ואב אנינות באב בתשעה לות │ טבדי בנימין הרב
באב תשעה ערב של מפסקת בסעודה הקרקע על ישיבה דין א– חלק
ה הדין– מקור תענית במסכת סוגיה
בין בימי המקדש בית חורבן על אבלות דיני קבעו חכמינו בראש מתחילים אלו מדינים חלק הדין, מעיקר המצרים.
ומתגברים והולכים אב, חודש עד, מדרגה אחר מדרגה
עצמו באב תשעה ביום האבלות לשיא. שמגיעים
מלבד זה, ביום ה בעצם חיוב חמשת כל ובכללה התענית,
– הכיפורים ביום נוהגים שאנו העינויים יש גם בנוסף נם
רבים דינים את הקובעים כך אבל כיום זה יום של. אופיו
אסור תורה, בלימוד אסור באב תשעה יום לדוגמה על לשבת בו ונהגו מלאכה, בעשיית אסור שלום, בשאילת מנהגי ועוד בשחרית, תפילין מהנחת להימנע הארץ,
נוספים. אבלות
מדריגת צום כניסת לפני שנוהגת ביותר, החמורה אבלות ה נוג באב, תשעה ל עת אופייה המפסקת– הסעודה של הצום כניסת לפני אוכלים שאותה האחרונה. הסעודה וישתו שיאכלו לצמים, הכרחית הכנה רק אינה זו, סעודה את לסבול יוכל שהגוף כדי הצום, לתחילת סמוך צרכם כל
מיוחדים אבלות, מנהגי מספר נוהגים זו בסעודה. התענית את הקובעים האבלות מן ממשי לק כח הסעודה של אופייה עצמו באב תשעה. של
תבשילין שני אכילת אוסרת ב) כו, (תענית המשנה כך,
בשו״ע יין ושתיית בשר אכילת וכן המפסקת, . בסעודה ההלכות כל את לפרט תקנב) (סי' שלם סימן ייחד הקרקע על ישיבה כמו זו. לסעודה שנקבעו, והמנהגים
אכיל זימו מקביעת להימנע קשה, ביצה ת ו ן. עוד
ר של מנהגו 'ת א מביאה א) (ל, תענית במסכת הגמרא
המפסקת: הסעודה בשעת אילעי ברבי יהודה
רבי של מנהגו היה כך רב: אמר יהודה רב אמר לו מביאין באב תשעה ערב אילעאי: ברבי יהודה ואוכל לכיריים תנור בין ויושב במלח, חרבה פת
תו שמ כמי ודומה מים, של קיתון עליה ושותה
לפניו. מוטל
המיוחדת הנהגתו ביטוי לידי באה עילאי בן יהודה ר' ל ש
פרטים: בכמה
לא אפילו שהיא, כל תוספת ללא בלבד, פת אכילת א.
ה זו פת וגם אחד. תבשיל חרבה י. יתה
בזוי במקום הקרקע, על לבדו ישב עילאי ברבי יהודה ר' ב.
ב רש״י (לשון – סוגיה שבבית מנוול.)מקום
יהודה רבי שהנהיג האווירה. ג הי זו בסעודה מאוד תה י
נקבר לא ועוד לפניו מוטל שמתו כמי. קשה,
עילאי בן יהודה מר' למדו שהראשונים אבלות מנהגי
רבי של המיוחדת הנהגתו באזכור ראו הראשונים רבותינו הבאים הדורות עבור גם הוראה בתלמוד עילאי בר. יהודה
שאם היתה שלהם היסוד הנחת לקבע התלמוד חכמי ראו אלא יצאה בלבד עצמה על ללמד לא ייחודית, הנהגה
יצאה כולו הכלל על. ללמד
ה״ט פ״ה, תעניות (הל' הרמב״ם כתב:)כך
יתר לסבול יכולין שאינן העם כל מדת היא זו מדתן היתה כך הראשונים חסידים אבל, מדאי, פת לבדו לאדם לו מביאין היו באב תשעה ערב
וכירים תנור בין ויושב במים ושורה מלח ב חרבה בדאגה מים של קיתון עליה ושותה ואוכלה
, לפניו מוטל שמתו כמי ובכיה ובשממון ראוי וכזה אכלנו לא ומימינו מזה, קרוב או לעשות לחכמים עדשים של תבשיל אפילו תבשיל באב תשעה ערב
בשבת. היה כן אם אלא
עילאי בר יהודה רבי של שמעשהו למד הרמב״ם הוזכר
. הדורות במשך ישראל לחכמי הכוונה לתת כדי בגמרא אדם כל המחייבת הבסיסית, הלכה ל שבנוסף היינו
לנה מישראל – המפסקת בסעודה אבלות דיני כמה וג הרי
צריכים חכמים שה כר לנהוג בי עילאי" בן יהודה קרוב או
לזה" אי עדות מוסיף אף. הרמב״ם שית, מחמיר שהיה
מ ונמנע אכ תלי שמעיקר אע״פ המפסקת, בסעודה תבשיל
לציין יש אחד תבשיל לאכול לכתחילה מותר. הדין
לא שברמב״ם כתוב יותר להחמיר חייבים שהחכמים
לנהוג1. להם "ראוי" שכך אלא העם משאר
1 שהגמרא ממה בחובה מדובר שלא דקדק שהרמב״ם ונראה פירטה ולא עילאי, בר יהודה רבי של הנהגתו על רק סיפרה מביאה היתה הגמרא שאם והיינו אחרים. חכמים של הנהגתם
אחד כל חכמים, הנהגות של רשימה שלו המיוחדת החומרא פי ל
– ר משא יותר הדין מן להחמיר צריכים שחכמים לומר מקום היה בר יהודה רבי של הייחודית הנהגתו והובאה הואיל אך העם. לא אך והכוונה בהמלצה שמדובר הרמב״ם הבין בלבד, עילאי
. בהוראה
הנהגה כתובה ו) ד, (תענית ירושלמי שבתלמוד לציין יש זאת עם פיסתיה צבע הוה צורכיה כל אכל דהוה מן "רב רב: של מיוחדת
סעודת עיקר היא זו ואמר בקיטמא שנאמר מה לקיים באב ט' יוסף הבית והביא באפר". הכפישני שני בחצץ ויגרס טז) ג (איכה הובאו הירושלמי שדברי הנ״ל, הירושלמי את תקנב) (או״ח יהודה רבי גורסין רב במקום הגמ״י גירסת שלפי אלא בראשונים,
הרמב״ם- לעומת ב התוספות סוגיה ואע״ג )(ד״ה למדו
ממעשה זה מקומו את לשנות לכל: אדם חובה שיש
מקומו לשנות וצריך כמו בו, לאכול רגיל שהוא שישב אילעאי, בר' יהודה רבי של מנהגו שהיה מקום לכיריים, תנור בין באב תשעה ערב ואכל
מנוול. שהיה
דברים בשני הרמב״ם על חולקים שהתוספות לב לשים. יש בר יהודה רבי של ממעשהו לומדים שהתוספות האחד
ועוד חכמים. לתלמידי רק ולא אדם, לכל, נהגה ה עילאי טובה כהנהגה רק ולא מחייבת להלכה זאת קובעים שהם
. בלבד
הלא היא: כאן שהשאלה כמובן ר של 'מנהגו בן יהודה
ה עילאי פרטית, ייחודית, הנהגה יתה אותה נהג הוא שרק
מכאן ללמוד אפשר שאי ברור ממילא כולם. ולא הלכה
כיצד ברור לא כן אם. אדם כל לגבי ומחייבת קבועה למסקנתם הגיעו? התוספות
בספר יהודה2 ''מטה לקושי התייחס ו ס״ק תקנ״ב, )(סי' ה
זו:
כתבו והתוספות מקומו לשנות דצריך רגיל שהוא
ר' של מנהגו כמו בו, לאכול אלעאי בר יהודה
ע״כ מנוול מקום לכירים, תנור בן. שישב
דכיון ר״ל, לן בעי אנן כ״כ מחמיר יהודה, דר'
משנה אם זה, ולפי. הדין מן מיהא מקום שינוי דבהכי קרקע, גבי על לישב צריך אין מקומו,
ושפלה. ענייה סעודה שהוא מינכר
מדברי ו אמנם עילאי בר יהודה רבי של שהנהגתו עולה את ממנה ללמוד ניתן אך שהיא, כפי לרבים הנהגה אינה
העקרו לפיו ן בשעת אדם כל סעודה ה פסקת– המ צריך
הרגילה הסעודה מצורת. לשנות היה עילאי בר יהודה רבי וניוול בזיון לנהוג החובה את קיים הוא שבו באופן, ייחודי
הסעודה– מכבוד להוריד החובה עצם אך קבוע הוא
אדם כל. ומחייב חיוב שיש התוספות קביעת ברורה ממילא
עקרונית, מבחינה ו אכ. ן מקומו את לשנות המנהג גם
את ליישם דרך הוא המפסקת בסעודה הקרקע על לשבת
חכמים שני של בהנהגה מדובר אם גם מקום ומכל עילאי. בר
ובירושלמי– בבבלי פרד בנ שהובאו שונים שיש להסיק אפשר אי
הנהגה היותר לכל אלא בזה, להחמיר החכמים על. חובה
תקנה שיש לטעון שדוחק היא, הרמב״ם שדעת לומר אפשר ועוד כאן וכגון רצונו, כפי לקיימה יכול אחד שכל חכמים של מחייבת העם משאר יותר מחמיר הוא כיצד לעצמו קובע חכם. שכל
להחמיר לחייב קושי ויש מוגדרות להיות צריכות ים חכמ תקנות נראה לכן להחמיר. בדיוק במה הכוונה ללא מאחרים "יותר"
חיוב אין גם ממילא מיוחדות הגדרות אין שאם הרמב״ם, הסיק ש ה״ראוי בגדר הטובה ההנהגה תיאור רק."אלא
2 ה׳תמח– עייאש, יהודה רבי. ה׳תקכא
חיוב ה ושפלה ל,""ענייה הסעודה את להפוך חובה ואין
מקומו את לשנות. דווקא
כאן א להביא המקום ת (הלכות מיימוניות הגהות דברי בר יהודה רבי של הנהגתו על שכתב צ) אות פ״ה, תעניות
ע לישב נהגו: עילאי״מכאן "." המפסקת בסעודה קרקע ג
מי הגהות דברי את דרכים בשתי להבין אפשר. מוניות י אפשר שאי והיינו הרמב״ם, כשיטת היא הראשונה הדרך מחייבת הלכה עילאי בר יהודה רבי של מהמעשה. ללמוד ב״מנהג שמדובר להורות "נהגו", בלשון כתב הוא "לכן
רבי ל ש הנהגתו בהשראת נוצר זה מנהג אכן בהלכה. ולא
הוא ולמעשה עילאי, בר יהודה הציבור. לכלל התרחב
כמו סובר מיימוניות הגהות שאף לטעון אפשר מאידך הישיבה מצורת משהו לשנות חובה שיש התוספות, השינוי עצם אך מחייב, מסוים שינוי אין אמנם בסעודה.
"נהגו– לשון מיימוניות ההגהות נוקט לכן חובה. "הוא
כך על להצביע כדי לשנות– האפשרויות שמכלל נהגו
הקרקע. על בישיבה לשנות
המנעל חליצת על והמחלוקת הדשן תרומת שיטת
בסעודה הקרקע על לשבת ישראל בקהילות נהגו למעשה
. מפסקת בספרו איסרלן ישראל ר' קנא (סי' הדשן )תרומת
גם צריך האם השאלה אגב המנהג, של מהותו את חקר בסעודה: מפסקת מנעליו לחלוץ
או מנעליו לחלוץ צריך המפסקת בסעודה שאלה:
דא״צ יראה תשובה: . לאו? מן דאחד גב על ואף
בעצמו, הוא נהג וכן דצריך, כתב הגדולים ונתן אשכחן לא קרקע ישיבת דבעי דכיון לדבר, טעם גדולים שאר מ״מ סנדל. חליצת בלא קרקע ישיבת
הכי נהגו. לא
המחייב אחד" גדול של דעתו את מביא הדשן תרומת "
גדול אותו של בדבריו מפסקת בסעודה נעליים. חליצת יש
עתה: עד שראינו מה כל לעומת משמעותיים חידושים שני
. א הדין, מעיקר מחייב, הוא בסעודה הקרקע על ישיבה
הראשונים בשאר מצאנו שלא מה. המפסקת,
המפסקת בסעודה המנעלים את לחלוץ גם מחייב הוא, ב.
על הישיבה חובת בין מלאה הלכתית לות ת שיש משום המנעל חליצת לבין. הקרקע
גדול של כדעתו שלא הכריע הדשן תרומת בעל למעשה
, זה של זו חומרה נהגו לא בזמנו הגדולים ששאר ציין ואף
המנעלים חליצת
פי על בהכרעה הסתפק לא הדשן תרומת שבעל אלא
ניסה הוא התשובה בהמשך הדור, חכמי רוב של המנהג
ה דרך לדבר טעם גם לתת חק: ה רי מנהגי של הגדר מהו
המפסקת! ? בסעודה חכמים קבעו שאותם האבלות,
תוך מ יוצא הוא הנחה נקודת האבלות– שדיני, ממש,
חלים ב רק לכן לכן. קודם ולא עצמו באב תשעה למצא יש
מפסקת– סעודה של המיוחדות להלכות לישיבת ובפרט
הקרקע- שאינו אחר טעם אבלות בגדרי, נוגע ולמעשה
אפשרויות. שתי מציע הוא
הראשונה: האפשרות
דבריהם3 ונראין דהא נראה, הענין דלפי משום,
מטעם לא קרקע ישיבת זו סעודה, דבעי, אבלות
סעודה דבעי אלא באב תשעה עייל לא אכתי, דהא
. ושפלה ענייה
אסרינן הכי, ומשום ולכך ויין, ובשר תבשילין שני שאין נמי נימא דבהא קרקע. ישיבת נמי בעי
הסעודה- לחשיבת דוכתין בכמה כדאמר חשובה,
ואוכל. מיסב
חכמים זו, אפשרות לפי הקפידו המפסקת שהסעודה כך על סעודה תהיה היא אדרבה אלא חגיגי, אופי תישא לא
ושפלה ""ענייה תשעה יום ל הכנה המהווה לסעודה כראוי,
תקנו. לפיכך והנמהר המר באב אדם יאכל שלא חכמים
יי. ן ושתיית בשר מאכילת ויימנע זו, בסעודה תבשילין שני
מכאן– הדשן– תרומת טוען הקביעה את גם להבין ניתן בעלת סעודה שבכל והיינו הקרקע. על לשבת שיש בסעודה ממילא הסבה. דרך היא הישיבה חשיבות
באב תשעה קודם המפסקת שהסעודה לתקן חכמים ראו הקרקע על בישיבה תתקיים המפסקת להדגיש ובכך, עד
להיפך אלא חשיבות, לשם אינה זו סעודה. כמה
הקרקע על ישיבה של זה דין לחזק יף מוס הדשן ובתרומת
: בזמננו
שפלות אין בהסיבה, לעולם נהגינן דלא לדידן,
קרקע גבי על ביישוב אלא ניכר. הסעודה
לשיטת בניגוד מאד. מחודשים הם תה״ד של אלו דברים מהנהגתו שלמדו לעיל, שהזכרנו יהודה והמטה התוספות
משהו ות לשנ יש הדין שמעיקר עילאי בר יהודה רבי של
בסעודה– הישיבה מצורת זה (בשלה הדשן )תרומת קובע
הקרקע על הישיבה שחובת בר יהודה ר' ל קשורה לא כלל
והנהגתו. עילאי שמצד דין היא הקרקע על הישיבה חובת חובה היא בימינו שני ומצד חז״ל בזמן היתה לא אחד
והיינו דגמרא. , מדינא לא שאדם בכך די היה חז״ל שבזמן
חשובה 'סעודה מגדר אותה להפקיע כדי זו.'סעודה ב יסב
3 חובה שאין שאומרים גדולים אותם של דבריהם נראים פי':
מפסקת בסעודה מנעלים. לחלוץ
חשובה בסעודה אפילו כלל להסב נהגו שלא בזמנינו, אך כדי המפסקת, בסעודה הקרקע על לשבת גמורה חובה יש
שפלה בסעודה שמדובר העובדה את. להבליט
השאלה לגבי מסקנות וגוזר הדשן תרומת ממשיך מכאן
פתח: שבה
שי לא מנעל חליצת אבל לסעודה, מידי יכי
לגרועי. או לאחשובי
דוחה תה״ד חליצת שהצריך גדול, אותו של דבריו את
שהרי - המפסקת בסעודה מנעל על השפעה שום בזה אין
גרועה או חשובה כסעודה הסעודה. הגדרת
ל תה״ד עובר מכאן השנ אפשרות י יה מהותה את להסביר
: הייחודיות והלכותיה המפסקת הסעודה של
ועוד נראה, סעודה דהאי אנינות, לסעודת דמיא
דמקמיה אבלות הספר לשון משמע והכי היא.
אילעאי, בר יודא כרבי תנור בין יושב והיה דקאמר
והיינו, לפניו מוטל מתו כאלו לו ודומה לכירים,
אנינות.
את להגדיר תה״ד מציע זה בהסבר המפסקת הסעודה
אנינות. של במצב הנעשית כסעודה שמתו מי הוא האונן, עליו חלים לא עדיין זו ובשעה הקבורה, בטרם לפניו מוטל
מיצר שהאונן בכך, מתאפיינת זו שעה האבלות. דיני כלל להביאו הצורך סביב תונה נ טרדתו וכל מתו, על ודואג
אסרו זו, מדאגה דעתו את יסיח לא שהאונן כדי. לקבורה בסעודתו להתענג חכמים: עליו
ו אוכל ואינו ואוכל מיסב אינו תנינא ת אנינו גבי סעודה כמו ממש והיינו יין, שותה ואינו בשר
לדידן. המפסקת
דמיון ה את לפנינו מציב תה״ד שיש אונן של דיניו בין יין שותה ואינו בשר אוכל ואינו ואוכל מיסב "ש״אינו
ב– יז, )(ברכות לבין תשעה ערב של קת מפס סעודה דיני
. באב בר יהודה ר' של הייחודית הנהגתו תיאור זו לשיטה אך האנינות, תחושת את חווה ממש שהוא בכך היא עילאי ואינה וקיימת קבועה היא אנינות בדיני לנהוג החובה עצם
חומרה או חסידות. מנהג
שיטתו את לדחות יש מדוע תה״ד מבאר זו, הגדרה לאור
גד אותו של המ ספ קת בסעודה מנעל חליצת שהצריך ול, ללא הקרקע על ישיבה של מצב להיות יכול שלא בטענה
הסנדל. נעילת איסור שהרי כך על עונה, תה״ד אחר ל
את שהגדרנו סעודה ה כסעודה באב תשעה בערב מפסקת ה
מהדמיון כחלק הקרקע על הישיבה ואת, אנינות של במצב
לאונן- הסנדל נעילת בה לאסור שאין להסיק, יש שהרי
הסנדל בנעילת אונן. מותר להלכה
ש כך, על לעמוד יש נוטה הדשן רומת שת זו, אפשרות
- מובהק באופן אליה יותר הרבה להגדרה אותנו מביאה
של האבלות תהליך מ כחלק המפסקת הסעודה של עקרונית
ו באב. תשעה דיני, ש היינו חלים ממש אבלות ה כניסתו ב
תקופת קודמת אבלות שלכל וכשם, באב תשעה צום של
המפסקת בסעודה עלינו להחיל חכמים ראו לפיכך נות- אני. ות האנינ דיני את אותנו" "מעבירים חכמים כך של תהליך כפי אנינות, דיני מתוך באב, תשעה לאבלות כניסה
היחיד באבלות. שמצאנו
ההלכה בפסיקת הגר״א וביאור השו״ע מחלוקת
פסק ז) (תקנ״ב, ערוך: בשולחן
לישב נהגו המפסקת בסעודה קרקע גבי. על
בלבד מנהג אלא גמור, ב חיו זה שאין בלשונו, לדייק ויש המציין ואכן, לעיל. שהובאו מיימוניות ההגהות כדעת
זה– לדין המקור את בסוגריים הוסיף בשו״ע ההגות
. המיימוניות
הוסיף: והרמ״א
מנעליו. לחלוץ צריך ואין
לדברי כמקור ציין ) כו נ׳הגו ז סעיף (תקנב הגר״א בביאור
הרמ״א לשונו וזו הדשן, תרומת דברי: את
באב. תשעה דיני עדיין לנהוג צריך דאין
וכתב הדשן תרומת כמו, אנינות במקום זו דסעודה
שם- שכתב ( כמי ודומה עילאי בן דר' )במעשה "
מוטל שמתו במקום באב ותשעה."לפניו אבלות4.
ואוכל, מיסב אמרינן״אינו ואונן בשר אוכל ואינו
בהסיבה, רגילין שאין ואנו, יין". שותה ולא אין
וכמסכת, קרקע ע״ג אלא ניכר הסעודה שפלות
"אבל: שמחות לפניו, מוטל שמתו זמן כל, אינו
זקופה מטה גבי על לא ישן גבי על ולא, מטה
כפויה גבי על ישן "אלא האדם בתורת ופירש ".
קרקע," ב וע' יו. ס״ה שמ״א סי' "ד ד״ה שם ותוס'
גב על. אף
חייב. אינו אונן גם מנעלים חליצת אבל בתוס 'וע'
דכתובות. פ״א
4 סעודה דיני בין שהיחס ממש, כתב לא הדשן בתרומת כי, ואם לבין אנינות שבין ממש כיחס הוא באב, תשעה לדיני מפסקת
אבלות– כ אך הגר״א הבין ך שכן מסתבר. וכך הרחבה, מדעתו אנינות של התבנית את היחיד באבלות מכירים שאנו בשעה
אבלות– שאחריה מעמד את חכמים קבעו שכן מאד מסתבר
באב בתשעה הציבורית. האבלות
הנוהגים האיסורים שגדר להדיא נקט שהגר״א לפנינו, הרי גדר זאת ולעומת 'אנינות', הוא המפסקת בסעודה
הוא עצמו באב בתשעה הנוהגים האיסורים ' אבלות.'
גדר ש ההלכות כלל את בדבריו מונה הגר״א ה ל שח אנינות
המפסקת בסעודה עלינו עלינו: מטיל
לגבי מפורשות שנאמר יין, ושתיית בשר אכילת איסור א.
. אונן
– באונן מפורש הוא שגם בסעודה, הסבה איסור ב.
לשבת שיש ומשמעותו הקרקע גבי. על
. ג. קרקע גבי על שינה, זאת על בתורת הרמב״ן שיטת פי גבי על אלא כלל, מיטה גבי על לישון לאונן שאין האדם,
האומרת שמחות מסכת לשון את מסביר הוא כך. הקרקע גבי על ולא זקופה מטה גבי על "לא ישן אינו שהאונן
כפויה– "מיטה ישן שאינו היא שהכוונה הרמב״ן ומפרש
קרקע גבי על אלא כלל מיטה גבי. על
בכך מותר אונן שהרי מנעלים, מנעילת מניעה. ל כ אין ד.
בסעודה הקרקע על הישיבה עניין שלגבי לב, לשים יש
מפסקת- שכן הדשן. תרומת דברי על מוסיף הגר״א ומעיקר שהואיל מסברתו, דבריו את כתב הדשן תרומת השנה כל בימינו והישיבה בסעודה, מיסב אינו אונן הדין
ה- הסב ללא רגילה, ישיבה היא עושים כאשר לפיכך צריכה היא בהכרח הסעודה בשעת בדורנו שפילה ישיבה
הקרקע על. להיות
היא הקרקע על שהישיבה סובר הגר״א זאת, לעומת
כך קרקע גבי על לישון שצריך כמו השינה. מעניין נלמדת ובזמן במקום אפילו כן ואם קרקע. גבי על לאכול צריך
חז״ל בזמן (כמו,)סבה ה של בדרך היו רגילות שסעודות צריך אלא מפסקת, בסעודה מהסבה להימנע רק די היה לא
קרקע גבי על. לאכול
ההסבר מ וכן הדשן, לתרומת הגר״א של מההפניה כן אם - מפסקת בסעודה הקרקע על לישיבה בנוגע הגר״א של מעיקר היא הקרקע על שהישיבה מכריע, שהוא עולה
ערוך כשולחן ולא. הדין,
ב– חלק באב בתשעה הארץ על הישיבה מנהג
ה הדין– מקור סוגיה תענית במסכת
באב תשעה בערב הארץ על ישיבה בדין עסקנו עתה עד במהלך הארץ על ישיבה בדין נדון עתה המפסקת. בסעודה
עצמו באב תשעה. צום
מקורו א (כו, תענית במסכת המשנה היא זה דין:)של
באב- תשעה ערב לא תבשילין, שני אדם יאכל לא גמליאל בן שמעון רבן יין. ישתה ולא בשר יאכל המטה בכפיית מחייב יהודה רבי ישנה. , אומר:
חכמים. לו הודו ולא
באיסור פותחת המשנה במלואם. המשנה דברי את הבאנו
הנוהגים יין, ושתיית בשר לת אכי תבשילין שתי אכילת במחלוקת ומסיימת המפסקת, בסעודה באב תשעה בערב
המיטה כפיית דין לגבי וחכמים יהודה ר'. התנאים
יהודה? רבי לדעת המיטה כפיית של זה איסור נוהג אימתי
לכאורה המשנה, של ביותר הפשוטה למשמעות נצמד אם
באב תשעה בערב נוהג זה איסור. גם
זה שקטע אחרת, לפרשנות גם מקום יש שני, מצד אך המשנה שהרי עצמו. באב תשעה יום ב עוסק במשנה המקדש חורבן על האבלות של השלבים כל את. פורסת חודש מראש החל בשמחה למעט בחיוב פותחת המשנה בשבוע האסורים וכביסה תספורת באיסורי ממשיכה אב,
גבלות ה שלב עוד מתקדמת היא משם באב, תשעה בו שחל
הסעודה בשעת באב תשעה רב בע הנוהגות האכילה הכרונולגי הסדר את נמשיך ואם, המפסקת. מקום יש לומר האבלות של הבא לשלב מתקדם במשנה האחרון, שהדין
עצמו באב בתשעה המיטה כפיית בדין. ועוסק
בסוגיית ומניקות) עוברות (ד״ה רש״י מדברי עולה כך
עוברות לגבי המיטה כפיית בחיוב העוסקת הגמרא,
: ומניקות
עוברות לדבריך, יהודה: לרבי לו אמרו תניא: לא אני אף להם: אמר עליהן? תהא מה ומניקות
ביכול. אלא אמרתי
לגביהן מודה יהודה ר' שאף ומניקות, עוברות של זה פטור
רש״י ידי על כך הוסבר המיטה, בכפיית חייבות: שאינן
. ע קרק גבי על לישן יכולות שאינן
חל עוסקים אנו שבו המיטה כפיית שדין מדבריו, ומוכח בערב ולא לישון, אדם בני שדרך בשעה באב, תשעה בליל
המפסקת בשעת. הסעודה באב תשעה
עוברות הפוטרת הסברא, של לעומקה נרד אם ובאמת, שאיסור לומר קשה המיטה, כפיית של זה מחיוב ומניקות
בשעה שהרי בד. בל המפסקת הסעודה לשעת מתייחס זה יהודה ר' ראה ומה גדול, טורח בזה אין כך כל קצרה פטורות ומניקות עוברות שאכן חכמים, לדברי להודות מחיוב לעשות ראו מה חכמים, ואף המיטה. מכפיית לגמרי על כך כל גדולה קושיא המיטה בכפיית ומניקות עוברות
הדין– עצם עליהן תהא מה ומניקות עוברות.""לדבריך, המיטה כפיית דין את לעקור כדי זו בקושיא שדי ומשמע, במשך הארץ על לשבת עבורן גדול כך כל טורח וכי כולו.
המפסקת. הסעודה
תשעה בערב עוסק אינו המיטה כפיית דין כרחך, על אלא
באב תשעה בלילי אלא באב, ומאחר. הצום כניסת אחר, קום מ יש בהחלט שלם, לילה של ארוך זמן בפרק שמדובר דול ג טורח מהווה המיטה כפיית שדין חכמים, של לטענה
והמניקות המעוברות של. עבורן
מה להסביר שונות אפשרויות מביאה הגמרא בהמשך והנה
יהודה לרבי חכמים בין המחלוקת נקודת. בדיוק
בשאינו לחכמים יהודה רבי מודה הכי: נמי תניא
ביכול יהודה לרבי חכמים ומודים. יכול,
? ינייהו- ב מאי מטות. . שאר בינייהו. איכא
חכמים לו הודו ולא דידן, כתנא הלכתא רבא: אמר
עיקר. כל
כפיית חיוב שיש יהודה לר' הודו חכמים אף הברייתא, לפי ם לחכמי הודה שהוא כשם בכך, לעמוד שיכול למי המיטה
כל זה הסבר לפי מכך פטורות ומניקות. שמעוברות
המיטות שאר כפיית לדין מצטמצמת ביניהם המחלוקת
את לכפות חובה יהודה ר' לשיטת. עליהן לישון דרך שאין כפיית חייבו שלא סוברים חכמים ואילו המיטות, כל
המיטות בכל ולא בה, ישן שהוא במיטה אלא. המיטה
זאת לעומת והיינו דידן" כ״תנא הלכה רבא, שיטת ל
ח כשיטת כ לו הודו ו״ולא יהודה, רבי על החולקים מים כלל חובה אין חכמים שלשיטת והיינו עיקר", כל חכמים
המיטה את. לכפות
המיטה כפיית בדין הירושלמי שיטת
הביא יא), הלכה ה, פרק תעניות (הלכות שמח באור אמנם בדעת עקרוני יותר הרבה טעם שנקט הירושלמי, דברי את
: חכמים
כמי עשו דרבנן. טעמון מה יהודה רבי אמר יאות
ולא מיטתו את כופה לא אינו לפניו, ל מוט שמתו כפויה. מיטה גבי על ישן
לחכמים יהודה ר' בין שהמחלוקת עולה, הירושלמי מדברי החיוב נובע גדר מאיזה בשאלה עקרונית, מחלוקת היא של גדר זהו יהודה ר' לדעת באב. בתשעה המיטה לכפיית
של באבלות המיטה כפיית חיוב שמצאנו כפי, אבלות המיטה כפיית על כלל גזרו לא חכמים לדעת ואילו, יחיד.
של גדר אינו בו עוסקים שאנו החיוב שגדר משום, אבלות בכפיית חייב אינו אונן והרי בלבד. אנינות של גדר אלא
. המיטה
שנקטו הגר״א, וביאור הדשן תרומת שיטת את הבאנו לעיל
שדין משום המפסקת, בסעודה הארץ על לשבת וב חי שיש קרקע בישיבת חייב שאונן וכשם אנינות. בגדרי נכלל, זה קרקע. בישיבת חייב מפסקת סעודה האוכל כך אליבא חכמים שיטת את להסביר יש דומה, באופן
אבלות במנהגי החיוב דר שג נקטו חכמים גם דהירושלמי.
המיטה כפיית חיוב אין וממילא אנינות, הוא באב בתשעה זה חיוב. בכלל
הסוגיות- שתי בין לגמרי מחבר שמח' ה׳אור זה, מטעם
וגדר המיטה, כפיית בדין וחכמים יהודה ר' מחלוקת תרומת לדעת המפסקת הסעודה בשעת שנקבע אנינות
עוסק עצמו הירושלמי שמח ה׳אור לדעת והגר״א. 'הדשן במהלך ולא המפסקת, הסעודה בשעת המיטה כפיית בדין
עצמו באב תשעה: צום
מיניה דלעיל הא על דקאי דמפרש כוונתו, ואמתת שני אדם יאכל לא באב תשעה "ערב במשנתינו: יהודה ר' יין… ישתה ולא בשר יאכל לא תבשילין, חכמים לו הודו ולא המטה, בכפיית."מחייב
תשעה ערב על קאי הירושלמי דלשיטת, רור וב וחכמים המטה לכפות מחייב יהודה שר', באב, לפניו מוטל כמתו הוי באב תשעה דערב. פוטרים לענין אבלות עליו חלה ולא נקבר, לא שעדיין
וסיכה. רחיצה
שמתו כמי "עשו הירושלמי בלשון נתלה שמח' ה׳אור
שמדובר הוכיח ל כדי אנינות, גדר דהיינו לפניו", מוטל במהלך ולא המפסקת, הסעודה בשעת באב תשעה בערב ר בין המחלוקת כל וממילא, עצמו. באב תשעה 'צום משעה ואילו בלבד, זו לשעה מצטמצמת לחכמים יהודה
דבר לכל, לות אב גדר וחל אנינות גדר פקע הצום, שנכנס הקרקע על לשבת החיוב זה. ובכלל
לפי הסבר בירושלמי- ה ז כפי המשנה את לבאר יש האבלות בדיני פותחת המשנה הפשוטה. משמעותה האבלות בדיני ומסיימת אב, חודש מראש שנוהגים
גם המפסקת הסעודה בשעת באב. שעה ת בערב שנוהגים לה ואין עצמה, זו בשעה עוסקת וחכמים יהודה ר' מחלוקת באב תשעה יום של בעיצומו קרקע ישיבת לדין שייכות
. עצמו
דברי את תואם בירושלמי זה שהסבר מציין שמח האור
הדשן: תרומת
(סימן הדשן תרומת בשם מביאין זו סברה ומצאתי
ברור בירושלמי הפירוש אולם ונהניתי, . קנ״א)
שפסק הרי״ף על שמח האור מקשה דבריו לאור
: כהירושלמי
צריך הירושלמי דברי ברי״ף שהובא מה ולפ״ז
דתניא כלל, נוהג דאינו משמע דילן דבגמרא מובן,
ודו״ק עליהן תהא מה ומניקות עוברות ע״ב). (שם
הירושלמי על חולק הבבלי שהתלמוד. מציין שמח האור בגמרא וטריא מהשקלא עולה כך לעיל שהתבאר כפי
ומניקות מעוברות אודות הקרקע על לשבת עבורן. שטורח תשעה ערב על איננו הדיון הבבלי שלפי רואים זו מטענה
עצמו– באב תשעה על אלא באב כירושלמי. ושלא
לנכון ראה מה הרי״ף, על שמח האור מקשה ממילא הבנת כל הלא להלכה, הירושלמי דברי את להביא
שבבלי מזו שונה בסוגיה. הירושלמי
השו״ע פסיקת
פוסק ג) תקנט, השו״ע: סי' (
לארץ הכנסת בבית יושבים ויומו, באב תשעה ליל
מנחה( תפלת עד ספסליהם על לישב נהגו ועכשיו
שיצאו אחר מיד הכנסת מבית ומאריכין שחרית,
חצות) קודם מעט עד הקינות עם.
הדין מעיקר הארץ על ישיבה חיוב שאין דבריו, . וביאור
דיני שהרי, ה היום כל במשך נוהגים באב, תשעה ב אבלות אלא מנחה. בתפילת אותם להפסיק הלכתי יסוד שום ואין בבית הארץ על לשבת כמנהג עצמנו על קיבלנו כרחך, על היום של בעיצומו האבלות תוקף את לחזק כדי. הכנסת, שעוצמת משום כן, נהגו לא והלאה מנחה מתפילת אך
ה אבלות אז פוחתת החורבן. על
סבור הוא ואף עקרונית, כך על חולק אינו "א הרמ ואף עד כן נהגו שלדעתו אלא בלבד. מנהג הוא זה חיוב שתוקף
ה תוקף עיקר שזהו היום, חצות אבלות ולכן החורבן, על של כוחה תשש ואילך מחצות אך אז. עד בקינות מאריכים
ה עיקר זו שעה עד המנהג את הגבילו ולכן. , אבלות
ה מסקנת על מתבססת השו״ע שיטת סוגיה, בבבלי
לגמרי יהודה רבי על חולקים, ם שחכמי רבא, וכקביעת
כלל באב בתשעה המיטה כפיית דין שאין וס. רים וב ממילא
מנהג אלא דין איננה באב בתשעה הקרקע גבי על. הישיבה
באב בתשעה קרקע ישיבת בדין הגר״א שיטת
הגר״א הש על בהגהותיו מצדיק דבריו בתחילת ערוך, לחן ו
ההכרעה את בתשעה קרקע ישיבת של גמור חיוב שאין
מיישב גם הוא כך בלבד ממנהג אלא הדין, מעיקר. באב
לשבת שאפשר הקביעה את ע כ ל אפילו או ממנחה סא י
היום. מחצות
דבריו ש, בהמשך אלא על הישיבה לפיה דרך מציע הגר״א יסוד הדין. מעיקר כן היא עצמו באב בתשעה הקרקע
חכמים בדעת הנ״ל הירושלמי דברי ל ע מבוסס הדברים
" מיטתו את כופה לא אינו לפניו, מוטל שמתו כמי עשו
לעיל הסברנו."כ כפויה מיטה גבי על ישן ולא הגר״א ש הקרקע על לישון הן חייב שהאונן הרמב״ן, פי על ביאר
היום במשך הקרקע גבי על לשבת. והן
מחדש הגר״א שכאן אלא מספר חידושים– פיהם שעל
מעיקר היא באב בתשעה הקרקע על שהישיבה קובע א הו. הדין
: ראשון חידוש דברי את ביארו שמח והאור הגר״א כאמור
באב תשעה ערב על מדבר שהוא כך. הירושלמי כאן
דין חל שבו עצמו, באב בתשעה שמדובר באר מ הגר״א (ולא אנינות אבלות.)
שני: חידוש גבי על לא ישן אינו שהאונן נקטו חז״ל הנה
הבאנו לעיל כפויה. מיטה גבי על ולא זקופה מיטה שצריכה מפסקת סעודה לגבי גם מכאן הקיש שהגר״א שדווקא להבין אפשר היה בפשטות שפלה. סעודה להיות הקרקע גבי על לשבת האונן צריך והסעודה השינה. בשעת
תשעה על מדבר שהירושלמי מסביר שהגר״א עתה אך היא הקרקע על הישיבה שחובת יוצא כן אם עצמו, באב הרגילה הישיבה צורת זוהי אלא סעודה לשעת מיוחדת לא
האונן. של
סעודה לגבי הגר״א כתב לעיל הנה שלישי: חידוש
א דיני שמצד שאף, מפסקת גבי על לשבת צריך ינות נ
הקרקע– לה צורך שאין הרי שכן הסנדל, מנעילת מנע י
ממילא הסנדל. בנעילת מותר ונן א כאן שהגר״א אחר ל באב תשעה על מדבר שהירושלמי וביאר דעתו את, שינה
אנינות– דיני מחמת קרקע גבי על לשבת חובה ויש מדוע
כאמור שהרי א ל, (תענית הסנדל נעילת של איסור?)יש לאחר ורק האנינות, משך כל הסנדל בנעילת מותר אונן אסורים אנו ומדוע מנעלו. את לחלוץ חייב הוא הקבורה
ומעיקרא היום, כל במשך הסנדל בנעילת באב בתשעה
דדינא?
הגר״א ז קושיא מיישב הלא פשוט: באופן ו פטור אין אף עקרוני ובאופן הסנדל, נעילת מאיסור אונן של מהותי
ראו מעשי, שבאופן אלא בכך. חייב להיות ריך צ היה הוא להתמסר שיוכל כדי מנעליו, מחליצת אותו לפטור חכמים
והיא עליו, לת המוט העיקרית למצווה מוחלט באופן
והחיוב מאוד, גדולה המת קרובי של הטרדה המת. קבורת להיות אותם מחייבת בקבורתו, לטפל עליהם המוטל
כך לשם רגיל. ל מנע לנעול ואף מלאה" "בכשירות
בתשעה מישראל אחד כל על שחל אונן גדר זאת, לעומת
, באב ז שהוא אף פרטי מת על אונן לגדר לחלוטין הה -
שונה שלו. היישום אין באב, בתשעה מעשי באופן שהרי בכך טרודים אנו ואין בפועל, המת בקבורת עסוקים. אנו
, לכן באב- בתשעה דווקא אסור שהאונן הדין חוזר
הסנדל בנעילת. קרונית ע
והרמב״ן פרץ רבנו שיטת את מאמץ הגר״א זה, , בענין שחכמים אלא האבלות. דיני בכל עקרונית חייב שאונן כמו ובקבורתו, במת לטיפול שנוגעים בדברים עליו הקלו וסייעתו הרמב״ם לשיטת בניגוד זאת, הסנדל. , נעילת
הסובר ו לחוד שאנינות ים לא מת ה עוד וכל לחוד, אבלות
חל לא נקבר, ים האבלות מדיני אחד אף האונן. על
היא ההלכה הגר״א, למסקנת הספסל על ישיבה שאיסור המנהג מן אינו שהרי היום, כל לאורך באב בתשעה נוהג באב בתשעה מוגדרים שאנו משום זאת, הדין. מעיקר אלא בישיבה למעשה חייב ואונן דהירושלמי, אליבא כאוננים
לפי הקרקע על הגר״א. שיטת
מסוגיה נראה שלכאורה הוא, הגר״א על הגדול קושי ה צריך שאין היא כמותם, שהלכה חכמים, שדעת בבבלי, רבי כנגד טענתם שכן קרקע. גבי על לשבת כלל מדינא המיטה כפיית לעשות שצריך אומר הוא כיצד היא, , יהודה לשיטת אם והנה ומניקות. מעוברות על קשה הדבר הלא
הקרקע– גבי על לשבת וצריך אנינות דין ש י חכמים מה
יהודה רבי על מקשים. הם
מסביר הגר״א דברי על בביאורו אליעזר 'דמשק 'ובפירוש הבבלי התלמוד לפי גם מסתדרת הגר״א שיטת. כיצד
ש בין מחלוקת בדבר יש שאכן והיינו הסוגיה חלקי י נ
. בבבלי והטריא השקלא בתחילת שבה הברייתא מובאת לנשים קשה המיטה שכפיית יהודה רבי נגד טוענים חכמים היא חכמים שיטת ודאי זה שלב לפי והמניקות. המעוברות כרגיל המיטה על לשבת אפשר המיטה כפיית אין שאם מודים בהמשך, שמובאות הברייתות לפי הסוגיה, (בהמשך
המיטה את יכפה שיכול שמי יהודה לרבי.)חכמים
ה למסקנת אך סוגיה מודים אינם שחכמים דרבא, אליבא
מכפיית עקרוני פטור שיש ים וסובר יהודה, לר' כלל
– המיטה לכלל מחודשת פרשנות כאן שיש להסביר ניתן שלפי וסובר הברייתות על חולק שרבא והיינו, הסוגיה. לדיני השייך מעשה שהוא המיטה, כפיית אין חכמים
אבלות– אנינות מדיני שהיא הקרקע ישיבה. על יש אלא, נמצא זו פרשנות לפי. המיטה מכפיית פטור שאונן כפי
, ד הבבלי לשיטת שאף לשבת חיוב חל ש היא חכמים עת
אונן כדין באב, בתשעה הארץ. על
ישיבה לפיה הגר״א, של מעמדתו המרכזית מינה הנפקא נוגעת מנהג, רק ולא מדינא היא באב בתשעה הקרקע על
מת לשאלה הכ על ולשבת לחזור מותר י לשיטת סא. י להבין אפשר במנהג רק שמדובר והרמ״א ערוך השולחן על ולשבת לחזור אפשר היום מחצות או ממנחה מדוע
צריך מדינא, באיסור שמדובר הגר״א לשיטת אך סא. יכ ואכן היום. כל האיסור לנהוג ספר ב למעשה הכריע כך
ג: ס״ק תקנט, (סי' הגר״א )פסקי
עד היום כל הארץ על לשבת להחמיר הגר״א דעת לא הארץ, על לישב מחוייבים מדינא כי חשיכה,
עפ״י חומרא מצד מחוייבים דמדינא וכל המנהג,
היום כל. לנהוג
שיטת פי על המתיישבים שונים עניינים הגר״א
ב הרי״ף שיטת את ליישב ניתן הגר״א, שיטת פי על. סוגיה
הבבלי של, והטריא השקלא את לגמרי השמיט הרי״ף
הירושלמי שיטת את רק: והביא
חכמים לו הודו לא שמואל אמר יהודה רב. אמר נוהג דאינו לפניו, מוטל שמתו כמי עשאוהו
המטה. בכפיית חייב ואינו אבלות
מדוע הרי״ף על לעיל שהבאנו שמח האור הקשה וכבר הבבלי סוגיית את לגמרי ודחה הירושלמי, כדברי. פסק
עקר הבבלי שהרי להלכה, גדולה מינה פקא נ יש והרי ואילו באב, בתשעה הארץ על לשבת החיוב את לגמרי
הגר״א שיטת לפי זאת מחייב. הירושלמי
לפי שהרי מרווחת. בדרך ליישב ניתן הגר״א שיטת ולפי
הסברתו– הסברו והירושלמי. הבבלי מסקנת בין הבדל אין דברי פי על להתבאר בהחלט יכול בבבלי רבא של זאת ועם המיטה, את לכפות חיוב שאין והיינו הירושלמי,
הקרקע גבי על לשבת וחובה אנינות של גדר. יש
במסכת הגמרא סוגיית את הגר״א פי על ליישב יש כן, כמו
ב (כו, :)תענית
כל אומר: גמליאל בן שמעון רבן אידך: תניא באב- בתשעה ושותה האוכל ושותה אוכל כאילו
הכיפורים … ביום בתשעה יין ושותה בשר האוכל כל הכי: נמי תניא
עצמתם. על עונותם ותהי אומר הכתוב עליו באב-
אכילה שהרי עצמם. מצד מאוד מוקשים הגמרא ודברי
כל חמור ה ז ואיסור באב, בתשעה אסורים עצמם ושתיה, כן ואם הכיפורים. ביום ושתיה לאכילה שקול שהוא כך
מי של חומרתו את הדגיש ל לגמרא יש נוסף צורך איזה
יין ושותה בשר שאוכל? דווקא
קוש ומכח הגמרא, רסת ג את (שם) חננאל רבנו שינה זו יא תוב הכ עליו באב בתשעה ושותה האוכל "כל היא: וגרסתו
עצ. מתם על עוונותם ותהי אומר חננאל שרבנו והיינו
גם ויין. בשר של ההדגשה את השמיט (תעני הרי״ף ) א י, ת
יין ושותה בשר האוכל "כל אחרת גרסה: הביא בערב
אומר הכתוב עליו באב."…תשעה מדובר זו גרסה פי על
ו מפסקת, בסעודה יין ושותה בשר האוכל על לא בעצם
שלפנינו הגרסה את ביאר אתר על רש״י באב. תשעה
" באב בתשעה בה" המפסיק בסעודה כלומר לא רש״י. שמתמודד באופן אותה מסביר הוא אך הגרסה את משנה
דברים של פשוטם פי על שנראה הקושי. עם
לקבל אפשר שאי נראה גאון האי רב שבדברי אלא
יהודאי לרב פסוקות הלכות הללו היישובים את (
באב ט' הלכות:)גאון
כאילו בת״ב ושותה האוכל כל אומ עקיבה 'ר' הכפורים ביום ושותה אוכל כל אומרים וחכמים של בשמחתה רואה אינו בת״ב ומלאכה העושה
את שמחו שנאמר ירושלם כל בה וגילו ירושלים
. אוהביה
חקוקין עוונותיו יין בו ושותה בשר האוכל וכל
המתאבל וכל. עצמותם על עוונם ותהיא שנאמר
שמחו שנאמר בשמחתה ורואה זוכה ירושלים על
וגו. ירושלים 'את
בין ההשוואה את מביא גאון האי רב דבריו בתחילת מכן לאחר הכיפורים. ביום לאוכל באב בתשעה האוכל יין בו ושותה בשר "האוכל על הפסוקים את מביא."הוא
הקודם– התאריך על מתפרשת וודאי "בו" המילה והיינו
עצמו באב. תשעה
הגר״א שיטת לפי מודה הוא גם אמנם, . מסתדרים הדברים ושתיה אכילה באיסור נכללים יין ושתיית בשר שאכילת אך צום. כיום באב תשעה יום של קביעתו מעצם הנובעים נוסף איסור שיש סובר הגר״א בצום, האכילה איסור מלבד ביום שהרי עצמו. בפני העומד יין, ושתיית בשר באכילת
יין ושתיית בשר ת באכיל אסור ואונן אוננים, בגדר אנו זה
אנינותו. מעצם לציין חז״ל טרחו מדוע ברור, ממילא שיש בתשעה יין ושותה בשר שאוכל במי נוספת יתרה חומרא
ממי יותר, באב אחרים דברים ושותה. שאוכל
דברי פי על ויישוב סולוביצ׳יק הגרי״ד קושיית
המהר״ל
שבת הסובר הגר״א, בשיטת בהרחבה דנו לעיל באב שעה
גם נמצא דומה מהלך. אנינות גדר עלינו חל עצמו ב דברי
קמה סי)' ח״ב, קדם (הררי סולובייצ׳יק הגרי״ד אף הוא ו, אלא והרמב״ן. הטור בדברי נוספים ביסוסים לזה מוצא
מקש: ה הוא למסקנתו- מגיע שהוא אחר לש
דאיזה באב. לתשעה הדמיון מהו כן, ואם חיוב אפשר איך כן, ואם באב. בתשעה עליו מוטל עסק מוטל שמתו מי של הדין באב בתשעה שיחול
וצ״ע. לפניו.
באב תשעה יום את לקבוע חכמינו ראו מה להבין קשה
של כיום ולא אנינות של כיום בפרט קשה הדבר? אבלות בקבורת הטרוד לאונן שבניגוד לעיל, שהזכרנו מה לאור
התירו ולכן המת, הסנדל– נעילת את לו אין באב בתשעה מדוע כן, אם הסנדל. נעילת גם נאסרה ולכן שכזו, טרדה
החורבן על אבלים להיות עלינו תקנו לא. חכמינו
מה פי על סולובייצ׳יק הגרי״ד קושיית את ליישב ונראה
בביאור כג), פרק ישראל נצח מפראג המהר״ל שכתב (
ירושלים על המתאבל "כל חז״ל דברי ורואה זוכה
ב ס, בתרא (בבא:)בנחמתה"
ההעדר כי ההויה, קבלת אל ראוי הוא החסר כי שאינו מי אבל ידוע. זה ודבר ההויה, סבת הוא שלם הוא כאילו הוא והנה ירושלים, על, מתאבל רואה אין ולכך יתהוה, לא השלם כי אמרנו וכבר דבר שמבין למי מאד ברור זה ודבר ציון. בנחמות
זה.
אינה המהר״ל, לשיטת ירושלים, על האבלות של תה מהו בעיקר אלא בעבר, שאירע המקדש בית חורבן צער רק מאוד מחדדת האבלות מחדש. לבניינו וציפייה השתוקקות זו שתחושה וככל המקדש, של ההעדר תחושת את
, ידית העת ההוויה את מביאה עצמה היא כך יותר מתעצמת
בימינו במהרה בניינו. של
תשעה דיני של הגדר את חכמים קבעו בכדי שלא, נמצא אנו זה ביום אבל. של כגדרו ולא אונן, של כגדרו באב לפניו מוטל שמתו כמי מקדשנו בית חורבן על, אוננים
שעלי אנו גם ך כ לקבורה. מתו בהבאת טרוד להיות ו
שהרי" חורבנו, על ודואגים טרודים בית נבנה שלא דור כל
בימיו נ״חרב כאילו בימיו המקדש. א א, יומא )(ירושלמי חיים נקודת מחיפוש כחלק הלב, למעמקי חודרים אנו ביום האבלות של מהותה וזו ולצמוח, לחזור נוכל שמשם על בעיקר אלא בלבד, שנחרב העבר על אבלות לא זה. שיביא זה שהוא בהווה, חורבנו המשך של הגדול החלל
בימינו במהרה בניינו. לידי
הגר״א לשון ביאור נספח– ג סעיף תקנט סימן חיים אורח
1. … כו 'ליל בכפיי מחיי' ר״י כמ״ש א״צ מדינא 'אבל
. דידן כתנא הלכתא רבא ואמר לו, הודו ולא המטה הגר״א
מדינא לא הוא קרקע ע״ג שיושבים, שו״ע ה שכ' שמה מעיר וס״ל חולקים חכמים ואילו המטה בכפיית מחייב ר״י שהרי אי״צ למסקנה וא״כ לגמרי, חולקים שחכמים למסקנה לרבא
קרקע ע״ג לשבת. כלל
2. כמש״ל במנחה מקילין. ולכך שכ״ד הסביר לעיל הגר״א
חומרא שהוא כל הוא הדין מעיקר שהוא וכ״ד מנחה עד עושים השו״ע כ' חומרא רק שהוא קרקע ע״ג שישבה הטעם וזה היום.
חצות עד. שעושים
כן. לנהוג צריך דמדינא מ' שם ובירושלמי 3. שם דגרסינן
אר״י, יאות וכ״ה לפניו. מוטל שמתו כמי עשו דרבנן מ״ט
כפויה. ה מט ע״ג ישן ולא מיטתו את כופה לא אינו ברי״ף.
במ כמ״ש שמחות סכת אינו לפניו מוטל שמתו כ״ז אבל
כפוייה, מטה ע״ג ולא זקופה מטה ע״ג לא ישן בתה״א ופי'
קרקע, ע״ג ישן אלא מיסב. אינו וכדאמרינן סי 'ועי״ד
ס״ה. שמ״א ע״ג לשבת צריך הירושלמי שלפי טוען הגר״א
שצריך שאמר ר״י על חלקו חכמים שהרי מדינא. הקרקע
והיינו לפניו, מוטל שמתו כמי שעשאוהו מטעם המיטה ת כפיי ממשסכת ראיות מביא הוא קרקע. ע״ג יושב אונן וא״כ כאונן, מיטה ע״ג אפי' לשבת אסור שלאונן שכ' הרמב״ן ומפי' שמחות
קרקע ע״ג רק אלא. כפויה
4. עוברות לדידך דאמרינן כן משמע לא דידן דבגמ' אלא
לדידהו איתא ואם כו' ומניקות. קשיא נמי זה בשלב הגר״א
ר״י על שחולקים בבבלי חכמים שגם לומר אפשר שמא שואל ומה המטה כפיית שיש ס״ל שר״י והיינו בט״ב, אונן דין שיש ס״ל רק זה המיטה כפיית שאין ואומרים זה עליו חולקים שחכמים כפיית אין לשיטתם וא״כ אנינות, דין שיש סוברים שהם מפני
ישיבה יש אך המיטה זו אפשרות דוחה הגר״א קרקע. ע״ג לר״י חכמים טענת מה כן, אם שהרי לומר, א״א שה ואומר
וכו– מעוברות יעשו 'שמה ישיבה יש חכמים לשיטת אף הלא מוכח וממילא המיטה). כפיית ללא (רק אנינות מדין קרקע ע״ג כדין לא אפי' הקרקע על ישיבה כלל שאין ס״ל בבבלי שחכמים
. אנינות
5. המפסקת בסעוד' אלא דל״פ משמע דבירושלמי ועוד כמ״ש המפסקת בסעודה דוקא וזה כו' כמי עשאוה דאמר
. ס״ז תקנ״ב סי' וכמש״ל אלעא בר דר״י. בעובדא טענה
הגר״א– של נוספת על מדבר שהירושלמי להסביר שא״א שיש בירושלמי חכמים דעת כאמור שהרי הבבבלי. של המקרה
מסתבר ולא אנינות, דין כאן בערב אנינו דין את להשית אלא ישב שהוא ריב״א לגבי מצאנו כבר שהרי בט״ב, ולא הס״מ ט״ב הגר״א כתב שכבר וכפי אנינות. דין והיינו לפניו מוטל שמתו כמי
תקנ״ב בסי' תה״ד ע״פ. לעיל
כן, לומר א״א בת״ב אבל 6. הדברים כל נוהג אמאי דא״כ
באבל הנוהגים א״צ, אונן והא הסנדל, נעילת )(כגון פ״א ועבתוס'
. בועל סד״ה א' ד' דכתובות למה שניה ראיה מביא הגר״א
כאונן דינו אם שהרי עצמו, בט״ב עוסק שהירושלמי לומר א״א שהרי הסנדל, נעילת מאיסור פטור להיות אמור היה הוא א״כ מכפיית שפטרנוהו כשם וא״כ הסנדל. בנעילת מותר אונן
אותו לפטור אומרים היינו כך המיטה נעילת מאיסור בט״ב אנינות ודין אבלות דין הוא עצמו שט״ב מוכח ממילא הסנדל.
ט״ב בערב. יההי
7. מ דידן לגמ' 'אבל את״ב דקאי ומניקות עוברות דאמר
'כו פריך. לא לישב פורתא הך ואי נאמר אולי מציע הגר״א
ניתן יהיה וא״כ בס״מ, ט״ב בערב עוסקת בבבלי הסוגיה שאף
הבבלי בין להשוות שא״א ואומר זאת דוחה והגר״א לירושלמי. הקו מה שא״כ בט״ב, רק אלא ט״ב בערב עוסק שהבבלי 'לומר
וכו– המעוברות יעשו מה ר״י על חכמים 'של מדובר אם הלא מוכח וע״כ קשה. אי״ז קצר כזה זמן על א״כ ס״מ על רק
ארוך זמן שהוא עצמו בט״ב. שמדובר
8. לדברי מיהו הר״פ באונן שנוהג שכ' אסור, שאבל כ״ד
- המת צרכי אחר לחזור צריך כי סנדל, חליצת רק אתי
את״ב, וקאי שפיר, הוא שלו. המהפך את עושה הגר״א כאן
הקושיה ' ולכאו עצמו. ט״ב על מדבר כן שהירושלמי מציע מדוע אונן הוא שאם הסנדל נעילת מדין היא שלו המרכזית הוא הסנדל עניין שבאמת עונה הוא וע״ז הסנדל. בנעילת אסור
טכני– הסנדל נעילת אף אונן על לאסור צריך היה. בעיקרון שאינו בט״ב וע״כ לו, התירו בקבורה לטפל שיוכל שע״מ אלא
לפי וא״כ נדל. הס בנעילת נאסר ממש במת בטיפול עסוק ר״פ בשיטת זאת תולה הגר״א אנינות. דין הוא עצמו ט״ב הגר״א אלא אבל כמו האבלות דיני בכל חייב שהאונן דס״ל (והרמב״ן) בקבורה עסוק או שהוא מפני מהמדברים מחלק אותו שפטרו דין שיש שכ״ז הרמב״ם לשי' (בניגוד המת בענייני טרוד או
בענייני חיוב יש עצמו בט״ב גם כ וא אבלות). דיני אין "אנינות בקבורה עיסוק אין שכאמור הסנדל נעילת כולל. אבלות,
9. אינו האונן שגם האבל שנוהג במ״ע חייב אינו נמי ולכך
בהן, חייב דין יש שבט״ב הגר״א של החידוש לאור אנינות ולא
א דין כפיית אין שבט״ב הטעם שזה הגר״א מסביר, בלות לא ובט״ב בהן חייב שהאבל ה עש מצוות עוד ולא המיטה מכל פטור אונן שגם והיינו הטור). שכתב (וכפי אותם עושים
הללו. המצות
11. אסור מדינא וא״כ. דין יש ובט״ב שהואיל אומר, הגר״א
כל והיינו מדינא, הוא כיסא ע״ג ישיבה איסור א״כ אנינות של
. היום
11. לפניו מוטל שמתו כאדם ומספידין שם במ״ס וכן
כאונן אלמא. הגר" היום כל חשיב ממסכת ציטוט מביא א
מוטל שמתו כמי בט״ב להתנהג שיש כתוב שם שגם סופרים
קרקע ע״ג ויושב היום כל כאונן הוא א״כ. לפניו.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה