אדם חשב שהוא הולך לעשות עבירה, ובאמת עשה מצוה – מה דינו?
במדבר ל, ו
וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם וַיקֹוָק יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ:
ספורנו
וה' יסלח לה. על שנדרה מה שאין בידה לקיים:
רש״י
וה' יסלח לה - במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה ועוברת על נדרה ושותה יין ומטמאה למתים, זו היא שצריכה סליחה, ואף על פי שהוא מופר. ואם המופרים צריכים סליחה, קל וחומר לשאינן מופרים:
בבלי קידושין פא, ב
יומא חד שמעתינהו דביתהו, אמרה: מכדי הא כמה שני דפריש ליה מינאי, מאי טעמא קאמר הכי? יומא חדא הוה קא גריס בגינתיה, קשטה נפשה חלפה ותנייה קמיה. אמר לה: מאן את? אמרה: אנא חרותא דהדרי מיומא, תבעה, אמרה ליה: אייתי ניהליה להך רומנא דריש צוציתא, שוור אזל אתייה ניהלה. כי אתא לביתיה, הוה קא שגרא דביתהו תנורא, סליק וקא יתיב בגויה. אמרה ליה: מאי האי? אמר לה: הכי והכי הוה מעשה, אמרה ליה: אנא הואי. לא אשגח בה, עד דיהבה ליה סימני, אמר לה: אנא מיהא לאיסורא איכווני. כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה, עד שמת באותה מיתה. דתניא: אישה הפרם וה' יסלח לה - במה הכתוב מדבר? באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה שהפר לה בעלה, והיתה שותה יין ומטמאה למתים. רבי עקיבא כי הוה מטי להאי פסוקא הוה בכי, אמר: ומה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, אמרה תורה: צריכה כפרה וסליחה, מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר - על אחת כמה וכמה! כיוצא בדבר אתה אומר: ולא ידע ואשם ונשא עונו, כשהיה רבי עקיבא מגיע לפסוק זה היה בוכה, ומה מי שנתכוין לאכול שומן ועלה בידו חלב, אמרה תורה: ולא ידע ואשם ונשא עונו, מי שנתכוין לאכול חלב ועלה בידו חלב - על אחת כמה וכמה! איסי בן יהודה אומר: ולא ידע ואשם ונשא עונו - על דבר זה ידוו כל הדווים.
רש״י קידושין פא, ב
כל הדווים - שיש להם לב לדוות ידוו על זה שאינו מתכוין ויש כאן נשיאות עון.
בראשית רבה (וילנא) פרשה מב סימן ח
ח [יד, יג] ויבא הפליט, ריש לקיש בשם בר קפרא הוא עוג הוא פליט ולמה נקרא שמו עוג שבא ומצא את אברם יושב ועוסק במצות עוגות, הוא לא נתכוון לשם שמים אלא אמר אברהם זה קוניון הוא ועכשיו אני אומר לו נשבה בן אחיך והוא יוצא למלחמה ונהרג ואני נוטל את שרי אשתו, א״ל הקדוש ברוך הוא חייך שכר פסיעותיך אתה נוטל שאת מאריך ימים בעולם ועל שחשבת להרוג את הצדיק חייך שאתה רואה אלף אלפים ורבי רבבות מבני בניו, ואין סופו של אותו האיש ליפול אלא בידן שנאמר (דברים ג) ויאמר ה' אלי אל תירא אותו כי בידך וגו'
יפה תואר בראשית פרשה מב סימן ח (פרשת לך לך)
שכר פסיעות. לפי שעל ידי זה נתגדל אברהם, ואף על פי שהוא לרעה נתכוון,
…אך קשה כיון שהכוונה רעה, איך יהיה לו שכר על המעשה, דודאי הכוונה עיקר, וכדאמרינן בנזיר [שם ע״א] ב' שאכלו פסחיהם, זה שאכלו לשם אכילה גסה עליו נאמר ופושעים יכשלו בם. ובפ' הרואה [ברכות סא ע״א] תנו רבנן המרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה, אפילו קיבל תורה מסיני כו' לא ינקה מדינה של גהינם, ומשמע דבנותן מעות לצדקה מיירי. ובפ' היה קורא [שם יז ע״א] אמר כל העושה שלא לשמה נוח להם שלא נברא. ובפ״ק דתעניות [ז ע״א] כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, שהרי שעם היות המעשה הגון אזלינן בתר כוונה. ולא דמי להא דאמרינן בפ' חלק [סנהדרין קג ע״ב] גדולה לגימה שמשרה שכינה על נביאי הבעל, שאעפ״י שניבא בשקר והעביר הנביא על נבואתו, אפשר לא להעביר נתכוון כי מה חפצו בזה, אבל הוא להכנסת אורחים נתכוון, ולכן זכה ע״י מעשהו, אבל כשנתכוון לרעה איך ינתן לו שכר.
וי״ל שלהיות המצות מועילות בטבע ובסגולה, יחוייב שמצד מעשה המצוה יושכר, כאוכל לחם בלא כוונה שיהיה ניזון, ואעפ״י שמצד הכוונה הרעה נענש, ולפי שעיקר הכוונה יגדל ענשו להאבידו ויהיה שכרו טפל בעולם הזה, כענין עוג וכן בלק, במרצה מעות הנז' והעוסק בתורה שלא לשמה שיש להם קצת שכר בעולם הזה מצד גוף המצוה, ומ״מ נוח לו שלא נברא מכיון דענשו גדול לעולם הבא…
ענף יוסף (על עין יעקב) קידושין פרק ד - עשרה יוחסין דף פא עמוד ב אות נט
(נט) רבי עקיבא כי הוה מטי להאי פסוקא היה בכי כו' אמר מה מי שנתכוין כו'. קשה למה בכה ר״ע יותר מכל חביריו התנאים. ויתכן לתרץ ע״פ שכתוב בזוהר שבעשרה הרוגי מלכות נתגלגלו עשרת השבטים שנתחייבו במכירת יוסף. וגילה לנו אור מופלא האר״י הקדוש בספר הגלגולים על כל אחד מן הקדושים שנהרגו גילגול של מי הוא מן שבטי יה. וביאר כך שרבי עקיבא נתגלגל בו נשמת שמעון בן יעקב. וכאשר ידוע מן שמעון שהיה נתפס להריגת יוסף ולא נח עד שדחפו בעצמו אל הבור. לכך סבל ר״ע חבלי ייסורי מיתה במאד מאד יותר על כולם וסרקו בשרו במסרקת של ברזל וכאשר לא נעלם מאתנו אם חשבו השבטים רעה על יוסף אחיהם. אמנם הנמשך מזה כמה טובות להם ולישראל. כאשר זן ופרנס להחיות עם רב מהם. וזהו שאמר יוסף ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה. ובלתי ספק שידעו הראשונים גדולי התנאים כל אחד שורש נשמתו. כאשר ידעו גדולי בעלי החן בימי האר״י הקדוש. ור״ע אף שידע שורש נשמתו שהיה מגילגול שמעון. היה מתייאש מן הפורענות באשר אלהים חשבה לטובה. אמנם כאשר הגיע למקרא הזה אישה הפרם אף שלא נתקלקלה כי בעלה הפרה. ומחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרף למעשה. מ״מ כיון דשתה יין הוי כמעשה. ולכן צריכה כפרה על מחשבה לא טובה. לכן היה בוכה שיפגיענו בשלום נשמתו משמעון על מחשבת שמעון אף שבהמעשה הצמיח טובה כנ״ל (נזה״ק):
דף על הדף (עורכים שונים), קידושין שם
באורח ישרים (נזיר כג, א) ביאר על פי המובא במסכת שמחות ((ד, לד) 'אמר רבי עקיבא, זו היתה תחילת זכותי לפני חכמים, השכמתי ומצאתי הרוג אחד, והייתי מטפל בו בג' תחומי שבת עד שהבאתיו למקום קבורה וקברתיו, וכשבאתי והרצתי דברי לפני חכמים אמרו לי, על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע, מעלין עליך כאילו שפכת דמים'. ולכן בהגיעו לפסוק זה נוכח שגם אם מחשבתו היתה לטובה בכל זאת צריך להענש.
סוד עיר מקלט – טהרה
במדבר לה, לא-לד
(לא) וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת:
(לב) וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן:
(לג) וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ:
(לד) וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי יְקֹוָק שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: פ
רמב״ן במדבר לה, לא-לב
ולא תקחו כפר וגו' - הנכון בכתוב הזה, כי בתחלה הזהירנו מן המזיד ולא תקחו כופר פדיון ממון לנפש רוצח אשר הוא רשע למות, כי על כל פנים יומת לא ינצל בשום ענין מן המיתה לא בגלות ולא במכות ועונשים אחרים. ואחר כן אמר, ולא תקחו כופר שינוס וישוב לארץ, עד מות הכהן, ויחזור אל מחוייבי הגלות אשר הזכיר שבהם עיקר הפרשה. כאלו אמר, וכן לא תקחו כופר מן רוצח שינוס וישוב לשבת בארץ קודם שימות הכהן. ולא היה הצורך לומר שלא ניקח כופר שלא ינוס שם כלל, כי כל הורג נפש בשגגה מתחלה יפחד מגואל הדם שלא ימיתהו בחום לבבו, או שיחשוד אותו במזיד, ולא ידבר בכופר שלא ינוס שם. אבל אחרי נוסו, ידבר בכופר שישוב אל ארצו ולא יתעכב שם כל ימי הכהן. ואחרי שיברח ויעמוד לפני העדה למשפט ופטרו אותו לא יפחד, ואז ירצה לשוב אל ביתו קודם הזמן, ועל כן הזהירנו הכתוב מזה.
רמב״ן, שם לג
(לג) ולא תחניפו את הארץ - מפני שאמר תחלה והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם, שאלו המשפטים נוהגים גם בחוצה לארץ, חזר והחמיר ביושבי הארץ יותר לכבוד השכינה אשר שם, והזהיר שלא נחניף אותה ושלא נטמא אותה. וענין החנופה הוא הנאמר בקללות (דברים כח לח - מ), זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף, כרמים תטע ועבדת ויין לא תשתה, זיתים יהיו לך ושמן לא תסוך, כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל. כי כל חנופה עשות הפך הנראה והנדמה לעינים, והוא עונש בארץ בע״ז ובשפיכות דמים ובגלוי עריות, כמו שנאמר (ירמיה ג א) הלא חנף תחנף הארץ, והארץ חנפה תחת יושביה (ישעיה כד ה), ותחניפי ארץ בזנותיך (ירמיה ג ב). וענין הטומאה, שתהיה הארץ טמאה ולא ישכון בה כבוד השם בהיות בה דם נקי שלא נתכפר בדם שופכו. ובספרי (מסעי קסא) אמרו, ולא תחניפו את הארץ, הרי זו אזהרה לחנפין. כי הזהיר מתחלה שלא נקח שוחד ברוצחים, וחזר והזהיר שלא נחניף להם למעלתם או לתקפם וכבוד משפחתם בלי מקח שוחד, כי אם אנחנו נחניף להם הנה נחניף את הארץ והיא חנפה תחת יושביה:
משך חכמה במדבר לה, לג
ולא תחניפו וכו' כי אם בדם שופכו. קאי על (פסוק לא) "ולא תקחו כופר לנפש רוצח", "ולא תטמאו את הארץ אשר אתם יושבים בה" (פסוק לד) קאי על (פסוק לב) "ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו", היינו לפטור השוגג מן הגלות, ולא יקחו כופר, כמפורש פרק אלו נערות.
ובזה גילה סוד העיר מקלט, כי רציחה בשוגג היא טומאת הנפש, וכמפורש בשבועות דף ח, א, והישיבה בעיר מקלט הוי כעין טהרת המים - רחיצת הנפש. וטבילה כזאת מועיל לנפש המת, שאם מת עד שלא גלה - מגלין עצמותיו (מכות יא, ב). וטהרה לגמרי הוי כמו טהרה לתרומה, שצריך הערב שמש. כן הכא צריך הערב שמש, וזה מות הכהן הגדול, שזה הערב שמש האמיתי.
בבלי שבועות ז, ב
ת״ר: וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל וגו'. יש לי בענין זה להביא שלש טומאות: טומאת ע״ז, וטומאת גילוי עריות, וטומאת שפיכות דמים, בע״ז הוא אומר: למען טמא את מקדשי, בגילוי עריות הוא אומר: ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ולא תטמאו בהם, בשפיכות דמים הוא אומר: ולא תטמא את הארץ, יכול על ג' טומאות הללו יהא שעיר מכפר? ת״ל: מטומאות בני ישראל, ולא כל טומאות,
מהלך ומילואים
חשב לאכול לאפה בליל הסדר והתברר שזו מצה שמורה רכה – מצוה? עבירה?
וה' יסלח לה – רשי: נתכוונה לעבירה ועלה בידה היתר. ק״ו שנתכוונה לעבירה וזו אכן עבירה.
מה לגבי נתכוונה לעבירה ויצא לה מצוה?
משיבת נפש במדבר ל, ו (פרשת מטות)
(ו) וה' יסלח לה. ולפי דעתי הפשט כך שזאת האשה נתכוונה לאכול בשר חזיר או חלב ועלתה בידה שומן וצריכה כפרה, כ״ש המכוון לאכול שומן ועלתה בידה חלב וכגון שקיים לה ואח״כ הפר האב והוא אינו מופר וסברה שהיא מופר.
וזה ק״ו דאזלינן אחר מעשה ולא אחר המחשבה (בעלה) דמעשה עיקר.
וכשם שקבלתי שכר על הדרשה כן אקבל שכר על הפרישה כי כן הוא בגמרא מס' נזיר ופ' עשרה יוחסין (א״כ במכוון כ״ש) לאכול בשר (ו)חזיר ועלה בידו בשר בהמה צריך כפרה, כ״ש מי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלתה בידו בשר חזיר שצריך כפרה ע״ש.
מזרחי (רא״ם) במדבר ל, ו (פרשת מטות)
ומה שאמר "ואם המופרים צריכין סליחה קל וחומר לשאינן מופרין", כך הוא שנוי בבריתא דספרי. ונראה לי, שכך פירושו: משום דמפשטיה דקרא משמע דוקא בשנדרה ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה ועוברת על נדרה צריכה סליחה, אבל אם לא הפר לה בעלה ועוברת על נדרה, אינה צריכה סליחה, כדמשמע מ״אישה הפרם וה' יסלח לה" (פסוק יג), לפיכך הוצרכו רז״ל לומר: "והרי דברים קל וחומר אם המופרין צריכין סליחה, קל וחומר לשאינן מופרין" ופירש "אישה הפרם וה' יסלח לה", אף על פי שאשה הפרם ה' יסלח לה קל וחומר בשלא הפר אותם.
בית הבחירה למאירי קידושין פא, ב
לעולם יזהר אדם שלא להשקיע שום הרהור עבירה בלבו שההרהור מביא לידי מעשה וכל שהרהר בעבירה והשביע את יצרו מצד הרהורו אף על פי שלא עשה עבירה הואיל ובמחשבת עבירה היה עון הוא וצריך כפרה מעשה היה באחד מגדוליהם שנזקק לאשתו והוא סבור עליה שהיא אחרת ואף כשנודע לו שאשתו היתה הזקיק עצמו לתשובה הואיל ובמחשבת עבירה היה והוא שאמרו אישה הפרם וי״י יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה שהפר לה בעלה ושותה יין ומטמאה למתים ואעפ״כ צריכה סליחה הה״ד וי״י יסלח לה
וכשהיה ר' עקיבא מגיע לפסוק הזה היה בוכה ומה מי שמתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה צריך כפרה מי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה או כלך לדרך זו ולא ידע ואשם ונשא עונו במה הכתוב מדבר במי שמתכון לאכול בשר שומן ועלה בידו חלב ומה מי שמתכוין לאכול שומן ואכל חלב אמרה תורה ולא ידע ואשם מי שנתכוון לאכול חלב ועלה בידו חלב על אחת כמה וכמה:
קובץ שיטות קמאי קידושין פא, ב – מהרי בן חביב
איסי בן יהודה אומר והוא לא ידע ואשם ונשא עונו על דבר זה ידוו הדווים. ק״ל דמאי פליג רבי עקיבא ואיסי בן יהודה, כי לכאורה נראה שלא הוסיף דבר על מה שאמר רבי עקיבא.
וי״ל דר״ע אמר בתחילה ומה מי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה אמרה תורה צריך כפרה וסליחה. ואח״כ אמר כיוצא בדבר אתה אומר והוא לא ידע ונשא עונו,
אתא איסי בן יהודה ואמר לא תדמה זה לזה, דהתם כיון שנתכוון לאיסור פשיטא דצריך כפרה. אבל על דבר זה ידוו הדווים שלא נתכוון לשום איסור ולא ידע שום דבר ועכ״ז צריך כפרה, דבר כזה ראוי לכל אדם לשים על לבו ולדוות עליו ולא יחטא.
דף על הדף קידושין פא, ב
בגמ': אשה הפרם וד' יסלח לה וכו' אשה שנדרה בנזיר ושמע בעל והפר לה והיא לא ידעה כו' צריכה כפרה כו'.
מבואר כאן יסוד, שמי שעבר על מעשה איסור, אף שלבסוף התברר שלא היתה איסור, מ״מ כיון דבמחשבתו היתה לעבור איסור בעי כפרה.
והנה בשו״ת צמח צדק (סי' ס״ט) הביא קושיא מחתנו בעל עבודת הגרשוני בהא שדנו בביצת ספק טריפה אי הוי דשיל״מ, דאפשר להמתין לראות אם התרנגולת תחי' י״ב חודש, והקשה דממה נפשך אם תחי' י״ב חודש מעולם לא היתה הביצה אסורה, ואם תמות והרי הביצה היתה אסורה, א״כ תתבטל ממא נפשך, ולא דמי לביצה שנולדה ביום טוב, שעכשיו ביום טוב הביצה אסורה, ולאחר יום טוב הביצה מוצרת, ולכן עד שתאכלנו (ע״י ביטול) כשאיסור תאכלנו בהיתר, אבל הכא אין זה היתר רק בירור למפרע, וא״כ ממ״נ תבטל.
ותירץ הצמח צדק על פי המבואר כאן דאם חשב לעשות איסור, אף שלמפרע התברר שלא הי' איסור צריך כפרה, ואף אם חשב לעשות ספק איסור, והתברר אח״כ שלא הי' כאן איסור בעי כפרה, והשתא ניחא אמאי י״ל דהוי דשיל״מ, דעד שתאכלנו באיסור, דהיינו מה שבמחשבתו אינו יודע עכשיו אם זה איסור או לא, תאכלנו בהיתר לאחר יב״ח דאז יתברר לך שזהו היתר גמור.
בגמ': נתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה צריך כפרה.
באור החיים הקדוש (בראשית נ' כ') כתב על הפסוק במענה יוסף להשבטים אחרי פטירת יעקב אע״ה: ואתם חשבתם עלי רעה ואלקים חשבה לטובה. דברי זה דומה למי שרצה להשקות לחבירו כוס רעל, והשקהו כוס יין, דפטור אף מדיני שמים.
ותמהו המפורשים דהא נתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה צריך כפרה. ותירץ בשו״ת בית יצחק (יו״ד סי' ח') דדוקא עלה בידו בשר טלה צריך כפרה, אבל אם נתכוין לאכול דבר חזיר ועלה בידו דבר מצוה, אינו צריך כפרה, וכאן שחשבו השבטים לרעה, ויצא מזה טובה א״צ כפרה.
בכלי חמדה (פ' ויחי) תירץ דכי אמרינן דנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה צריך כפרה, היינו דוקא באיסורים שבין אדם למקום, אבל במה שבין אדם לחבירו, לא תליא בכוונה, אלא הקובע היא התוצאה, ואם התוצא' הרעה לא יצא לפועל לא בעי כפרה.
(ולהלן נביא דברי הבית יצחק באריכות)
בחפץ חיים (לשון הרע כלל ד' סק״ד) כתב שהשואל לחבירו במהות בן אדם שלישי, כי זה נוגע לו לגבי שידוכים, צריך לומר לו שהסיבה שמברר הוא בגלל שידוך, שאם יגיב לו חבירו בלי לדעת שזה לתועלת, אף על גב דסוף כל סוף היה זה נצרך לידיעתו, מ״מ לא גרע מנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה שצריך כפרה, וממילא מי שדורש ושואל גם כן אסור לו להכשיל את חבירו בדבר איסור זה דבעי כפרה, וכמו שכתבו התוס' לעיל ל״ב ע״א (ד״ה דמחיל) גבי רב הנא וברי'.
בגמ': אישה הפרם וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה שהפר לה בעלה והיתה שותה יין ומטמאה למתים.
רש״י בפירושו על התורה הביא דרשא זו על הפסוק 'וה' יסלח לה' שנאמר על נערה שנדרה, ולא על אשה, 'ואם הניא אביה אותו וגו' וה' יסלח לה' (במדבר ל, ו), ותמהו הרא״ם ועוד אחרונים, הרי פסוק זה עוסק באב ובתו, וכיצד דרש רש״י מפסוק זה לענין אשה ובעלה, ולמה לא דרש ממה שנאמר 'וה' יסלח לה' בפרשת בעל ואשה.
ותירץ המהרי״ל דיסקין, דשונים הפרות הבעל והאב ביסודם, שהאב מפר משום שרוצה בטובת בתו, וכגון אם נדרה לא לשתות יין חפץ הוא שתשתה יין כדי לחזק גופה, מה שאין כן בבעל, שכפי המבואר בגמרא שאינו רוצה באשה נדרנית, מחשש שלא תקיים את נדרה ויענש על זה. והנה פסק הרמב״ם (נדרים יב, א) שהאב יכול להפר לבתו את כל הנדרים שנדרה, אבל הבעל יכול להפר רק נדרים שיש בהן עינוי נפש.
מעתה יובן, שמה שנאמר בפרשת בעל ואשה ובעלה 'וה' יסלח לה' אין הכרח לדרשו לענין שזקוקה לכפרה על הזמן שלא ידעה שנדרה הופר ועברה עליו, שכיון שהנדרים האלו הם נדרים שיש בהם עינוי נפש ניתן לומר שזקוקה לכפרה על כך שציערה עצמה, כפי שמצינו שהנזיר זקוק לכפרה על שציער עצמו מן היין, אבל בפרשת אב ובתו אי אפשר לומר שזקוקה לכפרה כיון שציערה עצמה, שהרי מפר לה גם נדרים שאין בהם עינויי נפש, אלא בהכרח שבא הכתוב לומר שזקוקה לכפרה על הזמן שעברה על הנדר בשעה שהיה מופר כבר.
בביאורי מהרא״י (לבעל התרומת הדשן, מטות) תירץ, שאי אפשר לומר שהפסוק 'וה' יסלח לה' נאמר על נערה, כיון שבית דין של מעלה אין מענישין פחות מבן כ', אלא על כרחך שבא לענין אשה ובעלה, ומכאן היה הכרחו של רש״י.
בגמ': רבי עקיבא כי הוה מטי להאי פסוקא הוה בכי אמר ומה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה אמרה תורה צריכה כפרה וסליחה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה.
וצריך ביאור, למה דוקא רבי עקיבא היה בוכה. וביאר בנזר הקודש (הובא בבית שמואל אחרון, פנחס), דהנה איתא בזוהר, שעשרה הרוגי מלכות היו גלגול של עשרת השבטים שמכרו את יוסף, ורבי עקיבא היה גלגולו של שמעון. ויוסף אמר להם (בראשית נ, כ) 'ואתם חשבתם עלי רעה אלוקים חשבה לטובה', ונמצא שחטאם היה דומה למי שנתכוין לאכול בשר חזיר, ועלה בידו בשר טלה. ומכיון ששמעון היה ראש המדברים, לפיכך רבי עקיבא דאג מאד ובכה כשהגיע לפסוק זה, כיון שהבין, שצריך לסבול הרבה יסורים עבור חטא מכירת יוסף.
בילקוט יהושע הביא בשם המקובל רבי שמשון מאוסטורפלי, שרבי עקיבא מכוון נגד השכינה שהצטרפה עמהם למכירה, (שהרי היו רק תשעה, וצירפו את השכינה כדי שיהיו עשרה). והנה רבי עקיבא בראותו שייענש על עוון מכירת יוסף, הבין מכך שהולכים אחר המעשה, כי אם הולכים אחר המחשבה, אין לו להיענש שהרי 'אלוקים חשבה לטובה'.
ואולם בראותו שהאשה הזו שרק במחשבתה חטאה, אבל לא בפועל מכל מקום נחשב לה לחטא, מעתה הוקשה לרבי עקיבא ממה נפשך, דבהכרח נענשת משום שהולכים אחר המחשבה, אך אם כן למה גם לי מגיע עונש, הלוא המחשבה היתה טובה, ולכן כשהגיע לפסוק זה בכה.
באורח ישרים (נזיר כג, א) ביאר על פי המובא במסכת שמחות ((ד, לד) 'אמר רבי עקיבא, זו היתה תחילת זכותי לפני חכמים, השכמתי ומצאתי הרוג אחד, והייתי מטפל בו בג' תחומי שבת עד שהבאתיו למקום קבורה וקברתיו, וכשבאתי והרצתי דברי לפני חכמים אמרו לי, על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע, מעלין עליך כאילו שפכת דמים'. ולכן בהגיעו לפסוק זה נוכח שגם אם מחשבתו היתה לטובה בכל זאת צריך להענש.
בגמ': ומה מי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה אמרה תורה צריכה כפרה וסליחה וכו'.
הנה בשו״ת בית יצחק (יו״ד ח״א סי' ח') דן לגבי מי שהתייחד עם אשה האסורה לו, ויש ב' עדים על היחוד, אך הוא לא ידע שהב' עדים היו תחת המיטה, ולפי מחשבתו הי' כאן איסור יחוד גמור, ודן מה דינו של אותו אדם.
ובס״ק ז' שם כותב: בנ״ד פסול לעדות מדרבנן מצד היחוד שהעידו ב' עדים. אולם יש לומר כיון דבאמת לא הי' יחוד שהרי היו ב' עדים עמו בבית תחת המטה ולא הי' יחוד, רק כיון שהוא הי' סבר שהוא יחוד הוה כנתכוין לאכול בשר חזיר ועלתה בידו בשר טלה. והנה גם בזה י״ל דפסול לעדות כיון שנתכוין לדבר איסור, וזה אינו דומה למה שכתבנו לעיל דעל מחשבה לא מיפסל לעדות, דכאן כבר עשה איסור היחוד לדעתו שהי' סבור שאין איש עמו.
והנה בגוף דבר זה מבואר בגמ' קדושין דנתכוין לדבר איסור ועלה בידו דבר היתר חייב מכות מרדות. ונסתפק הרב פמ״ג (בפתיחה כוללת לאו״ח חלק א' אות כ״ו) אי פסול מדרבנן בנתכוין לדבר איסור ועלה בידו בשר כשר.
והנה בתשובה אחת הבאתי דברי הגאון מהרש״ק זצלה״ה בנדרי זריזין ח״ב קונטרס כינויי נדרים סי' ר״ו שכ' דהיכא דעבר על שבועה ונשאל אף דנעקר למפרע פסול לעדות וה״ה דשוחט פסול. וחילי' מהך דאשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה ועברה דצריכה כפרה וה״ה מה״ט פסול לעדות ושם כתבתי דלא כדבריו.
ומ״מ י״ל דלדברי המאירי הובא בשיטה לב״ק ר״פ הכונס דהיכא דחייב לציי״ש פסול לעדות ה״ה בנתכוין לדבר איסור פסול לעדות וכעת ההכרח לבאר, בהיות שמצאתי בספר ישועות ישראל להגאון מקוטנא סי' ל״ד סוף אות ז' דמייתי לחקרי לב שנסתפק ג״כ בועבר על שבועה ושאל אם פסול לעדות ואין ספר חקרי לב לפני ע״כ נחוץ לבאר. הנה עד כאן לא נסתפק הפמ״ג אלא בנתכוין לדבר איסור ועלה בידו היתר משום שסופגין מכות מרדות אבל בעבר על שבועה ושאל. נ״ל דאין מלקין מכות מרדות.
ולהלן (ס״ק ח') כותב עוד:
והנה בעיקר הדין המבואר במס' קדושין בנתכוין לדבר איסור, ועלה בידו דבר היתר חייב מכות מרדות, אמנם במנחות דף ס״ד אי' פלוגתא בזה רבה ורבא בנתכוין להעלות דגים והעלה דגים ותינוק. ולגירסא דידן ס״ל לרבה פטור ז״ל בתר מעשיו ורבא ס״ל חייב זיל בתר מחשבתו, וגירסת הראב״ד פ״ה משבת דרבא ס״ל פטור ורבה ס״ל חייב. ומשמע דלמ״ד פטור אין כאן שום חיוב ואף מכות מרדות כשעשה במזיד פטור.
נ״ל הטעם דשם בנתכוין לדבר עבירה ועשה מצוה פטור לגמרי, משא״כ בנתכוין לדבר עבירה ועשה דבר הרשות חייב מכות מרדות, ועיין בר״ן סוף פ' האורג שחילק ג״כ בין דבר מצוה לדבר הרשות. ובהכי מיושב מה דקשה לי קו' גדולה לגירסת הראב״ד דרבא ס״ל פטור זיל בתר מעשיו והרי רבא גופי' ס״ל בפסחי' (כ״ה ע״ב) בלא אפשר וקמכוין דאף לר״י אסור דמתכוין כשאין מתכוין לקולא ל״א ולר״ש בין לאביי בין לרבא אסור. הרי דשם המעשה דלא אפשר והכוונה עשוי' לי' איסורא. והרי רבא ס״ל זיל בתר מעשיו. ובכאן המעשה הוא מותרת להנ״ל ניחא דדוקא בעביד מצוה ס״ל לרבא זיל בתר מעשיו משא״כ לדבר הרשות.
ובהכי אולי יש ליישב מה שהקשה לי חכם אחד באור החיים (סוף פרשת ויחי) במקרא דאתם חשבתם עלי רעה שכ' הרי זה דומה למתכוין להשקות חבירו כוס מות והשקהו כוס יין שאינו מתחייב כלום והרי הם פטורים וזכאים הם גם בדיני שמים. והדברים תמוהין דהרי בנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה צריך כפרה וילפינן מקרא דאשה הפרה וד' יסלח לה. ואיך כ' שהם פטורין וזכאים גם בדיני שמים. ולפמ״ש נכונים דברי הלבוש (יו״ד סי' קנ״ז) שכ' מי שהעלה לבו טינא תוכל אשתו לבא אליו להטעותו באופן שיהא סבור שבא על הערוה ושרי, וזה תמוה דהרי צריך כפרה שנתכוין לבשר חזיר והיא עוברת אלפני עור ומכשילתו. להנ״ל ניחא דכיון שהוא עושה מצוה א״צ כפרה.
[והנה בדברי האור החיים י״ל עוד לפמ״ש בספר דעת קדושים להגאון בעה״מ ושב הכהן דרוש א' דאף דבעבירות שבין אדם לחבירו אין יו״כ מכפר, מ״מ אם לא חטא רק במחשבה מיקרי זאת בין אדם למקום ויו״כ מכפר ע״ש. א״כ הן הן הדברים כיון דל״ה רק מחשבה לרעה כבר כיפר יו״כ].
אמנם קשה להיפך, לאביי דס״ל לר״י לא אפשר וקא מכוין מותר דמתכוין כשאינו מתכוין לקולא והרי ר' יהודא ס״ל בנזיר כ״ג דסופגת ארבעים בשביל המחשבה לדבר עבירה. ואיך מתיר בלא אפשר וקמכוין. ושמא יש לחלק דבשלמא באשה שנדרה בנזיר לפי מה שלא ידעה שהפר לה בעלה כונה לדבר איסור שחייבת עלי', משא״כ בלא אפשר וקמכוין כיון שלא אפשר הרי יודע שהמעשה מותרת מה איכפת לן בכוונה והרי הוא יודע שהמעשה מותרת.
ודע דסוגיא דמנחות תמוה בעיני ולא אוכל להבין כונת הגמ' שם, דאהא דמיבעי לן בנמצאת הראשונה כחושה בבני מעיי' אמרינן לאו היינו פלוגתא דרבה ורבא בפרס מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק. והרי התוס' הקשו אמאן דמחייב ונימא הואיל דפטור אתינוק פטור אדגים. ותירצו דצידה לא חזי' בשבת. וכוונתם דעכ״פ בצידת דגים עביד איסורא והוא מתכוין לזה. וא״כ מה מדמה בגמ' נמצאת הראשונה כחושה בבני מעיי' כיון דאף לכתחלה אומרים לו צא ושחוט, לא עביד איסור כלל, ואינו דומה לנתכוין לדגים והעלה דגים ותינוק. ולמ״ש הר״ן סוף פ' האורג דבניצד דגים ותינוק לא עביד איסור כלל, דמיון הגמ' עולה יפה, אך תוס' לא ס״ל כר״ן דא״כ לא תירצו מידי וצ״ע.
והנה לגירסא דידן יש ליישב קושית התוס' ד״ה להעלות דגים דמה״ט רבה אמר פטור דאית לי' הואיל כשיטתי' בפסחים מ״ז ורבא יסבור דל״א הואיל. דזיל בתר מחשבה. ועכ״פ אף למאן דאית לי' הואיל ביום טוב דלא אזיל בתר מחשבה דוקא נגד איסור דאורייתא אבל מדרבנן מיהו אסור כמ״ש המג״א סי' תקכ״ז והיינו טעמא דמחשבתו לאיסור. ולדעתי באופה ביום טוב לחול יהי' מכות מרדות כהך דנזיר כ״ג ודוק ואכ״מ לברר הענינים הסותרים בענין זה.
והוא מסיים להלכה: ועכ״פ לדינא כיון דנתייחד לשם זנות, וכוונתו הי' לשם זנות, אף שנתברר שהי' ב' עדים אתו, מ״מ פסול לעדות מדרבנן.
בגמ': וה' יסלח לה, במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר וכו'.
הגאון מוה״ר יוסף הויכגעלערנטער אבד״ק זאמושטש זצ״ל כותב בספרו משנת חכמים על הרמב״ם סי' ה' (בצפנת פענח אות ט'), בזה״ל: שמעתי מחסיד אחד, שאם נגנב לו דבר, הי' מפרסם שהוא מוחל להגנב בלב שלם, באמרו דזו היא מה שאמרו (קידושין פ״א ע״ב) וד' יסלח לה, במאי הכתוב מדבר, באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפיר לה והיא לא ידעה שהפר לה בעלה והיתה שותה יין ומטמאה למתים. הרי שצריכה סליחה אף שכשעשתה בהיתר עשתה, רק שסבורה שעשתה איסור, הכא נמי דכוותי', דאף שמחל להגנב בלב שלם, אכתי הוי חושש מחטאת, כיון שלא נודע להגנב, הרי הוא נהנה מהגניבה באיסור, לכן צוה לפרסם, שלא יענש הגנב בשום אופן.
ולכאורה נראה מדברי הש״ס דלא עבדינן תקנה לרמאין, אלא אמרינן הלעיטהו לרשע וכו', ואין כאן מדת חסידות להצילו מעבירה שבידו, אם בא באיסורא לידי' וכו', ועיין בפ״ג דדמאי, אמר ר' יוסי אין אנו אחראין לרמאין וכו', עכ״ל.
נתכון למצוה – ונתברר שעשה עבירה
נתכוון להיתר – ונתברר שעשה עבירה
(הוא כ״ש בהו״א לפי משיבת נפש: קיים ואז הפיר: חשבה שחוטה המותרת ואכלה חזיר האסור. למסקנתו מנזיר: מחשבה עיקר)
נתכוון להיתר ועשה היתר
נתכוון למצוה ועשה מצוה
נתכוון למצוה ועשה היתר
נתכוון להיתר ועשה מצוה
נתכוון לאיסור – ונתברר שעשה היתר
פרשתנו: נתכוונה לאכול חזיר ואכלה שחוטה
נתכוון לאיסור - ונתברר שעשה מצוה
יפה תואר: המצוה פועלת טוב מצד עצמה כטבע המזון, אולם עונשו גדול לעולם הבא. מחשבה עיקר.
נתכוון לאיסור ועשה איסור
רא״ם: הוא הק״ו של חז״ל (לא הפר לה, והתכוונה לעבור על נידרה, ואכן עברה)
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
