיד לאדם – זה לא מספיק שאתה לא עושה דבר רע. אם הקב״ה נתן לך צ׳ק של חכמה, צ׳ק של חיוך מחזק, צ׳ק של כישרון לקלוט אנשים, צ׳ק של יכולת לעזור ואתה השארת את הצ׳ק ולא פדית אותו… אז למרות שהחזרת את הפיקדון בדיוק נמרץ – אתה לא בכיוון הנכון. אתה מפספס את החיים שלך. מגיע אלינו שוב ראש השנה, וכששואלים אותנו האם אנחנו מוכנים לדין, אנחנו מבקשים עוד עשרה ימים, רק כדי להגיד שלא התקדמנו לשום מקום?
יום ראש השנה, הוא היום בו אנחנו עוברים בדין – לפני עצמנו. מי אני? מי אני אמור להיות? איך אני אמור לנהל את החיים שלי? מה בשנה האחרונה היה בגדר קלקול שאני צריך לתקן? מה היה בגדר ברכה שאני צריך לחזק? תחל שנת תשפ״ה וברכותיה של תשפ״ד, תחל שנת תשפ״ה ובעז״ה תיקוניה של תשפ״ד. ואז נראה איך עם ישראל מתקדם עוד צעד ועוד צעד כלפי הגאולה השלמה, עוד בשנה הזאת, אמן.
לפני תקיעות של יום א' דראש השנה
כדי לדעת אם אתה אחרי מנחה או לא – הספרדים אומרים "עשית מנחה?" כמובן, שחוץ מהצחוק, יש פעם אחת בתורה שכתוב כך לגבי קרבן עולה. עולה של ראש השנה. התלמוד הירושלמי שואל על שינוי הלשון הזה ועונה: "אמר להם הקב״ה לישראל, מכיון שנכנסתם לפני לדין בראש השנה ויצאתם בשלום, מעלה אני עליכם כאלו נבראתם בריה חדשה".
ועשיתם = שאתם נעשים. אנחנו בעצם הקרבן. אנחנו, שממליכים את הקב״ה, הופכים לבריה חדשה, מחדשים את החוזה של האנושות עם הקב״ה. תקיעת השופר הן זכר לעקידת יצחק. יצחק אבינו הוא היה הקרבן, יצחק אבינו הוא שורש וראש לכל מסירות הנפש שמלווה אותנו בכל הדורות, למען שמו יתברך.
במדרש על עשרת הרוגי מלכות שפיליפ הדפיס לנו בתשעה באב, יש רגע שמרעיד את הלב. ר' ישמעאל כהן גדול, מדבר עם המלאך גבריאל. הוא רואה בשמי שמים מזבח. שואל אותו הכהן הגדול "מה זה?" עונה לו המלאך – זה מזבח. וכשר' ישמעאל מתפלא מה עושים עם מזבח בעולם העליון, אומר לו גבריאל שמקריבים עליו נשמות הצדיקים.
אולי אפשר לפרש כך את מה שאנחנו מתפללים בתפילת עמידה "ואשי ישראל… באהבה תקבל ברצון" אשי ישראל = אנשי האש של ישראל. הצדיקים.
כמה צדיקים הקרבנו לפני ריבונו של עולם השנה! הרוגי מלכות, קדושי עליון, שמסרו נפשם על קידוש ה'!
אני קורא את הפיוט הזה, והלב שלי בוכה. "אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה?" ואני עדיין שומע את יורם שאומר לי בטלפון – "הרב תתפלל עליי שה' יקח אותי. אין לי חיים". "צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ" – ואני נזכר בסילביה איליאן שלנו שמעין הדמעות שלה לא פסק. אלפי בני משפחות, אמהות, אבות, ילדים, אחים ואחיות.
ולפעמים אני אומר לעצמי, בטח אחרי דבר כזה, אף אחד יותר לא יתגייס לצבא. אנשים יפחדו. בדיוק להיפך! סבב של 50 יום מילואים, ויומיים לפני הסיום, הודיעו לנו שממשיכים עוד 15 יום. מה התגובה? כולם במקומם. כולם מגוייסים, כולם נותנים כל מה שיש להם. אדם יודע שהוא הולך למקום סכנה, ומה הוא אומר? אומר מה שאמר אבינו יצחק: "נָא חַדְּדָהּ אָבִי וְאֶת מַאְסָרִי, חַזֵּק וְעֵת יֵקַד יְקוֹד בִּבְשָׂרִי". אני עלול לפחד ברגעים כאלה ואחרים – אז תעזור לי לעשות רצון אבי שבשמים בלי לזוז ימין ושמאל.
איתי חליווה, היה בבית של משפחת שינדלר בקרבות של שמחת תורה. הוא כל כמה זמן בא לחזק את הילדים ואביטל בחדר בדברי הרגעה. לאחר זמן, שאל אותו עמיחי מאיפה היה לו את הכוח לא לפחד. איתי ענה לו – "ברור שפחדתי! אבל ידעתי שאני חייב לעשות את מה שנדרש בשביל הילדים האלה. הרגיע אותי להרגיע אותם".
כמה סיפורי גבורה! כמה עוצמות! הכל בדרכו הקדושה של אבינו יצחק.
כשמרים פרץ באה לבקר בבית של משפחת איליאן, היא אמרה להם משהו על הפיוט הזה. פירוש אישי שלה. כתוב: קַח עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵאֲפָרִי, וֶאְמֹר לְשָׂרָה זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ" מה הכוונה שזה הריח? מה שרה צריכה את הריח? אמרה האישה הדגולה הזו – מרים פרץ, אני קוראת את זה אחרת. אני קוראת את זה 'רוח'. רוח המסירות של יצחק אבינו, מפעמת בעם שלנו. מנשבת בכל לב יהודי. ואל תחשבו שרק החייל שנפל הוא גיבור, גם החייל שסיכן את עצמו והוא ברוך השם חי ושלם – הוא גיבור. הרי זה מה שעקידת יצחק מלמדת אותנו. אנחנו מוכנים למסור את עצמנו, אבל הקב״ה הוא מלך חפץ בחיים. הוא לא רוצה שנאבד את עצמנו.
בתקיעת השופר שלנו, נאמר לרבש״ע, קח את כל מסירות הנפש של עם ישראל בכל השנה הזאת, ותצרף אותה לרצון הטוב ולכוונה הטובה שלנו הקטנים פה, שתקיעת השופר שלנו פה, תעלה לפניך ותתמלא עלינו רחמים וחסד לשנה טובה, לבשורות טובות, לניצחון מוחץ, לחזרת החיילים שלנו בשלום, להחזרת החטופים שלנו בשלום, להרחבת גבולות ארצנו, ולגאולה שלמה.
אופציונלי:
דרך ה' לרמח״ל (ד, ד, ה): "מתנאי המצוה הזאת, להיות האדם גומר בדעתו למסור נפשו על יחודו ית', ולקבל עליו כל יסורין ומיני מיתה על קידוש שמו ית', ונחשב לו כאלו עשה הדבר בפועל ונהרג על קידוש השם. וגם מענין זה יוצאות תולדות גדולות לתועלת הבריאה ולתיקון הכללי… והנה בכל יום ויום צריך שיתחדש השפעה והארה בנבראים, שיעלה אותם מן המדריגה השפלה השרשית בהם, ויתן בהם קידוש ובהירות כמ״ש. ואולם סידר החכמה העליונה מציאות ההארה הזאת המתחזקת ומעברת החשך של העולם, ומגברת בו ובברואיו היקר והמעלה והקדושה שזכרנו, ותלה המשכה במעשה התחתונים כשאר כל ההשפעות והתיקונים. ואמנם המעשה אשר תלאה בו, הוא מסור אדם את נפשו על קידוש שמו ית'. וגם בזה יש מדריגות, כי המסירה שימסור אדם עצמו על קידוש השם בפועל, ימשיך הארה גדולה וחזקה מאד, ויתקן בבריאה תיקון עצום, וירבה בה הקידוש והבהירות ריבוי גדול. והמסירה במחשבה, דהיינו בגמור בלבו להמסר וכמ״ש, ימשיך גם כן השפעה ממין השפעה זאת, אלא שלא תהיה כל כך עצומה. ואמנם למה שצריך להתחדש ולהמשך בכל יום לפי סדרי ההנהגה, די המסירה במחשבה, והוא הנעשה בפסוק זה. והתולדה היוצאת, היא המשכת השפעת הקידוש והבהירות בבריאה כלה, לתת לה קצת עילוי מן החול והחשך שהיא בם כפי מדריגתה השרשית".
חון תחון – ליל ב' דר״ה תשפ״ה
דבר מאוד משונה שיש יומיים לראש השנה. זאת אומרת, זה לא משונה שיש יומיים, זה משונה שזה היומיים האלה. הגיוני היה אם היינו חוגגים את היום האחרון של השנה החולפת ואת היום החדש של השנה הנכנסת. בעצם, עוטפים את המעבר בימי חג. שמעתי דבר יפה מאוד מידידי הרב אבינדב אבוקרט שליט״א תשובה לשאלה זו.
בספר נחמיה מתואר מעמד שהתרחש בראש השנה בימי שיבת ציון ובנית בית המקדש השני. עם ישראל החל לבכות כששמע את דברי התורה מהמנהיגים, ונחמיה ועזרא ניסו לפייס אותם: "הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לה' -לֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ… לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ…". העצב עלול לגרום לאדם לשקוע ולהתייאש. לשברון לב יש תועלת, כי הוא מביא את החרטה שלנו על מעשה שנעשה. אבל עצב ממש נוגע בעצבים שלנו ועלול לגרום לנו לשקוע בתהום. עזרא ונחמיה מלמדים את העם שלא נכון להיות בעצב ביום המלכת ה'. איך הם ניחמו אותם? הפרשנים מסבירים שבאותו מעמד שהיה בראש השנה, העם הסתכל על מה שנעשה אתו בעבר ולכן התחיל לבכות על מצבו הגרוע. אבל המנהיגים לימדו אותו שראש השנה הוא היום של העתיד, שאליו צריך להסתכל בתקווה גדולה ולשמוח שיש אפשרות לשנות. הרבה פעמים הזכרנו בעבר בראש השנה את הביטוי שנה, שהוא גם במובן של שני, לעשות משהו שוב, וגם במובן של לשנות. תלוי אם זה דבר טוב או דבר פחות טוב. תעשה תכנית לשנה הבאה, איך היא תהיה יפה וטובה. השיר אומר "יפה ושונה תהיה השנה אשר מתחילה לה היום". ואנחנו אומרים – מה שנצטרך לשנות – נשנה, ומה שנצטרך לעשות שוב – נעשה.
אם נשוב לראשית דברינו - ראש השנה נמשך יומיים. אבל לא מדובר ביום האחרון של השנה הקודמת וביום הראשון של השנה הנוכחית. ימי ראש השנה הם שני הימים הראשונים של חודש תשרי הפותח את השנה. ללמדנו, שהמבט צריך להיות ממוקד בעתיד, באיך אנחנו רוצים לראות את השנה הקרבה ובאה.
זהו יום הזיכרון. כך אנחנו אומרים בתפילה. מה הפירוש? לפעמים אנחנו בטעות שוכחים שאנו בניו של הקב״ה, מלך מלכי המלכים, הבורא והשולט בכל העולמות לכל עומקם ורוחבם. וממילא, אנחנו נתפסים לשטויות שלא מתאימות לבן של מלך. הרי, אם היינו זוכרים שיש מלך שעינו פקוחה ופנקסו פתוח – בוודאי לא היינו חוטאים.
פעם שמעתי משל על הדבר הזה מהרב גד ונקרט שליט״א. נניח שיש עבירה שהיא העבירה שהכי קשה לך להתגבר עליה. ממש – תמצית היצר הרע, הכי חזק שלך. ועכשיו, אותו פיתוי בלתי אפשרי מחכה לך בחדר גדול, ובצידי החדר יש חלונות, ובהם עומדים אנשים. לא סתם אנשים, האנשים שאתה הכי מעריך את דעתם: אשתך, הרב שלך, הבוס שלך מהעבודה, הילדים שלך ועוד ועוד. ואז ניגש אליך אדם בחלוק לבן ואומר לך "שלום, היום אנחנו בודקים האם אתה עומד לחטוא בחטא הזה או לא. אתה יכול לגשת אם תרצה".
יש מישהו שיחטא אם זה המצב? בוודאי שלא. הבעיה, שלפעמים אנחנו שוכחים שיש מלך לעולם… ביום הזיכרון הזה, אנחנו מזכירים לעצמנו שיש מלך, וזהו הקב״ה. ומעכשיו, נביט קדימה, וננהג בגינוני המלכות של בני המלך. איך בן מלך מתנהג?
אחד המחנכים הדגולים שאני מעריך מאוד – הרב ישראל כרמל, שעובד איתי בישיבה בה אני מלמד בפתח תקווה, אומר לתלמידים שלו באופן קבוע – אל תשכחו שאתם בני מלכים. כשמחלקים אוכל או ארטיקים, הוא אומר להם – תעמדו בתור יפה, אל תשכחו! אתם בני מלכים! בן מלך לא מתנפל על ארטיק. גם אם התוצאה העלולה היא שהוא לא יקבל ארטיק.
היום אנחנו מסתכלים על השנה הקרובה, ומזכירים לעצמנו שאנחנו בני מלכים. בני מלך. בני מלך מלכי המלכים. בלי להיכנס לפרטים מה עשינו בשנה שעברה ומה החטא הספציפי ההוא או הזה. אנחנו עסוקים בלזכור מי אנחנו באמת. חג שמח.
לפני תקיעות של יום ב' דראש השנה
המזמור אותו אנחנו אומרים לפני התקיעות, הוא המזמור שמלמד אותנו איך צריכה להיראות תקיעת שופר. לא השופר שלנו בלבד, אלא השופר הגדול של "ביום יתקע בשופר גדול". אנחנו מריעים בשופר כדי להמליך עלינו את מלך מלכי המלכים. איך ממליכים אותו? בשופר, אומרת הגמרא. ה' מתעלה מהתקיעות שלנו. למדתי השבוע מהרב שמואל אליהו שליט״א איך לקרוא את הפסוקים האלה. בוא נראה מה הפסוקים המקדימים את עלייתו של ה' בקול שופר:
כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵ-לֹהִים בְּקוֹל רִנָּה: כִּי -הוָה עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ: יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ: יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה: עָלָה -לֹהִים בִּתְרוּעָה -הֹוָה בְּקוֹל שׁוֹפָר:
אנחנו קוראים לכל העמים להריע למלך מלכי המלכים. כי ה' עליון נורא על כל העולם. ואז הפסוק מלמד מה השלב הבא "ידבר עמים תחתינו! ולאומים תחת רגלינו!" וזה הביטוי, שהקב״ה יבחר בארץ ישראל ובעם ישראל – "יבחר לנו את נחלתנו, את גאון יעקב אשר אהב" – יראה שיש לו אהובים לעולם – סלה. ואז, העלייה של הקב״ה היא הגדולה ביותר, היא המלכות הגדולה שלו.
העזתים רצו לתקוף אותנו וחלילה להשמיד אותנו. אמנם, הם ידעו בעצמם שהם חלשים, אבל היי, יש להם את הגב של העולם השיעי החזק והעשיר. לבנון תתחיל במקביל, ביו״ש יתחילו במקביל, איראן תצטרף לחגיגה, החות׳ים בתימן, העיראקים הרשעים – וחלילה לא תהיה תקומה למדינת ישראל ולעם היושב בציון.
"אבל רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום". מה זה איש? נוטריקון איראן + ידידים שיעים. הם חשבו "ירגזו עמים תנוט הארץ", ירעידו את האדמה תחת רגלינו. ומה קרה? נכנסנו למקלטים, יש כאלה שאפילו חששו ונכנסו למצב לא נעים. אבל באמת באמת מה קרה? קרה נס גדול.
במוצאי שבת הגדול השנה, הם ירו עלינו מטח מהגדולים שהעולם ידע – של 350 כלי נשק שונים, ועוד כמה מאות שלא הצליחו להתרומם מהקרקע, או התפוצצו באוויר. במשך שנים, סיפרו לנו שלאיראן יש טילים מדוייקים על כל נקודה במדינת ישראל – בן גוריון, מפעלי החשמל, הקריה ועוד נקודות של נכסים חיוניים. איך אפשר להתמודד עם איום כזה? היית שואל מישהו לפני עשרים שנה, והוא היה אומר לך שאין מה לעשות נגד זה.
והנה הקב״ה נתן לנו שכל מיוחד, כדי להמציא המצאה שהעולם עדיין בהלם ממנה. כיפת ברזל ועוד מערכות דומות לה. נמכרו לעשרות צבאות בעולם, מרוב הפלא של המערכות האלה. וסיכום ההרוגים במתקפה המאוד מאיימת של איראן – חמישה איראנים שהתפוצצו עם השיגור של אחד הטילים, ועוד עזתי אחד שהיה ליד יריחו ונהרג מהטיל שנפל לידו. זה לא נס? ! רבותיי היקרים, זה נס ופלא שאין כדוגמתו!
אז השנה, זכינו לראות בעינינו, איך החמאס ספג מכה קשה מאוד, איך הערבים ביהודה ושומרון מתנהלים מתוך פחד (שלא יטעו אתכם הפיגועים שיש מדי פעם. המצב ביו״ש, מהטובים שידענו מאז מלחמת ששת הימים, תודה לה'), החיזבאללה חטפו מכה אנושה ומביכה, החות׳ים בתימן קיבלו מכה רצינית. וכל הגיבורים הגדולים האלה – שחשבו להרע לנו, מצאו את עצמו נבוכים ומבויישים, שאפילו איומים קשה להם להוציא. לפחות אלה שנשארו בחיים.
זכינו ל״ידבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו". הקב״ה הראה כמה הוא אוהב אותנו. עכשיו תורנו להראות לו אהבה. להמליך אותו. מה זה להמליך? להיות המוליך של ה'. כמו מוליך חשמלי. מה הוא רחום – אף אתה היה רחום. מה הוא חנון – אף אתה היה חנון. מה הוא אמת חותמו – אף אתה, דבק במידת האמת. ריבונו של עולם, אנחנו מכוונים בתקיעת השופר היום, להודיע לכל העולם שאתה המלך, אתה ה', אתה -להינו ואתה אחד. תקיעת שופר היא כמו זעקת שמע ישראל מהמקום העמוק ביותר בנשמה שלנו. נכוון את הפסוק שמע ישראל בעת התקיעה, שזוהי קבלת עול מלכות שמים – המלכתו של הי״ת.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
