ברכת שהחיינו בימי בין המיצרים
ספר חסידים (מרגליות) סימן תתמ
יש חסידים מחסידים הראשונים שלא היו אוכלים שום פרי חדש בין י״ז בתמוז לט' באב כי אמרו איך נברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. ויש מברכים על פרי חדש כשנזדמנו להם בשבתות שבין י״ז בתמוז לט' באב, א״ל החכמים היה לכם לברך שהחיינו כשראיתם אותו כר' יהודא כשראה קרא חדתא ואלו אמרו לא כי אלא כשאכלו.
בית יוסף אורח חיים סימן תקנא
מצאתי בתשובה אשכנזית (שו״ת מהרי״ל סי' לא) לברך שהחיינו בין המצרים כתוב בספר חסידים (סי' תתמ) דלא ונראה לעניות דעתי כגון מילתא דאפשר לדחויי כגון פרי או מלבוש אבל אי מיקרי פדיון הבן אין מחמיצין את המצוה או הברכה עכ״ל.
דרכי משה הקצר אורח חיים סימן תקנא אות (יא) וכן)
וכן כתב בבנימין זאב סימן קס״ג דאם יכול לברך על הפרי אחר תשעה באב שהחיינו לא יברך עליו בין המצרים משמע דבדבר דאי אפשר לברך עליו אח״כ מותר לברך עליו ולאכלו דלא כמהרי״ל (מנהגים הל' ת״ב סי' ו) שכתב דלא לברך שהחיינו על שום פרי:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנא סעיף יז
טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש, אבל על פדיון הבן אומר, ולא יחמיץ המצוה וכן בפרי שלא ימצא אחר ט' באב, מותר לברך ולאכלו בין המצרים) (בנימין זאב סי' קס״ג ותשובת מהרי״ל).
מאמר מרדכי סימן תקנא ס״ק יד
עמא טעימו בהא מילת' משום דהם ימי אבל ודאגה וזמן פורענות הילכך אין ראוי לומר בהם שהחיינו והגיענו לזמן הזה עמש״ל סי' תצ״ג. והנה בעיקרא דהאי דינא קא חזינא תיוהא רבתא בס' נדפס מחדש לאחד מחכמי זמנינו נקרא בשם ש״ות כתונת יוסף שכתב דנראה לו דיכול לאכול הפרי בלא ברכת שהחיינו ולאחר ט״ב יברכנה כשיאכל מאותו המין ותלי זייניה בדברי מרן ז״ל בש״ע שכתב טוב ליזהר מלומר שהחיינו על פרי חדש וכו' ולא כתב טוב ליזהר שלא יאכל פרי חדש וכו' אלמא משמע דדוקא הברכה הוא שלא יאמר אבל לעולם יאכל הפרי לרצונו לפני ה' דבאכיל' הפרי לא נגעו בה כלל והיינו משום דברכ' שהחיינו אינה מעכב' אכילת הפרי דברכת שהחיינו הוי רשות ובכמה פירות משכנו ידינו מלברך ברכ' שהחיינו מספק וכו'.
וכל דבריו תמוהים הם בעיני ואחר המחיל' נראה דלא נגע ולא פגע בכוונת מרן ז״ל דמה שהאריך להוכיח דאין איסור מצד אכילת הפרי רק מצד שהחיינו אומר אני בהורמנותיה דמר שקיל טיבותיה ושדי אחיזרי דזה פשיטא ופשיטא הוא ואין לנו בו שום ספק וספק ספיקא והכי מוכח בהדיא במקור דין זה בב״י דהקפידא אינה אלא על ברכת שהחיינו (והרב כתונת יוסף העלים עינו ממנו ולא הביא ראיה משם) אבל מ״מ אין משם הכרח של כלום לומר דיאכלנו בלא ברכת שהחיינו דלע״ד הדבר ברור דכוונת מרן ז״ל לומר דיש ליזהר מלאכול פרי חדש בין המצרים מטעם שאין ראוי לברך אז שהחיינו ומרן ז״ל נקט מה שהוא עיקר טעם האיסור דהיינו שהחיינו וכתב דטוב ליזהר מלומר שהחיינו וממילא ידעינן דאין לו לאוכלו עד אחר בין המצרים כו'.
גם מ״ש דיאכלנו בלא ברכת שהחיינו ואחר ט״ב כשיאכל עוד מאותו המין יברך עליו והביא על זה דברי מור״ם ז״ל שבסי' רכ״ה דאעפ״י שלא בירך באכילה ראשונה יכול לברך אח״כ אינו נכון בעיני ומטיבותיה דמר אמינא ישתקע הדבר ולא יאמר דהא עיקר דין זה שהבי' בשם רמ״א ז״ל שנוי במחלו' כמו שהובא בב״י בסי' הנז' דהר״מ וסמ״ק ז״ל סברי דאינו יכול לברך באכילה שניה והאגו' הביא מחלו' בזה וכתב בשם מהרי״ל דיכו' לברך ומ״ש מור״ם ז״ל בסתם דיכול לברך היינו לפי שנמש' אחר דעת מהרי״ל כדרכו ברוב המקומות ומרן ז״ל לא העלה עיקר דין זה בשלחנו הטהור ומכותלי דבריו נרא' דס״ל דאינו יכול לברך אותה באכילה שניה שהרי בב״י הביא מחלוק' בדבר דמהר״מ וסמ״ק ס״ל דאין לה תשלומין ומהרי״ל ס״ל דיש לה תשלומין ומסתמיות דבריו נראה שסובר דאין לברך חדא דספק ברכות להקל ותו שאין דבריו של אחד במקום שנים איך שיהיה עכ״פ מידי ספיקא לא נפקינן ומאחר שכן מי הוא זה ואיזה הוא אשר ימלאנו לבו לעיולי' נפשיה בפלוגתא דרבוותא ולעשות דבר לכתחלה ע״ד ליכנס בספק ברכה לבטלה שהחמירו מאד בענשה ואפי' רמ״א ז״ל נ״ל דיודה בהא דאסיר. סוף דבר איני רואה מקום לדברי הרב כתונת יוסף ומדברי הרב כנ״הג שהביא שם מוכח בהדיא כדברינו אלא שהוא ז״ל תמה עליו ונדחק ליישבו ובמה שכתבנו אנחנו יתורץ מה שדקדק עליו גם מ״ש בסוף דבריו שיהרהר הברכה בלבו כשיאכל הפרי בין המצרים ולמד כן מדברי הרט״ז לעיל סי' ס״ב אין זה ענין לנדון שלפנינו כאשר יראה המעיין ואין להאריך בדברים פשוטים אלא שלפי שנתפשט הס' הנז' בעולם ויראתי פן יטעה התלמיד הנבהל וממנו יראה וכן יעשה כתבתי זה ופוק חזי מאי עמא דבר שלא לאכול פרי חדש בין המצרים מכח דין זה שכתב הש״ע והוא הנכון אם לא בפרי שאינו נמצא אחר ט״ב שיש לאוכלו ולברך עליו שהחיינו כמ״ש רמ״א ז״ל:
נחלת צבי (כ״ץ) אורח חיים סימן תקנא ס״ק יז
טוב ליזהר וכו'. כתב בעל הלבוש דנ״ל דשבתות שבינתיים מותר לברך שהחיינו על פרי חדש, הואיל דמעלה על שולחנו כסעודת שלמה ואינו מחסר דבר ע״כ:
מגן אברהם סימן תקנא ס״ק מב
מלומר שהחיינו. ובשב' שרי (מט״מ בשם ס״ח ולבוש) ובכתבי האר״י אסר אפי' בשבת ונ״ל דאם חל י״ז בתמוז בשבת ונדח' מותר לכ״ע ועס״ד וטעם האיסור נ״ל כיון דהזמן ההוא זמן פורעניות אין לברך שהחיינו לזמן הזה אבל אין הטעם משום אבילות דהא לא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו:
ט״ז אורח חיים סימן תקנא ס״ק יז
ונראה דמטעם זה יש להתיר בכל יום שבין המצרים דשמא ימות האדם קודם שקיים מצוה זו ושמעתי סברא זו בשם הרב מהו' יוסף כ״ץ מקראקא ויש ראי' לזה ממ״ש התו' פרק א״מ הביאה ב״י בסי' תקמ״ט דשרי לכתו' כל דבר השייך לב״ד בח״ה דהוי דבר האבוד פן ימות הנותן או העדים או ב״ד כו' ואם בצרכי הגוף הקילו בסברא זו בצרכי גבוה לעשות ברכה במכ״ש שמחשש זה ימהר לקיים כ״ז שיוכל לקיים ובס״ח סימן תתמ״ג התיר לברך שהחיינו בשבת:
משנה ברורה סימן תקנא ס״ק צח
טוב ליזהר מלומר שהחיינו - אף על גב דאפילו אבל מברך שהחיינו מ״מ ימים אלו כיון שהזמן ההוא הוא זמן פורענות אין כדאי לומר שהחיינו לזמן הזה. והגר״א בביאורו חולק ע״ז וכתב דהוא חומרא יתירא וכן הט״ז מפקפק בזה וע״כ בשבת אין להחמיר בזה דבלא״ה [צט] הרבה אחרונים מסכימין להקל בשבת:
משנה ברורה סימן תקנא ס״ק צט
(צט) על פרי או על מלבוש - וממילא לא יאכל הפרי ולא ילבש הבגד. וכתבו האחרונים דאשה מעוברת מותרת לאכול פרי בלא שהחיינו דשמא תתאוה ויגרום נזק לה ולולד. וכן חולה ג״כ מותר שהפירות פותחין לו תאותו לאכול דברים טובים ובמקום חולי לא קבלינן עלן:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רכג סעיף ד - ו
סעיף ד
בשעת הקנין יש לו לברך אף על פי שעדיין לא נשתמש בהם, שאין הברכה אלא ע״י שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן, וכשילבשם מברך: מלביש ערומים.
סעיף ה
קנה כלים שמשתמשין בהם הוא ובני ביתו, מברך: הטוב והמטיב; אם נתנו לו במתנה מברך: הטוב והמטיב, שהיא טובה לו ולנותן.
סעיף ו
על דבר שאינו חשוב כל כך, כגון חלוק, או מנעלים ואנפלאות (פי' מנעלים קטנים שחופין רוב הרגל), אין לברך עליהם; ואם הוא עני ושמח בהם, יברך. הגה: וי״א דאפילו עני אינו מברך על חלוק ומנעלים וכדומה, וכן נוהגין (טור בשם תוס' ותרומת הדשן סימן ל״ז /ל״ו/).
מאמר מרדכי סימן רכג ס״ק ה
בשעת הקנין יש לו לברך כ״כ הרא״ש והרשב״א וכ״ד כל האחרונים ז״ל אמנם אין המנהג כן בינינו אלא מברכין דוקא בשעה שמשתמשים בהם דהיינו בשעת לבישה ונראה לפק״ד שדימו זה לההיא דלקמן סי' רכ״ה ס״ג גבי פרי חדש דנהי דמדינא היה לו לברך בשעת ראיה מ״מ העולם נהגו לברך בשעת אכילה משום דהוי עיקר ההנאה כמבואר ברא״ש וכו' י״עוש וה״נ ה״ה והוא הטעם
משנה ברורה סימן רכג ס״ק יט
אבל אם קנה כלים לו וכלים לב״ב מברך על שלו שהחיינו [כב] ועל של ב״ב מברך הטוב והמטיב דטוב הוא לדידיה שזכה שיהיו ב״ב מלובשים במלבושי כבוד והמטיב לאחריני הם ב״ב שנהנין בטובה זו
באור הלכה סימן רכג סעיף ה ד״ה * מברך הטוב
המקבל מתנה אבל הנותן לכו״ע לא יברך [אחרונים]:
פסקי תשובות אורח חיים סימן רכג אות ו
ועל בגדים חדשים, והיינו בגדים החשובים, וכגון מעיל, חליפה, כובע יקר ומהודר של ימות החול או של שבת או טלית של מצוה, נוהגים רבים לברך שהחיינו, אבל גם זה מצינו מנהגים62 שאין מברכין כלל שהחיינו על בגדים חדשים, אך נכון מאד שיקפידו לברך על פרי חדש או להלבישו לכבוד יום טוב שממילא מברכין שהחיינו בקידוש ולכוין לפטור הבגד.
ועל בגדים הפשוטים כחלוקי בית, חלאט, חולצות וסוודרים ומכנסיים וכדו' לדברי הכל אין לברך שהחיינו, ואפילו הוא עני ושמח בהם.
פסקי תשובות הערות סימן רכג הערה 62
דבמג״א סק״י בשם הרדב״ז (המובא גם במשנ״ב סקי״ג) שעשיר שאין אצלו שמחה בכלים החשובים לא יברך, ובכה״ח סקכ״ב שה״ה כל אדם אם לפי ערכו אין הבגדים וכדו' שקנה חשובים אצלו ואינו שמח בהם אינו מברך, וכן מצינו בשו״ת מהרש״ג ח״א סי' צ״ה שמעולם לא בירך שהחיינו על לבישת בגד חדש, ובדרכי חיים ושלום אות רנ״ב שהגה״ק ממונקאטש זצ״ל היה מברך שהחיינו רק על מלבוש חשוב של שבת ויו״ט, ולא על מלבושים של ימות החול כלל זולת טלית של מצוה דהמצוה אחשביה. וכן בדין בפרט בזמננו, כי בעוד שבזמניהם בדרך כלל היו לובשים בגד עליון (חליפה) מספר שנים ואח״כ החייט היה הופכו הצד הפנימי היה עושה חיצוני ולובשים אותו עוד מספר שנים, וקניית בגד חדש היה בו שמחה גדולה, משא״כ בזמננו שבדרך כלל אף אין מזמינים אצל חייט, אלא מתאימים בחנות חליפה למדת הגוף ומוכן מיד ללבישה, ועושים זאת לעיתים תכופות, ואין בו משום חידוש ושמחה כבזמניהם.
פסקי תשובות אורח חיים סימן רכג אות ז
ואם הלביש הבגד ושכח לברך שהחיינו, כל זמן שלא פשטו יוכל לברך, אבל אם פשט הבגד שלא על מנת לחזור וללובשו לאלתר, שוב אין לו לברך שהחיינו כשחוזר ולובשו פעם שניה, אלא יברך בלא הזכרת שם ומלכות.
הלכות מועדים להגר״מ אליהו זצ״ל (פרק כה)
סעיף טז:
נהגו לא לאכול או ללבוש דבר חדש שמברכים עליו שהחיינו כל שלושת השבועות. והספרדים נהגו שלא לברך שהחיינו אפילו בשבת. והאשכנזים מברכים שהחיינו בשבת.
סעיף יז:
אם שכח וברך על פרי חדש בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה, יש אומרים שיברך עליו שהחיינו ויש אומרים שלא יברך – וכן נוהגים.
סעיף יח
אדם שקיבל מחברו חפץ במתנה והוא שמח בו, הטוב ביותר הוא שיכוון לא לקנותו עד לאחר תשעה באב וכך לכו״ע לא יצטרך לברך עליו שהחיינו, ומכל מקום נכון שלא להשתמש בו עד לאחר תשעה באב, שאם ישתמש בלא שהחיינו נמצא שביטל ברכה זו.
שו״ת יחוה דעת חלק א סימן לז
ולענין הלכה למעשה נראה שבהיות שאין דבר זה אסור מדין התלמוד, ורק החסידים הקדמונים היו נמנעים מזה, כמו שכתבו בספר חסידים והכל בו, וגם מרן השלחן ערוך כתב זאת בלשון טוב להזהר, ולא בלשון איסור, ומשמע שדעתו שאין בזה אלא חומרא בעלמא, (וכ״כ המג״א סי' תקנ״א ס״ק כ״א, ובמחצית השקל שם), לכן אין להחמיר בזה בשבתות שבתוך ימי בין המצרים, הואיל ויש בזה משום מצות עונג שבת, וכמבואר במס' יבמות (דף צ״ג).
אבל נראה שהעיקר כדברי האחרונים הנ״ל שמתירים לברך שהחיינו בכל אופן בשבתות שבינתים, בין על פרי חדש, ובין על בגד חדש, ובפרט כשיש צורך בדבר משום כבוד שבת. אולם לאחר ראש חודש אב שממעטים בשמחה, אין ללבוש בגדים חדשים אף בשבת, לפי מה שכתב הרמ״א בהגה /א״ח/ (סי' תקנ״א סעיף ו'). ואף לפי דעת מרן השלחן ערוך שם שיש להקל, ואין איסור ללבוש בגדים חדשים רק בשבוע שחל בו תשעה באב, וכמו שכתב המגן אברהם שם, ס״ק כג, וכן כתב הגאון מהר״י עייאש בס' מטה יהודה שם, מכל מקום נכון להחמיר בזה אף לדידן. והשי״ת יהפוך לנו את ימי בין המצרים לששון ולשמחה ולמועדים טובים.
פסקי תשובות אורח חיים סימן תקנא אות כה
ובזמננו שרבים נוהגים שאין מברכין כלל 'שהחיינו' על בגדים חדשים, מותר מדינא לקנות ולחדש כל הבגדים עד ר״ח אב (ומר״ח ואילך - להלן אות כ״ו), אמנם יש הכותבים להחמיר בבגדים היקרים והחשובים כגון חליפות מחויטות וכדו' שאף לפי המנהג שאין מברכין 'שהחיינו' מ״מ אין לחדשם ואף לא בשבתות שבשלושת השבועות, אבל הבגדים הפשוטים ככותנות, חלוקים, וכ״ש לבנים וגרביים כיפות ונעלים מותר לקנותם ולחדשם עד ר״ח אב.
שו״ת אגרות משה אורח חיים חלק ג סימן פ
ומכונית חדשה אם הוא לתענוג פשוט שאסור גם מי״ז בתמוז דהא צריך לברך שהחיינו, ואם הוא באופן שמברכין הטוב והמטיב כגון שיש לו אשה ובנים דגם הם נהנים מזה אסור מר״ח דהוא כמו בנין של שמחה שאסור. ואם הוא מכונית לפרנסה כמו טראק, וגם מכונית קטנה אפשר ג״כ שהוא לפרנסה, הוא רק בדין ממעטין במשא ומתן שבזמננו נהגו להקל כדכתב הט״ז סק״א וכן כתב המ״ב ס״ק י״ג להלכה, ואין זה מו״מ של שמחה שכתב בשעה״צ שטוב להחמיר, ומצד שהחיינו יברך אחר ט״ב כי בשביל זה אין עליו ליבטל ממלאכתו.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה