תרי''ג מצוות – מצווה ע''ג: וידוי
ערב ראש השנה תשפ''ד
דניאל סגרון
ישיבת תפארת ישראל תכב''ץ
התורה בפרשת נצבים אומרת:
וְהָיָה֩ כִֽי־יָבֹ֨אוּ עָלֶ֜יךָ כָּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הַבְּרָכָה֙ וְהַקְּלָלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לְפָנֶ֑יךָ וַהֲשֵׁבֹתָ֙ אֶל־לְבָבֶ֔ךָ בְּכָל־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֧ר הִדִּיחֲךָ֛ יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה. וְשַׁבְתָּ֞ עַד־יְקֹוָ֤ק אֱלֹהֶ֙יךָ֙ וְשָׁמַעְתָּ֣ בְקֹל֔וֹ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם אַתָּ֣ה וּבָנֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־ נַפְשֶֽׁךָ. וְשָׁ֨ב יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת־שְׁבוּתְךָ֖ וְרִחֲמֶ֑ךָ וְשָׁ֗ב וְקִבֶּצְךָ֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֧ר הֱפִֽיצְךָ֛ יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה. אִם־יִהְיֶ֥ה נִֽדַּחֲךָ֖ בִּקְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם מִשָּׁ֗ם יְקַבֶּצְךָ֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ וּמִשָּׁ֖ם יִקָּחֶֽךָ. וֶהֱבִֽיאֲךָ֞ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֗יךָ אֶל־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר־יָרְשׁ֥וּ אֲבֹתֶ֖יךָ וִֽירִשְׁתָּ֑הּ וְהֵיטִֽבְךָ֥ וְהִרְבְּךָ֖ מֵאֲבֹתֶֽיךָ. וּמָ֨ל יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת־לְבָבְךָ֖ וְאֶת־לְבַ֣ב זַרְעֶ֑ךָ לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֶ֛יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ לְמַ֥עַן חַיֶּֽיךָ. וְנָתַן֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ אֵ֥ת כָּל־הָאָל֖וֹת הָאֵ֑לֶּה עַל־אֹיְבֶ֥יךָ וְעַל־שֹׂנְאֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר רְדָפֽוּךָ. וְאַתָּ֣ה תָשׁ֔וּב וְשָׁמַעְתָּ֖ בְּק֣וֹל יְקֹוָ֑ק וְעָשִׂ֙יתָ֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם. וְהוֹתִֽירְךָ֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹהֶ֜יךָ בְּכֹ֣ל׀ מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֗ךָ בִּפְרִ֨י בִטְנְךָ֜ וּבִפְרִ֧י בְהֶמְתְּךָ֛ וּבִפְרִ֥י אַדְמָתְךָ֖ לְטֹבָ֑ה כִּ֣י׀ יָשׁ֣וּב יְקֹוָ֗ק לָשׂ֤וּשׂ עָלֶ֙יךָ֙ לְט֔וֹב כַּאֲשֶׁר־שָׂ֖שׂ עַל־אֲבֹתֶֽיךָ. כִּ֣י תִשְׁמַ֗ע בְּקוֹל֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר מִצְוֹתָיו֙ וְחֻקֹּתָ֔יו הַכְּתוּבָ֕ה בְּסֵ֥פֶר הַתּוֹרָ֖ה הַזֶּ֑ה כִּ֤י תָשׁוּב֙ אֶל־ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ. כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹֽא־נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹ֥א רְחֹקָ֖ה הִֽוא. לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲלֶה־לָּ֤נוּ הַשָּׁמַ֙יְמָה֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה. וְלֹֽא־מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲבָר־לָ֜נוּ אֶל־עֵ֤בֶר הַיָּם֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה. כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ.
וכתב שם הרמב''ן:
"וטעם כי המצוה הזאת - על כל התורה כולה. והנכון, כי על כל התורה יאמר (לעיל ח א) "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום", אבל "המצוה הזאת" על התשובה הנזכרת, כי והשבות אל לבבך (בפסוק א) ושבת עד ה' אלהיך (בפסוק ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן. ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן. והטעם, לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום. וזה טעם בפיך ובלבבך לעשותו - שיתודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם, וישובו בלבם אל ה', ויקבלו עליהם היום התורה לעשותה לדורות כאשר הזכיר (לעיל פסוק ב) אתה ובניך בכל לבבך - כמו שפירשתי (שם)".
אבל הרמב״ם בהלכות תשובה פ״ז ה״ה כתב על הפסוקים הללו שהם בלשון הבטחה:
"כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך".
וכן משמע מלשונו בתחילת הלכות תשובה:
"כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים".
הפסוק שהביא הרמב''ם הוא מפרשת נשא ועוסק באשם מעילות:
דַּבֵּר֘ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַעֲשׂוּ֙ מִכָּל־חַטֹּ֣את הָֽאָדָ֔ם לִמְעֹ֥ל מַ֖עַל בַּיקֹוָ֑ק וְאָֽשְׁמָ֖ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִֽוא. וְהִתְוַדּ֗וּ אֶֽת־חַטָּאתָם אֲשֶׁ֣ר עָשׂוּ֒ וְהֵשִׁ֤יב אֶת־אֲשָׁמוֹ֙ בְּרֹאשׁ֔וֹ וַחֲמִישִׁת֖וֹ יֹסֵ֣ף עָלָ֑יו וְנָתַ֕ן לַאֲשֶׁ֖ר אָשַׁ֥ם לֽוֹ.
ומשמע שהציווי הוא לא תשובה אלא כשיש תשובה הציווי הוא להתוודות, וביותר משמע שהדגש הוא וידוי בספר המצוות מ''ע ע''ג ושם התבסס על מדרשי הלכה:
"והמצוה הע״ג היא שצונו להתודות על החטאים והעונות שחטאנו לפני האל יתעלה ולאמר אותם עם התשובה. וזה הוא הודוי. וכונתו שיאמר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך. ויאריך המאמר ויבקש המחילה בזה הענין לפי צחות לשונו. ודע שאפילו החטאים שחייבים עליהם אלו המינים מן הקרבנות הנזכרים (מ' סח - עב) שאמר יתעלה שמי שהקריבם נתכפר לו הנה לא יספיק לו עם הקרבתם בלתי הוידוי. והוא אמרו ית' (נשא ה) דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בי״י ואשמה הנפש ההיא והתודו את חטאתם אשר עשו. ולשון מכלתא בפירוש זה הפסוק לפי שנאמר והתודה אשר חטא יתודה על חטא אשר חטא, עליה על החטאת כשהיא קיימת לא משנשחטה, אין במשמע שיתודה היחיד אלא על ביאת המקדש - שזה הכתוב כלומר אמרו ית' והתודה אשר חטא עליה אמנם בא בפרשת ויקרא (ה) במטמא מקדש וקדשיו ומה שנזכר עמו ממה שבארנו ונאמר שם במכילתא שאנחנו לא נלמד מזה הכתוב אלא חיוב הוידוי למטמא מקדש - מנין אתה מרבה שאר כל המצות תלמוד לומר דבר אל בני ישראל והתודו, ומנין אף מיתות וכרתות אמר חטאתם, כל חטאתם לרבות מצות לא תעשה, כי יעשו לרבות מצות עשה. ושם נאמר גם כן מכל חטאת האדם ממה שבינו לבין חברו על הגנבות ועל הגזלות ועל לשון הרע, למעול מעל לרבות הנשבע בשם לשקר והמקלל, ואשמה לרבות כל חייבי מיתות שיתודו, יכול אף הנהרגין על פי זוממין לא אמרתי אלא ואשמה הנפש ההיא. ר״ל שהוא אינו חייב להתודות כשידע שאין לו חטא אבל הועד עליו שקר. הנה כבר התבאר לך כי על כל מיני העונות הגדולים והקטנים ואפילו מצות עשה חייבים להתודות עליהם. ובעבור שבא זה הצווי שהוא והתודו עם חיוב הקרבן, שהיה עולה במחשבה שאין הוידוי לבדו מצוה בפני עצמה אבל הוא מן הדברים הנגררים אחר הקרבן, הוצרכו שיבארו זה במכילתא בזה הלשון יכול בזמן שהם מביאין מתודין ומנין אף בזמן שאין מביאין תלמוד לומר דבר אל בני ישראל והתודו ועדיין אין משמע ודוי אלא בארץ מנין אף בגלות תלמוד לומר והתודו את עונם ואת עון אבותם וכן דניאל אומר לך י״י הצדקה ולנו בשת הפנים. הנה התבאר לך מכל מה שזכרנוהו שהוידוי מצוה בפני עצמה וחובה לחוטא על אי זה חטא שחטא ובין בארץ ובין בחוצה לארץ בין הביא קרבן בין לא הביא קרבן הוא חייב להתודות כמו שאמר יתעלה והתודו את חטאתם אשר עשו. ולשון ספרא גם כן (אח״מ פרש' ד) והתודה זה וידוי דברים. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק אחרון מיומא (פו ב, פז ב)".
וכן כתב החינוך במצווה שס״ד:
"מצות וידוי על החטא - שנצטוינו להתודות לפני ה' על כל החטאים שחטאנו בעת שנתנחם עליהן, וזהו ענין הוידוי שיאמר האדם בעת התשובה אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי כן וכן, כלומר שיזכיר החטא שעשה בפירוש בפיו, ויבקש כפרה עליו ויאריך בדבר כפי מה שיהיה צחות לשונו".
וכתב עליו המנחת חינוך:
"עיין ר״מ ה' תשובה מפ״א עד סוף ההלכה. ולכאורה נלע״ד מד' הרהמ״ח דהמ״ע דכאן אינו התשובה רק הוידוי בפה דגזה״כ היא דאם מתנחם מהחטא צריך להתוודות בפיו ככל מ״ע שתלוי בדיבור כגון ק״ש ודומיהם וכ״נ מלשון המכילתא שמביא הרהמ״ח".
והמנחת חינוך והרב קרקובסקי בעל עבודת המלך ביארו שהתשובה עצמה מובנת מאליה, ותמה עליהם הגרי''ד בספרו 'על התשובה' הרי אין זה דבר פשוט כלל ועיקר ולכן ביאר שקיום המצווה הוא התשובה והפעולה היא הווידוי, ועדיין לא הונח לנו מדוע הרמב''ם לא מנה את עצם התשובה כמצווה שמוטלת על האדם לעשות, ואם כן צריך להבין:
למה הרמב''ם הניח פרשה שלימה בתורה שעוסקת בתשובה באופן כללי והתמקד בפסוק שמדבר על פרט נקודתי של אשם מעילות שאדם מתחרט אז הוא משלם קנס ומתוודה?
הרי הרמב''ם בפ''א ה''א מגדיר וידוי שהוא אומר 'הרי ניחמתי ובשתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה', ובפ''ב ה''ב הוא מגדיר בדיוק כך גם את התשובה 'ומה היא התשובה שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד', ואם כן שניהם זהים ולמה הרמב''ם מתנסח כשיעשה תשובה חייב להתוודות ולא שחייב לעשות תשובה?
בפ''ב ה''ז הוא כותב 'יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לפיכך חייבין הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים', ומשמע שכן יש מצווה לעשות תשובה?
הרמב''ם כותב ששעיר המשתלח מכפר על עבירות קלות ולא חמורות ותמהו כל העולם הרי בגמרא משמע שלפי רבי מכפר ללא תשובה ולפי חכמים צריך תשובה ומניין לרמב''ם חלוקה זו בין קלות לחמורות וגם מה פשרה של חלוקה זו?
ונראה לבאר שהרמב''ם סבור שאי אפשר לצפות מאדם פרטי ובודד לעשות תשובה על כל חטא. תשובה היא לא בקשת סליחה מחבר שנפגע. תשובה היא לשוב אל ה' ולדבוק בו מחדש. כמו שכותב הרמב''ם בפ''ז ה''ו 'גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה…אמש זה היה שנוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד…כמה מעולה מעלת התשובה אמש היה זה מובדל מאלוהי ישראל…והיום הוא מודבק בשכינה'.
רק מתוך דבקות מחודשת בשכינה יכול האדם להגיע למצב ש׳יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם', כלשון הרמב''ם בפ''ב ה''ב. לדבקות הזו אדם לא יכול להגיע לבדו, הוא מוכרח תהליך ציבורי. עם ישראל כעם יכול לשוב אל ה' ומתוך כך גם היחיד יכול לדבוק שוב. הרב קוק כותב (אורות התשובה פ''ד אות ז'): 'כל פגם מוסרי שהאיש היחיד מישראל עושה מחליש הוא בזה את קישורו עם נשמת האומה כולה והתשובה הראשונית היסודית היא להתקשר עם האומה בנשמתה'. לכן ביום הכיפורים שכל העם עובר תהליך סליחה לאחר ימי אלול והשופר וראש השנה אז ניתן לצוות את האדם לשוב. כי הוא לא לבד.
יתרה מכך. אם תשובה היא החלטה אישית אין צורך בקבלתה, אני מחליט שלא אחטא ובכך תמה התשובה. אבל מלשון הרמב''ם בפ''ב ה''ו נראה שצריך קבלה: 'בעשרת הימים שבין ר''ה ויוה''כ היא יפה ביותר ומיד היא מתקבלת בד''א ביחיד אבל בציבור כל זמן שעושין תשובה וצועקין בלב שלם הן נענין'. מבואר מדברי הרמב''ם שצריך שתשובתו תתקבל, שהוא ייענה. כמו שאדם פוגע באשתו והוא מתחרט ומבקש את סליחתה. אין די לו בכך שיגיד אני מתחרט. הוא צריך שהיא תתפייס, שהיא תסלח לו, שהיא תשתכנע שהוא לא ישוב לכך. כתוצאה מכך הוא ישוב לחדש את הקשר שנסדק בעקבות הפגיעה.
תשובה זה לא מעשה חד צדדי אלא זיווג וחיבור מחודש.
הדבר הזה קשה לאדם לבצעו. ביום הכיפורים שזהו זמן מיוחד וציבורי התשובה מתקבלת. כאשר ציבור שלם מתעורר התשובה נענית. אבל אדם בודד במשך כל השנה לא תמיד מסוגל להגיע לתהליך הזה.
נמצא שהגדרת התשובה היא לשוב לדבוק בשכינה, שה' רוצה את החוטא מחדש והוא עושה זאת כאשר החוטא דבק בו בצורה כזו שאפשר להעיד עליו שלא ישוב לזה החטא לעולם. מכיוון שכך מאדם פרטי ובודד אי אפשר לצפות זאת. לכן אומר הרמב''ם ביום כיפור שזה ציבור יש חיוב לעשות תשובה. בשאר השנה כשאתה מצליח לעשות תשובה אז תתוודה. המצווה המעשית המוטלת על האדם היא שכאשר הוא הצליח להגיע למצב של תשובה אז הוא מתוודה על חטאיו. לכן הניסוח של התורה בפרשת נצבים הוא ניסוח כללי של עם ישראל. עם ישראל חטא והולך לגלות, עם ישראל שב אל ה' מחדש. אבל הניסוח של התורה בפרשת נשא הוא ניסוח פרטי – 'איש או אשה'. כי לצוות על תשובה של אדם פרטי זה דבר קשה עד מאד. לכן התשובה היא תשובה של ציבור, של עם, וכאשר אדם בודד מצליח לעשות זאת לבדו אז הוא מצווה להתוודות.
ונראה שזהו פשר המושגים כפרה וטהרה שהאריך בהם הגרי''ד בתחילת ספרו. כפרה היינו שאדם מתחבר לציבור, הוא עושה מה שהם עושים. בכך הוא מתכפר. כי עיקר הכפרה היא תשובה של ציבור. אבל בלי תהליך אישי, בודד, בנוסף לתהליך הציבורי, האדם לא יגיע לטהרה.
ולפ''ז יש גם לבאר את כל ההקשר ומיקום פרשיית התשובה בתורה - במצוות ההקהל ביארנו שמטרתה להחדיר את גודל השמחה שבמפגש והדבקות והחיבור וכתוצאה מכך מתעורר 'חשק', כלשון החינוך, לקיום התורה והמצוות. גם מצוות התשובה עיקרה היא לחזור לשורש של האדם, שהוא דבק בשכינה, ומתוך כך הוא מכיר את חטאו ומתוודה עליו.
כל המצוות שבפרשיות מצבים וילך, כתיבת ספר תורה ומצוות ההקהל הכוללת את הרעיון היסודי של דין חינוך ילדים ופרשיית התשובה, מלמדים את אותו רעיון. התורה והמצוות הם לא אוסף חוקים אלא צורת מפגש וקשר עם ה'. כשזו הגישה, גישה של שירה, של שמחה, של הבנת עומק הזכות שבקשר והחיבור, ממילא אפשר לקיים את כל דברי התורה הזאת ולשוב אל ה' מחדש.
ולפ''ז יש ליישב את השאלות.
הפרשה שעוסקת בתשובה מדברת על ציבור ולא על יחיד.
כשהוא מגדיר תשובה הוא ממשיך ואומר שיעיד עליו יודע תעלומות ובהמשך דבריו אומר שצריך שתשובתו תתקבל ותענה. תשובה זה לא מעשה חד צדדי. לכן א''א לצוות על כך על כל מעשה. כאשר אדם הגיע לדרגה הזו אז הוא בנוסף לעדות של ה' צריך להתוודות בפה מצדו ולומר 'לעולם איני חוזר לדבר זה'.
אכן ביום הכיפורים שהתשובה היא לא אישית אלא כללית וציבורית ולכן היא מתקבלת, ניתן לצפות מהאדם שפעם בשנה יניח את כל עיסוקיו בצד ויתמקד במצוות התשובה, בחידוש הקשר והדבקות עם ה'.
הגרי''ד מבאר ששעיר המשתלח שהוא קרבן ציבורי לא זוקק תשובת יחיד, עצם החיבור לציבור יוצר כפרה. אבל רק על הקלות, כיון שהעובר עבירה חמורה כורת את עצמו מכלל ישראל וממילא הוא לא יכול להתכפר בכפרתם: "כשהקרבן הוא אישי, פרטי והאיש המקריב הוא רשע שלא שב בתשובה הרי ממילא קרבנו הוא בבחינת זבח רשעים תועבה ואין בו כפרה. אבל בשעיר המשתלח בעל הקרבן אינו יחיד מסוים אלא הציבור, כנסת ישראל, וכנסת ישראל זו שיש לה אישיות עצמית אינה יכולה להיהפך לרשע שקרבנה יהיה בבחינת זבח רשעים. לפיכך קרבנה מכפר על כל אחד מישראל כל זמן שיחיד זה מתדבק לכנסת ישראל והוא חלק בלתי נפרד ממנה בקשר שלא נותק. בקרבן היחיד אין כפרה בלי תשובה, אבל בקרבן ציבור הרי אין היחיד קיים בו כלל והכפרה באה אליו כל עוד שהוא כלול בתוך הציבור לא בתורת יחיד אלא כחלק מן הציבור, שבו אין התשובה מעכבת. כאן יש לבקש אפוא את היסוד להבחנת הרמב''ם בין הקלות והחמורות בכפרת השעיר המשתלח. למה הוציא הרמב''ם מכלל כפרת שעיר המשתלח ללא תשובה את חייבי כריתות? מפני שכתוב בהם ונכרתה הנפש ההיא מעמיה וכן ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל, הרי שיש באלה משהו העוקר אותם מתוך כלל ישראל כל שכן בחייבי מיתות בית דין החמורה יותר. ניתוק זה מן הציבור הוא שגורם להם שכפרת הציבור שאינה מותנית בתשובה לא תגיע אליהם" (עמוד 80).
ולפ''ז נראה שאין מחלוקת כלל בין הרמב''ם לרמב''ן. הרמב''ן שאומר שזהו ציווי מדבר על ציבור כמו כל הפרשה, ואין ראייה מדבריו שיש מצווה גם על היחיד. כמו כן הרמב''ם שכתב שהפסוקים בספר דברים הם הבטחה אין כוונתו שלכן אין זה ציווי אלא שמלבד הציווי יש לנו הבטחה שכך יקרה.
יוצא מכך שתשובה היא מערכת יחסים, לא פעולה חד צדדית. היא יצירת זיווג חדש, לאחר שהחיבור בין האדם לקונו נפגע בחטא. נראה שכך הבינו בעלי החכמה הפנימית שהאירו לנו שבראש השנה אדם בונה קומה נוספת של זיווג וחיבור וקשר עם הבורא. עצם הבנייה הזו היא התשובה. לא רק כי אני כעת אדם אחר וממילא החטאים לא מיוחסים אליי, אלא כי כל רעיון התשובה העולה גם מאיש ההלכה המובהק בתחום זה, הרמב''ם, הוא תשובה כמערכת של קשר, של פעולה שיש לה מענה ושצריכה אישור וקבלה. זהו לב האבחנה בין וידוי לתשובה.
אלו הם דברי הרב קוק בפ''ג שתשובה היא לא חרטה נקודתית על חטא אלא שהעולם כולו התרחק ממקורו והוא שב אל ה', שב ומתחבר למה שהוא היה בעבר:
"יש תשובה מכוונת נגד חטא מיוחד או חטאים רבים. והאדם שם חטאו נוכח פניו, ומתחרט עליו ומצטער על אשר נוקש בפח החטא. ונפשו מטפסת ועולה, עד שהוא משתחרר מהעבדות החטאית, ומרגיש בקרבו את החרות הקדושה, הנעימה מאד לנפשו הנהלאה, והוא הולך ומתרפא. וזהרי אורה של שמש החסד, חסד עליון, שולחים אליו את קויהם, והוא הולך ומתאשר, הולך ומתמלא עונג ודשן פנימי, יחד עם לב נשבר ונפש שחה מדוכאה, שהוא מרגיש בקרבו, שגם רגש זה עצמו, הנאה לו לפי מצבו, מוסיף לו עונג רוחני פנימי ושלמות אמתית. הולך הוא ומרגיש שהוא מתקרב למקור החיים, לאל חי אשר זה לא כבר היה כל כך רחוק ממנו".
כלומר החטא יצר ריחוק והתשובה יוצרת חיבור מחודש.
לכן גם הרב קוק (פ''ד אות א') מדבר על תשובה של הנשמה העולמית:
"הנשמה היחידית והציבורית העולמית ועולמי העולמית כלביאה נוראה צועקת בחבליה לתיקון גמור, למציאות האידיאלית, ואנו חשים את הכאבים והם ממרקים אותנו, כמלח זה שממתיק את הבשר הם ממתיקים את כל מרורותינו…על ידי התשובה הכל שב לאלוהות ע''י מציאות כח התשובה השורר בעולמים כולם שב הכל ומתקשר במציאות השלימות האלוהית…התשובה הכללית שהיא עילוי העולם ותיקונו והתשובה הפרטית הנוגעת לאישיות הפרטית של כל אחד ואחד עד כדי דקות הפרטים של תיקוני התשובה המיוחדים הן ביחד תוכן אחד"
כלומר כיוון שתשובה היא לא תיקון תקלה נקודתית אלא זיווג וחיבור וקשר שהם כל תכלית הבריאה, לכן העולם כולו שואף לשם. כל דור בונה נדבך נוסף בדרך לחיבור המלא בבית המקדש השלישי. בתקופת בית ראשון נבנתה קומה מסוימת, בתקופת בית שני קומה מסוימת, בגלות קומה מסוימת, וכעת בתקופתנו, תקופת הבית השלישי אנו מתכוננים לתקופה האחרונה והשלימה ביותר. זו התשובה, השיבה אל המקור, ממנו הלכנו, ממנו יצאנו ואליו אנו שבים וחוזרים. נשמתנו החלה כחלק בלתי נפרד מהאלוקות, נפרדה ממנו למסע בן אלפי שנים ובסיומו היא תשוב ותתאחד עם מקורה. זו מהות התשובה. לכן בפי''ז אות א' כותב הרב קוק ש׳תחיית האומה היא היסוד של בניין התשובה הגדולה, תשובת ישראל העליונה ותשובת העולם כולו שתבוא אחריה'. כי השראת שכינה היא משימה של עם, לא של יחידים. הבסיס לתשובה העמוקה והעליונה, שהיא עיקר התשובה, הוא עם ישראל. רק עם ישראל יכול להמליך את ה' בעולם וההמלכה הזו היא בעצם הדבקות והקשר שלו עם ה'. כאשר ה' יהיה למלך על כל הארץ אז שכינתו תשרה בנו וממילא תתבצע הדבקות ויושלם החיבור. לכן תשובה מגיעה על ידי ציבור, על ידי העם, כפי שגם עולה משיטת הרמב''ם בהלכות תשובה. לכן בית המקדש השלישי קשור בטיבורו למשימת המשימות של ההיסטוריה – המלכת ה' בעולם, מימוש ייעודו של עם ישראל להיות אור לגויים וליישם את צו ה' לאבינו אברהם – ונברכו בך כל משפחות האדמה. נמצא שההמלכה, התשובה, הזיווג ובניית הזו''נ מחדש לאחר תהליך הנסירה כפי שביאר רבנו האר''י בשער הכוונות מדרושי ר''ה ועד שמיני עצרת, יסוד אחד להם.
תשובה היא זיווג, היא חיבור. החיבור מתבצע כשעם ישראל פוגש את ה', זוכה להשראת שכינתו לאחר שהוא המליך אותו על עצמו ועל כל העולם כולו. לאחר כל הגלות, כל הנסירה, כל ההתנתקות, שבה האנושות מחדש ומתאחדת עם בוראה, אותו נטשה בתהליך הנסירה, הכפירה. ההמלכה יוצרת זיווג והזיווג הוא עצמו התשובה של העולם והאדם.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה