הגאולה בדור חינוך
**1. הקדמה לחובת חינוך תלמידים: **
אמר המלך שלמה במשלי (כ״ב, ו'): ״חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה״. עיקר החינוך הוא לא בלבד שהנער, בשעה שהנער נער, ויד אביו עודה תקיפה עליו, ישמע ויעשה כמצותיו, כי לא החינוך צווי לבד הוא, רק גם כשיגדל וברשותו הוא, אף כי יזקין לא יסור ממנה.
וכך גם לא הרגל בלבד, הוא שמרגילו לעשות מעשים טובים, ושני אלה הצווי וההרגל הם כלי רק שמצוה את בנו או תלמידו עשה כך, וכך ההרגל, ומן הצווי מן פועל יותר גדול יותר הוא החינוך, והם, שהמחנך מוכרח להשתמש בהם, לצוותו ולהרגילו, כדי לחנכו בדרך ד׳ — תשמישו.
אבל המלך שלמה לא את תכלית החינוך בלבד הודיענו, שתכליתו להביא אל גם כי יזקין לא יסור ממנה, רק גם את האמצעי, ״האפן״ איך לבא אליו, באר לנו במלים ״חנך לנער על פי דרכו״, שזה הוא העיקר. כי המצוה והמרגיל בלבד, אינו צריך לתן לב אל הבן והתלמיד, לדעת את טבעם ושכלם וכו', ועליו רק לצוות עשה כך או כך, ודי לו, גם אינו מרגיש חוב לטפל בכל עצמו.
ויוכל הוא לצוות להרבה תלמידים בני גיל אחד, צווי אחד, עשו כך או כך, אבל לא בבן, או בתלמיד, כי הדבר תלוי רק בו, במצוה בלבד, וזהו הכל ויצוה. אבל המחנך שרוצה לגלות את נשמת התלמיד הטמונה והגנוזה בו, ולגדלה ולהבעירה שתבער באש כך, הוא אינו יכול לצוות לתלמיד ותלמיד בפני עצמו, כי הדבר תלוי בתלמיד, לא בצווי בלבד. ומוכרח הוא — וכולו קדוש ומרום, אף כח גופו בקד של מעלה — להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על ידו, ולחדר אל תוך קטנותו ונמיכותו, עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף הנעלמה, ולהוציאה ולהצמיחה ולגדלה.
וכיון שכן, החינוך אינו שוה בכל הנערים, הוא תלוי בכל נער ונער כפי טבעו, דעתו, ולא די למחנך אם יכיר רק את עצמו ודעתו לבד, כי אם מדותיו, והדבר תלוי במתחנך, ולא בדעתו וכחי עצמו בלבד, רק גם בדעת וכח וכו', וישמש ויפעל ויצוה ויורה כפי אותם, ולא מה שיצוה ויחנך לזה יחנך ויצוה לתלמיד אחר השונה ממנו במתחנך, יאחז ישמש ויפעל בטבע, רצון, מדות וכו'. וזה רמז לנו המלך שלמה ״חנך לנער על פי דרכו״, על פי דרכו של כל אחד ואחד.
**2. אורות הקודש ג׳: **
״באים מחנכים, מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה מן האני, הם גם מוסיפים תבן ומפטמים את המוחות ואת הלבבות במה שהוא, משקים את הצמאים בחומץ, מדורה על המדורה, ומאחר שאין אני, וכיוון שאין אני הוא קל וחומר שאתה אין״ (שם עמ' קמ) והאני הולך ומשתכח.
**3. אגרת המוסר לרבי ישראל מסלנט: **
וזה כל עמל האדם לעבודתו יתברך, לחשוב ולהתבונן ביראת ה' על ספרי המוסר ואגדות חז״ל, עד אשר ישמע באוזניו ויראה בעיניו כמעט העונש הגדול בכמות ובאיכות, בפחד עונשו על עבודתו יתברך. וכמאמר רבותינו ז״ל ״לעולם יראה אדם עצמו כאלו גיהינום פתוחה לו מתחתיו וניצב לנגד עיניו״.
ואם כה יעשה האדם, יבין ולבבו ושב ורפא לו.
**4. מכתבי הצעירים, הלל ב׳ צייטלין: **
אני שואף לחירות הנפש, לשלמותה, לגדולתה והתרוממותה, ולכל אלה אין מקום בלבות הלומדים דרושי ר׳ ישראל סלנטר.
**5. כוכבי אור, מאמר ט׳: **
…יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב״ה עוזרו אינו יכול לו׳, לכאורה יפלא להבין הטעם… מדוע עשה ה' ככה, לתת כוח ועוז ליצר הרע יותר מכפי כוח האדם… ראתה חכמתו ית״ש לאסור ידי האדם, אשר גם בנוגע לעבודתו לא יוכל לזוז בלי עזרתו ית״ש.
ואחרי אשר הוא צריך לעזרתו, מוכרח הוא להתפלל אליו ולבקש רחמים מלפניו תמיד, שלא יעזבנו ביד יצרו, וכמה תפילות התפלל דוד המלך עליו השלום על ענייני הנפש, וכן אנו מתפללים בכל יום… ואל תשלט בנו יצר הרע.
**הגאולה בדור חינוך**
**6. אורות הקודש ג׳, עמוד עו׳: **
הרצון הוא יסוד החיים, הוא מוכרח להיות פועם בחיים, המוסר, התורה, כל אור קדוש ועליון. צריך עליו לפעול להישירו, אבל לא לטשטש את כחו. החלשת כח הרצון על ידי מעמסות מטרידות, אפילו כשיהיו נובעות ממקום עליון וקדוש לפי דעת האדם, מדלדלת היא את הצורה העליונה של הוד האדם.
**7. אורות הקודש, ח״ג, עמ' עח׳: **
הוא גו רם, שבא זמן של חיזוק הרצון, ביסום העולם בכלל וביסומה של כנסת ישראל בפרט, וחיזוק הגוף למטרות נעלות, והוא שקול כנגד סדרי תעניות וסיגופים בדורות הראשונים. ואף על פי שעדיין לא יצא הכח מן הפועל הביסום הגמור, מכל מקום הדבר הולך ואור, ועל ידי התאחדות גמורה של כל פלוגות האומה בישראל, וחיבור תורה ברבים, והופעת אור סתרי תורה בהם ובעולם, ובתועפות המחשבות והרגשות העליונות והנמוכות שבהם, אור הרצון הטוב יוכן העולם לאורו העליון של הביסום הגמור, עד כדי השליטה העליונה של ״תגזר אומר ויקם לך עוזו״.
**8. אורות הקודש, ח״ב, עמ' תקס״ה: **
הכח החדש היותר חדש שיתגלה בעולם, הוא הערך הגדול שיש לחדש את החיים בגאולה השלמה, לרצון האדם בהויה כולה כשהוא משתלם בשלמותו הגמורה. ולזה אנחנו עורגים, כל מעשינו מכוונים לשם כך, לגלות את האלהות שברצון האדם.
**9. אורות הקודש ג׳, עמ' פא׳: **
בנפילת הרצון, נפלו העולמות. האדם נפל בתהום החטא, רצונו נתקטן ונזדהם, הכל נחשך וקדר. אומלל נתקטן הכל, הוי הומה הלב לתקן את החטא הגדול, להחזיר העטרה ליושנה, להאיר את כל העולמות מתוך מחשכיהם. ולתעודה זו אין קצית, אנו קרואים, אנו מסלותיה.
אנו הולכים בדרכי החיים, בעצות מלכו של עולם, להופיע אור על הכל, אור אלהי אמת, סוללים, אור בלא מחשך.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה