"מה יאמרו?"
תלמוד בבלי גיטין נ״ו ע״א — רבן יוחנן בן זכאי היה אחותו של ראש הבריונים בירושלים. שלח לו רבן יוחנן בן זכאי: בוא אלי, בסתר. אמר לו: עד מתי תמשיכו במעשיכם ותהרגו את העולם? אמר לו: מה אעשה? אם אומר להם משהו — יהרגוני! אמר לו: הראה לי פתרון שיאפשר לי לצאת ברעב. אמר לו: עשה עצמך חולה, ויבואו כל העולם לשאול בשלומך, ויביאו משהו, ואולי תהיה הצלה מועטת. ואמור שנפטרת, וישכיבו לצידך, וישאו אותך — שכן יודעים הם שאדם חי קל יותר ממת, כדי שלא יירגשו שאתה חי. כך נשאו אותו רבי אליעזר מצד אחד ורבי יהושע מצד שני.
כאשר הגיעו לשער העיר, רצו (הבריונים) לדקור אותו. אמר להם: יאמרו דקרו רבן! רצו לדחוף אותו. אמר להם: יאמרו דחפו רבן! פתחו לו את השער, ויצא.
---
הרב בנ״י קלמנזון — עיונים באגדות החורבן: "על מה אבדה הארץ?"
בלב סיפורי החורבן אנו פוגשים את הסיפור המפורסם אודות רבן יוחנן בן זכאי, מעשי הקנאים ששרפו את מחסני המזון של ירושלים, ויציאתו מירושלים ליבנה. ריב״ז הבין ברמה המעשית כי אין סיכוי להציל את העיר באמצעות המשך המלחמה, הואיל והעיר נצורה מבחוץ על ידי הכוחות הרומאיים. אולם לא זו בלבד — היא גם נעולה מבפנים על ידי הקנאים. לכן מנסה ריב״ז תחילה להשקיט את פעילותם ההרסנית של הבריונים, שורפי המחסנים.
הוא מזמן אליו את אחותו, אבא סיקרא. כפי שאפשר להבין משמו — מדובר באדם שהאלימות היא דרכו — והגמרא מתארת אותו כראש הבריונים, הקנאים האלימים שביקשו להמשיך את המלחמה בכל מחיר. הפגישה ביניהם נעשית בחשאי, והדבר מעורר תמיהה — מדוע שניים ממנהיגי העיר, המחזיקים בדעות שונות, אינם יכולים להיפגש בגלוי? הדבר מלמד אותנו לא רק על עוצמת הפילוג שששרר בירושלים, אלא גם על דפוסי ההתנהגות של בעלי המחלוקת ועל אווירת האימה השלטת בעיר.
השאלה המרכזית שעולה שוב ושוב בחלק זה של הסיפור היא: ״מה יאמרו? ״ — ולא ״כיצד מצטיירים הדברים? ״ או ״מה יש לעשות? ״ רבן יוחנן בן זכאי ואבא סיקרא נפגשים בחשאי ובצנעה. דבריו הראשונים של ריב״ז מתייחסים למעשי הקנאים — הוא מבקר אותם בחריפות ושואל מדוע הם ממשיכים בדרכם, למרות שברור שבכך הם ממיטים חורבן, רעב ומלחמה על כל העם.
תשובתו של אבא סיקרא מפתיעה — הוא אינו מנמק את מעשיו, אלא מודה כי דרכו מובילה לאבדון. אבל מפתיע עוד יותר הוא הנימוק שהוא נותן להמשכת דרך אותה — אם יקום כנגד אנשיו ויאמר להם לחדול, יהרגוהו. זוהי מציאות בלתי נסבלת שבה אין כבר מקום לדיון הגיוני, לנימוקים רציונאליים ולבחירות. השיקול היחיד הוא דעתם הפרועה של בעלי האגרוף — הדימוי שנוצר בעיני אותם בריונים אלימים.
כשריב״ז מחליט לצאת מן העיר, הוא מבין כי אין ביכולתו למנוע או לתקן את ההרס שיוצרים הבריונים. הוא התייאש מהסיכוי להציל את העיר כולה, כי מבין הוא שירושלים היא מקום שבו השיקול היחיד הוא הדימוי החברתי. ירושלים היא מקום אטום שאין בו הקשבה — לא לדבר החכמים ולא לדבר המנהיגים.
הקנאים מרוכזים לחלוטין בתוכנית… ואינם מוכנים ואינם מסוגלים להעמיד את מדיניותם במבחן הדיון והביקורת. ריב״ז ואחותו רוקמים תוכנית — הוא מתחזה לחולה ונח על מיטה, וכאשר יוצאת השמועה על ׳מותו׳ באים כל אנשי ירושלים לבקרו. כדי ליצור אמינות למחזה הלוויה של ריב״ז, נישא הוא על ידי תלמיד ומניחים על גופתו ״מידי סריא״ — כלומר דבר מה מסריח, כדי ליצור את הרושם כי הוא אכן מת. קשה להכחיש כי זהו מחזה גרוטסקי — מגדולי החכמים, מי שעתיד להקים מחדש את עולם התורה, שוכב על מיטתו ולצידו נבלה מצחינה.
כשרבן יוחנן בן זכאי משתמש בתחבולת המוות כדי לצאת מהעיר, הוא מעיד על כך שלא רק החורבן מרחף לכאורה על העיר — גם הניצולים ממנו חווים מעין מוות. בשערי ירושלים ממתינים להם הקנאים, אשר אינם מאפשרים את היציאה מן העיר ומבקשים למנוע את אפשרות היציאה. אנו מגלים כי הרעיון שהגה אבא סיקרא — התחזות למת — כבר עלה על דעתם של הקנאים, והם עומדים בשער לבצע ״וידוא הריגה״ בגופתו לכאורה של ריב״ז — לדקור אותה או לדחוף אותה מעל המיטה.
הנימוק שבו משתמשים רבי יהושע ורבי אליעזר כדי למנוע את הבדיקה הזו הוא: ״מה יאמרו״ — האפשרות שידברו עליהם, שדעת הקהל תהיה נגדם. טיעון זה משכנע היטב את הקנאים. עצם המעשה של התעללות בגופה, ובמיוחד בגופתו של חכם, אינו פסול בעיניהם. לעומת זאת, החשש שמא תהלך שמועה על מעשיהם, שמא יהיה מי שיחשוב כי הם אינם מכבדים חכמים — מטריד אותם מאד.
לאור תיאור הגמרא כי הבריונים שרפו את מחסני המזון של ירושלים כנגד דעתם של חכמים שביקשו להשלים עם הרומאים, מציגה כאן אותם באור צבוע ומגוחך במיוחד. מבחינה מסוימת אלו הם פניה של ירושלים שלפני החורבן — אותה נטייה לדבוק בלתי נחרץ בחשוב לבלתי חשוב, ולרמוס את העיקר. והטיעון שבו משתמשים תלמידי ריב״ז כדי לשכנעם מזכירה את דרכו של רבי זכריה בן אבקולס, שתוארה לעיל בסיפור קמצא ובר קמצא. בשני המקרים אנו מוצאים שימוש בתבנית של ״יאמרו״ כהקדמה למסקנה מן המעשה.
כזכור, שני הפתרונות המוצעים שם — הקרבת הקורבן של הגוי, או הריגת השליח הבוגדני — נדחים על ידי רבי זכריה בן אבקולס מחשש שמא יובילו השומעים למסקנות הלכתיות שגויות. נראה לומר כי הדמיון הזה אינו מקרי — אותם דפוסים בעייתיים שהופיעו במקדש מאפיינים גם את קנאי ירושלים. כשם שאז נמנע פתרון המשבר ופרצה המלחמה, כך גם כאן מוצגת דרך חשיבה זו כאשר הובילה את העיר לאסון. אנו למדים היטב מכאן מה יכול להיות על דעתם של אלו, וחלק זה של הסיפור חשוב לדיון שלנו משום שהוא מבהיר לא רק כיצד יצא ריב״ז מירושלים, אלא גם מדוע תהליך היציאה היה מלווה בהתמודדות עם השחתתה של ירושלים — המעדיפה להתמקד ב׳יאמרו׳, בדימויים חיצוניים, ולא ברעיונות.
בהכירו את המצב הרוחני והפוליטי בירושלים של זמנו, הבין ריב״ז כי אין מנוס מחורבן וכי הקב״ה יעניק לצבא הרומאי את הניצחון. הוא הבין כי אי אפשר אלא לבחור בדרך של ״הצלה מעטה״. כל זאת, למרות שידע היטב כי להצלה זו מחיר כבד. רגע לפני מיתתו, ריב״ז עוסק מול תלמידיו בחששו מפני המוות ומפני הדין הא-לוהי. לאחר הבעת הפחד, אומר ריב״ז לתלמידיו שלושה דברים: ״שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם״… ייתכן כי הבקשה הראשונה גם מרמזת לאותו פגם מהותי שהיה בירושלים לפני החורבן — כזכור, גם אבא סיקרא ראש הבריונים, וגם הקנאים העומדים בשער, מתוארים בסיפור שלנו כמי שמעוניינים בשאלה ״מה יאמרו עלי האחרים׳״. ראש הבריונים יודע כי אין לעיר סיכוי, אבל אין הוא מוכן לעמוד כנגד חבריו. במילים אחרות — הוא ירא מבני האדם יותר מאשר מן השמים.
כך אפשר גם לתאר את התנהגותם של הקנאים — אין הם מהססים מלדקור או לדחוף את גוויתו של ריב״ז, ורק דברי התלמידים ״יאמרו דקרו רבם״ מונעים אותם מלעשות כן. ריב״ז הוא האנטיתזה של המנהיג העולה — רבי זכריה בן אבקולס. בעוד שלבטיו של רבי זכריה תלושים מהמציאות, הרי שלבטיו של ריב״ז הם חלק בלתי נפרד מהחלטה שהורדה. אין בנמצא החלטות בעניינים חשובים שאין להן מחיר עמוק וגדול. מנהיג בשיעור קומתו של ריב״ז ידע כי אין דרכו היחידה האפשרית
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה