בעזהש״י למידות הראיה פחדנות
א) "…וכן הנדיבות ממוצעת בין הכִּילוּת והפיזור, והגבורה ממוצעת בין המסירה לסכנות ובין רוך הלבב…" (רמב״ם, שמונה פרקים, ד)
א*) "…ועל ידי התמדת הלימוד בקביעות בנֹעם פנימיות תורתנו הקדוֹשה יאיר על נפש העוסק בה לשמה אור שמחה ואהבה עליונה, בתענוגים רוחניים מעֵין עולם הבא, ולא יהיה צריך להשתמש כלל ביראה רעה של רצועה בישא כי אם בשיעור מועט מאד, ובזה ימצא בנפשו עֹז ואומץ, ולא יפחד משום פגע רע, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, כי גם ׳כי אשב בחושך ד׳ אור לי׳…"
(אגרות הראיה, איגרת מג [עמ׳ מב])
"…ואל תהיה קלה בעינינו כל תנועה שִֹכלית…שאפשר לכל הוגה-דעות הולך-מֵישרים לעלות אליה, כל אחד כפי מעלתו, רק שלא ישים את נפשו למדרס לְיִראוֹת רעות…רק יגבה לבו בד׳…"
(אגרות הראיה, איגרת שעח [עמ׳ לח])
"הפחד הנִפרז הוא נוטל את זיו החיים של האדם ושל כל החי המרגיש. אין דבר רע ואכזרי בעולם דומה לו. הוא מגדיל את כל הרעות יותר באין ערוך ממה שהם, ומאפיל את זוהר כל הטובות, בחתירתו אשר יחתור מתחת לאושיותיהן להגזים ששם צפוּנה רעה, תחת הטוב הגלוי. מקור כל חולשה וכל רפיון חומרי מוסרי ושִֹכלי, הוא רק הפחד העובר את גבולו; הוא יאיים על האדם, שלא יעשה כל דבר לישועתו, שלא ינקוף אצבע להצלתו, שמא יינזק, שמא יביא עליו רעה לא יוכל כַּפְּרָהּ, עד שהוא עושהו לחלש ומלא רפיון, עד שמעצלוּת ואפס מעשה הוא נופל בכל רע.
הפחד היותר מזיק הוא הפחד המחשבי שמטיל הדמיון הכוזב על החלק היותר עדין ויותר מפואר מן המין האנושי, שהם עומדים לנס, להיות לאורות מזהירים את דרכי החיים אל הכלל כולו. הצללים הנם הולכים תמיד בעקבות האורות, ולפי מה שיגדל כשרונו של אדם להבין ולהשכיל, כן הוא גדול פחדו המדומה מפעולות המחשבה. יותר מכל העמים המוכנים להשכיל לחשוב מחשבות, באופן מכנס ומקשר את כל פָּזור ונפרד שבַּנשגב וקדוש לחטיבה אחת כוללת, בעצה ובדעת בדברים העומדים ברומו של עולם הוא עם ישראל, הגוי האחד שנושא עימו את דגל המחשבה היותר עליונה בעולם, את המחשבה הכוללת כל מה שהחכמה כולה אוגרת בקִרבה, המחשבה של אחדות-הא-להים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד.
אמנם הוא צריך לעולם להרחיב את גבול הדעה שלה עד אין קץ ותכלית, בלב אמיץ, בלא יראה בלא מגור ופחד כלל. הפחד ׳מחמת המציק אשר כונן להשחית׳ השפיל את הנפש הכללית של עם זה האָזוּר בגבורה, עד שנעשה מלא מָגוֹר ופחד מכל מחשבה ורעיון, וממילא מכל חפץ פועל ומעשה גדול וכולל; ומפני שעיקר יסוד גבורתו הוא עֹז הא-להים, על כן בחלישוּת הרוחניוּת שלו, נעשה חלש ורפה עד מאד. ההצלה היותר נכבדה לעמנו לעת כזאת היא הסרת הפחד הדמיוני הרוחני מתוך הלב, להראותו ברור כשמש, שאין לו כלל וכלל ממה לפחוד.
יפחדו העמים המתהללים באלילים, שלא יישבר כוחם הכללי הדמיוני, שפעל על הסכמתם הקיבוצית. יפחדו מֵאור האמת והיושר כל ממלכות הרשע, שהתכלית החובק את כל שאיפותיהם הוא אגרוף זדון ועיוות משפט, שאור המחשבה הטהורה כשהיא מתגברת הוא מראה את ניוולו, וממילא מתנתקים המאסרים הכלליים, והחוזק העממי יוכל לנפול ולהתמוטט. אבל למה יירא ישראל? זה העם, שהמאור היותר עליון של המחשבה היותר טהורה ויותר רוממה הוא עוּזוֹ וחוסנו, שהצדק היותר טהור ויותר זך הוא הודו והדרו, תקוָתו וחֶפצו. הוא צריך רק לעלות, רק להשכיל יותר ויותר, במה שכבר קבוע וצָבוּר בפנימיות עצמוּתו.
אז, רק אז יימלא ישועה ואורה, אז ייגלה לפניו כמה גדול ערכו, וכמה שפלים הינָם אותם שהם דורכים עליו ברגל גאוה. וכל מה שתתגדל ותתרחב יותר מחשבתו יכיר יותר את נשמתו והדרת כבודו, עד אשר ירומם ויינשא להראות גלוי לַכֹּל את אוצר החיים הגנוז בקרבו, עד שיכירו וידעו כל באי עולם כי רוחו הוא רוח ד׳, ונשמת ש-ד-י היא נשמתו.
אי אפשר שיָחוּל רוח הקודש והמאור הא-להי על ישראל כי אם כשיסיר מקרב נשמתו את הפחד הרע והפרוע, אשר דבק בו כמכה מלפפת ממשך ימי הגלות והרדיפות של שונאיו השפלים והרעים. גם על איש יחידי אין השכינה שורה כי-אם על חכם גיבור ועשיר, ואינה שורה אלא מתוך שמחה, וקל-וחומר על הגוי כולו. העושר, הוא אמנם גם במובן הכלל, מתת א-להים הנתונה ממרומים, רק — על-פי רוב — אחרי ההשתדלות המעשית ׳וברכך ד׳ א-להיך בכל אשר תעשה׳, כמו אצל היחיד. ויש עשיר בדעת, כשיודע לשמוח בחלקו, באיש וכן בעם, אבל הגבורה, והשמחה שהיא תולדתה, היא מוכרחת לעולם לבוא רק על ידי תיקון הנפש, תקון הדעה והמחשבה, על-זה יש כבר כריתות ברית: ׳יגעתי ולא מצאתי, לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין׳.
באחרית הימים, בעִקבא דמשיחא, שהאורה הא-להית היא עומדת אחר כותלנו, הִנֵּה ראשית כל ההכשרים היא הסרת הפחד העודף של המחשבה מתוך הנפש הכללית, בייחוד מתוך נפשותיהם של היחידים המצויינים, החנונים בשכל טוב, בכישרון של קדושה וצדק, והם הינם היותר נלקים בפחד וחולשה. הדחיפה לזה היא ע״י הכח ההפכי — כח החוצפה שהוכרח להתגבר בעת הזאת, שבמקום שמתגלה אין שם שום פחד; אף על פי שבא מצד השפל, מצד השיכרון והמהומה, הרחוק כרחוק שמיים מארץ מאותה הגבורה הבאה מברכת שמים של עושר הנשמה וחוזקת צִדקתה, מכל מקום הוא פועל בכוחו העַז לקחת ממנו את החלק הטוב, את ניצוֹצי הקדושה, את הפְּנים היותר תוֹכִי — מניעת הפחד המחשבי מפני העֹז המובטח הצפוּן באוצר חיֵינו, ואז תיקָבע הגבורה במשבצת הקדוּשה, והמחשבה תפריח. ׳אל תיראי כי לא תבושי, ואל תכלמי כי לא תחפירי, כי בושת עלומיך תשכחי, וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד׳" (עקבי הצאן עמ׳ קיט-קכא)
"צריך לחפש עצות נגד מורך הלב. רק מורך הלב הוא המסבב את המכשולות של הדעות הרעות והמידות הרעות. כי יראה רעה נולדת המטילה חלישות דעה על האדם ומַכנסת בקרבו איזה פחד המונעו מלהילחם נגד כל הקלקולים שבנפשו ושבחברת האדם, החובה הראשית היא חיים של אומץ לבב. אמנם, כל מה שתגדל ההופעה המוסרית בתיקון המידות והמעשים, כן ייקבע אומץ הלב יותר בלב האדם." (הראי״ה קוק, שמונה קבצים א, שיט)
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה