תרי''ג מצוות – מצוות עשה ט''ז: הקהל
בפרשת וילך אומרת התורה:
וַיְצַ֥ו מֹשֶׁ֖ה אוֹתָ֣ם לֵאמֹ֑ר מִקֵּ֣ץ׀ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים בְּמֹעֵ֛ד שְׁנַ֥ת הַשְּׁמִטָּ֖ה בְּחַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת. בְּב֣וֹא כָל־יִשְׂרָאֵ֗ל לֵרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֑ר תִּקְרָ֞א אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את נֶ֥גֶד כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאָזְנֵיהֶֽם. הַקְהֵ֣ל אֶת־הָעָ֗ם הָֽאֲנָשִׁ֤ים וְהַנָּשִׁים֙ וְהַטַּ֔ף וְגֵרְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ לְמַ֨עַן יִשְׁמְע֜וּ וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ וְיָֽרְאוּ֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְשָׁמְר֣וּ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת. וּבְנֵיהֶ֞ם אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יָדְע֗וּ יִשְׁמְעוּ֙ וְלָ֣מְד֔וּ לְיִרְאָ֖ה אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֵיכֶ֑ם כָּל־הַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֤ם חַיִּים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ.
וכך כותב הרמב''ם בספר המצוות מ''ע ט''ז:
"והמצוה הי״ו היא שצונו להקהיל את העם כלו בשני מסוכות בכל מוצאי שמטה ולקרוא קצת פרשיות ממשנה תורה באזניהם והוא אמרו יתעלה (וילך) הקהל את העם האנשים והנשים והטף וכו'. וזו היא מצות הקהל. ובפרק ראשון מקדושין (לד א) עם אמרם כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות הקשו בתלמוד ואמרו והרי הקהל דמצות עשה שהזמן גרמא היא ונשים חייבות בה ובארו בסוף המאמר אין למדין מן הכללות".
ובטעמה כתב החינוך במצוווה תרי''ב שמטרתה להכניס לעם חשק לתורה ומתוך כך ילמדו ויראו את ה':
"משרשי המצוה, לפי שכל עיקרן של עם ישראל היא התורה, ובה יפרדו מכל אומה ולשון להיות זוכין לחיי עד תענוג נצחי שאין למעלה הימנו בנבראים, על כן בהיות כל עיקרן בה ראוי שיקהלו הכל יחד בזמן אחד מן הזמנים לשמוע דבריה ולהיות הקול יוצא בתוך כל העם אנשים ונשים וטף לאמר מה הקיבוץ הרב הזה שנתקבצנו יחד כולנו, ותהיה התשובה לשמוע דברי התורה שהיא כל עיקרנו והודנו ותפארתנו, ויבואו מתוך כך לספר בגודל שבחה והוד ערכה ויכניסו הכל בלבם חשקה, ועם החשק בה ילמדו לדעת את השם ויזכו לטובה וישמח ה' במעשיו, וכענין שכתוב בפירוש בזאת המצוה ולמען ילמדו ויראו את ה'".
והמשנה בסוטה מ''א מתארת את צורת קיום המצווה:
"פרשת המלך כיצד מוצאי יום טוב הראשון של חג בשמיני במוצאי שביעית, עושין לו בימה של עץ בעזרה והוא יושב עליה, שנאמר מקץ שבע שנים במועד וגו', חזן הכנסת נוטל ס״ת ונותנה לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנה לסגן, והסגן נותנה לכהן גדול, וכ״ג נותנה למלך, והמלך עומד ומקבל וקורא יושב. אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד, ושבחוהו חכמים, וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי, זלגו עיניו דמעות, אמרו לו אל תתירא, אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה. וקורא מתחילת אלה הדברים עד שמע, ושמע, והיה אם שמוע, עשר תעשר, כי תכלה לעשר, ופרשת המלך וברכות וקללות, עד שגומר כל הפרשה. ברכות שכהן גדול מברך אותן המלך מברך אותן, אלא שנותן של רגלים תחת מחילת העוון".
ויש לעיין בכמה פרטי דיני מצווה זו.
מדוע מצווה זו לא נעשית כל שנה, כמו הברית של קרבן פסח למשל, אלא דווקא לאחר שנת השמיטה?
מדוע מצווה זו היא דווקא בסוכות?
מדוע דווקא המלך קורא את התורה ומניין למדו חז''ל שדווקא המלך קורא? וראה במנחת חינוך שהסתפק: "ואיני יודע אם הלכה למשה מסיני כך היא דדוקא מלך ואם אין מלך בישראל אין מצוה כלל א״כ עד שאול המלך עליו השלום לא נתקיימה מצוה זו ואפשר דל״ד מלך רק גדול שבדורו עליו היה המצוה אם לא הי' מלך וכן נראה מצד הסברא".
למה מצד אחד התורה תלתה מצווה זו בראייה, 'בבוא כל ישראל לראות', ולכן גם טמא פטור מן ההקהל, ומאידך נשים פטורות מראייה אך חייבות במצוות הקהל, כמבואר בגמרא בקידושין ל''ד?
למה מצווה זו נעשית דווקא בבית המקדש?
אם ישנה מצווה להקהיל את העם ומצווה שהמלך יקרא את התורה למה הרמב''ם מונה את מצוות ההקהל כמצווה אחת בלבד? ואכן הרס''ג והסמ''ג והיראים מנו שתי מצוות במצוות ההקהל.
למה מצד אחד זו מצווה על מנהיגי העם להקהיל את העם, ומאידך זו מצווה על כל יחיד עד כדי שנשים חייבות והגמרא לומדת מכך שנשים חייבות במצוות עשה וכותב החינוך שמי שלא מגיע מבטל מצוות עשה?
מדוע עבדים פטורים אף שעבד חייב במצוות כאישה? ראה כסף משנה בהלכות חגיגה פ''ג שכתב "וא״ת ואמאי לא אמר גם כן חוץ מעבדים דהא אמרינן בפ״ק דחגיגה (דף ד') גבי ראיה למה לי קרא מכדי כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה וכו' דגמרינן לה לה מאשה וכו'. וי״ל דשאני הכא דאמר קרא בבוא כל ישראל לראות ומשמע פטור עבדים כדכתב רבינו ז״ל לעיל. ומ״מ ראיה זו אולי מצאה רבינו ז״ל במקום אחר דבגמרא דידן לא משמע הכי מדקאמר אלא עבדים מנ״ל ומדמהדר לאשכוחי מקרא דאת פני האדון ולא הזכיר מקרא זה כלל".
מדוע תוקעים בחצוצורות בהקהל עד כדי שהרמב''ם, על פי הירושלמי, פוסק שאין הקהל בשבת כי אי אפשר לתקוע?
חז''ל אומרים שהטף באים כדי ליתן שכר למביאיהם וקשה אם כן איך הגמרא לומדת שאישה חייבת ק''ו מטף וכן הירושלמי לומד שקטן חייב בראייה קל וחומר מטף, ואם טף בא כדי לתת שכר לאביו איך אפשר ללמוד ממנו לאשה וקטן? ועוד שעל עיקר הרעיון כתב הכלי יקר 'משמע מזה שמדבר בטף שלא הגיעו לחינוך דאם לא כן לא הוצרכו לטעם ליתן שכר למביאיהם, וזה דוחק גדול כי זה דומה כאילו צוה שישאו עליהם משא מעצים ואבנים לבית ה' כדי ליתן שכר למביאיהם'.
אם המטרה היא קריאה בתורה באופן ציבורי של כל העם למה זה נעשה דווקא בבית המקדש, כמו שהתורה מדגישה במקום אשר יבחר, וממילא כיום אין לנו מצוות הקהל, הרי אפשר לעשות זאת בכל מקום?
למה ערל מופקע מהברית של פסח אך מחויב בברית של ההקהל?
הקשו הטורי אבן והנודע ביהודה (או''ח סימן צ''ד) הרי מי שאין לו קרקע פטור מראייה ואם כן איך גר וקטן חייבים בהקהל הרי הפטור מראייה פטור מהקהל?
עוד הקשה בספר לחם יהודה על לשון הרמב''ם ביחס לגרים: "קצת קשה דממה נפשך אם הגרים חייבין כמשמעות הכתוב למה לא מנאן רבינו בהדי אנשים ונשים וכו' ואם אינן חייבין קשה מהכתוב דכתב וגרך אשר בשעריך. וי״ל דהך גר דקרא ודאי לא איירי אלא בגר תושב שאינו מקיים אלא ז' מצות בני נח כעין שאמר הכתוב גבי נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וכיון דלא איירי בגר צדק אלא בגר תושב פשיטא דגר תושב אינו חייב במצות הקהל וגם הישראל אינו חייב לכופו לבא ליקהל עמהם והסברא מחייבת כך והכתוב אין כוונתו אלא דראוי לקרותו כדי למשוך לבו ולקרבו לתורה וכמ״ש הר״א בן עזרא ז״ל אולי יתייהד יעו״ש וכן משמע משנוי הכתוב דבכל אותן שהן חייבין אמר בה״א האנשים וגו' אבל בגר לא אמר והגר אלא מוכרח דהוא מובדל מהם ומהאי טעמא נמי בא טעם האתנח בטף כדי להבדיל מהם הגר שבא אחריו דאינו נכלל במצוה זו".
ונראה שמטרת מצווה ההקהל היא להחדיר בעם ישראל את ההכרה שכל מהות התורה והמצוות היא הטוב הגדול והעליון שיש בהשראת שכינה, בקשר עם הקב''ה, וכל תכלית התורה היא המפגש עם הקב''ה בביתו, בבית המקדש.
כאשר מתרופף הקשר בין ישראל לקב''ה הם צריכים לזכור את הטובה העליונה שיש בחיבור והקשר והזיווג שנעשה בבית המקדש ומתוך כך יש להם חשק ורצון להוסיף ליראה את ה', כדי להגיע למפגש והחיבור שהם הטובה העליונה והשלימה.
לכן יאשיהו כשהוא רואה שהעם לא מקיים את מצוות ה', הוא עולה אל בית ה', אוסף את כל עם ישראל וקורא להם את כל התורה באוזניהם ומעמיד את כל העם בברית:
וַיְצַ֣ו הַמֶּ֡לֶךְ אֶת־חִלְקִיָּ֣ה הַכֹּהֵ֡ן וְאֶת־אֲחִיקָ֣ם בֶּן־שָׁ֠פָן וְאֶת־עַכְבּ֨וֹר בֶּן־מִיכָיָ֜ה וְאֵ֣ת׀ שָׁפָ֣ן הַסֹּפֵ֗ר וְאֵ֛ת עֲשָׂיָ֥ה עֶֽבֶד־הַמֶּ֖לֶךְ לֵאמֹֽר. לְכוּ֩ דִרְשׁ֨וּ אֶת־יְקֹוָ֜ק בַּעֲדִ֣י וּבְעַד־הָעָ֗ם וּבְעַד֙ כָּל־יְהוּדָ֔ה עַל־דִּבְרֵ֛י הַסֵּ֥פֶר הַנִּמְצָ֖א הַזֶּ֑ה כִּֽי־ גְדוֹלָ֞ה חֲמַ֣ת יְקֹוָ֗ק אֲשֶׁר־הִיא֙ נִצְּתָ֣ה בָ֔נוּ עַל֩ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־שָׁמְע֜וּ אֲבֹתֵ֗ינוּ עַל־דִּבְרֵי֙ הַסֵּ֣פֶר הַזֶּ֔ה לַעֲשׂ֖וֹת כְּכָל־הַכָּת֥וּב עָלֵֽינוּ…וַיִּשְׁלַ֖ח הַמֶּ֑לֶךְ וַיַּאַסְפ֣וּ אֵלָ֔יו כָּל־זִקְנֵ֥י יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָֽם. וַיַּ֣עַל הַמֶּ֣לֶךְ בֵּית־יְקֹוָ֡ק וְכָל־אִ֣ישׁ יְהוּדָה֩ וְכָל־יֹשְׁבֵ֨י יְרוּשָׁלִַ֜ם אִתּ֗וֹ וְהַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַנְּבִיאִ֔ים וְכָל־ הָעָ֖ם לְמִקָּטֹ֣ן וְעַד־גָּד֑וֹל וַיִּקְרָ֣א בְאָזְנֵיהֶ֗ם אֶת־כָּל־דִּבְרֵי֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית הַנִּמְצָ֖א בְּבֵ֥ית יְקֹוָֽק. וַיַּעֲמֹ֣ד הַ֠מֶּלֶךְ עַֽל־הָ֨עַמּ֜וּד וַיִּכְרֹ֥ת אֶֽת־הַבְּרִ֣ית׀ לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֗ק לָלֶ֜כֶת אַחַ֤ר יְקֹוָק֙ וְלִשְׁמֹ֨ר מִצְוֹתָ֜יו וְאֶת־עֵדְוֹתָ֤יו וְאֶת־חֻקֹּתָיו֙ בְּכָל־לֵ֣ב וּבְכָל־נֶ֔פֶשׁ לְהָקִ֗ים אֶת־דִּבְרֵי֙ הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את הַכְּתֻבִ֖ים עַל־ הַסֵּ֣פֶר הַזֶּ֑ה וַיַּעֲמֹ֥ד כָּל־הָעָ֖ם בַּבְּרִֽית:
מיד לאחר מכן יאשיהו נפנה לבער את העבודה זרה מן הארץ. בעבודה זרה אין מפגש חי ומוחשי. התורה אומרת שאין כמו עם ישראל אשר שמע אלהים חיים. העבודה זרה לא מגיבה, הקב''ה כן. הקב''ה חי ואנו חשים ומרגישים אותו בבית המקדש. לכן יאשיהו מבין שאם הוא רוצה להשיב את העם בתשובה ולבער את העבודה זרה, להסביר לעם למה לא כדאי לפנות לעבודה זרה, הוא חייב לאסוף אותם לבית ה' דווקא, לקרוא באוזניהם את כל התורה, כדי שיבינו שכל התורה והמצוות שהם מקיימים נועדו למפגש הזה עם ה' בבית שלו. בבית ה'. רק מתוך כך העם מבין את גודל הזכות בעבודת ה' ומסוגל להיפרד מן העבודה זרה שלו, כשהוא מבין שהיא דומם עץ ואבן ולו יש אלוקים חיים שאיתו הוא נפגש בבית המקדש.
כדי להגיע למפגש אי אפשר כאדם פרטי. כל השראת שכינה במקדש היא השראה על עם, על ציבור. לכן מוכרחים שכל עם ישראל יחד יתקהל ויתאסף. לכן צריך דווקא שהמלך יקרא את התורה, כדי להחדיר בעם ישראל שגם המלכות בעם ישראל היא לא לצורך המלך או לצורך טובת הממלכה שהמלך דואג לאזרחים, אלא גם המלך בעם ישראל הוא אמצעי ומסייע לעם ישראל להגיע לתכליתו העליונה – ושכנתי בתוכם.
לאחר שנת השמיטה, שבה עם ישראל גם מחדד את ההכרה בכך שכל הארץ של ה' וגם מחדד את הדאגה שלו אחד לשני, כחלק מהעובדה שמטרתו להגיע להשראת שכינה ומטרה זו מתקיימת רק על ידי עם שלם וממילא מוכרח כל אחד לדאוג גם לזולתו כי בלעדיו גם הוא לא יגיע לתכליתו ומטרתו, עם ישראל מתאסף ומזכיר לעצמו את מטרת התורה ותכליתה.
שבת בראשית היא לא רק מנוחה אלא התקדשות ומפגש עם ה' וגם שבת הארץ נועדה לשם כך. להתפנות מאילוצי העבודה כדי לפגוש את ה'. לכן ההקהל מתבצע במוצאי השמיטה (ועדיין לא הונח לי שהברית של פסח היא כל שנה והברית של תורה בסוכות היא רק פעם בשבע שנים, וליבי אומר לי שיש סכנה בתכלית ההטבה כי אדם יכול לפעול עבור טובתו ולא עבור רצון ה' לכן צריך מידי פעם לזכור את מטרת התורה להיטיב אבל בשגרה אדם צריך לפעול עבור תכלית הדירה ולהמליך את ה' בעולם ולכן עדיף שההקהל לא יהיה כל שנה).
ההכרה הזו בגודל הטובה שיש במפגש עם ה' שהיא כל התכלית, היא זו שמביאה לידי יראה. לכן התורה אומרת שמצוות ההקהל מובילה לידי יראה. לא עצם שמיעת תוכן התורה, כי את זה אפשר לעשות גם כל ציבור בביתו כמו שעושים בקריאת התורה, אלא ההתאספות בבית המקדש לאחר השמיטה, התאספות שמטרתה להחדיר ולהבהיר את תכלית כל התורה. זה מה שמעורר 'חשק', כלשון החינוך, ליראה את ה'. כשאדם מבין שעל ידי היראה הוא לא רק יפעל כמו עבד אלא יגיע למערכת יחסים וקשר עם אלוקים חיים, ממילא יהיה לו חשק ליראה. כשכולם מתאספים הם חשים את ה' בביתו והמפגש הזה הוא זה שגורם לחשק עז ליראה את ה'.
ובמורה נבוכים ח''ג פמ''ו כתב הרמב''ם 'וטעם תועלת החג הוא ידוע, למה שיגיע לאדם מן הקבוץ ההוא, מהתחדש התורה בהפעלות ההוא, והתאהב בני אדם וחברה קצתם אל קצתם, וכל שכן מצות הקהל אשר טעמה מפורש, למען ישמעו'. על ידי החיבור וההתפעלות והאהבה מגיע היישום והשמיעה. עם ישראל לא יכול לשוב אל ה' מבלי לחוש בטובה שהוא מקבל מכך. לא טובה גשמית של פרנסה ובריאות, אלא טובה שהיא עצם הקשר, טובה שהיא מביאה לשמחה שלעומתה כל הנאה גשמית מתגמדת.
ההכרה הזו התחילה במעמד הר סיני. עם ישראל ביטל את עצמו, אמר נעשה ונשמע, ומתוך כך זכה לראות את ה', מפי הגבורה שמענום. המפגש הזה הוא עצם מעמד הר סיני, הוא עצם קבלת התורה, קבלת התורה שמגיעה מתוך רצון להשיג את הטובה שבחיבור והקשר והמפגש עם הקב''ה. לא טובה חיצונית לקשר, אלא טובה מעצם הקשר. לא קיום כמו עבד אלא עבדות בשלב הראשון בלבד, עבדות שמובילה לחיבור ומפגש של כנסת ישראל עם דודה. לכן מצד אחד נעשה ונשמע ומאידך כפיית הר כגיגית, כי כשפוגשים את ה' כביכול כבר אין בחירה חופשית. אין באמת אופציה לא לקבל תורה כזו שמובילה לטובה כה גדולה שאדם לא באמת מסוגל לוותר עליה.
לכן הרמב''ם בהלכות חגיגה פ''ג ה''ו מתאר את מצוות ההקהל כמעין מעמד הר סיני:
"וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני, אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה, ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל".
כי אותה תכלית של מעמד הר סיני, קיום התורה והמצוות כביטוי לחיבור ומפגש וקשר, מתקיימת במצוות ההקהל.
לכן התורה מדגישה שההקהל מתבצע 'במקום אשר יבחר', אף שמעמד קריאה בתורה המוני יכול להתבצע עקרונית בכל מקום אחר, כי רק שם מגיע עם ישראל לתכליתו ומטרתו.
לכן כל הקשר מצוות ההקהל, לפניה ולאחריה, מלמד על הקשר עם הקב''ה כקשר של שירה ושמחה. צריך לכתוב את התורה לא כדי להעביר מידע אלא כדי שזו תהיה שירה, שמחה, בפי העם. לכן משה אומר שהוא יודע שאחרי מותו עם ישראל יסורו מן הדרך והוא מדבר באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת. משה עלה לשמיים, אצל משה הקשר חי וברור. ממילא בזמנו עם ישראל מקיים. לאחר מותו ברור למשה שהעם יסור מן הדרך, כי כבר אין לו את החיבור הישיר והבהיר עם ה'. אין לו מנהיג שמדבר עם ה' בצורה קבועה ופה אל פה. לכן הוא סר מן הדרך. התרופה לזה היא ראיית התורה כשירה, כשמחה, כהבנה שתכלית התורה ומטרתה היא הזיווג השלם והחיבור והמפגש בין עם ישראל לקב''ה.
לכן ההקהל מתבצע בחג הסוכות, שהוא חג השמחה. לכן שלמה בחג הסוכות שלאחר בניית המקדש עורך שמחה גדולה עם 'קהל גדול', הוא אוסף את כל ישראל, שמח עם כל הקהל הגדול הזה, כי כשיש מקדש העם מבין את גודל השמחה והזכות לחיות כיהודי שנפגש עם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. לכן דווקא מכאן דורשת הגמרא בהוריות ג' שרק יושבי הארץ מוגדרים קהל. כי קהל בעם ישראל זה לא ציבור אלא מי שיכול להגיע להשראת שכינה. על פרט אין שכינה, רק על ציבור. ממילא רק בארץ ישראל שבה אפשר להגיע להשראת שכינה, יש קהל.
ולפי זה כיום אף שאי אפשר לקיים באופן מלא את מצוות ההקהל, כי אין לנו מקום אשר יבחר בנוי ומוכן וממילא אין לנו מפגש, אבל אם נתקהל ונעיין במצווה זו ונבין את מטרתנו וייעודנו וגודל הזכות שזכינו בה, הזכות של אתה בחרתנו מכל העמים שזו אחת הברכות שמברכים במעמד ההקהל כחלק מהקריאה (וראה מפרשי הרמב''ם שתמהו מניין לו שגם הברכות בלשון הקודש שלכך אין מקור בחז''ל ולפי האמור שזה חלק מן הקריאה ואותה מטרה בדיוק מיושבת השאלה), ממילא זה יעורר בנו את החשק לבנות את בית המקדש ולשוב אל ה' ולצפות להשראת שכינתו.
ולפי כל זה יש ליישב את השאלות.
רק לאחר שנת השמיטה שבה עם ישראל מתפנה מעיסוקיו ומתמקד בקשר והמפגש שלו עם ה' והוא מחדד את ההכרה בכך שהארץ לא שלו אלא של ה' וכתוצאה מכך הוא דואג גם לזולת כי מפגש עם ה' מתקיים רק ע''י עם, עם ישראל בשל להבנה הזו על מטרת התורה ותכליתה.
חג הסוכות הוא חג השמחה העיקרי בתורה. אדם שמח על הישגיו ואת השמחה הזו הוא מחבר לה' ומשייך אותה אליו ולכן הוא בא ושמח לפני ה'. כיון שכל מטרת ההקהל היא לעורר שמחה על הזכות והקשר והמפגש, שמחה שמובילה ליראה, לכן ההקהל מתבצע בחג הסוכות.
נראה שהמלך אומר לעם שבניגוד לאומות העולם שהמלך הוא המוקד, כאן אני לא העיקר. אני מסייע לכם לבנות ממלכה שתפגוש את ה'. לכן אני עם כל גדולתי הדבר היחיד שאני עושה באופן מחויב מול כל העם זו לא נאום על החזון שלי אלא פשוט לקרוא מילה במילה את מה שהתורה אומרת.
ראייה זו מצווה חד פעמית. לכן נשים פטורות. מצוות הקהל אמנם נעשית לפי זמן מסוים המתאים לכך, אבל מטרתה היא עבור כל הבנת תכלית התורה והמצוות ובוודאי שגם נשים שייכות בזה. ההבנה הזו היא עיקר החיים וגם 'נשי בעו חיי'. ולכן טמא פטור כי המטרה היא המפגש וטמא מנוע מן המפגש, מנוע מכניסה למקדש. אשה פטורה אך לא מנועה. טמא מנוע.
כי כל המטרה היא להבין שמטרת התורה היא המפגש שהוא הטובה העליונה ומתוך כך מתעורר החשק ליראה, ולכן ההקהל נעשה בבית המקדש שהוא מקום המפגש.
לפי הרמב''ם הקריאה היא מטרת ההתקהלות. מתקהלים במקדש כדי להבין שכל התורה והמצוות מטרתם מפגש ודבקות.
זו מצווה ציבורית ולכן אי אפשר להטיל אותה על הפרט. שכינה מתקיימת רק בציבור. היחיד צריך להיות חלק מכך, כי כל אחד צריך לצאת מההקהל עם חשק ליראת שמיים, חשק המגיע מתוך השמחה העצומה על כמה שה' אוהב אותנו ורוצה בטובתנו ועל כמה שהמפגש אתו הוא הטובה העליונה והשלימה ביותר.
עבד כשמו כן הוא. הוא מקיים מצוות כמו עבד. עושה כי חייב. אין אצלו מערכת יחסים של קשר וחיבור ומפגש. לכן הוא לא שייך כלל למצוות ההקהל שכל מטרתה היא ההבנה שהמצוות הן לא אוסף חוקים אלא אמצעי לחיבור של הרעייה והדוד. וראה אור שמח שכתב: "לא חשיב רבינו עבדים, דכתיב כל ישראל, וכתיב הקהל את העם, ועבדים לא מקרי עם, כמו דאמר בפרק הזרוע (חולין קל״א ע״ב) (כו) יכפר לרבות העבדים, אלמא דלא נכללו בכלל עם, ובעי קרא לרבות, יעו״ש ופשוט. ובמתנות כהונה חייבי' בודאי, רק משום דאין דרך לעבד להיות לו נכסים בפ״ע כתבה רחמנא מאת העם".
נראה שהתקיעה היא כעין מעמד הר סיני, שתקעו בו וכעין השופר בראש השנה שביארנו במקום אחר שהוא כדי לזכור את הנפיחה שה' נפח בנו ובכך הפכנו מגוש בשר לצלם אלוהים וזו הזכות שלנו והטובה הגדולה שלנו לחיות חיים רוחניים של דבקות. ממילא התקיעה מסמלת בדיוק את המהות של ההקהל, להיזכר בטובה העליונה שבחיים של דבקות וקשר ושמחה. וראה בדברי הראב''ד שהשיג על הרמב''ם וסבור שהתקיעה לא מעכבת ונראה שהרמב''ם לשיטתו שהקהל הוא מעמד הר סיני ושם הייתה תקיעה.
נראה שלתת שכר היינו שאם אדם יוצר חיים שהתורה עוטפת את כל כולו וזו המציאות הטבעית וממילא כל המשפחה מגיעה והילד נולד למצב שאלו מבחינתו החיים, אז זה עצמו השכר. חיבור המשפחה לקשר עם ה' הוא עצמו הטובה והשכר. לכן הטף נצרך מצד עצמו אלא שאי אפשר להכריח אותו לבוא ולכן החיוב מוטל על אביו.
כי כל המטרה היא בית המקדש והחיבור שמתבצע בו.
כי הקהל זה לא ברית בפועל אלא עוררות חזק לברית. הערל לא יכול להיות בברית אבל הוא חלק מן העם והוא צריך להבין את מטרת המצוות. זה יעורר בו חשק ליראה ובזה הוא בוודאי שייך.
כיון שהקהל נועד עבור קיום כל שאר המצוות לכן גם מי שאין לו קרקע שייך בזה.
נראה שהגר חייב כדי שיבין למה להצטרף לעם ישראל. לכן הוא לא חייב כמו כל ישראל אבל אם הוא באמת רוצה להצטרף לעם ישראל הוא חייב להבין את המשמעות לכך. עם ישראל נכנס למעמד הר סיני ובאותה צורה כל גר מצטרף לעם ישראל, כמו שדרשו חז''ל בתורת כהנים. לכן כמו שבעם ישראל במעמד הר סיני למדנו את מטרת התורה כך הגר לומד זאת במצוות ההקהל.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
