בס״ד
יום הזיכרון – זוכר הברית
לראש השנה תשפ״ה
בפרשת המועדות שבספר ויקרא מופיעה חובת היום של ראש השנה (ויקרא כג, כד):
דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש.
רבנו בחיי מפרש שהקב״ה הוא הזוכר, אלא שמושא הזיכרון הוא עקידת יצחק, וכן עניין הזיכרון הוא זיכרון העוונות, כי יום זה הוא יום הדין.
זכרון תרועה - זכרון פסוקי שופרות לזכור להן עקדת יצחק שקרב תחתיו איל. ולא באר לנו הכתוב במה תהיה התרועה אם בשופר אם בחצוצרות, וכן טעם התרועה למה ועל מה, גם לא באר שהיום הזה הוא יום הדין. וסתם הכתוב בשתי מלות אלה זכרון תרועה וסמך על הקבלה כי לא מסרה הכתוב אלא לחכמים, והם קבלו שהתרועה הזאת בשופר מגזרה שוה דתרועה תרועה האמור גבי יובל (ויקרא כה, ט) והעברת שופר תרועה, ומה התם בשופר אף כאן בשופר. ומה שהוא יום הדין נרמז במלת זכרון כי הוא לשון נופל על הדין (במדבר ה, טו) מזכרת עון, (יחזקאל כא, כח) והוא מזכיר עון להתפש, וכן לשון פקידה מדת הדין, מלשון (שמות כ, ד) פוקד עון אבות, ובפירוש אמרו ז״ל פקדונות הרי הן כזכרונות. נמצא שהכתוב באר ברמז כי היום הזה יום הדין ראוי לשמוע בו קול תרועה בשופר כמו שקבלו רבותינו ז״ל.
הזיכרון הוא הזיכרון האלהי שאינו תלוי בנו. ברור לנו שהקב״ה זוכר את יצוריו תדיר, וכי יש שכחה חלילה לפניו ית'? אלא מאי – יש תכלית לזיכרון, וכפי שאנו אומרים בתפילת זכרונות במוסף של ר״ה:
כי תביא חק זיכרון להיפקד כל רוח ונפש, להיזכר מעשים רבים והמון בריות לאין תכלית.
הזיכרון נועד לפקידה, והפקידה תכליתה – דין:
ועל המדינות בו יאמר, איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע, ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמוות. מי לא נפקד כהיום הזה, כי זכר כל היצור לפניך בא, מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר.
ואם יום זיכרון הוא היום הזה – משמע, דין!
אלא שריבונו של עולם קבע שהזיכרון יהיה מלווה בתרועה – "זכרון תרועה". בגמרא במסכת ראש השנה (טז, א) נאמר שכך אמר הקב״ה לישראל:
אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות - כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה - בשופר. אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? - אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני.
חז״ל קשרו את הזיכרון דווקא לעקידת יצחק, כדי שהקב״ה יעלה עלינו כאילו עקדנו את עצמנו לפניו. נראה שזיכרון זה שלנו כשהוא מלווה בזיכרון של עקידת יצחק יש בו סגולה מיוחדת להכרעת גזר הדין של ראש השנה. הן דבר תמוה עד מאוד, קיצור דרך חסר כל היגיון, וכי אמירת הפסוקים הללו והתקיעה בשופר באמת עושים אותנו לעקודים לפניו? האם אין זה סוג של הערמה קלה. בקלילות אפשר לזכור בדין – שמיעת קול שופר ואמירת פסוקי זיכרון ודי בכך?
בסיום ברכת הזיכרונות אנו אומרים:
זכרנו בזכרון טוב לפניך, ופקדנו בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם, וזכר לנו ה' אלקינו את הברית ואת החסד ואת השבועה שנשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה, ותראה לפניך עקדה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח, וכבש רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם, כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו, ובטובך הגדול ישוב חרון אפך מעמך ומעירך ומארצך ומנחלתך וכו' כי זוכר כל הנשכחות אתה הוא מעולם ואין שכחה לפני כסא כבודך, ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור. ברוך אתה ה' זוכר הברית.
סיום הברכה – זוכר הברית, מתייחס למשפט האחרון שלה – ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור, משמע שהברית יסודה בעקדת יצחק. מדוע נוצרה הברית דווקא בעקדת יצחק, מה משמעותה של הברית הזאת, והיאך היא משפיעה על הזיכרון של ר״ה – של הדין, ועל הכרעת הדין.
בתפילה אנו מבקשים להזכיר את אברהם דווקא, את העובדה שכבש את רחמיו לעשות את רצון ה'; משום כך אנו מבקשים ממנו לכבוש גם הוא את רצונו. האם התפילה יסודה בבקשת מדה כנגד מדה ותו לא – אברהם התגבר על יצרו ה״טוב", והסכים בדעתו להעלות את בנו לעולה כנגד טבעו הבסיסי ביותר, וכך אנו מבקשים מהקב״ה ש״יתגבר על יצרו" לגזור על ישראל בהתאם למעשיהם?
ישנם שני סוגים של השפעה של הכרעת דין. ישנם "טיעונים לעונש" שאותם מעלה הסנגור במטרה לעורר את רחמי השופט, הוא יזכיר "נסיבות מקלות" וינסה לגרום לרחמים בעזרת הצגת קשיים שונים שעברו על הנאשם שבעטים עשה את מעשה שעליו הוא עומד לדין. זהו סוג אחד שהוא בכלל המתקת הדין על ידי רחמים, וכפי שכתב רמב״ן (ויקרא כג, כד):
והנה זה מבואר כי הכל תלוי בתשובה, אלא בראש השנה מתיחד במדת הדין ומנהיג עולמו, וביום הכפורים במדת הרחמים, והוא מאמרם (ר״ה לב ב) מלך יושב על כסא דין וכו', ראש השנה יום דין ברחמים ויום הכפורים יום רחמים בדין.
לשם כך יש לעשות תשובה, התשובה בהקשר זה חרטה של האדם על מעשיו ולקיחת אחריות עליהם, וכך השופט – הדיין רואה את צערו של האדם על מעשיו ורחמיו על האדם שעומד בפני שוקת שבורה של תחושה עצמית של אומללות על כך שבמעשה ידיו הרס את עצמו מתעוררים, וממילא הוא מקל בעונשו, שכן האדם עצמו כבר בצערו מעניש את עצמו.
אלא שיש דרך אחרת, גבוהה יותר, דרך שלא מערבת את הרחמים בדין, אלא מבקשת לרומם את ההתבוננות של הדין לנקודת מבט אחרת לגמרי. האדם עשה מעשה חמור, ומשום כך מגיע לו עונש. אבל יש ממד נוסף למעשה – לא רק פגיעה בעצם המעשה בסדר של המציאות, לא רק קלקול והריסה, אלא יש בזה עוד ממד עמוק – התרחקות מה'.
מרן הראי״ה קוק זצ״ל בספר אורות התשובה (פרק ג) מלמד אותנו על שתי סוגי תשובות, פרטית על חטא מסוים, וכללית, ועל הכללית כתב:
וישנה עוד הרגשת תשובה, סתמית כללית. אין חטא או חטאים של עבר עולים על לבו, אבל בכלל הוא מרגיש בקרבו שהוא מדוכא מאד, שהוא מלא עון, שאין אור ד' מאיר עליו, אין רוח נדיבה בקרבו, לבו אטום, מדותיו ותכונות נפשו אינן הולכות בדרך הישרה והרצויה, הראויה למלאות חיים הגונים לנפש טהורה, השכלתו היא גסה, רגשותיו מעורבבים בקדרות וצמאון שמעורר לו געול רוחני, מתביש הוא מעצמו, יודע הוא כי אין אלוה בקרבו, וזאת היא לו הצרה היותר גדולה, החטא היותר איום, מתמרמר הוא על עצמו, אינו מוצא מנוס מפח מוקשים שלו, שאין לו תוכן מיוחד, רק הוא כולו כמו נתון בסד.
הראי״ה מדבר על התשובה, ואנו גוזרים ממנה לאחור אל ההשפעה של החטא, והחטא הוא, אם כן, הריחוק מה'. ולעתים שני הצדדים קיימים בו זמנית גם יחד, ומעבר למעשה הפרטי שבו חטא האדם ואותו הוא נדרש לתקן, נפער גם פער בינו לבין הקב״ה שאותו הוא צריך להשלים. ועל הפער הזה מתוחה גם כן מידת הדין של ר״ה.
כדי להתמודד עם הממד הזה אנו מבקשים להיזכר בברית. הברית מאפשרת למידת הדין להתבונן על האדם ממקום אחר לגמרי, ממקום רחב הרבה יותר שרואה את המציאות בהקשר הרבה יותר רחב. ראיה זו של המציאות יוצרת דין אחר, משום שהיא מעלה תמונה אחרת.
הזכרת הברית מבקשת לפתוח את התמונה הרחבה ולומר לקב״ה שבעצם לא נפרדנו ממנו אפילו לא לרגע, ואפילו ברגעי החטא הגדולים שלנו, אנחנו באמת אתו. איננו רחוקים ממנו אף פעם משום שכרתנו אתו ברית, ברית שחזקה מכל מעשה רגעי של התעוררות יצרית זו או אחרת, ברית שחזקה מכל רוח עוועים שלרגע מסיטה את הענף מכיוון צמיחתו לכיוון הרוח. "הברית היא מיוסדת על תוכן קים, שאיננו נופל תחת שום שינוי" (עולת ראיה ח״א עמ' צז). במציאות אולי לפעמים אנו סוטים מהדרך ונראה שאנו מטיילים בעולמות אחרים לגמרי מדרך ה' ורצונו, אבל באה הברית שמתבטאת ברגעים הקשים ביותר ומציפה את נקודת החיבור שבינינו שאינה ניתקת כלל, ואינה יכול להינתק. ברית שחזקה מכל יצר, ואפילו היצר החזק ביותר – יצר החיים.
זו הברית שנחשפת בעקדת יצחק, שבה כובש אברהם את רחמיו, זו הברית נחשפת בעקדת יצחק שבה מניח יצחק לאברהם לעקוד אותו, אך ורק משום ששמע ממנו שזה רצון ה'. האמון הגדול שלו באביו – הברית שכרותה ביניהם, שבה משתלבת הברית של שניהם עם ה', הוא זה שמאפשר לו ליצחק לכבוש את יצר החיים אשר לו, ולהיות מוכן למסור את נפשו לרצון ה'.
כך נאמר בזהר הק' (ח״ג, רעיא מהימנא רפב, ב):
ראש השנה דרועא שמאלא דיצחק תמן דיני נפשות ועקדה דיצחק תמן הוה דעקיד ליה אברהם קשורא דתפלה דיד דומיא דעקדה דיצחק זכאה איהו ברא דאתעקד באבוי ואתקשר ביה למעבד עובדוהי באורייתא ובמצוה וזכאה עבד דאתקשר תחות רביה למעבד רעותיה איהו באתר דברא דמלכא.
הברית שנכרת בין האב והבן, ובין האב וריבונו של עולם באה לידי ביטוי ברגע מזוקק אחד – בעקידת יצחק, בו יצחק מסכים להיעקד על ידי אביו שמקיים את רצון קונו – אביו שבשמים.
הזיכרון הזה, שאותו אנו מבקשים להעלות לפני ה', הוא הזיכרון שלנו, אנו זוכרים אותו, אנו מזדהים אתו הזדהות מלאה, ואנו מבקשים לומר לקב״ה, מידת הדין צריכה להתחשב גם בברית הזאת, לא רק כנסיבות מקלות, ולא רק כטיעון לעונש שאמור לעורר רחמים, אלא בעיקר להעלות את מידת הדין עצמה לגובה אחר שרואה את הברית הזאת שחתומה בנו גם בעת ביצוע החטא, ולמרות שכלפי חוץ נראה שאנו רחוקים מה', באמת המציאות היא אחרת, אנחנו קשורים בו בברית שלא ניתנת לניתוק ופירוק. ואז ממילא גזר הדין הלא משתנה, משום שהדין הוא אחר לגמרי.
וכך כתב מרן הראי״ה (אורות התשובה פרק ו אות ב):
התשובה היא תמיד שרויה בלב, אפילו בעת החטא עצמו התשובה גנוזה היא בנשמה, והיא שולחת את קויה, שהם מתגלים אחר כך בעת שבה הנוחם שקורא לתשובה.
בדרך נבין את דברי חז״ל המפליאים בפסיקתא רבתי (איש שלום, פיסקא מ - בחודש השביעי):
מהו 'אחר נאחז בסבך' (בראשית כב)? אמר לו הקב״ה: ראה מה לפניך, בניך העומדים אחריך כשיהיו מסובכים ונאחזים בעבירות מה הם עושים בקרניו, נוטלים את הקרנות האלו ותוקעים בהם ואני נזכר עקידתו של יצחק ומזכה אותם בדין. ומה עסקו של שופר כאדם שמכניס בזו ומוציא בזו, כך בניך אפי' יש להם כמה קטיגורים אני מכניס בזו ומוציא בזו, אמר להם משה כך השופר סניגורת לכם, היו נוטלים שופרות בראש השנה ותוקעים (בה) [בהן] בחודש השביעי באחד לחודש.
הבנים לא רק שעושים עבירות, מצבם הרבה יותר קשה – הם "מסובכים ונאחזים בעבירות", קשה להם עד מאוד להיפרד מהם ולהחליט ולקיים את תשובתם, ולמרות זאת הם יתקעו בשופר והקב״ה מזכה אותם, ולא זיכוי מחמת החסד, אלא "בדין"!
על גבה של הברית נוכל להוסיף ולבקש את מידת הרחמים והחסד שיוסיפו לפעול ולהמתיק את הדין, אבל תחילת הדבר בהעלאת נקודת ההתבוננות של מידת הדין אל הגובה האמתי שלה – אל המקום שאליו אנו בוחרים להוביל אותה, וככל שאנו נעמיק יותר את הבנת המשמעות של הברית שבינינו ובין ה', ונבין שברית זו היא היא הבסיס לחיינו, כך נעלה את מידת הדין עוד יותר, ונזקק אותה עוד יותר, עד אשר השורש שלה יתברר במידת החסד העליונה של בריאת האדם והעולם, שקשורה היא במחשבתם של ישראל שעלתה תחילה.
חז״ל בפסיקתא רבתי (שם) מוסיפים לנו דו שיח שהתקיים בין אברהם אבינו לקב״ה, שבו אברהם אבינו מדגיש את נקודת הברית שכרותה ביניהם, שמתוכה הוא עמד בניסיון, ולא ניסה כלל לערער אחר הצו האלוהי:
א״ר ירמיה: אמר לו (אברהם): רבונו של עולם, גלוי היה לפניך שהיה לי מה להשיבך כשאמרת לי לקרב את יצחק, אילו השבתי אותך לא היה לך מה להשיבני; שהייתי אומר לך, אתמול אמרת לי 'כי ביצחק יקרא לך זרע' (בראשית כא, יב) ועכשיו אתה אומר לי לשחטו? ולא השבתי אותך, אלא עשיתי עצמי כאלם וכחרש, 'ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו' (תהלים לח, יד); כשיהיו בניו של יצחק נידונים לפניך ביום זה, ואפילו יש להם כמה קטיגורים מקטרגים אותם, כשם שדממתי ולא השיבותיך כך אתה לא תשים להם. 'ויקרא אברהם את שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום וגו'' (בראשית שם כב), מהו 'היום', כהיום, מפני שר״ה היה. אמר לו הקב״ה: וכך אני עושה! אמר לו אברהם השבע לי, מיד, 'בי נשבעתי נאם ה'' (שם שם, טז), הוי 'בחדש השביעי' אמר רבי ברכיה בירחא דשבועתא.
אברהם אבינו אומר לה' שבגלל נקודת החיבור הבלתי מעורערת שבינו לה' הוא לא ערער על דבריו ולא ניסה לטעון כנגדם, ומשום כך הוא מבקש ואף דורש שבועה שה' יראה באותה מידה את מצבם של בניו בהיותם נזכרים לפניו בדין.
בשנה זו עם ישראל הקריב קרבנות רבים, ועקידות יצחק רבות נעקדו, נעקדו בפועל ממש, הרבה בנים לו ליצחק שהשנה הניחו את עצמם להיעקד ומסרו נפשם בפועל על קדושת ה' למען שמו באהבה, למען עמו של הקב״ה ולמען תורתו. את מיטב בניו שלח עם ישראל לקרב, וכולם באו, ללא פחד וללא חשש, ממרחקים, מכל קצוות עולם. והניסיון הזה, ניסה אותנו אל על וגילה את מסתורי לבבות ישראל, את חיבורם הפנימי זה לזה, את הערבות ההדדית, ואת מסירות הנפש כלפי עולם ומלואו.
חז״ל באותו מדרש מספרים על טענה שהייתה לו לאברהם אבינו כלפי הקב״ה, מדוע היית צריך לנסות אותי, וכי לא ידעת מה שבלבי? השיב לו הקב״ה: אני ידעתי, אבל רציתי שהכל ידעו. כך נאמר שם:
אמר לו אברהם (למלאך): הקב״ה אמר לי לקרב בני ואתה אומר לא תקרבנו? מיד קפץ עליו הקב״ה 'ויאמר בי נשבעתי נאם ה' כי יען וגו' את בנך את יחידך' בראשית כב, טז), מהו 'את יחידך'? , מלמד שאמר אברהם להקב״ה: אדם אם מנסה את חבירו אינו יודע מה בלבו, אתה יודע מה בלבבות והיית מנסה אותי? לא היה גלוי לך שאני שוחטו? אמר לו הקב״ה: גלוי וצפוי לפניי אפילו נפשך, אם אמרתי לך לא הייתה מעכב את יחידך, 'הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי' (תהלים כב, כא). אמר לו אברהם למה עשית לי כך? אמר לו הקב״ה שהייתי מבקש ליודעך בעולם שלא על חנם בחרתי בך מכל האומות, 'כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה' (שם שם, יב). מיד 'ויקרא אברהם את שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה' (שם שם, יד).
ואנו אומרים לה', ידעת אותנו בכל העולם, כולם ראו את נפלאות מעשה בניך, כולם עמדו משתאים לחזות בעשרות אלפי צעירי ישראל שבמהירות עזבו את ענייניהם ועסקיהם בכל רחבי תבל והתייצבו לעבודת הקודש במסירות נפש כפשוטו על קדושת ה'. האם לא די בכך? מייחלים אנו להרמת העיניים, ולראיית האייל שנאחז בסבך בקרניו הרומז לנו "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה", והגיעה העת לתקיעה בקרנותיו בקול גדול, קול השופר גדול של הגאולה.
שפתי כהן ויקרא פרשת אמור כג, כד
עוד במדרש (ויקרא רבה כ״ט, ז') ובחודש השביעי באחד, אחד זה אברהם שנאמר (יחזקאל ל״ג, כ״ד) אחד היה אברהם, לחודש שבא מחדש ונתחדש, זכרון תרועה זה יצחק וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו (בראשית כ״ב, י״ג), פירוש שהיה האיל נוטה ומסתבך מחורש זה לחורש זה, והיינו תרועה, מקרא קודש זה יעקב, שנאמר (ישעיה מ״ח, י״ב) שמע אלי יעקב וישראל מקוראי, אמר הקדוש ברוך הוא אימתי שאתם מזכירים זכות אבותיכם אתם זכורין לפני בדין בחודש השביעי, וזהו סוד תקיעה תרועה תקיעה, תקיעה ראשונה כנגד אברהם שהוא קול פשוט שהוא חסד, תרועה כנגד יצחק שהוא דין, תקיעה אחרונה כנגד יעקב שהוא רחמים, הקול קול יעקב שבו חותמים וכולם כלולים ביצחק, שיום ראש השנה הוא ליצחק, והוא אב רחמן כמו שאומרים בברכתו שהיא אתה גבור מי כמוך אב הרחמן:
תולדות יעקב יוסף במדבר פרשת שלח
ובזה תבין שבאו התקיעות בראש השנה בסדר תשר״ת, שהם אברהם יצחק יעקב כנודע להבאים בסוד ה', כדי לעורר משנתו להעלות ג' תפלות שתיקנו אבות, אברהם שחרית וכו', כמסקנת הש״ס ברכות פ״ד (כו ב). ובאו התקיע[ו]ת מדת אברהם, שיתעורר מהשינה על ידי שיתפלל בכוונה שחרית שתיקן אברהם, להעלות תפלת שחרית של כל השנה. ושברים, יצחק שת[י]קן מנחה. ותרועה, נגד ערבית שתיקן יעקב.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה