יום חמישי, 20 ביולי 2023

פרשת דברים ושבת חזון

עמר חזון / בן ציון ושבת — דברים פרשת

**״נפזרו שאול לפי עצמינו״**

**עיון בפירוש יקר הכלי**

בדבריו של משה בתוכחתו לעם ישראל, הוא כורך את חטא המרגלים ואת חטא מי מריבה, ובאומרו: ״גם בי התאנף ה׳ בגללכם לאמר לא תבוא שם״ — שואל יקר הכלי מה כוונת הדברים, בכורכו את שני העונשים הללו זה בזה.

כך מבאר את הקשר: הוא רומז לדברי הרמב״ן, שעקב חטא המרגלים נגזר על עם ישראל לא להיכנס לארץ. ובעקבות חטא מי מריבה, נגזר גם על רבינו משה לא להיכנס לא״י. וכוונת רבינו משה היא: לכם גרמתם גם לי אותה גזירה, לאמר.

בהמשך לדברי הרמב״ן, עוסק יקר הכלי בשאלה שהרמב״ן לא ענה עליה — איזה חטא של משה במי מריבה קשור לחטא המרגלים של ישראל, עד כדי שגרם לרבינו משה לא להיכנס לארץ, ושתי התוצאות והחטאים שניהם כורך זה בזה.

לדבריו, נגרם עונש כ״כ כבד על רבינו משה — אילו עם ישראל היו מאמינים. בחטא מי מריבה נאמר: ״יען לא האמנתם״, ב״ה אומר למשה ״קטני האמנה״ — לא נאמר ״לא האמנתם בי״, כלומר לא בגלל חסרון אמונתך הפרטית שלך או של אהרון. אלא ״האמנתם״ חסר ה׳, כלומר ״האמנתם״ מלשון הפעיל, פירושו: ״יען לא הבאתם את העם למציאות״ — לא גזירה, אלא אתם גרמתם לעם ישראל לא להאמין אמונה של ממש בקב״ה.

מכאן שהעונש הגדול שנגזר על משה ואהרון נגרם לא רק בשל אי קיומם את ציווי ה׳ לדבר אל הסלע, ובמקום כך הכו את הסלע — אלא על התוצאה שנגרמה בהכרח לעם ישראל: גרמתם לעם ישראל לא להאמין, שאילו הייתם מדברים אל הסלע, האמונה של עם ישראל בה׳ הייתה מתחזקת.

הוא מוסיף ומסביר את חומרת החטא, כפי שעולה מן הפסוקים וכפי שמשה הבין זאת. אם עם ישראל היו חזקים באמונה, לא היו זקוקים לחיזוקים וניסים — לכן נצטווה משה לחזק את עם ישראל באמונה, והוא לא עשה זאת.

אמנם על עם ישראל לאחר קריעת ים סוף נאמר: ״ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״ [שמות יד], אך בחטא המרגלים חזרו עם ישראל ונפלו באמונתם, לחזור להיקרא ״בנים לא אמון בם״. כפי שמשה עצמו הודה בחטא המרגלים ואמר: ״ובדבר הזה אינכם מאמינים בה׳ אלקיכם״ [דברים א׳ ל״ב] — ביודעו שנפלו, לכן היה צריך משה להבין זאת ולחזקם בדיבור אל הסלע, ולחזקם באמונתם בה׳.

לכן נגזר על רבינו משה שלא להיכנס לארץ ישראל. זוהי ״הודאת בעל דין״ בחומרת מה שהעיד משה על עם ישראל: ״ובדבר הזה אינכם מאמינים״ — כלומר, חטא המרגלים גרם לכם ליפול באמונה בה׳, וכך ״גם בי״ התאנף, ומתוך כך ואמר לי ״גם אתה לא תבוא שמה״ — כלומר, כפי שהם לא יגיעו לארץ עקב אותו עוון שלכם, גם אתה לא תבוא לשם. לא מצד היותך לא מאמין, אלא מצד שלא האמנת אותם — עקב חסרון האמונה של ישראל, ביודעך על נפילתם באמונה שלהם. כי המחטיא את הרבים, חטא הרבים תלוי עליו. ואם זו תוצאת חטאם שלא יזכו ליכנס לארץ, ייתכן שענשך יהיה חמור יותר — ק״ו מי שלא חטא בו, פחות.

---

**שבת חזון** — היא שבת המזכירה לעם ישראל את חזונו המיוחד והמאוחד. אמנם נכון הוא שהחטא הראשון של עם ישראל כעם הוא חטא העגל, אך החטא הראשון שגרם לעם ישראל לא להאמין בארץ חמדה דווקא הוא חטא המרגלים. ובעקבות חטא המרגלים דווקא, נגזרו על עם ישראל שתי בכיות — בחורבן בית המקדש הראשון והשני. משום שאין לנו מקדש אחד, תורה אחת ועם אחד בארץ כגוי אחד — ״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״ העידה עלינו התורה, אלא דווקא בארץ ישראל. בגלות איננו עם אחד, ״נפזרו שאול לפי עצמינו״ — בגלות, אינינו גוי אחד אלא בארץ ישראל. אם אינינו בארץ ישראל, לוקה השפעתינו בחסר, ״כי שאול״ — אין לנו תקומה, נתרחקנו מאותה מגמה האלקית ומעילה בתפקיד ובשליחות. מאז שנחרב בית המקדש בארץ, הנביא מקונן על זאת: ״איכה היתה לזונה״ — כאישה שסטתה ממקומה המיוחד לה ומתפקידה, ״ואיש כי תשטה אשתו כאשת איש״ — מי שנקרא ״איש ה׳״, אינה מלחמה, ״ואישה כי תמעל מעל בו״ — ״ומעלה בו״. אך המעילה אינה תמידית ולא לנצח, ונתפזרנו בין האומות.

עתידים להתקיים בנו דברי הנביא: ״והיה ביום ההוא נאום ה׳ תקראי אישי ולא תקראי עוד בעלי״ [הושע] — ונשוב למקומינו הטבעי לחיות חיי נצח עם אישנו האהוב, וכבוד ה׳ יאספנו, כאישה אהובה בחיקו.

שבת שלום


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום רביעי, 19 ביולי 2023

דברים תשפג גמגום

דברים

השבת אנחנו מתחילים לקרוא את נאומו הגדול של אדון הנביאים, משה רבנו. שלושים וארבעה פרקים גדושים בהיסטוריה, פילוסופיה, קבלת מלכות שמים, אהבה, מצוות, ביקורת, כל התורה — דברים מנשגבים מפי הגבורה, דברים מפי משה רבנו.

הנאום הזה כמובן לא רק נכתב — הוא גם נאמר, נישא לעיני כל ישראל, כמו שמעיד הפסוק הפותח. והרי מתחילת היכרותנו את משה, הוא לא הדברן אלא אהרון. בסדר מסירת התורה, הוא העיד על עצמו (בברייתא בעירובין נד) ״לא איש דברים אנכי״ — וכי אדם מגמגם ידבר ארבעים יום ברצף מול קהל כה גדול?

המדרש עונה לנו באופן שאינו משתמע לשני פנים (דברים רבה א: א): ״ראה מה חביבה תורה, שמרפאה את הלשון. שכן מנין? כתיב ׳מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים׳, ואין עץ חיים אלא תורה, שנא׳ ׳עץ חיים היא למחזיקים בה׳. ״

אמר ר׳ לוי: הרי משה, מה אמר לנו? ללמוד ממקום אחר, נלמוד ממקומו. כיון שלא זכה לתורה, כתיב בו (שם ד): ״לא איש דברים אנכי״. מנין שזכה לתורה, ולשונו נתרפא והתחיל לדבר דברים? בענין שקרינו: ״אלה הדברים אשר דבר משה. ״

לבאר את המדרש נראה לי על פי דברי המהר״ל (גבורות ה׳ פרק כ״ח). קראתי מחקר על כבדות הפה של משה רבנו — ״גמגום״ הוא כינוי כוללני לקשת רחבה של הפרעות בשטף הדיבור הגופני. אגב, בתחילת המאה העשרים היו בטוחים שהגמגום נובע מאיזו בעיה רצונית, ובהמשך תלו את הגמגום בבעיה פסיכולוגית, וכך נשארת התנהגות נלמדת סביבתית. יש גם גישה אורגנית שרואה בגמגום תוצאה של מבנה מוח שונה, בעיות עצבים ושרירים, או אפילו גנטיים.

לפי המדרש, אפשר לומר שאצל משה הכוח הפנימי הרוחני היה בעוצמה כה רבה, שהיה לו קשה למצוא את המילים להגדיר את מחשבותיו. כאשר המחשבות משוטטות בעולם עליון, רם ונישא — כאילו כל המילים שבעולם הזה אינן מסוגלות להכיל את עומק האמירה המתבקשת. מה קורה כשלומדים תורה? התורה מחברת את הרעיונות הגדולים למעשים ה״קטנים״ והמפורטים — וזה בדיוק תיקון הגמגום.

אפשר ללמוד מכך כמה דברים. כל אלו שנראים לנו מוגבלים, הם דווקא רחבי ההשקפה והמחשבה. גם זה רמוז בפרשה: ״וְטַפְכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶם לָבַז יִהְיֶה וְהֵם יָבֹאו שָׁמָה וְלָהֶם אֶתְנֶנָה וְהֵם יִירָשֽׁוּהָ. ״ דווקא מי שנראה לנו מזולזל ועצום, טומן בתוכו הררים של רוח.

גם לומדים שהחיבור לתורה מצליח לרפא קשיים. כותב שפת אמת (נ״ג): ״לאדם מערכי לב ומה׳ מענה לשון״ — לכן לגדול שבנביאים לא היה לו מעצמו פה ולשון, רק בכח התורה. התורה הקדושה היא המחוללת את הפנימי שלנו.

---

הקושי שלנו היקר מחר יקרא את פרשת בר המצווה שלו, ויש לו קצת קושי בהתבטאות. בהזדמנות זו, שלא בפניו, אני מבקש מכולם — ללא יוצא מן הכלל — לא לתקן אותו. אם נצרך, אהיה לצידו לאורך הקריאה ואתקן. אם יבוא שני דבר שחושש שלא יעמוד בזה — שוב, קודם כל, שלמה בתשובה על אטימות הלב.

שנזכה לתת לתורה לדבר מתוכנו, ולדעת להשכיל להתבונן פנימה אל האנשים שסביבנו, המלאים הוד והדר עד אין קץ.


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

הלכה פסוקה - תשעה באב תשפג

לה״ו ג תשפ״ה — חודש אב

הרב חנן שוקרון — רב קהילת ״אורות נחלים״ פתח תקוה

0543982345

## הלכה פסוקה — תשעה באב

### סדר היום

(לדעת הרמב״ם — שנת 1953 לחורבן בית המקדש, לדעת אחרים — שנת 1955.)

❖ נטילת ידיים — מותר לרחוץ רק את הלכלוכים שבעין, עד האצבעות בלבד.

❖ בשחרית יושבים על הרצפה, ובמנחה יושבים על כסאות. (חזו״ע)

❖ לגבי הנחת תפילין מצינו שלושה מנהגים: יש המניחים רק בשחרית, יש המניחים בבוקר בצנעה ובמנחה בבית הכנסת, ויש המניחים רק במנחה. כל המנהגים כשרים.

❖ כדי לומר פסוקי הנחמה אחר שקיעת החמה — טוב שהשליח ציבור יאחר את חזרת המנחה בשקיעה. (ברכי יוסף תקנט, סק״ז)

❖ אימותינו נהגו לסדר ולנקות את הבית מתוך אמונה בביאת משיח צדקנו.

---

### דיני צום תשעה באב

❖ **רחיצה** — אין לרחוץ אפילו איבר אחד לעונג. מותר לרחוץ איבר ברחיצה שהיא משום נקיון, כגון אחר החלפת חיתול.

❖ **סיכה** — אסור להשתמש במוצרי קוסמטיקה ומשחות לשימוש לתענוג, כגון מריחת וזלין. אבל מותר להשתמש בהם לצורך רפואי. למי שסובל מיובש מותר להשתמש בדיאודורנט שעניינו למניעת ריח רע ולא תענוג.

❖ **נעילת הסנדל** — אין לנעול נעלי עור. לגבי סנדלים ונעליים שאינם מעור אך נוחים להליכה מחוץ לבית — נחלקו הפוסקים. ואמנם, כגון קרוקס (יביע אומר יא, סג) — ללכת בנעלי המחמיר. כפכפים או נעלי בית שאין רגילות לצעוד בהם על קרקע שאינה מרוצפת — תבוא עליו ברכה.

❖ **תשמיש המיטה** — בליל תשעה באב נוהגים הרחקות כמו בזמן נידה. לאשכנזים — גם ביום נמנעים ממגע של חיבה, ולספרדים — נמנעים מנגיעה של חיבה ולא ישנים באותה מיטה.

❖ **שאילת שלום** — נראה שאין לאחל ״שבוע טוב״ במוצאי שבת.

❖ **לימוד תורה** — מותר ללמוד דברים עצובים כגון ספר איוב, ל״ה אבלות.

❖ **מלאכה** — לא עובדים. ובמצב של דבר האבד — מותר. (שו״ע תקנד, כג)

❖ **סיגריות** — נכון להחמיר שלא לעשן בתשעה באב, וכן בכל השנה כולה. ומי שיש לו צער גדול — יכול להקל בצנעא.

❖ **תרופות** — מי שנוטל תרופות או הורמונים יכול לבלוע בלא מים, או בשתיית מעט מים. (יכינו מעט מים חמים עם כמה שקיות תה)

---

*וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף כִּי ה׳ יִהְיֶה לָךְ לְאוֹר עוֹלָם וְהָיִית עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד ה׳ וּצְנִיף מְלוּכָה בְּכַף אֱלֹהָיִךְ*


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום שבת, 15 ביולי 2023

צער בעלי חיים

אומרת משפטים בפרשת: התורה

. עִמֹֹֽו עֲזֹ֖ב ת עָזֹ֥ב לֶֹ֑ו עֲזִֹּ֣ב מ לְתָ֖ וְחָד שָאֹ֔ו מ ת תִּ֣ח ץ֙ רֹב אֲךָ֗ שֹנ חֲמִֹּ֣ור. כִֹֽי־תִרְאַּ֞ה לֹֹֽו תְשִיבּ֖נּו הָש֥ב תֹעֶ֑ה חֲמֹרֹ֖ו אֹ֥ו אֹֹֽיִבְךָ֛ שֹׁ֧ור תִפְגַּ֞ע כִִּ֣י

בעל צער האם בתלמוד מקומות בכמה דנו כך ומתוך הבהמה, בגלל או האדם בגלל היא המצווה האם התלבטו חז''ל דאורייתא. חיים

ל''ב: בב''מ

רבא בחנם…אמר לטעון אף אומר שמעון רבי בשכר, אלא בחנם לטעון ולא בחנם, לפרוק התורה מן "מצוה מדברי

אם אומר הגלילי יוסי רבי סיפא, דקתני דאורייתא, חיים בעלי צער ד דאורייתא. . תדע חיים בעלי צער נלמד. שניהם זקוק סבר קמא דתנא מכלל לאו בו. לעמוד שיכול משאוי משאו תחת שנאמר לו, זקוק אין משאו על יתר עליו היה

דאורייתא… חיים בעלי דצער משום לאו טעמא מאי לו הלך רישא דקתני דאורייתא, לאו חיים בעלי דצער תדע

דאורייתא חיים בעלי צער דעתך סלקא ואי עמו. שנאמר פטור, פרוק לפרוק מצוה ועליך הואיל לו ואמר לו, , ב ויש דאורייתא."… חיים בעלי צער לעולם בהדיה למריה ליתיה כי לי ומה בהדיה, למריה איתיה לי מה

וב " קכ שבת "ב: ע ח

" מיתיבי עלתה. עלתה ואם תחתיה, ומניח וכסתות כרים מביא המים לאמת שנפלה בהמה רב אמר יהודה רב אמר קשיא לא לא וכסתות כרים אין, פרנסה תמות. שלא בשביל במקומה פרנסה לה עושה המים לאמת שנפלה בהמה

הא בפרנסה, דאפשר הא כרים מביא לא ואי אין, בפרנסה אפשר בפרנסה. אפשר אי ד והא תחתיה, ומניח וכסתות

". דרבנן ודחי דאורייתא ואתי דאורייתא, חיים בעלי צער דרבנן, מהיכנו כלי מבטל סבר, מהיכנו כלי מבטל קא

קנ''ד: ובשבת

" אחר לצד ומסלקו תחתיה, ראשו מניח תבואה של שליף טעונה בהמתו היתה אומר יוחי בן שמעון רבי, תניא,

שבת למוצאי שבת, מוצאי עד לפורקה רצה ולא דבש טעונה היתה גמליאל רבן של חמורו מאליו. נופל והוא

. מתה. . בעלי צער קסבר חיים בעלי צער והאיכא מהיכנו כלי וקמבטל מטנפי, תחתיהן ויניח וכסתות כרים יביא

" דרבנן חיים י''ג. ע''ז ז', חולין כ', ב''ב כ''ו, ביצה קי''ז, שבת עוד )(וראה

ומדברי ה רי״ף שם העתיק וכן דאורייתא, חיים בעלי שצער שסובר מבואר קכ''ח שבת על הרא''ש דברי את ג' בסימן

והוסיף: הרי''ף,

'' שבדדיה החלב מרוב מצטערה שהבהמה בשבת בהמתו את שיחלוב לנכרי ללמוד ז״ל מאיר רבינו התיר מכאן

לנכרי.'' דאמירה שבות דחי דאורייתא חיים בעלי וצער

עובדיה הרב ו מרן דעת גם שכך הוכיח ל' סימן ח''ט אומר ביביע לומר שמותר כ' סעיף ש''ה סימן באו''ח שפסק ממה איסור לעשות לגוי לומר התירו ואיך התורה מן חליבה איסור הרי ולכאורה מצטערת, כשהיא הבהמה את לחלוב לגוי

תורה ש שם (והביא עוזיאל הרב? דרבנן שחליבה מכאן )הוכיח

לחלוב לגוי לומר מותר ולכן דאורייתא חיים בעלי שצע. ר ודאי אלא

ב הדשן תרומת כתב אמנם "ה ק סימן וכתבים פסקים חיים בעלי צער איסור אין ולתשמישיו לצורכיו שעושה: שכל

" כדי העוף לשון לחתוך גם חיים? בעלי צער הוו אי או כבשים לגיזת דומה אי חיים, לאווזות נוצות למרוט אם

לצורכיו עושה הוא אם חיים בעלי צער משום אסור דאין הדברים נראין ליפותו, כדי מכלב וזנב ואזנים, שידבר דבפ ותדע ע״א. פ״ב דף דקידושין בתרא פרק כדאיתא האדם, את לשמש רק הבריות כל נבראו דלא 'ולתשמישיו.

איכא הא למקום ממקום יכו להול בהמתו על כבד משא מותר היאך וא״כ חיים, בעלי צער פריקה חשיב דב״מ ב' לעמוד יכול שאין משאו תחת דאפילו סברו הגלילי דר״י דרבנן התם אמרינן הא נמי, הכי אין וכ״ת חיים? בעלי צער יטול תרנגולו שיסתרס הרוצה יוסי ר' דאמר שרצים שמונה פ' נמי ואמרינן עסיקינן? ברשיעי וכי לפרוק חייב בו

דאסור ליה תיפוק והשתא לכרבלתו, מהו זומא לבן ליה אמרו דורשין אין פ' נמי ואמרינן חיים. בעלי צער משום מהא תשיבני ואל מותר. חיים בעלי צער דמשום לומר תוכל והשתא קבעו, דלכתחילה הלשון משמע כלבא? לסרוסי

לתשמישו קעבד לא דהתם חיים. בעלי צער איכא להו עקרינא יאיר בן פנחס דר' מהא דחולין פ״ק דאמרינן וליפותו כדתניא ביתו תוך מזיק מגדל הוה לא הקדוש רבינו דמסתמא כ״כ, שכיחא לא היזיקא וההיא יזיקו, שלא כדי אלא רוב מתוך יאיר בן פנחס דרבי אלא בביתך. דמים תשים לא ת״ל כו' כלב אדם יגדל שלא מנין דב״ק פ״ק שילהי

דליכא קצת נראה הוה ראיות הלין ומתוך קפיד. הוה חסידותו ונמנעים נזהרים שהעולם אלא בכה״ג, , איסור ככה על עונש יקבלו דילמא שיראים הבריות, נגד אכזריות מדות [לנהוג] העולם רוצה שאינו לפי הטעם. ואפשר גב על ואף נוצרת. לכך זיל אמר דרבי בכנפיה, לרישה דתלא עגלא בההוא הקדוש רבינו גבי הפועלים פ' כדאשכחן

ר״י בפסקי כן שנמצא לי הגידו אח״כ ככה. על יסורין וקבל נענש אפ״ה לאכילתו, העגל ט לשחו הוא גמור דהיתר ". דלעיל והיינו ריוח לו דאין אא״כ חיים בעלי צער איסור דליכא ועוד בפ״ק,

וה יוסף נימוקי חיים בעלי צער על גובר האדם כבוד שגם הוסיף הרי''ף בדפי ע''ב י''ז בדף: בב''מ

" ב קכח (דף מפנין בפרק מוכח והכי דאורייתא חיים בעלי צער דאמר כרבא ז״ל אלפס )ורב ז״ל הגאונים פסקו דתנן לא מועט צער אבל גדול בצער דוקא ומיהו דאורייתא חיים בעלי צער משום דרבנן מהיכנו כלי בטול דשרינן

דלאו במקומו פרנסה לו ה יעש אלא להעלותו ליה שרינן דלא לבור שנפלו בנו ואת אותו גבי א) לז (דף משילין בפרק ז״ל הרמב״ן ותירץ פורק אינו למה כבודו לפי ואינה זקן דאורייתא בע״ח דצער וכיון תימא ואי האי כולי הוא צער דה״ה אמרינן קא [לבד] חכמה קנה [דוקא] לאו דזקן ז״ל הרנב״ר בעיני מחוור לא וזה עדיף תורה דכבוד דעשה

וטוען פורק שבשלו כל דאמרינן למכובד ואבידה גזילה מהלכות י״א בפרק ז״ל הרמב״ם וכדעת נמי חבירו בשל

." הבריות כבוד דגדול תעשה ואל בשב לכבודם שכן כל אדם בני של לתשמישן הותר חיים בעלי דצער כיון הכא אלא

ו הרמב''ן הפסוקים מן ראיה לכך הביא ע''א י''ג: בע''ז

חיים בעלי צער שרינן היכי לתמוה יש הכל "ולדברי רחמנא דאמר דכיון וי״ל תחילה. למפרקינהו שרינן ולא או הנאה באיסורי תקלה לידי יבאו שלא אדם בני של לתקנתם אסור חיים בעלי צער אין אלמא תעקר סוסיהם

". מותר וצערן שחיטתם אדם לצורך חיים דבעלי לע״ז, נוול בהם לקיים

ו עובדיה הרב ראיות שתי עוד לכך הביא ל''ב סימן ח''ט אומר: ביביע

" על ושחוט עופא שקול ליה אמר דר', לקמיה אתא בכיתניה (תולעת) יאניבא ליה נפל חייא ר' ב) (פה בחולין וע' העוף את (שיעשה טרוף צא ליה דאמר ומסיק ליה, ושביק דמא דמורח הפשתן), של המשרה (מי דמיא בוביתא

עוקרו או נוחרו לדם וצריך השוחט ותניא הדם). מכסוי ופטור ראויה שאינה שחיטה דתהוי. שחטנו י ואח״כ טריפה ממונו הצלת לצורך התירו אעפ״כ חיים, בעלי צער יש אלה שבכל פי על אף יח). סעיף כח (סי' יו״ד בש״ע פסק. וכן

מ״ט מעשר, מומי על נאמנים הכל ב), (לו בבכורות וע״ע גופו. הצלת שכן וכל עדריה בכולי מומא שדי בעי, דאי

. " חיים בעלי צער משום איסור בזה שאין ומוכח מום. בעל המעשר שיצא כדי והיינו

פסק וכן הרמ''א ה סימן סוף:'באה''ע

" נ״ט סימן הארוך והיתר (איסור חיים בעלי צער איסור משום ביה לית דברים, לשאר או לרפואה הצריך דבר.)כל

ומ״מ /ק״ה/) ק״ס סי' (מהרא״י חיים בעלי צער משום למיחש וליכא חיות, מאווזות צות נו למרוט מותר ולכן ". אכזריות דהוי נמנעים העולם

ונראה שהרמ''א שכיוון טעמא והיינו עור, נעלי על תתחדש לומר לא במנהג שמיאן ו' סעיף רכ''ג סימן באו''ח לשיטתו

איסור בכך אין האדם לצורך: שזה

" הנעשים בגדים או מנעלים על כן לומר שאין שכתב מי ויש ותתחדש. תבלה חדש: בגד שלובש למי לומר המנהג כל על ורחמיו וכתיב: אחר, בגד ממנה שיחדש תחלה אחרת בהמה להמית צריכים היו כן דאם בהמה של מעורות

מאד חלוש הטעם והנה מעשיו נראה ואינו ". לאמרו שלא זה על מקפידים רבים מ״מ,

ו בח''ט נשאל ג' סימן עובדיה הרב השואל לרב וכתב אווזים פיטום על פריז אב''ד: מאת

" אותם הלעיטו אשר האווזות מן בשר מוצרי לקבל בפריז הכשרות המסעדות את למנוע יצא כגבור כת״ר מעלת לכן

בצע בצוע למען חיים, בעלי כלפי באכזריות המתנהגים אלה את לעודד, בארץ. ושלא קכח (שבת וקי״ל שאיסור ב)

" השמים מן כפול ושכרו שלום. נתיבותיה וכל נועם דרכי דרכיה שהתורה מדאורייתא. חיים בעלי צער.

כתב א' סימן ח''א נ''ח סימן יו''ד ח''י אומר ביביע וכן עובדיה: הרב

, סימנים ה שחיטת מקום לקרן קרן בין אבל הצואר, על שוכבים היו מהן וקצת גדולות קרנים לה שהיה עז "אודות ויש כדיעבד, דחשיב ז״ל, הלוי נסים ר' הרה״ג בבגדאד, השוחטים ראש המובהק הרב הורה אשר וגלוי, נראה היה פעלים רב המחבר הרב אבל חיים, בעלי צער משום הקרן, לחתוך ושאין ולשחוט, הקרנים תחת הסכין להכניס

אבל לא), (סי' לייטר דוד בית בשו״ת כדבריו הורה וכן חיים. בעלי צער משום לחוש ושאין הקרן, לחתוך הורה ". חיים בעלי צער משום ולחוש הלוי, נסים רבי כהוראת לנהוג נכון שהיותר נראה

א. להבין וצריך דאורייתא, חיים בעלי צער אם, בעלי לצער שהוא סוג מכל תשמיש כל עבור לאדם הותר איך

סוג, מכל צורך לכל תורה איסור שהותר מצינו והיכן חיים וראה ביהודה בנודע לצורך אפילו צעב''ח שהתיר

רק ציד איש מצינו ולא הדבר גוף על תמה אני מאד ואמנם כן לעשות ראוי שלא כתב רק מציד, : הנאה "

זה ואין ובעשו בנמרוד בפסקיו מהרי״ו כתב ותחדש תבלה לומר חזי ופוק ויעקב יצחק אברהם בני דרכי ואף מעשיו, כל על ורחמיו משום בהמה מעורות הנעשה על כן לומר שאין רכ״ג סימן סוף בא״ח רמ״א הביאו מוכן שכבר יש עורות וכמה בהמה ימיתו שבשבילו חיוב שאינו מצד היינו חלוש טעם שהוא עליו כתב שרמ״א ואיך זה, על מקפידים שרבים רמ״א סיים זה כל ועם בעורותיהם להשתמש ויכולים מאליהם מתים וכמה

בצידה… להתעסק זמנו חמדת לגמור רק צורך שום בלי חיים בעלי בידים ישראלי איש ימית לרדוף אבל

לבו תאות אחר ף לרדו רק כאן ואין מצוה כאן אין לישוב לבוא רגילין כשאין מעונתן מקום ביערות אחריהם

שוחטין והרי אכזריות שייך לא בזה כזו מצידה ופרנסתו לזה הצריך איש שהוא ומי כטביא. הנדמה ועצת שיאכל טמאים לי ומה מבשרם שיאכל טהורים לי ומה האדם לצורך דגים וממיתים ועופות וחיות בהמות

ואין פרנסתו לצורך זה שאין מי אבל צרכיו לכל לאדם ניתנו חיים בעלי וכל עורותיהן מדמי עצמו, ויפרנס

" אכזריות הוא פרנסתו בשביל כלל כוונתו עיקר.

ב. ו להבין צריך עוד וכמו, תשחית בל איסור רק חיים בעלי צער איסור אין חיים בעלי שבהריגת בגמרא שמוכח,

שכתב הנוב''י י סימן:'ביו''ד " וחיות מות בה להמית אבל בחיים ולהניחו לצערו אלא צעב״ח שייך לא וגם להו קטלנא צעב״ח איכא להו עקרנא ע״ב ז' דף בחולין מוכח וכן צעב״ח משום ביה לית חיים בעלי מיני וכל

להו," קטלנא אמר אעפ״כ צעב״ח דאיכא עקרנא על לו שהשיב אף הרי תשחית בל משום איכא אין ולכאורה

המיתה מן גדול צער? לך

ג. להבין צריך ועוד צעב האם בגמרא הדיון 'מה דאורייתא, 'ח הבהמה שביתת על הקפידה שהתורה מצינו הרי

שתנוח כדי הבהמה עבור הוא שהציווי ובהכרח מצווה לא אדם כליו על והרי וחמורך' שורך ינוח?'למען

ד. להבין צריך ועוד הרי דאורייתא, חיים בעלי צער איסור שיש בדישו שור תחסום לא מאיסור למדנו לא למה

שניזוקת בתבואה שהסתפקה צ' בב''מ הגמרא מן מוכח וכך הבהמה? ן מ צער למנוע היא התורה שמטרת ברור

שם וכתב ממנה " רא''ש: התוספות לקמן דקרא טעמא דריש דלא למאן אפילו מהו. ומתרזת אוכלת היתה דקרא דפשטיה משום היינו אותה ממשכנין אין עשירה בין עניה בין אלמנה דאמר א') (קט״ו המקבל בפרק

לה דמעלו משום אי בהמה של לטובתה אלא אזהר לא דרחמנא פשיטא הכא אבל שירה, ע בין עניה בין משמע ". ליצטער דלא משום אי

ה. שלך לאוהב לפרוק מאשר שלך לשונא לטעון שעדיף אומרת הגמרא איך דאו' צעב''ח אם, להבין צריך ועוד איסור לעבור לו התירו יצרו את לכוף כדי ואיך יצרך, את לכוף? כדי

ו. ל צריך ועוד סימן הגאונים תשובות וב מכך להימנע צריך היה רבי למה האדם עבור מותר צעב''ח אם הבין,

כתב שע''ה אכזריות'. כעין הללו הדברים 'מראין כך על ו

ז. ורבא דרבנן צעב''ח סובר שהוא ואומרת רשב''י של ברייתא מביאה הגמרא קנ''ד שבשבת, להבין צריך ועוד דאו צעב''ח?'ר''ש שלפי ל''ב בב''מ אומר הרי

ח. וע ו להבין, צריך ד בן שמעון רבי טעינה. זו תקים הקם פריקה זו תעזוב עזוב שאומר הירושלמי שיטת: את ' פורק הכל דברי עכו״ם של ומשאוי ישראל חמור התורה. מן טוענו כך התורה מן שפורקו כשם אומר יוחי

פורק לא חכמים כדברי ישראל של ומשאוי עכו״ם חמור וטוען. .' טוען לא פורק שמעון ר' כדברי טוען ולא חכמים לפי מדוע וא''כ מה''ת, הטעינה שגם חידש והוא מה''ת לכו''ע שהפריקה משמע ר''ש שמלשון וצ''ב,

מצטער הגוי של החמור הרי פורק לא עכו''ם? בחמור

ט. להבין, צריך ועוד הרמב''ם דעת כתב ה''א פי''ג רוצח שבהלכות משאוי עליה כשהיה גם נוהגת פריקה שמצוות לטעינה קודמת שפריקה בהי''ג שם כתב וכן דאו', שצעב''ח הסובר ת''ק דעת שזו מוכח ובגמרא ממשאה יתר ובשבת צעב''ח עבור מהיכנו כלי לבטל שאפשר הכ''ו פכ''ה שבת בהלכות הרמב''ם פסק וכן צעב''ח, משום

דא שצעב''ח משום שזה מבואר קכ''ח ה''ח- פי''ג רוצח בהלכות פוסק הרמב''ם ומאידך ו'. שכאשר ה''ט גם לפרוק זוקק דאו' שצעב''ח מבואר שבגמרא אף לפרוק מצווה אין גוי כשהבעלים או מסייע לא הבעלים

שנ עליה ולטעון מעליה לפרוק מצוה עמה הבעלים שאין פי על אף רבוצה חבירו בהמת 'מצא אלו: באופנים " הקם תעזוב עזוב ואמר לו וישב והלך עמה הבהמה בעל היה שאם עמו נאמר למה כן אם מקום, מכל תקים הבהמה בעל היה ואם עמו, שנ' פטור זה הרי פרוק לבדך לפרוק רצית אם מצוה ועליך הואיל בו שפגע לזה

ינו א בהמתו אחר מחמר הגוי היה אם ישראל של והמשא הגוי בהמת לבדו. ולטעון לפרוק חייב חולה או זקן גוי של והמשוי ישראל של הבהמה היתה אם וכן ישראל, צער משום ולטעון לפרוק חייב לאו ואם לה, זקוק

" איבה משום אלא בהן להטפל חייב אינו ומשאו הגוי בהמת אבל ישראל צער משום ולטעון לפרוק חייב (ומכך

עוב הרב כתב ולכן שמצטער האדם מצד היא וטעינה פריקה מצוות שעיקר משמע דיה התקוע לרכב שגם ס''ה סימן ח''ה דעת ביחווה

תשובת את שם והביא. וטעינה פריקה מצוות מדין לעזור חובה יש הדרך בצידי יאיר החוות צעב''ח שייך לא שבאדם קצ''א בסימן

שבתשובת וכתב ו וטעינה, פריקה דין יש באדם שאף מפורש רנ''ב סימן ח''א הרשב''א דרשב''י מכילתא מ כדבריו הוכיח עובדיה הרב

כתפו). שעל משא לרבות עמו תעזוב 'עזוב שאמרו 'מפורשת ותירץ: " משנה הכסף אם העכו״ם בהמת גבי רבינו מ״ש דאורייתא ב״ח צער משום חייב לפרוק אבל לטעון דוקא היינו לה זקוק אינו בהמתו אחר מחמר העכו״ם היה

אבל דמשמע ולטעון לפרוק חייב לאו ואם שכתב דמסיפא משום רבינו דברי מתפרשים וכך וכדאוקימנא מצוה וכו' בשנים הפוגע הפרק בסוף מ״ש על עוד וסמך לטעון דהיינו בחדא אלא בתרוייהו חייב אינו ברישא דלא חדא טעמי מכמה הגלילי וכר״י דרבנן ב״ח דצער סבר דרבינו לומר ואין ב״ח צער משום בתחלה לפרוק

סתם ורבינו לו זקוק אינו ממשאו יותר עליו היה אם הגלילי דלר״י תנן דהא ועוד ה כיחידא למיפסק ליה הוה לא ורבינו מפורק ולא משאו תחת עומד ולא רובץ רבצן ולא רובץ הגלילי דלר״י דתניא ועוד בכך חילק ולא

דאורייתא." ב״ח דצער כרבנן פוסק שהוא לומר ע״כ הילכך בכך חילק, מב''ם הר בלשונות הרדב''ז הבין וכן

ו כך מפורש בפיהמ''ש אסור מום בו נעשה ולא לבור נפל אם ולפיכך שכתב מ''ד פ''ג בביצה: לרמב''ם " דאוריתא," חיים בעלי צער אצלינו הוא שכלל פי על אף לאכילה ראוי אינו שהרי הבור מן להעלותו פשט אך

צעב''ח שלמ''ד מוכח בגמרא ו פריקה על גם הולך מסייע שלא ובעלים בגוי שהפטור משמע הרמב''ם לשון

הכריח כן ומחמת בכה''ג, גם חייב דאו' הגר''א (וכן דרבנן צעב''ח הרמב''ם שלדעת סקי''א רע''ב סימן בחו''מ

הבינו חינוך והמנחת עייאש המהר''י ו שמח האור והרב טהורה מנחה ב כמבואר, שם) יחוו׳ד מדברי התקשה לבסוף אך

הברייתות אלו כל בגמ' שם דאוקים וכמו כרבנן דאורייתא ב״ח דצער כרבנן דקי״ל שבת בהלכות: הרמב''ם "

בשבת ורב יהודה לרב ס״ל וכן כו' שניהן מדברי א״ר וכמש״ש לר״ש ס״ל וכן ובפריקה כריה״ג או בטעינה

ב 'קכ״ח ם משו כו' בין בס״א ומ״ש דאורייתא לאו ב״ח צער דס״ל מ' כו' חייב אינו וכ' שהשמיטה והרמב״ם

לא אם אחר בדרך ליישב כאן וא״א שפיר אתי ובזה דריש לא כו' רבצן ולא רובץ וכן משאו תחת דריש דלא

." וסי״ט סי״ח ש״ה סי' ועבא״ח דאורייתא ב״ח דצער פי' דשבת ופכ״א בפי״ח אבל רחוקה ובדרך גדול בדוחק

סתירת את ליישב וצ''ע ן. דרבנ סובר הוא הגר''א ולהבנת דאו' שצעב''ח סובר הרמב''ם מרן שלדעת נמצא

הסברא– מן וגם הסוגיות מן גם הרמב''ם דברי יכול איך בשבת איסור שמתיר חיים בעלי צער איסור יש אם

לסייע מסרב כשהוא או גוי הבעלים כאשר הבהמה מצער ולהתעלם? להימנע

י. של חילוקו סברת את, להבין צריך ועוד, וכן דרבנן חברו ובבהמת מה''ת הוא שבבהמתו התורה על הנצי''ב

תועלת? בהם שיש או מלאכה שעושים חיים בבעלי הוא צעב''ח איסור שכל י' בסימן היעב''ץ סברת את

לבאר, ונראה חי יצור רואה כשאדם עבורו. אלא עבורם, לא החיים בעלי לצער לדאוג האדם את מצווה שהתורה

מכך מתעלם והוא, שסובל יותר אכזרי לאדם הופך. הוא

החיים האור וה הרחמנות במידת פוגם זה במלחמה אויבים כשהורגים שגם מבאר ורחמך רחמים לך ונתן הפסוק 'על

ורחמך רחמים לך ונתן הכוונה וזו הרחמנות מידת את לך ישיב הוא להרוג שצריך מי את הורג אתה שאם. מבטיח

צער דין האדם על מצווה התורה לכן חיים. בעלי

מצידו אלא מצידם. לא

השאלות את בס''ד ליישב נראה: ולפ''ז

א. כשפועל אבל סתם. לצער השחתה. של בצורה הוא האיסור לכן האדם, של האכזריות מצד הוא שהאיסור כיון לא רק אותן, לצער קפידא ואין החיים, בעלי של קיומן מטרת זו כי איסור בכך אין תועלת להפיק כדי ההנאה ובציד ציד לעשות ישראל בני דרך שאין שכיון נראה היה הנוב''י דברי לולי ולפ''ז האדם. את להשחית

החיים, בעלי של מהסבל היא לא האכזריות מידת את בונה שכולו שכזה צורך מקום מכל לצורך שזה אף לכן

הנפש, את משחית לא זה שלצורך מצד הוא ההיתר כי הותר, שייך זה. לא בצידה וממילא

ב. של פעולה לא היא ההריגה עצם בעיה. בכך אין לחייו משמעות ואין למות שסופו כיון חיים בעל להרוג

מניעת הוא בהריגה הפגם מקרה. בכל יעבור הרי החיים בעל המוות סבל את החיים. מניעת רק אכזריות, בצערו ולראותו חי חיים בעל לצער רק חיים. בבעל בעיה אין ובזה החיים משחית זה המתפתלות פניו עוויות וב

האדם נפש. את

ג. הוא מכך, ומתעלם למנוחה שלה ובצורך בצערה ורואה הפוגה ללא ולילה יומם בבהמתו שמשתעבד אדם וזו שסובלת בהמה ליד עובר כשאתה הוא בגמרא הדיון כל כך. על מקפידה והתורה נפשו את משחית בוודאי

כך על בה. משתעבד שאתה שלך הבהמה לא שביתת ממצוות ראיה להביא אפשר אי ממילא בגמרא. הנידון

נפשו את משחית בוודאי שזה אכזרית בצורה בה ומשתעבד בבהמתו בעצמו פועל האדם שבה. בהמה

ד. דומה לא זה ולכן נפשו, את משחית זה לאכול יכולה כשלא בסבלה ורואה להנאתו בבהמה שמשתמש אדם

הגמרא כך שעל וכיו''ב וטעינה לפריקה מה ליישב יש ובזה הסבל. את בעצמו יוצר לא האדם בהם כי דנה,

זה, ברגע מצטערת כי אותה לחסום לא ההיגיון שוקולד מבנו שמונע אבא וכמו לטובתה שזה בוודאי הרי

בריאותו? למען בו חפץ שהוא שהגמרא מאד מובן האדם נפש השחתת מצד הוא האיסור שכל האמור ולפי

שהוא בשכלו מבין ומאידך ומתעלם סבלה את רואה אחד שמצד השחתה יש כזה במקרה האם מסתפקת

לטובתה. מתעלם

ה. זה כי הבהמה, בסבל הצפייה על עדיפה היצר כפיית לכן האדם נפש את לתקן הוא האיסור מטרת שכל כיון

יותר האדם נפש את. מתקן

ו. להימנע עדיף אכזריות נראה זה כעת אם מותר כשזה גם לכן והאכזריות האדם נפש מצד הוא שהאיסור כיון

הדין מטרת את להשיג. כדי

ז. פריקה מצוות לומד במכילתא ר''ש אותו ולכן שמצטער. היהודי מצד דאו' אך הבהמה, מצד דרבנן סובר ר''ש

עובדיה הרב שהוכיח כפי לאדם, . גם

ח. לכן בדרכו. שמצטער האדם מצד מה''ת הוא הדין לשיטתו הבבלי. מן שונה המדד הירושלמי לפי הפריקה

יהודי של בחמור רק אבל מה''ת, בוודאי. היא

ט. נפש מצד אבל דאורייתא הוא חיים בעלי שצער הירושלמי ומכח הסוגיות בין הסתירות מכח הבין הרמב''ם או גוי זה כי אחריותך לא וזו סובלת בהמה אם באחריותך. זה כאשר היא האסורה ההתעלמות לכן האדם.

אחריותך לא זו כי השחתה, ואיננה אכזריות איננה שלך ההתעלמות אז. יע, לסי רוצה לא בעצמו שהבעלים וההתעלמות אחריותך זו כי כך, לשם מהיכנו כלי לבטל אף לך ומותר חובה עליך יש בחצרך שלך בבהמה לכן

מצד הוא שהאיסור זו בהגדרה עליו להישען הגדול העמוד הוא הרמב''ם אכזריות היא הזו. מהאחריות

שהרי מפסקיו עולה שכך הדבר ברור אבל הסוגיות מן כך לחלץ הרמב''ם של טעמו שיהיה איך ה יהי האדם. שלא ובבעלים בגוי חיוב שאין פוסק ומאידך דאו' צעב''ח מצד בשבת בגמרא המבואר הדין את פוסק הוא

וכרח מ כן ואם החיים בעל מצד ולא האדם מצד הוא לשיטתו וטעינה פריקה שחיוב מכך ומוכח מסייעים,

באחריותו שהיא מצד הוא בשבת בגמרא שההיתר דאורייתא צעב''ח איסור יש. ואז

י. מוטלת שלה האוכל אחריות כי לפניו, בהמתו את להאכיל צריך אדם ולכן עליו מוטלת שבהמתו סובר הנצי''ב

. יים הח בעלי סבל את לראות הוא שהאיסור סובר היעב''ץ אכזריות. היא מהאחריות ההימנעות לכן עליו.

האדם בנפש פגם בצערם אין תועלת בהם שאין קטנים חיים בעלי. לכן

החיים בעלי אכילת עצם מצד כי וביצים, ודגים ועופות בשר מאכילת להימנע צורך שום שאין, לי נראה זה כל ולפי את רואה ולא לכך מודע לא הצרכן אם חיים בעלי וצער האכזריות ומצד בקדושה, שלא האכילה הוא הפגם לנפש גורם שזה ההשחתה מצד איסור יש צער. להם שיש בכך איסור אין כי עוון. שום עליו אין הזו האכזריות את ידיהם במו שיוצרים אלו הם החיים בעלי סבל את האנושות לידיעת להביא שטורחים אלו כל ולכן האדם.

אין יידע לא הוא אם אך נפשו, את להשחית עלול הוא ובכך אוכל והוא סבל יוצר שמאכלו יודע שאדם בכך הפגם סבלם בעת החיים בעלי את כלל רואה לא כי השחתה כאן ואין לצורך, זה כי איסור שום. עליו


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום חמישי, 13 ביולי 2023

אליבא דהלכתא - זמן מוקדם לשחרית

דהל אליבא כתא – ג׳רבא תוניס כנסת בית

מהו הזמן המוקדם ביותר שאפשר להתפלל בו תפילת שחרית?

**1. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ט עמוד ב: **

״תניא נמי הכי: ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום.

אמר רבי זירא: מאי קראה – ״יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים״ (תהלים עב, ה). ״

**2. רש״י שם: **

מאי קראה – עם הנץ החמה. כלומר: כשיוצא השמש – היינו עם הנץ החמה – שמצוה להתפלל.

**3. רש״י ברכות דף כו: **

״ותיקין המקדימין להתפלל עם הנץ החמה. ומקדימין למצות ומחזרים לעשות דבר בזמנו ומצוותו. ״

זו הגמרא – מתי מתחיל זמן תפילת שחרית לכתחילה?

**4. רא״ש ברכות פרק ד סימן א: **

״זמן תפלת השחר… אע״ג דעיקר תפלת השחר מצותה עם הנץ החמה כד כתיב ייראוך עם שמש, מ״מ אם התפלל בשעה זו יצא, דפשיטא דמילתא לא חש התנא לפרשו, ומשעלה ברק השחר והאיר פני המזרח יראה זמנה, דכיון דזמן המאוחר שלה הוא בזמן התמיד, ה״ה לכל זמן המוקדם. ״

❖ מה מוסיף הרא״ש על דברי הגמרא לגבי תחילת זמן תפילת שחרית? ומדוע?

למרות שעיקר מצוות תפילת שחרית מנץ החמה, כתב הרא״ש שאפשר להתפלל שחרית כבר מעלות השחר. סברת הרא״ש: משום שתפילת שחרית נתקנה כנגד קורבן תמיד של שחר, על כן זמניהם שווים.

לכך עולה מדברי הגמרא שישנה הקבלה בין זמן הקרבת התמיד לסוף זמן תפילה, בדומה:

**5. תלמוד בבלי ברכות דף כו עמוד ב: **

איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום. רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום. תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא: תניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי:

אברהם תקן תפלת שחרית… מפני מה אמרו תפלת השחר עד חצות – שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד חצות.

ערוך השולחן הביא את דברי הרא״ש להלכה:

**6. שולחן ערוך אורח חיים סימן פט סעיף א: **

״זמן תפלת השחר, מצוותה שיתחיל עם הנץ החמה, כדכתיב: ״ייראוך עם שמש״ (תהלים עב, ה). ואם התפלל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח, יצא. ״

❖ מהו, בלשון ערוך השולחן, תחילת זמן תפילת שחרית לכתחילה? ומה בדיעבד?

❖ מה מוסיף ערוך השולחן על ״הזמן משעלה עמוד השחר״?

ערוך השולחן מחדד את דברי ברורה: המשנה

**7. משנה ברורה סימן פט ס״ק ב-ג: **

(ב) ומשמע מדברי המחבר, דקודם ״האיר״ לא יצא אף בדיעבד. וכן הסכימו הרבה אחרונים דלא כמגן אברהם.

(ג) ובעינן שיאיר פני כל המזרח, ולא סגי במה שהבריק השחר כנקודה בלבד.

❖ מהי המחלוקת בין משנה ברורה למגן אברהם בנושא תחילת זמן תפילת שחרית בדיעבד?

**תחילת זמן תפילת ״שמונה עשרה״ של שחרית בשעת הדחק**

**8. תלמוד בבלי ברכות דף ל עמוד א: **

אבוה דשמואל ולוי, כי הוו בעו למיפק לאורחא, הוו מקדמי ומצלי (כשהיו צריכים לצאת לדרך, היו מקדימים ומתפללים) מקדמות השחר. וכי מטי (ומשיגיע) זמן קריאת שמע, קרו (קראו). כמאן (כמי סברו)?

תניא… השכים לישב בקרון או בספינה – רבי שמעון בן אלעזר אומר: קורא קריאת שמע, וכשיגיע זמן תפלה מתפלל, ומסמוך גאולה לתפלה. אומר: בין כך ובין כך קורא קריאת שמע ומתפלל, במה קמיפלגי (הם חלוקים במה)?

מר סבר: תפלה מעומד עדיף. ומר (ת״ק) סבר: גאולה מסמך (לתפלה) עדיף… רב אשי מצלי בהדי צבורא ביחיד.

כי הוה אתי לביתיה הדר ומצלי (והתפלל חזר) מעומד. אמרי ליה רבנן: לעביד מר כאבוה דשמואל ולוי! קאמר להו: לא חזינן לרבנן קשישי (חכמים זקנים ממנו) דעבדי הכי (שעשו כן).

**9. רש״י שם: **

קורא קריאת שמע – ימתין עד שיגיע זמן קריאת שמע, ויקראנה ואחר כך יתפלל.

תפלה מעומד עדיף – לפיכך היו מקדימין להתפלל מעומד בביתם, שלא יצטרכו להתפלל בדרך, שיכול לכוין את לבו.

רב אשי – היה ראש ישיבה במתא מחסיא, ודורש, והוא לא היה מתפלל קודם בית המדרש. אלא כשמגיע זמן קריאת שמע, היה לוחש הרבה יחד למתורגמן העומד לפניו, ובעוד שהמתורגמן שמשמיע לרבים קורא את שמע, הוא קורא שמע ומתפלל מיושב, שלא להטריח את הצבור לקום מפניו, שלא רוצה לצאת.

❖ מהן הדעות לגבי תפילת שחרית ליוצא לדרך? מה הטעם לכל אחת מהשיטות?

❖ כמי סובר רב אשי?

הראשונים נחלקו כמי נפסקה ההלכה:

**10. תוספות שם ד״ה מסמך: **

מדקאמר רב אשי לא חזינן לרבנן קשישי דעבדי הכי, משמע הכי, והכי פסקי פסקי הלכות גדולות כר״ש בן אלעזר… דאין הלכה כמותם.

**11. רא״ש ברכות פרק ד כ: **

רבינו חננאל ז״ל פסק: כאבוה דשמואל ולוי. דאפילו רב אשי לא פליג עלייהו, אלא קאמר לא חזינן רבנן קשישי, והיינו טעמא, אבל רב אשי מתפלל מיושב. הלכך יותר טוב שיקדים ויתפלל מעומד.

ומסתבר טפי כמו שפסק רבינו חננאל ז״ל, כיון דרב אשי לא פליג אדאבוה דשמואל ולוי, ולא רצה להקדים… הלכתא כוותייהו.

❖ בעל הלכות גדולות פסק כמי, וכמי פסק רבנו חננאל? באר את נקודת המחלוקת שביניהם.

❖ הרא״ש הכריע כמי? באר את טעמו.

**12. שולחן ערוך אורח חיים סימן פט סעיף ח: **

״בשעת הדחק, כגון שצריך להשכים לדרך, יכול להתפלל משעלה עמוד השחר, וימתין מלקרות קריאת שמע עד שיגיע זמנה. ואף על פי שאינו סומך גאולה לתפלה, לו לקרות ק״ש על הדרך, דהיינו שיתכוין בפסוק ראשון (אם אפשר), עדיף טפי שיתפלל בביתו מעומד ויסמוך גאולה לתפלה. ממה שיתפלל בזמנה והוא מהלך. ״

❖ באר ערוך השולחן פסק כמי?

❖ מהו תחילת זמן תפילת ״שמונה עשרה״ של שחרית בשעת הדחק?

**13. משנה ברורה שם ס״ק מא: **

״אם אפשר״ וכו׳ – רצונו לומר (ערוך השולחן) דאם יודע שגם ק״ש פסוק ראשון לא יוכל לכוין במקום שהוא, כגון בדרך, גדודי חיה וליסטים, מותר לקרוא ק״ש גם כן בביתו תיכף משעלה עמוד השחר, אף על פי שעדיין לא הגיע הזמן עיקר.

**14. משנה ברורה שם ס״ק ד: **

ודע, דדברי ערוך השולחן אינם אמורים רק לענין חובת מצות תפלה בלבד, דיצא בה אחר שהאיר המזרח… אבל לענין ק״ש שקודם התפלה, לא איירי המחבר בסימן זה.

**הלכה למעשה: **

זמן תחילת תפילת שמונה עשרה של שחרית משעת הנץ החמה, ובשעת דחק רשאי להתפלל משיעלה עמוד השחר.

יש לציין, לימודנו עסק בתפילת שחרית, אך יש לדעת שלמעשה ישנם שתי סוגיות הלכתיות נוספות בנושא שחרית: תחילת זמן קריאת שמע וזמן הנחת טלית ותפילין.


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום רביעי, 12 ביולי 2023

אבן העזר בחירת נשים - בין מהות לשוויון

בֵּין - לְמַעֲשִּׂיּות מַהּות הר הרה״ר- בפסקי השוואתי עיון עוזיאל והבצמ״ח קוק אי״ה שמואל גבעת החושן' 'אבני קהילת רב אבוקרט, אבינדב הרב

נשים- בחירת העזר: אבן מהות בין לשוויון

] פנינו" על מטפחת או״המציאות " כלל עדין מושקף איננו זה עתיד ["חזון

ד- עוזיאל משפטי שו״ת ו משפט חושן לעצמי הלכה ברור לשם בשעתה כתבתי זו, תשובה עתה אולם, למעשה הלכה זאת בשאלה ולהורות לפרסמה רציתי ולא

מאליה נפתרה זאת ששאלה אחרי ת״ש )(שנת תורה יגדיל משום לפרסמה לטוב. מצאתי

היית זו שאלה ה ומאמרים חוברות ואזהרות, וכרוזים כולה. ישראל ארץ הזדעזעה ומפניה ישראל בארץ המחלוקת לסלע

בעיתוני ם ואלה תורה דין על דבריהם סמכו אלה לגמרי; בבחירות הנשים השתתפות את לאסור לבקרים חדשים נתפרסמו

כולם ודעת המשפחתי, הבית שלום על ואלה והצניעות, ר המוס גדר שמירת על היית ה מן אסור "חדש ההגדה אותה על נשענת

."התורה. הפועלת- האקטיבית הבחירה א) סעיפים: לשני מתחלקת עצמה זאת שאלה (הפאסיבית הבחירה ב) )לבחור.

להיבח - הפעולית. ר

1. הראשונה על מקבלת הדעת, ואין לאסור ברור יסוד שום מצאנו לא אלה בבחירות הלא כי זאת, אישית זכות מהנשים לשלול

ייפו ונותנים לראשינו אלופים אנו מרכיבים כו י מ ולהטיל ישובנו עניני את לסדר בשמנו, לדבר לנבחרינו ח רכושנו על, סים י

- אי בדרך או ישר בדרך והנשים להוראותיהן ונשמעות אלה, נבחרים של מרותן עליהן מקבלות ישר וחוק הציבוריי ם יה ם

זכות מהן ולשלול העם, נבחרי של המשמעתית החובה עליהן להטיל ראשין: בשני החבל לתפוס אפשר ואיך, והלאומיים

? בחירתן

2. הבוחרים מכלל להוציאן לנו יאמרו ואם קלות שדעתן מפני לבחור יודעות ואינן בראויי ם נאמר אנו אף הצבור, בראש: לעמוד

על מטפחת המציאות ואולם הארץ, מקרב לעולם יחסרו שלא הדעת, קלי שהם האנשים את גם הבוחרים מכלל נוציא א״כ

פנינו את ולנהל ולקנות למכור וליתן לישא כאנשים, הן ודעת השכלה בנות נשים זאת, בתקופתנו וגם בעבר שגם לנו ומראה

ענייניה שממנים הזה כדבר נשמע והאם טוב, כי ה באופן ן אפוטרופוסי ם על אישה מדעתה שלא? גדולה

3. קלות" רז״ל״דעתן שאמרו ומה ל חכמה אין שכתוב מה וכן לגמרי, אחר מובן לו יש אישה אלא אינו ס״ו) (יומא בפלך אלא

ש מעיד עצמו התלמוד ובאמת שאלתה, על מלהשיב להשתמט יפה מליצה אישה שאלה ואמר: כמה, ח היתה עצמה זאת אישה ל יתירה בינה הוא ברוך הקדוש שנתן מלמד הצלע, את ה' ויבן רז״ל: אמרו ומפורש אליעזר. ר' את חכמה אישה מ״ח.)(נדה

4. ומשום לחוש באנו ואם בחירתו, כרטיס את ומוסר הקלפי אל הולך אחד שכל, הזה בדבר להיות יכולה פריצות? איזו פריצות להיכנ או ברחוב, ללכת יהיה ואסור בריה, לכל חיי שבקת לא לכך ס לישא יהיה שאסור או יחד, ונשים אנשים אחת לחנות

עם ולתת אדם אמרו לא וזה פריצות, לידי גם וממילא דעת, קרוב לידי יבואו כך ידי שעל משום אישה. מעולם

5. ומשום א״כ יצ״ו: המחבר הרה״ג כתב יפה? הבית שלום, אביהם שלחן על הסמוכים והבנות מהבנים גם הבחירה זכות נשלול

ה השוו לאיבה חכמים שחשו מקום וכל אישה יש שעדיין אלא י״ב) מציעא (בבא אביהם שלחן על הסמוכים הגדולים לבנים שחלוק לאיבה, מקום כאן אין באמת אבל עליהם? להוסיף בא ואתה מצטערים אנו הראשונים על ולומר: לחלוק דין לבעל

המיוסדת המשפחתית האהבה ואולם ודעותיו. השקפתו את לכבוש יכול אדם ואין שהיא, צורה זו באי מתבטאות ההשקפות כאלה השקפות מחלוקי במאומה נפגמת שאינה חזקה, די היא המשותפת העבודה. על

6. שבהולנד] רוטרדם של הראשי ריטטער[רבה ד״ר הרה״ג לנו חידש חדש דבר עדה ולא קהל שאינן לפי מהנשים הבחירה זכות לשלול נניח אכן שם). דבריו, מתוך למדתי זה ואת כעת לפני איננו המאמר (גוף למשפחותם התילדו ולא ישראל בני לפקידי נמנו ולא

ענינים להם אין והאם? ובדעת בצלם שנבראו יצורים אינם אבל, כלום. ולא פקידים ולא משפחה ולא עדה ולא קהל שאינן בניהן חנוך לרכושן, הנוגע בכל בהוראותיו לו נשמעות ושהן ידו, על שיבחר הועד או הנבחרים, אספת אל הקשורים משותפים

? ובנותיהן מהצבור שחלק לשאלה, לסרב אפילו או להתנגד זכות של צד שום מוצא אני אין זה, לאיסור רמז שום מצאנו שלא אחרי ובכן,

מ״ב פ״ד (פאה כהלכה שאמר שומעים לזה לבוז אומר ואחד לחלק אומרים צ״ט אפילו נאמר: זה.)גון כ שעל ואולי בו, רוצים בנידון שכן ומכל כאיסור, דמחזי גב על ואף ט״ז (חגיגה לנשים רוח נחת לעשות כדי נשים עליו וסמכו אמרו: מזאת,)וגדולה

והונ לעלבון להם תהיה מלשתפם והמניעה בדבר, איסור צד שאין זה, אה בוודא י זכותן להן לתת אנו צריכים זה. שכגון

אישה ה אם הנבחרים שאלת היא השניה השאלה נבחרת להיות. יכולה וממנו מלכה. ולא מלך תחתיו, אחר מתמנה מת תשים שום ט״ז): כ״ט דברים (ספרי מפורש, אסור לכאורה מצאנו אמנם ובזה

מעמידים אין הרמב״ם: למד במלכות אישה אלא בהם ממנים אין שבישראל משימות כל וכן מלכה. ולא מלך, ליך ע שנאמר: ,

ולא איש אישה הגנוזה. . להלכה מתאים וזה הצבור. על פרנסה ממנים שאין מכאן, אותו ממנין האיש אמרו מכאן נכרי איש

ממנין ואין הצבור, על פרנס אישה הצבור על. פרנסה

אולם ה ל פסו משום היא זו הלכה אם בדבר מסתפק אני ב״ד שאין במקום מינה ונפקא, הצבור כבוד משום או לדיינות אישה לקבל רשאי היחיד שאין כמו מהני לא זה גם הראשון לצד וב״כ, שלוחם בתור בה בוחרים הצבור מן חלק אלא אותה ממנין

עדות עליו שרק בחירתם הניא שמ לומר יש השני ולצד אותה, פסלה והתורה הואיל וכדומה, וקידושין, גטין בעניני אישה למשרה למנותה רשאים אינם הדיינים או כולו הצבור וב״כ. שלוחם בתור בה לבחור רשאי העם מן חלק אבל ציבורית הא.

אישה למנות בדבר איסור שאין למדת למשרה ציבורית דלא הצבור עלבון משום בזה שיש אלא הצורך בשעת למנותה ומותר

. וקבא נ חד אלא להו דדאין מאן להו אישתכח

7. ולכן הצבור. כבוד משום דין בית מנוי ידי על הצבור על מלכה ממנים שאין כן מתפרשים הספרי דברי שגם הדבר ברור זה ולפי

בוחריה של ובזכותם בה לבחור וזכאים רשאים היחידים או היחיד. הנבחרים לחבר היא מצטרפת

8. מהלכה זה את לסתור מוכיחות ראיות שיש או. ה, פסוק הלכה הם הרמב״ם ופסק הספרי דברי אם תהיה חקירתנו אבל ומכיוו בגמרא ולא במשנה לא בתלמוד נזכרה לא זו שהלכה שכיון לומר, נראה היה ראשונה, בהשקפה ן הלכה נאמרה שלא

מנוי אסור של זאת אישה הפוסקים בדברי היום, גם שנוהג הצבור על, לפרנס. דחויה. הלכה זו הרי

9. מצאנו שלא כל ודיוקים בהוכחות הרמב״ם ופסק הספרי לדחות ולא להיות צריך שכך ובאמת דבר, ב מהסס הלב עדיין. . ואם ע״י הנעשה במנוי אלא זאת הלכה נאמרה שלא והוא אחר, מטעם בחירתם להכשיר מקום יש זאת בכל דעתם, נגד: מפורש

לאותם ואמונו הסכמתו דעתו את הקהל רוב מכריע הבחירות ידי שעל, קבלה אלא מנוי כאן אין בשאלתנו אבל סנהדרין,

כל על לפקח חו ו כ באי יהיו שהם הנבחרים, ענייניה הציבוריי ם ם, . .

10. מצד אבל עליהם, קבלוה מדין בה לבחור ויכולים הקבלה מועלת ההלכה מצד שאמנם ולומר, לפקפק מקום נשאר עדין אולם

הצניעות וגדר המוסר לומר יש בזה וגם אחד דבר הם והתורה המוסר כי יצ״ו ר המחב הרה״ג כתב ויפה בדבר. איסור יש אולי, הצניעות מפני לאסור מקום היה ולו פריצות משום לאסור שאין יוצא מזה מנוי, בדרך אלא תורה אסרה שלא שלמדנו, שאחר

לא היית מתרת התורה ה יש זה ון בכג אם ונראה, זו, השקפה מנקודת גם הדבר על נתבונן בדין מתונים להיות כדי זאת ובכל.

לפריצות. חשש הנשים עם נפגשים האנשים ויום יום וכל פריצות, משום בה אין מועילה ושיחה רצינית כנסיה דכל לומר נותנת הסברא צו ושום פרץ שום אין זאת ובכל ונותנים, ונושאים מסחרי, ומתן במשא יהרהרו לא בעריות, פרוצים היותר ואפילו. ו חה

ה עם שיחה תרבה אל רבותינו אמרו ולא במסחרם. ות ברצינ שעוסקים בשעה באיסור אישה בטלה בשיחה אלא ה') א' (אבות

הגוררת היא כזאת ושיחה לצורך, שלא וכוח של שיחה לא אבל, עוו ן בענייני ם חשובים וציבוריי במחיצה הישיבה ואין; ם

והנשים האנשים ישראל וכל ראש, לות ק לידי ומביאה לעבירה, מרגילה הקדש, עבודת שהיא הצבור, עבודת לשם אחת וכפיפה

והמוסר. הצניעות גדר בפריצת חשודים ואינם הם, . קדושים

11 ל האקטיבית אפילו הבחירה זכות נתינת אסור בטעם לגמרי חדשה המצאה ראיתי דמלתא אסיפא. אישה אסור חשש משום

, חנופה בה. . רוצה שבעלה האיש. , או המפלגה לאותה בחירתה את לתת אישה ה תחניף שמא יית ומי לומר: מוסיף ואני, ן

במ לבעליהן, יקר יתנו הנשים שכל הזה, כדבר והיה לתת לחיוב זה טעם לומר ואפשר רצונו. מפני רצונה בטול של כזאת דה י

ש כדי הבחירה זכות כן ידי על ו לבעלה, והוקרה חבה להראות אישה ה תבוא כן ידי על ישראל בבית השלום. ירבה השלום מפני לדעתו שהסכימה לומר לו ותחניף בעלה לדעת תתנגד שמא לחוש מסתברא, איפכא אדרבא לזה, לחוש באנו ואם וקרובים בבנים גם ישנו זה דחשש משום חשאיות ובלתי גלויות בחירות לתקן צריכים היינו כן שאם אלא היראה, מפני או

השלום למען לשנות לאדם לו "מותר בגדר נכנס זה אלא חנופה זו אין באמת."אבל וידידים באהובים, וגם

: מסקנא

ה א) בבחירות גמורה זכות לה יש אישה העם בראש יעמדו אשר להנבחרים המשמעתית החובה בכלל שתכנס. כדי

ה ב) נבחרת להיות גם יכולה אישה הצבור ותקנת. בהסכמת

כ. . אוסרים הללו ולכאן, לכאן פנים בה ונאמרו הפרק על עמדה שכבר אחרי בלבד הלכה ר ברו לשם כתבתיה זאת תשובה י כללית שאלה שהיא זה בדבר הלכה לקבוע לא אבל נוטה הדין להיכן צריך אני וללמוד היא תורה אמרתי לכן מתירים, , והללו

ב היא ישראל שגאולת כשם כי ישראל, . . , גאולת גם תלויה שבה ישראל בתורת ויסודית ונפלאותיו. . ה' חסד ישראל מדינת כן,

. . והשגחתו ברצונו יכונו ומשפטיו שופטיו ומלכות

רמו ד עוזיאל מכמני

רסז( ד עוזיאל מכמני תרפ״ה)

ד- עוזיאל משפטי שו״ת ה משפט חושן

לפני להתדיין התורה מן אסור דאין אישה להכשיר יש טעמא ולהאי לעדות, דין דמדמים משום היינו, להפוסלים אפילו דהא, לעשות נכון לא בישראל דין ענין של חשיבות מפני שלדעתנו אלא בעדות. זה גם שמועיל כמו התקנה, מצד עליהם, בקבלוה

אם די י על אלא להעשות יכול שאינו התמידי וטפולם הבנים וחנוך הישראלי הבית משק בהנהלת פוגעת שהיא כזאת, תקנה

אמת להיות יכול הדין ושאין ביתה, הליכות צופיה שהיא רחמניה שה מרובים, רחמים רגשי של פסיכולוגיות מסבות אישה

הדיין מתנאי דאחד לדון אותה ממנים אין ולכן, מצויה ודמעתה מרובה שהונאתה רגשותיה עדינות מסיבת וגם בהם, חוננה

ברו ואמיצים בחכמה, גדולים חיל, אנשי הוא: . הוא לאלקים המשפט כי איש מפני תגורו לא שמקימים חם,

= תתקפ ד הראיה אגרות נשים בחירת הראיה/על מאמרי א הדבר אם הדין, בדבר א): סעיפים לשלשה מתחלקת שהשאלה חושב הנני תצמח אם הכלל טובת בדבר ב), . אסור או מותר

לישראל טובה בדבר ג) השלילה. מן או החיוב מן את שוללת היא המוסרית הכרתנו אם, האידיאל העניי ן מחיבתו. . או

א. אחד קול שומעים, הננו ובאגדה בהלכה ובכתובים, בנביאים בתורה שקדמוני. הרבנים דברי על להוסיף מה לי אין הדין, בדבר

הגברים על היא מוטלת הקבועה הצבור עבודת שחובת דר ש״האיש, הא ואין לכבש כו של ושתפקידים לכבש" דרכה שה י

. פנימה היא כבודה וכל לה, שייכים אינם עדות, ושל משפט של משרה, בקבוצים המינים תערובות את למנוע, וההשתדלות

צ הנהגה של התחדשות כל היא הדין שנגד ודאי וממילא בכללה. התורה במהלך חורז כחוט היא לידי בהכרח המביאה בורית י

הכלל של התדיריים החיים במהלך אחת, ובמסבה בקבוצה בהמון, המינים של. בות התער

ב. השונים. . החוגים מכל אחינו לכל להודיע לנו שחובה חושב אני זה ועל הכלל, טובת מצד בדבר לדון לנו, נשאר יסודה כי שידעו,

הבריטית. . , הממשלה של הדקלרציה של אומות שטובי המבט, על בעיקרו טבוע הוא, ביחוד. . , הבריטי העם וטובי בכלל העולם,

התנ״ך ורוח שבזמננו התרבות עמי של גדול היותר לחלק המקודש התנ״ך של קדש של האספקלריה מתוך בזה מושפעים, שהם

העלולה השחתה מכל והיראה, בכלל הצניעות צד על הולך שהוא שבעולם, מכריע היותר החלק אצל עכשיו גם הוא משוער

מ לעולם לבוא לנטי ביחסו האדם חולשת צד י ה אל המיוחד הכבוד ורגש המינית, ה. הבית. בחיי ומרוכז מבוסס בו הוא אישה

בעלילה, הרבה עכשיו משתמשים מבחוץ, ובין מבית בין -ישראל, שונאי קישור את אבד הצעיר שישראל ו הקדוש הספר, אל

הננו ואנחנו התנכי״ת, הארץ על הזכות לו לא כן ועל חייבי ם חיה ישראל שנשמת עולם, באי לכל להראות המשמר על לעמוד

, . . על- התנכ״י לעם היא מגיעה התנכי״ת והארץ צביונה בעצם, היא צביון לאיזה הצעד בראשית כי היא, הקדושה חובתנו כן

יובלט וזה עולם, מדורות בחיינו הממוזג התנכ״י והטוהר חתום חותם כראוי ניכר יהיה שלנו חברתי מדיני א דו וק שנמנע במה

מהחידו ש הלאומי והמסרת התנ״ך לרוח הזר האירופי ה של הסתבכותה שהוא ממנו, הנובעת ת אישה ובחיים בבחירות

בהמון ורועשים ההומים. הציבוריים

ג. האידיאל דבר על אמנם בוודא י הניקיו של האידיאל בנשמתו עמוק הוא טבוע חטא. מכל ן אל הכח מן הזה האידיאל וכשיצא

ה של והקדושה העדינה הטהורה, והשפעתה לפעולתה ובטוחים ישרים דרכים אז וימצאו העולם יטהר אז, הפועל האם, אישה

במ י המיוחד, הפנימי ערכה אל וההתאמה ההשפעה בשלמות ובפרט, בכלל בחיים בישראל, - החזון לוי עטרת חיל אשת כל

אבל בעלה. ה התרבות בחיי כלל עדין מושקף איננו זה עתיד חזון מגוהצים שהם פי על אף, מבפנים רקובים שהם זמניים

, מבחוץ ה ערך על השקפתנו עם להתחשב מבלי שלנו הכלליים החיים במהלך עושים שאנחנו פזיזות של צעד וכל אישה בחיים

הזה. האידיאלי המהלך את מעכב אם כי איננו בדורנו עמוק המוטבעת ובעתיד בהוה יבא בא וזה, . דווק על- א שמירת ידי

גאולה ושל עליון חפש של קרן, רוממות של חיים בדרכי אותנו מדריכה שהיא משפטיה התורה חוקת ככל האמתי. צביוננו

ב נשים בחירת הראיה/על מאמרי

. . שלנו למדינאים רשות יום כי לחשוב, אפשרות לנו שתהיה עד הדת, מן אצלנו המדיניות כך כל נפרדה לא עוד כי אני, חושב

בארץ הדת של האוטריטטים כל של דעתם עם התחשבות שום בלא ביחוד, הארצישראלי הצבור בשם כללי, בר ד איזה לעשות לדעתי כן על הגדול. ברובם ישראל, הדוחק הזמן ומצב, זה על משפטם את יחליטו יחד ישראל ארץ רבני שכל הוא, הכרח

אפשרי היותר במוקדם. ל הפוע אל הזאת האספה שתצא דאפשר כמה להזדרז הגדול הגורם הוא ביחוד

. . שאנו האחד הקול ממקור דעתם את שאבו כה עד הדין מצד האיסור את שהודיעו שהרבנים לומר, מוכרחני עתה כן כאז

התורה מן שומעים הוא עומד וטהרתו, בצביונו כולה האומה שרוח המורה ההגדה, ומן ההלכה מן הכתובים, ומן הנביאים מן

נגד החידו ש כאן עצמנו את מטים אנו ואם הזה, המודרני דווק א מעשה בזה עושים אנו הרי החדיש, האירי המוסר לתכונת

היהדות "למוסר אנו, למוסרנו ביחס "בגידה התחיה של המבצר את לארץ ולהוריד האומה ח רו את לנבק שמביא מה,

. . הלאומית המשפחה בכלל. הזמניים התרבות עמי של מהמבט טהור ויותר עדין יותר הוא החברתיים החיים על שמבטנו מאמינים, אנו

ה של וכבודה אושרה של היסוד וזהו המודרני, העולם בכל שהיא ממה עמוקה, יותר הרבה בצורה קדושה לנו היא שלנו שה אי

. . בישראל מעמדן ידי על בעקרו בא לנשים, זכויות בשם הבחירות של הפומביות את לקרא הזאת, הדרישה של הנפשי הגורם

האלה העמים אצל ההמוניות הנשים של. האומלל על בישראל שהוא כמו, ומכובד שלו כך כל שלהם המשפחה מצב היה אם

הרוב, פי ר והמוס המדע אנשי ולא בעצמן הנשים היו לא והאידאלים 'זכויות בשם: קוראים שהם מה את דורשים הגבוהים

גדול רקבון לבא מוכרח זה מקלקול ואשר הבית, שלום את לקלקל עלול שהוא הרגיל, הנוסח באותו, לנשים בחירה 'של י הי מתוך אבל בכלל. והלאומיים המדיניים לחיים באחרית רים הגב של הגסות מהלך לרגלי הבאים הנפש, ומרירות אוש

חשבו המשפחה, חיי בקלקול להיעז ר איזה ידי על ייפו ציבור ח וכ י מבלי פנימה, בבית ההרוס מצבן הטבת את בזה לנסות, י זה מבלעדי כך כל פרציו רבו שכבר אחרי זה, ידי על בו המתוספים הבדקים על עוד. לחוס

במעמד אחיותינו את לראות נרצה ולא כזה, למעמד נרד ולא ירדנו לא אנחנו קדש מכון עתה גם הוא אצלנו הבית כזה. , ירוד

ומחלוקותיהן הדעות המולת ידי על אותם למרר מקום ולתן אחיותינו, חיי של הזהר את להשבית לנו וחלילה בעניינ י הבחירות

המדיניות. והשאלות ה אישה פי על לא לה, המיוחד הנפש ערך של העדין התוכן פי על זכויותיה את מבססת הישראלית

וחתוכים קצובים, קים וח עשויי איננה רוב פי ועל נפשה, לעדנת כלל הולמים שאינם ברזל, קרני בעדה שהם, מוכנית ביציקה ם הנפשיים היחושים של ביסודם מקלקלים שהם מה את להשלים, חם ו בכ ואין בהם, להשתמש הטבעי, אפיה לפי חזקה, די

כולו החיים שטח כל על בהקפתם. השולטים

תמ הננו. . ה לדעת ההקשבה של המוסרית החובה דבר על להכריז מוכנים יד אישה כלליות לשאלות בנוגע גם בישראל בית בכל

לצאת היא מוכרחת המוסכמת הדעה אבל ומדיניות. חברותיות דווק א להוציא והמשועבד בתומתה, מהמשפחה הבית. מן

אישה ה מן דורשים וכשאנו המשפחתית. הדעה של פרסומה חובת מוטלת שעליו המשפחה אבי האיש הוא הרבים לרשות אותה משתי אחת עושים אנו אז בכלל, ומדיניות בחירות בשאלות דעתה בפרסום ותסתבך המדינית, הרבים לרשות תצא שהיא

בזה מקלקלים שאנו הכרתה, כפי שלא קולו, פי על קולה את ולתן לאיש להחניף בחנופה, זה ידי על מתלמדת שהיא או אלה:

שבמשפחה הקליליים והבדקים הבית שלום מצב נהרס וחלוקיהן, הדעות מהומות ידי שעל או הפנימי. חופשה ואת ה מוסר את. . באומה גדול פרץ להביא. מוכרחים בבניי החפצים ואחיותינו אחינו לכל אני קורא הפנימית, הכרתי ומצד עמנו. . ן אמותינו זכויות של היסודות ביסוד תגעו, אל

על המיוסדות האיתנות המקוריות הזכויות את נו. ובנותי אחיותינו י ייפו ערכה ועל המיוחד, הפנימי והטבעי המוסרי ח הכ ו

ה של והנעלה העדין המקודש אישה אותן תמירו אל קיים אושר אותן ומאשרות בחיים עמוקים שרשים עושות שהן. בישראל,

בתור, הנייר על רק ברובן נשארות שהן כתובות, קלילות, בזכויות גיהו ץ חייהן את בתוצאותיהן וממררות חיצוני, חופש, של

תסיסת בימי הזה, בזמן מאד מאד לנו דרושים אמונה ויותר הדעת וישוב מתינות יותר מעט פנימה. בבית תחייתנ ישוו אלה. ו

תחייתנ את בחיים להגשים אמץ לנו ויוסיף והדדיות, התאמה ורוח שלום בקרבנו ירבו הם והדר, הוד עלינו מכלנו. נשאפת ה ו נובעים הנם שאמרתי הללו הדברים אופי שבכל לב, על לשום הם צריכים בבחירות הנשים השתתפות בעד המחזיקים אלה וגם

הרבבות ואלה פנימה. ורוחה האומה לחיי ונפשם לבם בכל המקושרים ישראל, כשרי אחינו רבבות של נפשית הכרה מתוך

ישראל בארץ עמנו הם, חיים צריכ ואנחנו שאנחנו החדשים העולים בכלל להיות כן גם הם ועתידים, כחותיהם לשיתוף מאד ים בצורה החדיש, האירי הפומבי הסגנון פי על בבחירות, הנשים השתתפות של הדבר מצב הוא עומד ומצדם להם, מצפים כך כל

עמוקה נפשית מניעה. של או אלה משתי אחת לנו לבור צריכים כשאנו האומה, : בנין ל ונאות טוב יותר הוא איך הישר, השכל במשקל נא נשקול ועתה

הנשים של הבחירה שתוף של הזאת ההתקדמות על כעת שנותר עומדים פוליטי, המוסרי במצבנו ונהיה הפומבית, בצורתה

חדוש לפני אנגליה של במעמדה את נאחד בזה אבל זו, בפנה עדיין התקדמו שלא הגדולות הממלכות ויתר למשל, זו, הלכה

והארץ האומה לבנין אחד כאיש ישראלי הארצי הצבור של הכח, כל ידי על לנו ילקח המחודש הנוסח באותו דוקא לנשים, הבחירה השתתפות של התביעה יסוד על החזקה העמידה ידי שעל, או

הראשו הבסיס זה יהיה מוצק מדיני לאומי יסוד ותחת כעת, ליסדו כולנו חפצים שאנו, כלליים פוליטים לאומיים חיים של ן

מפורר מפלגתי יסוד. לנו ואז החדישה, דרישתם על ולותר שלהם, הדין משורת לפנים לעשות המודרניים אחינו דוקא צריכים הזאת, שבפעם חושב אני

שאין הוא פשוט דבר הלא וזה בכללה, האומה רוח הוא נוטה צד לאיזה מאליו תברר י הלא האומה את לרכז בידינו כשיעלה כרחה בעל תרבות דרכי שבעולם אומה לשום. מלעיטים הנשים של הזכויות שיווי שקוראים מה את הדורש המוסר, של שהתוכן האומרים, אלה עם הצדק, היה אם ואפילו

ה והשתתפותם דבר בעדנו שהוא אנו רוחנו פי על לנו שמוכר כמו ולא ומתקבל, נאה דבר א הו המודרני הנוסח פי על ציבורית ערכיה פי על הכעור, ואת היפה את הרע, ואת הטוב את מערכת שהיא תאמר, אומה כל הלא מקום מכל מתקבל! ואינו כעור

. . שלנו הערכים פי על עולמנו את לבנות חפצים אנו וגם היא,

הראיה כרוזי


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

יום שלישי, 11 ביולי 2023

מה יאמרו - עיון באגדת חז''ל יציאת ריב''ז מירושלים - הלל מרצבך

"מה יאמרו?"

תלמוד בבלי גיטין נ״ו ע״א — רבן יוחנן בן זכאי היה אחותו של ראש הבריונים בירושלים. שלח לו רבן יוחנן בן זכאי: בוא אלי, בסתר. אמר לו: עד מתי תמשיכו במעשיכם ותהרגו את העולם? אמר לו: מה אעשה? אם אומר להם משהו — יהרגוני! אמר לו: הראה לי פתרון שיאפשר לי לצאת ברעב. אמר לו: עשה עצמך חולה, ויבואו כל העולם לשאול בשלומך, ויביאו משהו, ואולי תהיה הצלה מועטת. ואמור שנפטרת, וישכיבו לצידך, וישאו אותך — שכן יודעים הם שאדם חי קל יותר ממת, כדי שלא יירגשו שאתה חי. כך נשאו אותו רבי אליעזר מצד אחד ורבי יהושע מצד שני.

כאשר הגיעו לשער העיר, רצו (הבריונים) לדקור אותו. אמר להם: יאמרו דקרו רבן! רצו לדחוף אותו. אמר להם: יאמרו דחפו רבן! פתחו לו את השער, ויצא.

---

הרב בנ״י קלמנזון — עיונים באגדות החורבן: "על מה אבדה הארץ?"

בלב סיפורי החורבן אנו פוגשים את הסיפור המפורסם אודות רבן יוחנן בן זכאי, מעשי הקנאים ששרפו את מחסני המזון של ירושלים, ויציאתו מירושלים ליבנה. ריב״ז הבין ברמה המעשית כי אין סיכוי להציל את העיר באמצעות המשך המלחמה, הואיל והעיר נצורה מבחוץ על ידי הכוחות הרומאיים. אולם לא זו בלבד — היא גם נעולה מבפנים על ידי הקנאים. לכן מנסה ריב״ז תחילה להשקיט את פעילותם ההרסנית של הבריונים, שורפי המחסנים.

הוא מזמן אליו את אחותו, אבא סיקרא. כפי שאפשר להבין משמו — מדובר באדם שהאלימות היא דרכו — והגמרא מתארת אותו כראש הבריונים, הקנאים האלימים שביקשו להמשיך את המלחמה בכל מחיר. הפגישה ביניהם נעשית בחשאי, והדבר מעורר תמיהה — מדוע שניים ממנהיגי העיר, המחזיקים בדעות שונות, אינם יכולים להיפגש בגלוי? הדבר מלמד אותנו לא רק על עוצמת הפילוג שששרר בירושלים, אלא גם על דפוסי ההתנהגות של בעלי המחלוקת ועל אווירת האימה השלטת בעיר.

השאלה המרכזית שעולה שוב ושוב בחלק זה של הסיפור היא: ״מה יאמרו? ״ — ולא ״כיצד מצטיירים הדברים? ״ או ״מה יש לעשות? ״ רבן יוחנן בן זכאי ואבא סיקרא נפגשים בחשאי ובצנעה. דבריו הראשונים של ריב״ז מתייחסים למעשי הקנאים — הוא מבקר אותם בחריפות ושואל מדוע הם ממשיכים בדרכם, למרות שברור שבכך הם ממיטים חורבן, רעב ומלחמה על כל העם.

תשובתו של אבא סיקרא מפתיעה — הוא אינו מנמק את מעשיו, אלא מודה כי דרכו מובילה לאבדון. אבל מפתיע עוד יותר הוא הנימוק שהוא נותן להמשכת דרך אותה — אם יקום כנגד אנשיו ויאמר להם לחדול, יהרגוהו. זוהי מציאות בלתי נסבלת שבה אין כבר מקום לדיון הגיוני, לנימוקים רציונאליים ולבחירות. השיקול היחיד הוא דעתם הפרועה של בעלי האגרוף — הדימוי שנוצר בעיני אותם בריונים אלימים.

כשריב״ז מחליט לצאת מן העיר, הוא מבין כי אין ביכולתו למנוע או לתקן את ההרס שיוצרים הבריונים. הוא התייאש מהסיכוי להציל את העיר כולה, כי מבין הוא שירושלים היא מקום שבו השיקול היחיד הוא הדימוי החברתי. ירושלים היא מקום אטום שאין בו הקשבה — לא לדבר החכמים ולא לדבר המנהיגים.

הקנאים מרוכזים לחלוטין בתוכנית… ואינם מוכנים ואינם מסוגלים להעמיד את מדיניותם במבחן הדיון והביקורת. ריב״ז ואחותו רוקמים תוכנית — הוא מתחזה לחולה ונח על מיטה, וכאשר יוצאת השמועה על ׳מותו׳ באים כל אנשי ירושלים לבקרו. כדי ליצור אמינות למחזה הלוויה של ריב״ז, נישא הוא על ידי תלמיד ומניחים על גופתו ״מידי סריא״ — כלומר דבר מה מסריח, כדי ליצור את הרושם כי הוא אכן מת. קשה להכחיש כי זהו מחזה גרוטסקי — מגדולי החכמים, מי שעתיד להקים מחדש את עולם התורה, שוכב על מיטתו ולצידו נבלה מצחינה.

כשרבן יוחנן בן זכאי משתמש בתחבולת המוות כדי לצאת מהעיר, הוא מעיד על כך שלא רק החורבן מרחף לכאורה על העיר — גם הניצולים ממנו חווים מעין מוות. בשערי ירושלים ממתינים להם הקנאים, אשר אינם מאפשרים את היציאה מן העיר ומבקשים למנוע את אפשרות היציאה. אנו מגלים כי הרעיון שהגה אבא סיקרא — התחזות למת — כבר עלה על דעתם של הקנאים, והם עומדים בשער לבצע ״וידוא הריגה״ בגופתו לכאורה של ריב״ז — לדקור אותה או לדחוף אותה מעל המיטה.

הנימוק שבו משתמשים רבי יהושע ורבי אליעזר כדי למנוע את הבדיקה הזו הוא: ״מה יאמרו״ — האפשרות שידברו עליהם, שדעת הקהל תהיה נגדם. טיעון זה משכנע היטב את הקנאים. עצם המעשה של התעללות בגופה, ובמיוחד בגופתו של חכם, אינו פסול בעיניהם. לעומת זאת, החשש שמא תהלך שמועה על מעשיהם, שמא יהיה מי שיחשוב כי הם אינם מכבדים חכמים — מטריד אותם מאד.

לאור תיאור הגמרא כי הבריונים שרפו את מחסני המזון של ירושלים כנגד דעתם של חכמים שביקשו להשלים עם הרומאים, מציגה כאן אותם באור צבוע ומגוחך במיוחד. מבחינה מסוימת אלו הם פניה של ירושלים שלפני החורבן — אותה נטייה לדבוק בלתי נחרץ בחשוב לבלתי חשוב, ולרמוס את העיקר. והטיעון שבו משתמשים תלמידי ריב״ז כדי לשכנעם מזכירה את דרכו של רבי זכריה בן אבקולס, שתוארה לעיל בסיפור קמצא ובר קמצא. בשני המקרים אנו מוצאים שימוש בתבנית של ״יאמרו״ כהקדמה למסקנה מן המעשה.

כזכור, שני הפתרונות המוצעים שם — הקרבת הקורבן של הגוי, או הריגת השליח הבוגדני — נדחים על ידי רבי זכריה בן אבקולס מחשש שמא יובילו השומעים למסקנות הלכתיות שגויות. נראה לומר כי הדמיון הזה אינו מקרי — אותם דפוסים בעייתיים שהופיעו במקדש מאפיינים גם את קנאי ירושלים. כשם שאז נמנע פתרון המשבר ופרצה המלחמה, כך גם כאן מוצגת דרך חשיבה זו כאשר הובילה את העיר לאסון. אנו למדים היטב מכאן מה יכול להיות על דעתם של אלו, וחלק זה של הסיפור חשוב לדיון שלנו משום שהוא מבהיר לא רק כיצד יצא ריב״ז מירושלים, אלא גם מדוע תהליך היציאה היה מלווה בהתמודדות עם השחתתה של ירושלים — המעדיפה להתמקד ב׳יאמרו׳, בדימויים חיצוניים, ולא ברעיונות.

בהכירו את המצב הרוחני והפוליטי בירושלים של זמנו, הבין ריב״ז כי אין מנוס מחורבן וכי הקב״ה יעניק לצבא הרומאי את הניצחון. הוא הבין כי אי אפשר אלא לבחור בדרך של ״הצלה מעטה״. כל זאת, למרות שידע היטב כי להצלה זו מחיר כבד. רגע לפני מיתתו, ריב״ז עוסק מול תלמידיו בחששו מפני המוות ומפני הדין הא-לוהי. לאחר הבעת הפחד, אומר ריב״ז לתלמידיו שלושה דברים: ״שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם״… ייתכן כי הבקשה הראשונה גם מרמזת לאותו פגם מהותי שהיה בירושלים לפני החורבן — כזכור, גם אבא סיקרא ראש הבריונים, וגם הקנאים העומדים בשער, מתוארים בסיפור שלנו כמי שמעוניינים בשאלה ״מה יאמרו עלי האחרים׳״. ראש הבריונים יודע כי אין לעיר סיכוי, אבל אין הוא מוכן לעמוד כנגד חבריו. במילים אחרות — הוא ירא מבני האדם יותר מאשר מן השמים.

כך אפשר גם לתאר את התנהגותם של הקנאים — אין הם מהססים מלדקור או לדחוף את גוויתו של ריב״ז, ורק דברי התלמידים ״יאמרו דקרו רבם״ מונעים אותם מלעשות כן. ריב״ז הוא האנטיתזה של המנהיג העולה — רבי זכריה בן אבקולס. בעוד שלבטיו של רבי זכריה תלושים מהמציאות, הרי שלבטיו של ריב״ז הם חלק בלתי נפרד מהחלטה שהורדה. אין בנמצא החלטות בעניינים חשובים שאין להן מחיר עמוק וגדול. מנהיג בשיעור קומתו של ריב״ז ידע כי אין דרכו היחידה האפשרית


מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

צדקה ושמיטה כיסוד לגדולת ישראל

**ייחודיות מחשבת הצדקה בישראל** * מה הקשר בין מצוות הצדקה לעוצמתה הכלכלית של מדינת ישראל? * ואיך כל זה קשור לתהליך הגאולה? בסוף ...